מבן עשרים

המאמר פותח בפסוק המפקד, המצווה למנות את בני ישראל ״מבן עשרים שנה ומעלה״. הוא קושר גיל זה להלכה תלמודית: אין אדם רשאי למכור מקרקעין שירש מאביו עד שיהיה בן עשרים. את טעמה הפנימי של הלכה זו מבאר עץ חיים.

הטעם שמביא עץ חיים הוא שבגיל עשרים נכנסים באדם המקיפים של אבא: אורות מקיפים שמקורם בחכמה, השכל העליון, והם מקיפים את השכל במקום שהשכל ישיג אותם. ההערה שבסוגריים וההפניה שבאה אחריה שולחות את הקורא למאמרים נוספים העוסקים באותו נושא.

המאמר על ״כי תצא למלחמה״ מוצא שתי בחינות ב״נקודת הלב״, הנקודה הפנימית ביותר של הנשמה, הנמצאת למעלה מהבינה והדעת: הארה שלה, שבכוחה לשנות את מחשבותיו, דיבורו ומעשיו של האדם; ועצמותה, שבכוחה לשנות את המדות עצמן. אדמו״ר הזקן מביא זאת משום שאותו צמד — הארה ועצמות — יוחל בהמשך על הבחינות שלמעלה מהשכל.

המאמר על ״תקעו בחודש״ מביא הקבלה לכך: ברצון העליון, שלמעלה מהשכל, יש שתי בחינות. האחת היא הרצון המלובש בחכמה ומתבטא באמצעותה; והאחרת היא גלגלתא, ה״גולגולת״ במבנה העליון, המכסה על ה״מוח״ של החכמה ואינה מתלבשת בו.

אותן מדרגות של רצון עומדות גם ביסוד ההבדל בין המצוות בכלל לבין החוקים, שאין להם טעם גלוי, כפי שמוסבר במאמר ״אם בחוקותי״. הן מקבילות גם לשלושת השלבים שבמאמר בפרקי אבות. השלב הראשון, ״עשה רצונו כרצונך״, הוא הרצון הנמוך יותר: בינה נעשית כתר לז״א, רצון שנובע מהבנה ולכן נמצא למטה מן השכל.

השלב השני, ״כדי שיעשה רצונך כרצונו״, הוא הרצון העליון המלובש בחכמה: דבר שלמעלה מן השכל שנמצא בתוך השכל, הנקרא נשמת הכתר של ז״א ונמשך מתפארת דאבא. אהבת ה׳ ״בכל לבבך ובכל נפשך״ מקבילה לשתי הבחינות האלה, ואילו השלב השלישי, ״בטל רצונך״, הוא גלגלתא, שלמעלה מכל שכל, ומקביל ל״בכל מאדך״ — אהבה שאין לה שיעור.

כאשר כותבים את האות יו״ד במילואה — יו״ד — ערכה המספרי הוא עשרים (10 + 6 + 4), ולכן היא קשורה לגיל עשרים. היו״ד עצמה היא חכמה, אבא; האותיות הנוספות שבכתיבתה מייצגות את הנמשך מאבא: ו׳, שערכה שש, רומזת לשש המדות ולששת ימי בראשית, וד׳ רומזת לדיבור, מלכות, שעליה נאמר בזוהר ״אבא יסד ברתא״.

הטקסט מפנה למה שנכתב על הפסוק ״מראש צורים אראנו״, ולאחר מכן מציע פירוש נוסף למילוי: ו׳ היא הקול, הנמשך אל המדות, וד׳ היא הדיבור המפורש. להרחבה בכל זה הוא מפנה לעניין מחצית השקל.

קריאה נוספת של הווי״ו והדל״ת: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. לכן, בגיל עשרים מאירה באדם היו״ד השלמה, מוחין דאבא; מדרגה זו גבוהה מהה״א — בינה וחמישים שעריה (״חמישים שערי בינה״ שבדברי חז״ל, ראש השנה כא, ב), כלומר הבנה שאפשר להשיג ושנמשכת אל המדות.

רק אז יכולה להיות העלייה ״לגולגלתם״: מילת המפקד ״לגולגלותם״ נקראת כרומזת לגלגלתא — הרצון העליון, שאי אפשר להשיג כלל באמצעות חכמה, בדומה למשה שניגש אל ״הערפל״. שני המקיפים הם כנגד שתי המדרגות העליונות ביותר של הנשמה: חיה, מוחין דאבא, ככתוב ״והחכמה תחיה״, ולאחריה יחידה, גלגלתא.

הטקסט מפנה שוב לדיון שלו בפסוק ״ומשה ניגש [אל הערפל]״, ולמדרש על ״פתחו לי״: אם ישראל פותחים פתח קטן, ה׳ יפתח להם פתח גדול, שהטקסט מכנה ״פתחו של אולם״ — אולם הכניסה של בית המקדש. הטקסט מתאר את הפתח הגדול הזה כמדרגה ״למעלה מעשרים״, מעבר לעשרים שמסמלים, כפי שנאמר בחלק הבא, את אבא ואמא.

בדומה לכך, בשנות חיי שרה — ״מאה שנה ועשרים שנה״ — העשרים מסמלים את אבא ואמא (חכמה ובינה), והמאה מסמלת את כתר. לכן רק מגיל עשרים ומעלה אפשר להעלות את המוחין של האדם לבחינת כתר.

הסיבה היא שאור החכמה קרוב ביותר לכתר, ולכן הוא עולה ראשון ונושא עמו את כל מה שמסתעף ממנו. זהו פירוש ״והחכמה מאין תמצא״: החכמה נמשכת מן האין — הכתר שלמעלה מהשגה.

מתחת לגיל עשרים עדיין אין לאדם המוחין של אבא, אלא רק המוחין של אמא, בינה; הוא עדיין רחוק מאור הכתר, ולכן לא יכלו להעלותו ״לגלגלתם״. משום כך מונים רק מגיל עשרים שנה ומעלה.