וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ תספרו חמשים יום

המאמר פותח בפסוק המצווה לספור את העומר מהיום שלאחר חג הפסח, ובו נאמר ״תספרו חמישים יום״. בפועל אנחנו סופרים רק ארבעים ותשעה ימים, ולכן השאלה הראשונה היא מדוע התורה מדברת על חמישים. התוספות, שאליהם מפנה הסוגריים, מעלים את אותה קושיה.

שאלה שנייה נוגעת לנוסח הספירה. אנחנו אומרים ״שני ימים״, ״שלושה ימים״ וכן הלאה, ומונים יחד את כל הימים שנספרו עד כה; בנוסף, אנחנו מציינים את מספר השבועות שהצטברו.

היינו מצפים לציין כל יום כשלב חדש: ״היום הראשון״, ״היום השני״, ״היום השלישי״. המאמר ישיב על השאלה הזאת לקראת סופו.

זהו הרקע הפשוט: בפסח הקריבו את העומר מן השעורים, הדגן הראשון שמבשיל, ובשבועות הקריבו את שתי הלחם מן החיטים, מראשית קציר החיטים. הספירה נמשכת מפרק הזמן שבין קציר אחד למשנהו. בהמשך יסביר המאמר את השעורים והחיטים כשני סוגים של השפעה אלוקית.

כדי לבאר זאת, אדמו״ר הזקן פונה לחזון המרכבה של יחזקאל, שבו החיות הקדושות שפניהן וכנפיהן ״פרודות מלמעלה״. הסוגריים מציינים מקומות בזוהר, בתיקוני זוהר ובעבודת הקודש העוסקים בפסוק הזה.

״כנפי״ המלאכים מבטאות את מעופם כלפי מעלה: את כמיהתם להתעלות ולהיכלל במקורם. האהבה והיראה הן המעלות אותם, והן שתי ה״כנפיים״ של כל עבודת ה׳. הפסוק ״כאריה ישאג״ מובא כביטוי לדחף הזה לעלות.

פני האריה שבמרכבה קוראים ״קדוש״ מתוך כמיהה להיכלל במקורם ולאבד את עצם מציאותם בו. געיית השור מבטאת אותה כמיהה.

כאשר הפלשתים החזירו את הארון לישראל, הפרות שמשכו את העגלה הלכו ישר בדרך וגעו תוך כדי הליכה. געייתן נקשרת כאן לפני השור שבמרכבה. (בהערת קה״ת הפסוק מובא כשמואל א ו, יב.)

הכנפיים הללו ״נפרדות״: כל מלאך עולה לפי דרגתו הקבועה, והיא מובחנת מכל דרגה אחרת. פני האריה, שבימין, מבטאים אהבה; זהו מחנהו של המלאך מיכאל.

פני השור, שבצד שמאל, מבטאים יראה; זהו מחנה המלאך גבריאל. הנשר נמצא בין שתי המידות ומבטא רחמים, כמו הנשר בשירת משה המעיר את קנו ומרחף מעל גוזליו.

ה׳ אומר לישראל בסיני: ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״. מכיוון שהיו שקועים בעבודה הגשמית במצרים, הם לא היו ראויים מצד זכותם שלהם לגילוי שבמתן תורה, כאשר ה׳ דיבר אליהם ״פנים בפנים״.

הם הגיעו לכך רק באמצעות הרחמים, ״כנפי נשרים״, שבאמצעותם הביא אותם ה׳ אליו. הסוגריים מפנים למאמר בלק שבלקוטי תורה.

כעת מוסבר מדוע מדרגות המלאכים נפרדות זו מזו. החיות שלהם נמשכת ממלכותו של ה׳, מלכותו על כל העולמות: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. המלכות מרומזת בה׳ האחרונה של שם הוי׳.

חז״ל דורשים את המילה ״בהבראם״ כך: ״בה׳ בראם״ — הבריאה נעשתה באמצעות האות ה׳, כלומר באמצעות המלכות. זהו הדיבור האלוקי, הנקרא ״רוח פיו״, בדומה להבל הנושא את מילותיו של האדם.

האות ה׳ נקראת ״אתא קלילא דלית ביה מששא״, אות קלה שאין בה ממשות, משום שהגייתה היא באמצעות הבל בלבד. ערכה המספרי, חמש, מצביע גם על חמשת מוצאות הפה — הגרון, החך, הלשון, השיניים והשפתיים — שבהם מתחלק הבל הדיבור.

באותו אופן, ה״רוח״ האלוקית מתחלקת למדרגות שונות ונבדלות: ארבעת מחנות השכינה, שמיכאל ומלאכים אחרים עומדים בראשם, המקבילים לארבעה מחמשת מוצאות הפה. המוצא החמישי יתבאר בפסקה הבאה.

נקודת החיתוך החמישית, החיך — שבו נהגות האותיות גימ״ל, יו״ד, כ״ף וקו״ף — מקבילה לבחינה שעליה נאמר ״עושה שלום במרומיו״. מיכאל הוא שר של מים, כלומר חסד, וגבריאל שר של אש, כלומר גבורה; ואף על פי כן, המים אינם מכבים את האש.

הם מתקיימים יחד מפני שכולם מקבלים השפעה כללית ומקיפה מן המקור האחד שממנו נחצבו. בבחינה זו כולם אחד, והם עונים יחד ״קדוש״, כלשון ברכת יוצר של שחרית.

יחזקאל אומר שהאש ״מתהלכת בין החיות״. אדמו״ר הזקן דורש את המילה ״היא״ כאילו מדובר באות ה״א: משום שהשפעת הה״א, מלכות, מתהלכת בין החיות, הן בוערות וקוראות ״קדוש״.

הזוהר שואל מי היא ״היא״ ומשיב: הרוח הקדושה, המקום שממנו יצאו החיות, והיא המאירה להן. אדמו״ר הזקן מזהה זאת עם מלכות, הה״א האחרונה של שם הוי׳.

לפי הפרדס, מלכות נקראת ״רוח הקודש״ כשהיא מקבלת מחכמה, הנקראת ״קודש״. לכן בחינה זו היא החיך, המקבל את השפעתו מחכמה, כפי שמוסבר בהמשך.

בפסוק, המילה ״ופניהם״ נושאת את טעם זקף גדול, המפריד אותה מ״וכנפיהם״, כפי שרש״י מציין. אדמו״ר הזקן לומד מכך שפניהם, כלומר פנימיותם, אינן נפרדות.

הפנימיות של המלאכים מקבילה לחיך, שעליו נאמר ״חכו ממתקים״. החיך הוא מקום המתיקות והטעם.

״חיך אוכל יטעם״: הטעם הוא בחינת חכמה. המשפט ממשיך ומבאר את מקור האהבה והיראה של המלאכים, ההופכת אותם כגחלי אש בוערות ומניעה אותם לומר את השבחים ״קדוש״, ״ברוך״ ו״ימלוך״.

אהבה ויראה אלו נובעות מה׳, המכונה ״העולם הנגלה״ — המדרגה שבה האלוקות מתגלה לנבראים. המלאכים משיגים את אור אין סוף הנמשך למדרגה זו: כיצד הוא ממלא את כל העולמות ומקיף את כל העולמות.

מכיוון שאהבתם ויראתם נובעות מהשגה, הן גלויות ומורגשות — כמיהה מודעת. הן דומות לגחלים בוערות, שהאש עדיין דבוקה בהן ובוערת בתוכן, כשהיא ממשיכה לבעור מכוח הדבר שמזין אותה.

ההערה מפנה למקורות מקבילים: המדרש על מראה החיות כגחלי אש, הלימוד על האש והשלג שלמעלה שאינם מכבים זה את זה, הזוהר ותיקוני הזוהר העוסקים בפסוק הזה, ומאמר בלקוטי תורה העוסק בעניין האש. (מספר הדף המודפס בזוהר אינו יכול להיות נכון, שכן פרשת צו מתחילה בדף כ״ז; בהערת קה״ת מצוין: חלק ג׳, פרשת צו, דף ל״א ע״ב.)

ישעיהו ראה ״שרפים עומדים ממעל לו״. אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״ממעל״ כמקום פתוח לרווחה: עוצמת אהבתם מתגלה בגלוי. הפרות שנשאו את הארון הן מקרה דומה.

מכיוון שהפרות נשאו את הארון, המסמל את העולם הנגלה, הושפע עליהן שפע אלוקי, וגעייתן נעשתה לשירה. לפי הערת קה״ת, חז״ל מזהים את השירה ששרו.

המדרש והתלמוד דנים בשאלה איזו שירה שרו הפרות. לפי הערת קה״ת, הזוהר משווה בין הפרות שנשאו את הארון לבין החיות הנושאות את הכיסא האלוקי.

החלק השני נפתח במתן שם לשפע האלוקי שתואר עד כאן: השפע הנמשך במלאכים, גורם לאריה לשאוג ולשור לגעות, מצית בהם אש ומניע אותם לענות ״קדוש״.

השפע נקרא ״שעורה״ משום ששעורה היא מאכל לבעלי חיים; בתלמוד נזכרת שעורה כמזון לסוסים ולחמורים. המלאכים נקראים ״בהמות״ ו״חיות״, שכן פני המרכבה הם פני אריה, פני שור וכן הלאה. לכן השפע שמזין אותם הוא ה״שעורה״ שלהם.

טעם נוסף לשם: אפשר לחלק את המילה ״שעורה״ ל״שיעור״ ו״ה׳״. זהו השפע המדוד של ה׳, מלכות. הסוגריים מפנים למאמר בלקוטי תורה, בשלח, העוסק בכך שהעולם הזה נברא באות ה׳.

השפע המדוד הזה הוא ה״מתהלכת בין החיות״ ומצית בהן אש. מכיוון שהוא נמשך במידה, הוא מתחלק לארבע מחנות, וכל מחנה נשאר במדרגתו שלו. משום כך גם כנפי המלאכים ״נפרדות״.

מדרגתו של כל מלאך נקבעה בשעת הבריאה ואינה עולה או יורדת. לכן הנביא זכריה מכנה את המלאכים ״אלה העומדים״, ואילו לאדם שאליו הוא מדבר ניתנים ״מקומות להליכה״ ביניהם.

המילה ״שעורה״ נכתבת בשי״ן שמאלית, ובכך היא מתקשרת למילים המציינות סערה ורעדה בתהילים ובאיוב. עבודת המלאכים היא מתוך רעדה ויראה: הם ״ידברו גבורתך״ וזעים מפני כס המלכות האלוקי.

הסוגריים מבחינים בין ״שער״ במשמעות שיער, הכתוב בשי״ן שמאלית, ובין ״שער״ במשמעות פתח, הכתוב בשי״ן ימנית, ומפנים למאמר בלקוטי תורה, שלח. מכאן ששערי הבינה הנמשכים בימי הספירה הם ״שער בימין״, כלומר שפע של חסד, בניגוד ל״שעורה״ של המלאכים, הקשורה לרעדה.

ה״שעורה״ של המלאכים תלויה במעשיהם של ישראל למטה. בזמן בית המקדש הדבר נעשה באמצעות העומר: קרבן השעורים שהכהן היה מניף לפני ה׳.

בלשון הזוהר, אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא. כאן מדובר בחסד העליון שמאור אין סוף, המעלה את העומר. לאחר מכן הכהן שרף קומץ ממנו על המזבח, והוא נאכל באש שירדה מן השמים.

באמצעות הקרבן נמשכת ״שעורה״ אל המלאכים כמזונם. היא מעניקה להם את בערתם, כלפידים, ואת אמירתם ״קדוש״, ״ברוך״ ו״ימלוך״.

משום כך נקנה העומר מכספי לשכת בית המקדש, שבאו מתרומות העם כולו. לכל יהודי היה חלק בו, ולכן השפע למלאכים נמשך באמצעות כל ישראל.

ירמיהו מכנה את ישראל ״קדש לה׳, ראשית תבואתה״, ורש״י והתרגום מסבירים זאת באמצעות התרומה והעומר. נמצא שישראל עצמם דומים לתרומה ולעומר.

עצם הנפש האלקית היא כמו תרומה — החלק הקדוש שמופרש מן התבואה. המדרש על ״וייצר״ מכנה את אדם הראשון חלתו של עולם, וחלה נקראת תרומה.

אפשר להפריש את התרומה הגדולה על פי אומדן, ואפילו במחשבה בלבד. הדבר מתאים לנשמות, ש״עלו במחשבה״ לפני בריאת העולם.

בנפש יש גם צד שני, בדומה לעומר השעורים, מאכל הבהמה. הפסוק ״אדם ובהמה תושיע״ רומז לכך, כפי שמסבירה הגמרא במסכת חולין.

הגמרא מסבירה שמדובר באנשים חכמים בדעת, המשווים את עצמם לבהמה, בענווה ובשפלות רוח. ועוד, כפי שיסביר המאמר בהמשך, בתחילה נמשכת הנפש מן האופנים, ממדרגת ״בעירו דכיא״ — הבהמה הטהורה.

לכן הנפש האלקית היא ה״ראשית״ שבאמצעותה נמשכת השעורה אל המלאכים, והיא מוסיפה להם אור המתחדש מדי פסח. זהו הזמן שבו, לפי המשנה, העולם נידון על תבואת השנה.

הזוהר מציין ש״תבואתה״ בפסוק זה כתובה בה״א; לפי הערת קה״ת, יש בכך רמז לה״א האחרונה של השם. מתוספת האור אצל המלאכים נמשכת השפעה מטה, אל הנפש הבהמית, כדי שהחשכה שבה תתהפך לאור.

הנפש הבהמית מתבררת ונעשית לשבע המדות הקדושות, שנמשכות בשבעת שבועות הספירה; כל מדה כלולה מכל שבע המדות, ובסך הכול ארבעים ותשע.

החלק השלישי מסכם: ״שעורה״, המתגלה בפסח, היא השגה. הנפש תופסת את האלוקות כפי שהיא מופיעה בעולם הגלוי, את האופן שבו אור אין סוף ממלא את כל העולמות ומקיף אותם, וכל נפש תופסת זאת במידה שהיא מסוגלת להשיג.

הדבר מתרחש כאשר אדם מתבונן לעומק בגדולת ה׳, ״כל אחד לפי שיעורו״, כלשון הזוהר. המילה ״שיעור״ מהדהדת את המילה ״שעורה״. הסוגריים מפנים למאורי אור על ״קצירה״, שלפי הציטוט בהערת קה״ת מפרש את הקצירה כהולדת הנשמות על ידי מלכות, וכן למאמר ״והיה מספר בני ישראל״ המופיע קודם לכן בלקוטי תורה, במדבר.

בשבועות מתגלה ״חיטה״: מה שלמעלה מדעת ומהשגה. חז״ל אמרו שעץ הדעת היה חיטה, משום שתינוק אינו יכול עדיין לומר ״אבא״ עד שהוא טועם את טעמו של הדגן.

היכרותו של תינוק עם אביו אינה עניין של הבנה. הוא אינו יכול להסביר כיצד הוא אביו, או מדוע עליו לאהוב אותו.

הוא קורא ״אבא״ מפני שנפשו קשורה בנפש אביו, מעבר לכל טעם ודעת, כפי שנאמר בתורה על יעקב ובנימין שנפשו של האחד הייתה קשורה בנפשו של האחר. הקשר חזק כל כך, שהוא מתגעגע אל אביו ובוכה מעומק לבו כשהם נפרדים.

אדמו״ר הזקן מסביר מדוע הקשר של התינוק חזק כל כך. הדעת שהחיטה מעוררת בו היא ״דעת נעלמת״, הנעלית מן הדעת שהשכל תופס, ולכן הקשר מגיע עד כדי שפיכת הנפש.

אהבה כזאת היא מעבר לכל מה שהנפש מסוגלת להשיג, ואין בכוחה לעצור אותה. שורשה הוא הדעת הנעלמת, הנעלית מן הדעת המתפשטת בכוחות הנפש.

המתגלה הוא ההעלם עצמו, ולכן כוחות הנפש בטלים לפניו. הנפש ״נכספת וגם כלתה״, כלשון הפסוק בתהילים.

הסוגריים מפנים למאמר בלקוטי תורה, פרשת צו, העוסק ב״מצה זו״ שבהגדה. המאמר מבאר שמוחין דאבא, כלומר השכל של חכמה, נעלים מן הדעת המושגת.

ה״חיטה״ של שבועות דומה לידיעת התינוק. במתן תורה, כפי שאומרת הגמרא, בכל אחד מדיבורי ה׳ פרחה נשמתם של בני ישראל.

מדובר במסירות נפש, בנכונות למסור את הנפש בעת אמירת ״אחד״ בקריאת שמע. היא נובעת מגילוי ״אנכי מי שאנכי״ — עצמותו ומהותו של ה׳, ש״אין מחשבה תופסת בו כלל״, כלשון תיקוני הזוהר.

כעת המאמר עובר לדיבר הראשון מעשרת הדיברות. הוצאת ישראל ממצרים נראית הישג קטן יותר מבריאת העולם: עם שכבר היה קיים הועבר ממקום אחד לאחר — ״יש מיש״.

בריאת שמים וארץ יש מאין, המשתרעים לגובה ולעומק עצומים, נראית שבח גדול יותר. מדוע אפוא ה׳ מציג את עצמו בסיני באמצעות יציאת מצרים?

למעלה, ״מצרים״ נדרש כ״מצר ים״. ה״ים״ האינסופי של חכמה מצטמצם כדי להתאים למה שהנבראים מסוגלים להשיג מגדולת ה׳: זיוו, המאיר על הארץ ועל השמים.

גם ההבנה כיצד ה׳ ממלא את כל העולמות ומקיף את כל העולמות עדיין נתונה בתוך ״מֵצַר״ כזה. גילוי ״אנכי מי שאנכי״, עצמותו של ה׳, הוציא את ישראל ממנו והעלה אותם הרחק מעבר לגדר ההשגה; בכך יש מעלה גדולה יותר מבריאת העולם.

למטה יש לכל אדם ״מצרים״ משלו: הגוף, כמין בית סוהר, מגביל אותו לתחומיו; מידת ההגבלה שונה מאדם לאדם.

כאשר ״אנכי מי שאנכי״ מתגלה בנפשו, הנפש משתוקקת לצאת מ״נרתיקה״, הגוף, במסירות נפש, בעת אמירת ״אחד״ שבקריאת שמע. זוהי מעלתו המיוחדת של בעל התשובה, שלפי דברי הגמרא עומד במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בו.

במעמד הר סיני, לפי המכילתא, ״ראו את הנשמע ושמעו את הנראה״. שמיעה מסמלת ידיעה מרחוק — ידיעה של דבר שאי אפשר לראות.

מה שהיה נסתר וידוע רק כשמיעה נעשה גלוי כראייה; ומה שנראה והושג הסתלק אל ההעלם, משום שאז התגלה ההעלם עצמו. הסוגריים מפנים למאמר ״וידעת היום״ בלקוטי תורה, ואתחנן, העוסק בפסוק ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״.

בחינה זו ניתנה לישראל במתן תורה, משום שהתורה והמצוות באות מאור אין סוף עצמו, מבחינת ההעלם.

התורה והמצוות אינן נמשכות מן ההארה היורדת דרך סדר העולמות אל העולם הגלוי. לכן נאמר עליהן ״אם בחוקותי תלכו״: המילה ״חוקות״ רומזת לאותיות חקוקות, שהן דבר אחד עם הדבר שבו הן חקוקות, כפי שמוסבר במאמר אחר.

אף שהמצוות מלובשות בדברים גשמיים, אור אין סוף עצמו מלובש בהן. הדבר דומה לנשמה שבגוף, או לכוחות הראייה והשמיעה שבמוח, המלובשים בעין ובאוזן הגשמיות.

העין והאוזן, אף שהן גשמיות, נעשות כלים שבהם כוחות המוח פועלים ויוצאים אל הגילוי. באותו אופן התורה והמצוות הן כלים שבהם אור אין סוף עצמו מתגלה בפועל.

שתי הלחם מחיטה שהוקרבו בחג השבועות מבטאות זאת. למילה ״חיטה״ יש ערך מספרי של עשרים ושתיים — ח׳ היא 8, ט׳ היא 9 וה׳ היא 5 — כמספר אותיות התורה; ובזוהר נקראת החיטה הביטוי הכללי של עשרים ושתיים האותיות. הלחמים מזכירים את הפסוק שבו החכמה מזמינה: ״לכו לחמו בלחמי״.

״לחמו בלחמי״ פירושו שהתורה שאדם לומד תהיה ״לחמי״ — הלחם שלי, של ה׳. בתורה זו מתגלה ״אנכי מי שאנכי״, עצמותו של ה׳.

כך נאמר בפסוק: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ — המילה ״אנכי״ רומזת לכך שבדברי התורה נושאת התורה את ״אנכי מי שאנכי״. הדבר מתאפשר על ידי ״לכו״, כלומר, על ידי הליכה, כפי שנאמר: ״אם בחוקותי תלכו״.

״הליכה״ פירושה לצאת מהמקום שבו עמד האדם ולא להישאר בדרגתו הנוכחית, ולמסור את נפשו ב״אחד״ שבקריאת שמע. מיד לאחר קריאת שמע נאמר ״והיו הדברים האלה״ — התורה הנושאת את עצמותו של ה׳.

החלק הרביעי חוזר לשאלה שפתחה את המאמר. כדי להגיע לגילוי של ״אנכי מי שאנכי״ בשבועות, נחוצה ספירת העומר; זהו פירוש הפסוק ״תספרו חמשים יום״.

״חמישים שערי בינה״ הם הדרכים להתבונן בגדולת ה׳ — ההבנה שבאמצעותה אור אין סוף מתגלה בשכל. ארבעים ותשעה מהם נרמזים בפסוק ״לך ה׳ הגדולה, והגבורה, והתפארת...״, המונה את שבע המדות.

שבע מדות, שכל אחת כלולה מכל שבע המדות, הן ארבעים ותשע. השער החמישים נעלה מכולן וכולל את כולן: בו ארבעים ותשע הבחינות הן אחד, ולא ענפים נפרדים.

למטה הבחינות מתפצלות ונפרדות זו מזו. הסוגריים מציינים את עץ חיים ואת פירוש הרמ״ז לזוהר כמקורות לשער החמישים, הכולל את כל ארבעים ותשעת השערים.

הפרדס דן בכך באריכות. השער החמישים מחבר את כל ארבעים ותשעת השערים לשורשם בה׳, המאציל אותם.

באמצעות השער החמישים מגיעה לכל ארבעים ותשעת השערים עצמות אור אין סוף, בחינת ״אנכי מי שאנכי״.

תיקוני זוהר מלמד שכתר עילאה הוא השלמת חמישים שערי בינה, ומכאן שהשער החמישים מגיע למעלה מן השכל. הטקסט מפנה גם למאמר על פרשת יתרו שבתורה אור.

לכן אומרת התורה ״תספרו חמשים יום״: על ידי הספירה נאחזים בשער החמישים, שדרכו מתגלה ״אנכי״. הספירה ממשיכה את הגילוי למטה, לבחינת עומר השעורים.

לכל אדם יש נפש חיונית שטבעה בהמי. גם הנפש האלקית, בדרגתה הראשונה, באה ״מצד הבהמה הטהורה״, כפי שמלמד הזוהר; וככל שאדם זוכה יותר, הוא מקבל דרגות גבוהות יותר של נפש.

חיותה של נפש זו באה מ״שעורים״, מאכל בהמה. המטרה היא שגם הנפש הבהמית תרצה, מרצונה, להיכלל באחד ולמסור את עצמה.

כדי שהחושך של הנפש הבהמית יהפוך לאור, גילוי בחינת ״אנכי״ צריך להגיע גם אליה. אז גם היא תכסוף ותכלה לה׳, עד שביטולה יהיה ביטול של עצם מהותה.

תשובה זו עונה על השאלה השנייה שהוצגה בפתיחה. ההמשכה נעשית מעט מעט, ואומרים ״שני ימים״ ולא ״היום השני״, מפני שכל יום אינו מדרגה חדשה אלא תוספת של אותה המשכה.

כל ארבעים ותשע הבחינות נמשכות משער החמישים האחד, המיוחד במקורו. לאחר שסופרים את כל ארבעים ותשע הבחינות, מגיעים בשבועות מאליהם לשער החמישים, ולכן הפסוק יכול לדבר על ״חמישים יום״.

סופרים רק ארבעים ותשע, מפני שעבודת הספירה היא לקשור את ה״ענפים״ הנפרדים שלמטה לשורשם. שער החמישים, שדרכו הם מתייחדים עם ה׳, אינו טעון ספירה.

הערת הסיום מציעה דרך נוספת להבין את ההבדל בין שני הגרגירים. השעורה היא ״שיעור ה׳״ — חמשת מוצאות הפה — ואילו החיטה היא עשרים ושתיים אותיות התורה. שתיהן אותיות, אך מסוגים שונים, כפי שמוסבר במאמרים אחרים.

הגמרא משווה תורה ללא יראת שמים לגזבר שנמסרו לו המפתחות הפנימיים אך לא המפתחות החיצוניים. המאמר ״כי תשמע בקול״ מסביר את שני סוגי המפתחות האלה. המאמר ״וארשתיך לי״, המאמר הקודם, מסביר את החצר החיצונה ואת החצר הפנימית.

המאמר ״אני ישנה״ עוסק באותיות, ודורש את הפסוק ״שאלוני על בני״ כך ש״האותיות״ הן האותיות עצמן. זהו שאמר המאמר שעל ידי בחינת החיטה יודע הילד לקרוא ״אבא״.