וענין ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים

המאמר פותח בפסוק העוסק בשתי כיכרות הלחם שהובאו והונפו כקרבן שבועות ״ממושבותיכם״. אדמו״ר הזקן קושר את ״מושבותיכם״ למושג ישיבה, ואומר שקריאת שמע נקראת ״ישיבה״. עיקר התפילה הוא הנכונות למסור את הנפש במילה ״אחד״ שבפסוק ״שמע ישראל״. שתי הברכות שלפני קריאת שמע של שחרית מכינות לרגע הזה.

תפילת שמונה עשרה שלאחר קריאת שמע נקראת ״המשכה״, מפני שבה נמשכת ברכה מלמעלה. ואף על פי כן, לב התפילה הוא מסירות הנפש שבקריאת שמע: ביטול תחושת היותו של האדם ״יש״ נפרד.

כדי להסביר מדוע מסירות נפש היא נקודת הלב של התפילה, אדמו״ר הזקן פותח בעצמות ה׳, המרוממת הרחק מעל כל העולמות. מילות הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית, ״בורא קדושים, ישתבח שמך״, מבטאות זאת: העולמות, ואף המלאכים הקדושים, מתהווים רק מהארה מאורו; כמו האור הנמשך ממקורו, שאינו עצם המקור.

מכיוון שהעצמות היא למעלה מן העולמות, צריך להמשיך מחדש בכל יום את האור מן המאציל — ה׳ כמקור האצילות — אל כתר וחכמה, המדרגות העליונות ביותר. פרי עץ חיים מלמד שהשפע של כל יום אינו זהה לשפע של היום הקודם, ואת האור החדש הזה ממשיכים באמצעות התפילה.

התפילה ממשיכה את האור החדש דווקא באמצעות מסירות נפש, הגורמת ל״צחוק ותענוג עליון״ — שמחה חדשה למעלה. ההפניה שבסוגריים מובילה את הקורא לפרי עץ חיים ולביאור על הפסוק ״הראיני את מראיך״ (שיר השירים ב, יד), להרחבה בנושא.

משל המובא בלקוטי אמרים בשם המגיד ממזריטש, רבו של אדמו״ר הזקן, עוסק בפסוק ״לב מלכים אין חקר״. אי אפשר להגיע אל לבו של המלך בדרכים רגילות; כדי שיפנה לבקשתו של אדם פשוט, מביאים לפניו את בנו הקטן, שהוא משתעשע בו, או דבר חידוש, כגון ציפור מדברת.

המלך אינו חסר דבר, ולכן זהב וכסף אינם חשובים בעיניו; רק דבר חדש ומפתיע יכול לעורר את תענוגו ואת תשומת לבו.

כך גם בפסוק נאמר ״ממושבותיכם״ דווקא: הקרבן בא מבחינת ״ישיבה״, כלומר מהעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. רק משם יכולה להיות ״העלאת מ״ן״ — המונח הקבלי להתעוררות מלמטה המעוררת תגובה מלמעלה.

הגמרא מציינת שהתורה משתמשת בלשון מעודנת וקוראת לאישה ״מושב״; בדימוי הקבלי, ההתעוררות של הצד המקבל, הנקבי, היא המביאה לנתינת הצד הזכרי. כך גם ב״ממושבותיכם תביאו״: כאשר ישות מן העולמות התחתונים, התופסת את עצמה כ״יש״, מתבטלת, זהו דבר החידוש — בדומה לציפור המדברת — המעורר את המלך.

באמצעות הביטול מלמטה נמשכים מ״ד, השפע המענה מלמעלה, מאצילות — העולם שהוא אלקות עצמה, שבו ״הוא וחיותיו אחד״. ״תביאו לחם תנופה״ פירושו להמשיך את האור הזה לתוך התורה; והנפת שתי הלחם על שני הכבשים, מעלה ומטה, משקפת את ההעלאה מלמטה ואת ההמשכה מלמעלה.

ההערה שבסוגריים מצטטת מפרי עץ חיים: קריאת שמע גדולה מן התפילה (תפילת שמונה עשרה), כפי שעולה מן ההלכה שמי שתורתו אומנותו מפסיק ללימודו לקריאת שמע, אך אינו מפסיק לתפילה. עוד נאמר שם שזיווג אבא ואמא עילאין, חכמה ובינה, נסתר כל כך, שאין בכוחנו לעורר אותו בהיותנו בעולם האצילות, כלומר בזמן תפילת שמונה עשרה.

פרי עץ חיים מסיים שאפשר לעורר את הזיווג הזה רק בהיותנו בבריאה, בזמן קריאת שמע. אדמו״ר הזקן מסביר זאת על פי המשל: בריאה היא התחום הראשון שבו קיימת מציאות נפרדת, ולכן ביטולה הוא חידוש, כמו ציפור מדברת; ואילו אצילות היא אלקות, ולכן ביטולה אינו דבר מחודש.

לכן, אף שהביטול של אצילות גדול לאין ערוך, עיקר המשכת האור החדש, המביאה לזיווג אבא ואמא, נעשית דווקא באמצעות קריאת שמע.

הסיבה לכך היא שקריאת שמע היא ביטול היש שבעולמות התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה. להרחבה ראו בביאור על ״צאינה וראינה״ (שיר השירים ג, יא), בסוף המאמר המתחיל ״הנה להבין ענין״.

כעת הפסוק נקרא בשלמותו: שתי הלחם שמביאים ״ממושבותיכם״ הן אבא ואמא, או שני המזלות — ההשפעות מן ה״זקן״ העליון של אריך אנפין, שהם מקורם של אבא ואמא. ואכן, ״לחם״ ו״מזלא״ שווים בגימטרייה, 78. זהו התענוג שבתורה שב״אני תורתך שעשעתי״ וב״שעשועים יום יום״; אותה מילה המתארת את התענוג שבה נהנה המלך מבנו הקטן במשל של המגיד.

בכמה מקומות בזוהר מובא הפסוק ״ואהיה אצלו אמון״, שבהמשכו נאמר ״ואהיה שעשועים יום יום״. שם מפרש הזוהר ״אמון״ במשמעות של אומן, בעל מלאכה: ה׳ הביט בתורה וברא באמצעותה את העולם.