בישעיה סי׳ י״א ז׳

כותרת זו מציינת את הפסוק שעליו מבוסס המאמר: ישעיהו י״א, ז׳, מנבואת ימות המשיח: ״והאריה, כמו השור, יאכל תבן״.

המאמר פותח בפסוק ומזכיר הסבר שכבר נאמר: את המילה ״שעורה״ אפשר לקרוא כ״שיעור ה״א״. לכן השעורה מסמלת שפע מדוד ומוגבל, הנמשך מבחינת האות ה״א.

האות ה״א נהגית באמצעות נשימה בלבד, ולכן היא מסמלת את ״רוח פיו״ — הדיבור האלוקי המחיה את הבריאה. השעורה הייתה מזון לבהמות, ולכן היא מייצגת את כוח החיות הנמשך למלאכים, הנקראים בהמות וחיות.

בחזון המרכבה של יחזקאל, לחיות המלאכים יש פני אריה ופני שור. כשהן ניזונות משפע זה, הן בוערות כאבוקות באהבה ויראה ואומרות את שבחי הקדושה: ״קדוש״, ״ברוך״ ו״ימלוך״.

שפע זה למלאכים תלוי בעבודת ישראל למטה. בזמן בית המקדש כללה עבודה זו את הקרבת עומר השעורים, שהכוהן היה מניף לפני ה׳.

קומץ מן העומר הוקטר על המזבח באש שירדה מן השמים. בבית המקדש הופיעה האש בדמות אריה, שהזוהר מכנה ״האריה האוכל את הקרבנות״: כוח מלאכי שקיבל את מה שישראל הקריבו.

ההערה שבסוגריים מפנה לקטע בזוהר העוסק באריה שירד על המזבח. אדמו״ר הזקן מבאר את העניין באמצעות מאמר אחר בזוהר: מלאכים ממונים על התפילה, כדי לקבל אותה ולהעלותה למעלה.

המלאכים נדרשים מפני שקולו ודיבורו של האדם הם גשמיים. דבר גשמי אינו יכול לעלות מעצמו ולהיכלל במקורו, אור אין סוף, והוא זקוק למתווך.

המשל הוא מהנפש והגוף. נפש רוחנית אינה יכולה להתלבש ישירות בגוף גשמי, אלא רק באמצעות גורם מתווך — הדם, שהתורה מכנה ״נפש״.

גם הדם הוא גשמי, אך החום שבו מעלה אדים דקים ורוחניים, ובאמצעותם כוחות הנפש מתפשטים בגוף ומתאחדים עמו. המתווך הוא גשמי, אך מעודן דיו כדי לחבר בין השניים.

תיאור זה של הנפש, הדם והגוף מובא בספר הכוזרי. בדומה לכך, אור אין סוף אינו יכול להתלבש בקול ובדיבור הגשמיים של התפילה אלא באמצעות המלאכים, שהם שליחים.

מלאך הוא כלי: אור אין סוף הנמשך לתוכו הוא הפועל באמת באמצעותו, בהתאם לרצון ה׳. המלאך אינו מוסיף דבר משלו.

מכיוון שנקבעה לאור שבכל מלאך מידה וגבול קבועים, המלאכים אינם משתנים. מאז ששת ימי בראשית עומד כל מלאך במדרגה האחת שניתנה לו.

כך מתבאר מדוע אמר המלאך לאברהם ״שוב אשוב אליך״ בגוף ראשון. מכיוון שהמלאך הוא רק כלי לאורו של ה׳, הוא דיבר בשליחותו של ה׳, ודבריו היו כאילו הקדוש ברוך הוא מדבר.

כך גם אצל הגר: הפסוק אומר שהיא קראה בשם ה׳ ״הדובר אליה״, אף שמלאך הוא שדיבר איתה. המלאכים אינם אלא המשכות של אור אין סוף במדרגות רבות, בדומה לכלים שונים; לכן אפשר לייחס את דברי המלאך לה׳.

הערה בסוגריים מרובעים מפנה לעיונים נוספים: למאמר ״שמאלו תחת לראשי״ בפרשת כי תשא, ולסוף הקטע ״להבין מה שכתוב בפרי עץ חיים״ שבסוף איגרת הקודש.

הסוגריים המרובעים מסתיימים בהפניה נוספת, למאמר ״להבין אמרי בינה״. לאחר מכן מוסבר העיקרון באמצעות המצוות: ה״פרקליט״ שהמשנה אומרת שהמקיים מצוה רוכש הוא מלאך שנברא על ידה, משום שמצוה שמקיימים כאן למטה, אתערותא דלתתא, מעוררת אתערותא דלעילא.

אתערותא דלעילא זו דומה לכך שהקדוש ברוך הוא ״שונה כנגדו״ של הלומד: אור אין סוף נמשך באופן המתאים למצוה שקוימה, למשל בבחינת חכמה או חסד. המשכה זו מתלבשת בדמות מלאך מאותה מדה, כגון מלאך של חסד במחנה מיכאל.

כאשר אור אין סוף נמשך אל המלאכים כדי שיוכלו לקבל את התפילות ולהעלותן, התפילות נטמעות באותו כוח ואור אלוקי. כשהן נישאות על ידו, התפילה יכולה לעלות גבוה יותר מן המלאכים עצמם, מדרגה אחת אל מדרגה גבוהה ממנה.

הערה שבסוגריים מרובעים מפנה לעיונים מורחבים יותר: המאמר על ״מה יפו פעמיך בנעלים״, והמאמר ״נר חנוכה מצוה״ שבפרשת מקץ. במקום אחר בלקוטי תורה (שבת שובה) מוסבר שהנעליים הן המלאכים המעלים את התפילות.

התפילה באה במקום הקרבנות, ולכן מה שנכון לגבי התפילה נכון גם לגבי הקרבנות. הקרבנות באו מן הבקר, שהוא פני השור שבצד שמאל (גבורה), והיה צריך לכלול אותו בימין, בפני האריה; משום כך נראתה על המזבח אש בדמות אריה, שאכלה את הקרבנות.

במשכן של משה האש שלמעלה לא הייתה בדמות אריה, משום שמשה סירב להיות מונהג בידי מלאך. שם האש יצאה ״מלפני ה׳״, מהקב״ה עצמו ולא באמצעות מלאך מתווך.

הערה זו שבסוגריים מפנה את הקורא למאמרים ״כנשר יעיר״ ו״שובה ישראל״, העוסקים בפסוק ״ונשלמה פרים שפתינו״, ולשלושה מקומות בזוהר. מקורות אלה מלמדים שמשה לא רצה במלאך, ושהקב״ה עצמו הנהיג את ישראל.

על העתיד לבוא אומר ישעיהו שעבד ה׳ יהיה ״גבוה מאוד״; לפי הנאמר כאן, משמעות הדבר היא שיהיה גבוה אפילו ממשה. לאחר מכן יעלו נשמות ישראל למעלה הרבה מהמלאכים. הפסוק ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״ מצביע על כך גם הוא.

חז״ל לימדו כי אז מקומם של המלאכים יהיה מחוץ למקומן של הנשמות, ולכן המלאכים יצטרכו לשאול את הנשמות: ״מה פעל אל?״ כך הם מפרשים את סופו של הפסוק שהובא קודם.

חז״ל אמרו גם שבעתיד המלאכים יאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים. לכן הקרבנות והשפע שהשעורה מסמלת לא יועלו עוד באמצעות האריה, המלאך, אלא באמצעות הצדיקים עצמם.

ישראל נקראים ״ראשית תבואתה״, ולכן התבואה והשעורה, כלומר השפע שהן מסמלות, ייכללו בישראל עצמם. לעומת זאת, האריה יהיה אז שווה לשור, ולא יהיה עוד למעלה ממנו.

זהו הפירוש הפנימי של הפסוק: האריה לא יאכל עוד את הקרבן הבא מן הבקר, והאריה והשור יאכלו שניהם תבן. התבן הוא השפע הנלווה שנמשך מן השעורה, ואילו השעורה עצמה תהיה שייכת לישראל.