והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים…

1והיה ביום ההוא1 יתקע2 בשופר גדול3456 ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים. יש להבין מ״ש בשופר גדול דמאי מעליותא דשופר גדול7 יותר על שופר שאינו גדול כמו בשופר של ר״ה [ראש השנה] של עתה וכמו שנאמר ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע8 ולא נזכר בשופר גדול [וקושיא זו מבואר בזהר פ׳ ואתחנן (דרס״ו ע״ב) וע״ש.9 עוד נזכר פסוק זה בגמרא (פ״ט דברכות נ״ו ב׳ פ״ק [פרק קמא] דר״ה [דראש השנה] י״א ב׳. סנהדרין ק״י ע״ב מכות כ״ד סע״א [סוף עמוד א]). רבות לך לך פמ״ב בענין והיה. ויצא פרשה ע׳ [עיין]. נשא פי״ג מדרש רות ס״פ ושם האיש אלימלך10 ובמדרש אסתר ע״פ ויהי בימי ענין השתחואה פ׳ וירא פנ״ו.11 בירושלים בקהלת רבה ס״פ כל הנחלים ועוד נזכר על פסוק זה והיה ביום ההוא כו׳ בזהר ח״א [חלק א׳] בפ׳ ויגש (דר״י [דרבינו יצחק] ע״א) ויחי (דר״נ ע״א). בשלח (דמ״ו ע״ב) ויקרא ד״ו ע״ב] הנה בר״ה [בראש השנה] אנו אומרים זה היום12 תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ולכאורה יש כאן סתירה13 דלאו רישיה סיפיה כי זה היום תחלת מעשיך משמע תחלה ממש היינו שבו מחדש בכל שנה את העולם ואח״כ אומר זכרון ליום ראשון משמע שאינו אלא זכרון לזכור את יום ראשון שנברא בו העולם בששת ימי בראשית. אך הנה באמת שניהם אמת כי הנה ענין ר״ה [ראש השנה] שנק׳ ראש הוא עד״מ כמו הראש שבאדם הוא מקור החיות לכל האברים שבו ראשית גילוי כללות החיות וממנו נמשכים לכל האברים חיותם וקיומם בפרטות שמתחלה היו כלולים בראש ומוח בהעלם כי משכן נפש השכלית היא במוח וממנה מתשפשטות כחות הנפש לכל האברים מהעלם אל הגילוי לעין לראות ולרגל להלוך כו׳ כך ר״ה [ראש השנה] הוא ראשית גילוי כללות החיות של כל השנה כי ואתה מחיה את כולם14 כתיב ובכל יום ויום חדשים לבקרים15 מתחדש החיות שחיות יום זה אינו כשל אתמול וכן בפרט הימים טובים שבכל השנה שבהם נשמך חיות רב בתוספת עילוי מבימי החול כידוע הנה כל בחי׳ החיות הזה באים ונמשכים מבחי׳ ראש השנה והוא כוללם יחד (כי פסח16 שבועות סוכות הם כנגד ג׳ אבות17 אברהם הוא בחי׳ פסח לושי ועשי עגות18 והוא חסד דרועא ימינא.19 שבועות מ״ת [מתן תורה] בקול השופר20 אילו של יצחק.21 וסוכות בחי׳ ויעקב נסע סכתה22 והמה תרין דרועין וגופא.23 וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט וכ״ז הוא בחי׳ הגוף אבל ר״ה [ראש השנה] הוא בחי׳ ראש שבו נכלל חיות כל הגוף והוא כנגד אדם הראשון ויוהכ״פ [ויום הכפורים] נק׳ ג״כ ראש השנה בכתוב24 והוא בחי׳ נשמה ופנימיות. שבבחי׳ הראש ג״כ יש פנימיות וחיצוניות וכ״כ [וכן כתב] בפע״ח [בפרי עץ חיים]25 שנסירת יוהכ״פ [יום הכפורים] בסוד הפנימית ובראש השנה בסוד החיצונית וע׳ בזהר בפ׳ אמור) (דצ״ו ע״ב) רישא וגלגלתא כו׳ ובמק״מ [ובמקדש מלך] שם. וע׳ באדר״ז [באדרא זוטא] דרפ״ח סע״א [סוף עמוד א] כי בו הוא שנמשך החיות ממקור החיים המחיה חיים א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ זמן שלנו וחיות זה הוא עליון יותר וכולל כל חלקי החיות של השנה כאחד אלא שהם בו בהעלם עדיין כנ״ל במשל ואח״כ נמשכים מהעלם לגילוי בכל פרק ופרק כפי הראוי אך שמתחלה מתחלק לי״ב חדשי השנה שביום ראשון שבחדש נמשך חיות כללי לחדש ונק׳ לכך ראש חדש שהוא חיות כללי לחדש26 וממנו מתחלק אח״כ לימים עד לשעות ולרגעים כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] אדם נידון27 בכל יום הגם שבאמת ר״ה [ראש השנה] הוא יום הדין. אך הענין כי בראש השנה הוא הדין והמשפט לכל אחד ואחד על חיות הכללי אם להמשיך ראשית הגילוי של החיות הכללי ואעפ״כ [ואף על פי כן] יש ג״כ משפט בכל יום אם ראוי להיות לו השתלשלות מחיות הכללי לחיות הפרטי היינו שיומשך מההעלם אל הגילוי דעם היות שכבר נדון בר״ה [בראש השנה] בהמשכת חיות כללי הנה אפשר הוא שלא יומשך מחיות הכללי אל הגילוי בפרט כמו שאפשר שלא יומשך חיות מן המוח אל איזה אבר ולא תוכל העין לראות והרגל להלוך כו׳ והחיות השייך לאותו אבר נשאר במוח בהעלם שנתעכב במוח ולא נמשך ומתפשט משם אל האברים וכך יכול להיות שיהי׳ [שיהיה] נשאר החיות הפרטי החיות הכללי דר״ה [דראש השנה] ואז יקבל החסד ההוא בעולם העליון וע״ז הוא הדין בכל יום כו׳ (ועמ״ש מזהבפ׳ קרח ע״פ ויגמול שקדים28 ועמ״ש בפ׳ ראה ע״פ וברכך29 בכל אשר תעשה) אבל בראש השנה נמשך החיות כללי לכל השנה והוא המשכת חיות חדש ממש ולכן נקרא כל ר״ה [ראש השנה] תחלת מעשיך שנמשך אור וחיות מחדש להתהוות העולם כי בראש השנה דאשתקד לא נמשך החיות רק על שנה אחת30 מלמעלה מהזמן בזמן וכן גם בתחלת בריאת העולם הי׳ [היה] המשכת החיות באותו ראש השנה על שנה א׳ מלמעלה מהזמן כמו שכתוב כי אלף שנים בעיניך31 כיום אתמול דהיינו שששה אלפי שנין דהוי עלמא32 הם ששה ימים בלבד (וע׳ בתשו׳ [בתשובות] הרשב״א [הרבי שלמה בן אדרת] ח״א [חלק א׳] סס״י [סוף סימן] ט׳ ורס״י [וריש סימן] תכ״ג)33 אך גם זה הוא בחי׳ זמן ולמעלה מזה אין שום זמן כל עיקר וכולל כל הזמן שבמשך שיתא אלפי שני בסקירה א׳ ומשם נמשך החיות בר״ה [בראש השנה] על שנה א׳ ואח״כ בראש השנה שנק׳ חג שהחדש מתכסה בו34 היינו שהחיות הראשון עולה ומתכסה ונכלל במקורו וע״י השופר והתפלות נמשך אור וחיות חדש35 ממש על שנה אחת ולכן נק׳ תחלת מעשיך תחלה ממש ואעפ״כ [ואף על פי כן] הוא גם רק זכרון בלבד ליום ראשון כי בר״ה [בראש השנה] הראשון הי׳ [היה] כ״ז [כל זה] מצד עצמו כי חפץ חסד הוא36 אבל עכשיו באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] תליא מילתא37 משנה שעברה וכמו שאנו רואים שלא כל השנים שוים יש שנה טובה ומתוקה38 ויש כו׳ והיינו מחמת שינוי אופן האתעדל״ת [האתערותא דלתתא] שמשנה שעברה איך ומה שהיא וא״כ הרי בחי׳ ר״ה [ראש השנה] דעתה הוא בחי׳ דין ומשפט ואע״פ [ואף על פי] שהחסד גובר על הדין שלכן קורין פרשת העקידה ויעקוד אברהם את יצחק בנו39 שהוא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק והמתקת הדין אעפ״כ [אף על פי כן] אינו דומה ליום ראשון ממש שהי׳ [שהיה] חסד ממש שהרי ההמשכה היתה מצד עצמו כי חפץ חסד הוא כי לא היה עדיין מי שיעורר כו׳ וכנגד בחי׳ זו נאמר זכרון ליום ראשון זכר בלבד ליום ראשון במה שאעפ״כ [שאף על פי כן] הגבורות נמתקים אבל לא כשל יום ראשון ממש (וגם יש לומר פי׳ זכרון ליום ראשון שזוכרים ומעוררים את יום ראשון ומגבירים מדת החסד שבחי׳ יצחק יוכלל בבחי׳ אברהם אוהבי40 כו׳ וע׳ בזהר פ׳ ויקרא) (דף י״ח ע״א) ובפ׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ועמ״ש לקמן בד״ה ביום השע״צ [השמיני עצרת] בפי׳ זכרון ליום ראשון ובפי׳ זה היום כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] אמרו לפני מלכיות41 בראש השנה כדי שתמליכוני עליכם42 אמרו דוקא שאתם צריכים לעורר זה באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] עד שתמליכוני עליכם להיות נמשך גילוי החיות מדת מלכותו ית׳:43444546

2ב והנה פי׳ שתמליכוני הוא כי נודע שיש ב׳ בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] וסוכ״ע פי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] הוא החיות שמתלבש בעולמות לפי מדרגתם לכאו״א [לכל אחד ואחד] כפום שיעורא1 דילי׳ [דיליה] נשמות כך ומלאכים כך והוא בחי׳ כח הפועל שמלובש בהנפעל בתוכו ממש עד שגם בגשמיות אין לך עשב2 שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל שהוא בחי׳ המשכות החיות בפרט לעשב זה ביחוד וגבוה מעל גבוה שומר3 וגבוהים עליהם ובכאו״א [ובכל אחד ואחד] מהם לפי ערכו ומדרגתו כך הוא בחינת החיות מהבורא שנמשך בו כסדר המדרגות דכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו4 אף עשיתיו שהן ג׳ עולמות בי״ע ובפרט כמה עולמות וברואים לאין קץ ותכלית ממש וכח הבורא מלובש ממש בכל אחד ואחד מהם לפי ערכו כמשל התחלקות אופן החיות הנמשך מכח הצומח שבארץ לכמה מיני צמחים רבים שבעולם שונים זה מזה ובחינה זו נקרא ממכ״ע [ממלא כל עלמין] אבל בחי׳ סוכ״ע הוא האור והחיות שלמעלה מהשתלשלות והתלבשות בעולמות וכנגד בחי׳ זו הוא שנאמר אני הוי׳ לא שניתי5 ואמרו אתה הוא עד שלא6 נברא העולם ומשנברא כו׳ בשוה ממש שלכאורה אינו מובן איך הוא מאחר שאעפ״כ [שאף על פי כן] העולמות חיים וקיימים ממנו והיינו שכח הבורא מלובש בהם ממש א״כ ה״ז [הרי זה] שינוי מכמו שהי׳ [שהיה] קודם כו׳ אלא מפני שההארה המחיה כל העולמות כולם היא רק הארה חיצונית בלבד מעצמותו ית׳ ואינה נוגעת בכו כלל ואינה פועלת שינוי בו כלל כי חיות כל העולמות הוא רק כמ״ש אנא אמלוך7 שמדת מלכותו ית׳ בלבד מה שהוא ית׳ נק׳ מלך ומתנשא כביכול עליהם זהו גופא החיות שלהם ובחי׳ זו אינה נוגעת לעצמיותו כלל כמשל המלך ב״ו [בשר ודם] שהוא מהות בפ״ע [בפני עצמו] ומה שנק׳ מלך על המדינות הרי אין בבחינה זו התפשטות עצמותו ממש תוך המדינות רק ששמו נק׳ עליהם וזהו ענין שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד אבל עצמותו ית׳ מופלא ומרומם מהם ונק׳ סוכ״ע ולכן נק׳ הבריאה יש מאין פי׳ כי בהשתלשלות עילה ועלול העילה מתפעל מהעלול ממנו והשפעותו בו גורם שינוי בו מפני שעצמות העילה ממש מתלבש בהעלול כמשל ההשתלשלות משכל למדות וממדות למחשבה שמהות השכל ממש מתלבש במדות וכן המדות במחשבה כו׳ אבל יש מאין אינו כן אלא שחיות כל העולמות ואשר בהם הנמשך מן המאציל אינו ממהותו ועצמותו כלל רק מאין ממש כי מדת מלכותו ית׳ בלבד מחי׳ אותם כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ יביאו לבוש מלכות8 גבי יחיד חי העולמים מלך כו׳) והיא הנק׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שהוא בחי׳ החיות המתלבש בעולמות כח הפועל בנפעל9 (וע׳ מזה בד״ה כי תצא כו׳) ובכל ר״ה [ראש השנה] היא שנמשכת מחדש כי בכל ר״ה [ראש השנה] לא נמשך בחי׳ מלוכה זו להיות אנא אמלוך רק על שנה א׳ ואח״כ חוז ר ועולה ונכלל במקורו בבחי׳ המלך המרומם לבדו מאז10 כמו קודם שנברא העולם שהי׳ [שהיה] נכלל בחי׳ שמו בבחי׳ הוא לבדו הוא כו׳ וכמ״ש כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא11 פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים ולכן אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שימשיכו הרצון למדת מלוכה להיות אנא אמלוך והיינו המשכת אור חדש מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין]:

3ואח״כ אמרו לפני מלכיות כדי שיעלה זכרונכם לטובה לפני. פי׳ עד״מ כי הזכרון שיצטרך לזכור על הדבר אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או בערך שאז שייך לומר ע״ז לשון זכרון שיזכור עליו ולא ישכח מלבו משא״כ כשהדבר אצלו וסמוך אצלו אין שייך לשון זכרון כלל.

4וכך יובן למעלה ענין זכרון שאנו אומרים בו ית׳ יעלה זכרוננו כו׳ הוא מפני שבאמת חיות כל העולמות הן עולמות התחתונים והן עולמות העליונים הרי באמת קמיה ית׳ הם כלא ממש חשיבא1 כטפה מאוקינוס כי כל עיקר חיותם הוא ממחשבה א׳ שעלה במחשבה לפניו להיות התהוות ואצילת העולמות ונק׳ מחשבה הקדומה וכמשל ביטול מחשבה א׳ לגבי כללות הנפש כו׳ והנה בר״ה [בראש השנה] שחוזר הכל לכמו שהיה לכן מבקשים שיזכור על המחשבה הקדומה ההיא שעלתה אז בתחילת אצילת העולמות כנ״ל כי מאחר שבאמת היא כלא ממש חשיבי ואינה ערוך אליו לכן מבקשים זכרנו שיזכור ע״ז ויחזור להתלבש בבחי׳ מחשבה הנ״ל. וז״ש [וזהו שכתוב] זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וחותם זוכר הברית (וע׳ בפרדס בעה״כ [בערכי הכינויים]2 ערך זכירה וע׳ ברע״מ [ברעיא מהימנא] פ׳ פנחס) (דף רל״ט ע״א) ובפ׳ עקב (דרע״א ע״א) ע״פ אזכיר את שמי ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן בפי׳ מקדשי שמך כו׳ וע׳ בזהר בפ׳ ויקהל (דף רי״ש ע״א)3 ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד ורזא דא שם הוי׳ שם חד הוי׳ חד ובזהר פ׳ יתרו (דף ע׳ [עיין] ע״א)4 ועמש״ל [ועיין מה שכתוב לעיל] בפ׳ שלח ע״פ וזכרתם את כל מצות כו׳ למען תזכרו כו׳ וסד״ה זכור את יום השבת בענין זכור ושמור כו׳ וע׳ עוד בזהר ח״א [חלק א׳] פ׳ וירא (דק״כ סע״ב [סוף עמוד ב]) ע״פ ויזכור אלקים כו׳ ובפ׳ ויצא (דקנ״ט ע״ב)5 ובפ׳ בשלח (דמ״ז ע״א) ע״פ ויזכור ימי עולם כו׳ ובמק״מ [ובמקדש מלך] שם וע׳ מענין ימי עולם בזח״ג [בזהר חלק ג] ס״פ נשא (דקמ״ה ע״ב) ולכן קיי״ל [קיימא לן] דבר״ה [דבראש השנה] תוקעים בשל זכרים6 דהיינו שופר של איל וע׳ בזהר ח״א [חלק א׳] בפי׳ ויחי (דרמ״ו ע״א) דעלמא עילאה עלמא דדכורא איהו כו׳:7

5ג ובמה בשופר הנה ענין השופר הוא שהוא קול פשוט שנמשך מהבל הלב ואינו כמו בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ אותיות שנמשכים מן המוח כי אותיות הדבור נמשכים מאותיות המחשבה ואותיות המחשבה נמשכים מהשכל כו׳ משא״כ הקול פשוט הוא נמשך מן הבל הלב והוא למעלה מהשכל כי בלב יש חיצוניות ופנימית1 והנה חיצונית הלב הוא למטה מהשכל ומקבל ממנו כמ״ש לפי שכלו יהולל איש2 שהתפעלות המדות שבלב הוא לפי השכל וכנודע אך התפעלות זו שבמדות אלו הוא רק בחי׳ חיצונית הלב ונק׳ רצון התחתון שהוא בחי׳ רעותא דליבא3 הנולד ונמשך מבחי׳ התבוננות השכל אבל פנימית הלב שהוא הנק׳ רצון העליון אינו מקבל ונמשך מהשכל כלל אלא הוא גם למעלה מהשכל וזהו שנאמר לבבי דמשמע שני לבבות והיינו בחי׳ חיצוני׳ הלב ובחי׳ פנימית הלב כו׳ (וכמ״ש במ״א פי׳ מ״ש יפה את רעיתי4 כתרצה. רעייתי מלשון רעותא דליבא שהוא רצון התחתון יהיה כתרצה רצון העליון שלמעלה מהשכל והיינו ע״י ויחד לבבי עמ״ש ע״פ ויקהל משה וע״פ מי מנה5 עפר יעקב6 ועמ״ש עוד מענין חיצוניות הלב ופנימית הלב בד״ה אתם נצבים ובביאור ע״פ לבבתני) ומ״ש מוח שליט על הלב7 היינו על חיצוני׳ הלב שנולד מהשכל כנ״ל והמוח שליט עליו אבל פנימית הבל יותר גבוה מבחי׳ המוח ולכן המוח מקבל מהלב כידוע שעיקר המזונות הם בלב ששם באים הדמים מהכבד שמקבל מאצטומכא ממובחר המאכל שמתהפך לדם בכבד וממנו נכנסים הדמים בלב והמוח מקבל חיות מהלב8 כו׳ (ולכן נק׳ הקב״ה צור לבבי9 ואורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי׳ מוח וכדלקמן) והנה קול פשוט זה דשופר הוא מבחי׳ פנימית הלב דהיינו כמ״ש צעק לבם אל10 ה׳ שצעקת הלב הוא מבחינת פנימית הלב (וע׳ מזה בזח״ב [בזהר חלק ב׳] פ׳ שמות) (די״ט סע״ב [סוף עמוד ב] ודף כ׳ ע״א) ובפרדס בעה״כ [בערכי הכינויים] ערך צעקה11 וע׳ במדרש רבה בשה״ש [בשיר השירים] ע״פ יונתי כו׳ השמיעני את קולך כו׳ עד וכשצעקו בנ״י [בני ישראל] לפני הקב״ה מיד ויושע ה׳ כו׳ ובשמות רבה פכ״א ע״פ מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתם כו׳ וע׳ בזח״ב [בזהר חלק ב׳] בפ׳ בשלח (דנ״ב ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ונמשך ונולד מחמת ההסתר וההפך בירידתו למטה שנתרחק מאד מאור פני מלך חיים12 א״ס ב״ה שמחמת זה תגבר מאד בנפשם הצעקה לה׳ ותתגלה בחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] הלב שיש בכאו״א [בכל אחד ואחד] מישראל לה׳ ית׳ למעלה מהשגתו כנ״ל והוא בחי׳ בע״ת [בעלי תשובה] בחילא יתיר13 ולכן ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקומם כי דוקא מצד ההסתר תגדל הצעקה כו׳ וזהו תכלית ירידת הנשמות בגופות לאתבא צדיקייא בתיובתא14 כי בעוד שהיו בגן עדן היו כולם צדיקים שהיו נהנים מזיו השכינה15 שזהו מעשה הצדיקים שעבודתם בשכל כמו שכתוב דע את אלקי16 כו׳ ואח״כ בירידתם למטה בגוף ונפש הבהמית נעשו בחינת בעלי תשובה לשוב למעלה כי יש מסתיר ומעלים ומחמת זה תגדל הצעקה והיא בחינת פנימיות הלב וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה]17 הידוע דעיקר תשובה בלב פי׳ כי תשובה דוקא הוא התגלות פנימית הלב שהוא למעלה מבחי׳ צדיקים גמורים שהם מבחי׳ מוח כנ״ל והתשובה היא מזה עצמו בהתבוננו עוצם ריחוקו אשר ירד פלאים כו׳ ועל ג״ע [גן עדן] התחתון ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מוטב דלידייני׳18 כו׳ שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ וג״ע [וגן עדן] העליון הוא גבוה יותר לאין קץ וכ״ש [וכל שכן] שיש לבכות על ריחוקו מעצמות אור א״ס אשר יפה שעה אחת בתשובה19 ומע״ט [ומעשים טובים] בעוה״ז כו׳ אשר מזה יהיה לבו צועק כו׳ וזהו ענין התקיעה קול פשוט מפנימי׳ [מפנימיות / מפנימית] הלב ואח״כ שברים גנוחי גנח היינו בחי׳ לב נשבר ותרועה ילולי יליל20 הוא בחי׳ התעוררות רחמים בבכיה כו׳ ומזה נולד ונמשך התקיעה השנית שהוא בחי׳ התגלות רצון העליון מלמעלה כי הנה הקב״ה נקרא צור לבבי.21222324

6וג״כ לבבי בלשון רבים דמשמע ב׳ לבבות והיינו בחי׳ חיצונית ופנימית שבלב עד״מ הנ״ל וחיצונית הלב הוא למטה מהשכל כמ״ש בחכמה יסד ארץ1 כו׳ אבל פנימית הלב הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה והחכמה נק׳ בחי׳ עשי׳ [עשיה] לגבי בחי׳ רצון העליון כדכתיב כולם בחכמה עשית2 וכנודע ובחי׳ התקיעה שהוא קול פשוט הוא בחי׳ התגלות פנימצית הלב שהוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה הנ״ל וע״ז נאמר (בזכרי׳ [בזכריה] סי׳ ט׳) ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע כמו עד״מ התקיעה שהיא קול פשוט מפנימית הלב כך עד״מ הוא בחי׳ המשכה וגילוי רצון העליון ב״ה והוא למעלה מבחי׳ האותיות שנמשכים מהחכמה כי אורייתא מחכמה נפקת ועיקרה בחי׳ אותיות וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה והיינו בחי׳ האותיות שבתורה וע״ש זה נק׳ מקרא לשון קריאה3 שקוראו בשמותיו ועי״ז פונה עצמו כו׳ וע״כ הנגיעה פוסל בה וכן חסר ויתיר4 כי הדקדוק הוא בהאותיות והיינו לפי דמחכמה נפקת שמשם נמשכי׳ [נמשכים / נמשכין] האותיות (וכמ״ש במ״א בד״ה לסוסתי בפ׳ בשלח)5 אבל בחי׳ רצון העליון הוא בחי׳ פנימית הלב שהוא בחי׳ קול פשוט שלמעלה מהאותיות כנ״ל וזהו ענין ובמה בשופר:6

7ד והנה עוד זאת שעי״ז הוא ממלא כל הפגמים שנעשו על ידי העוונות משנה העברה כי הפגמים שברמ״ח מ״ע [מצות עשה] ושס״ה ל״ת [לא תעשה] היינו בבחי׳ חכמה שממנה נמשכת התורה כנ״ל ועד שם מגיעים הפגמים כו׳ וע״י השופר שנמשך הארה מבחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה כנ״ל לכן הוא ממלא כל הפגמים שנעשו בחכמה ומאיר אור חדש ביתר שאת ויתר עז1 כמשל הנהר שנחרב ויבש שחופרים בעומק יותר וממלא החסרון וגם ביתר שאת כו׳ כי תלת קשרין מתקשראן דא בדא2 ישראל באורייתא ואורייתא בקב״ה [בקודשא בריך הוא] והיינו כששומר דרכי התורה והמצות אבל אם ח״ו [חס ושלום] פגם באיזו מצוה הרי נחלש הקשר הלז דישראל מתקשראן באורייתא ואזי אין עצה כ״א ע״י התשובה מעומקא דליבא שעי״ז מדלג שור וממשיך מבחי׳ קוב״ה [קודשא בריך הוא] שהוא בחי׳ סוכ״ע שנק׳ קדוש ומובדל ובו מתקשרא אורייתא שהיא בחי׳ חכמה כו׳ ועי״ז שקוב״ה [שקודשא בריך הוא] מאיר באורייתא וישראל אזי ממלא כל הפגמים והחסרונות כמאמר אנת הוא שלימו דכולהו אנת הוא ממלא3 כל שמהן כו׳ וזהו ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳ הוי׳ כו׳ ופסיק טעמא בגווייהו4 כי יש ב׳ בחי׳ שמות הוי׳ א׳ בהשתלשלות יו״ד חכמה ה״א בינה כו׳ ושם הם הפגמים על ידי תורה ומצות כמ״ש בכהאריז״ל [בכתבי האריז״ל] בקריאת שמע שעל המטה אם פגמתי באות יו״ד בביטול ק״ש [קריאת שמע] כו׳ כי מצות ק״ש [קריאת שמע] הוא ליחדא בהוי׳ אחד5 איך שאין עוד מלבדו וכולא כלא ממש חשיבי והמבטל זה פוגם באות יו״ד שהוא בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול כח מ״ה [שם מ״ה]6 כמ״ש והחכמה מאין תמצא7 שנמשך ונולד תמיד מבחינת האין כו׳ וע״י ביטול מ״ע [מצות עשה] ואהבת את8 ה׳ פוגם באות ה׳ שהוא בחינת בינה לבא אה״ר [אהבה רבה] כו׳ וע״י ביטול תלמוד תורה פוגם באות ו׳ שהוי״ו הוא המשכה קו ארוך מיו״ד שבראשו כי כל התורה הוא בחי׳ המשכות מחכמה עילאה והמבטל תלמוד תורה מקצר ההמשכות ופוגם באות ו׳ וע״י ביטול מצות מעשיות באות ה׳ אחרונה של שם שהוא בחי׳ עשיה כידוע אך כ״ז [כל זה] הוא בבחי׳ שם הוי׳ דלתתא שהוא בחי׳ התהוות ההשתלשלות כנ״ל אבל שם הוי׳ דלעילא עם היות שנקרא ג״כ הוי׳ ע״ש התהוות שממנו ית׳ מ״מ הוא בחי׳ גילוי אור עליון שלמעלה מהשתלשלות והוא בחי׳ רצון העליון הנ״ל שהוא למעלה מעלה מן החכמה ולכן פסיק טעמא בגווייהו כו׳ אך ענין ויקרא הוי׳ הוי׳ היינו שהוא ית׳ קורא וממשיך9 מבחי׳ שם הוי׳ הראשון שלמעלה מהשתלשלות כנ״ל להיות מתגלה בהוי׳ שבבחינת השתלשלות (ועיין מזה10 באדר״ר [באדרא רבא]) (דקל״ח ע״א) וע׳ בספר רוח דוד שם פי׳ שהשם הראשון הוא למעלה מהשתלשלות כו׳ וכן פי׳ המק״מ [המקדש מלך] בסוף ספר הדרת פ״מ ובביאור האדרא בספר קול ברמה11 משמע דהשם השני הוא למעלה מהשתלשלו ת והוא מהפע״ח [מהפרי עץ חיים] שער הסליחות פ״ב [פרק ב׳] וע׳ בזהר ס״פ תרומה (דקע״ה ע״ב) ובפ׳ בראשית (ד״כ ע״א)12 ובפע״ח [ובפרי עץ חיים] שער הנ״ל רפ״ח ובע״ח [ובעץ חיים] שער א״א למלאות כל הפגמים והחסרונות שנעשו בו ע״י העונות כו׳ וכמבואר למעלה במשל הנהר שיבש שע״י שמוציאים וחופרים מהמעיין מתמלא הנהר כו׳ וזהו ענין התשובה שע״י התשובה קוראים וממשיכים מבחי׳ הוי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות וכמ״ש ממעמקים קראתיך13 הוי׳ ולכן אומרים היג״מ [הי״ג מדות] בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה] כי אז נמשך בחי׳ התגלות הוי׳ שלמעלה מההשתלשלות שהוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה ע״י השופר קול פשוט שהוא התגלות פנימית הלב כנ״ל ולכן צ״ל השופר דוקא של איל או של יעל אבל של פרה פסול14 כי פני שור מהשמאל15 כתיב שהוא בחי׳ גבורות וא״א להמשיך על ידו בחי׳ רחמים רבים הנ״ל שהוא בחי׳ פנימית הלב רצון העליון כי הרי אדרבה שמאל דוחה16 כו׳ אלא על ידי שופר של איל כי והכשבים הפריד יעקב17 שיש בהם בחי׳ רחמנות שהיא מדתו של יעקב18 וכנראה בחוש שיש להם קול רחמנות שמעורר רחמים (ועמ״ש מזה בד״ה והניף הכהן אותם כו׳ על שני כבשים בפ׳ אמור) ולכן עי״ז ממשיכים התגלות רצון העליון ורחמים רבים שלמעלה מהשתלשלות (ועמ״ש ע״פ כנשר יעיר כו׳ וע״פ ביום השלישי יקימנו כו׳) והנה הגם שעיקר ההמשכה ע״י פנימית הלב צעק לבם עכ״ז [עם כל זה] הוא ע״י התקיעה בשופר דוקא מטעם כי עשיה היא לעילא ועמ״ש מזה בד״ה יביאו לבוש מלכות כו׳ ועוד מפני שהתגלות פננימית רצון העליון מלמעלה צ״ל נמשך למטה להתלבש בגשמיות כמאמר כתבנו בספר חיים טובים כתבנו בספר פרנסה כו׳ להיות מזונות גשמיים להאדם שזהו על ידי רחמים רבים הנ״ל שנמשכים ומתלבשים כל כך מטה מטה בגשמיות עד שיהיה התגלות רחמנותם בהשפעה גשמיות וכן גם כללות רחמים הנמשכים בר״ה [בראש השנה] למתק הדינים היינו ג״כ שנמשכים למטה ע״ד הנ״ל כי הרי עיקר הדין שבר״ה [שבראש השנה] הוא על הגופות אם יחי׳ [יחיה] אם ימות היינו אם תתקיים ותהיה הנפש בגוף או תסתלק ממנו משא״כ דין הנפשות הוא אחר המיתה כו׳ וכמ״ש בהגמי״י19 פ״ג [פרק ג׳] מהלכות תשובה בשם הרמב״ן [הרבי משה בן נחמן] שאין אדם נידון בר״ה [בראש השנה] אלא לעניני עוה״ז כו׳ ע״ש וא״כ גם הרחמים הממתיקים את הדינים היינו שהרחמים נמשכים כ״כ [כל כך] למטה עד שמתלבשים בגשמיות ולכן צריך לתקוע הקול פשוט הנ״ל דוקא בשופר גשמי של כבש ואיל וכיוצא שיש בו רחמים ועי״ז מתעורר כן מלמעלה שיהיו הרחמים רבים הנ״ל נמשכים ומתגשמים עד שיהיו השפעותם בגשמיות20 שהוא ענין רחמים גשמיים כי השפעת חיים גשמיים היינו בחי׳ בהמיות ונעשה ג״כ ע״י התקיעה והתעוררות רחמים בקרן הכבשים שהוא בהמיות כו׳ (וזהו כמ״ש רוח האדם העולה היא21 למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. פי׳ רוח האדם העולה זהו כענין והרוח תשוב אל האלקים22 והיינו בבחי׳ תשובה כמ״ש לקמן בד״ה האזינו השמים ועליה זו היא למעלה מעלה לעורר גילוי רצון העליון כו׳ וע׳ בזהר ר״פ צו שבחי׳ קול השופר נק׳ רוח אך כדי שיהי׳ [שיהיה] נמשך משם ההמשכה בהשפעות גשמיים שזהו בחי׳ בהמיות זהו ע״י בחי׳ ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ שהיא בחי׳ ארץ העליונה והארץ הדום רגלי23 כמ״ש בד״ה כי תצא ולכן גם המלאכים נקראים בשם בהמה פני ארי׳ [אריה] פני שור כו׳ לפי שהמלאכים הם שלוחי השפע להיות נמשך ההשפעה בעוה״ז גשמי ועמ״ש מזה בד״ה מה יפו פעמיך בנעלים24 והם מקבלים מבחי׳ בהמה רבה שהוא כללות השפע המתלבש בבי״ע וזהו אדם ובהמה תושיע25 הוי׳ דהיינו על ידי ב׳ בחי׳ הנ״ל דאדם ובהמה כו׳ וכן מדת מלכותו ית׳ נקראת בשני שמות אלו דאדם ובהמה וכמ״ש במ״א) וזהו ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא כו׳ פי׳ שגילוי זה הוא שעבר על פניו26 דהיינו שלא כפי הראוי להיות מבחי׳ פניו כי בחי׳ פניו שהוא פנימיות אינו יכול להתלבש כ״כ [כל כך] למטה ועמ״ש במ״א דפניו הם בחי׳ ע״ס [עשר ספירות] אבל מלמעלה יותר יכול להשפיל א״ע [את עצמו] גם למטה (ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות הנזכרלמעלה ועמ״ש לקמן סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך כו׳) וזהו ויעבור הוי׳ שעבר דרך פניו מלמעלה יותר כו׳ וד״ל:272829

8ה והנה כל זה הוא בחי׳ שופר דר״ה [דראש השנה] שע״ז נאמר ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע כו׳ (ועמ״ש ע״פ כי כארץ תוציא צמחה1 כו׳ כן אד׳ הוי׳ יצמיח כו׳ שזהו ההתגלות שבר״ה [שבראש השנה] כו׳ ע״ש) אבל לעתיד לבא כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול2 והענין כי הנה כבר נת׳ [נתבאר] ענין שופר דר״ה [דראש השנה] שהוא להמשיך להיות בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שהוא ענין התהוות מדת מלכותו ית׳ כאמרם ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה] אמרו לפני מלכיות כו׳ וכן למלאות כל הפגמים שנעשו בשם הוי׳ שבבחי׳ השתלשלות שהוא ג״כ בחי׳ ממלא כנ״ל יו״ד בחכמה כו׳ וההמשכה היא מבחי׳ סוכ״ע שהוא רצון העליון ועי״ז הוא ממלא כל שמהן כו׳ וזהו ענין שופר (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש שופר ובד״ה שוש אשיש) אמנם עכ״ז [עם כל זה] נקרא שופר סתם ולא שופר גדול והענין כי הנה גם בחי׳ סוכ״ע אע״פ [אף על פי] שהוא בחינה מה שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות והוא בחי׳ לא שניתי כו׳ כמבואר למעלה עכ״ז [עם כל זה] מאחר שהוא בחי׳ סובב ומקיף לעלמין א״כ הוא בגדר בחי׳ עלמין וכמו עד״מ השמים והארץ שהשמים מקיפים את הארץ וכל אשר עליה וסובבים סביב הארץ תמיד שאע״פ [שאף על פי] שמאוד גבוה שמים מעל הארץ עד שהארץ היא רק כגרגיר חרדל לגבי השמים3 עכ״ז [עם כל זה] יש להם ערך זה לזה עד שמוכרח שגם השמים יש להם תכלית וגבול כיון שהם המקיפים הארץ כו׳ רק שאעפ״כ [שאף על פי כן] גבהו שמים מעל הארץ4 כו׳ ועד״ז יובן ג״כ הנמשל בענין סוכ״ע וממכ״ע [וממלא כל עלמין] דאע״פ [דאף על פי] שבחי׳ סוכ״ע הוא בבחי׳ אין סוף לגבי ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ״ע [ממלא כל עלמין] ולא כמו בגשמיות שהשמים הם בעלי גבול ממש עכ״ז [עם כל זה] מאחר שהוא בחי׳ סובב ומחיה לעלמין בבחי׳ מקיף עכ״פ [על כל פנים] הוא בערך וגדר בחי׳ עלמין אבל עצמותו ית׳ מובדל לגמרי מגדר בחי׳ עלמין אפילו מלהיות מאיר בבחי׳ סובב ומקיף כו׳ ויתגלה לע״ל [לעתיד לבוא] כי הנה כתיב הללוהו כרוב גודלו5 פי׳ שיש הרבה מיני גודלו זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית ולכן נאמר כרוב גודלו ולא נאמר כגודל גודלו ומה שעתה הוא בחי׳ סובב ומקיף יתגלה לעתיד בבחי׳ פנימי וזהו ענין והיה ביום ההוא והוא ע״ד מ״ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה6 שבחי׳ הוא בחי׳ סתים דהיינו בחי׳ סוכ״ע כמ״ש בספ״ד [בסוף פרק ד׳] ס״פ תרומה (דקע״ז ע״ב) ע״פ הוא עשנו הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח כו׳ יהיה לע״ל [לעתיד לבוא] בבחי׳ זה שהוא בחי׳ התגלות לנוכח וע׳ בזהר פ׳ שלח (דקע״א ע״א) מענין ביום ההוא ובפרדס שער י״ד פ״ג [פרק ג׳]7 והנה אז כאשר יומשך בחי׳ סוכ״ע להיות בבחי׳ גילוי ממש אזי יומשך בחי׳ סובב מבחי׳ עליונה יותר (דהיינו מבחי׳ שאינו בגדר עלמין כלל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ הבאים ישרש יעקב8 כו׳ שזהו ענין השמים החדשים כו׳ ע״ש והיינו בחי׳ אשר אני עושה אני דייקא הוא המאציל עליון ב״ה כו׳ משא״כ בשמים דעכשיו כתיב ואת כל אלה ידי עשתה9 כו׳ וההפרש זה בין בחי׳ ידי עשתה לבחי׳ אשר אני ממש עושה יובן עפמ״ש [על פי מה שכתוב] בד״ה ויושט המלך לאסתר10 בענין ההפרש בין בחי׳ שרביט הזהב אשר בידו ובין מ״ש אח״כ ויושט המלך כו׳ ע״ש ג״כ מענין זה) ואזי יתקע בשופר גדול פי׳ דכמו בשופר דר״ה [דראש השנה] עכשיו הוא בחי׳ ההמשכה מסוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין] כן גם לע״ל [לעתיד לבוא] שיומשך מבחי׳ עליונה הרבה יותר להיות בבחי׳ סובב אזי ג״כ השופר יהיה המשכה מבחי׳ ומדרגה העליונה העצומה ההיא ולכן נקרא שופר גדול שהוא המשכה מבחי׳ שאינו בגדר עלמין כנ״ל ולגדולתו אין חקר11 למעלה מעלה מבחי׳ ההמשכה שמבחי׳ שופר סתם כי הנה מצות אינן בטילות לע״ל [לעתיד לבוא]12 (צ״ע [צריך עיון] בגמרא בנדה) (דס״א ע״ב)13 מיהו בסדרי טהרה בחידושיו14 שם בשם הרשב״א [הרבי שלמה בן אדרת] והר״ן [והרבינו נסים] העלה כמש״כ [כמה שכתוב] רק שלא יהיה באופן שהוא עתה שתוקעים מלכיות וזכרונות ואח״כ שופרות אבל לע״ל [לעתיד לבוא] יהיה שופרות בלבד ונקרא גם לכך שופר גדול והטעם מובן ע״פ הנ״ל כי עתה צריך להיות ההמשכה בבחי׳ ממלא ולכך צ״ל מלכיות כדי שתמליכוני כו׳ וההמשכה היא למלא כל הפגמים כנ״ל משא״כ לע״ל [לעתיד לבוא] שמה שעכשיו הוא בחי׳ סוכ״ע יומשך בגילוי בבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] ממש א״צ [אין צריך / אינו צריך] מלכיות וזכרונות (וע׳ בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] בזכריהע״פ ביום ההוא יהיה) רק שופרות בלבד שהשופר הוא גילוי פנימית כנ״ל. אך נקרא שופר גדול הגם דבאמת כל שופר הוא גילוי פנימית וכמ״ש גבי שופר אשרי העם יודעי תרועה15 ה׳ באור פניך יהלכון וכתיב ואור פניך כי רציתם16 (תלים מ״ד [מיין דוכרין]) שהוא בחי׳ התגלות רצון העליון שהוא נקרא פניך דהיינו שהוא בחי׳ פנימית אלקותו ית׳ דהיינו בחי׳ סובב (וע׳ מענין אשרי העם יודעי תרועה זח״ג [זהר חלק ג] בפ׳ ויקרא) (י״ח ב׳ צ״ט ב׳ קמ״ח סע״ב [סוף עמוד ב]) ומענין באור פניך יהלכון שם (דקמ״ט ע״א) גבי כדין באור פני כו׳ ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם (ודרל״א ע״ב) גבי באור פני כו׳ ור״פ בא (דל״ב ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם וע׳ עוד בפ׳ ויקרא (דט״ו ע״ב) גבי ישר יחזו פנימו ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ועמ״ש לעיל בפ׳ ראה ע״פ לעשות הישר כו׳ ומענין ואור פניך כי רציתם נזכר בזח״ב [בזהר חלק ב׳] בפ׳ בשלח דנ״ט ע״ב אך זה נקרא שופר סתם אבל שופר שלעתיד יהיה בחי׳ המשכה מבחי׳ רעוא דכל רעוין17 שהוא בחי׳ הרצון המקור לרצונות והוא למעלה מבחי׳ הפנימית הלז הנמשך עתה כו׳ והיינו למעלה מבחי׳ סוכ״ע. (ולכן נקרא שופר גדול שלמעלה מבחי׳ פנימית דהיינו רצון העליון סתם הנק׳ שופר סתם כי הוא בחי׳ רעוא דכל רעוין. ועמ״ש מענין רעוא דכל רעוין בד״ה למנצח על השמינית ועמ״ש עוד מענין סוכ״ע ומ ה שלמעלה מבחי׳ סובב בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה אני דפ׳ ציצית בפי׳ וענין שמו הגדול שהוא התגלות אור א״ס שלמעלה מבחי׳ שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ ע״ש ולכן נקרא שמו הגדול ועד״ז י״ל [יש לומר] ג״כ פי׳ שופר גדול וגם לפמ״ש [לפי מה שכתוב] המקובלים הראשונים18 דשמו גימטריא רצון.19 ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה וירא ישראל20 בענין בחי׳ רצון שיש בו ג״כ צמצום בחי׳ יו״ד כו׳ אמנם בחי׳ רעוא דכל רעוין זהו מבחי׳ שמו הגדול. ועמ״ש עוד בפ׳ חקת בביאור ע״פ בואו חשבון21 בענין כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו׳ והנה ז״ש [זהו שכתוב] ג״כ לע״ל [לעתיד לבוא] וברחמים גדולים אקבצך22 דהיינו שנמשכים מבחי׳ שופר גדול שממשיך בחינת רחמים גדולים ועיין מזה ברע״מ [ברעיא מהימנא] פ׳ תצא) (דרע״ז ע״א) ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ובכסא מלך פי׳ רחמים גדולים23 הוא פנימית עתיק ועמ״ש סד״ה בעצם היום24 נמול אברהם בפי׳ וענין גדולה מילה שנכרתו עליה י״ג בריתות כו׳. והנה בזהר בפ׳ ואתחנן (דרס״ו ע״ב) פי׳ מ״ש והיה ביום ההוא יתקע מאי ביום ההוא כו׳ כד״א [כמה דאת אמר] והיה יום אחד הוא יודע לה׳ ועיין מזה באדרא (דקל״ד ב׳) ועמ״ש מזה בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י [בני ישראל] שזהו ענין כי גדול יום כו׳ ע״ש ועפ״ז [ועל פי זה] יובן דשייך שבבחי׳ ביום ההוא דהיינו בחי׳ כי גדול יום יתקע בשופר גדול דייקא וזהו ענין כרוב גודלו כו׳ וכנ״ל וזהו ג״כ דגבי שופר סתם כתיב ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע משא״כ גבי שופר גדול כתיב יתקע ולא נזכר מי התוקע25 אלא לפי שהוא המשכה וגילוי מבחי׳ סתימא דכל סתימין מבחי׳ שמו הגדול שלמעלה משם אד׳ והוי׳ כו׳. גם י״ל [יש לומר] ע״ד מ״ש בפ׳ אחרי סד״ה כי ביום הזה יכפר26 שלא נאמר ג״כ מי המכפר והיינו לפי שהוא מבחי׳ לפני הוי׳ תטהרו שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל כו׳ ע״ש:27

9ו ואזי כתיב ובאו כו׳ והשתחוו לה׳.1 כי הנה גבי שופר סתם כתיב אשרי העם2 יודעי תרועה באור פניך יהלכון שעם היות שהוא גילוי פנימית מ״מ יש בו בחי׳ הילוך עדיין אבל בגילוי והמשכה שופר גדול דלע״ל [דלעתיד לבוא] שהוא בחי׳ גילוי רעוא דכל רעוין מקור כל הפנימית אזי ובאו כו׳ והשתחוו השתחוואה הוא בחי׳ ביטול כו׳ (ועמ״ש סד״ה וכל העם רואים3 כו׳ וקול השופר כו׳ גבי ויהי קול מעל לרקיע כו׳ וסד״ה השמים כסאי4 כו׳) ואזי ג״כ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו כ׳ו דהיינו אפילו הנשמות שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים והשופר דעכשיו אינו מעוררם אבל כאשר יתקע בשופר גדול גם הם יתעוררו כו׳ (כן פי׳ בספר טו״ב סי׳ תקפ״ו. ועמ״ש כה״ג [כהאי גוונא] בד״ה שחורה אני5 ונאוה6 בפי׳ וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים דהיינו שאפילו בבחי׳ מצרים יש בחי׳ המשכת והתפשטות בחינת היד הגדולה שנמשכה ונתפשטה עד למטה מאד אפילו בבחי׳ מצרים דהיינו שנמשך חסד עליון כ״כ [כל כך] שאפילו בבחי׳ נפש השפלה ממדרגות תחתונות שבעשייה ומלובשת בגשמיות נופלין הרהורי תשובה וזהו ענין היד הגדולה נמצא לפי שהיא בחי׳ יד הגדולה שהוא בחי׳ עליונה מאד על כן נמשכה ומתפשטת כ״כ [כל כך] למטה שאפילו בבחי׳ נפש השפלה כו׳ ועד״ז ממש הוא כאן שלפי שיהיה המשכה מבחי׳ שופר גדול רעדכ״ר [רעוא דכל רעוין] לכך יעורר אפילו מבחי׳ אשור ומצרים כו׳ ועיין מענין היד הגדולה בר״מ פ׳ כי תצא) (דרע״ז ע״א)7 שהוא ג״כ בחי׳ רחמים גדולים ולפי פירוש הרמ״ז [הרב משה זכות] שם הוא ממש ענין אחד עם בחינת שופר גדול ע״ש והנה דרך כלל יש בהם ב׳ בחי׳ הא׳ האובדים בארץ אשור אשר הוא בחי׳ תענוג מלשון אשרי יושבי8 כו׳ באשרי כי אשרוני בנות9 כו׳ ובקדושה העליונה זהו ענין אשר קדשנו במצותיו10 כו׳ ובזהר ויחי (דרמ״ז ע״א)11 ע״פ מאשר שמנה לחמו ומאי איהו עלמא דאתי כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה בד״ה ביום השע״צ [השמיני עצרת] בענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וזה לעומת זה12 בחי׳ אשור היינו תענוגי עוה״ז שנתהוו מפסולת התענוג עליון ממה שנפל בשבירת הכלים כו׳ (וע׳ בזהר בראשית דמ״ט ע״א גבי ואשרה אתקרי כו׳ ובספר טו״ב סי׳ תרמ״ט האריך בזה וע׳ בזהר ויקרא דכ״ג ע״א) ופי׳ האובדים בארץ אשור היינו שמחמת שרודף אחר תענוגי עולם הזה למלאות תאוותו הרעה נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו13 וממנו יונקים הקליפות וסט״א [וסטרא אחרא] כו׳ וכמ״ש וישמן ישורון ויבעט14 שמנת עבית כשית וע״מש מזה סד״ה קדש ישראל כו׳ בפ׳ פנחס ואלו נק׳ אובדים שמאבדים את עצמן לדעת ח״ו [חס ושלום] (ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר15 גבי מחל לנו כי פשענו כו׳ עד דרשו ה׳ בהמצאו ע״ש) והב׳ הם הנדחים בארץ מצרים פי׳ מצרים לשון מיצר שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת כו׳ וכמ״ש גבי ישראל בהיותם במצרים ולא שמעו אל משה מקצר רוח16 דהיינו מחמת רוב הצרה כדפרש״י [כדפירש רש״י / כדפירוש רש״י] שם ובת״א ולא קבילו מן משה מעיק רוח כו׳ ועד״ז נאמר (בישעיה סי׳ נ״ט) ושכרת ולא מיין. ופי׳ שמבולבל כשכור ולא משתיית היין כ״ מצרה ויגון וכמ״ש בת״י שם דרויא מן עקא כו׳ ואלו נק׳ נדחים ולע״ל [ולעתיד לבוא] יתעלו כולם להיות ובאו כו׳ והשתחוו כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] (בהושע סס״י [סוף סימן] י״א) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור כו׳ והיינו ע״י כי הוא ישאג פי׳ הוא היינו בחי׳ מאן דסתים כו׳ הוא דא עתיקא עיין באדר״ז [באדרא זוטא] (דר״צ ע״א) ופי׳ כי הוא ישאג היינו ענין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ ועי״ז יחרדו כו׳ שהוא בחי׳ ביטול והשתחוואה17 וכמ״ש גבי שופר ויחרד כל העם18 כו׳ וכתיב אם יתקע שופר בעיר19 ועם לא יחרדו ופי׳ בעיר היינו בחי׳ עיר אלקינו20 עולם הדבור מקור דבי״ע כו׳ והשופר הוא קול והמשכה להיות בנין עולם הדבור שהוא בחי׳ עיר כו׳ אך חרדה וביטול זה היינו בבחי׳ ועם וכמ״ש למען הקים אותך לו לעם21 כו׳ אבל כדי שיומשך חרדה וביטול זה גם בבחי׳ האובדים והנדחים זהו ע״י שופר גדול כי הוא ישאג ועי״ז יחרדו כצפור ממצרים כו׳ כי גם מצרים ואשור בטלים ומבוטלים בהגלות נגלות גילוי אור א״ס ב״ה עצמו דקמיה כחשכה כאורה22 ואז יהיה בקרבך קדוש ולא אבא בעיר23 פי׳ שיש בחי׳ צירופי אותיות והמשכות הנמשכים בלעומת זה ונקראים ג״כ עיר דהיינו בחינה שאמרו דור הפלגה נעשה לנו עיר ומגדל24 כו׳ וע׳ בזהר פ׳ נח (דע״ה)25 אכן לעתיד לבא שיתעלו כל הנשמות אזי יהיה בקרבך קדוש ולא יומשך ההשפעה לבחי׳ עיר הנ״ל:262728

10בהר הקדש הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] כאברהם שקראו הר1 כי באברהם כתיב הלוך ונסוע הנגבה2 בחי׳ אהבה נק׳ הר כמו הר שבולט מארץ המישור והר הקודש הוא האהבה שבבחי׳ ביטול כי קדש הוא בחי׳ חכמה3 (ועמ״ש בד״ה בהעלותך4 את הנרות בענין אהרן חייך שלך גדול משלהם כו׳ ואפשר זהו בחי׳ אהרן א׳ הר ן׳ וכנודע דבחי׳ אהרן ממשישך אה״ר [אהבה רבה] שלמעלה מבחי׳ חסד לאברהם כמש״ש [כמה שכתוב שם] וזהו ענין הר הקדש כו׳ ועמ״ש בד״ה קול דודי כו׳ מדלג על ההרים כו׳):

11בירושלים יראה שלם1 שלימות היראה2 כי עתה כתי׳ [כתיב] להודיע לבני האדם3 גבורותיו וכבוד הדר מלכותו פי׳ הדר מלכותו הוא ההידור בנבראים המתהווים ממדת מל׳ ית׳ כמ״ש אלף אלפים ישמשוני׳ [ישמשוניה]4 לגדוד א׳ ולגדודיו אין מספר5 שזהו בחי׳ הידור עצום מאד ומ״מ הוא ע״י שמתחלה להודיע לבני האדם דבורותיו שהתהוותם הוא ע״י בחי׳ גבורות וצמצומים כי אילו היה מדת מלכותו יתב׳ [יתברך] מתגלה עליהם כמו שהיא לא היו יכולים לקבל כלל והיו מתבטלים במציאותם ממש וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] הושיט אצבעו הקטנה ביניהם6 שהיא בחי׳ מל׳ מדריגה העשירי׳ [העשיריות] שבי״ס [שבי׳ ספירות] ושרפן שנתבטלו לגמרי כי אין בע״ג [בעלי גבול / בעל גבול] יכול לקבל בחיט׳ א״ס אלא שהן הן גבורותיו7 שמצמצם עצמו שלא יהיה מדת מלכותו בגילוי כ״כ [כל כך] ואז יהיה הפחד והיראה בגבול כפי שיוכלו הנבראים שאת וזה לא נק׳ יראה שלם כי אין היראה בשלימות אבל לעתיד ע״י ואת רוח הטומאה אעביר8 כו׳ יהיה בחי׳ יראה שלם (והיינו בחי׳ הר הקדש שהוא אהבה עליונה מאד וגם כלולה עם בחי׳ שלימות היראה ועמ״ש בד״ה וידעת היום9 בענין התכללות אהוי״ר [אהבה ויראה] גבי וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו כו׳ ולקמן בד״ה ביום השמע״צ [השמיני עצרת] ועמ״ש בד״ה קול דודי הנ״ל גבי מדלג כו׳ ומקפץ כו׳ וע׳ בזהר וישב) (דקפ״ג סע״ב [סוף עמוד ב])10 בענין ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע״ש ואפשר לומר דבחי׳ זו יהיה ע״י שופר גדול. והנה בזמן שבהמ״ק [שבית המקדש] קיים היה נוהג מצות יובלות ועיקר שופר נאמר בתורה גבי יובל והעברתם שופר תרועה11 כו׳ ביוה״כ [ביום הכפורים] תעבירו שופר כו׳ והיינו ביוה״כ [ביום הכפורים] של שנת היובל ועי״ז וקראתם דרור בארץ כו׳ ונפטרו עבדים לבתיהן כו׳ והענין שהוא מבחי׳ שופר גדול כי ענין יציאת העבדים לחירות היינו ע״י גילוי מבחי׳ עלמא דחירו כמ״ש בזהר פ׳ תצוה (דקפ״ג ע״א) ובפ׳ אמור (דצ״ב ע״ב)12 וגילוי והמשכה זו זהו בחי׳ שופר גדול וכמ״ש בזהר בשלח (דמ״ו ע״ב) ויקרא (ד״ו ע״ב)13 ואתחנן (דרס״ו ע״ב)14 והוא מעין הגילטי שיהיה לע״ל [לעתיד לבוא] ולכן נאמר יובל הוא קדש תהי׳ [תהיה] לכם והוא כענין בחי׳ הר הקדש כו׳ הנ״ל וע׳ מענין יובל בזח״ג [בזהר חלק ג] (דק״ח סע״ב [סוף עמוד ב] ודק״ט ע״א) ובאדר״ז [ובאדרא זוטא] (דר״צ סע״ב [סוף עמוד ב]). ח״ב [חלק ב׳] (פ״ג [פרק ג׳] ב׳15 פ״ה ב׳ רי״א א׳ מ״ו ב׳) וע׳ בפרדס בעה״כ [בערכי הכינויים] ערך יובל ובשער י״ג ספ״ג [סוף פרק ג׳] ופ״ד וספ״ז ולכן עיקר מצות יובל לא16 היה רק בבית ראשון ולא בבבית שני אלא שמ״מ מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות וגם בבית ראשון דוקא בזמן שכל יושביה עליה17 שאז הוא בחי׳ כעיר שחוברה לה יחדיו18 כו׳ כנ״ל והיינו בחי׳ המשכת ה׳ עילאה בה׳ תתאה כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ובזהר פ׳ שמות (ד״ט ע״ב) ע״ש במק״מ [במקדש מלך] וגילוי זה דבחי׳ עלמא דחירו עיקרו בחי׳ ה׳ עילאה ועמ״ש במ״א ההפרש בתקיעת שופר דראש השנה גם כן בין זמן בית ראשון לזמן בית שני והוא בד״ה יו״ט [יום טוב] של ר״ה [ראש השנה] שחל להיותץ בשבת במקדש היו19 תוקעין אבל לא במדינה. ועכשיו שבעוונותינו חרב בהמ״ק [בית המקדש] אעפ״כ [אף על פי כן] יש לנו יוה״כ [יום הכפורים] שבו מאיר בחי׳ עלמא דחירו בחי׳ יובל כמ״ש באדר״ז [באדרא זוטא] (דר״צ סע״ב [סוף עמוד ב]) ובפ׳ בא (דל״ט ע״ב) ובפרשה אחרי (דס״ט ע״ב) ובפ׳ אמור (דק״ב ב׳) ולכן תוקעים ביוהכ״פ [ביום הכפורים] אחר נעילה תקיעה אחת והוא מבחי׳ שופר גדול כי תקיעות דר״ה [דראש השנה] זהו בחי׳ שופר סתם שע״ז נאמר ואדני הוי׳ בשופר יתקע כנ״ל אבל ביוהכ״פ [ביום הכפורים] שמאיר בו בחי׳ יובל עלמא דחירו היינו בחי׳ התגלות זו דשופר גדול והיינו בחי׳ נעילה שאז הוא העלייה הגדולה והוא בחי׳ התגלות זו דשופר גדול וע״כ הוא גמר חתימה ויש בחי׳ ביטול בנבראים ע״ד מ״ש בשופר גדול והשתחוו לה׳ כו׳ ועמ״ש מענין יובל שהוא בחי׳ שבת שבתון בד״ה מקושש עצים20 בפ׳ שלח. אך באמת כל זה הוא רק הארה מבחי׳ שופר גדול ועיקר התגלות עצמותו יהיה לע״ל [לעתיד לבוא] בב״א [במהרה בימינו אמן] כי אז יתקע בשופר גדול ממש:2122

12ז והנה ברבות פ׳ ויצא פ׳ ע׳ [עיין]1 אתה אמרת והיה הוי׳ לי לאלקים חייך כל טובות וכו׳ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ דהנה מבואר לעיל דענין שופר של ראש השנה הוא להמשיך להיות בחינת ממכ״ע [ממלא כל עלמין] והוא ענין שם אדני. שהוא בחי׳ מל׳ וכמ״ש סד״ה כי כארץ תוציא צמחה בענין כן אדני הוי׳ יצמיח צדקה כו׳ ובד״ה אדני שפתי תפתח.

13והמשכה זו היינו משם הוי׳ שהוא סובב כל עלמין שיהיה נמשך ומאיר בשם אדני. וזהו ואדני הוי׳ בשופר יתקע. שע״י השופר מתייחד שם אדני שהוא כסא דין כי אדני אותיות דינא1 עם שם הוי׳ שהוא מדת הרחמים. וכמ״ש ברבות אמור ס״פ כ״ט והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים כו׳. וביאור הדברים יובן ע״פ המבואר לעיל (בד״ה תקעו בחודש שופר פי׳ בחדש זמן חידוש לבנה) בענין מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כמ״ש בראשית ברא אלקים ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים והוא ענין יחוד שם הוי׳ בשם אלקים ואדני שעי״ז נמשך הביטול להיות היש בטל לאין וכללות יחוד זה והמשכה זו הוא בר״ה [בראש השנה] ע״י השופר כו׳ ע״ש. וזהו והוי״ה עליהם יראה2 ויצא כברק חצו ע׳ [עיין] בת״ז [בתיקוני זהר] תקון למ״ד (דע״ז [דעבודה זרה] ב׳)3 וברבות בא פט״ו [פרק ט״ו / פרשה ט״ו]4 והיינו ע״י ואדני הוי׳ בשופר יתקע כנ״ל. וכ״ז [וכל זה] הוא עכשיו אכן לעתיד לבא שנאמר והיה הוי׳ לי לאלקים5 שבחי׳ שם הוי׳ היינו מה שעכשיו הוא בחי׳ סובב כל עלמין יהיה לעתיד בבחינת ממלא כל עלמין ע״ד בחי׳ ומדרגת שם אלקים.

14ויהיה גילוי אלקות כמ״ש ונגלה כבוד1 הוי׳ כו׳ ואזי יצטרך להיות ההמשכה ע״י השופר מבחי׳ אור א״ס ממש שלמעלה משם הוי׳ להמשיך האור בשם הוי׳. ע״ד שממשיכים בשופר של ראש השנה משם הוי׳ בשם אדני ואלקים כנ״ל. וכיון שכן והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והענין דהנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] בפ״ג [בפרק ג׳] דנדה (כ״ו2 א׳) חמשה שיעורן טפח3 שופר דופן סוכה לולב כו׳ וכל אלו להמשיך האור בבחי׳ מלכות מתחלה בראש השנה ויום הכפורים בבחי׳ שמאלו תחת לראשי. ואח״כ בסוכות בבחי׳ וימינו תחבקני וכמ,ש מזה בד״ה ושאבתם מים בששון ובד״ה ביום השמיני עצרת ובד״ה שוש אשיש גבי בכסה ליום חגנו.

15והמשכות אלו זהו ע״י שופר סוכה ולולב ולכן שעירון טפח ע״ש. אף ידי יסדה ארץ1 וימיני טפחה2 שמים. אשר טפחה מלשון טפח והוא כף היד שמודדים בו הטפחים. והם בחי׳ עשר ספירות במספר עשר אצבעות3 חמש כנגד חמש כו׳. גם ב׳ ידות אלו שהן ימין ושמאל הם סוכ״ע וממכ״ע [וממלא כל עלמין]. וקרוב לזה פי׳ בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] מהאריז״ל [מהאר״י זכרונו לברכה] ע״פ הנה טפחות4 נתת ימי (בתהלים סי׳ ל״ט) יעו״ש [יעויין שם] וע׳ מענין ידי כו׳ וימיני טפחה פ״ב [פרק ב׳] דחגיגה (י״ב ב׳) פ״ק [פרק קמא] דכתובות (דף ה׳ סע״א [סוף עמוד א]) ומ״ש ע״ז בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין מקדש ה׳ כוננו ידיך. רבות בראשית (ספ״א [סוף פרק א׳]) זח״א [זהר חלק א] (ד״ל ע״א) ח״ב [חלק ב׳] שמות (ד״כ ע״א) בא (ל״ז ב׳) יחרו (פ״ג [פרק ג׳] ב׳). ח״ג [חלק ג׳] פנחס (רמ״ז א׳). וזהו שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] גבי כוס של ברכה ומגביהו מן הקרקע טפח5 ספ״ז דברכות (דנ״א סע״א [סוף עמוד א]) ופי׳ מהרש״א [מהרש״א] ע״ש כוס ישועות אשא. והיינו כי כוס גימטריא אלקים6 הוא בחי׳ אף ידי יסדה ארץ. ואשא לחברו לשם הוי׳ ע״ש מ״ש ארוממך אלקי המלך.7 ולכן מגביהו מן הקרקע טפח לחברו לבחי׳ וימיני טפחה שמים גם טפח זה רומז לבחי׳ כי כל בשמים ובארץ8 דאחיד בשמיא ובארעא כו׳ ובזח״ג [ובזהר חלק ג] שופטים (דרע״ג סע״ב [סוף עמוד ב])9 פי׳ ומסלקו מן הקרקע טפח בסוד יו״ד כו׳ וזה יובן ע״פ מ״ש סד״ה המגביהי לשבת10 שמגביה הה״א ע״י היו״ד שבתוך הה״א שבו ועל ידו נעשה מן דל״ת ה״א ועי״ז הוא עליית המלכות בסוכ״ע וזהו ומגביהו טפח כו׳ ועד״ז הוא מצות מזוזה לקובעה בטפח הסמוך לרה״ר [לרשות הרבים] פ״ג [פרק ג׳] דמנחות (ל״ג ב׳) וכן בנר חנוכה11 בטפח הסמוך לפתח12 (שבת כ״ב א׳). ועמ״ש בענין מזוזה ונר חנוכה בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ומ״ש מענין פתח בד״ה קול דודי13 הנה זה בא בשה״ש [בשיר השירים]. וזהו ששופר דר״ה [דראש השנה] שיעורו טפח להיות ההמשכה מסוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין] מבחינת וימיני טפחה שמים והיינו מ״ש שהטפח הוא בחינת יו״ד והיינו שההמשכה מבחינת יו״ד דשם הוי׳ והיו״ד בחי׳ צמצום ועמ״ש בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וכל זה בשופר דעכשיו שההמשכה היא משם הוי׳ בשם אד׳ כנ״ל ע״כ שיעורו טפח בחי׳ יו״ד כו׳ אבל לע״ל [לעתיד לבוא] שבחי׳ הוי״ה יהיה בבחי׳ אלקים וההמשכה יהיה מעצמות אור א״ס שלמעלה משם הוי״ה ועי״ז יהיה עליות המל׳ ולא בבחי׳ הנה טפחות נתת ימי אלא ע״ד אורך ימים נתת לו14 מבחי׳ אריך אנפין לכן יתקע בשופר גדול מבחי׳ שלמעלה מע״ס [מעשר ספירות] שהם במספר עשר אצבעות כו׳ ועמ״ש ע״פ מי מנה עפר יעקב בענין ולפני אחד מה אתה סופר:1516