להבין המשנה [רפ״ד דר״ה] י״ט של ר״ה שחל…

1להבין המשנה1 [רפ״ד דר״ה [דראש השנה]]2 י״ט של ר״ה [ראש השנה]3 שחל להיות בשבת במקדש היו4 תוקעין אבל לא במדינה5 ומפרש בגמרא משום גזרה דרבה שמא יוליכנו ד״א בר״ה [בראש השנה]6 וי״ט ראשון של חג היו נוטלין את הלולב אפילו במדינה בזמן בהמ״ק [בית המקדש] משום די״ט הראשון הוא דאורייתא כו׳ וכבר הקשו התוס׳ [התוספת] רפ״ד דר״ה [דראש השנה] ורפ״ד דסוכה דמ״ש שופר מלולב ע״ש. עוד יש לעורר ולשום לב מה ראו חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] לעקור7 מ״ע [מצות עשה] דשופר ולולב אפילו ביום ראשון בגבולין עכ״פ [על כל פנים] אפילו בזמן שאין בהמ״ק [בית המקדש] משום גזרה דרבה בעלמא והלא החשש הוא להדיוטים8 וקלי הדעת9 ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים10 ובפרט מצות שופר ולולב שהרבה כוונות תלויות בהם ליודעי דעת שנוגעים עד רום המעלות. אך להבין כל זה צריך להקדים תחלה שרש ענין השופר.

2והוא ע״פ שיבואר ג״כ ענין בחי׳ מלכיות בר״ה [בראש השנה] שהוא ענין בחי׳ בנין הנוק׳ [הנוקבא] כידוע. דהנה נודע ההפרש שבין יחודא עילאה ליחודא תתאה בהיות שיש ב׳ מיני השתלשלות1 הא׳ הנק׳ בלשון הפרדס בחי׳ עילה ועלול2 שכל עלול מוקף מעילתו והוא ענין העיגולים שבע״ח [שבעץ חיים]3 שהעיגול העליון מקיף לכל צד להעיגול שבתוכו דהיינו שהעיגול שבתוכו הוא נכלל ובטל אליו4 והענין הוא עד״מ הרב שתופס ומשיג את כל השגת התלמיד המקבל ממנו מכל צד ופנה שמפני קוטן שכל והשגת התלמיד בעיני הרב נתפס ומוקף בשכל הרב המשפיע ונכלל בו כי בכלל מאתים מנה5 ונמצא שהשגת התלמיד אינה בבחי׳ יש ודבר נפרד לעצמה רק שהיא כלולה ובטלה בהשגת הרב והב׳ שהעלול יוצא לידי גילוי בפ״ע [בפני עצמו] שזהו אינו כמו התכללות העלול בתוך העלה כמו אותיות השכל הכלולים בשכל עד״מ אלא נהפוך הוא שהעילה מתלבשת בהעלם בתוך העלול כמו כח המשכיל בשכל או שכל במדות וכה״ג [וכהאי גוונא] שהשכל או המדות הן הם היש ומורגשים וכח המשכיל או השכל שופע בהן בהעלם בבחי׳ אין כו׳ (וזהו כענין המבואר במ״א בההפרש שבין נוני ימא שהם מובלעים תמיד במקורם ואינו דבר נפרד ממנו שבהפרדם מהים הם מתים. ובין בריות שבארץ שהם בחי׳ יש ודבר נפרד מהארץ עיין מזה בביאורי הזהר פ׳ בשלח6 בד״ה עוד י״ל [יש לומר] מאמר הנ״ל באופן אחר. וע׳ באגה״ק [באגרת הקודש] סי׳ י״ד בפי׳ ארץ אשר כו׳ מראשית השנה. וא״ש [ואתי שפיר] לפי הנ״ל שעיקר בנין הנוק׳ [הנוקבא] שבר״ה [שבראש השנה] הוא בבחינת היותה ארץ שהוא יחו״ת [יחודא תתאה] להיות מאין ליש. משא״כ בחינת ים זהו בחינת יחודא עילאה וזהו ענין כי לאלקים מגיני ארץ7 מאד נעלה. וע״ש סי׳ כ׳8 היש הנפרד כו׳ לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה וזהו לה׳ הארץ ומלואה כו׳ כי הוא על ימים יסדה כו׳ דהיינו להיות עכ״פ [על כל פנים] ביטול היש). והנה על בחי׳ ראשונה א רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] קרסולי החיות כנגד כולן9 שוקי החיות כנגד כולן קרני החיות כו׳ שכל הגבוה גבוה מחבירו מקיף את חבירו עד שהתחתון בטל אליו ונחשב כלא ממש לגבי העליון ולכן אמרו שקרסולי ושוקי החיות שהן בחי׳ נה״י [נצח הוד יסוד] שהוא הבחינה היותר אחרונה שבחיות כוללות כל המדרגות שלמטה מהם וקרני החיות הן בבחי׳ כתר שבראש10 הוא כולל יותר כו׳ וזו היא בחי׳ יחו״ע [יחודא עילאה] בע״ס [בעשר ספירות] דאצילות דאיהו וחיוהי חד11 דהיינו יחוד וביטול התחתון בעליון שהגם שיש ע״ס [עשר ספירות] חכמה חסד כו׳ וחסד ענף12 החכמה שנמשך מבחינת החכמה להיות נאצל גם בחינת החסד אין בחינה זו מורגשת להיות יש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] רק שמ״מ חסד כלול ומוקף בבחי׳ החכמה והחכמה מקפת אותו מכל צד ופנה [וכמ״ש בד״ה יביאו לבוש13 מלכות בענין אברהם אבר מה שהוא בחי׳ חסד נק׳ אבר וכלי להתלבשות בחי׳ חכמה כח מה והוא בטל לגבי החכמה כביטול העלול בעילתו] אבל בחינת יח״ת [יחודא תתאה] דמל׳ דאצי׳ בבי״ע הוא גילוי אור האלקי להוות הבריאה מאין ליש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] ממש שהבריאה היא יש גמור בבחי׳ מוגבל שאין לו ערוך כלל וכלל לבחי׳ הבורא שהוא בלתי מוגבל ואם היה נמשך בבחי׳ עו״ע [עילה ועלול] הרי היה בבחי׳ בלתי גבול ג״כ אך אע״פ [אף על פי] שהוא הבריאה מאין ליש גמור עכ״ז [עם כל זה] היא בבחי׳ ביטול לאין וכמו וצבא השמים לך משתחוים14 כו׳ והוא עיקר בחי׳ המל׳ להיות יש ושיהיה היש בטל כו׳:

3קיצור ענין ההפרש בין יחו״ע [יחודא עילאה] ליחו״ת [ליחודא תתאה]. כמו בין עילה ועלול שהעלול מוקף מעילתו. ובטל אצלו. ובין יש מאין. וע׳ באגה״ק [באגרת הקודש] סי׳ כ׳:

4ב ולהבין זה בתוספת ביאור הנה נודע שבחי׳ המל׳ היא בחי׳ הרוממות וההתנשאות שבודאי בבחי׳ ההתנשאות הרי האור מובדל ומרומם בערך והעולמות מקבלים רק מבחינת המלוכה כמ״ש מלכותך מלכות1 כל עולמים והיינו דבחינת מלכות דאצילות נעשה ע״י לבריאה כו׳ וע״כ בחינת החיות של העולמות הוא מבחינת יש מאין משא״כ אם היו מקבלים מבחינת ז״א בחינות המדות דאצילות עצמן כמו החסד שהוא עצמו יורד כו׳ היה בא בבחי׳ קירוב ע״ד עו״ע [עילה ועלול] וה״ז [והרי זה] כמו יש מיש כו׳ ולא היה בבחי׳ יש גמור ודבר בפ״ע [בפני עצמו] אך לפי שמקבלים ע״י בחינת המל׳ שהיא בחי׳ התנשאות והסתלקות נעשה צמצום החיות הנמשך בהם עד שנתהוו בבחי׳ יש בגבול ותכלית כו׳ ומ״מ הם בבחי׳ ביטול לאין שהיא המל׳ כי וכולם מקבלים עליהם עול2 מלכות שמים ומחמת אימת מלכות דאצילות נעשה בחינת ביטול היש כי בחינת המלכות הם מקבלים עליהם ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך3 מדעתך ומרצונך כו׳ [כי ל׳ [לשון] מלוכה אינו נופל רק על המקבלים ברצון עול מלכותו משא״כ בלתי רצון נק׳ ממשלה שמושל בע״כ [בעל כרחך]4 ולכן בר״ה [בראש השנה] שאז נברא אדה״ר [אדם הראשון] שהוא בעל בחירה וקיבל עול מלכותו ית׳ ברצון אז נתגלה מדת מלכותו יתברך משא״כ קודם בריאת אדה״ר [אדם הראשון] שהיו רק בהמות וחיות שאינן בעלי בחירה5 לא היה עדיין התפשטות מדת מלכותו ית׳. וע״כ ג״כ בכל ר״ה [ראש השנה] צ״ל התחדשות מדת מלכותו ית׳] ומלכותו ברצון קבלו עליהם6 כו׳.

5והנה ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] ביטול הרצון למדת מלכותו ית׳ לקבל מלכותו ברצון מעורר למעלה בחי׳ הרצון העליון במדת המלוכה להיות הרצון המאציל עליון ב״ה להתלבש במדת מלכותו ית׳ והוא הנק׳ התהוות כתר מלכות כידוע (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש. שבכל השנה המשכה זו הוא על ידי הביטול בעסק התורה והמצות שהם רצונו וחכמתו ית׳ וזהו שמברכים על כל מצוה ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם כו׳ אך רצון עליון זה הוא המלובש בח״ע [בחכמה עילאה]. ואמנם בר״ה [בראש השנה] ההמשכה מבחי׳ עליונה יותר שברצון עליון מה שאינו מלובש כלל בח״ע [בחכמה עילאה] וההמשכה זו הוא ע״י רצון עליון שבנפש והוא ענין קול השופר כו׳ ע״ש). וביאור הדברים הנה עד״מ בנפש האדם אנו רואים שבכל מדותיו אין עיקר התפשטותם תלוי רק ע״פ הרצון והתענוג המלובש בבהם כמו שאף שמטבע הטוב להטיב1 מכל מקום אם אין רצונו מסכמת בהטבת והשפעת החסד זו מטעמו הכמוס להעלות כך ברצונו לא ישפיע כלל וכמ״כ [וכמו כן] במדת המלוכה לפניו יתברך שהיא בחי׳ ההתנשאות על זולתו תלוי ברצון המאציל ב״ה וזהו אמרו לפני מלכיות2 שצריך לעורר רצון עליון להיות בבחי׳ המלוכה דהיינו התלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס [בעשר ספירות] דמל׳ ע״כ או מרים עשרה פסוקים3 להביא המשכה מן התנ״ך [התורה נביאים כתובים] דאורייתא מחכמה נפקת4 כו׳ להיות נעוץ תחלתן בסופן5 כ״ע [כל עלמין] איהו כתר מל׳6 כו׳ והנה כדי להמשיך בחי׳ ענג ורצון זה צריך בהכרח להמשיך ממקור כל התענוגים רעוא דכל רעוין דעתיקא סתימו דכל סתימין כו׳ דהיינו שכך עלה ברצונו העליון במקור כל התענוגים הנעלם שיהיה ענג לפניו בבחי׳ מלוכה דוקא דהיינו להמשיך רצון וענג להיות רצון המאציל בזה שיהיה חפץ ומתענג בזה אנא אמלוך7 כו׳ ועיקר הענג שבמלוכה העליונה עד רום המעלות היינו שיהיה יש ושיהיה היש בטל בקבלת עול מלכותו ברצון כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה גבי פי׳ במלך שלמה8 מלך שהשלום שלו.

6והנה בתחלת בריאת העולמות נמשך הענג והרצון העליון מאליו מצד עצמו כי חפץ חסד הוא1 אבל אח״כ במעשה התחתונים תליא מילתא בהעלאת מ״ן [מיין נוקבין] לעורר רצון העליון ע״י ביטול רצון שלמטה כו׳ וזה נעשה בר״ה [בראש השנה] שאומרים י׳ מלכיות להיות בחי׳ בנין המל׳ ממקור הראשון דהיינו להמשיך כתר מל׳ שעי״ז עיקר בניינה [ומטעם הנ״ל שעיקר המדה תלויה בהמשכת הרצון ב״ה ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך שזהו ענין אל מול פני המנורה כו׳ דהיינו כתר שבמל׳.

7ועמ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות1. גבי בחינת פני היא כתר מלכות לפי שהמלכות ל״ל [לית ליה / לית לה] מגרמה כלום ומקבלת מעשר מלכיות שלכן אומרים בר״ה [בראש השנה] יו״ד מלכיות וכתר מקבלת ממלכות שבכתר וזו היא בחי׳ פני. עכ״ל [עד כאן לשונו]. וז״ש [וזהו שכתוב] לך אמר לבי בקשו פני23 ועיין בהרמ״ז [בהרב משה זכות] פ׳ אמור (דצ״ג ע״ב) שפי׳ כן דהיינו כתר מל׳ והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש. שהם ע״ס [עשר ספירות] שמיו״ד מלכיות שבהם נעשה בנין הנוק׳ [הנוקבא]. א״נ [אי נמי] את פניך הוי׳ היינו אורות אריך ועתיק כמש״ש [כמה שכתוב שם] הרמ״ז [הרב משה זכות] והיינו לפי שמשם נמשך להיות הכתר שבמל׳ כנ״ל והוא הנק׳ פני. וזהו ענין ראש השנה. שנה הוא בחי׳ מל׳ וראש השנה היינו4 גלגלתא וכתר שבמל׳ וע׳ מזה בפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] בפ׳ תצא (דרע״ז ע״ב) וזהו ענין תחלת מעשיך כי המל׳ היא בחינת עשייה שבאצילות ותחלת מעשיך היינו כתר דנוק׳ [דנוקבא] שהוא תחילת בחי׳ עשייה הנ״ל. וזכרון ליום ראשון י״ל [יש לומר] דהיינו כתר הכללי בחי׳ א״א שנק׳ יום ראשון שלמעלה מההשתלשלות כמ״ש סד״ה ביום השע״צ [השמיני עצרת].

8והיינו שממל׳ שבכתר נמשך להיות כתר שבמל׳ כנ״ל. ועיין בע״ח [בעץ חיים] שער א״א ספ״ב [סוף פרק ב׳] דהמל׳ שרשה למעלה מט״ס [מט׳ ספירות] דא״א עצמן אלא מבחינת עתיק כו׳ וזהו זכרון ליום ראשון. ועמ״ש בפי׳ המלות ע״פ ארוממך1 אלקי המלך] כי הנה ר״ה [ראש השנה] זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וע״כ נק׳ ר״ה [ראש השנה] ראש גילוי החיות דרך כללות על כל השנה.

9וכח זה ניתן לישראל להיותם מקבלים מלכותו ית׳ ברצון משא״ כ בבחי׳ שנקרא מושל וממשלתך בכל דור ודור1 אפילו דור המבול ודור הפלגה שמרדו בה׳2 מ״מ מלכותו בכל משלה3 כתיב ובחי׳ ממשלה בע״כ [בעל כרחך] ולכן אפי׳ [אפילו] בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי4 ה׳ כי רוח המושל עליו יעלה בע״כ [בעל כרחך] (ועיין בפ׳ מקץ קצ״ה ע״א)5 אבל להיות נק׳ בשם מלך לקבל ברצון נעשה ע״י עושי רצונו דוקא [ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בפי׳ למען הקים אותך לו לעם]:

10קיצור. מל׳ רוממות ומ״מ נמשך ביטול ומלכותו ברצון קבלו. ועי״ז מעוררים הרצון שיומשך להיות כתר דנוק׳ [דנוקבא] והמשכה זו צ״ל מא״א ועתיק רצון ותענוג העליון. ג והנה כל המשכת ענג ורצון עליון במדת המלוכה ממקור כל התענוגים הוא ע״י השופר שהוא של איל1 והענין כי הנה שרש נפש הבהמה הוא מבחי׳ פני אריה פני שור כו׳ שבמרכבה ששרשם מבחי׳ בהמות בהררי אלף2 שמבחי׳ התהו והנה ידוע שמפני שהאורות דתהו היו בריבוי ותוקף גדול לא יכלו הכלים לסבול האור וע״כ נפלו הכלים ונשברו ומקום נפילתן היה בעולם הבריאה והן הן המרכבה דפני אריה פני שור כו׳ ולכן טבע הבהמה בבחי׳ ביטול גדול יותר מהאדם [ועמ״ש בזה בפ׳ אמור בד״ה והניף הכהן3 אותם כו׳ על שני כבשים כו׳] מפני שהאדם יש לו דעת מעולם התיקון אבל הבהמה הוא למטה מן הדעת והיינו מפני שרשה שהוא למעלה מן הדעת מבחי׳ עולם התהו כו׳ ולכן תוקעין בשופר של בהמה דוקא שיש בה בחי׳ ביטול יותר לעורר בחי׳ ביטול שלמעלה מן הדעת והיא עצמו הטעם בענין התקיעה שהוא קול פשוט היוצא מהבל הלב שעדיין לא בא לידי גילוי באותיות כלל מפני שהוא מבחי׳ פנימית נקודת הלב שאינו בא כלל לידי גילוי אותיות עדיין כי האותיות שרשם בחכמה שבממוח ובחי׳ הבל הזה היוצא בבחינת קול פשוט הוא בבחינת פנימית נקודת הלב שלמעלה מהחכמה שבמוח כו׳ וביאור זה הנה ידוע שיש ב׳ מיני קול הא׳ הנקרא קול הדבור שגם הוא יוצא מהבל הלב אך הוא מבחי׳ חיצונית הלב שהן בחינות המדות שבלב הנמשכות מהמוחין דחו״ב [דחכמה ובינה] עד למטה מן הדעת שהדעת ממשיך השכל שבמוח אל הלב. אבל בחי׳ קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דלבא שהוא למעלה מן השכל להיותו פנימית הרצון שבלתי מוגבל בשכל שלכן הוא קול פשוט וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש כמו צעק לבם אל4 ה׳ ובחינת צעקה זו היא למעלה משרש האותיות שבחכמה [ועמ״ש מזה באריכות ג״כ בד״ה תקעו בחדש הנ״ל] וע״י שתוקעים בו תקיעה של מצוה בקול פשוט וברעותא דלבא שבבחי׳ למעלה מן הדעת ולמעלה מבחי׳ אותיות מעורר ג״כ למעלה בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ודעת ונמשך ענג בבחינת מלוכה להיות מתענג מביטול היש ולכן תוקעים בשופר שצדו5 א׳ קצר והב׳ רחב ע״ד שנאמר מן המצר קראתי6 י״ה ענני במרחב י״ה וד״ל.

11והיינו תקיעה ראשונה שהיא המשכה מלמעלה למטה שמתענג מביטול היש כנ״ל אמנם תקיעה אחרונה היא העלאה ממטה למעלה ע״י קדימת השברים והתרועה שהם בבחי׳ שמאל דוחה והתעוררות רחמים רבים כמ״ש במ״א וכמ״ש בכוונת שהתקיעות והשברים הם לבטל היצה״ר [היצר הרע] כו׳ [ועכ״ז [ועם כל זה] יובן הפסוק כי קרוב אליך הדבר1 כו׳ לעשותו. פי׳ הדבר היינו2 ה׳ דבר מל׳ דאצילות לעשותו להיות בנין הנוק׳ [הנוקבא] שנק׳ ג״כ עשייה שבאצי׳ כנ״ל ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש. כי דבור לשון הנהגה והמשכה כו׳ להתלבש גם בעשייה גשמיות כו׳ וזהו ענין ששת ימי המעשה3 משא״כ בשבת כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר4 כו׳.

12ובפיך היינו ע״י השופר ובלבבך רעו״ד [רעותא דליבא] ואומרו כי קרוב אליך כו׳ היינו שאתם קרובים זל״ז [זה לזה] כי הנוק׳ [הנוקבא] נק׳ אחותי לז״א שהוא הנק׳ ישראל כי שרית1 כו׳. וגם שבנינה הוא מט׳ [מטה] מלכיות שלו. ועוד כי שרש אותיות הדבור שמח״ע [שמחכמה עילאה] היינו ג״כ מקדמות השכל שלמעלה מהשכל המושג כמ״ש באגה,ק ע״פ ויעש דוד שם וא״כ עם היות שהמשכת הרצון וכתר דמל׳ צ״ל נמשך מא״א שלמעלה גם מהחכמה עכ״פ [על כל פנים] קרובים הם זל״ז [זה לזה] ועמ״ש סד״ה כי המצוה הזאת כו׳ מענין זה דכי קרוב אליך הדבר. א״נ [אי נמי] כמ״ש (בזכריה סימן ד׳) והנה מנורת זהב כו׳ זה דבר ה׳ והמנורה היא כנס״י [כנסת ישראל]. ובמ״א נת׳ [נתבאר] שיש במל׳ ב׳ פרצופים פרצוף הפנימי נקרא כנס״י [כנסת ישראל] והחיצון זהו הדבור וזהו כי קרוב אליך הדבר וזהו ג״כ ענין ישראל עלו2 במחשבה והמחשבה עם הדבור קרובים זל״ז [זה לזה]]. והנה מבואר בפע״ח [בפרי עץ חיים] שסוד השופר הוא בבינה3 כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה וכנודע כי התגלות עתיק הוא בבינה4 (ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך גבי ה׳ דאברהם ע״ש] ולכן הוא בחי׳ עוה״ב [עולם הבא] והיינו מפני שהיא בחי׳ השגה ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה5 דוקא כמו עדמ״מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח״כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא וכמ״כ [וכמו כן] הוא למעלה שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי׳ בינה שהיא בחי׳ השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו׳. ולכן השופר הוא ג״כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע״י השופר הוא בבינה ומשם מקבל הדבור שהוא בחי׳ מל׳ בדבר ה׳ שמים נעשו6 להיות ענג במדת המל׳ ג״כ:)7

13קיצור. והמשכה זו ע״י השופר קול פשוט פנימית הלב שלמעלה מהשכל ומעורר כמ״כ [כמו כן] רצון העליון שלמעלה מהחכמה והיינו ע״י שופר של איל דוקא הבהמה יש בה ביטול ממדרגות עליונות. ובפע״ח [ובפרי עץ חיים] שהשופר בבינה כי התגלות עתיק הוא בבינה:ד ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת והוא כי ענין השבת הוא מ״ש כי בו שבת1 כו׳ ויכולו השמים והארץ2 כו׳ ויכל אלקים ביום השביעי כו׳ כמו עד״מ באדם כששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות כו׳ וכששובת אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו כו׳ ואזי נמשך לו תענוג משלימות המלאכה ולכן בסיום מסכתא עושין סעודה3 מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דוקא וכך עד״מ הוא למעלה שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות המדות עליונות לברוא בהן השמים והארץ וכל צבאם יום ראשון במאמר יהי אור ירד ונמשך במדת החסד [ומדת הגבורה כלולה בה להגביל שפעה ובתוכן מלובשת בחי׳ חכמה להיות ההשפעה ע״פ גזירת החכמה] יום ב׳ יהי רקיע ממדת הגבורה כו׳ ואח״כ בשבת כשוישבות ביום השביעי שנח ממלאכתו כביכול ונתעלו מדותיו וחכמתו ית׳ בעצמותו ואזי ויכל אלקים ביום השביעי ויכל הוא מלשון כלתה נפשי4 פי׳ שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בשימ״ב [בששת ימי בראשית] הנ״ל וכמו שכתוב והנה טוב מאד5 כו׳ וג״פ [וג׳ פעמים] ביום השביעי6 הוא כנגד ג׳ בחינות שהתענוג מתלבש בהם בינה הוד יסוד כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] בע״ח [בעץ חיים]7 ששבת הוא גילוי מוחין דאבא וכמ״ש ושמרתם את השבת8 כו׳ כי קדש היא לכם כי התענוג הנמשך הוא מתלבש בחכמה שלכן נקרא עדן בכתוב והוא עד״מ הנ״ל כשנופל לאדם איזו השכלה מתמלא בתענוג כו׳ כנ״ל.

14ולכן כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר כי הדבור מתעלה בחכמה שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות יהי אור יהי רקיע כו׳. ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך לשופר1 שהוא ג״כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה וע״כ נדחה מ״ע [מצות עשה] של שופר בשבת [ומה גם לפמ״ש [לפי מה שכתוב] בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) ובפ׳ יתרו (דפ״ח ע״א)2 בענין דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ״ש במק״מ [במקדש מלך] שם3 א״כ גם שבת הוא בחי׳ התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר]:45

15אך להבין מה שמן התורה מצוה וחיוב אפי׳ [אפילו] לתקוע בשבת אלא שחז״ל [שחכמינו זכרונם לברכה] אסרו משום גזרה דרבה. הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג1 לאין קץ ותכלית ויותר ממ״ש בע,ח בענין סדר ההשתלשלות וכמ״ש בהקדמת הרח״ו [הרבי חיים ויטאל] עצמו שאינו מזכיר כ״א כטפה מן הים כו׳ דהנה גם בגשמיות אנו רואים שהתענוג בנפש הוא ביתר שאת ויתר ריבוי מדרגות משאר כחות הנפש וכנראה בעליל שיש תענוגים רבים לאין קץ ותכלית כי יש הרבה מיני תענוג בחוש הטעם בחיך יטעם אוכל2 או משקה בהרבה מינים מינים ממינים שונים וכל א׳ מובדל ומשונה מחבירו בטעמו וכיוצא בזה בחוש הריח וכן בדבור שמתענג מצחות הלשון והמליצה בהגיון או דקדוק או אפילו במלתא דבדיחותא וכן בשמיעה מקול נאה או כלי זמר ערב וכיוצא וכן בראיה יש תענוגים רבים שונים כנודע ועאכ״ו [ועל אחת כמה וכמה] בכחות רוחניים כמו השכל כו׳ וכיוצא.

16ומזה יכול המשכיל לצייר עוצם הריבוי בתענוג אלקי מאחר שנודע דכללות התענוג שבענינים דהאי עלמא הוא רק פסולת ותמצית דתמצית מתענוג האלקי וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] ר״ע [רבי עקיבא] שחק ואמר אם לעוברי1 רצונו כו׳ וכמ״ש במ״א ועאכ״ו [ועל אחת כמה וכמה] למקור התענוג העליון שהוא בודאי רב הכמות והאיכות לאין קץ ותכלית וביתר שאת ויתר עז מכל הי״ס [הי׳ ספירות] שלמעלה עד״מ הנ״ל דחוש התענוג שבנפש שגדול מאד ורב כחו יותר מכל כחות הנפש כנ״ל.

17ולכן נק׳ בחי׳ מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין לפי שמתפשט באריכות הרבה כנ״ל. ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש.1 משא״כ המדות דאצילות נקרא זעיר אנפין לפי שהם מעטי הכמות ובבחי׳ קיצור בעצם מציאותן ועד״מ ממדות שבלב האדם אהוי״ר [אהבה ויראה] שהם כחות מצומצמים וקצרים בעצם מציאותן ואינן בערך אורך המציאות של התענוג כנ״ל.

18והנה בחי׳ המשכת התענוג שיתענג ממדת המלוכה הנמשך ע״י השופר הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר בשבת שהמתענג מחמת כי וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כנ״ל כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות כנ״ל בפי׳ ושמרתם את שבת כי קדש היא כו׳ ובחכמה מתלבש חסד דא״א כידוע דאו״א [דאבא ואימא] מלבישים לזרועות דא״א1 אבא בחסד אחיד ותלי ואימא בגבורה2 כמ״ש אני בינה לי גבורה3 כו׳ אבל ע״י השופר נמשך מבחי׳ בינה דא״א שלמעלה מערך התענוג דז״ת [דז׳ תחתונות] דא״א והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר הוא בבינה כנ״ל (ועיין במק״מ [במקדש מלך] ר״פ שמות) (בדף ג׳ ע״א) ע״פ תשורי מראש אמנה דא גרון. מש״ש [מה שכתוב שם] בשם האוצ״ח [האוצרות חיים] ומ״ש בביאורי הזהר שם4 פירוש וענין בינה דא״א. ועיין בפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] ר״פ קרח5 ד״ה כמה עילאין פתגמי אורייתא ועפמ״ש [ועל פי מה שכתוב] הרמ״ז [הרב משה זכות] שם יובן מ״ש במשנה פ״ג [פרק ג׳] דר״ה [דראש השנה] שופר כו׳ ופיו מצופה זהב כי זהב רומז לבינה דאריך כמ״ש הרמ״ז [הרב משה זכות] שם ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מד״ת [מדברי תורה] לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי׳ התענוג דשבת כנ״ל (ועיין מ״ש בד״ה ביום השמע״צ [השמיני עצרת]6 גבי יפה שעה אחת בתשובה שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות והשני כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע״פ [אף על פי] שנתרחק האדם בחטאיו מ״מ ע״י תשובה נתקרב למקורו ושרשו כו׳ ע״ש ועד״ז יש לומר ההפרש בין התענוג המתגלה בשבת שמתענג מכל אשר עשה זהו כעין המין הראשון אמנם התענוג שע״י השופר שהוא בחינת תשובה זהו כענין כמשל שרואה את בנו בא ממרחק שהוא פנימיות תענוג יותר וכמו שכתוב מזה בד״ה שוש אשיש) ושרש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים וכל ממוצע יש בו בחי׳ מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה וכמ״כ [וכמו כן] הכתר יש בו בחי׳ התחתונה שבמצאיל וגם הוא שרש להנאצלים והבחי׳ הא׳ שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבההה מעלתה על בחי׳ ב׳ שבו שהיא שרש הנאצלים והנה זה שהחכמה מלבשת להארת התענוג היינו מבחי׳ ב׳ שבו שהוא שרש לנאצלים שהן הן ז״ת [ז׳ תחתונות] דא״א שמתלבשות באצילות כנ״ל דאו״א [דאבא ואימא] מלבישים כו׳ אבלעל ידי השופר ממשיכים מבחי׳ הא׳ שבו שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל והיינו בחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] דא״א שלמעלה מערך הז״ת [הז׳ תחתונות] דא״א אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצי׳ כנ״ל:7

19קיצור. ולכן נדחה תקיעת שופר משום גזרה דרבה בשבת כי בשבתץ נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון. ומ״מ מן התורה מצוה לתקוע גם בשבת לפי שהמשכת התענוג שע״י השופר בר״ה [בראש השנה] הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר השבת:

20ה אך אעפ״כ [אף על פי כן] ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ״ע [מצות עשה] זו בשבת והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני1 כנודע בגמרא שרוב הגזירות והחומרות והסייגים2 היו בזמן בית שני דוקא והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע וגם ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] ע״פ וארצה בו ואכבד״ה חסר ה׳ (בחגי סימן א׳) שה׳ דברים חסרו בבית שני3 בראשון ארון וכפורת ונביאים כו׳. והטעם לכל זה כי בית ראשון היה מבחי׳4 ה׳ עילאה בינה [כמ״ש בזהר שמות (ד״ט ע״ב)5 וע״ש במק״מ [במקדש מלך] שפי׳ שגם המל׳ היתה אז במדרגת הבינה שהיא6 ה׳ עילאה ועמ״ש מזה סד״ה ששת ימים7 תאכל מצות ועיין עוד מזה במק״מ [במקדש מלך] פ׳ תרומה דקמ״ג ע״א ע״פ שה״ש [שיר השירים]] עלמא דחירות [ע׳ [עיין] זהר תצוה דקפ״ג סע״א [סוף עמוד א] ופ׳ אמור דצ״ב ע״ב ור״פ קרח וס״פ לך לך דצ״ה ע״ב] חירות משעבוד עו״ג [עובדי גלולים] והיא בחי׳ עלמא דאתכסיא וע״כ היה בו הארון וכפורת שהם ג״כ מבחינה זו כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שער הארת המוחין זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] פ״ח וכן הנביאים הם נו״ה [נצח והוד] דאימא דוקא וכמ״ש בשער היחודים פ״א בשם התיקונים ומבינה נביאים ואינון8 נו״ה [נצח והוד] כו׳ אבל בית שני חסר בחי׳ ה׳ עילאה ולא היה בו גילוי הה׳ דברים שהם מבחי׳ ה׳ עילאה מפני שהי׳ [שהיה] מבחי׳ ה׳ תתאה ולכן לא היה בו חירות כו׳ ולכן גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים משא״כ בבית ראשון בבחי׳ עלמא דאתכסייא אין שם שליטה וממשלה לס״א [לסטרא אחרא] כלל ומפני זה גזרו גם גזרה זו בבית שני לדחות מ״ע [מצות עשה] של תורה שלפי שחסר בו בחי׳ ה׳ עילאה דבינה אזי אין מקום מוכן לגילוי והתלבשות עונג עליון דחו״ב [דחכמה ובינה] דא״א שלמעלה מז״ת [מז׳ תחתונות] הנמשך ע״י השופר שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה9 דאצי׳ כנ״ל שהוא בחי׳ הכלי לגילוי תענוג זה וכמש״ל [וכמה שכתוב לעיל] באריכות ולכן בשבת שבלא״ה [שבלאו הכי] נמשך בחי׳ הארת התענוג מז״ת [מז׳ תחתונות] פטור משופר כי תענוג העליון מזה דהיינו מחו״ב [מחכמה ובינה] דא״א הנמשך ע״י השופר לא הי׳ [היה] נמשך כ״כ [כל כך] בזמן בית שני. אכן זהו במדינה אבל במקדש עצמו היו תוקעין דכתיב וזה שער השמים10 ופסוק זה נאמר על בהמ״ק [בית המקדש] בפרט שנק׳ שער השמים פי׳ כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה דאצילות וברבות בשה״ש [בשיר השירים] ס״פ כמגדל דוד פי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק [בית המקדש] שלמעלה ולכן היו תוקעין בו גם בשבת אבל להמשיך גילוי בחי׳ בינה בכל הגבולין מבהמ״ק [מבית המקדש] זה לא היה יכולת כ״כ [כל כך] בבית שני כמו בבית ראשון11 שעיקר יסודתו ושרשו היה בבחינת בינה דהיינו להמשיך בחי׳ בינה בכל הגבולין אבל בית שני לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבול ין. (ועיין בסש״ב [בספר של בינונים] פנ״ג [פרק נ״ג] ההפרש בין בית ראשון לבית שני שבבית ראשון היה נמשך ומאיר מבחי׳ האור המקננן ומאיר בעולם הבריאה שהוא מבחי׳ בינה דאצילות משא״כ בבית שני כו׳ ע״ש וכמ״ש במ״א בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב [בספר של בינונים] פנ״ב12 נ״ג ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ועוד יובן זה ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ועתה יגדל נא13 כח אד׳ כח היינו המילוי של שם הוי׳ כמ״ש בפע״ח [בפרי עץ חיים] גבי כוונת אישר״מ [אמן יהא שמיה רבא מברך]14 וענין המלוי הוא להיות ההמשכה וההשפעה משם הוי״ה למטה זהו ע״י המלוי. והרי פי׳ כח כפשוטו היניו הכח שבהעלם שלמעלה מהגילוי. והוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו שכדי להיות בחי׳ התפשטות והמשכה למטה זהו ע״י כח יותר עליון כמו וידבר שלשת אלפים משל15 דגבי שלמה כמ״ש בד״ה לך לך. ולכן נקרא המלוי בשם כח. ועד״ז יובן כאן שכדי להיות ההתפשטות וההמשכה דבחי׳ בינה מבהמ״ק [מבית המקדש] בכל הגבולין זהו דוקא ע״י בית ראשון16 ה׳ עילאה כו׳ משא״כ בבית שני אף שבו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה אבל להמשיך ממנו בכל הגבולין בחינה זו זה צ״ל ע״י בחי׳ גבוה יותר שלמעלה מהשתלשלות ועיין בסש״ב [בספר של בינונים] שם גבי ובבית שני כו׳ כדרך ההשתלשלות כו׳ ועוד דוגמא לזה ממ״ש במ״א גבי ענין ברכת הזימון שבשביל ההמשכה להתחלקות לרבים צריך לעשות תחלה בחי׳ בריכה כו׳ כי כדי להשפיע לרבים צריך שיבוא האור בהארה גדולה כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן כאן ההפרש בין בית ראשון לבית שני לענין הגבולין כו׳ וד״ל) וכל זה הוא בשופר אבל בלולב בזמן בהמ״ק [בית המקדש] היו נוטלין גם בגבולין ביום ראשון של חג שחל בשבת והענין כי לולב אותיות לו לב17 שהוא ענין המשכה מו״ק [מו׳ קצוות] דז״א אל הלב הוא כתר דנוק׳ [דנוקבא] שמתחיל מחזה דז״א כמו עד״מ בגשמיות מקור התהוות הדבור הוא מן החזה שממנו יוצא הבל הלב דרך הקנה ונעשה קול ומתחלק אח״כ בביטוי ה׳ מוצאות הפה להיות כ״ב אותיות אחה״ע מן הגרון כו׳ וכך הוא למעלה שבחי׳ דבור העליון הנק׳ בחי׳ נוק׳ [נוקבא] התחלת התהוותו הוא מחזה דז״א שהוא גילוי מדות עליונות דאצילות שבהם מקור הדבור ונקרא בשם כתר דנוק׳ [דנוקבא] וד״ל.1819

21והנה בחי׳ המשכה זו היא למטה הרבה במדרגה מהמשכה שע״י השופר הנ״ל כי גם השבת עצמו הוא יותר נעלה במדרגה מהמשכה זו כי שבת הוא גילוי מוחין דאבא כמ״ש כי קדש היא לכם והלולב הוא המשכה מז״א לנוק׳ [לנוקבא] אלא שאעפ״כ [שאף על פי כן] צריכים להמשכה זו גם בשבת להיות שגילוי והמשכה זו שע״י הלולב היא מבחי׳ פנימית שהוא המשכת הדעת (ועיין בפע״ח [בפרי עץ חיים] שער הלולב פ״ג [פרק ג׳]1 בדרוש הר״ר [הרחמים רבים] יוסף מערבי ועמ״ש מענין הדעת שהוא בחי׳ הפנימית בביאור ע״פ מים רבים בפ׳ תולדות ובד״ה לא הביט און ביעקב בפ׳ בלק) כמ״ש במ״א אך עכ״פ [על כל פנים] מאחר שהמשכה זו היא למטה במדרגה היכולת היה אפי׳ [אפילו] בבית שני להמשיך בחינה זו אפילו גבולין כו׳ (כי הרי המשכה זו היא מז״א לנוק׳ [לנוקבא] אשר היא בחי׳ ה׳ תתאה משא״כ השופר עיקרו ה׳ עילאה כנ״ל אלא שממנה מקבל הדבור כו׳):

22קיצור. ומ״מ בבית שני ה׳ תתאה לא היה אפשר להמשיך בגבולין מבחי׳ תענוג ההוא שע״י השופר מה שלמעלה מבחי׳ שבת כי המשכה זו בה׳ עילאה דוקא בית ראשון משא״כ בלולב. ובענין מה שהקשו עוד1 התוספות הא דגבי שופר התקין ריב״ז [רבן יוחנן בן זכאי] שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב״ד ובלולב לא אשתרי כלל יש לומר כי הענין של שרש בחי׳ הב״ד הסמוכים עם ההמשכה שע״י השופר יש להם שייכות גדול זה לזה כי שרש ההמשכה שע״י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמו״ס [שבמוחא סתימאה] וזהו עצמו שרש ומקור של הב״ד סמוכין כמ״ש הרמ״ז [הרב משה זכות] ר״פ תשא גבי דמתקדשת ע״פ ב״ד ע״ש אבל הלולב אין לו שייכות כ״כ [כל כך] לבחי׳ הב״ד כי הוא המשכת החסדים וכנודע דבחינת ר״ה [ראש השנה] הוא ענין שמאלו תחת לראשי2 והוא יום הדין. אבל סוכות הוא בחינת וימינו תחבקני: