בעז״ה

1בעז״ה [בעזרת השם]

2האזינו השמים12 ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי3. הנה התורה נמשלה למטר ולטל כמ״ש כי כאשר ירד הגשם4 והשלג מן השמים כו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי כו׳ וכן נמשלה לטל כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] טל תורה5 וארז״ל [ואמרו רבותינו זכרונם לברכה] מטל השמים זה מקרא כו׳ (במדרש רבה פ׳ תולדות פס״ו). והנה מטר הוא ממטה למעלה כמ״ש ואד יעלה מן הארץ6 והשקה כו׳ וטל הוא מלמעלה למטה וענין האזינו השמים ותשמע הארץ הוא כי יש ב׳ מיני נשמות א׳ אותן שהם בעלי תורה שתורתם אומנתם. והב׳ בעלי עסקים שעוסקים במצות וגמילות חסדים. כי על ג׳ דברים העולם עומד7 על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח [גמילות חסדים] והנה עבודה שהוא מצות קרבנות8 אין לנו משחרב בהמ״ק [בית המקדש] ולא נשאר לנו כ״א תורה וגמ״ח [וגמילות חסדים] ובעלי תורה נקרא שמים ע״ש התורה שהתורה היא מן השמים והארץ היא בחי׳ בעלי מצות9 העוסקים בקיום המצות מעשיות בפועל ממש (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי10 והארץ11 הדום רגלי ועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ נשמות12 ע״פ מי יתנך13 כאח לי כו׳ אמצאך בחוץ כו׳) וכשם שבשמים וארץ גשמיים כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שמים קדמו לארץ14 וכתיב ביום עשות15 ה׳ אלקים ארץ ושמים ארץ קדמה16 כו׳ כך גם בתורה ומצות מצאנו ראינו שפעמים אמרו ות״ת כנגד כולם17 כו׳ וכן אמרו ע״פ כל חפצים לא ישוו בה18 כל מצותיה של תורה אינן כדאי נגד19 הלכה א׳ מן התורה.

3ופעמים אמרו תכלית חכמה תשובה1 ומעשים טובים וכן אמרו רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] גדול התלמוד במה שמביא לידי מעשה2 דוקא. ושניהם אמת כי יש בחי׳ ומעלה יתירה בתורה מה שאינה במצות ומ״מ יש ג״כ מעלה יתירה במצות מה שאינה בתורה וכנודע ומבואר במ״א.

4והנה על בחי׳ התורה של ב׳ מיני נשמות הנ״ל הנקרא שמים וארץ הוא אומר יערוף כמטר לקחי1 כו׳ והענין דכמו שענין המטר ופעולתו הוא שיורד ומלחלח את הארץ ומכשיר אותה שתוכל להוציא צמחה כמ״ש והרוה את הארץ והולידה והצמיחה ועיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שיש בארץ שיוכל להצמיח כל צמחה וע״י הגרעין הנזרע מעוררים אותו להצמיח כדוגמתו בתוספת ריבוי מחדש אלא שא״א לעוררו שיתגלה לפעול פעולתו אם לא ע״י חרישה מתחלה דמרפי ארעא ואח״כ צריך למטר ללחלח את הארץ ואז הולידה והצמיחה.

5וככל המשל זה יש ג״כ בנפש האדם ובחי׳ עסק התורה הוא בחי׳ המטר שצ״ל אחר בחי׳ החרישה ואז פועל להצמיח ישועות מקרב הנפש וז״ש [וזהו שכתוב] כן יהי׳ [יהיה] דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ״א עשה את אשר חפצתי כו׳ ונתן זרע לזורע כו׳ והענין דהנה כאו״א [כל אחד ואחד] מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳ ואתה משמרה בקרבי כו׳ והנה מי הוא האומר בי ובקרבי שלא שייך לומר זה על הגוף1 כי אין בו אומר ודברים2 אלא זו היא נפש החיונית והשכלית המדברת כו׳ ואומרת נשמה שנתת בי היינו על בחי׳ נפש האלקית שהיא חלק אלוה ממעל וטהורה היא ואח״כ בראתה יש מאין כו׳ עד שנפחת בי שמתלבשת ממש בתוך נפש השכלית והוא כענין בחי׳ זרע הנזרע בארץ גשמיות שאז דוקא תוציא צמחה משום שבארץ דוקא הוא שיש כח הצומח להצמיח בתוספת עילוי כך הוא בחי׳ ירידת הנפש אלקי׳ אור זרוע להתלבש בתוך הנפש הבהמית אף שהיא גשמיות כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה וז״ש [וזהו שכתוב] וזרעתי את בית ישראל3 כו׳ וזרעתיה לי בארץ4 כו׳ דוקא היינו בנפש הבהמית שעליה נאמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ (בקהלת סס״י [סוף סימן] ג׳) (ועמ״ש מזה בד״ה ששים המה מלכות בפי׳ אור זרוע לצדיק ובפי׳ תמתי) ולכן הנה גם כל המצות נשפלו למטה וניתנו בשביל הנפש הבהמית דוקא כי כולם הם מעשיות רק מעט מהם כמו אמונה וידיעת הבורא הם רק לנפש האלקית בלבד ואף גם זאת הם נוגעים גם בנפש הבהמית שהרי על הנפש אלקית לא שייך ל׳ [לשון] ציווי ואזהרה שבעודה בג״ע [בגן עדן] היתה מאמנת ויודעת ממילא ולמה זה ירדה בגוף לדעת ולהאמין אז אם לא בשביל הנפש הבהמית דהיינו שתהא מקיימתן בהתלבשותה בנפש הבהמית ואז דוקא הם נק׳ מצות וגדול המצווה ועושה5 כו׳ וכ״ש [וכל שכן] וק״ו [וקל וחומר] שאר כל המצות שכולם אינם שייכים כלל להנפש אלקי׳ בעודה למעלה אלא בהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית דוקא שהנפש הבהמית היא המקיימת אותן וכמו קרבנות6 פאות ובכורים תרומות ומעשרות כו׳ וכן חשן ואפוד וכיוצא וגם מצות תלמוד תורה שעיקר המצוה היא בדבור פה ועקימת שפתי׳ הוי מעשה כו׳ ואפי׳ [ואפילו] אוי״ר [אהבה ויראה] דבכוונה תליא מילתא ולא בעובדא הנה אהבה היא בלב ששם יסוד האש וצמאון האהבה ונולד מן הדם שבלב שמתהוה מברורי מאכלים גשמיים דוקא שמתבררים באצטומכא ונהפכים לדם בכבד והוא שולח הדמים ללב ובהם עיקר משכן נפש הבהמית וגם פחד ה׳ עיקרו בלב אע״ג [אף על גב] דיראה שריא במוחא הנה אית יראה ואית יראה כו׳ וראשית היראה במוח ומסיימת בלב כו׳ הרי שכמעט כל התרי״ג מצות ניתנו ונשפלו בנפש הבהמית דוקא והטעם כי הנה המצות נק׳ ג״כ בשם זרע כמ״ש זורע צדקות וכתיב אשריכם זורעי על כל מים7 והזריעה היא בקרקע דוקא ששם הוא יש כח הצומח והיינו בחי׳ נפש הבהמית שבה הוא יש הכח להצמיח ישועות. [ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש יעקב89 דשלם נתבאר שכנס״י [שכנסת ישראל] נק׳ ארץ חפץ והמצות נזרעו בארץ זו דייקא ע״ש באריכות ואין זה סותר למש״כ [למה שכתוב] דמ״מ זריעה זו היא דוקא בהיות הנפש אלקית מלובשת בנפש הבהמית.1011

6ועמ,ש בד״ה ויהי בשלח פרעה כו׳ ע״ש ובד״ה זכור את יום השבת לקדשו כו׳ זכור ושמור בדבור אחד כו׳ ע״ש מענינים אלו] והטעם הוא משום שהנפש הבהמית בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש אלקית וע״כ הוא שיש בה הכח הזה להצמיח כו׳ כי הנפש הבהמית נלקחה מבחי׳ שמרי אופנים שבמרכבה שבאופנים נאמר ג״כ והנה אופן אחד בארץ1 כדלקמן והנה כמו שבשרפים יש פני ארי׳ [אריה] ופני שור2 כך גם באופנים כתיב על ארבעת רבעיהם3 וכתיב וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב4 כו׳ וזהו פני השור כדאיתא בגמרא5 וממנו הוא שנמשכת הנה״ב [הנפש הבהמית] שבישראל:

7ב והנה האופנים מתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים. כי השרפים אומרים קדוש קדוש קדוש1 הוי׳ צבאות כו׳. פי׳ צבאות הוא ענין אות הוא בצבא שלו2 דהיינו שכל צבאי צבאות שלמטה אלף אלפים לגדוד3 א׳ ולגדודיו אין מספר כו׳ כולם הם מתהוים ומקבלים חיות רק מאות א׳ וכמ״ש בהבראם בה׳ בראם4 והה׳ הוא אות קלילא5 דלית ביה ממשא כמבואר באקדמות ופי׳ אתא קלילא היינו שההבל הלב מתלבש בה הוא מועט יותר מבכל האותיות כי הנה ה׳ מוצאות הפה אחה״ע מהגרון בומ״ף מהשפתים גיכ״ק מהחיך כו׳ ואותיות אחה״ע הם קלים יותר מכל האותיות דהיינו שההבל שבהם הוא במיעוט יותר מבשארי האותיות כמו גיכ״ק מהחיך יש בהם יותר מבחי׳ ההבל כו׳ ואות ה׳ הוא שההבל בה מועט יותר גם מאותיות אח״ע לכן נקראת אתא קלילא פי׳ שקל לדבר אותה משום דלית בה מששא דזוטר מאד ההבל שבה.6 ועד״מ זה יובן למעלה שיש בחי׳ הבל המתלבש בהאותיות כמ״ש בזהר הרקיע פ׳ תזריע (דמ״ז ע״ב) ואות ה׳ נקרא אתא קלילא ומבחי׳ זו הוא התהוות כל צבאי צבאות העליונים וזהו אות הוא בצבא שלו. אבל עצמותו ית׳ הוא קדוש ומובדל כו׳ וג׳ פעמים קדוש קדוש הוא כנגד ג׳ אותיות ראשונות של שם הוי׳ שהם צמצום והתפשטות עד שאח״כ המשכה בבחי׳ ה׳ תתאה להיות בה׳ בראם כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי7 בת] וזהו מ״ש אח״כ מלא כל הארץ כבודו פי׳ שלהיותו קדוש ומובדל בערך לגמרי א״כ שמים וארץ שהם רוחניות וגשמיות שוין לפניו וכנודע שהוא ית׳ א״ס בג׳ בחי׳ עולם שנה נפש8 בבחי׳ עולם היינו בחי׳ התפשטות מדת מלכותו ית׳ בריבוא רבבות עולמות למעלה עד אין קץ9 ולמטה עד אין תכלית ובבחי׳ שנה היינו בבחי׳ זמן שאתה הוא עד שלא נברא העולם10 ומשנברא ולעוה״ב [ולעולם הבא] כו׳ בלי גבול ובבחי׳ נפש היינו בבחי׳ ההשגות שמשיגים הנשמות אלקותו ית׳ שיש כמה מיני השגות גבוה מעל גבוה בעילוי אחר עילוי לאין קץ כידוע [ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה השני]11 ולכן הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה הגשמיות כמו בעולמות עליונים ממש כמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא12 אני ממש דוקא דקמי׳ [דקמיה] ית׳ כולא כלא חשיבי13 ממש שמים וארץ בהשואה א׳ שהרי אעפ״כ [אף על פי כן] לית אתר פנוי מינהי׳.14

8והנה השרפים עומדים ממעל1 ומשיגים זה כי הם יש להם השגה ודעת גדול לפי שהם בעולם הבריאה אשר שם מתלבש חב״ד [חכמה בינה ודעת] דאצילות. אבל האופנים כששומעים קק״ק יוצא מהשרפים הם מרעישים בקול רעם ורעש גדול מפני שאין השגתם מכילה זה כי הם בעשייה כמ״ש אופן אחד בארץ2 ולכן המדות הם בהם בתגבורת מאד וז״ש [וזהו שכתוב] ביחזקאל קול המולה כקול מחנה34 והי ינו מ״ש מתנשאים לעומת השרפים5 שמתנשאים למעלה מהשרפים כי התפעלות המדות שבהם הוא יותר מבשרפים כנ״ל והיינו באמת משום ששרשן ממקום נעלה מבחי׳ השרפים וכנודע ג״כ ששרש המדות למעלה מהשכל כו׳ [כמ״ש מזה בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה6 ובביאור ע״פ שימני כחותם]7 והוא בחי׳ ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלך8 מלך לבנ״י [לבני ישראל] שהם בחי׳ ז׳ מלכין קדמאין שהם ז׳ מדות עליונות שהם לפני בחי׳ המוחין הנק׳ ישראל לי ראש9 כידוע לי״ח וע״י רעש זה הם נושאות את הכסא10 וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא11 בכלל כי הנה עולם הבריאה שהוא עולם השרפים נקרא עולם הכסא12 [ע׳ [עיין] בע״ח [בעץ חיים] שער כסה״כ [כסא הכבוד] ועמ״ש בד״ה זכור דעמלק מענין כסא] פי׳ כס א׳ דהיינו שהוא בחי׳ כיסוי לגבי אלופו של עולם שמעלים ומסתיר עליו והוא בחי׳ יחודא תתאה שהוא בבחי׳ בריאה שצבא השמים לך משתחוים13 הרי אף שהם בבחי׳ ביטול והשתחוי׳ מ״מ עכ״פ [על כל פנים] יש מי שבטל כו׳ כי המלאכים וכל צבא מעלה הן מלובשות בגופות כמו מלאך הגדול סנד״ל [סנדלפון] ת״ק שנה1415 ויש מלאכים שהם בשליש העולם16 דהיינו שליש ת״ק כו׳ וכמ״ש בהם וגויתו כתרשיש17 ואם כן הרי יש בחי׳ מהות ומציאות נפרד מאלקותו ית׳ ואף על פי שהוא בטל ומשתחוה מ״מ מהותו ועצמותו הוא בחי׳ כיסוי והסתר לאלופו של עולם שהוא בחי׳ אלקותו ית׳ כמו שהוא אין עוד מלבדו18 ממש בבחי׳ יחו״ע [יחודא עילאה].19

9ולכן בחי׳ ונחנו מה1 שם מ״ה [שם מ״ה] הוא במלוי אלפין2 וע״י רעש גדול של האופנים שמתנשאים מאד נעלה למעלה גם מהשרפים הם נושאות ומגביהים ג״כ את הכסא שבבחי׳ בריאה להתעלות למעלה יותר עד שיאיר בהם א״ס ב״ה בגילוי כמו שהוא בבחי׳ יחו״ע [יחודא עילאה] ולא להיות בבחי׳ כיסוי והסתר פנים.

10וגם דמות כמראה אדם1 שעל הכסא שהוא בחי׳ התורה שנקראת אדם כמ״ש וזאת תורת האדם2 וכתיב זאת התורה אדם3 כי רמ״ח מ״ע [מצות עשה] שבתורה הם בחי׳ רמ״ח אברים דמלכא4 כמו האבר הוא כלי להמשכת החיות מהנפש כך המצות הם בחי׳ רצון העליון שנמשך ומתלבש בכל מעשה המצות כו׳ ושס״ה ל״ת [לא תעשה] הם שס״ה גידים כמשל הגידים שבהם נמשך ומתפשט הדם שהוא עיקר חיות הנפש כי שס״ה ל״ת [לא תעשה] הם גבוהים ויותר נעלים מבחי׳ מ״ע [מצות עשה] וכנודע ע״פ מ״ש זה שמי וזה זכרי שמל״ת [שמצות לא תעשה] הם בבחי׳ שמי עם בחי׳5 י״ה פי׳ שמי עם י״ה היינו כי שמי הוא בחי׳ שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] עד שלא נברא העולם6 הי׳ [היה] הוא ושמו כו׳ והוא נמשך ומתגלה בבחי׳ י״ה ועיין בפרשת תרומה (קס״ה ב׳) ע״פ סולו לרוכב7 בערבות בי״ה שמו כו׳ אבל מ״ע [מצות עשה] הם בבחי׳ זכרי עם ו״ה שהם רק בחי׳ זכר והארה בעלמא ולא שמו ממש ועמ״ש מזה ע״פ אלה פקודי המשכן וכדי להיות א״ס ב״ה דלאו מ כל אינון מדות איהו כלל ממש מתלבש בבחי׳ התורה שהיא בחי׳ אדם ברמ״ח אברים כו׳ הוא ג״כ ע״י רעש גדול של האופנים כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח8 (ועמ״ש מזה בפ׳ יתרו בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה ובד״ה זכור את יום השבת לקדשו הנזכר לעיל) והכח הזה שבהם הוא מטעם שנת״ל [שנתבאר לעיל] שהוא מפני שבשרשן הם למעלה מבחי׳ אדם והיינו בחי׳ ואלה המלכים שלפני מלוך מלך כו׳ שהוא למעלה מבחי׳ אדם הנ״ל רק שלמטה הם בבחי׳ השפלה למטה מטה מבחי׳ אדם כמשל נפילת האבן מראש החומה נופל למטה יותר כו׳ אבל כשמתנשאים ומגביהים א״ע [את עצמו] ברעש גדול אזי מעוררים למעלה בשרשן העליון מאד כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח בדוגמתו ולכן הם נושאות ומגביהות את הכסא ודמות כמראה אדם שעליה כנ״ל:9

11ג והנה האופנים אומרים ברוך כבוד1 הוי׳ ממקומו ברוך הוא המשכה מהעלם אל הגילוי כו׳. כבוד הוי׳ הוא בחנית ל״ב נתיבות2 החכמה בגימ׳ [בגימטריא] כבוד וע״ז אמר ברוך שיהיה נמשך בחי׳ כבוד ל״ב נתיבות החכמה ממקומו העליון להיות מתגלה בחכמה שלמטה כי בחי׳ חכמה שלמטה נק׳ ג״כ כבוד כי כבוד הוא מלשון לבוש3 כמו ר׳ [רבי] יוחנן קארי למאני מכבדותא4 ובחי׳ חכמה שלמטה היא בחי׳ לבוש וכיסוי מסתיר אלקותו ית׳ וכמו שאנו רואים בחוש שהבהמה לפי שאין לה חכמה ושכל היא בבחי׳ ביטול יותר עד שאפילו תינוק יכול למשול עליה משא״כ האדם שאפי׳ [שאפילו] תינוק יש בו טבע ההתנשאול להיות רודה ומושל לפי שהוא בעל שכל כי השכל הוא העושה אותו לבחי׳ יש ודבר לפי שהוא כיסוי לבוש המעלי׳ ומסתיר את בחי׳ האין שעי״ז היה הביטול כי חכמה זו היא מבחי׳ עה״ד [עץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] כמ״ש ונפקחו עיניכם והייתם כו׳ יודעי5 טוב ורע (וכמ״ש מזה הרמב״ם [הרבי משה בן מימון] בספר מ״נ [מורה נבוכים] ח״א [חלק א׳] פרק ב׳) וע״ז הם מבקשים שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ ל״ב נתיבות החכמה ממקומו העליון היא בחי׳ חכמה עילאה שהוא גם הוא בחי׳ חכמה ונקרא כבוד מלשון לבוש כי היא ג״כ בחי׳ לבוש לא״ס ב״ה שבה ועל ידה מתלבש בעולמות (ועמ״ש הרמ״ז [הרב משה זכות] בפ׳ במדבר) (דף קי״ח)6 בענין מלך הכבוד ובפי׳ הראני נא את כבודך כו׳ ועמ״ש בד״ה כי על כל כבוד חופה7 וכמ״ש בחכמה יסד ארץ8 אבא יסד ברתא9 וכתיב מה רבו מעשיך10 ה׳ לפי שכולם בחכמה עשית דוקא. אבל אינה בחי׳ לבוש מסתיר ח״ו [חס ושלום] אלא אדרבה א״ס ב״ה מאיר בתוכה ממש וכמ״ש עוטה אור כשלמה11 שהלבוש זה הוא מאיר כאור וכמ״ש והחכמה מאין תמצא12 שהיא בבחי׳ ביטול תמיד לבחי׳ האין שמשם תמצא ולא שמסתרת ח״ו [חס ושלום] כחכמה שלמטה וע״ז נאמר איזהו חכם הרואה את הנולד13 מאין ליש כו׳ וזהו ובקשתם שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ שהיא בחי׳ חכמה עילאה זו וביטול זה להתגלות גם למטה בחכמה שלמטה עד שגם היא לא תהיה מסתרת כו׳ ויהיה נראה בעליל גם לעיני בשר שלנו איך דכולא קמיה כלא חשיבא כמו שהוא קמיה ית׳ בבחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] כח מ״ה [שם מ״ה] שאין שם הסתר פנים וכך גם למטה לע יעלים ולא יסתיר כו׳ וכמו שהיה קודם חטא עץ הדעת ולכן האופנים דוקא הוא שאומרים ברוך כו׳ אבל השרפים אומרים מכה״כ [מלא כל הארץ כבודו]14 לפי שהם בבריאה ואימא מקננא בכורסייא.1516

12ויש שם גילוי אלקותו ית׳ ומשיגים היטב איך שמכה״כ [שמלא כל הארץ כבודו] ואת השמים ואת הארץ אני מלא1 אבל האופנים שהם בעשיה שהוא חשך והסתר והעלם כו׳ לכן צריכים לבקשה זו שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ כי הרי חכמה שלמטה היא מסתרת כנ״ל ואף שקמיה ית׳ כולא כלא כו׳ אבל לגבי הנבראים נראה העולם ל יש כו׳ אלא שזו היא הבקשה להיות נמשך כבוד הוי׳ בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] ובחינת ביטול כו׳ והמשכה זו היא מאור א״ס ב״ה משמ וזהו ברוך כבוד הוי״ה ממקומו. כי פי׳ מקומו היינו ע״ד איה מקום כבודו2 ר״ל [רוצה לומר] מקומו היינו שרשו של בחי׳ כבודו הוא בחי׳ איה שאינו מושג כלל כי כבודו היינו מדת מלכותו ית׳ בחכמה תתאה ושרשה בחכמה עילאה וגם למעלה מהחכמה וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה]3 והוא בחי׳ כתר עליון דאיהו כתר מלכות כו׳.4

13והאופנים ע״י הרעש גדול1 אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו שממשיכים מביי׳ איה מקום כבודו מה שאינו מושג שיהיה בבחי׳ ברוך ונמשך להיות גילוי ח״ע [חכמה עילאה] למטה ממש והוא ענין ומעין מבית2 ה׳ יצא והשקה כו׳ בד״ה ששים המה מלכות וכדי להמשיך גילוי בחי׳ מעין זה שהוא ח״ע [חכמה עילאה] למטה צ״ל ההמשכה מלמעלה גם מהחכמה עילאה וכמ״ש בד״ה בהעלותך3 בענין חכמות בחוץ כו׳ ע״ש.

14והכח שיש להם להמשיך התגלות זו הוא מחמת הרעש הגדול שלהם שהם מתנשאים למעלה מעלה עד רום המעלות כנ״ל והיינו מפני ששרשן מאד נעלה רק שנפלו כו׳ וע״ז נאמר ורב תבואות בכח שור1 שמבחי׳ פני שור שבאופנים שבמרכבה נמשכו רב תבואות דהיינו ריבוי ותוספת הארה מלמעלה מעלה מא״ס ב״ה ממש:

15ד והנה עד״ז ביתרון הכח שיש לבי׳ [לביה] אופנים על בחי׳ שרפים עם היות שהשרפים בבריאה והואפנים בעשייה כך עד״ז יובן בענין נפש הבהמית לגבי נפש האלקית.1 כי הנפש הבהמית החיונית שבאדם נלקחה מפני שור שבאופנים כנ״ל. ולכן כחה רב ועצום ויש בה בכח בחי׳ רעש גדול יותר מבנפש אלקית לפי שבשרשה היא גבוה יותר מבחי׳ לפני מלך מלך לבנ״י [לבני ישראל] כו׳. (ועמ״ש בד״ה בשלח פרעה גבי בנה הגדול כי עולם התהו קדם כו׳ ולפי שהאופנים הוא ממה שנתברר מעולם התהו ע״כ נקרא רעש גדול) אך עכ״ז [עם כל זה] לפי שנשפלה למטה מאד לכן לא יוכל להתגלות בחי׳ זו שבה אלא ע״י ביטולה בתכלית לגבי נפש האלקית שתהי׳ [שתהיה] מושלת בה להנהיגה ולהטותה וזהו תכלית ירידת הנשמה שהוא כמ״ש בזהר לאתבא צדיקייא בתיובתא2 כי הנשמות בעודם למעלה היו כולם בבחי׳ צדיקים שבטבעם לעלות אל ה׳ כו׳ וירידתם בגופות הוא כדי להיות בע״ת [בעלי תשובה] דמשכין לי׳ בחילא יתיר3 שהם בבחי׳ צעק לבם אל4 ה׳ ברעש גדול מחמת ההיפוך כידוע וכך צ״ל ממש מדת כל אדם אף מי שאין בידו עבירות ח״ו [חס ושלום] שהרי על כולם אמרו כל ימיו בתשובה5 וכמש״ל [וכמה שכתוב לעיל]6 בענין והרוח תשוב כו׳ והרעש הוא מחמת זה גופא מיניה ובי׳ [וביה] לישדי׳ בי׳ [ביה]7 בהתבוננו עוצם ירידת נפשו כ״כ [כל כך] מטה מטה ונתרחקה ממאצילה אשר הוא ית׳ קדוש ומובדל וכולא קמי׳ [קמיה] כלא ממש חשיבי שמזה יבא לידי רעש גדול והיינו מחמת רב הכח של הנפש הבהמית ששרשה מאד למעלה ונשפלה למטה שלכן יש בה הכח להיות בבחי׳ רעש גדול יותר מבנפש אלקית מצד עצמה כנ״ל.

16ועי״ז אח״כ צ״ל מאה ברכות1 בכל יום להיות המשכת אלקות ע״ד הנ״ל באופנים שאחרי שמתנשאים ברעש אומרים ברוך כו׳ ולכן הם מאה ברכות דוקא להמשיך ממקורא דכולא היינו מבחינת והחכמה מאין תמצא2 ופי׳ הברכות בא״י [בארץ ישראל] אמ״ה [אלקינו מלך העולם] אקב״ו [אשר קדשנו במצותיו וצונו]. שיהיה ברוך ונמשך בחי׳ אתה להיות הוי׳ אלקינו גילוי אלקות בנש״י [בנשמות ישראל] שהם בחי׳ פנימית העולמות להיות ועמך לא חפצתי3 כי יהי׳ [יהיה] ממולאים מא״ס ב״ה מתוך תוכיותם ואח״כ מלך העולם היינו התגלות אלקות גם בחיצונית העולמות שלא יהי׳ [יהיה] מסתירים ונראה ליש ודבר כי הרי גם גשמיות הארץ היא באמת התפשטות אלקותו ית׳ והיא בחי׳ מל׳ דעשי׳ [דעשיה].4

17והנה המשכה זו הוא ע״י הדבור מאה ברכות כו׳ אך עיקר הגילוי הוא ע״י המעשה שהוא קיום המצות בפו״מ [בפועל ממש] כי רמ״ח מ״ע [מצות עשה] הם רמ״ח איברים דמלכא כמשל האבר שבו ועל ידו נמשך חיות מהנפש ומתגלה ומתלבש תוך תוכו וכך המצות הן המשכות רצון העליון כו׳ כנודע. אך המצות מצד עצמן הרי הם מעשיות גשמיי׳ [גשמיים] ואם יעשה אותם איש אשר לא מבנ״י [מבני ישראל]1 הוא אינה מצוה כלל אלא דוקא כשישראל הם המקיימים אותה שאז היא מצוה וממשיכים ע״י התגלות א״ס ב״ה להיות רמ״ח אברין כו׳.

18והיינו ע״י בחי׳ רעו״ד [רעותא דליבא] שהוא בחי׳ הרעש גדול צעק לבם1 אל ה׳ שיש בהם שעי״ז אח״כ גורמים להיות ההמשכה מלמעלה למטה ע״י קיום המצות מעשיות כנ״ל. ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי כו׳ שמבחינת רעש נולד ונמשך המשכות בחי׳ ושער רישיה כו׳ זה השער לה׳ ועמ״ש לקמן גבי כשעירים כרביבים ולכן נק׳ המצות זריעה זורע צדקות כנ״ל שהם כמו גרעין הנזרע שעדיין אין בו טעם וריח רק כשנזרע בארץ שיש בה כח הצומח נעשה ממנו פ]רי וכך הם המצות שכשישראל דוקא מקיימים אותם נמשך עי״ז א״ס ב״ה משא״כ אם ישארו כך כמכו התפילין והציצית אם לא יניחם ויתעטף בהם איש ישראל לא יומשך כלל על ידם והוא ממש כמשל הזרע עם הקרקע כנ״ל. אך עיקר כח הצומח הוא דוקא בבחינת נפש הבהמית שבישראל שהיא היא שנלקחה מבחי׳ פני שור שבאופנים כנ״ל ששרשן מאד נעלה ועי״ז יש בה בכח להיות רעש ממש כמשל הקרקע שמצד עצמה היא גשמיות ובה דוקא מלובש כח הצומח כנ״ל שכמ״כ [שכמו כן] היא נלקחה מפני שור שבאופנים כנ״ל שמצד עצמותן ומהותן הם למטה בערך מן השרפים והחיות ואעפ״כ [ואף על פי כן] בהם דוקא הוא שרש הכח להיות ברעש גדול כי שרשן מאד נעלה כנ״ל.

19וכך הוא ממש בנפש הבהמית שלהיות בחי׳ רעש גדול וצעק לבם כו׳ שעי״ז ממשיכים כל המשכות גם אותן שע״י המצות כנ״ל הוא דוקא מצד נפש הבהמית שבה הוא שיש כח זה להיות ברעש גדול כו׳ אלא שכמו הקרקע אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה כ״א ע״י הזרע הזרוע בה כך גם הנפש הבהמית מצד עצמה לא היתה מולדת בחי׳ רעש גדול הנ״ל כי רוח הבהמה היא היורדת למטה והיתה נשארת כן אלא ע״י בחי׳ נפש האלקי׳ המתלבשת בה המשכלת בגדולת ה׳ ורוממותו עד אין קץ שעי״ז נעשה הולדת הרעש גדול הנ״ל וזהו וזרעתיה לי בארץ כו׳ אור זרוע לצדיק1 כו׳ שע״י שישראל מקיימי׳ המצות הם מצמיחים ישועות להיות המשכות והתגלות עצמיות א״ס ב״ה ממש כי רמ״ח מ״ע [מצות עשה] הם רמ״ח אברין דמלכא שהאבר הוא המשכה מעצמיות הנפש וכמו שהאופנים נושאים ומגביהים בחי׳ כמראה אדם שעל הכסא שהוא בחי׳ התורה כנ״ל.

20וזשארז״ל [וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] יפה שעה1 א׳ בתשובה ומע״ט [ומעשים טובים] בעוה״ז מכל חיי העוה״ב [העולם הבא]2 כי עוה״ב [עולם הבא] הוא רק הארה וזיו בלבד כמשארז״ל [כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] ביו״ד נברא העוה״ב [העולם הבא]3 אבל בחי׳ תשובה שהיא בחינת רעש גדול של הנפש הבהמית ומע״ו מבחינת מעשה המצות הן ממשיכות התגלות עצמותו ומהותו ית׳ ממש וע״ז נאמר ורב תבואו׳ בכח שור היינו בחי׳ הנפש הבהמית שנמשכת מפני שור שבאופנים כנ״ל להמשיך גילוי רב מעצמיותו ומהותו ית׳ ממש ולכן כתיב תחת אשר לא עבדת4 את ה׳ כו׳ מרוב כל למעלה מבחי׳ עולם הבא הנק׳ כל שאינו אלא זיו כו׳.

21וזהו פי׳ יערוף כמטר לקחי פי׳ לקחי שאתם לוקחים אותי ממש כביכול כי המשכת אלקות שישראל ממשיכים על ידי רעש גדול וקיום המצות הוא מעצמותו ית׳ ממש וכן היא מאמר ותתן לנו ה׳ אלקינו כו׳ פי׳ כביכול שנתן את עצמו אלינו שנהי׳ יכולים להמשיך עצמותו ית׳ ממש וז״ש [וזהו שכתוב] אתה בחרתנו כו׳ ורצית בנו ועי״ז וירם קרן לעמו1 כו׳ ע״ד הנ״ל:

22ה אך מתחלה צ״ל יערוף כמטר כו׳ כי הנה מבואר למעלה במשל התגלות כח הצומח שבארץ להוציא הצמיחה שצ״ל מתחלה ע״י חרישה לרפות קשיות האדמה ואח״כ ע״י מטר שיורד ומלחלח הארץ ואז הוא שתוציא צמחה.

23וכן ממש הוא בנפש הבהמית שבכדי שיתגלה כח הגנוז בה להצמיח התגלות הרעש גדול מן הזרע הזרוע בה כו׳ צ״ל תחלה בחי׳ חרישה דמרפי ארעא דהיינו בחינת לב נשבר ונדכה1 כי ארץ קשה שאינה חרושה אינה עושה פירות כלל כידוע ואח״כ צריכה למטר שילחלח הארץ והוא בחי׳ לימוד התורה שנמשלה למים2 שכמו המים מלחלחים את הקרקע עד שנעשית לחה כ״כ [כל כך] להיות מוכשרת להוציא צמחה כן התורה ממשיך בחי׳ הביטול בנפש אחר החרישה כשהוא לב נשבר באמת כו׳ שאז תוכל אח״כ להצמיח ישועות וברבות בראשית פרשה י״ג יערוף כמטר שברו בריות את ערפן מיד מטר יורד.

24וזהו שרמזו רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] באמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד [לבית המדרש] אם אבן הוא נימוח שהתורה היא להנפש כמים שאפי׳ [שאפילו] אבן יוכל להמחות כך אפי׳ [אפילו] תהיה נפשו מטומטמת וקשה כאבן זה הנה התורה יכולה שתמחהו כי היא ממשיך בחי׳ מים עליונים ונק׳ מטר ארצך1 כו׳ [ועיין מ״ש בד״ה אם בחקתי בענין ונתתי גשמיכם בעתם] כי התורה היא בחי׳ חכמה עילאה בחי׳ כבוד הוי׳ ממקומו ממש.

25והיא היפך מבחי׳ שכל אנושי שמעה״ד [שמעץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] המסתיר ומעלים משא״כ התורה שהיא חכמה עילאה היא מאירה ובהירה שיוכלו לראות בה מה שלמעלה הימנה שהוא בחי׳ אלקותו ית׳ הנקרא אין שמשם תמצא החכמה.

26ולכן היא באמת בבחי׳ ביטול אמיתי לגבי מקורה המהוה אותה ההיפוך מחכמה שלמטה שהיא בחי׳ יש וכנ״ל בענין ברוך כבוד הוי׳ כו׳ ולכן הקורא בתורה הרי מאירה חכמה זו וביטול זה על נפש האדם להיות נכנסים החכמה והביטול בפנימית הנפש ממש וז״ש [וזהו שכתוב] כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ כו׳ שהגשמים יורדים מלמעלה ונבלעים בארץ ועי״ז מלחלחים אותה כן דברי אשר יצא מפי שהוא בחי׳ דבר ה׳ זו הלכה1 לא ישוב אלי ריקם כ״א עשה את אשר חפצתי להכני׳ הביטול בנפשו׳ ישראל כנ״ל ואז יכולה הנפש להצמיח ישועות שהן בחי׳ רעו״ד [רעותא דליבא] וגילוי אלקות שבמצות כנ״ל. אך באמת גם בתור׳ [בתורה] עצמה יש ב׳ בחי׳.

27והיינו שנמצא עוד בחי׳ בתורה שלמעלה במדרגה מבחי׳ הנקרא מטר והיא הנק׳ טל וע״ז נאמר תזל כטל אמרתי. והענין כי המטר הוא נמשך מלמטה כי אד יעלה מן הארץ כנ״ל והוא בחי׳ התורה שמשלמטה למעל׳ [למעלה / למעלת] דהיינו מה שהאדם לומד התורה ע״ד שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה1 פי׳ שלא לשם התורה עצמה אלא כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] מעיקרא כי קעביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד2 דהיינו ע״ד תכלית חכמה להשיגה שעוסק בתורה כדי להשיג הלכותי׳ ודיניה שעי״ז מקשר נפשו בחכמתו ורצונו ית׳ ובחי׳ זו נמשלה למטר שהרי התורה זו נלקחה מלמטה מן האדם כנ״ל כמטר שהוא מאיד שעולה מהארץ כנ״ל אבל מה שאח״כ מתוך שלא לשמה בא לשמה הוא בחי׳ הנק׳ טל. שהטל הוא שיורד מלמעלה וכך ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] כל היושב ועוסק בתורה הקב״ה3 קורא ושונה כנגדו והיינו שמתגלי׳ בנשמתו בחי׳ דבר ה׳ והלכה זו כמו שהיא למעלה ממש ע״ד שהיה בעת שניתנו בסיני. כי גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש4 נאמר למשה בסיני והיינו בחי׳ גילוי אותה ד״ת [דברי תורה] שבאותו החידוש כמו שהוא בתורה שלמעלה.

28והנה דבריו חיים וקיימים1 כי אף שזה היה בזמן ג׳ אלפים שנה מקודם וגם רק על הר סיני בלבד הנה למעלה אין שום זמן ח״ו [חס ושלום] וא״כ דבריו שדיבר אז הם קיימים גם עתה וגם אין שום תפיסת מקום ח״ו [חס ושלום] ולכן בכל מקום שיושב ועוסק בתורה ואפי׳ [ואפילו] מה שמחדש תלמיד ותיק כו׳ שהן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני כנ״ל אזי הם מאירים ומתגלים עתה בנשמתו ואע״ג [ואף על גב] דאיהו לא חזי מזלי׳ [מזליה] חזי2 וזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה בהתורה כו׳ (ועמ״ש לקמן בד״ה להבין מ״ש ביום השע״צ [השמיני עצרת]3 גבי תען לשוני אמרתך גם י״ל [יש לומר] ענין ב׳ בחי׳ אלו ע״ד מ״ש בד״ה המגביהי לשבת4 שיש ב׳ בחי׳. בחי׳ עבד שלומד כדי שידע כו׳ ע״ש] וזהו האזינו השמים ותשמע הארץ כו׳. פי׳ שמשה דיבר כל זה לכל ישראל ואמר האזינו השמים ותשמע הארץ לב׳ מיני נשמות שבישראל ששניכם יכולים אתם להצמיח ישועות ולהמשיך גילוי אור א״ס ב״ה ע״י תורה ומצות וע״ז אמר להם יערוף כמטר לקחי היא בחי׳ התורה שממטה למעלה בחי׳ אדעתיה דנפשי׳ [דנפשיה] קא עביד וגם תזל כטל אמרתי המשכת אא״ס [אור אין סוף] ב״ה מלמעלה למטה שהקב״ה קורא קורא ושונה כנגדו [וע׳ בזהר ואתחנן) (דרס״ג5 א׳) דהאזינו השמים זהו כענין שמע ישראל כו׳ שבפסוק ראשון דק״ש [דקריאת שמע]. וא״כ המ״י [המשכיל יבין] דבחי׳ יערוף כמטר ותזל כטל כו׳ זהו עצמו ע״ד ענין ההמשכות האמור בהוי׳ אלקינו הוי׳ אחד. וכמ״ש מזה לעיל.

29ועמ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי בפי׳ והיו הדברים האלה כו׳ ודברת בם. דבדברי תורה כתיב. והם עצמן הדברים האלה האמורים בפסוק ראשון דק״ש [דקריאת שמע] הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד ע״ש באריכות] וכ״ז [וכל זה] יש בכח ב׳ מיני נשמות הנ״ל כי מי שתורתו אומנתו הוא פועל זאת להיות גילוי א״ס ב״ה ע״י עסק התורה כנ״ל ע״י בחי׳ רעותא דליבא בבחי׳ ואחת בכל לבבך בב׳ חללי הלב.

30וע״ז אמר האזינו השמים שהן אותן נשמות שמבחי׳ שמים שהוא בחי׳ תורה ולכך תורתם או מנתם כו׳. וגם מי שהוא מבעלי עסקים מ״מ יכול הוא להיות ממשיך אור א״ס ב״ה ע״י עסק התורה לשמה בקביעת עתים לתורה כו׳ ע״י בחי׳ הצדקה ו״ש אני מדבר בצדקה1 פי׳ שלהיות אני מדבר שכשאומר תהלים וכיוצא יהי׳ [יהיה] בחי׳ אני ממש מדבר ע״ד מ״ש ודברי אשר שמתי בפיך2 שהוא בחי׳ המשכות והתגלות אור א״ס ב״ה שבתורה הוא ע״י הצדקה [ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י [בני ישראל]3 גבי פקדת ארץ ותשוקקיה כו׳ מלא מים כו׳ ע״ש ומזה יובן ענין יערוף כמטר לקחי הנמשך ע״י המצות כו׳] וע״ז נאמר ותשמע הארץ שהן אותן הנשמות שנמשכים מבחי׳ ארץ ופי׳ ותשמע הוא כענין השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך4 פי׳ בחי׳ אתה היוצא מפיך כי דבר ה׳ זו הלכה וזהו היוצא מפיך וד״ל:

31ו והנה אף שכ״ז [שכל זה] הוא עבודת האדם בכל יום ויום אך דרך כלל הוא בחדש תשרי שנקרא ראש השנ שכולל חיות כל השנה כולה וכל היו״ט [היום טוב] שכולם נמשכים בהתכללות א׳ בר״ה [בראש השנה] ויש בו בדרך כלל כל התיקונים הנ״ל שצ״ל לנפש עד שתוציא צמחה ככל הנז׳ [הנזכר] בפרטות למעלה כי הנה ענין השופר בר״ה [בראש השנה] יום תרועה1 כו׳ גנוחי גנח2 וילולי יליל שהוא ענין לב נשבר ונדכה בחי׳ שברים עד שיבא עי״ז לידי בכי׳ ויללה כו׳ והוא ענין החרישה שצ״ל בנפש הבהמית. שהיא ראשית כל המלאכות הנצרכות לה כנ״ל שאפי׳ [שאפילו] המטר כשירד על הארץ בלתי חרישה לא יפעול להצמיח צמחה עי״ז כו׳.

32וכך הוא בנפש שלא תוציא צמחה להיות מתפעלת מהתבוננות׳ בגדולת ה׳ ואפי׳ [ואפילו] אם למד תורה שנמשל למטר שמלחלח כנ״ל לא יועיל אם לא נחרשה תחלה דהיינו להיות לו לב נשבר תחלה כו׳. כי מ״מ מחמת גודל הגשמיות בהיותו שלם בפ״ע [בפני עצמו] אין ההתבוננות פועלת בו כלל. כי אף שמתבונן איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל ורק הודו וזיוו על ארץ ושמים1 כו׳ מ״מ אין הדבר נוגע אליו שאף שמאמין ויודע שכן האמת הנה השמים שמים לה׳2 כו׳ ואעפ״כ [ואף על פי כן] הוא אדם בפ״ע [בפני עצמו] כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל.

33והיינו ע״ד מ״ש כי כל הגוים ערלים1 וכל בית ישראל ערלי לב וכענין שנאמר שמנת עבית כשית2 שמחמת עוצם השתקעותו בחמדי וכסופי העוה״ז ואינו מצטער להיות לבו נשבר אזי עבית כשית שנעשה כמו כיסוי על הלב והיא נקרא׳ [נקראת] ערלת הלב שמכסה עליו עד שמחמת זה אין נכנס בו ההשפעה כלל להיות מתפעל מהתבוננות השכל כו׳ והיינו מחמת שמנת עבית בהשתקעותו בעניני העוה״ז לאכול ולשתות כו׳ ונעשה דדמו עב ולבו ערל.

34וצ״ל ומלתם את ערלת לבבכם1 כו׳ להכריתה מלבו והיינו ע״י לב נשבר ונדכה והוא בחי׳ שברים ותרועה שבר״ה [שבראש השנה] גנוחי גנח לפררה לפירורים רבים וכן הם כל עשי״ת [עשרת ימי תשובה] ושלכן מצוה להתענות בהן ואף שלא ישלים2 כי עיקר המכוון הוא רק לסגף הנפש כדי לפררה ולשברה כו׳ ועי״ז אח״כ נמשך בחי׳ וזרקתי עליכם מים טהורים3 כו׳ ע״י ואד יעלה מן הארץ כו׳ וכמ״ש כי כשר ירד הגשם והשלג כו׳ בחי׳ כשלג ילבינו.

35ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל והוא בחי׳ סוכות [ועמ״ש מזה לקמן בד״ה ושאבתם מים בששון איך שהחרישה הוא בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה] שמאלו תחת לראשי והצמיחה הוא בסוכות וימינו תחבקני ע״ש באריכות] כי הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים1 פי׳ דכמו עד״מ הפרנסה לאדם הגשמי הוא שפועל להיות התפשטות הנשמה בגוף שאם לא יאכל כמה ימים תסתלק הנפש ותפרד מהגוף וע״י הלחם תתחבר הנשמה להאיר ולהתפשט בהגוף. כמו״כ [כמו כן] יובן ענין הפרנסה למעלה שהוא להיות עי״ז התפשטות א״ס ב״ה בתוך הספי׳ [הספירה / הספירות] שהוא ית׳ אצלם כנשמה לגוף וכמ״ש בת״ז [בתיקוני זהר] חסד דרועא ימינא23 גבור׳ [גבורה] דרועא שמאלא תפארת גופא כו׳ ואור א״ס המחי׳ [המחיה] אותם הוא המתלבש בהם כנשמה בגוף ובכדי שיהי׳ [שיהיה] המשכה והתלבשות זו כי אור א״ס ב״ה מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל הוא ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] וזה נק׳ בשם פרנסה שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים להיות התחברות והתלבשות א״ס ב״ה בי״ס [בי׳ ספירות] הנקראים בשם גוף כנ״ל וכמ״ש מזה ע״פ וידבר4 משה אל ראשי המטות כו׳ בפי׳ וענין לכו לחמו בלחמי יעו״ש [יעויין שם] וזהו כי אמרתי עולם חסד יבנה5 שע״י האמירה שלי שבעולם שהיא בחי׳ התורה שניתנה לישראל אזי חסד יבנה שנבנה החסד כי להיות המשכת והתלבשות א״ס ב״ה במדת החסד הוא ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] בעסק התורה שישראל מפרנסי׳ כו׳ כנ״ל (ועמ״ש מזה בשה״ש [בשיר השירים] ע״פ לסוסתי). וזהו בחי׳ סוכות ע״ד מ״ש וסוכה תהיה לצל יומם. כי המדות נקראו יומין כידוע ויומם הוא בחי׳ החסד כמ״ש בזהר פ׳ אמור (דק״ג ע״ב)6 דכתיב יומם יצוה ה׳ חסדו. והוא בחי׳ יומא דאזיל עם כולהו יומין7 כי החסד הוא הראשון שבמדות וכולל כולם ונותן בהם כח בכולם כמ״ש בפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם וע׳ בפרדס בעה״כ [בערכי הכינויים] ערך יומם8 ובמ״א נתבאר דיומם היינו חסד דאבא וכ״מ קצת ממ״ש בפ׳ בלק (דקצ״א ע״ב) סבא עילאה כו׳ ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה והרמ״ז [והרב משה זכות] פ׳ תצוה9 (דף קפ״ט ע״ב) גבי דא אברהם סבא פי׳ שהכוונה על החכמה ששם הוא מקום הזקנה ע״ש ועמ,ש עוד מענין יומם בסידור שער ר״ה [ראש השנה] בד״ה אדני שפתי תפתח ופי׳ לצל יומם היינו בחי׳ מקיף וצל על בחי׳ יומם שהוא החסד והענין כי להיות המשכת והתלבשות אור א״ס ב״ה במדות ובכלל היינו בבחי׳ החסד להחיותו כנשמה המתפשטת בגוף הנה א״א להיות המשכה זו בבחי׳ פנימית אלא ע״י שמתחלה הוא נמשך להיות בבחי׳ מקיף ואח״כ נמשך ומתלבש בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צו את בנ״י [בני ישראל] כו׳ את קרבני לחמי כו׳ בפ׳ פנחס) וכ״ז [וכל זה] הוא בחי׳ סוכות שמתחלה נמשך בבחי׳ מקיף והוא ענין מצות הסוכה הסובבת ממעל וע״ז נאמר וסוכה תהיה לצל יומם שהסוכה היא צל ומקיף על בחי׳ יומם כו [וע׳ מזה עוד בר״עמ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב ודרנ״ו ע״א] ואח״כ בשמע״צ [בשמיני עצרת] נכנסת ההארה ונתפסת בפנימיותם ולכן נק׳ עצרת לשון קליטה וכניסה ואסיפה שנכנס ההמשכה בבחי׳ פנימיות (ועד״ז יובן מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] פ״ט דברכות) (דנ״ה)10 גבי בצלאל. בצל אל היית וידעת. כי מה שבצלאל אמר לעשות תחלה המשכן ואח״כ הארון והכלים היינו ג״כ עד״ז שכל המשכה מלמעלה למטה צ״ל נמשך האור בבחי׳ מקיף בתחלה ואח״כ דייקא יומשך בבחי׳ פנימית וזה ו שצריך להקדים תחלה את המשכן שהוא בחי׳ המקיף ואח״כ הכלים שהם בחי׳ א״פ [אור פנימי] כו׳ ולכן אמר עליו משה בצל אל היית. כי אל היינו בחי׳ חסד כמ״ש חסד אל כל היום.111213

36ומבואר לעיל שכדי להיות חסד יבנה צ״ל תחלה ההמשכה בבחי׳ מקיף כענין לצל יומם כו׳ וזהו בחי׳ בצל אל היית. היינו אור מקיף של בחי׳ החסד ואזי אח״כ נמשך בבחי׳ פנימית ג״כ וע׳ בזהר תרומה (קנ״ב סע״א [סוף עמוד א])1 ופ׳ פקודי (דרכ״ג ע״ב ודרכ״ב ע״א) ובפ׳ שלח (דקס״ב ב׳)2 והיינו כי בצלאל עצמו הוא המקשר וממשיך ההמשכה בבחי׳ פנימית שהוא בחי׳ צדיק יסוד עולם3 כמ״ש בזהר פ׳ ויקהל (דרי״ד סע״ב [סוף עמוד ב]) ובפ׳ פקודי (דרכ״ד סע״א [סוף עמוד א]) אלא שבצל אל היית ששרשו מבחי׳ המקיפים שכדי שיומשך ההמשכה בבחי׳ פנימית צ״ל תחלה בבחי׳ מקיף וע׳ בפע״ח [בפרי עץ חיים] שער העמידה פי״ד [פרק י״ד / פרשה י״ד]4 גבי אל עליון כו׳ קונה הכל כו׳ וע׳ כה״ג [כהאי גוונא] בזהר בראשית (דף5 ו׳ סע״א [סוף עמוד א]) ע״פ ובניהו בן יהוידע כו׳ מאן אתר נפיק כו׳ אהדר קרא ואמר מקבציאל. דרגא עילאה סתימאה. דעין לא ראתה כו׳ ובפי׳ המר״ז [הרמ״ז] שם דמקבציאל היינו קבוץ וכנוס שם אל כו׳ ובן יהויד״ע זהו כענין מה שאמרו בצל אל היית וידעת שהדעת הוא התחברות להיות נמשך אח״כ בבחי׳ פנימית וזהו ג״כ ענין אהל מועד מועד מלשון ונועדתי לך6 אותיות ונודעתי שהוא לשון התקשרות והתחברות כו׳ דהיינו המשכת יחוד אור א״ס ב״ה בנפש האדם והיינו ע״י בחי׳ אהל שהוא בחי׳ ובצל ידי כסיתיך7 וכמ״ש מזה ע״פ במדבר סיני8 באוהל מועד כו׳ ע״ש וע׳ בזח״א [בזהר חלק א] וירא (דצ״ח9 א׳ ב׳ ודצ״ז סע״ב [סוף עמוד ב]) בענין והוא יושב פתח האהל כו׳ ובפ׳ בא (דל״ו סע״א [סוף עמוד א]) ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] (שם ושם) ובפ׳ ויקרא (דף י״ד ע״א) ובפ׳ אחרי (דע״א סע״ב [סוף עמוד ב])10 ועמ״ש סד״ה קול דודי11 כו׳ בענין ופסח ה׳ אל הפתח כו׳. ועמ״ש סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך12 כו׳ ועמ״ש סד״ה ויקהל משה13 כל הקורא ק״ש [קריאת שמע] בלא תפילין כו׳ ע״ש והנה כמו שענין וסוכה תהיה לצל יומם הוא המשכה למעלה בי״ס [בי׳ ספירות] עליונות מקיפים ואח״כ פנימיים וכך הוא ג״כ בנפש כי ע״י צמיחת האהבה ורעש גדול הנ״ל עי״ז ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל המשכה וגילוי אלקות בנפש מלמעלה למטה ג״כ בבחי׳ מקיף ופנימי כי ישראל מפרנסין כו׳ ועי״ז ג״כ מתפרנסין כו׳ (עמ״ש מזה בד״ה יונתי כו׳) וההמשכה היא בסוכות ולכן הוא זמן שמחתנו ע״י גילוי א״ס ב״ה בנפשו כו׳ אך שמחה זו היא בבחי׳ מקיף עדיין אלא שאח״כ בחי׳ שמיני עצרת הוא הקליטה שנקלטת בפנימיותו ממש וז״ש [וזהו שכתוב] עצרת תהיה לכם דוקא וכתרגומו כנישו כו׳ וכמ״ש מזה לקמן ע״פ ה׳ לי בעוזרי כו׳ ע״ש וזהו וירם קרן לעמו דהיינו שנמשך גילוי א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ עוה״ב [עולם הבא] שהוא נברא ביו״ד בלבד זיו השכינה כו׳ וכמ״ש מרב כל:14

37ז כשעירים עלי דשא1 וכרביבים עלי עשב. הנה ההפרש בין דשא לעשב הוא שדשא נקרא העשב בתחלת צמיחתו2 כשהתחיל לצמוח ולהראות ע״ג [על גבי] קרקע ואחר שנתגדל נקרא עשב כן פי׳ בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] מהאריז״ל [מהאר״י זכרונו לברכה] וכ״ה בשרשים וכמ״ש תדשא הארץ דשא3 ושעירים היינו המטר הדק מאד כמו שערות כו׳. שמזה גידול הדשא. אבל העשב שכבר גדול גידולו מהרביבים שהם הטפות מטר הגסות וכן יש ב׳ בחינות אלו בבחי׳ התורה הנקרא מטר.4

38והיינו משנה ותלמוד פי׳ משניות נקרא שעירים מלשון שערות1 כי התורה נמשלה לשערות כמ״ש קווצותיו תלתלים2 כו׳ תלי תלים של הלכות3 וכן נאמר ושער רישי׳ [רישיה] כעמר נקא.4 כי כמו שהשערה נמשכת מן המוח כן הם פרטי ההלכות שבתורה שהן המשכות רבים נמשכים מבחי׳ חכמה עילאה חכים ולא5 בחכמה ידיעא.

39והיינו בחי׳ משניות שהן הלכות פסוקות שהן רק נמשלים לשערות שהן ג״כ המשכות כנ״ל. ועסק התלמוד נק׳ רביבים שהוא ג״כ טיפי מטר רק שהם גדולים וכך הוא בחי׳ התלמוד שהוא עיון ההלכה בפלפול רב ובעמקות השכל יותר מבמשנה וכשם שהמטר הנקרא רביבים מצמיח עשב שהוא צמיחה גדולה יותר מבחי׳ הדשא כן ע״י עסק התלמוד פועל ישועות בנפש להיות גילוי האהבה ויראה בבחי׳ אהוי״ר [אהבה ויראה] גדולים יותר כו׳ כי המדות נק׳ בחי׳ צומח ויש בהם קטנות וגדלות כנודע [וע׳ מענין דשא ועשב1 בזח״א [בזהר חלק א] בראשית (די״ח ע״ב)2 שהם ב׳ בחי׳ מלאכים יוצר משרתים שבכל יום חדשים לבקרים3 ואשר משרתיו4 שעומדים ברום עולם משי״ב [מששת ימי בראשית] כו׳ ושזהו ג״כ ענין חציר לבהמה ועשב5 לעבודת האדם וע״ש ג״כ (די״ט ע״א) ועיין מענין חציר ועשב ג״כ בזהר פ׳ פנחס (דרי״ז ע״א)6 ועד״ז יובן בנפש דבחי׳ עשב זהו בבחי׳ עבודת האדם שלמעלה מבחי׳ בהמה ועמ״ש בענין עשב ע״פ ואלה המשפטים וע׳ עוד בזהר תרומה (דקע״א סע״א [סוף עמוד א]) ובפ׳ ויקרא די״ב ע״א]7 ועיקר הענין הוא שיש ב׳ מיני צמיחות8 הצומחי׳ [הצומחים] מהארץ ע״י הזריעה האחד שהצמיחה היא במהותה ועצמותה כמו הגרעין הנזרע וכמו זרעוני תבואה דגן וחטים כו׳ שהחטים הצומחים הם כמו החטים שנזרעו רק שפעולת הזריעה בארץ הוא שהצמיח היא בתוספת מרובה מאד מאד כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] כלום אדם זורע קב אלא9 להוציא כמה כורים והב׳ היא כמו צמיחת פירות האילן ע״י הגרעין הנטוע בארץ שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפירות הנצמחים ממנו. והוא התחדשות ממש. (ועמ״ש במ״א ע״פ הזהר ח״א [חלק א׳] ר״פ נח10 גבי ועביד איבין ורבי זרעין והרמ״ז [והרב משה זכות] שם פי׳ שהם פרי העץ ופה״א נשמות ומלאכים) וכמ״כ [וכמו כן] למעלה כי הנה באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] אתעדל״ע [אתערותא דלעילא]11 והוא כמשל הזריעה והצמיחה ויש בה צמיחה ואתעדל״ע [ואתערותא דלעילא] מעין האתעדל״ת [האתערותא דלתתא] רק שהיא ב תוספת מרובה מאד מאד. והב׳ כשהאתדל״ע [כשהאתערותא דלעילא] הוא מבחי׳ עליונה מאד שאין האתעדל״ת [האתערותא דלתתא] ממהות וערך זה כלל רק שמ״מ ע״י זריעה בארץ העליונה שיש בה כח הצומח שהוא מבחי׳ גבוה מאד דנעוץ תחלתן בסופן12 נצמח כן צמיחה עליונה מאד מאד (וי״ל [ויש לומר] בזה שהוא המשכה שבדרך השתלשלות והמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ועמ״ש באגה״ק [באגרת הקודש] ד״ה זורע צדקות גבי אלא דלכאורה זה אינו מן המדה כו׳ אך הענין הוא כו׳ ועי״ז מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל כו׳ ע״ש. וסד״ה איהו וחיוהי)13 וזהו ענין כשעירים כו׳ שהצמיחה שמבחי׳ שעירים שהוא מטר הדק הוא רק כעין הזרע הנזרע אלא שהוא בתוספת מרובה והיינו בחי׳ לימוד המשניות שהוא עלי דשא שהדשא אינו כעשב שנאמר בו עשב מזריע זרע14 משא״כ בדשא כמ״ש בזהר בראשית (די״ט ע״א). והיינו כי מלימוד וגרסת המשניות לא נעשה הולדה חדשה רק מה שמבואר בהמשניות אבל כרביבים עלי עשב היינו שהצמיחה שמבחי׳ רביבים שהוא בעלי תלמוד.15 הוא בחי׳ עשב מזריע זרע עץ פרי כו׳ שמוציאים מפלפולם דין חדש כמו נפק מלתא מבינייהו16 שע״י העיון מולידים דין חדש מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז (והוא כמשל צמיחת דבר חדש כמו הפרי מהגרעין הנזרע כו׳ שהיה בו כח הפרי בהעלם מאד. וע׳ באגה״ק [באגרת הקודש] סד״ה והמשכילים יזהירו שזהו התגלות תעלומות חכמה ובמ״א נתבאר שזהו כמי שחופר בעומק הארץ ועי״ז מוציא מי מעיין שהוא נביעה חדשה מהמקור משא״כ הלומד רק מה שכתוב זהו כמו המים שאינן בעומק הארץ כ״א על פני הארץ ונודע שהמעיין הוא בחי׳ עליונה מאד שהוא מבחי׳ חכמה שלמעלה מהבינה כו׳ ועמ״ש לקמן בד״ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה מבחי׳ מעיין דייקא ע״ש ולכן עי״ז נמשך ג״כ מלמעלה אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] מבחי׳ תעלומות חכמה וז״ש [וזהו שכתוב] בזח״א [בזהר חלק א] פ׳ חיי שרה) (דק״ל ע״ב) ע״פ עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו. כד״א [כמה דאת אמר] חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין ליה ומחכאן ליה למנדע ברירו דמלה ולאשתמודעא למאריהון כו׳ ע״ש הרי שעי״ז נמשך מבחינת עין לא ראתה כו׳ יעשה כו׳ וע׳ בפי׳ זה בזהר (ואתחנן דרס״ז ע״ב) מענין יעשה תעשה מבע״ל כו׳ וזהו ענין כשעירים ורביבים כי שעירים היינו בחי׳ השערות עצמן עד״מ אך ע״י העיון כתיב סלסלה ותרוממך לבחי׳ שלמעלה מהשערות והיינו בחי׳ רביבים ע״ד מ״ש ואתה מרבבות קדש מה רב טובך כו׳ והוא בחי׳ הפנימיות המלובש בתוך השערות שהוא החיצוניות. וז״ש [וזהו שכתוב] (במיכה סי׳ ה׳) והיה שארית יעקב כו׳ כטל מאת ה׳ כרביבים עלי עשב כו׳ הרי שרביבים הוא שייך לבחי׳ טל כו׳. ועמ״ש בד״ה תורה צוה מענין ב׳ בחי׳ שיש בתורה אירוסין ונשואין ועד״ז יובן ג״כ ענין כשעירים ורביבים כי מה שע״י העיון נולד דין חדש ה״ז [הרי זה] כמו בחי׳ הולדה שהיא מבחי׳ נשואין כו׳. והנה בספ״ד [בסוף פרק ד׳] בזהר ס״פ תרומה (דקע״ז א׳) איתא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. בהאי זמנא אדני הוי׳ אתה החלות כו׳. וא״כ מובן דבחי׳ שעירים עלי דשא ורביבים עלי עשב שייך ג״כ בבחי׳ זריעה וצמיחה זו דעשי״ת [דעשרת ימי תשובה] ויוהכ״פ [ויום הכפורים] והענין כמש״ל [כמה שכתוב לעיל] ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ דהיינו הצמיחה והאתעדל״ע [והאתערותא דלעילא] הנמשך בכל השנה ע״י זריעת המצות זורע צדקות כו׳. כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה בר״ה [בראש השנה] ויוהכ״פ [ויום הכפורים] והיינו ע״י התשובה וכמבואר לעיל שבחי׳ שברים זהו בחי׳ חרישה כו׳ וצמיחה זו היא מבחי׳ עליונה יותר וז״ש [וזהו שכתוב] בהאי זמנא אד׳ הוי׳ אתה החלות כו׳.17181920

40והנה צמיחה זו הוא ג״כ ע״י וזרקתי עליכם מים טהורים שהם י״ג מדה״ר [מדות הרחמים] ונודע שיש כמה מדרגות זו למעלה מזו בענין גילוי יג״מ [י״ג מדות] הרחמים שההתחלה הוא בר״ה [בראש השנה] ע״י השופר ועיקר הגילוי הוא ביוהכ״פ [ביום הכפורים] ובפרט בנעילה דיוהכ״פ [דיום הכפורים] וזהו ענין כשעירים כו׳ וכרביבים כו׳ ועמ״ש סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ ועמ״ש עוד מענין סלסלה ותרוממך בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי:

41ח והנה אופן אחד בארץ1 ת״י מלרע לרום שמיא וכן מתחת לרקיע2 מתורגם מלרע והענין כמ״ש בשם הה״מ [הרב המגיד] דהנה בפ׳ בראשית כתיב את כל אשר עשה והנה טוב מאד3 וא״כ מהיכן נתהוה הרע4 שהרי נאמר ראה נתתי לפניך5 היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אך הענין שהרע בשרשו אינו רע כלל ואדרבה שרשו ומקורו המחיה אותו הוא טוב ע״ד שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] שטן ופנינה6 לשם שמים נתכוונו. וכמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזח״ב [בזהר חלק ב׳] (פ׳ תרומה דקס״ג ע״א)7 שכל רצונה וחפצה שלא ישמע אליה הבן כו׳ וזהו שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] ע״פ טוב זה יצ״ט [יצר טוב] מאד זה יצה״ר [יצר הרע]8 אך כשיורד למטה ע״י השתלשלות נעשה למטה רע גמור והוא כמשל המכבד שמכבדין בו הבית שהרי הוא טוב שעל ידו מבערים הקיסמים והפסולת מן הבית אך כשלוקחים ממנו שבט להכות בו התינוק נעשה רע כו׳ וזהו לשון מלעיל ומלרע. דהוא תרגום של מעלה ומטה שמה שהוא בחי׳ למטה נק׳ מלרע שאינו רע ח״ו [חס ושלום] כ״א שורש ומקור שיתהוה ממנו ע״י רבוי השתלשלות בחינת רע כו׳ משא״כ בבחי׳ שהוא מלעיל אין שם שורש להתהוות רע כלל ועד״ז שרפים עומדים ממעל לו בעולם הבריאה דשם בינה מקננא אין שם שורש לרע כלל. אבל האופנים שהם בעשייה שעליו נאמר אף עשיתיו היינו שבעשייה יש יניקה לבחי׳ אף ע״ד שלשה פתחו באף9 כו׳. לכן הגם שהאופנים הם קדושה גמורה ואופן אחד בארץ שהוא סנדל10 הוא כתר דעשייה נק׳ מלרע היינו שעמידתם בעולם שהוא מקור ושרש להסתעפות הרע ממש למטה ומזה אדרבה יגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים שהם ברעש גדול על שיש שורש להתהוות הרע וההסתר כו׳ וכענין בחי׳ תשובה שלמעלה מצדיקים שג״כ התשובה אינה דוקא על עבירות ממש שהרי ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] כל ימיו בתשובה אלא התשובה הוא על ניצוץ אלקות שבנפשו שירד פלאים מטה מט מאור פניו ית׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳ וכמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו וע״כ נק׳ אופני הקדש שמגיעים על חדי הרעש שלהם לבחינת קדש העליון שלמעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו שאומרים השרפים עד שעי״ז ממשיכים כבוד הוי׳ ממקומו המשכה מבחי׳ חכמה עילאה ממש. ובזה יתורץ הש״ס [הששה סדרים] דחולין (פג״ה [פרק גיד הנשה] דצ״א סע״ב [סוף עמוד ב]) דמשמע שהאופנים הם במעלה עליונה יותר מהשרפים וקשה ע״ז ממ״ש אופן אחד בארץ כו׳ וכמ״ש האריז״ל [האר״י זכרונו לברכה] שהאופנים הם בעשייה11 כו׳ אלא דשניהם אמת שאע״פ [שאף על פי] שהם בעשייה עכ״ז [עם כל זה] על ידי הרעש גדול שלהם הם מגיעים למעלה מהשרפים היינו שהשרפים משיגים בחינת קדוש בוי״ו והאופנים נק׳ אופני הקדש כו׳ והיינו כי מלכות מקננא בעשייה12 ועל ידי ירידה זו נעשית עטרת בעלה13 והיא מתעלה למעלה מעלה וכמ״ש במ״א סד״ה רני ושמחי בת כו׳ ושכנתי בתוכך דוקא ועיין זהר ח״א [חלק א׳] ויצא (קנ״ח ע״ב). והיינו כי יתרון האור נמשך מן החושך14 דוקא וזהו והיה ביום ההוא יצאו מים חיים15 מירושלים שהיא בחי׳ מל׳ המקננא בעשייה חצים אל הים הקדמוני בחי׳ בינה המקננא בבריא׳ [בבריאה / בבריאת] וכמ״ש בזח״ג [בזהר חלק ג] (פ׳ שלח דקע״א). וכמ״ש במ״א בד״ה מי מנה כו׳ רובע ישראל בפי׳ אף עשיתיו שאף הוא רובי שמרבה בחי׳ רביעית שלמעלה משלשה הבחי׳ בראתיו יצרתיו עשיתיו כו׳ יעו״ש [יעויין שם]:16

42קיצור

43(א) התורה נמשלה למטר ולטל. מטר הוא ממטה למעלה וטל הוא מלמעלה למטה ושמים הם בעלי תורה והארץ היא בחי׳ בעלי מצות ופעמים שמים קדמו לארץ ופעמים ארץ קדמה. המטר פעולתו שמרוה את הארץ ועי״ז והולידה והצמיחה מכח הצומח שיש בה וכן בנפש יש כח להצמיח ראשית תבואתה ע״י התלבשותה בנפש הבהמית ששרשה מבחינת שמרי האופנים:(ב) והאופנים מתנשאים ברעש גדול כי השרפים שהם בעולם הבריאה שהוא ראשית בריאת היש מאין ומאיר שם בינה הם משיגים היותו קדוש ומובדל ורק אות הוא בצבא שלו שצבאי צבאות התהוותם מאות אחד. אבל האופנים שהם בעשייה ואפילו החיות שהם ביצירה שמקבל מהבריאה בבחי׳ השתלשלות יש מיש. לא כמו הבריאה שמקבל מבחינת אין ולכן הם רחוקים יותר מהשגת אלקות. ע״כ הם ברעש גדול ע״ד בעלי תשובה שמחמת הריחוק הוא בחילא יתיר ורעש גדול זה שרשו מלפני מלך כו׳ ועי״ז נושאות את הכסא שהוא ראש עולם הבריאה וגם כמראה אדם שעל הכסא רמ״ח פקודין דאינון רמ״ח איברים ושס״ה ל״ת [לא תעשה] שס״ה גידים עמ״ש בד״ה וישלח יהושע1 כו׳ מרגלים חרש ומגביהות בחינה זו לאור א״ס ב״ה ממש:(ג) ועי״ז אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו. כבוד עילאה ל״נ תיבות החכמה אשר אור א״ס ב״ה מאיר בה בבחי׳ גילוי ממש כמ״ש בספר ש״ב [של בינונים] פל״ה בהג״ה [בהגהה] ועמ״ש בד״ה ואהבת את בפרשה ואתחנן ומ״ש ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין נקודה בהיכלא. שיהיה נמשך ומתגלה למטה ור״ל [ורוצה לומר] גילוי כבוד עילאה זהו איך שלמעלה היש וכל מה שלמטה הוא כלא חשיב.2

44ועל זה ביקש משה הראני נא את כבודך1 איך שלמעלה היש אמיתי שהוא ענין הכבוד. ולכן החכמה שבה גילוי בחי׳ זו היא בחינת כח מה2 בבחינת ביטול ואין ממש ועמ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח. ועל גילוי זה לע״ל [לעתיד לבוא] נאמר ומעין מבית ה׳ יצא. ועמ״ש על פסוק והחרים ה׳ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר כו׳:

45(ד) ועד״ז יובן בענין נה״ב [נפש הבהמית] וזהו ענין מאה ברכות ובמעשה הוא ע״י המצות. וזהו ענין כמטר לקחי. ותתן לנו ה׳ אלקינו:

46(ה) אך מתחלה צ״ל חרישה דמרפי ארעא לב נשבר ונדכה ואחר כך המטר זהו התורה. ויינו ע״י ואד יעלה. שברו הבריות את ערפן. ובחי׳ טל זהו ענין הקב״ה קורא ושונה כנגדו ודברי אשר שמתי בפיך. וזהו האזינו השמים ת״ח [תלמיד חכם / תלמידי חכמים] ותשמע הארץ בעלי עסקים שכולם יוכלו להמשיך בחי׳ כמטר וכטל כו׳:

47(ו) ודרך כלל יש בחינות אלו בעשרת ימי תשובה וחג הסוכות כי ענין יום תרועה זהו ענין לב נשבר ועי״ז וזרקתי עליכם מים טהורים בחינת כאשר ירד הגשם והשלג שזהו ענין יוהכ״פ [יום הכפורים] כמשל בד״ה האזינו השמים (הראשון) ועי״ז ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וזהו וסוכה תהיה לצל יומם. יומם יצוה ה׳ חסדו. מתחלה בבחינת מקיף ואח״כ בשמע״צ [בשמיני עצרת] נמשך בבחי׳ פנימי ועד״ז ענין בצל אל היית וידעת:

48(ז) כשעירים זהו מטר הדק והוא ענין המשניות וכרביבים תלמוד ומזה נמשך ב׳ בחי׳ צמיחה דשא ועשב:

49(ח) ענין אופן א׳ בארץ תרגום מלרע. פי׳ שמה שהוא למטה נק׳ מלרע לפי ששם יש שורש להתהוות הרע וע״כ הם ברעש גדול וע״כ נקראו אופני הקדש וע׳ חולין (צ״א סע״ב [סוף עמוד ב]):1