ענין הנסכים

המאמר פותח בנושא שלו — נסכי היין הנמזגים על המזבח — ומביא פסוק העוסק בשלמי תודה. בפסוק מופיע הפועל ״אכל״ בכפל לשון (״האכל יאכל״), וחכמים למדו מכך שמדובר בשני סוגי אכילה.

הגמרא מסבירה שהפסוק מדבר בשתי אכילות: אכילת הקרבן בידי בני אדם ו״אכילת״ המזבח, כאשר חלקי הקרבן מתכלים באשו. מכאן עולה השאלה הראשונה: מהי המשמעות הפנימית של העלאת בעלי חיים על המזבח?

השאלה היא מדוע שרפת הקרבן נקראת בכלל ״אכילה״. התורה עצמה מכנה את הקרבנות ״לחם״ לה׳, ולכן השימוש במונח מכוון ויש להבין את משמעותו.

השאלה השנייה עוסקת בנסכים. היין שנמזג על המזבח זרם לשיתין — חללים מתחת למזבח המגיעים עד התהום — ותנועה זו כלפי מטה נראית הפוכה ממש מפעולתו של הקרבן.

הקרבן הוא תנועה של עלייה. את בעל החיים, השייך לדרגת החי, שוחטים, וחיותו עולה למעלה, אל מקורה.

גם עשן הקרבן עולה, בלשון שבה משתמש יחזקאל לתיאור ענן הקטורת. הנסכים פועלים בכיוון ההפוך: הם באים מן הצומח, מן הגפן, ונשפכים למטה. מכאן עולה שאלה שלישית: מדוע הנסך צריך להיות דווקא יין?

שאלה רביעית: חכמים משווים את מי שקורא קריאת שמע בלי תפילין למי שמקריב קרבן בלי נסכים. מכאן שקרבן בלי נסכו אינו שלם ועדיין אינו ״ריח ניחוח״. כאן מפנה המאמר את הקורא לסוף המאמר המתחיל ״ויקהל משה״, שבו נידון העניין בהרחבה.

התשובה מתחילה בתיאור פעולתו של היין: הוא ״משמח״, ושמחה היא הופעתו הגלויה של מה שהיה נסתר. היין, או שמחת יום החתונה, חושפים רגשות שהיו חבויים בלב. מאחר שבפסוק בשופטים נאמר שהיין משמח אפילו את אלקים, הרי שאותו עניין מתרחש גם למעלה.

כדי להסביר זאת, המאמר מציב עיקרון כללי: לכל דבר יש פנימיות, שבאמצעותה הוא מקבל ממקורו ודבוק בו, וחיצוניות, שבאמצעותה הוא משפיע על מה שמחוץ לו. דברי חז״ל שלכל עשב יש מזל, כוח שמימי הממונה עליו, מלמדים שכל דבר למטה מקבל ממקור שלמעלה.

העיקרון מוצג תחילה בעולם הצומח. בכל פרי, עשב או תבואה יש מרכיב רוחני — הטעם — ומרכיב גשמי — ממשותו של הפרי.

בטעם עצמו יש שני כוחות. הראשון הוא הכוח לקבל שפע מן הגופים השמימיים המצמיחים את הצמחים, כפי שנאמר בברכתו של משה על התבואה שהשמש והירח מצמיחים.

לכל עשב יש כוכב מסוים משלו. הכוח השני של הטעם פונה החוצה: הוא מעביר את השפע שלו ואת טעמו אל הגוף הגשמי של הפרי. המילים ״גבוה מעל גבוה״ מצביעות על כך שאותו מבנה חוזר בכל דרגה גבוהה יותר.

כך גם אצל בעלי החיים. חיותם היא הצד הפנימי והרוחני שלהם, והיא קשורה למקורה במרכבה האלוקית שראה יחזקאל, בפני האריה ובפני השור.

פני האריה שבמרכבה הם המקור הרוחני לחיות הטורפות, ופני השור הם המקור לבהמות הבית. החיות שמחיה את גוף בעל החיים שייכת לחיצוניות שלו.

החיות שבגוף הבהמה היא חיצוניותה. גם בנפש האדם יש שני צדדים: שורשה ופנימיותה דבוקים במקורה, פני אדם שבמרכבה, ואילו חיצוניותה היא הכוח המחיה את הגוף.

המלאכים ממחישים את אותו מבנה. התרגום על ישעיהו מתאר אותם כ״מקבלין דין מן דין״, והכוח להכריז ״קדוש״ מגיע לכל מלאך מן המלאך שמעליו.

הפסוק בקהלת מתאר מדרג של דרגות, שכל אחת מהן נתונה להשגחתה של דרגה גבוהה ממנה. הביטוי ״נותנים רשות זה לזה״, מברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית, מבטא את הצד החיצוני: כל מלאך משפיע למלאך אחר, שמקבל ממנו.

כך הוא גם בכל סדר השתלשלות העולמות. עץ חיים מלמד שההמשכה מעילה לעלול נעשית באמצעות החיצוניות: הצד החיצוני של דרגה עליונה נעשה לפנימיות של הדרגה שמתחתיה, ואילו הפנימיות של הדרגה העליונה עצמה אינה יורדת למטה.

ההערה מצטטת את המאמר שבסוף איגרת הקודש: כשם שה׳ אמר למשה ״ופני לא יראו״, כך פנימיותו של העליון אינה יכולה לרדת למטה, ורק אחוריו יורדים — ״נובלות חכמה עילאה״. נובלות הן פירות שנשרו מן העץ קודם שהבשילו; זהו דימוי להסתעפות חיצונית ונמוכה יותר של דבר נעלה.

נמצא שבכל דבר קיים יש פנימיות. המילה פנימיות נגזרת מן המילה פנים, ועל כך מפנה הטקסט לזהר על הפסוק ״בקשו פני״. גם המילה פנים קשורה לפנייה, כמו בתוכחת ירמיהו על מי שהפנו עורף לה׳ ולא את פניהם.

בקשתו של משה ״אל תפן אל מנחתם״ משתמשת באותו שורש. כך, הפנימיות היא פנייה של דבר אל מקורו ודבקות בו; החיצוניות היא השפעתו כלפי חוץ; וביניהן יש דרגת ביניים — עצמותו של הדבר, המחברת בין שני הכוחות.

הערת הסבר מציעה ששלוש הבחינות מקבילות לשלשות הספירות: השכל — חכמה, בינה ודעת; המדות העיקריות — חסד, גבורה ותפארת; והמדות התחתונות — נצח, הוד ויסוד. ייתכן שהן גם השכבות הפנימית, האמצעית והחיצונית שיש בכלי קבלי. לאחר מכן מכנה הטקסט את שלושת הכוחות על שם שלושת האבות.

אברהם הוא חסד, הנמשל למים היורדים מלמעלה: כוח הנתינה. יצחק הוא אש, שטבעה לעלות כלפי מעלה. יעקב הוא ״הבריח התיכון״ שבמשכן, שעבר בכל הקרשים מקצה לקצה וחיבר אותם: הכוח האמצעי המאחד את שני הכוחות האחרים.

כעת אפשר להבין את הפסוק ״ויין ישמח לבב אנוש״: היין מוציא את פנימיות הנפש מן ההסתר אל הגילוי.

השפעתו זו של היין נובעת מטבעו: הוא חבוי בתוך הענבים עד שסוחטים אותו, ולכן הוא מעורר את מה שחבוי. הסימן הנראה לכך הוא שפניו של השותה מאדימות.

המנגנון הוא שהנפש החיונית, המחיה את הגוף, מלובשת בדם. היין מעורר את פנימיות הדם, ויחד עמה מתגלה פנימיות הנפש החיונית המלובשת בו.

שתייה מרובה מדי מביאה לשינה, והסיבה לכך היא עודף גילוי. הכלי — יכולתו של האדם לקבל — אינו יכול להכיל אור פנימי רב כל כך כשהוא מתגלה.

החלק השני מתחיל להשיב על השאלה הראשונה: מדוע הקרבנות נקראים לחם ומזון. תפקידו של המזון לקשור את חיות הנפש אל הגוף, אף שלנפש עצמה יש כוח להתפשט בגוף ולהחיות אותו.

בפועל, הנפש מחיה את הגוף רק באמצעות האכילה. הכתוב אומר שהלחם ״סועד״ את הלב, ורש״י על ״סעדו לבכם״ מציין שהלחם נקרא סמך ללב: הוא תומך בלב ומעלה אותו, כדי שיוכל לקבל חיות מן המוח.

השורש סעד פירושו לתמוך בדבר כדי שלא ייפול, כפי שישעיהו משתמש בו לתיאור הכנת כס מלכות דוד ותמיכתו.

העיכול הוא תהליך של בירור: בקיבה מופרדים הפסולת והחלק החיצוני שבמזון ונפלטים, ואילו החלק המובחר שבו עולה ללב ולמוח. רק לאחר מכן זורמת החיות מן המוח אל הלב ואל הגוף כולו.

אותו מבנה קיים גם למעלה. הפסוק ״ואתה מחיה את כולם״ מלמד שה׳ מחיה את כל העולמות כפי שהנפש מחיה את הגוף, באמצעות פנימיות וחיצוניות; החיבור בין החיות לעולמות נעשה באמצעות ״לחם״.

ה״לחם״ שלמעלה הוא הקרבנות. בדומה למזון, גם הקרבן צריך להתברר תחילה; הפסוקים ״כל קרבי״ ו״המו מעי לו״ מובאים כדי להראות שגם במישור הרוחני יש ״קרביים״.

תיקוני זוהר מדבר על מלאכים שהם ״עיניו״ של ה׳, ועל אחרים שהם ״אוזניו״. מלאכים אחרים הם ה״קרביים״, ותפקידם לברר, בדומה לאיברי העיכול.

בתהליך הבירור שלמעלה, ה״פסולת״ נדחית החוצה: זוהי ההשפעה החיצונית, היורדת דרך מדרגות רבות עד שהיא מצמיחה בעולם הזה עשב ותבואה. הפסוק על ״ממגד תבואת שמש״, שהובא קודם לעניין השפעת הכוכבים, מובא כאן שוב.

החלק המובחר עולה אל ה״לב״ שלמעלה, שהוא כיסא הכבוד: מחנות המלאכים העצומים, שמחנה מיכאל עובד באהבה ומחנה גבריאל ביראה, ושניהם יחד נקראים ״לב״. הקרבנות, ״מן הבקר מן הצאן״, הם שמזינים את הלב הזה.

באמצעות הקרבנות נתמך הלב העליון ומתרומם כדי לקבל חיות מן ה״מוח״ העליון; זהו ״ריח ניחוח להוי׳״. הבהמה המוקרבת עולה אל מקורה, פני שור, אחת החיות הנושאות את הכיסא, כלשון המדרש.

הערת הסבר קושרת זאת לפירוש המשנה ל״יום שמחת לבו״ — בניין בית המקדש. בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, שהוא כיסא הכבוד; הזוהר על פרשת שלח מכנה מקום זה ״קדש הקדשים״.

הזוהר מוסיף ש״שם שורה הלב״, ולכן בית המקדש הוא הלב. באמצעות הקרבן עולה הלב לקבל מחכמה עילאה וממדרגות גבוהות עוד יותר.

זהו סיכום עניינם של הקרבנות: הם בחינת העלאה, והם גם ״מאכל״ הקושר את החיות אל העולמות, כדי שיתקיים בהם ״ואתה מחיה את כולם״.

הנסכים פועלים דבר נוסף: הם ממשיכים ומגלים את הפנימיות, ככתוב בברכת הכוהנים: ״יאר ה׳ פניו אליך״; הפנים הן בחינת הפנימיות. הנסך ניתן ״להוי׳״ — כאן, ברמת האור המקיף את כל העולמות — והוא ״יין המשמח אלקים״, המשכה מלמעלה למטה.

בהערה ארוכה זו מוגדר ההבדל בין הזבח לנסכים, שנראה כי הוא כפול. ההבדל הראשון הוא בכיוון: הזבח הוא בחינת העלאה, וגם הלחם התומך בלב עושה זאת בכך שהוא מרומם אותו אל המוח.

ההבדל השני הוא בעומק: הלחם מספק את הקשר הבסיסי בין הנשמה לגוף. בלעדיו הייתה הנשמה מסתלקת מן הגוף, ואפילו החלק החיצוני של חיותה לא היה מתגלה בו.

גם כאשר הגוף מקבל חיות, פנימיות החיות נשארת נסתרת בו, ורק החיצוניות שלה מתגלה. היין הוא שמשמח ומביא את פנימיות החיות לידי גילוי.

כך גם למעלה. באמצעות הקרבן מתקיים ״והחיות נושאות את הכסא״: הלב העליון עולה כדי לקבל מן המוח העליון.

מן העלייה הזאת נמשכת בחינת ״ואתה מחיה את כולם״: החיות יוצאת מן הלב אל כל האיברים, אך מתגלה רק החיצוניות שלה. גילוי ממשי של פנימיות החיות נעשה באמצעות הנסכים, שממשיכים אותה וגם מגלים אותה.

בהגהה מובאת אפשרות נוספת על פי עץ חיים: לפעמים הדרגה התחתונה עולה עד כדי כך שהיא מקבלת גם את פנימיות הדרגה העליונה, ואז היא ממש כמותה.

הדברים מסייגים את הכלל שהובא קודם בשם עץ חיים. פנימיות הדרגה העליונה אינה יורדת אל הדרגה התחתונה, אך לפעמים התחתונה עולה כל כך עד שהיא מגיעה אליה; בהקשר זה מובא המאמר ״שובה ישראל״.

לפי זה, גם הזבח והעלייה שבבחינת ״והחיות נושאות את הכסא״ עשויים לפעמים להגיע עד לפנימיות הדרגה העליונה.

אף על פי כן, כך מגיעים אל פנימיות העליון רק באמצעות עלייה. הורדת פנימיות העליון אל העולם התחתון עצמו נעשית באמצעות הנסכים: ״יין המשמח אלקים״ פירושו שהיין משמח את בחינת אלקים, מקור ההעלם וההסתר, כדי שזו לא תסתיר עוד, ופנימיות החיות תתגלה למטה.

ההגהה מציינת מקומות בזוהר שבהם נדון העניין, ובהם הזוהר על ויקרא, על הפסוק ״שתו ושכרו דודים״.

הטקסט העיקרי מסכם: לכל קרבן נלוו נסכים, מפני שהעלאת הקרבן נועדה להביא להמשכה שבאה לאחר מכן.

כעת מוסבר המאמר התלמודי שהובא בתחילה. קרבן שמובא בלי מנחה ונסכים ״אינו כלום״, משום שבלעדיהם לא נמשכת מלמעלה שום השפעה; הקרבן פועל רק עלייה.

בהערת אגב מובא קושי הלכתי. המשנה במנחות מביאה את דעת רבי שמעון, שאם יש פרים רבים אך אין להם נסכים, יש להביא פר אחד עם נסכיו ולא להקריב את כולם בלא נסכים. הרמב״ם והברטנורא פוסקים שלא כמותו, אך דברי הגמרא נראים כתומכים בדעתו.

דברי רבי שמעון מבטאים את הרעיון שקרבן ללא נסכים חסר. הערת קה״ת מסבירה שהספר שאליו הכוונה הוא שאלת הכהנים תורה, מאת מחבר ושב הכהן, ושם מתיישב הקושי ונדחה הסברו של התוספות יום טוב.

המנחה והנסכים יחד ממשיכים למטה את חכמה, בינה ודעת — כוחות השכל. השמן, המעורב במנחה, הוא בחינת חכמה; העובדה שהוא צף על פני היין מבטאת את עמידת החכמה מעל הבינה, שהיין מייצג.

אפשר להפיק שמן מכל דבר, אפילו מאבנים, משום ש״כולם בחכמה עשית״: החכמה מלובשת בכל הדברים, והשמן הוא נוכחותה בכל אחד מהם.

הסולת שבמנחה היא בחינת דעת. חז״ל לימדו שתינוק אינו יודע לקרוא ״אבא״ ו״אמא״ עד שיטעם דגן; כלומר, הדעת באה באמצעות הדגן.

חז״ל אמרו גם שעץ הדעת היה חיטה, ובכך קישרו שוב בין הדגן לדעת. היין שבנסכים הוא בחינת בינה, ולכן המנחה והנסכים יחד ממשיכים למטה את שלושת כוחות השכל; בלעדיהם לא נמשכת למטה שום השפעה.

בהערת אגב נזכר שהשכל הוא הפנימיות, ולכן המשכת חכמה, בינה ודעת למטה פירושה גילוי הפנימיות למטה. באותו אופן מוסברת קריאת שמע בלא תפילין.

אמירת קריאת שמע פירושה להתבונן בכך שהוי׳ אחד, עד שהנפש נכספת לכלות את עצמה באלקות — תנועה של עלייה. התפילין ממשיכות את אותה בחינת ״אחד״ על קלף גשמי; לכן קריאת שמע בלי תפילין היא עלייה שאין עמה המשכה, כמו קרבן בלי מנחה.

כעת מתייחסים לשאלה השנייה — מדוע הניסוך יורד לתהום — באמצעות היום השני לבריאה, שבו הבדיל הרקיע בין המים העליונים למים התחתונים.

לפני ההבדלה היו ״מים בתוך מים״ — מים רוחניים ולא גשמיים. כאן מובאים גם דברי האלשיך על הפסוק ״והארץ היתה תהו״.

הפסוק ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״ מובא כדי להראות שהמים הללו עדיין לא היו מים גשמיים. מצוין כאן גם מדרש רבה על הפסוק.

המים הרוחניים הללו הם בחינת חכמה, כמבואר בסדר הידוע ״אור, מים, רקיע״. היעדר גוון עצמי במים, וכן כוחם לטהר במקווה, מובאים כסימנים לכך.

ביום השני גרמה ההבדלה לכך שהמים העליונים נעשו רוחניים יותר, ואילו המים התחתונים נעשו גשמיים. המשל הוא חבית יין המעורב בשמריו: כל עוד הם מעורבים, היין עכור והשמרים אינם גסים כל כך.

כשהשמרים שוקעים למטה, היין נעשה צלול והשמרים נעשים גסים. כך גם ההבדלה גרמה למים העליונים להיעשות רוחניים יותר, ולמים התחתונים — גסים יותר משהיו קודם.

ביום השלישי נאספו המים התחתונים למקום אחד, אל התהום, והתרחקו עוד יותר מן המים העליונים.

חז״ל מתארים את ה׳ כמי ש״גער״ במים; הערת קה״ת מפנה לרש״י על היום השני לבריאה בעניין זה. גערה מבטאת גבורה ודינים, ולכן המים הללו זקוקים לבירור. הם נמתקים כשהם נובעים מתחת לארץ ועולים מלמטה למעלה, כפי שאירע בבארות שחפרו עבדי יצחק ובשירה ״עלי באר״.

למים העולים מלמטה יש כוח מיוחד לטהר: כאן נאמר שהטהרה דורשת מים חיים, והמשנה קובעת שמעיין מטהר בכל כמות. הערת קה״ת מציינת שהאמירה על הנידה והזבה טעונה עיון, שכן התלמוד מחמיר בעניין זה עם הזב יותר מאשר עם הזבה, ומונה כמה דרכים ליישב את הדברים ואת דיוני הרבי בשאלה.

זהו פירוש ירידת הנסכים לתהום: באמצעות גילוי פנימיות מגיע השפע האלוקי גם למקומות הנמוכים ביותר, ונותן להם כוח לעלות אל הקדושה. זהו ״בקדש הסך נסך״.

היין הוא דווקא הנסך, משום שאפשר להמתיק את הגבורות רק בשורשן, ושורשן הוא בינה, ״שממנה הדינים מתעוררים״. כפי שהוסבר לעיל, היין הוא בחינת בינה.

התורה קובעת כמויות שונות של יין לקרבנות שונים: חצי הין לפר, שלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש. המאמר מסביר כעת את הטעם לכך.

ההמשכה תואמת את ההעלאה. הפר הוא עצם בחינת ״פני שור״ שבמרכבה, ולכן ההעלאה שלו היא הגדולה ביותר, וגם השפע שנמשך כנגדו הוא הגדול ביותר: חצי הין.

השפע הגדול יותר יכול להעלות מדרגות רבות יותר מן התחתונים ואת הדינים הקשים. האיל והכבש אינם עצם פני השור, ולכן נסכיהם קטנים יותר.

בהערה מובאות הפניות בזוהר העוסקות ברביעית ההין ובחצי ההין. כפי שמוסבר בהערות קה״ת על פי אור התורה, רביעית ההין קשורה ליוסף וליסוד, שיכול להעביר רק רבע ממה שיש למשפיע; וחצי ההין קשור לאות ו׳, המתווכת בין ה״א העליונה לה״א התחתונה.

חז״ל אומרים שדרכה של תורה היא ״אכילה מרובה משתייה״, והמאמר מפרש זאת כך שההעלאה מרובה מן ההמשכה. בדומה לכך, אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן שתי טיפות עולות כנגדה מלמטה.

הגמרא דורשת את הפסוק ״חצב יקב״ בשירת הכרם של ישעיהו, ומפרשת שהכוונה לשיתין שמתחת למזבח. במאורי אור מוסבר עוד ש״יקב״ (112) שווה בגימטרייה לשם הוי׳ (26) ולשם אלקים (86) יחד: היחוד של שני השמות.

הרקיע המבדיל בין המים העליונים לתחתונים הוא שם אלקים, המעלים ומצמצם. הפסוק ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״ מובא בהקשר זה: שם אלקים הוא המגן המסתיר את שמש הוי׳.

הנסך נשפך ״להוי׳״: הוא ממשיך את גילוי שם הוי׳, הפנימיות, כדי שישמח את שם אלקים. זהו ייחוד השמות.

באמצעות ייחוד זה נמשך שם הוי׳ אל שם אלקים, והשפע מגיע גם למים התחתונים שמתחת לרקיע, עד לתהום. לכן השיתין שמתחת למזבח נקראים ״יקב״ — על שם ייחוד השמות.

הערת הסיום מביאה מקורות נוספים בעניין יקב, הגת, שהגמרא מזהה עם השיתין שמתחת למזבח. בסוף פרשת לך לך הזוהר דורש את הפסוק ״וגם יקב חצב בו״ כ״שער הצדק״, וברעיא מהימנא על פרשת משפטים המילה יקב נדרשת כראשי התיבות של יחוד, קדושה וברכה — שלושת העניינים שגם המקורות האחרים שהוזכרו עוסקים בהם. לאחר מכן מפנה הטקסט את הקורא לסוף המאמר של אדמו״ר הזקן ״ואתה מרבבות קודש״, שם מוסברים שלושת העניינים הללו כמדרגות של המשכה.