ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר כו׳…

1״ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמור״ וגו׳, ״טובה הארץ מאוד מאוד. אם הוי׳ חפץ בנו,״

״והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש.״ והנה, [יש להבין] את משמעות הדיוק בלשון הכתוב, באומרו ״מאוד״ פעמיים: ״מאוד מאוד״.

2וכמו כן, ״ארץ זבת״ וכו׳. [כדי להסביר זאת,] יש להקדים [ביאור של] שורש עניין המרגלים למעלה: הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל ודיברו בגנותה וכו׳.

והנה מבואר בעץ חיים ששורש המרגלים הוא מבחינת עולם המחשבה, הנקרא לאה, שכן הם היו מדור המדבר, שנקראו ״דור דעה״;

ולכן לא רצו להשפיל את עצמם ולהיכנס לארץ ישראל, שהיא מבחינת עולם הדיבור, הנקרא רחל.

3כדי להבין את ביאור הדברים האלה: ידוע שעיקר המצווה בכניסה לארץ ישראל הוא, כפי שנאמר, ״לעשות בארץ״ וכו׳,

כלומר, לקיים שם את התורה והמצוות. יש מצוות רבות שתלויות בארץ דווקא, כמו בניין בית המקדש וכיוצא בזה וכו׳.

4ההסבר הוא כך: עיקר עניינם של התורה והמצוות הוא ״להבדיל בין הטהור ובין הטמא״, כלומר, בחינת

בירורים, לברר את הטוב מן הרע. שכן, בעקבות שבירת המלכים הקדמונים של תוהו נפלו רפ״ח ניצוצות של תוהו והתלבשו בנוגה, כך שהם מעורבים טוב ורע, כידוע; ועליהם לעלות.

הדבר נעשה בכך שתחילה יתבררו וייפרדו מן הרע הקשור בהם; ואז יוכלו, לאחר מכן, לעלות למעלה, אל מקור שורשם.

וזהו עניינן של המצוות המעשיות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה: באמצעות מצוות לא תעשה נפרד הטוב מן הרע, ובאמצעות העשייה עולה הטוב למעלה וכו׳.

כלומר, למשל, כשאדם מקיים מצווה כלשהי, כגון שנוטל אתרוג כדי לנענע בו, או [לוקח] צמר ועושה ממנו ציצית: האתרוג והצמר הם מבחינת נוגה, שבה הטוב מעורב ברע; וכשהוא מקיים בהם את המצווה, הוא ממשיך לתוכם את השראת אור אין סוף, והטוב

(היינו, ניצוצות התוהו שהתלבשו בתוך האתרוג והצמר בעקבות השבירה) נכלל באור אין סוף הנמשך באמצעות מצווה זו.

אולם הדבר אפשרי רק לאחר שהחפץ התברר תחילה ונפרד מן הרע, ונעשה בחינת כלי להשראת אור אין סוף. אז, באמצעות קיום המצווה, ימשיך האדם לתוכו את אור אין סוף שישכון בו, ועל ידי כך ייכלל בו וכו׳.

5וזהו עניין הדקדוקים שבמצוות: האתרוג צריך להיות דווקא כך וכך, ואם חסר בו אחד מפרטי הדקדוקים — הוא פסול.

וכן בציצית: אם חסר חוט אחד, הן פסולות; כלומר, הן אינן בבחינת כלי להשראת אלקות. מכל מקום, מובן מכך שעיקר התורה והמצוות הוא לברר את הטוב מן הרע שהתערב בו בעקבות השבירה, להפרידו מן הרע ולהעלותו לשורשו וכו׳.

אך לאמיתו של דבר, אין הדבר מובן: כיצד יכול האדם לגרום להשראת אור אין סוף באמצעות עשיית המצווה?

שהרי איזו שייכות וחיבור יש לו לאלקות בכך שהוא מניח תפילין ומתעטף בציצית, עד שעל ידי כך יגרום להמשכת אור אין סוף? או כיצד יגרום להפרדת הטוב מן הרע בכך שהוא ״סור מרע״ וכו׳?

62. אולם העניין יובן על פי מה שכתוב בזוהר: ״כאשר הסטרא אחרא נכפפת, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות״.

כי ידוע שבכללות ההשתלשלות של העולמות יש שתי בחינות, הנקראות עיגולים ויושר; והן גם בחינות נפש ורוח, כידוע.

7ההבדל ביניהם הוא שבבחינת עיגולים האורות כלולים שם זה בזה, במצב של העלם, בלי להתחלק לפרטים רבים ומדויקים בגילוי. לכן היא נקראת בחינת עיגולים: כשם שהעיגול אחיד לכל אורכו ואין בו חלוקה וכו׳.

8בחינת היושר היא כאשר האורות מתגלים ומתחלקים לפרטים רבים ומדוקדקים, כך שהם כלולים מעשר, וכל אחת מן העשר מעשר, וכן הלאה. המשל לכך הוא כמו העילה, המקיפה את העלול וכוללת אותו:

כלומר, על דרך משל, כמו רב שמשפיע רעיון לתלמידו. כאשר עליו להשפיע לו את הרעיון, הוא צריך לרדת ממדרגתו ולצמצם את שכלו, כדי להתבונן בכלי ההבנה של התלמיד, וכן הלאה,

והוא משפיע את הרעיון לפי מידתו [של התלמיד]. אך בעצם שכלו הוא כולל את כל שכלו של התלמיד, מתחילתו ועד סופו.

9ואף ההשפעה שהוא משפיע לתלמיד, אשר באמת היא בדמותו ובאופן המתאים לשכלו של התלמיד, כלולה בשכלו של הרב בסקירה אחת, בלי להתחלק לחלקים. והנה, גם לאחר שנמשכה מן הרב אל התלמיד,

בתחילת השגתו, שכלו של התלמיד מוקף, בדרך משל, באורו של אותו רעיון השופע אליו מן הרב; אורו של הרעיון עולה על שכלו ועל השגתו של התלמיד ומקיף אותו מכל צד.

10וביאור העניין הוא כך: בתחילת קבלת הרעיון שנמסר לו, התלמיד עדיין אינו תופס את עומקו;

כלומר, תפיסתו את הרעיון היא כללית בלבד, בלי חלוקה לחלקים, והוא עדיין אינו עומד על כל חלקי הרעיון ועל ההסברים של כל דבר בפני עצמו.

11לכן, הרעיון כולו עדיין מקיף את שכלו של התלמיד בבחינת אור מקיף בלבד, בלי התחלקות. וזהו משל לבחינת עשר הספירות דעיגולים.

אולם לאחר מכן, כשהתלמיד מתבונן בשפע השכל, יורד לעומקו ומשיג אותו היטב, מתהפך המצב: שכלו מקיף את שפע השכל, ושפע השכל נכנס בו כאור פנימי ממש, שכן הוא תופס אותו היטב,

והוא גם יעמוד על כל חלקי הסברות שבו, כל אחת במקומה בפני עצמה, ולא רק באופן כללי. וזהו, בדרך משל, בחינת יושר,

שהיא בחינת אור פנימי. [ועיין עוד במה שכתוב בעניין ״לא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין״, בדרוש בגדי לבן דכהן גדול, בביאור על ״כי ביום הזה יכפר״.]

12לכן עיגולים נקראים בחינת נפש, ויושר הוא בחינת רוח, שהיא בחינה ומדרגה עליונה יותר מבחינת נפש, והיא באה אחר כך, בדומה למוחין דגדלות שבאים לאחר מוחין דקטנות;

וכמו שכתוב בזוהר, חלק ב, צד ע״ב: ״כשאדם נולד נותנים לו נפש וכו׳; אם זכה יותר, נותנים לו רוח״ וכו׳. (וכמו שכתוב בעץ חיים, שער עיגולים ויושר, ענף ג׳.)

והנה מן המשל הזה יבין המשכיל את עניין העיגולים והיושר למעלה. בחינת העיגולים היא שהאורות העליונים הנמשכים מן המאציל יתברך עדיין אינם מתגלים;

אלא הם בבחינת העלם, והם כלולים יחד בלי חלוקה לפרטים, כך שכל אחד יהיה דבר בפני עצמו: כוח החכמה בפני עצמו וכוח החסד בפני עצמו וכו׳;

אלא הם כלולים ומקיפים יחד במידה שווה אחת. והטעם לכך הוא שאינם בבחינת גילוי אלא בבחינת העלם.

בחינת יושר היא בחינת האורות כשהם יורדים ומתגלים; אז הם מתחלקים, וכל ספירה עומדת בפני עצמה: החכמה מובחנת בכלי משלה, והבינה בפני עצמה. הטעם לכך הוא שהתלבשו בכלים ונמשכו בבחינת גילוי וכו׳.

(ועם זאת, גם הם בבחינת התכללות, כלומר, כלולים זה בזה, כמו איברי האדם: אף שהם רמ״ח איברים, הם קשורים זה בזה; גידי המוח נמצאים גם ברגל וכו׳,

והרי הם אדם אחד. וראה מה שכתוב בפרשת נח, בדרוש דור הפלגה, בעניין ההבדל בין נקודים לברודים; וראה מה שכתוב בפרשת שמות על הפסוק ״מי שם פה לאדם?״)

והנה, שתי הבחינות הללו, עיגולים ויושר, מצויות בכל העולמות, מראש כל הדרגות ועד סוף כל הדרגות:

כלומר, לפני אצילות ובאצילות, ועד לבחינת עשר ספירות דעיגולים דעשיה ועשר ספירות דיושר דעשיה. וכללות עניינם היא כנזכר לעיל: העיגולים הם האורות כשהם בהעלם וכלולים זה בזה, בלי התחלקות וכו׳.

13ומהם נמשכים כל ההעלמות וההסתרות, שבאמצעותן חיות האלקות היורדת להחיות את הנבראים נעלמת ונסתרת, ואינה מתגלה לנבראים אלא בצמצום וכו׳.

כפי שכתוב בעץ חיים, יש למעלה היכלות: יש היכלות של אהבה ויראה, ויש היכלות של רצון. עניינו הכללי של היכל הוא שהוא מעלים את האור ואת החיות ומסתיר אותם, כדי שלא יתגלו לנבראים.

כפי שהם בעצמם, אלא האור מצטמצם לפי מידת יכולתו של כלי הנברא להכיל את אורו. אילו היה האור מתגלה מעבר למידה זו, [הנברא] היה מתבטל ממציאותו לגמרי.

14כדי שתיווצר בנבראים אהבה מוגבלת, שהיא בחינת מחנה מיכאל, וכן יראה מוגבלת במחנה גבריאל וכו׳,

מן האור והחיות הנמשכים מאור אין סוף ית׳, שהוא בלתי מוגבל, הדבר אפשרי דווקא באמצעות צמצום והעלם של האור, כידוע.

הצמצום המצמצם את האור כדי שתיווצר ממנו אהבה מוגבלת הוא הנקרא בחינת היכל האהבה; כלומר, זהו ההעלם שגורם להמשכת האהבה וכו׳.

וכך גם, באותו אופן, בהיכל הרצון וכו׳, כידוע. (וראו מה שנכתב בפרשת וישב, בד״ה ״שיר המעלות... היינו כחולמים״, בעניין ״אלביש שמים קדרות״: השמים הם העיגולים, והם מלובשים בבחינת קדרות וכו׳, שהיא העלם והסתר וכו׳; עיינו שם.

וכך אפשר להסביר גם את עניין השראתם והתלבשותם של העיגולים בהיכלות. ועיינו בעץ חיים, שער 41, פרקים 4 ו־5; וכן במה שנכתב בד״ה ״יביאו לבוש מלכות״ ובד״ה ״מזמור שיר חנוכת הבית״, בעניין מזון, לבוש [ו]בית.)

וכך גם הכלים מגבילים את האורות ומעלימים אותם, כדי שלא יתגלו כפי שהם, אלא יהיו מוגבלים בתוכם, וכדי שהחיות תתגלה רק כהארה מועטה;

וזאת כדי שתיווצרנה הבריות, שהן מוגבלות, כידוע. ושורש כל השורשים של העלמות אלו הוא בבחינת העיגולים, כנזכר לעיל.

(ועיינו בעץ חיים, שער 41, פרק 5, בדברים שנכתבו שם: ״לזה צריך שנודיעך ענין הלבושים וההיכלות מה ענינם״ וכו׳; עיינו שם.)

והנה, אף שהעלמות אלה הן בוודאי מצד הקדושה העליונה, שכן מטרת הצמצום הזה היא שהנבראים יתהוו, כפי שמוסבר במקום אחר בפירוש

״כי הוי׳ הוא האלקים״: הצמצום של שם אלקים הוא עצמו בחינת הוי׳ וכו׳. ואף על פי כן, בעקבות השתלשלות מרובה, עד שהדבר נמשך בעיגולים של עולם העשיה, שמהם התהוו השמים והארץ הגשמיים,

שהם מבחינת העיגולים, כפי שנראה בבירור: השמים עגולים מטבעם, וגם כדור הארץ עגול (וגם יסוד הרוח שבארץ הוא מבחינת העיגולים),

הנה, בעקבות השתלשלות מרובה נוצר מכך צמצום גמור והסתר גדול: הכוח האלקי המחיה את העולם נעשה נסתר ומתלבש בלבושים רבים ועצומים, שהרי המילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״, כידוע.

ושורש כל השורשים של ההסתר הוא מבחינת ההסתר שבעיגולים העליונים, שבהם האור נסתר ואינו מתגלה. מכך נובעת באצילות העובדה שהכלים מכסים על האורות ומסתירים אותם, כדי שגילוי

החיות יהיה מוגבל בתוכם, בתוך גבול. הדבר גורם לכך שבעקבות השתלשלות מרובה יהיה הסתר גמור: הכוח האלקי יוסתר ויתלבש בלבושים רבים, עד שייראה כאילו העולם הוא יש ודבר בפני עצמו. (וכפי שנכתב על כך בספר של בינונים, פרקים כ״א–כ״ב.)

153. כעת, באמצעות אתערותא דלתתא מתעוררת אתערותא דלעילא, כאשר האדם מעמיק ומתמסר במחשבתו ובלבו לראות כיצד הקדוש ברוך הוא מחדש את מעשה בראשית בכל יום תמיד.

כמו שכתוב: ״וידעת היום״ וגו׳, ו״הכול לפניו נחשב ממש כלא״. העובדה שהעולם נראה כיש וכדבר ממשי נובעת מההעלם וההסתר, שבגללם הכוח האלקי מוסתר;

אבל לאמיתו של דבר ״אין עוד מלבדו״ וכו׳. נמצא שהוא פועל להסיר את הצמצום וההעלם שבגללם הכוח האלקי מוסתר, כדי שיתגלה באופן גלוי.

16ובאמצעות אתערותא דלתתא זו הוא מעורר אתערותא דלעילא: שגם למעלה הכלים לא יסתירו את האורות ולא יגבילו אותם, ושהאורות יבקעו ויתגלו למטה כפי שהם ממש, ולא יהיו הסתרות וצמצומים וכו׳.

זה דומה למה שיהיה לעתיד לבוא, שעליו נאמר: ״ונגלה כבוד הוי׳ וגו׳״, כאשר העולם לא יסתיר את אור קדושתו יתברך;

וכפי שהיה לפני החטא, כאשר העולם היה מזוכך ביותר ולא הסתיר כלל את גילוי אלקותו יתברך. הרי אדם הראשון, גם כשהיה מלובש בגוף, השיג בגן עדן את סודות התורה וכו׳.

גם כללות השתלשלות העולמות הייתה מזוככת הרבה יותר מכפי שהיא כיום, ולכן אור אין סוף התגלה בהם יותר. וכפי שכתוב בפרי עץ חיים, שער השבת, שמה שכיום נקרא בחינת ז״א דאצילות היה אז בדרגת עולם הבריאה.

והרי בחינת הבריאה כפי שהיא כיום רחוקה מאוד בערכה מז״א דאצילות. בחינת אצילות היא אלקות, והיא כוח מכוחותיו, ואור אין סוף שורה בה בגילוי גמור; ואילו בריאה היא יש מאין וכו׳,

והם נבראים נפרדים, שנתחדשו מאין ליש והם בעלי גבול, כידוע. חטאו של אדם הראשון הוא שגרם לעולמות להתגשם, כך שאור אין סוף מאיר בהם באמצעות הסתר וצמצום, עד שבעולם הזה הגשמי אור אין סוף מוסתר בהם בתכלית, כנזכר לעיל.

17וכאשר למטה נעשה ביטול הסטרא אחרא, כלומר, מסירים את הצמצום וההסתר, כך שתהיה בנפש האדם התגלות אלקות, הרי שבכך מתרחשת גם למעלה התגלות אלקות, כך שהכלים לא יסתירו את האורות וכו׳.

18וזהו [הפירוש של] מה שכתוב: ״והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני הוי׳״. לכאורה, אין בכך נימוק: משום שהוא יתברך קדוש, גם ישראל צריכים להיות קדושים.

אלא העניין הוא כך: פירוש ״והתקדשתם״ הוא כדברי חז״ל: ״קדש את עצמך במותר לך״. כלומר, להכניע את סטרא אחרא, כדי שהשמיים והארץ וכל

הגשמיות שבעולם לא תסתיר את אור קדושתו יתברך. ועל ידי כך יהיה גם למעלה ״קדוש אני הוי׳״ וכו׳, שהרי ״קדוש״ הוא לשון הבדלה, כידוע.

19כלומר, תהיה התגלות של עצמות אלקותו ית׳, שלמעלה מן הצמצום של הכלים המגבילים את האורות; שכן על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא, כפי שהוזכר לעיל.

וזהו עניינו של המאמר בזוהר הקדוש: ״כאשר הסטרא אחרא נכפית למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה בכל העולמות״. כלומר, על ידי כפיית הסטרא אחרא מוסרים הצמצום וההסתר של השמים והארץ הגשמיים, ובכך ״כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה בכל העולמות״:

כלומר, גם למעלה האורות מתגלים ובוקעים דרך הכלים, כפי שהוזכר לעיל. ו״כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה בכל העולמות״ — אלה הם העולמות הסתומים והעולמות הגלויים.

וזו הכוונה בתורה ובמצוות, שעל ידיהן גורמים להשראת אור אין סוף: כלומר, כפי שהוזכר לעיל, כאשר הסטרא אחרא נכפית באמצעות ״סור מרע ועשה טוב״,

אזי, על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא, כך שלמעלה יוסרו כל ההעלמות המסתירות את גילוי האור והחיות וכו׳,

עד שאפילו צמצום הכלים המגבילים את האורות ומסתירים אותם יוסר גם הוא, כדי שהאורות יבקעו ויתגלו למטה, כפי שהוזכר לעיל. (ועיינו במה שכתוב בפרשת חוקת על הפסוק ״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון״ וכו׳.)

ועתה יובן גם שורש עניין קיום המצוות דווקא בארץ ישראל, וכמו שכתוב: ״לעשות בארץ״ וכו׳. כי

הנה כתוב עליה, על ארץ ישראל: ״ארץ אשר היא זבת חלב ודבש״. פירושו של הביטוי ״זבת״ הוא לשון מפעיל: היא גורמת לחלב ולדבש לזוב.

20העניין הוא שחלב ודבש הם בחינת כללות ההשתלשלות של עשר הספירות, שהן בחינת [השמות] מ״ה וב״ן, שהם חסדים וגבורות: חלב הוא בחינת חסדים, ודבש הוא בחינת גבורות.

כי הדבש נקרא ״דין דגדלות״, כידוע; ולכן נאמר: ״כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו״ וכו׳.

ושניהם הם בחינת מוחין דגדלות: החלב הוא בחינת מוחין דגדלות של חסדים, וכמו במשל חלב האם, שמגדל את התינוק וממשיך בו שכל וכו׳.

כך גם למעלה: בחינת בינה מגדלת את איברי ז״א באמצעות השפעת השכל, וזה נקרא בחינת חלב דאימא. וכמאמר חז״ל: ״עשה לה דדים במקום בינה״ וכו׳.

ובספר עץ חיים (שער הכללים, סוף פרק ג) מבואר גם בעניין אלדד ומידד, שהם שני הדדים של אימא, שמהם יוצא החלב לז״א כדי לגדלו וכו׳. (וראה מה שנכתב בפרשת ויחי על הפסוק ״חכלילי״ וכו׳, ״ולבן שיניים מחלב״.)

והדבש הוא בחינת מוחין דגדלות של גבורות, שהרי הוא נקרא ״דין דגדלות״. כלומר, הם בחינת גילוי האורות, היפך בחינת צמצום הכלים וכו׳.

(וראה פרי עץ חיים, שער כוונת השופר, סוף פרק א, בעניין הדבש; וראה מה שנכתב בפרשת תבוא על הפסוק ״היום הזה ה׳ אלקיך מצוך״ וכו׳.)

וזהו עניין ״זבת חלב ודבש״: הם מוחין דגדלות, שהם היפך ההעלם והצמצום, שהם בחינת מוחין דקטנות וכו׳.

ומכאן נמשך הדבר גם בגשמיות: החלב מטפטף מן העזים, [והדבש] מן התאנים וכו׳. הסיבה לכך היא שהאורות בוקעים את הכלים למעלה, כפי שנאמר לעיל.

וזהו עניינה הכללי של מצוות הכניסה לארץ ישראל: לקיים שם את התורה והמצוות, כמו שכתוב: ״לעשות בארץ״ וכו׳. פירוש המילה ״לעשות״ הוא לתקן, כמו ״ועשתה את צפרניה״, שתרגומו ״ותתקן״ וכו׳.

כלומר, לתקן בארץ, כדי שתהיה בה הבחינה של ״ארץ זבת חלב״ וכו׳ — שהאורות יבקעו את הכלים ויתגלו למטה באמצעות קיום התורה והמצוות שיקיימו בארץ ישראל; שכן על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא, כפי שנאמר לעיל.

214. לאחר כל האמור לעיל יובן גם עניין פרשת המרגלים: הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל, מפני ששורשם הוא בבחינת לאה, עולם המחשבה וכו׳.

(כמו שכתוב בעץ חיים, שער הארת המוחין, פרק א). והם טענו: מדוע עלינו לרדת לבחינת עולם הדיבור, שהיא בחינת מלכות של עולם האצילות, סוף כל הדרגות וכו׳,

כדי לקיים שם את התורה והמצוות בדיבור ובמעשה, ועל ידי כך תהיה בחינת גילוי של אור אין סוף, שהאורות יבקעו וכו׳?

הרי אפשר לקיים זאת גם באמצעות התורה והמצוות ברוחניות, ולא בעשייה גשמית. כלומר, גם בעולם המחשבה מצויים כל הפרטים שנמצאים בדיבור ובמעשה, מאחר שהדיבור נמשך מן המחשבה.

22אם כן, כל מצווה ומצווה שאדם מקיים בדיבור או במעשה גשמי, הוא יכול לקיים גם ברוחניות, בבחינת מחשבה; ועל ידי כך תהיה גם למעלה בחינת גילוי של אור אין סוף וכו׳.

וכדוגמה לכך, מה שאמרו על אברהם: ״אברהם קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה״. אי אפשר לומר שהוא קיים את כל התורה בפועל ממש,

שהרי היו כמה מצוות שלא היה יכול לקיים כלל. אלא שהוא קיים אותן ברוחניות: הוא המשיך את כל האורות העליונים שנמשכים על ידי המצוות וכו׳.

23בדומה לכך, המרגלים סברו שיוכלו לקיים את המצוות ברוחניות, כלומר, בבחינת עולם המחשבה וכו׳; ולכן לא רצו להיכנס לארץ ישראל.

אך באמת הם טעו, כי העיקר הוא לקיים את המצוות דווקא בארץ, וכמאמר חז״ל: כמה תפילות התפלל משה כדי להיכנס לארץ ישראל! ושאלו: וכי היה צריך לאכול מפירותיה? אלא [היה זה] כדי לקיים את המצוות התלויות בה.

כלומר, צריך להמשיך את האורות העליונים, שיבקעו את הכלים וכו׳; ואי אפשר לגרום להמשכה זו אלא דווקא באמצעות מעשה, ולא באמצעות מחשבה וכו׳.

24הטעם הוא ש״סוף מעשה עלה במחשבה תחילה״, וכמאמר ״נעוץ תחילתן בסופן״ וכו׳: כל דבר שהוא נעלה ומרומם יותר במהותו, מתלבש דווקא בדבר הנמוך ביותר. זה דומה למה שאמרו חז״ל: ״די לחכימא ברמיזא״ וכו׳.

כלומר, כאשר יש רעיון עמוק מאוד שאי אפשר להסבירו לזולת באמצעות אותיות הדיבור, מפני עומקו הרב, שכן אותיות הדיבור אינן יכולות להכיל אותו והוא אינו יכול להיות מוגבל בהן, בכל זאת אפשר להביא את הזולת להבנתו באמצעות רמז, בתנועה גופנית וכו׳.

25נמצא שלתנועה ולרמז, שהם גשמיים יותר מאותיות הדיבור הרוחניות, יש יתרון: הדבר הנעלה יותר מתלבש דווקא בהם, ולא בדיבור וכו׳.

כך יובן גם למעלה: כדי שתהיה המשכה עליונה ויתגלה המוחין דגדלות, כך שהאורות יבקעו את הכלים, אי אפשר לעורר זאת אלא באמצעות מעשה דווקא, ולא באמצעות בחינת המחשבה, משום ש״נעוץ תחילתן בסופן״ וכו׳.

(ועיינו במשנה, פרק י״ב ביבמות, דף ק״ד ע״ב: ״כל דבר שהוא מעשה״ וכו׳.) לכן ביקש משה להיכנס דווקא לארץ.

(ועיינו במה שנכתב בפרשת ויצא על הפסוק ״וללבן שתי בנות״; ובמה שנכתב על הפסוק ״ראשי המטות״, בעניין היתרון של בחינת המעשה דווקא, בשונה מבחינת המחשבה וכו׳; ובמאמר הפותח ״מי מנה עפר יעקב״ וכו׳; וכן במה שנכתב על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״.)

וזהו שכתוב: ״טובה הארץ מאד מאד״. פירוש הדבר הוא ששתי הפעמים ״מאד״ מכוונות לעולמות הסתומים שאינם מתגלים,

שהם היכלות אבא ואמא (חכמה ובינה), ולעולמות המתגלים, שהם היכלות ז״א ונוקבא (המדות ומלכות) וכו׳. בשני סוגי העולמות האלה האורות העליונים בוקעים, יורדים ומתגלים למטה.

26ובכללות, גילוי האורות ופריצתם, שנזכרו לעיל, נעשים על ידי המשכת בחינת כתר עליון, שלמעלה מגדר התלבשות בכלים וכו׳.

וזהו שכתוב: ״אם חפץ בנו הוי׳״: חפץ הוא בחינת פנימיות הכתר, שהיא בחינת הטעם והתענוג שברצון וכו׳.

והרצון הוא בחינת חיצוניות הכתר, כמו שכתוב במאמר המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״ וכו׳. ואילו כאן נאמר: ״אם חפץ בנו הוי׳״:

כלומר, שפנימיות הכתר, שלמעלה מגדר התלבשות בכלים, תתגלה, ועל ידי כך ייפרצו האורות גם למטה וכו׳.

(ועיינו בזוהר, פרשת שלח, דף קס ע״א.) וכל זה נעשה על ידי ״טובה הארץ״ וכו׳, משום ש״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״.

והעניין יובן עוד על פי מה שכתוב בתורה אור, פרשת מקץ, בסוף המאמר המתחיל ״רני ושמחי בת״: ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי״ וכו׳,

״עד שקראה אמי״ וכו׳. ועל הזמן לעתיד לבוא נאמר: ״רני ושמחי בת״, כי בחינת ״בת״ תתעלה ביתר שאת ותהיה ״אשת חיל עטרת בעלה״, עד כאן לשונו.

27והנה, בחינת ״בת״ היא עניינה של ירושלים של מטה, ובחינת ״אמי״ היא עניינה של ירושלים של מעלה, שהיא בחינת עולם המחשבה, בחינת הה״א הגדולה, לאה, ״אם הבנים״ וכו׳.

והם רצו להמשיך הכול באמצעות ירושלים של מעלה בלבד; אך לאמיתו של דבר אי אפשר להגיע לכך אלא באמצעות ירושלים של מטה,

כי ״זה השער להוי׳״, והיא בחינת ״כעיר שחוברה לה יחדו״ וכו׳, לבחינת ירושלים של מעלה. ולכן אמרו רבותינו ז״ל: נשבע הקב״ה שלא ייכנס בירושלים של מעלה עד שייכנס בירושלים של מטה.

28יתר על כן, נאמר: ״כי הנה אני בא ושכנתי בתוכך״ — דווקא בבחינת ירושלים של מטה וכו׳; שכן בחינת ״בת״ תתעלה ביתר שאת, כפי שהוזכר לעיל.

כלומר, בבחינת קיום המצוות במעשה גשמי דווקא, הנקראת בחינת עבד; ועל כך דווקא נאמר: ״הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאד״.

וזהו ״טובה הארץ מאד מאד״, בדומה לבחינת ״וגבה מאד״. ועוד אפשר לומר: הרי מבואר בשל״ה, בתחילת פרשת ויחי, בעניין הכתוב שלוש פעמים ״היכל ה׳״ — ״המה״

(בירמיהו, פרק ז, פסוק ד), וכן ״ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה׳״ (שם, סוף פרק כב), שבו נאמרה המילה ״ארץ״ שלוש פעמים:

כי גם למעלה, באצילות, יש ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, שהן ה׳ תתאה וה׳ עילאה; והבחינה השלישית היא ירושלים של מטה ממש, בעשיה הגשמית שבעולם הזה.

והיינו, שהמצוות הן בשלוש בחינות — מחשבה, דיבור ומעשה — כפי שכתוב להלן, בדיבור המתחיל ״ועתה יגדל נא״, ובדיבור המתחיל ״וישלח יהושע״ וכו׳, ״מרגלים חרש״.

29וזהו עניינה של אמירת ״קדוש״ שלוש פעמים: באמצעותה ממשיכים מבחינת סובב כל עלמין אל שלושת העולמות, ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״, שהם

בחינות המחשבה, הדיבור והמעשה; אלה הן עצמן שלוש בחינות ההיכל שהוזכר לעיל, והן גם שלוש הבחינות של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כפי שנכתב במקום אחר, במאמר הפותח ״כי ביום הזה יכפר״.

30לפי זה אפשר לומר שדור המדבר, שהיו בבחינת ״ומדברך נאוה״, רצו להמשיך בבחינת הדיבור והמחשבה, שהן ירושלים של מטה וירושלים של מעלה שבעולם העליון, כלומר ה״א תתאה וה״א עילאה, כנזכר לעיל. אך בבחינה השלישית, של הארץ שלמטה, הם לא רצו.

31כלומר, הם סברו שיוכלו להמשיך את כל ההמשכות באמצעות ירושלים של מטה וירושלים של מעלה שבעולם העליון, היינו באמצעות דיבור ומחשבה בלבד, כנזכר לעיל.

אבל לאמיתו של דבר, עיקר כל ההמשכות נעשה דווקא באמצעות עשייה. ראו גם מה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״מי מנה עפר יעקב״, בביאור המילים ״אף עשיתיו״.

ושם מוסבר שהמילה ״אף״ באה לרבות בחינה רביעית, שלמעלה משלוש הבחינות ״בראתיו, יצרתיו, עשיתיו״; בחינה זו נמשכת ומתגלה דווקא באמצעות העשייה. ואפשר לומר גם שזהו עניין התגלות הקודש העליון, שלמעלה מבחינת ״קדוש״ הנאמר שלוש פעמים עם ו׳.

ראו גם מה שנכתב בסוף המאמר הפותח במילים ״שיניך כעדר הרחלים״. ואפשר לומר ששלוש בחינות ההיכל שנזכרו לעיל הן גם שלוש המדרגות שבמאמר חז״ל: ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי ואחותי ואמי״ וכו׳.