ביאר ע״פ והיה לכם לציצית

הכותרת מציינת את הפסוק שהמאמר מבאר, מתוך פרשת ציצית שבסוף פרשת שלח: ״והיה לכם לציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי׳ ועשיתם אותם״. המאמר עובר על הפסוקים לפי הסדר, ביטוי אחר ביטוי: פתיל התכלת, ״וראיתם אותו״, ״וזכרתם״, ״ועשיתם״ ו״והייתם קדושים״.

תכלת היא הצבע הכחול־שמימי של החוט שהתורה מצווה להטיל בציצית. פרי עץ חיים, המביא את תורת האריז״ל, מתאר ארבעה גוונים בלהבת הנר, בעקבות תיאור הזוהר של אור לבן למעלה ואור תכלת למטה; האור התכול הוא החלק התחתון, האחוז בפתילה.

הצבע התכול של האור נובע מכך שהוא מכלה את הפתילה, דבר זר ללהבה. בדומה לכך, מלכות דאצילות, המדרגה האחרונה בעולם האחדות האלוקית, נקראת ״האור התכלת״: העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה ״מתכלים״ בה, כלומר מניחים את קיומם הנפרד ונבלעים בה. כאן יש משחק צלילים בין ״תכלת״ ל״כליון״.

בתוך אצילות עשר הספירות נמשכות זו מזו, וכל אחת מהן היא העילה לבאה אחריה, וכולן נותרות באחדות עם ה׳. בריאה, יצירה ועשיה הן סדר אחר: המלאכים והנשמות שבהן חווים את עצמם כישויות נפרדות, כיש, והביטול שלהם הוא ביטול הנפרדות הזאת.

אצילות נמשלה לאור הלבן של הלהבה שהוזכר לעיל. צבעו הוא מראה האש עצמה, שכן אין שורפים דבר זר כדי להפיק אותו.

בשונה מהאור הכחול הבא משריפת הפתילה, הביטול שבאצילות הוא ביטול בעצם: זהו הביטול של חכמה עילאה, החכמה העליונה, המתפשטת דרך כל האצילות. מלכות שונה בכך, משום שהעולמות הנפרדים נכללים בה.

העולמות הנפרדים זרים לאלקות ממש: הם יש, בעלי מציאות משל עצמם. כאשר דבר כזה נכלל בכל זאת על ידי ביטול מציאותו, זהו האור הכחול, שנוצר מכילוי הפתילה.

ההערה שבסוגריים מפנה למאמר תורה אור על הפסוק ״כי אתה נרי״. בסופו מוסבר שהאור הכחול נובע מכילוי הפתילה, ואילו האור הלבן נובע מן השמן, שממנו יוצא אור צח.

השמן אינו נחשב לדבר זר לאש, משום שהוא מסמל את חכמה עילאה, שהיא התורה. לכן האור הלבן הנמשך ממנו הוא אור של ביטול בעצם, ולא אור הנוצר מכילוי.

המרגלים דיווחו שארץ ישראל היא ״ארץ אוכלת יושביה״. המאמר מפרש זאת כתיאור אמיתי של האור הכחול, מלכות, הבולע את כל מה שמתקרב אליו; המרגלים הפכו את הדבר להוצאת דיבה, והתלמוד מכנה אותם שקרנים. לאמיתו של דבר, אותו עניין עצמו הוא שבח, כפי שמראה הזוהר על פרשת בראשית מתוך הפסוק ״ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים״.

הזוהר אומר שטבעו של האור הכחול־שחור הוא לכלות את כל הנאחז בו מלמטה, כשם שלהבה מכלה את הפתילה שלה. ואף על פי כן, ישראל נדבקים בו מלמטה.

אף שישראל נדבקים באור המכלה, הם מתקיימים, כפי שאומר הפסוק: ״ואתם הדבקים... חיים כולכם״. טבעו המכלה של אור זה דומה למה שמספרים חז״ל על המלאכים שהתנגדו לבריאת האדם: הקב״ה הושיט את אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם.

לשון הרע של המרגלים הייתה הטענה שההתקרבות לה׳ בארץ תביא לביטול מוחלט כל כך, עד שהם יחדלו להתקיים. הם דימו זאת למלאכים שנשרפו באצבעו הקטנה של ה׳.

המאמר משיב שההפך הוא הנכון: הביטול הוא עצם החיות, ולא סוף הקיום. המקרה של המלאכים היה שונה, משום שהשרפה שלהם הייתה עונש.

מכיוון שהיה זה עונש, אותם מלאכים התבטלו ממציאותם לגמרי. הביטול של נשמות ישראל הוא ההפך: על ידי הדבקות בה׳ הן נעשות ״חיים כולכם״.

המאמר מביא כעת את הסבר הזוהר לכך שאור התכלת מכלה דברים מסוימים ולא אחרים. הנמצאים שלמעלה נכללים באור התכלת, ואילו אלה שלמטה הם ״דבר גס״.

מכיוון שהדברים שלמטה הם גסים, אור התכלת אוכל ומשמיד אותם. מסקנת המאמר היא שהוא אוכל רק את הגס.

״דבר גס״ פירושו היש של קליפת נוגה, הקליפה שבה מעורבים טוב ורע, והיא זרה לחלוטין לקדושה. דבר כזה יכול להיכלל במלכות רק כאשר עצם מציאותו מתבטלת, ואז הקליפה נשרפת ונעלמת.

הנמצאים הקדושים, ״אלה שלמעלה״, מתקיימים בביטול של הקדושה. גם הם נכללים במלכות, אך הדבר אינו מכלה אותם; עבורם זו שלמותה המלאה ביותר של מציאותם.

מראה הסנה שראה משה מלמד על אותה אמת: הסנה בער ולא נאכל. המדרש לומד מכך שהאש שלמעלה שורפת אך אינה אוכלת.

המדרש שם רומז שהסנה מסמל את ישראל, שהמצרים לא יכלו להשמידם. בנוסח של סגולה שמביא התלמוד, נאמר לסנה שה׳ שרה את שכינתו עליו לא מפני שהוא הגבוה שבאילנות, אלא מפני שהוא הנמוך שבהם.

שפלותם של ישראל היא משמעות הפסוק ״כי אתם המעט מכל העמים״: הגמרא מפרשת אותו בכך שישראל ממעטים את עצמם לפני ה׳, כפי שאמר אברהם: ״ואנכי עפר ואפר״. הטקסט מפנה גם לתחילת תיקון י״ט בתיקוני זוהר.

ברכת משה ליוסף מתארת את ה׳ כ״שוכני סנה״ — שכינתו שורה על הנמוך. הטקסט מפנה לפרק האחרון של זבחים, שבו נדרש הביטוי, וכן למאמר מוקדם יותר בספר זה, ״במדבר סיני באוהל מועד״.

האש הבוערת בסנה היא האהבה הלוהטת לה׳ שמתעוררת בנשמות ישראל ומביאה אותן לבטל את תחושת היש שבהן. ואף על פי כן, היא אינה מכלה אותן; הביטול הזה הוא עצם חיותן.

רעיא מהימנא על פרשת שופטים, בצירוף פירוש הרמ״ז (רבי משה זכות), מסביר את הסנה הבוער באותו אופן: האש מכלה את הקליפה, את הקוצים, אך אינה מכלה את הקדושה.

הטקסט מביא מקורות נוספים לעניין הסנה הבוער: שני מקומות בזוהר והמדרש על שיר השירים. המדרש דורש את ״סמכוני באשישות״ כ״באשות רבות״, ובהן אש הסנה.

אפשר לפרש בדרך נוספת את ״ואתם הדבקים... חיים״: הזוהר על פרשת ויגש מלמד שרק החיים יכולים לשבח את החי, ומי שמתקרב אליו הוא חי. הדבקים בה׳, מקור החיים, הם עצמם חיים.

ההערה מסיימת בהפניות נוספות לזוהר: בפרשת בהר, על ״ועשה טוב שכן ארץ״, שם מוסבר שמעשה מלמטה מעורר פעולה מלמעלה; ובפרשת ויחי, על ״ואתם הדבקים״. היא מפנה את הקורא לעיין במקורות האלה היטב.

מלכות נקראת גם יראה, והפסוקים מלמדים שיראת ה׳ מביאה חיים ומוסיפה ימים. ״מלכותך מלכות כל עולמים״ פירושו שמלכות ה׳ היא החיות והקיום של כל עולם, באמצעות אור אין סוף הנמשך לתוכו. לדבר נפרד, המנותק מאור זה, אין חיים; לכן הביטול הוא עיקר החיות.

סעיף 2 שואל מהו הכוח שממשיך את הביטול אל תוך היש, כך שהנברא מתקיים כ״יש״ ובכל זאת הוא בטל. התשובה היא: מאבא, בחינת חכמה.

״אבא יסד ברתא״ פירושו שחכמה, אבא, היא היסוד של מלכות, הבת. התוספת שבסוגריים מסבירה מדוע נאמר ״אם אין חכמה אין יראה״: מלכות נקראת ״יראה תתאה״, ושורשה הוא בחכמה עילאה. התכלת, החוט הכחול, מקבילה לגבורות דאבא, לכוחות הריסון של אבא.

גבורה היא הכוח של צמצום והגבלה. כדי להמשיך ביטול אל תוך יש מוגבל דרוש דווקא כוח זה, כך שהביטול יוכל להיות נוכח גם שם.

ההגהה חוזרת ומבהירה את הנקודה: כדי להוריד את הביטול למקום נמוך, אל היש, דרושה גבורה. ההפניה היא לדרוש שבסידור על ״אדני שפתי תפתח״.

הדברים מקבילים לביאור על ״קול דודי״, שבו מוסבר שהמשכת האור פנימה אל תוך כלי היא פעולת גבורה, ולא דין קשה. אדרבה, הריסון הוא שמאפשר לאור להיכנס אל הכלי בפנימיות.

בהמשך מובאות הפניות נוספות: לדרוש על ״הוי׳ יחתו מריביו״ ולביאור בו על ״ויתן עוז למלכו״; ללקוטי תורה של האריז״ל על ״כי אש יצאה מחשבון״; ולביאור על ״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון״. בהוצאת קה״ת מציינים שהלקוטי תורה על וירא המצוין כאן הוא של האריז״ל.

חוטי הלבן שבציצית נמשכים מהמוחין של אמא, בינה, והתכלת מהמוחין של אבא, חכמה. מכיוון שהתכלת באה מדרגה נעלית כל כך, אין היא יכולה לרדת בזמן הגלות, ולכן כיום אין לנו תכלת. חכמה עומדת בשני קצות הסדר, ״בראש ובסוף״, משום שאין סוף שורה אלא במקום שיש בו ביטול.

אין סוף שורה רק בחכמה, מפני שחכמה היא ביטול. לכן אור אין סוף מתלבש תחילה בחכמה של אדם קדמון, הדרגה הקדמונית שמעל כל העולמות, ואדם קדמון מתלבש בחכמה של אצילות. חכמה עילאה היא ביטול אמיתי, כמו שאמרו משה ואהרן: ״ונחנו מה״.

חכמה ״מאין תמצא״, מן האין, ואילו בינה היא יש, מרחב ההבנה, ״רחובות הנהר״. חכמה היא עומק הרעיון קודם שהוא נתפס, והיא נסתרת כמי ש״ישת חשך סתרו״; היא ״עדן״, מקור התענוג.

התענוג אינו מורגש בחכמה עצמה, אלא רק כשהחכמה מתגלה בהשגה, בבינה, שהיא גן עדן העליון, ״להנחיל אוהבי יש״. מלכות היא ״חכמה תתאה״, הדרגה שבה היש מתבטל.

הביטול של מלכות הוא ביטול של כריעה: ״ואנחנו כורעים ומשתחווים״, כפי שאומרים בתפילת עלינו, וכן ״וצבא השמים לך משתחווים״. כדי להשתחוות צריך שיהיה מי שקיים, והוא מסלק את עצמו. כאן מפנה הטקסט למאמר בתורה אור ״כי אברהם לא ידענו״, העוסק בחכמה דאצילות כבחינה ממוצעת.

מלכות נקראת אישה, מילה המורכבת מאש ומהאות ה״א. ה״א, שערכה חמש, רומזת לחמשת מוצאות הפה. הדיבור, שהוא עולם המלכות, מתחלק לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, ונוצרים צמצומים רבים ועולמות נבדלים רבים, כפי שמתואר באידרא.

עולם הדיבור נקרא אישה משום ש״מאיש לוקחה זאת״. כוחו לעלות מלמטה למעלה, הכיסופים המתבטאים ב״ואל אישך תשוקתך״, נמשך מן האיש.

איש הוא אש עם יו״ד, והיו״ד רומזת לחכמה. החכמה נמשכת אל האיש, ז״א, הכולל את המדות, והדיבור מקבל מן המדות; כך הוא אף על פי ש״אבא יסד ברתא״, כלומר, אף שמלכות מושרשת ישירות בחכמה.

השכל מעצב תחילה את המדות, ורק דרכן הוא מגיע לדיבור: הניסיון מראה שככל שרגשותיו של אדם עזים יותר, כך כוח הדיבור שלו חזק יותר, משום שהרגש עולה למחשבה ולדיבור, כפי שמוסבר בתניא. במונחים כלליים, מדות ז״א הן רמ״ח מצוות עשה, המכונות ״רמ״ח איברים דמלכא״.

מניין רמ״ח בנוי ממבנה ז״א: תשע הספירות שלו כוללות כל אחת תשע, ובסך הכול מתקבל פ״א. לכל אחת מהן יש ראש, תוך וסוף.

שלוש פעמים פ״א הן רמ״ג, וחמשת החסדים, החסדים המביאים את ז״א לשלמות גדילתו, משלימים לרמ״ח. באמצעות רמ״ח המצוות נמשכת מלמעלה בחינת אשה, ״אש ה׳״.

אשה פירושה ביטול היש, יחד עם הכוח לעלות מלמטה למעלה. זו הנשמה שהיא ״נר הוי׳״, שלהבת השואפת כלפי מעלה.

ההגהה מפנה למאמר שבתורה אור בפרשת מקץ, ״רני ושמחי בת ציון״, המסביר כיצד מצווה ממשיכה את הכוח לנשמה להיות ״נר הוי׳״, ועד לדברים על ״תתן אמת ליעקב״.

הוא מפנה גם למאמרים ״המגביהי לשבת״, בעניין נר המצווה, ו״כי אתה נרי״. בחינת נר, שסכום האותיות שלה הוא ר״נ, נוצרת כאשר רמ״ח נמשכים אל נוקבא, מלכות, ונוספות שתי זרועותיו.

ההגהה מציינת קושיה בזוהר הרקיע: רמ״ח איברי האדם כבר כוללים את זרועותיו, ואם מונים את שתי הזרועות בנפרד, כיצד עדיין מדובר ברמ״ח איברים? נאמר שהדיון שם נותר בלתי שלם.

פרי עץ חיים מיישב זאת: נר הם רמ״ח איברי המלכות יחד עם שתי זרועותיו של המלך, ז״א, שהמלכות כלולה בו.

מדוע נחוצות הזרועות? אילו אור אין סוף היה נמשך בלי הגבלה, הכול היה מתבטל בו ולא הייתה יכולה להתהוות מציאות של יש. לכן לאחר ההתפשטות צריכים לבוא הסתלקות וצמצום. שתי התנועות האלה הן שתי הזרועות: השמאלית שמרסנת והימנית שמחבקת: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״.

הטקסט מפנה למאמר שבתורה אור בתחילת פרשת לך לך, על הפסוק ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״. כנגד שתי הזרועות והמפגש ביניהן יש בישראל שלוש קבוצות: הכהנים, הקשורים לימין; הלויים, הקשורים לשמאל; והישראלים, שביניהם.

שורש הימצאותו של אור אין סוף בחכמה נמצא למעלה מחכמה. ה׳ הוא ״חכם ולא בחכמה ידועה״; האפשרות שהוא יתגלה בכלל כ״חכם״ באה מאריך אנפין, פרצוף כתר, ובפרט מבחינת השערות שבו.

המגיד ממזריטש, רבו של אדמו״ר הזקן, הסביר את ה״שערות״ בקבלה באמצעות משל. שערות הראש הן עודף של חיות המוח, ואינן נוגעות כלל בעצמותו של האדם.

הראיה לכך שהשערות אינן חלק מעצמות האדם היא שגזיזתן אינה גורמת כאב. ואף על פי כן, כל עוד הן צומחות על הראש, הן מקבלות חיות מן המוח באמצעות אד העולה ממנו.

בדומה לכך, כשה׳ מתגלה כ״חכם״, כלומר כשאור אין סוף נמשך לחכמה, אין הדבר נוגע כלל בעצמותו. אין לעצמותו ערך או יחס לגילוי כזה.

ה׳ לבדו לפני הבריאה ולאחריה, כפי שנאמר בתפילה, וביטול המלאכים והנשמות אינו תופס מקום לפניו: בין שהם נכללים באור אין סוף ובין שלא, אין הדבר משנה מבחינתו. לכן, ההמשכה המאפשרת את ביטולם דומה לשערות בלבד.

כמו השערות, ההמשכה הזאת היא עודף בלבד, ובכל זאת היא ניזונה מן העצמות עצמה. כאן מפנה הטקסט למאמר בתורה אור לפרשת תצוה על הפסוק ״ועשית בגדי קודש״.

ההמשכה הזאת באה מגלגלתא, ה״גולגולת״ של אריך אנפין, למעלה מבחינת המוח. באמצעותה מתגלה אור אין סוף בבחינת חכמה.

השערות רבות ונבדלות זו מזו, ולכן הן מחלקות את ההמשכה לאינספור אופנים שונים של השגת ה׳, לרבבות מדרגות. הרמב״ם מסביר ששכלים נבדלים — מלאכים שאין להם גוף או מקום גשמי — יכולים להיות שונים זה מזה רק בדרגת השגתם.

כשם שהמלאכים נבדלים זה מזה רק לפי מידת השגתם, כך גם עולמות שלמים: העולמות האינסופיים נבדלים זה מזה רק במידת השגתו של כל אחד מהם באלוקות.

עץ חיים מתאר ״קוצי דשערי״, קווצת שיער המכה בראש ז״א מאחוריו. הדבר מחלק את הדעת של ז״א לחסד ולגבורה, שמהם נובעים האהבה והיראה.

קווצת השיער נמשכת למטה ומסתיימת בנוקבא, מלכות, כפי שמסבירות הכוונות של האר״י לציצית, המובאות בפרי עץ חיים. מן הקווצה הזאת נמשכת התכלת.

זהו פירוש ״והיה לכם לציצית״: ציצית פירושה גם קווצת שיער, כפי שמציין פרי עץ חיים על יסוד הפסוק ״ויקחני בציצית ראשי״. המדרש מונה את הציצית בין המתנות שה׳ נתן ״לכם״, והמאמר קושר זאת לפסוק ״ואתם הדבקים... חיים״.

״וראיתם אותו״ פירושו ששערות אריך אנפין, המתוארות כלבנות ״כעמר נקא״, נמשכות למטה ונראות בתכלת, שהיא מלכות דאצילות.

סעיף ג עובר למילים הבאות, ״וזכרתם את כל המצוות״. המאמר דורש את ״וזכרתם״ במשמעות של זכרים: לעשות את המצוות למשפיעות, בדומה לזכר המשפיע.

בלקוטי תורה של האר״י מוסבר ששתי האותיות הראשונות של ״מצווה״, מ״ם וצד״י, מתחלפות ליוד וה״א בצופן א״ת ב״ש. בשיטה זו מצמידים את האות הראשונה באלף־בית לאחרונה, את השנייה לזו שלפניה, וכן הלאה.

בצירוף שתי האותיות האחרונות, ו״ה, מתקבל במילה ״מצווה״ שם הוי׳. לכן המצוות נקראות ״רמ״ח אברין דמלכא״, והמלך הוא ז״א.

אולם ״מצווה״ פירושה גם ציווי, כמו בביטוי ״כי מצוות המלך היא״. במובן זה, הזוהר בסוף פרשת שלח ממקם את המצווה במלכות ואת התורה בז״א.

ההערה מחדדת את הקושי: אם המצוות במלכות, הן אינן בז״א; ו״אברים״ פירושם המלך עצמו ממש, ואילו ״ציווי״ הוא רק פקודתו. הדברים מפנים לביאור על הפסוק ״וידבר אלקים״ שבעשרת הדיברות, שבו העניין מוסבר באופן מעט שונה.

התשובה היא שלמטה, בעולם המעשה, המצווה היא ציווי המלך; אך שורשה למעלה הוא באברי המלך עצמם.

כפי שעולה מהפסוק ״מאיש לוקחה זאת״, מה שנמצא למטה נמשך ממה שלמעלה, והאתערותא דלתתא של האדם מעלה את המצווה עד שתהיה מאברי המלך. כשנוגעים בציפורן רגלו של אדם, הוא מרגיש זאת במוחו.

לכן מצווה גשמית, שנעשית רק משום שכך ציווה המלך, נוגעת באור אין סוף המתלבש בה. באמצעותה נמשכות השערות של אריך אנפין אל רמ״ח המצוות, שהן רמ״ח אבריו של ז״א.

איברי ז״א נעשים אז למשפיעים, ומעבירים את ההמשכה של חכמה עילאה, ששורשה בשערות דא״א. כך הביטול נמשך למטה ונעשית ״אש ה׳״, כלומר ״אישה״, כפי שתואר לעיל.

הפסוק ממשיך: ״ולא תתורו אחרי לבבכם״. באצילות אין רע יכול לדור, אבל בנוגה, התחום שבו מעורבים טוב ורע, ההשפעה יכולה להגיע גם אל הרע, אף שגם בנוגה יש עשר ספירות.

מאחר שהטוב והרע מעורבים שם, ההשפעה יכולה לעבור מצד אחד לצד האחר. ההערה מביאה את פירוש האריז״ל על הירדן, ״שנוטל מזה ונותן לזה״.

האריז״ל מסביר שמדובר בקליפת נוגה, שלפעמים שייכת לקדושה ולפעמים לקליפה, ולכן מה שניטל מצד אחד ניתן לצד האחר. הוא קושר זאת ל״גניבה״ ול״עשיקה״ של נשמות המתוארות בסבא דמשפטים, דרשת הזקן שבזוהר על פרשת משפטים.

ההגהה מסבירה את הסכנה: באמצעות נוגה יכולה יניקה מן הקדושה להגיע גם אל הרע. היא מפנה לביאור על הפסוק ״ויקחו אליך פרה״, ומציינת את מקומו של הסבא דמשפטים, דף צ״ה ע״ב.

זו הסיבה שהסוטה שותה את המים המאררים: הם בודקים אותה, ואם היא חפה מפשע, ״ונקתה ונזרעה״. לשם כך מפנה ההגהה לרעיא מהימנא על אמור, לזוהר על נשא ולמקום בפרשת ויחי.

כל אדם הוא תערובת של טוב ורע, ועליו לעקור את התשוקה ל״אש זרה״ — כמיהה לדבר שאינו קדוש. כשעושה זאת, האש שלו נעשית אש ה׳.

על פי הקבלה, הה׳ שב״אש ה׳״ היא עצמה אש: חמש הגבורות של נוקבא, העולות למעלה ונמתקות על ידי אש יו״ד, החסדים הבאים מלמעלה. חסדים אלה נקראים גם חמש הגבורות העליונות, אך הם נמשכים מלמעלה למטה.

זהו פירוש ״למען תזכרו״: שתהיו זכרים, כלומר משפיעים. העלאת חמש הגבורות של נוקבא נרמזת ב״בהעלותך את הנרות״; ומאמר חז״ל ״אשה מזרעת תחילה יולדת זכר״ מתפרש בחסידות כעיקרון: כאשר ההתעוררות באה תחילה מן המקבל שלמטה, התוצאה היא ״זכר״ — כוח משפיע.

הזוהר בפרשת תזריע מוסיף שמן העיבור ועד הלידה אין לאישה בפיה אלא משאלה אחת — שילדה יהיה זכר; והרמ״ז מסביר שבכך היא מסייעת לחסדים. במשל, הגבורות העולות מלמטה מסייעות לחסדים הבאים מלמעלה.

משל נוסף: נר שלמטה מדליק נר שלמעלה כשהלהב שלו עולה, וכך נר מנר, עד רום המעלות. העלייה מלמטה מעוררת עליות נוספות למעלה ממנה.

כך גם בשבת, כפי שמתואר בתורת האריז״ל, העולמות עולים: כל עולם מתקרב לעולם שמעליו, וכשהעליון עולה, התחתון עולה אחריו.

על ידי כך מתפרש ״ועשיתם את כל מצוותי״ — ״תעשו״ אותן: ישראל עושים את המצווה לדבר המכיל את אור אין סוף, לכלי עבורו.

אין סוף, כשמו כן הוא, אין לו סוף, ולכן הוא עצמו רם ונישא מכל כלי.

רק נשמות ישראל יכולות להמשיך אותו אל תוך המצוות. ההגהה מפנה למאמר בפרשת בחוקותי, ״הנה מבואר בעץ חיים״.

ההערה מציעה ש״ועשיתם״ היא בחינה נעלית יותר מ״וזכרתם״. ״וזכרתם״, ההופך את המצוות לזכרים, פירושו לעורר באמצעות המצווה את גילוי רמ״ח איבריו של המלך, ז״א דאצילות.

ז״א נקרא ״זכר״, כמו בפסוק ״זכר חסדו״. ״ועשיתם״ מגיעה למעלה מכך: היא ממשיכה את אור אין סוף עצמו אל אותם רמ״ח איברים, כפי שמבואר באיגרת הקודש סמוך לסופה.

איגרת הקודש מבארת את דברי האר״י, שכל המצוות מתקנות את רמ״ח איברי ז״א באמצעות המשכת אור אין סוף לתוכם, אל המוחין שבהם. מקור המוחין הוא ה״לבנונית״, שהיא התענוג והרצון העליונים.

הסוגריים המרובעים שנפתחו בפסקאות הקודמות נסגרים כאן, עם הפניה לביאור על הפסוק ״וארשתיך לי״. כעת המאמר מסביר את המילים האחרונות בפסוק, ״והייתם קדושים לאלקיכם״: ״קדוש״ הוא בחינת שערות, כפי שאומרת התורה על הנזיר: ״קדוש״.

הנזיר נקרא ״קדוש״ משום שהוא מגדל את שערו: הוא ממשיך את בחינת השערות. המאמר על ״ונקדשתי״ שבפרשת אמור מסביר שהוא ממשיך מבחינת השערות של אריך אנפין.

בדומה לכך, ״קדוש״ שבתפילת הקדושה, הנאמר שלוש פעמים, מכוון כנגד שלוש קווצות שיער. ההערה שבסוגריים מחדדת: שלוש אמירות ״קדוש״ מכוונות כנגד שלושת שמות הוי׳ שבמוחין העליונים של אריך אנפין, שמהם נמשכות שלוש־עשרה קווצות השיער.

אורות אלה מאירים בז״א באמצעות קווצת השיער של אריך אנפין המשתלשלת מאחוריו, כפי שמוסבר בפרי עץ חיים. שלוש אמירות ״קדוש״ מכוונות כנגד שלוש הבחינות שבאצילות, המקבילות לבריאה, יצירה ועשייה: חב״ד, חג״ת ונה״י.

לאות יו״ד שלושה חלקים מקבילים: קוץ למעלה, גוף היו״ד וקוץ למטה (עיינו בפרדס רימונים). באמצעות קדושה זו נמשכת בחינת ״הוי׳ צבאות״, כלומר, החיות נמשכת אל כל העולמות.

בפסוק נאמר ״קדושים לאלקיכם״ ולא ״להוי׳״, משום שאלקים כאן פירושו מלכות, בחינת יחודא תתאה, שבה הנבראים קיימים ומשתחווים, ומבטלים את היש שלהם. ישראל הם הממשיכים את השערות אל מלכות, כדי שיהיה שם ביטול.

באמצעות ישראל מגיע הביטול גם לבריאה, יצירה ועשיה. זהו פירושם של חז״ל: ״אל תקרי בניך אלא בוניך״ — ישראל הם הבונים, הממשיכים ביטול אל העולמות התחתונים.