[נמשך לדרוש דלעיל]

המילים שבסוגריים מרובעים מציינות לקורא שאין כאן מאמר חדש, אלא המשך המאמר הקודם בלקוטי תורה, שלח, בביאור פרשת ציצית הפותחת במילים ״והיה לכם לציצית״.

המאמר עוסק בפסוק החותם את פרשת ציצית: ״אני הוי׳ אלקיכם, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים״. לשם ביאורו מביא אדמו״ר הזקן את דברי המדרש על ״קדושים תהיו״: אפשר היה לחשוב שישראל יכולים להיות קדושים כפי שה׳ קדוש, ולכן הפסוק מוסיף שקדושתו למעלה מקדושתם.

המדרש מבחין בין שני סוגים של תגובה אלוקית. הסוג הראשון מתעורר בעקבות עבודת האדם: כאשר ישראל מקדשים את עצמם, כפי שנאמר ״והייתם קדושים לאלקיכם״, הם ממשיכים מלמעלה את הקדושה שהמלאכים מכריזים עליה שלוש פעמים: ״קדוש, קדוש, קדוש״, כפי שהוסבר במאמר הקודם.

הסוג השני של אתערותא דלעילא בא תחילה, עוד לפני כל עבודת האדם, והוא המאפשר לאדם להתעלות מלכתחילה. מעלתו גבוהה בהרבה מזו של התגובה שמעוררת עבודת האדם, ועבודת האדם אינה יכולה להגיע אליה.

המשנה אומרת שבת קול יוצאת בכל יום ומכריזה; הבעל שם טוב לימד שהיא מגיעה אל בני אדם כמחשבות פתאומיות של תשובה. מחשבות כאלה באות מלמעלה ולא מכוח מאמציו של האדם, כשם שהעולם נברא בלי שליצורים היה קודם לכן זכות כלשהי.

דברי מיכה ״כי חפץ חסד הוא״ מתארים נתינה שאיש לא זכה לה, כמו בראשית הבריאה. אדמו״ר הזקן מזהה את ההמשכה שאינה נגרמת בידי האדם עם ״קדושתי למעלה מקדושתכם״; אם קוראים את דברי המדרש כפשוטם, הם מציינים את המובן מאליו — שקדושתו של ה׳ נעלית מקדושתו של האדם.

חציו הראשון של הפסוק, ״אני הוי׳... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, עוסק באתערותא דלעילא שקדמה לכך. יציאת מצרים באה מה׳ לבדו, עוד לפני שישראל עשו דבר, ותכליתה הייתה לאפשר אתערותא דלתתא.

מילות הסיום של הפסוק, ״אני הוי׳ אלקיכם״, עוסקות באתערותא דלעילא הבאה בתגובה לעבודת האדם: לימוד התורה ממשיך לתוכה גילוי של אין סוף, וכל מצווה פועלת את ייחוד ״הקדוש ברוך הוא״ — ז״א, המדות האלוקיות — עם ״שכינתו״, מלכות. כאן מתואר ז״א כבא ״מעולמות אין סוף״, בניגוד ל״עולמות הנפרדים״ המוזכרים בחלק הבא: הוא שייך לתחום שעדיין מאוחד עם אין סוף, ואילו מלכות שוכנת בעולמות התחתונים והיא המקור לנשמות ישראל.

בריאה, יצירה ועשיה הם ״עולמות נפרדים״: הנבראים שבהם חשים שהם קיימים בפני עצמם, ולכן הייחוד העליון אינו יכול להתגלות שם. מה שמגיע אליהם הוא הייחוד שבבחינת מלכות — ביטול, שבו היש, כלומר תחושת הנברא שהוא דבר בפני עצמו, מניח את עצמו לפני ה׳.

כאן מתחיל סעיף ד במאמר. חז״ל מספרים שקרח שאל את משה אם טלית העשויה כולה מתכלת, הצמר הצבוע כחול הנדרש בציצית, עדיין חייבת בציצית או פטורה; משה השיב שהיא חייבת.

הטעם שמביא קרח, כפי שהוא מוסבר במאמר המאוחר יותר על ״ויקח קרח״, הוא שהטלית מסמלת את האור המקיף עצמו. החוטים הם רק המשכה צרה ומצומצמת ממנו, כמו שערות הצומחות מן הראש, ואין להם כל ערך ביחס לעצמותו של הדבר המקיף.

טענתו של קורח הייתה: אם טלית של תכלת היא עצמה אור מקיף, כיצד ייתכן שהמצווה אינה בטלית אלא בכמה חוטים? מטרתו האמיתית הייתה להפנות את אותו היגיון גם נגד כהונת אהרן, שכפי שמוסבר בסוף המאמר, משמשת כמו החוטים צינור אל עם ישראל.

לאמיתו של דבר, עיקר המצווה הוא בחוט התכלת, מפני שהוא מכניס את האור אל תוך האדם כאור פנימי, כך שהוא מגיע לאהוב ולירא את ה׳. הטלית לבדה נותרת אור מקיף, שאינו חודר לתוכו.

הדברים שנאמרו זה עתה על חוט התכלת מאירים באור נוסף את המאמר הקודם, שבו הוסבר שהתכלת נובעת ממוחין דאבא. אבא הוא פרצוף קבלי של חכמה, ההבזק הראשון של חכמה אלוקית.

תפקידו של אבא הוא להמשיך את הביטול אל תוך מלכות, כך שהנברא, היש, יתבטל לפני ה׳; זהו ״האור הכחול״, הדימוי שהמאמר הקודם למד מן החלק הכחול של השלהבת, הנאחז בפתילה ומכלה אותה. ליתר דיוק, התכלת נובעת מן הגבורות של אבא, מכוחות הריסון שבו.

דווקא מן הגבורות בא הכוח להביא להתבטלות של היש, כפי שהובא גם בשם ליקוטי תורה של האריז״ל בעניין ״בואו חשבון״. גבורה, כוח הצמצום וההגבלה, היא שמסוגלת להמשיך את הביטול עד למקום שבו היש חש את עצמו כמציאות.

המאמר על ״קול דודי״ שבלקוטי תורה, שיר השירים, מסביר זאת: ההשפעה הבאה מן הגבורות נכנסת פנימה כאור פנימי, בדומה לחיות הנכנסת לאיבר ומחיה אותו מבפנים.

כך אומר הפסוק: ״כי הדם הוא הנפש״ — החיות מגיעה לכל איבר באמצעות הדם. לעומת זאת, החסדים יוצרים רק אור מקיף, כדוגמת ״וימינו תחבקני״: חיבוק מקיף את האדם מבחוץ.

כדי שהביטול יגיע אל היש בשלמות, עליו לחדור פנימה ולא להישאר רק מבחוץ, ולגעת ממש בליבה שלו — במה שהפסוק מכנה ״מקרב איש ולב עמוק״. גם דבר זה נעשה דווקא באמצעות גבורות דאבא.

גבורות דאבא מושרשות בחכמה סתימאה, החכמה הנעלמת של אריך אנפין, המכונה גם מוחא סתימאה, ובה מלובשת גבורה דעתיק. עתיק, או עתיק יומין, הוא פנימיות הכתר. הרמ״ז, רבי משה זכות, מקובל ומפרש הזוהר, כותב זאת בתחילת פרשת פינחס על הפסוק ״שמע בני מוסר אביך״ — פסוק העוסק במוסר, שהוא צורה של ריסון, הבא מן האב.

מגבורה דעתיק, המלובשת בחכמה הנסתרת, נובע הכוח לבירורים — תהליך הזיקוק המפריד בין הטוב לרע. בירור זה עצמו הוא ביטול היש. כיוון שהמטרה היא שהביטול יגיע ממש אל הפנימיות, המצווה צריכה להיעשות באמצעות חוט של תכלת.

חוט צר ומתמשך, ולכן הוא מוליך את האור פנימה כאור פנימי ממש. כך גם בקבלה לגבי קוצי השערות הנמשכים מאריך אנפין — הערוצים הצרים שבאמצעותם אותה דרגה נשגבת מגיעה אל הדרגות שמתחתיה.

הטלית עצמה, אף שהיא כולה תכלת, נותרת בבחינת אור מקיף. ממנה לבדה הביטול אינו חודר אל הפנימיות; הוא עושה זאת רק באמצעות החוטים.

במאמר ״והיה לכם לציצית״, המופיע קודם לכן בלקוטי תורה, מוסבר שאהבה ויראה, שהתכלת והלבן מייצגים אותן, נקראות ״תורת האדם״ מפני שהן נעשות חלק ממנו עצמו. הטלית, הלבוש המקיף, מסמלת את לימוד התורה ואת המצוות המעשיות, הנקראים ״מצוות הוי׳״: הם נשארים ציווייו של ה׳, שמעל לאדם, ואינם נעשים העצמיות הפנימית שלו.

חז״ל אומרים שמי שטוען שאין לו אלא תורה, אין לו אפילו תורה. לימוד לבדו אינו מספיק; דרושים גם ״חוטים״ — אהבה ויראה, הממשיכות את התורה פנימה אל האדם.

באמצעות החוטים האדם זוכר גם את גדולתו של הלבוש עצמו, את האור המקיף של התורה והמצוות. דיון מקביל מופיע במאמר ״קדש ישראל״ בלקוטי תורה, פינחס, על הפסוק ״ואנכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו״.

בגמרא נאמר שכאשר אדם בא לדין שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, למד בעיון ובפלפול וכדומה; ואף על פי כן, כל אלה נחשבים רק אם ״יראת הוי׳ היא אוצרו״. הביטוי לקוח מספר ישעיהו.

במשל שבגמרא, שליח העלה כור — מידה גדולה — של חיטים לעליית אדונו, אך לא עירב בהן קב — מידה קטנה — של חומטין. האדון אמר שמוטב היה שלא יעלה אותן כלל. רש״י מסביר שהחומטין מגינים על התבואה המאוחסנת מפני תולעים, ולכן בלעדיהם החיטים יתקלקלו.

אדמו״ר הזקן מסביר את המשל: החיטה מסמלת את התורה, שכן בזוהר נאמר שחיטה כוללת את עשרים ושתיים אותיות התורה, וגם הערך המספרי של ״חטה״ הוא עשרים ושתיים. לכן ניתנה התורה בשבועות, חג ״ביכורי קציר חיטים״; ופירושו של רש״י לחומטין כארץ מלחה מוביל לדיון על מלח שיבוא בהמשך.

התורה מצווה להניח מלח על כל קרבן: ״ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך״. בכתבי האריז״ל (הערת קה״ת מפנה ללקוטי תורה שלו על פרשת ויקרא) מוסבר שהמלח הוא שלוש גבורות שהומתקו, שהמילה ״מלח״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״לחם״, ושהגימטרייה שלה, 78, שווה לגימטרייה של ״מזלא״ — ההמשכה מהמדרגות העליונות ביותר, שמהן אבא שואב.

כלומר, שורש המלח בגבורות דאבא, אותו מקור שממנו נמשכת גם התכלת. אדמו״ר הזקן הזכיר זאת בקצרה בביאור על ״וידבר משה אל ראשי המטות״ בלקוטי תורה, מטות.

המלחת הבשר, כפי שההלכה מחייבת, מוציאה ממנו את הדם ואת הפסולת. אדמו״ר הזקן קושר זאת לשורש המלח בחכמה, שעליה נאמר שהיא ״מבררת״ — מפרידה בין הטוב לפסולת. לכן יש לערב מלח בתורה, המכונה ״חיטים״: הכוח לביטול היש נמשך מהגבורות של אבא, כפי שהתבאר לעיל.

דווקא מהגבורות של אבא בא הכוח לביטול להגיע גם אל היש, ומשם נמשכת גם היראה. לכן המלח המעורב בחיטים מסמל את יראת ה׳ המצטרפת ללימוד התורה.

בדברי בעל המשל, ״האם עירבת לתוכו בשבילי״, יש מילה מיותרת — ״בשבילי״ — שהרי ברור שהחיטים שלו. אדמו״ר הזקן רואה בכך רמז למה שיראת ה׳ פועלת בתורה של האדם, כפי שמוסבר בחלק הבא.

כאשר יש יראת ה׳, התורה וה״חיטים״ נעשות ״שלי״ — של ה׳ — והתורה נקראת ״תורת הוי׳״, כשם שישראל נקראים שלו בפסוקים ״והייתם לי״ ו״כי לי בני ישראל״. תורה שנלמדת ללא יראה אינה מגיעה למדרגה זו.

כעת מיישמים את המשל: מידה גדולה של חיטים, יקרות ככל שיהיו, חסרת ערך בלי המידה הקטנה של אדמה מלוחה שמשמרת אותן; וכך טלית שכולה תכלת חסרה בלי חוטי הציצית. בכך נענית שאלתו של קורח: הטלית זקוקה לחוטיה.

אפשר לתמוה כיצד התכלת והמלח, שני דברים שונים, יכולים שניהם לנבוע מגבורות דאבא. התשובה היא שבגבורות דאבא יש בחינות ומדרגות רבות; בדומה לכך, גם תפילין של יד וגם המזבח החיצון קשורים למלכות.

אולם ברור ששני אלה אינם אותה מדרגה, שהרי המזבח אינו משמש כיום, ואילו מצוות תפילין עדיין נוהגת. מכאן שבכל ספירה יש בחינות ומדרגות רבות.

ובכל זאת, לתכלת ולמלח יש קשר. משום כך כהונתו של אהרן נקראת ״ברית מלח עולם״: ה׳ כרת עם אהרן ברית על הכהונה באמצעות מלח.

המלח הוא כוח הבירור של חכמה, כפי שמלמד עניין קב חומטין שהוזכר לעיל. בדומה לכך, כהונתו של אהרן, הנרמזת ב״זקן אהרן״, ממשיכה ביטול לנשמות ישראל, כפי שעושים חוטי הציצית, התכלת והלבן; הזקן, כמו שערות וחוטים, הוא ערוץ הנמשך מן הראש.

חז״ל מספרים שכאשר אהרן הצטער על כך שלא היה לו חלק בקרבנות חנוכת המזבח של הנשיאים, אמר לו ה׳: ״חייך, שלך גדול״, שכן הוא ידליק את הנרות. המאמר על ״בהעלותך את הנרות״ מסביר שאהרן ממשיך את כוח ההעלאה, כדי שנשמת האדם, שהיא ״נר הוי׳״, תעלה למעלה. הזוהר (ויחי רמ״א ע״ב) ופירושו מקדש מלך עוסקים ב״מלח ברית אלקיך״.