וישלח יהושע מן השיטים שנים אנשים מרגלים חרש…

המאמר נפתח בפסוק מספר יהושע: לפני שבני ישראל חצו את הירדן, יהושע שלח בחשאי שני מרגלים משיטים כדי לראות את הארץ, ובייחוד את יריחו. בהמשך יפורשו המילים ״חרש״ ו״בסתר״ בכמה דרכים: ככלי חרס, כמחשבה וכשתיקה.

אדמו״ר הזקן קובע בוודאות שיהושע שלח את מרגליו בציווי ה׳. המרגלים של משה היו שונים: על המילים ״שלח לך״ מסבירים חז״ל, כפי שמביא רש״י, שה׳ השאיר את הדבר לשיקול דעתו של משה ולא ציווה עליו.

השאלה היא מדוע ה׳ ציווה לשלוח מרגלים רק ליריחו ולא לשאר הארץ. התשובה מתחילה במעמדה של יריחו: היא הייתה ״המנעול״ של ארץ ישראל, העיר שהייתה ״סוגרת״ בפני ישראל; והמדרש אומר שלאחר כיבוש יריחו תיכבש הארץ כולה.

המדרש מלמד שאנשים מכל שבעת העמים הכנעניים התקבצו ביריחו, והפסוק בספר יהושע מונה את כולם כ״יושבי יריחו״. מכיוון שכולם נכללו בה, יריחו הייתה כללות הארץ, ולכן כיבושה נחשב לכיבוש הארץ.

אדמו״ר הזקן עובר למשמעות הפנימית: לכל יהודי יש ״ארץ ישראל״ משלו, ובתוכה ״יריחו״ הזקוקה למרגלים, ואילו שאר הארץ אינה זקוקה להם. כדי להסביר זאת הוא מביא את הפסוק שאברהם היה זקן ו״בא בימים״.

הזוהר מפרש את הביטוי ״בא בימים״ כך: אברהם נכנס לעולם הבא כשהוא לבוש בימיו — כל יום בחיי האדם נעשה חלק מלבוש לנשמה. לכן ניתנות לכל אדם שנות חיים רבות ככל שהנשמה זקוקה להן לשם לבושיה.

את הפסוק ״ימים יוצרו״ מפרשים כאן כמלמד שימי האדם מתעצבים ללבושים באמצעות התורה והמצוות שהוא מקיים בהם. יום שעבר בלי תורה ומצוות מותיר חיסרון בלבוש, לפי היקף הדברים שהאדם ביטל.

מכאן עולות השאלות המרכזיות של המאמר: מהם הלבושים האלה, מדוע הנשמה זקוקה להם כדי שלא תהיה ״עירומה״, ומדוע התורה מספרת לנו על כך?

בתפילת הקדושה אנו אומרים: ״נקדישך״. אדמו״ר הזקן שואל כיצד אפשר לדבר על הקדשת ה׳, שהוא קדוש מצד עצמו ואינו זקוק לדבר מאיתנו.

שאלה נוספת היא מדוע אומרים ״קדוש״ בדיוק שלוש פעמים. התשובה מתחילה בכך שהתורה ניתנה לקיום בשלוש דרכים.

שלושת הדברים הם מחשבה, דיבור ומעשה. יש מצוות שמתקיימות בדיבור בלבד, אחרות במחשבה בלבד, ואחרות במעשה בלבד; לכן לכל אחת משלוש היכולות של האדם יש מצוות המיוחדות לה.

אפשר לחשוב שהאלוקות המתגלית באמצעות מעשה נמוכה מהאלוקות המתגלית באמצעות דיבור ומחשבה. המעשה גס וגשמי יותר, והוא מגיע אפילו לדומם, כמו במתן צדקה במטבעות כסף ונחושת.

אבל לפני ה׳ כל הדרגות שוות, שהרי ״הכול נחשב כאין לפניו״, כפי שאומר הזוהר. ביחס לאין סוף, ההבדל בין העליונים לתחתונים אינו הבדל כלל, כי אין דבר שיכול להידמות אליו.

בתפילת ״ישתבח״ אנו מכנים את ה׳ ״קדוש בשמים ובארץ״. אדמו״ר הזקן מפרש שהכוונה היא שהשמים והארץ, העליונים והתחתונים, שווים לפניו, והוא מפנה למאמרו בפרשת ראה להרחבה בנושא.

המילה ״קדוש״ פירושה מובדל: ה׳ נבדל מכל העולמות, אף שהוא מחיה אותם ומהווה אותם. החיות שהוא מעניק להם פועלת באופן של ״רצוא ושוב״ — הביטוי המתאר את המלאכים בחזון יחזקאל: היא מגיעה אליהם ונסוגה, וכך הוא נותר מובדל מהם.

אף שה׳ נבדל מן העולם, ישראל ממשיכים את קדושתו לתוכו. הפסוק מכנה את ישראל ״גוי אחד בארץ״, ואדמו״ר הזקן דורש זאת כך: גם כאן, בארץ התחתונה ביותר, ישראל מגלים שה׳ הוא אחד.

משום כך אומרים ״קדוש״ שלוש פעמים: כדי להמשיך את קדושתו של ה׳ אל מחשבתו, דיבורו ומעשיו של האדם, המקבילים לשלוש בחינות הנשמה — נפש, רוח ונשמה.

הקדושה נכנסת בכל שלוש הבחינות באמצעות התורה והמצוות שבמחשבה, בדיבור ובמעשה, והן נעשות לבושים לנשמה. הלבושים מאפשרים לנשמה ״ליהנות מזיו השכינה״ — כך מתארים חז״ל את שכרם של הצדיקים.

ליהנות מזיו השכינה פירושו להיבלע באחדותו של ה׳. נשמה שאין לה לבושים אינה יכולה להיכלל באחד, מפני שהיא נבראת, וכל דבר נברא מתהווה וכלה, ולכן הוא רחוק מאוד מן האחד האמיתי.

התורה והמצוות נמשכות מאחדותו של ה׳ עצמו, ולכן כשהן מלבישות את הנשמה ומקיפות אותה מראשה ועד רגלה, הן נושאות אותה אל תוך אותה אחדות. זהו פירוש ברכתה של אביגיל לדוד, שנפשו תהיה ״צרורה בצרור החיים את ה׳״.

הפסוק הוא מספר שמואל. כשם שאדם קושר את כספו בתוך צרור, כך הנפש קשורה ומוחזקת בתוך ״צרור החיים״.

צרור החיים הוא הלבוש של התורה והמצוות, המקיף את הנשמה ומלביש אותה כדי שתיכלל באחד, ״את ה׳״. ההערה שבסוגריים המרובעים מתחילה להפנות למקורות העוסקים בביטוי ״צרורה בצרור״.

בגמרא בחגיגה נאמר שנשמות הצדיקים נמצאות בערבות, הרקיע השביעי, והיא מביאה ראיה מפסוק זה. הגמרא בשבת אומרת שנשמות הצדיקים גנוזות מתחת לכיסא הכבוד. ההערה מפנה גם לביאור אדמו״ר הזקן על ״זאת חנוכת המזבח״ ולשני מקומות במדרש רבה.

הרשימה ממשיכה עם קהלת רבה, האומר שנשמות הצדיקים שמורות באוצר, ומביא את דברי אביגיל, וכן עם כמה מקומות בזוהר. הזוהר מסביר שהנפש קשורה לרוח, הרוח לנשמה והנשמה לה׳, ולכן הנפש ״צרורה בצרור החיים״.

כאן מתחיל חלק חדש. האור שנמשך על ידי תורה ומצוות נמשל לריח: הריח אינו הדבר עצמו, אלא דבר שמתפשט ממנו; ועל המשיח אומר ישעיהו: ״והריחו ביראת ה׳״.

בדומה לכך, אור זה אינו עצמותו של ה׳, אלא הארה המתפשטת מאור אין סוף. המידה שדרכה הוא מתפשט נקראת אריך אנפין, ״הפנים הארוכות״, הבחינה החיצונית של כתר.

השם אריך, שפירושו ״ארוך״, קשור לפסוק ״אאריך אפי״, הממשיך במילים ״אחטם לך״ — מילה שהזוהר קושר לחוטם. באידרא דנשא היה רב המנונא סבא מתפלל ״לבעל החוטם״, ואדמו״ר הזקן מסביר שהארה זו נקראת חוטם מפני שהיא בחינת הריח.

ה׳ עצמו הוא ״בעל החוטם״, המקור שממנו נובעת הארה זו. הביטוי ״ארוכה מארץ מידה״, מספר איוב, מתאר עד כמה רחוק מגיעה הארה זו.

ההארה נמשכת מן המקום הגבוה ביותר — אין סוף, שאין לו גבול — ועד למדרגה הנמוכה ביותר, מקום הגבול. בהערה שבסוגריים מציע אדמו״ר הזקן שזו הסיבה שהמדרש מפרש את ״אחטם לך״ מלשון חותם.

חותם מטביע את צורתו במה שמתחתיו, ולכן אדמו״ר הזקן רואה בו את עניין המשכת האור למטה, כמו בפסוק ״שימני כחותם על לבך״. ההערה מפנה לדברי חז״ל שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, שאדמו״ר הזקן מבאר במאמר על ״אלה מסעי״.

זו הסיבה שאריך אנפין נקרא ״הארכת הפנים״: באמצעות בחינת הריח הוא נמשך מטה במידה מספקת כדי להלביש את הנשמה במחשבה, בדיבור ובמעשה של המצוות והתורה. הערה בסוגריים מרובעים מפנה למאמר על ״אלה מסעי״, שבו מוסבר הביטוי ״הירדן יריחו״.

בזוהר ילד הבחין, ״בריחא דלבושייכו״, במה שעשו באותו יום שני חכמים; הדבר מלמד שללבושים יש ריח. ההערה מפנה גם לסוף המאמר ״ועתה יגדל נא כוח אדנ־י״, שנאמר קודם לכן בפרשה זו.

הלבושים מגיעים אל הנשמה באמצעות הימים, ובשנה יש 365 ימים, שהם 365 ערוצים שדרכם נמשך האור למטה. הם נמשלים ל־365 הגידים, שדרכם מגיעים הדם והחיות שבלב לכל איבר.

הערוצים הללו הם בחינת גבורות, כוחות של התגברות, משום שהלבושים נוצרים כאשר האדם מתאמץ להתגבר על הסטרא אחרא. עליו להשתדל שכל מחשבתו, דיבורו ומעשיו יהיו לעבודת ה׳ בלבד.

ההערה שבסוגריים מצטטת את דברי הזוהר על ״משכו וקחו״: המילה ״משכו״ עולה בגימטרייה 366, כמניין הימים העליונים, הנמשכים אל הימים התחתונים.

ההערה מביאה מקורות נוספים העוסקים בימים: הפרדס בערך ״ימי עולם״, הזוהר בעניין ״שבעת ימים ושבעת ימים״, שני מקומות נוספים בזוהר, וספר הדרת מלך.

הנקודה המעשית היא שכאשר האדם חושב מחשבות קדושות, עליו להיות מודע לכך שהוא ממשיך מלמעלה לבוש לנשמתו. מטרתו אינה לקבל שכר, כפי שמזהירה המשנה שלא לעבוד ״על מנת לקבל פרס״, אלא להיכלל באחדותו של ה׳.

מכיוון שמחשבה קדושה מלבישה את הנשמה בקדושה, רצונו המתמיד של האדם צריך להיות שלא להיפרד מאחדות ה׳. עליו להתבונן גם בצד ההפוך: מחשבות רעות הן לבושים טמאים לנשמה, והפתאים טועים כשהם מתייחסים בקלות ראש למחשבות חולפות, משום שאינן מובילות למעשה.

חז״ל לימדו שה׳ אינו מחשיב מחשבה רעה כאילו נעשה מעשה. הרהורים בטלים או רעים קלים ממנה עוד יותר. אפשר היה להסיק מכך שלמחשבות אין חשיבות רבה.

אדמו״ר הזקן משיב שאף על פי כן, המחשבה עצמה היא לבוש טמא המקיף את הנשמה מראש ועד רגל. כל עוד הנשמה מלובשת בו, היא אינה יכולה להיכלל באחדות ה׳.

משום כך מחשבת חוץ צריכה להיתפס בעיני האדם כחמורה כמו עבודה זרה: שתיהן מפרידות אותו מאחדות ה׳. כמו מארי דחושבנא שבזוהר, עליו לסקור בכל יום כמה מחשבות עברו במוחו, שכן כל מחשבה היא לבוש.

הפסוק בתהלים, ״גלמי ראו עיניך... ימים יצרו ולא אחד בהם״, נדרש כאן כדברים שאמר אדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת, על פי המדרש והזוהר.

לאחר החטא ראה אדם את עצמו עירום, בלי לבושים, כמו גולם שטרם נוצר, כפי שאמר לה׳: ״כי עירום אנכי״. ״ימים יצרו״ פירושו אפוא שניתנו לו ימים כדי ליצור מהם לבושים.

וידויו של אדם הוא: נתת לי ימים כלבושים, כדי להמשיך בהם את האחד, אבל ״ולא אחד בהם״ — לא המשכתי את האחד באף אחד מהם. אדמו״ר הזקן מפרש ״אחד״ כרומז לאחדותו של ה׳.

ההערה מונה את המקורות הדנים בפסוק ״גלמי ראו עיניך״: התלמוד בסנהדרין, המספר שעפרו של אדם הראשון נאסף מכל העולם, מדרש רבה והזוהר.

בהמשך מובאים קטעי הזוהר המבארים את ״ימים יצרו״, וכן פירוש הרמ״ז עליהם. ב־Vayechi אומר הזוהר שכאשר אדם זוכה בזכות מעשיו הטובים בעולם הזה, ימיו מתברכים למעלה.

המרגלים של יהושע מייצגים את בחינת הריח: יריחו, ששמה קשור לריח, מבטאת את ההארה הדומה לריח. על כל אדם ״לרגל״ ולבחון את לבושי נשמתו, הנובעים מבחינה זו.

מרגלי משה נשלחו לתור את ארץ כנען, המייצגת את בחינת הבדיקה של המהות האמיתית של אהבת ה׳ ויראתו. לרוב האנשים אין אפשרות לערוך בדיקה כזאת.

בחינה זו שייכת למדרגת משה, שפניו היו ״כפני החמה״. אדמו״ר הזקן אומר שהחמה מקורה בחכמה. לא כל נשמה יכולה להגיע למדרגה זו.

זו הסיבה שה׳ לא ציווה על כך: ״אני איני מצווה לך״ פירושו שאין זו חובה המוטלת על כל אדם. בתניא, פרק י״ד, מוסבר שמדרגת הבינוני פתוחה לכל אדם, ואילו שלמותו של הצדיק אינה בהישג ידו של כל אחד.

מרגלי יהושע שונים מכך: על כל אדם לבדוק שנשמתו אינה נשארת עירומה, בלי לבושי המחשבות של תורה ומצוות.

הערה זו מרכזת מקורות העוסקים במרגלי יהושע. מדרש רבה על פרשת שלח פותח בעניינם, ורות רבה דורש את ״המה היוצרים״ שבדברי הימים כמתייחס למרגלים אלה.

ההערה ממשיכה ומביאה מקורות מהזוהר בפרשת אחרי ובפרשת שלח, וכן מהשל״ה, שבו הוא מפרש את דברי הזוהר על המרגלים.

אדמו״ר הזקן מציע פירוש משלו ל״המה היוצרים״: המרגלים בוחנים את מה שנוצר — הן את הימים הנוצרים ללבושים והן את יצירת האדם עצמו.

בפסוק ״וה׳ אלקים יצר את האדם״, המילה ״וייצר״ כתובה בשני יודי״ן, והמדרש מפרש זאת כשני יצרים — טוב ורע. היצר הרע צריך להיכנע ולפנות מקום ליצר הטוב.

אחד משני היודי״ן מנוקד ונשמע, והאחר שותק. הדבר מרמז שה׳ רוצה שהיצר הרע ייבלע בתוך היצר הטוב וייכנע לו.

זהו פירוש הרמ״ז בפרשת תזריע. היצר הרע מוכנע באמצעות שמירת המחשבה, הדיבור והמעשה, כפי שמוסבר בספר של בינונים (תניא); והמרגלים, ה״יוצרים״, נשלחים לבחון את הלבושים האלה.

לפי הפשט במדרש, המרגלים התחזו ליוצרי כלי חרס, בהתאם לביטוי ״מרגלים חרש״. אדמו״ר הזקן מסביר זאת על פי קטע במאורי אור.

יעקב חזר לקחת פכים קטנים, ומאורי אור מסביר שהם מסמלים את הניצוצות שנפלו כשנשברו הכלים של עולם התוהו. מאחר שהמצוות מעלות את הניצוצות האלה לשורשם, מי שמקיים אותן הוא ״יוצר״ הכלים הללו.

פסוק נוסף הנסמך על המילה ״יוצר״ הוא ״אנחנו החומר ואתה יוצרנו״. אדמו״ר הזקן מפנה למדרש רבה על כי תשא, וכן למדרש רבה בראשית על הפסוק ״ככלי יוצר״.

אפשר היה לכאורה לפרש את ״המה היוצרים״ כמתייחס ל״חרש״ של המרגלים. אך המדרש מבחין בין ״כלי חרס״ לבין ״כלי יוצר״, ולכן אין לפרש את ״חרש״ שבביטוי ״מרגלים חרש״ כמעשהו של יוצר כלים.

במקום זאת, ״חרש״ פירושו מחשבה, כמו ״אל תחרוש על רעך״. תפקידם של המרגלים הוא כשל ״מארי דחושבנא״: לחשוב בזהירות על לבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה — כדי שיהיו ״ריח ניחוח להוי׳״.

אדמו״ר הזקן מפנה תחילה למאמר על הפסוק ״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון״, שבו ״חשבון״, כלומר חשבון נפש, מזכיר את ״בעלי החשבונות״. לאחר מכן הוא מביא פירוש שלישי ל״חרש״ — שתיקה, כפי שרש״י אומר שהמרגלים נצטוו להתנהג כאילו אינם שומעים. המדרש מדבר על ״שתיקותא דאימא״, שתיקתה של רחל, שעברה לצאצאיה עד אסתר, שעליה נאמר ״אין אסתר מגדת״ את מוצאה.

האבן של בנימין בחושן הייתה ישפה, שנדרשה כ״יש פה״: הוא ידע על מכירת יוסף, ובכל זאת שמר על שתיקה. אדמו״ר הזקן מפנה גם לפירוש הרמב״ם למשנה במסכת אבות: ״ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה״.