ביאור ע״פ ועתה יגדל הנ״ל

הכותרת מציינת שזהו ביאור נוסף לפסוק שכבר נדון לעיל: ״ועתה, אני מבקש, יגדל נא כוחו של א־דני, כפי שדיברת לאמור״. משה אמר את הדברים כשביקש על העם לאחר שהמרגלים מסרו את דיווחם.

שתי הלשונות ״בכל נפשך״ ו״בכל מאדך״ קשורות לשני סוגי נבראים: ״עומדים״ ו״מהלכים״. ה״עומדים״ מקבלים אור אלקי רק כפי שהוא מתלבש בכלים של עולמם, ולכן כל עולם משיג אותו לפי מידתו: הבריאה באופן אחד והיצירה באופן אחר. הסיבה לכך היא שהאור מגיע ממלכות של ממלא כל עלמין, האור שנכנס לכל עולם ומותאם ליכולת הקיבול שלו.

נשמות ישראל בעולם הזה הן ״מהלכים״, מפני שכאן מאיר אור גדול מכדי להתלבש בכלי כלשהו: סובב כל עלמין, האור המקיף את העולמות. הוא מקביל ל״בכל מאדך״ — אהבה ללא גבול — ול״ומתחת זרועות עולם״, הכוח האלקי המגיע עד למטה מכל. משום כך כל עבודת הבירורים שייכת דווקא לעכשיו, לחיים בעולם הזה: ״היום לעשותם״.

מכיוון שסובב כל עלמין מתגלה כאן, אפשר לשנות דבר במהותו, ממהות אחת לאחרת, כמו כאשר החושך עצמו נהפך לאור. הכוח לנוע ממצב אחד למצב אחר ושונה לחלוטין הוא שהופך את הנשמות ל״מהלכים״.

בעולמות העליונים אין אפשרות לשינוי כזה: כל דבר נשאר כפי שהוא ובמקומו. כאן מפנה הטקסט את הקורא למאמר שבפרשת בחוקותי, ״מבואר בעץ חיים״, להרחבה בנושא.

הגילוי המלא של סובב כל עלמין, שמאיר כעת בעולם הזה בהסתר, יהיה לעתיד לבוא, הנקרא ״מנוחה לחיי עולמים״. הטקסט מפרש את ״חיי עולמים״ כמלכות, שמעניקה לעולמות את חיותם, ואומר שהיא תתרומם אז למצב של מנוחה. לעומת זאת, כעת היא עוברת עליות וירידות שונות, המשתנות בין שבת, יום טוב ויום הכיפורים.

המאמר עובר לעסוק בתורה ובמצוות, ומתחיל במצוות: הן ״לבושים״ לנפש, ולבושים הם אורות מקיפים, המקיפים דבר ואינם נכנסים לתוכו. כדי להראות כיצד נוצר אור מקיף כזה, הוא מצטט ביטוי מן התפילה, המכנה את ה׳ ״אדון עוזנו, צור משגבנו״.

מלכות דאצילות, המדרגה הנמוכה ביותר בעולם העליון, נעשית עתיק דבריאה — המדרגה הנעלמת והעליונה ביותר של העולם שמתחתיה; וכך גם ביצירה. משום כך היא נקראת ״צור״: כמו סלע המגן מפני הגשם, היא מכסה את העולם התחתון מלמעלה, כאור מקיף.

אותו מבנה חוזר בתוך אצילות, שיש בה בריאה, יצירה ועשיה משלה: אבא ואמא הם הבריאה שלה, חסד, גבורה ותפארת הם היצירה שלה, ונצח, הוד ויסוד הם העשיה שלה. גם עליהם יש אורות מקיפים, הנוצרים ממלכות דאין סוף, הנקראת גם מלכות דאדם קדמון, והם נעשים עתיק.

השם עתיק פירושו ״נעתק״: מדרגה זו נעתקת מן המדות, הנקראות ״ימים״, ומתנשאת מעליהן, כפי שאותו שורש מופיע בביטוי ״המעתיק הרים״. גם הביטוי שבתפילה, ״המתנשא מימות עולם״, מתפרש כך: מתנשא מעל המדות, וכפי שנאמר בהמשך הציטוט, ״לאו מכל מדות אלין כלל״.

הציטוט מסתיים כאן, והטקסט מציין שהדברים הוסברו לעיל. כנגד שלוש המדרגות של האורות המקיפים יש שלושה סוגים של מצוות: מצוות התלויות במחשבה, כגון אהבת ה׳ — ״ואהבת״; מצוות התלויות בדיבור; וכפי שמשתמע מן ה״וכו׳״, מצוות התלויות במעשה.

האמירה שבזוהר, ״התורה יוצאת מחכמה״, מתבארת כאן ביתר דיוק: מדובר בחכמה הסתומה, החכמה של אריך אנפין — הרובד החיצוני של כתר. בדימוי הקבלי של הראש, התורה נמשכת מ״שערות״ החכמה הסתומה, שבהן מלובשת הגבורה של עתיק; ואילו המצוות נמשכות מגלגלתא, הגולגולת של אריך אנפין, הכתר שבכתר, שבה מלובש החסד של עתיק, הנקרא ״לבנוניות״. משם נמשכות ״ארחות הוי׳״.

דרך העוברת בשדה היא רצועה שנותרה פנויה, וכך גם ה״שבילים״ האלה הם מקומות בראש הפנויים משערות. אלה הם שלושה עשר השבילים המתפצלים משם אל ז״א.

הזוהר מדבר על שביל אחד שמתפצל לתרי״ג מצוות התורה, ומביא את הפסוק ״כל ארחות הוי׳ חסד ואמת״. נמצא שהמצוות נמשכות מן השבילים הפנויים, ה״לבנים״, של החסד, ואילו השערות הן צמצומים הנוצרים באמצעות חמש הגבורות, מקור הדין וההגבלה.

המאמר מסביר כעת מדוע התורה נובעת מחכמה והמצוות מגלגלתא העליונה. התורה כולה מפרשת ומבארת את המצוות: על ציצית, למשל, יש בתורה שבעל פה פרק שלם במסכת מנחות, פרק ״התכלת״.

שבת, על מצוותיה ואיסוריה, תופסת מסכת שלמה. חכמת התורה שבכל מצווה היא שמגדירה ומצמצמת אותה, כך שיש לקיימה דווקא באופן זה ולא באופן אחר; המצווה כשלעצמה אינה עושה זאת.

כפי שהתורה שבכתב מציגה את המצווה, אין בה דבר שמוכיח שהיא חייבת לקבל דווקא צורה זו. ובהתאם לכך למעלה, גלגלתא, הנקראת ״תר״ך עמודי אור״ — שכן תר״ך הוא בגימטרייה כתר — היא המשכת האלקות אל מצווה כמו תפילין.

המשכה זו היא רצון פשוט, שאין מאחוריו טעם. רק לאחר מכן, בחכמה סתימאה, ה״מוחא״, מופיעה חכמת המצוות, והיא מצמצמת את הרצון כך שיש לקיים את המצווה דווקא באופן זה.

מכיוון שהתורה היא חכמה, כל אדם יכול להשיג אותה, אם כי בעומקים שונים מאוד. הפער בין הבנתו של רבי שמעון בר יוחאי להבנתנו הוא דוגמה לכך.

בכל רמה שהיא, אפשר להבין את התורה, משום ששורשה במוחא, שהיא חכמה. את המצוות עצמן, הנובעות מן הרצון שלמעלה מן החכמה, אי אפשר להשיג כלל: הן חוקים, גזרות שלמעלה מן הטעם.

המאמר פונה לבקשתו של משה. כאשר ה׳ איים להשמיד את העם בעקבות דיווח המרגלים, התפלל משה: ״ועתה יגדל נא כוח אדנ־י, כאשר דברת לאמר: הוי׳ ארך אפים...״, והמאמר יסביר את המילים האלה במונחים של תורה ומצוות.

האדם הונח בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״ — כדי להמשיך לגן עדן גילוי אלקות שהנבראים שם יוכלו להשיג, כפי שחז״ל מתארים את הצדיקים ״יושבים... ונהנין״ מזיו השכינה. המשכה זו באה באמצעות התורה, שנקראת ״עוז״.

ההפניה שבסוגריים מציינת מקומות נוספים שבהם התורה מתוארת כ״עוז״: המאמר על ״בחודש השלישי״ בפרשת יתרו, איגרת הקודש על ״חגרה בעוז״, והרמ״ז בפרשת אמור. שורש התורה הוא בחכמה סתימאה, שממנה נמשכות המדות; וכך, באמצעות התורה, מתגלה אלקות בגן עדן.

כך הדבר מתרחש: מלכות דאצילות נעשית עתיק, המקור הנעלם, לבריאה; מה שנחשב ״דיבור״ באצילות נעשה, כביכול, ״מחשבה״ לעולם התחתון. זהו פירוש ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״: הדיבור נעשה ״לאמר״, מדרגה נעלמת ופנימית יותר.

ההיעשות לנעלם באופן זה היא משמעותו של ״עתיק״. יש עתיק גם בבריאה, כידוע מהכוונות של תפילת ״ברוך שאמר״: היא נאמרת לפני שמונה עשרה, ובכל זאת עניינה הוא י״ג מדות הרחמים.

מדרגת י״ג המדות שנאמרת לפני שמונה עשרה שייכת לבי״ע, ואילו י״ג המדות הנאמרות לאחר שמונה עשרה, הפותחות ב״ויעבור ה׳״, הן של אצילות. מי״ג מדות הרחמים דבי״ע נמשך האור לגן עדן, והמשכה זו נעשית באמצעות התורה, שהופכת ״דיבור״ ל״אמירה״.

כעת מתבארת בקשתו של משה במלואה. באמצעות התורה נעשה הדיבור האלוקי ל״לאמר״ — ההמשכה לגן עדן שתוארה לעיל; באמצעות המצוות ״יגדל נא כח אדני״. הפסוק מבקש את שני הדברים.

אדני הוא שמה של מלכות, כעולה מהכלל ״דינא דמלכותא דינא״, והמצוות, גזרותיו של המלך, נמשכות ממנה; אולם שורשן בגלגלתא. כשאדם זורק אבן, הכוח הטמון בו מתגלה בעליית האבן; כך ביקש משה שיתגלה הכוח שמאחורי אדני, הנמצא בכתר דא״א.

במצוות יש שני היבטים. הראשון הוא השפעתה של המצווה עצמה: באמצעות האתרוג או השופר נעשה למעלה יחוד; אולם מאחר שיש לכך טעם, עדיין אין זו עבודה במובן המלא, כשם שנטילת תרופה או שימוש בסגולה — דבר הפועל מכוח תכונה נסתרת הטבועה בו — אינם עבודה.

ההיבט השני של המצוות הוא ״מצוות המלך״, שמקיימים בלי שום טעם. גם אם לא היה נוצר למעלה שום ייחוד, עדיין היו מקיימים אותה, כשם שמקיימים צו של מלך לחטוב עצים — מעשה שאין בו דבר שיש להבין.

לכן היא נקראת מצוות המלך: אין מחפשים שום טעם, אלא מקבלים את העול. הבסיס לכך הוא שמצד עצמותו ה׳ ״מרומם לבדו״, ואין לו זיקה לעולמות.

בחינה זו היא גולגלתא — ה״גולגולת״ המכסה על ה״מוח״: הרצון שלמעלה מן החכמה. הדבר העיקרי המקשר אותו עם הנבראים הוא היותו מלכם, כפי שנאמר בתפילה: ״המלך המרומם לבדו״.

מכאן שבחינה זו יכולה להימשך רק באמצעות קבלת עול מלכות שמים — הקשר שבין עם למלכו. דווקא קבלה זו גם יוצרת את הייחוד למעלה.

הכלל של חז״ל ש״מצוות צריכות כוונה״ מתפרש כאן ככוונה לקבלת עול: עשיית המצווה מפני שהיא ציוויו של המלך. מכאן חוזר המאמר לעניין ״כוח אדנ״י״, שכן יש כאן שתי בחינות: אדנ״י עצמו ו״כוח״ אדנ״י.

אדנ״י הוא מלכות דאצילות, ו״כוחו״ הוא מלכות דאין סוף. על הפסוק ״אם עוונות תשמר י־ה, אדנ״י, מי יעמוד״ הזוהר מצביע על תמיהה: אם החטאים מגיעים עד י־ה, שהיא אבא ואמא, כיצד יכול לעזור אדנ״י, מדרגה נמוכה בהרבה?

התשובה היא שאדנ״י שבפסוק אינו המלכות הרגילה, אלא מלכות דחכמה סתימאה, שלמעלה מאצילות. משום כך הוא מצטרף ל״מי״, מילה המציינת את הנסתר והנשגב מהשגה.

זהו עניינו של הפסוק הבא: ״כי עמך הסליחה למען תורא״ — הסליחה נמשכת מעשרת העומקים הידועים של הספירות. משה ביקש שהבחינה העליונה הזאת של אדנ״י, מלכות דחכמה סתימאה, תימשך ותתרבה בתוך אדנ״י דאצילות.

במוסגר מובאים מקורות נוספים. הזוהר בפרשת בלק דן בפסוק ״אדנ״י מי יעמוד״, והרמ״ז שם מפרש את אדנ״י כמדרגה בזקן דאריך אנפין. המאמר מתחיל ליישב זאת עם פירושו כאן, שמדובר במלכות דחכמה סתימאה.

שני הפירושים מתיישבים, כי מלכות דחכמה סתימאה היא האור המקיף של הראשון מבין י״ג תיקוני דיקנא, שלושה עשר התיקונים שבזקן דאריך אנפין, כפי שמבואר בעץ חיים, שער אריך אנפין. היא מקבלת מן הראש, ממלכות דגלגלתא, וזו בחינת ״מן המצר קראתי י־ה״.

לכן בחינה זו נמשכת דווקא על ידי קבלת עול, כפי שמבואר במקום אחר בביאור על הפסוק ״וכל העם רואים״. הרמ״ז מפרש שם את ״מי יעמוד״ כבינה דעתיק, ומוסיף לדון בכך בפרשת ויקרא.

דברי הרמ״ז בפרשת ויקרא נמצאים בדף ט״ו ע״ב. אחר כך מפנה המאמר לזוהר על המילה ״גדול״ (חלק א׳, מ״ב ע״א), ומציע שאולי הוא עוסק באותו ״כוח אדנ״י״. הוא מפנה גם למקדש מלך, בתחילת פרשת צו, בעניין ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.

הטקסט מוסיף שלפי פירושו, ״אד׳״ ו״מי״ אינם שתי בחינות, כפי שסבור הרמ״ז, אלא בחינה אחת, והיא הנקראת בפסוק ״כוח אד׳״. לאחר מכן הוא מביא מקומות נוספים בחלק השלישי של הזוהר העוסקים בפירוש ״כוח אד׳״.

הכוונה לעמודים 161ב, 220א, 245א ו-295ב, וכן לסוף עמוד 140א, ולרמ״ז בעמוד 220א. בעמוד 161ב אומר הזוהר שכאשר עתיק הנעלם מאיר במוח והמוח מאיר בלב, זהו ״כוח הוי׳״ — הכוח הנמשך מעתיק הקדוש.

הזוהר מספר שאברהם, יעקב ויוסף נתנו לדוד המלך שבעים שנות חיים, ומתוכן יעקב נתן לו עשרים ושמונה שנים. יעקב חי 147 שנים במקום 175. עשרים ושמונה נכתבות כ״ח, אותיות המילה ״כוח״, ולכן גם מתנה זו היא המשכה של ״כוח אד׳״ לדוד, המגלם את המלכות.

כך גם ב״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״: ״כבוד״ הוא מלכות, והברכה היא שתתברך ממקומה, משורשה שלמעלה, שהיא ״יגדל נא כוח אד׳״. אותו רעיון נמצא גם במלאכים, ״גיבורי כוח, עושי דברו״, כפי שמוסבר במקום אחר.