מעט ביאור ע״פ אני דפ׳ ציצית

הקטע הקצר הזה מוסיף על המאמר שקדם לו, העוסק בפסוק האחרון של פרשת ציצית, שבו מופיעות פעמיים המילים ״אני הוי׳ אלקיכם״. הוא בוחן את המילה ״אני״ עצמה ושואל מה משמעותה בכל אחת משתי הופעותיה.

לאחר הפניה לביאור קודם, אדמו״ר הזקן מציע תשובה ראשונה: שתי הפעמים שבהן נאמר ״אני״ מכוונות לשתי מדרגות שונות. הראשונה היא מלכות, הספירה האחרונה של אצילות, שנעשית עתיק — המדרגה הפנימית והגבוהה ביותר — של העולם שמתחתיה, בריאה. משום כך היא השורש של גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שבהם הנשמות מקבלות את שכרן לאחר המוות.

ה״אני״ השני נמצא בכתר, המדרגה שמעל השכל, המכונה אין משום שאי אפשר להשיג אותה; וממנה נובעת החכמה, נקודת החכמה הראשונה. הוא נמצא גם במלכות דאצילות, אך במה שמלכות מקבלת ממדרגה גבוהה יותר, מ״הנהר היוצא מעדן״.

בקבלה, ״עדן״ הוא חכמה, והנהר היוצא ממנו הוא בינה; מלכות מקבלת את השפע שלהן. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על שירת הבאר, שבו ״מעין גנים״ הוא בינה דאצילות, שיורדת לעולמות התחתונים לאחר שהיא מתלבשת תחילה במלכות.

בסוגריים מובאת תשובה שנייה: שתי הפעמים שבהן נאמר ״אני״ הן בכתר. עץ חיים של האריז״ל מבאר את הפסוק ״אני ראשון ואני אחרון״ באמצעות הכתר, שהוא בעת ובעונה אחת ראשון ואחרון, אין ואני — שתי מילים עבריות מאותן אותיות.

הכתר עומד בין המאציל, אין סוף, לבין כל מה שנאצל. צדו העליון הוא המדרגה האחרונה של המאציל, מלכות שלו, והיא נקראת אני. צדו התחתון הוא השורש והראשית של כל הנאצלים, והוא נקרא אין.

לפי זה, ה״אני הוי׳ אלקיכם״ הראשון הוא כתר בבחינת אין, שורש המדרגות הנאצלות. משם נמשכת ההתגלות שבגן עדן, העוברת באמצעות ״שער ראשו כעמר נקא״ שבחזון דניאל, שמשמעותו, כפי שנאמר בהמשך, היא התורה.

ה״אני הוי׳ אלקיכם״ השני, החוזר פעם נוספת, הוא התגלות מלכות דאין סוף עצמה, ה״אני״ האמיתי, שתתגלה בתחיית המתים. התגלות זו באה באמצעות הדימוי האחר שבחזון דניאל: ״לבושיה כתלג חיור״.

כדי לבאר זאת, אדמו״ר הזקן מצטט את האריז״ל על חזון דניאל בדבר עתיק יומין. ה״לבוש״ הוא אריך אנפין, המדרגה החיצונית של כתר המתלבשת על עתיק, המדרגה הפנימית שלו; ו״שער ראשו״ הוא השער של אותו לבוש, שערו של אריך אנפין.

נמצא שהתורה, ״שערות ראשו״, נמשכת משערותיו של אריך אנפין, ואילו המצוות, ״לבושו״, הן אריך אנפין עצמו — הלבוש שבו מתלבש עתיק יומין. באמצעות לבוש זה יימשך ויתגלה עתיק יומין, שהוא מלכות דאין סוף, בהתאם למובא שורש המצוות הוא בגלגלתא, ה״גולגולת״ של אריך אנפין.

הגמרא מספרת ששני מלאכים נחלקו אם אבני הכדכד של ירושלים העתידית יהיו שהם או ישפה, והקב״ה אמר: ״כדין וכדין״ — כך וכך. במקום אחר הוסבר שהכוונה היא שלעתיד לבוא הגילוי יהיה בשני אופנים: הוא יימשך מלמעלה למטה, וגם יעלה מלמטה למעלה.

שהם וישפה הן שתי האבנים האחרונות בחושן של הכהן הגדול, ואדמו״ר הזקן מזהה אותן עם יוסף ובנימין. יש הסוברים שמי שמתפלל ביחידות חוזר על ״אני ה׳ אלקיכם״ כדי להגיע בקריאת שמע לרמ״ח תיבות; כך הוא אומר את ה״אני״ השני פעמיים, כרמז לכך שגם גילוי ה״אני״ השני יבוא בשני אופנים.

במאמר הקודם הוסבר שה״אני״ השני הוא ״נאמן לשלם שכר״ בתחיית המתים. הכפילות פירושה כעת שגם לגילוי העתידי הזה יהיו שני אופנים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הנובעים בהתאמה מן התורה ומן המצוות.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים. באחד מהם המצוות עולות מלמטה למעלה, כדוגמת ״וצדקה תרומם״, ואילו התורה נמשכת מלמעלה למטה; במאמר השני, העוסק בנר חנוכה, מובא הכלל התלמודי שיש להניח את נר החנוכה משמאל לפתח, ״כדי שתהא מזוזה מימין״.

הגמרא מספרת על אדם שניצל מן העבירה בזכות ציציותיו, והסביר כי ״אני ה׳ אלקיכם״ נאמר פעמיים: ״אני הוא שעתיד להיפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר״. אדמו״ר הזקן מוסיף שכך נאמר גם בזוהר בפרשת אחרי.

שכר ועונש מקבילים לחסד ולגבורה. הכפלת ה״אני״ מופיעה דווקא בציצית, משום שחוטיה הלבנים וחוט התכלת שבה רומזים לשתי המידות הללו; בקבלה הלבן הוא צבע החסד והתכלת הוא צבע הגבורה.

המדרש, בשני מקומות, לומד על גדולתו של ה״אני״ של הקב״ה מן ה״אני״ של מלך בשר ודם.

דברי פרעה ליוסף, ״אני פרעה״, הביאו ליוסף כבוד רב; כאשר יבוא ה״אני״ של הקב״ה — ה״אני״ שבפסוק ״אני ראשון ואני אחרון״ — יהיה הכבוד גדול לאין ערוך. אדמו״ר הזקן יפרש את ביאת ה״אני״ של הקב״ה כגילוי שלעתיד לבוא.

כעת אדמו״ר הזקן מסביר את המילים ״אני הוי׳״ עצמן. ״אני״ הוא הווייתו ועצמותו של ה׳, ואילו הוי׳, שמקורה של המילה קשור ל״מהווה״, הוא הכוח שמביא את הדברים לידי קיום באמצעות צמצום היו״ד, האות הראשונה של השם, שהיא חכמה.

הפסוק באיוב נקרא כך: ״והחכמה מאין תמצא״. החכמה נמשכת מכתר, הנקרא ״אין״, שאותיותיו הן אותיות ״אני״, ושעליו נאמר לעיל שהוא ״סתימו דכל סתימין״ — הנסתר מכל הנסתרים. הוא נקרא ״אין״ לא מפני שאין בו מציאות, אלא מצדנו, משום שהוא נסתר מכדי שנוכל לתפוס אותו; בעניין זה מפנה אדמו״ר הזקן למאמר על ״אש שחורה״ שבתורה ועל ״ישת חשך סתרו״.

הפסוק מכנה את ה׳ ״אל דעות״, בלשון רבים, והדבר נדרש כשתי דרכים לדעת. כשמתבוננים מלמטה למעלה, מצדנו, העולם הנברא הוא יש — מציאות ממשית — וה׳ שלמעלה הוא אין, מפני שאיננו יכולים להשיג אותו.

כשמתבוננים מלמעלה למטה, מצדו של ה׳, הדבר הפוך: הוא היש האמיתי והעולם נחשב כלא כלום, כפי שנאמר בזוהר: ״כולא קמיה כלא חשיב״. כעת עובר אדמו״ר הזקן למה שישתנה לעתיד לבוא.

לעתיד לבוא, מה שכעת הוא אין ומוסתר יהיה אני — מילה המצביעה על נוכחות גלויה; המבט העליון, שלפיו רק ה׳ הוא היש האמיתי, יתגלה גם למטה. הוא מפנה לסוף מאמר אחר להרחבה בעניין.

שירת משה בפרשת האזינו אומרת: ״ראו עתה כי אני אני הוא״, כשהמילה ״אני״ נאמרת פעמיים. הזוהר מפרש את המילה ״עתה״ כראייה של מה שלא היה אפשר לראות קודם לכן.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמר שלו בפרשת במדבר העוסק בכך, ולגמרא בפסחים, המפרשת שהפסוק מדבר על העתיד לבוא.

הפסוק ממשיך ואומר: ״אני אמית ואחיה״, והגמרא מפרשת אותו כהבטחה לתחיית המתים: מי שממית הוא שמחזיר את אותו אדם לחיים. זהו, אומר אדמו״ר הזקן, פירוש דברי המדרש: ״כשיבוא ה׳אני׳ של הקדוש ברוך הוא״.

מכיוון ש״אני״ ו״אין״ מורכבות מאותן אותיות, מה שעכשיו נסתר לחלוטין ומוכר לנו מלמטה רק כ״אין״ — העדר — יתגלה לעתיד לבוא כ״אני״ גלוי. אז יהיה הגילוי למטה כפי שהוא למעלה.

זהו פירוש ״ראו עתה כי אני אני הוא״: ה״אני״ של ה׳ עצמו ייראה. גם נבואת ישעיהו, ״ואמר ביום ההוא״, אומרת אותו הדבר.

ביום ההוא יאמרו בני האדם: ״הנה אלקינו זה״, על מה שיראו בבירור. דימוי הגמרא להוצאת השמש מנרתיקה מתפרש כאן כך: ה״שמש״, שם הוי׳ — כמו שנאמר ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״ — תאיר בלי כיסוי שיסתיר אותה.

הוכחה נוספת: בירמיהו אומר ה׳: ״הלא את השמים ואת הארץ אני מלא״, ומכאן שה״אני״ הממלא אותם הוא עצמותו ממש. ובכל זאת, ישעיהו אומר שמה שממלא את הארץ הוא ״כבודו״, ואדמו״ר הזקן ממשיך להסביר את ההבדל.

ה״כבוד״ שממלא את הארץ הוא רק זיו יקריה, ״זיו כבודו״ — האור שמתלבש בעולמות ומחיה אותם. גם עצמותו של ה׳, ה״אני״ שלו, נוכחת, אך בהעלם: זהו סובב כל עלמין. כפי שמוסבר בתניא, אין פירושו שהוא מקיף את העולמות מלמעלה במרחב, אלא שהוא נמצא בהם בלי להתגלות.

לעתיד לבוא יאיר האור המקיף הזה בגלוי, כאור פנימי בתוך העולמות. גילוי ה״אני״ שכעת ממלא הכול בהעלם הוא מה שהמדרש מכנה ביאת ה״אני״ של ה׳.

אדמו״ר הזקן מביא מקבילה מתורה אור, על הפסוק בישעיהו ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״.

הפסוק אומר ״אני״ עושה: המאציל העליון עצמו, שממנו יתגלו נשמות חדשות. ה״אני״ הכפול, כמו ב״אני ראשון ואני אחרון״, פירושו שהגילוי למטה יהיה בדיוק כפי שהוא למעלה.

מאמר אחר מבאר את ״אני ראשון ואני אחרון״. כעת אדמו״ר הזקן מסביר את מדרש חז״ל על ה״אני״ של פרעה ואת מה שאפשר ללמוד ממנו על ה״אני״ של הקדוש ברוך הוא.

כשפרעה אמר ״אני פרעה״, הוא הכריז על עליונותו: כל עמו היה שפל ובטל לפניו, אנשיו היו עבדיו והוא התנשא מעליהם. ה״אני״ שלו מבטא רוממות מלכותית.

מרוממותו של פרעה נבעה סמכותו להעניק ליוסף את התפקיד שעליו נאמר: ״ומבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו״. רבנו בחיי, בסוף פרשת בהר, מביא את מדרש תנחומא: אם ה״אני פרעה״ של פרעה רומם את יוסף למעלה כה גדולה, קל וחומר לשכר המצוות שעליהן אומר הקב״ה ״אני הוי׳״.

ה״אני״ של הקב״ה הוא מלכותו: העולמות מתהווים באמצעותה, מכוח המחשבה היחידה ״אני אמלוך״. אם ה״אני״ של מלך בשר ודם רב־עוצמה כל כך, על אחת כמה וכמה ה״אני״ של הקב״ה, שמכוחו מתהווים כל העולמות.

״אני הוי׳״ פירושו שמבחינת ״אני״, מלכות של ה׳, נמשך השורש של כל הבריאה. אם כל הבריאה נמשכת ממנה, על אחת כמה וכמה שהוא היש האמיתי, וכל מה שלפניו הוא אין ממש.

זהו ״הלא את השמים ואת הארץ אני מלא״: ה״אני״ של ה׳ ממלא את הכול, אף שהוא נסתר. גילויו לעתיד לבוא הוא ביאת ה״אני״ של הקב״ה.

בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן לשלושה מאמרים ליום הכיפורים המבארים את הפסוק של הושע ״אני כברוש רענן״ — פסוק נוסף שבו ה׳ אומר ״אני״.

בשירת הים נאמר ״גאה גאה״. שתי המילים מציינות שתי בחינות: סובב כל עלמין, המקיף את כל העולמות, ובחינה שלמעלה אף ממנו.

שתי הבחינות האלה הן ה״אני״ הכפול. הן נמשכות על ידי קיום המצוות: תרי״ג מצוות מן התורה ושבע מצוות מדברי חכמים הן יחד תר״ך, ״עמודי אור״; תר״ך הם פעמיים ״יש״, מילה שערך אותיותיה 310.

על ידי המצוות נמשך אור מן הבחינה הנעלה כפליים, ״אדון הנפלאות״ — מילים מברכת ״ישתבח״ שבתפילת שחרית. אפשר לבאר את המדרש בדרך נוספת: בסוף פרשת בא נאמר שבעבר הקב״ה הלך לפני ישראל עם פמלייתו, ואילו לעתיד לבוא ילך לפניהם לבדו; לכן ביאת ה״אני״ שלו היא גילוי הקב״ה עצמו.