שלח לך אנשים כו׳

המאמר פותח בציווי ה׳ למשה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען. המרגלים היו אנשים בעלי שיעור קומה, ואדמו״ר הזקן מתאר אותם בלשון שהתורה משתמשת בה במקום אחר לתיאור מנהיגים חשובים: ״נשיאי העדה, אנשי שם״. השאלה הראשונה היא מדוע אנשים כאלה לא רצו להיכנס לארץ.

שאלה נוספת היא מהי מהותה של ארץ ישראל. הכתוב משבח אותה כ״ארץ זבת חלב ודבש״, ואדמו״ר הזקן שואל מה משמעותו של שבח זה. בהמשך המאמר מוסברים החלב והדבש כשתי ״זרועות״ — חסד וגבורה — והם מבטאים את המשכת האלוקות באמצעות המצוות המעשיות.

לפני התשובה מציין אדמו״ר הזקן שכמעט כל המצוות המעשיות תלויות בארץ ישראל, ובעיקר דיני זרעים — המצוות הקשורות לעבודת האדמה — ודיני קדשים, כלומר הקרבנות. הקרבנות שהקריבו בני ישראל במדבר היו הסדר זמני בלבד.

כדי להסביר מדוע המצוות תלויות בארץ, אדמו״ר הזקן מביא תחילה את הפסוק: ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳״. הפסוק מלמד שלא הלחם לבדו מחיה את האדם, אלא גם הדיבור האלוקי שבתוכו.

הקושי הוא שגם האדם נברא בדיבור אלוקי — ״נעשה אדם״ — ולכן כבר יש בו דיבור של ה׳ המחיה אותו. מדוע, אם כן, עליו לקבל את חיותו מן הלחם, שהוא מדרגה נמוכה ממנו?

התשובה מבוססת על ההסבר הקבלי בדבר שבירת הכלים: כאשר הכלים הקדמוניים נשברו, נפלו רפ״ח ניצוצות של קדושה והסתתרו בנבראים התחתונים. הדיבור האלוקי שבדומם, בצומח ובחי הוא ניצוצות אלה, ואילו האדם הוא מבחינת התיקון — הסדר המתוקן.

משום כך האדם צריך לקבל את חיותו דווקא מן המינרלים, הצמחים ובעלי החיים. הניצוצות שבתוכם נובעים משורש נעלה מאוד, נעלה יותר משורשו של האדם בתיקון; לכן הנבראים התחתונים יכולים להחיות את האדם, אף שהוא גבוה מהם.

אותו עיקרון מסביר מדוע הנשמה יורדת לעולם הגשמי והשפל הזה: כדי להכניע את הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה. כלשון הזוהר, כאשר הסטרא אחרא נכנע ״מתעלה כבודו של הקדוש ברוך הוא״, בדומה ליתרון המיוחד של אור היוצא מן החושך.

הדוגמה היא גרעין: תחילה עליו להירקב ולהתפרק באדמה, ורק לאחר מכן הוא נובט ומניב הרבה יותר ממה שנזרע. כך גם ירידת הנשמה למטה מביאה לגילוי גדול הרבה יותר — ״יתרון האור״ הבא מן החושך.

כדי לבאר זאת, פונה אדמו״ר הזקן לתפילתו של אליהו בתחילת תיקוני הזוהר. שם אליהו פונה אל ה׳ כמי שהוציא את עשר הספירות כדי להנהיג באמצעותן את העולמות הנסתרים.

המילה הארמית לעולמות, ״עלמין״, קשורה למילה ״העלם״: עולם הוא מדרגה שבה האלוקות מוסתרת. הזוהר קורא לעולמות האלה היכלות, וכל היכל נקרא על שם מידה אלוקית. בתוכם נמצאות נשמות שמתענגות מזיו השכינה, ומלאכים שעובדים את ה׳ באהבה וביראה.

המלאכים מאורגנים במחנות: מחנה מלאך מיכאל עובד מתוך אהבה, ומחנה מלאך גבריאל מתוך יראה ופחד. דברי הגמרא שנהר דינור נובע מזיעתן של החיות, המלאכים הקדושים, מובאים כדוגמה ליראה הזאת.

כל נשמה ומלאך משבחים את ה׳ לפי מידת השגתם. ההיכל הוא מדרגה כללית ומקיפה, הכוללת בתוכה מדרגות פרטיות רבות.

היכל החסד, למשל, הוא חסד בכללות, אך כלולות בו עשר הספירות, שכל אחת מהן היא בחינה בחסד: חכמה שבחסד, חסד שבחסד וכן הלאה. כך גם עיגול או בית: צורה אחת המקיפה את כל הפרטים שבתוכה.

כעת מפרש אדמו״ר הזקן את דברי אליהו: ״עולמות״ הם ההיכלות, הבחינה הכללית, ואילו ״להנהיג״ מתייחס לבחינות הפרטיות שבתוכם. תפקיד ההיכל הוא להסתיר את אור אין סוף, ולאפשר לו להאיר לנשמות ולמלאכים רק במידה שהם מסוגלים להשיג, כדי שלא יתבטלו לחלוטין באין סוף.

הנבראים הם בעלי גבול, והם נבראו יש מאין; אין להם כל השוואה לה׳, שאין לו ראשית ואין לו תכלית. קיומם כישויות נפרדות תלוי בכך שהאור מוסתר מהם.

משום כך ההיכלות צריכים להסתיר; באצילות, העולם העליון ביותר, הכלים המלבישים את האורות ממלאים תפקיד זה. ההסתר הולך וגובר שלב אחר שלב, עד שנוצרים שמים וארץ גשמיים, שאין נראית בהם אלקות כלל והכול נראה כקיים בפני עצמו — תחושה של קיום נפרד, שהיא סימן ההיכר של סטרא אחרא.

משום כך על הנשמה לרדת לעולם הזה השפל; ירידה זו נועדה להביא לעלייה. המשימה הראשונה שלה היא להכניע את סטרא אחרא באמצעות ״סור מרע״.

כאשר סטרא אחרא נכנעת, כבודו של הקב״ה מתעלה בכל העולמות. אז הכלים וההיכלות אינם משמשים עוד להסתרת אור אין סוף.

במקום זאת הם נעשים כלים המקבלים את גילוי האור, באמצעות ״ועשה טוב״ — המצוות המעשיות. תיקוני זוהר מקשר בין רמ״ח המצוות לאיברי המלך; אדמו״ר הזקן מסביר את הדימוי הזה בהמשך.

אולם תחילה צריך להיות ״סור מרע״ — הכנעת סטרא אחרא. הדבר נאמר בפסוק של ציצית: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״.

לאחר שסטרא אחרא נכנעת וכבודו של הקב״ה מתעלה, אפשר לקבל למטה את גילוי אור אין סוף באמצעות רמ״ח מצוות עשה. הזוהר אומר שהתורה יוצאת מחכמה, החכמה האלקית; לכן כל אחת מרמ״ח המצוות היא המשכה מחכמה עילאה.

לכן המצוות נקראות ״איברי המלך״. כשם שכל איבר מקבל את חיותו מן המוח, ולכן המוח חש בכאבו של כל איבר, כך המצוות ממשיכות את אין סוף מחכמה עילאה אל העולמות הנסתרים והגלויים כאחד.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן את ״חלב ודבש״: הם ״שתי הזרועות״ של הספירות — חסד בימין וגבורה בשמאל, וביניהן ״הכלה״, כלשון הפיוט לשבת ״אזמר בשבחין״. הפסוק ״ומתחת זרועות עולם״ רומז לשתי זרועות אלה.

שתי הזרועות מייצגות את המשכת האלקות באמצעות המצוות המעשיות, שעליהן נאמר בתיקוני זוהר שהן ״רמ״ח איברין דמלכא״. ארץ ישראל הגשמית מכוונת בדיוק כנגד ״ארץ ישראל״ שלמעלה, המקבילה לה במציאות האלקית.

אדמו״ר הזקן מביא לכך ראיה מן המדרש על שיר השירים, הדורש את ״מכון לשבתך״ כ״מכוון כנגד שבתך״. בית המקדש שלמטה עומד בדיוק כנגד בית המקדש שלמעלה.

מכיוון שהארץ שלמטה מכוונת כנגד הארץ שלמעלה, המצוות מתקיימות באופן המהותי ביותר דווקא בארץ ישראל. המרגלים, שהיו במדרגה רוחנית גבוהה מאוד, לא רצו לרדת לעבודת ה׳ באמצעות מעשים גשמיים.

המצוות המעשיות ממשיכות את אור אין סוף עד למדרגה הנמוכה ביותר. המרגלים כינו את הארץ ״אוכלת יושביה״, משום שחששו שגילוי כה גדול למטה, כמו הגילוי שלמעלה, יבטל אותם לגמרי ממציאותם.

המרגלים העדיפו את המדבר, שאדמו״ר הזקן קושר ל״מדברך״ — דיבורך: גילוי המגיע רק עד מדרגת הדיבור האלקי. מדרגה זו היא מלכות, ארץ ישראל שלמעלה, והיא נקראת ״ארץ״ משום שהיא המדרגה הנמוכה ביותר באלקות, ככתוב: ״והארץ הדום רגלי״.

שורשו של הדיבור האלקי הוא בחכמה: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, ועל כך דורש הזוהר ״אבא יסד ברתא״ — אבא, חכמה, ייסד את הבת, מלכות. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא למאמרו על ״והיה מספר בני ישראל״, ומתחיל להמחיש את העניין באמצעות ילד קטן.

לילד קטן כבר יש קול והוא יכול להשמיע צלילים בודדים, אך עד שהשכל שלו מתפתח בשלמות הוא אינו יכול להפוך את הצלילים למילים. הדיבור תלוי בחכמה, המאפשרת לחלק את הקול ולצרף את האותיות כרצונו; וכך גם הדיבור האלקי מיוסד על החכמה.

המרגלים רצו שכל השפע מחכמה עילאה ייעצר בבחינת הדיבור, בארץ ישראל שלמעלה, שיש בה בית מקדש וירושלים משלה, כפי שמלמדים התלמוד והזוהר. עבודת ה׳ באופן כזה, כולה בתחום הרוחני, לא הייתה מחייבת אותם להיכנס לארץ הגשמית.

יהושע וכלב השיבו שהארץ ״טובה מאד מאד״: רק באמצעות הארץ הגשמית שלמטה, שבה מקיימים את המצוות המעשיות, נמשך אור אין סוף, בחינת ״מאד״, שאין לה גבול. אור זה מגיע הן לעולמות הסתומים והן לעולמות הגלויים.

שתי המילים ״מאד״ מכוונות לעולמות הסתומים ולעולמות הגלויים. הכוונה העיקרית של ה׳ בבריאה היא שתהיה דירה בתחתונים, כפי שאומר המדרש: ״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״.

ה׳ רוצה שנוכחותו תהיה גלויה לכל בשר, למטה כפי שהיא למעלה. הגילוי למטה גדול עוד יותר, כשם שלאור הבא מן החושך יש יתרון מיוחד.

אדמו״ר הזקן קובע עיקרון כללי: ככל שמדרגה גבוהה יותר, כך היא מתגלה ביתר שאת דווקא בדבר הנמוך ביותר. הדוגמה הראשונה שלו היא אדם בעל שכל גדול, שחכמתו עמוקה מכדי שיוכל להעביר אותה לתלמידו במילים.

מה שמילים אינן יכולות להעביר, רמז שניתן באמצעות מעשה יכול לגלות ביתר עוצמה, כדברי חז״ל: ״די לחכימא ברמיזא״. בדומה לכך, האור האלוקי הנעלה ביותר מתגלה באמצעות מעשים גשמיים.

משל נוסף: בחותם החקוק באבן יקרה ובהירה אי אפשר להבחין באותיות בגלל זוהר האבן, ואילו על השעווה הן נראות בבירור. הפסוק על הציצית, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״, מבטא את אותו רעיון: העליון מתגלה באמצעות התחתון.

ההסתכלות בשלושים ושניים חוטי הציצית הגשמיים מביאה את האדם לזכור את כל מצוות ה׳. הטלית עצמה מסמלת אור מקיף, אור נעלה מכדי להיכלל בתוכו.

שלושים ושניים החוטים מקבילים לשלושים ושניים נתיבות החכמה שבספר יצירה, הנמשכים באמצעות אותו אור מקיף. על בחינה נעלית כל כך אפשר לרמוז רק באמצעות מעשה גשמי, היפך ממה שהמרגלים חשבו.

משה היה בדרגת ״דור דעה״, דור המדבר, ועמד במדרגה נעלית מאוד. ואף על פי כן, לא היה יכול להיכנס לארץ ישראל.

ואף על פי כן התפלל משה 515 פעמים כדי להיכנס לארץ, כמניין ״ואתחנן״, כלומר ״ביקשתי״, מפני שבארץ, שבה מקיימים את המצוות בפועל, מתממשת הכוונה העיקרית ותכלית הבריאה. הוא לא זכה לכך, ויהושע הוא שהכניס את העם לארץ.

הקטע הנוסף מסביר מדוע ארץ ישראל הייתה ארצם של שבעה עממים: הם מקבילים לשבע המדות של תוהו, העולם שכליו נשברו. בירור המדות האלה באמצעות המצוות המעשיות ממשיך את אור אין סוף לכל העולמות, ובמובן הכללי הן מקבילות גם לשבעת ההיכלות.

לעומת זאת, המדבר מסמל המשכה שנשארת למעלה, בפנימיות העולמות, ואינה מגיעה לחיצוניות שלהם — לעולמות ולהיכלות שבעולם העשיה. אדמו״ר הזקן מפנה לאיגרת הקודש, שם הוא מסביר שההתגלות מגיעה לעולם העשיה רק באמצעות מעשה.

כדי שהאור יגיע למדרגה הנמוכה ביותר, עליו להימשך ממקור נעלה יותר. אדמו״ר הזקן מפנה להסבר במקום אחר על מילות התפילה ״אל עליון גומל חסדים טובים״.

גם ההפך נכון: דווקא משום שהמעשה נמוך מן הדיבור, הוא יכול לגלות מדרגה נעלית יותר. בדומה לרמז לחכם, המעשה מבטא את מה שאותיות הדיבור אינן יכולות לגלות.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוקים ״ששים המה מלכות״ ו״אחת היא יונתי״, העוסק במעלת הנשמות על המלאכים. המלאכים נמשכים ממדרגת הדיבור האלוקי.

הוא מפנה גם לביאורו על הפסוק ״והארץ הדום רגלי״, שבו נאמר שמי שמתקן את מעשיו זוכה לכך שמוחו ולבו יהיו זכים פי אלף. למעשים יש השפעה כזאת משום שהם ממשיכים מן המקור ומן הפנימיות של החכמה העילאה.

יתר על כן, אי אפשר להמשיך את התגלות החכמה העילאה באמצעות התורה לבדה; הדבר נעשה רק באמצעות מעשה המצוות. אדמו״ר הזקן מצטט את דבריו באיגרת הקודש, המביאה את דברי חז״ל: מי שאומר ״אין לי אלא תורה״, בלי גמילות חסדים, אין לו אפילו תורה.

התורה יוצאת מחכמה, והעולם מתקיים באמצעות התורה ובאמצעות הלומדים אותה. בדיבורם הם ממשיכים את אור החכמה העילאה אל אותיות הדיבור שבהן נברא העולם.

המשכת החכמה אל הדיבור היא ירידה גדולה, ולכן היא זקוקה לחסד העליון, הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך. החסד הזה מתעורר מלמטה באמצעות צדקה וחסד עם השפלים, והפסוק ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ רומז לכך.

הפסוק ממשיך: יתהלל דווקא בכך שהוא יודע ״כי אני הוי׳ עושה חסד״. החסד הוא שמוריד למטה את חיות החכמה; בלעדיו החכמה נשארת ״חכמתו״ בלבד, ואינה מעניקה חיות למה שמתחתיה.

כאן מסתיים הציטוט מאיגרת הקודש. גם למעלה החכמה מגיעה אל אותיות הדיבור רק באמצעות המדות העליונות; זוהי בחינת יעקב, שאותיות שמו הן ״יבקע״ — החכמה בוקעת דרך המדות ונמשכת אל הדיבור.

אדמו״ר הזקן מפנה גם לביאוריו על מאמר הזוהר בעניין ״אתם עדי״ ועל הפסוק העוסק בציצית, שבו הוא דן ב״כי מאיש לוקחה זאת״. שני המקומות מרחיבים באותו נושא.

מכל זה מתברר עניינו של חטא המרגלים. המדרש קושר את התורה למדבר, ודורש את הפסוק ״וממדבר מתנה״ על התורה שניתנה במדבר.

אף על פי כן, התורה עצמה אומרת שהכול נועד ״לעשות בארץ״: תכליתה היא קיום המצוות המעשיות. גם המשכת החכמה העליונה אל הדיבור — הבחינה שאליה ביקשו המרגלים להגיע — אינה יכולה להתקיים בלי המצוות, מן הטעמים שנזכרו לעיל.

לכן, אחרי ״אל יתהלל חכם בחכמתו״, הפסוק מדבר על ״חסד ומשפט וצדקה בארץ״: החכמה נמשכת דווקא באמצעות מעשים הנעשים בארץ. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר המתחיל ״כי תשמע בקול״, שבו מוסבר העניין בהרחבה.

אדמו״ר הזקן מוסיף שאפשר לבאר את העניין כולו בדרך מעט אחרת, על פי מאמרו על עשרת הדיברות, העוסק בלימוד התורה, שעליה נאמר ״וכל חפצים לא ישוו בה״, אפילו ״חפצי שמים״, כלומר מצוות. המאמר דן גם במשנה ״אם אין חכמה אין יראה״.

בדומה לכך, המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ולקיים את מצוותיה, אלא העדיפו להישאר במדבר, במדרגה של ״ומדברך נאוה״ — גילוי בדיבור האלוקי בלבד. אך לאמיתו של דבר, הם טעו.

טעותם הגדולה מוסברת במשנה ״אם אין יראה אין חכמה״: אפשר להמשיך את אור התורה רק כאשר קיום המצוות קודם. יראת שמים, המתבטאת בקיום המצוות, צריכה לבוא לפני החכמה.

אותו סדר מופיע בתפילה: ״קדשנו במצותיך״, ורק אחר כך ״ותן חלקנו בתורתך״. במתן תורה התורה התגלתה תחילה, אך היה זה סדר מיוחד לאותה שעה בלבד.

בכל הדורות הבאים המצוות צריכות לבוא תחילה. ישראל הבינו זאת במעמד סיני, ולכן אמרו ״נעשה״ לפני ״נשמע״; המאמר שאליו מפנה אדמו״ר הזקן מסביר זאת באריכות.