והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ למען…

המאמר פותח בפסוקי הציצית (במדבר ט״ו, ל״ט–מ׳), שאת המילים ״וראיתם״, ״וזכרתם״ ו״ועשיתם״ יסביר אחת לאחת. תחילה הוא מציג את דימוי הנישואין: כנסת ישראל, המקור הכללי של נשמות ישראל, היא הכלה, והקדוש ברוך הוא הוא החתן. כך דורשים חז״ל את הביטוי ״יום חתונתו״ על מתן תורה, וכך מבשר הושע שישראל יקראו לה׳ ״אישי״, כלומר ״בעלי״.

בפסוק בספר בראשית נאמר שהאישה נקראה כך מפני שנלקחה מן האיש. אדמו״ר הזקן קורא את המילה ״אשה״ כשתי מילים: אש והאות ה״א, ומחיל את השם על כנסת ישראל, הכלה שבפסקת הפתיחה.

הה״א קשורה לבריאה: חז״ל דורשים את ״בהבראם״ כ״בה״א בראם״, והה״א, שערכה המספרי חמש, רומזת לחמשת המקומות בפה שבהם נוצר הדיבור, כפי שמלמד ספר יצירה (2:3). ״רוח פיו״ זו היא המקור שממנו נובעים עשרת מאמרות הבריאה, והטקסט מזהה אותה עם ״מאמר אחד״ שבו, כדברי המשנה, יכול היה העולם להיבראות.

האות ה״א נקראת בארמית ״אות קלה שאין בה ממש״, משום שמבטאים אותה באמצעות הבל בלבד. גם הדיבור נובע מהבל הלב — הארה בלבד של הנפש, שאינה מערבת את עצמותה.

הדיבור הוא רק כוח ההתפשטות של הנפש, הנמשך מחיצוניותה ולא מעומקה הפנימי. בדרך משל, גם החיות האלוקית המהווה את העולמות ומחיה אותם מבפנים ומקיפה אותם היא, כפי שנאמר בחלק הבא, הארה חיצונית בלבד.

הארה זו נובעת ממלכותו של ה׳, שמטבעה פונה אל מה שמחוץ לו, שהרי מלך זקוק לעם שעליו ימלוך. בריאת העולמות נעשית באמצעות חיצוניות זו בלבד של האלוקות, כשם שהדיבור נובע מחיצוניות הנפש בלבד.

כאשר אותה הארה של מלכות מאירה בכנסת ישראל, מקור הנשמות, היא מעוררת בהן תשוקה בוערת להתבטל ולהיכלל באור אין סוף. משום אש זו, אש ה״א, נקראת כנסת ישראל ״אשה״.

שני פסוקים תומכים בכך: תשוקת האישה היא אל אישה, והנשמה היא ״נר הוי׳״. השלהבת שואפת בטבעה כלפי מעלה, וכך גם הנשמה, מטבעה ומעוד לפני כניסתה לגוף, עולה אל מקורה.

גם לאחר שהנשמה נכנסת לגוף, מי שמחליט להקדיש את עצמו לה׳ יכול לעורר אהבה זו בכוח נפשו. אדמו״ר הזקן מפנה לתניא, ספר של בינונים, שבו מוסברת אהבה זו של הנפש האלקית.

השאלה היא שהחיות הבוראת נבראים יש מאין יוצרת אותם כנפרדים ומרוחקים, כ״עם״ — מילה שאדמו״ר הזקן קושר לעוממות, גחלים עוממות. מניין, אם כן, יוכלו נבראים נפרדים כאלה לקבל את הכוח לבטל את עצמם ולהיכלל באין סוף?

התשובה נמצאת באותו פסוק: האישה נלקחה ״מאיש״, ו״איש״ הוא אש עם האות יו״ד. היו״ד, האות הקטנה ביותר, היא נקודה בלבד, והיא מסמלת את החכמה העילאה — נקודה שעדיין לא התרחבה.

חכמה היא ההבזק הראשון של ההשגה, כמו ברק במוח, לפני שבינה תופסת אותו ומפתחת אותו. בינה היא הרחבת המוח, המפתחת את ההבזק לאורך ולרוחב.

למעלה, בינה עילאה היא ״עולם התענוג״ לנשמות, הנהנות מהשגת אור אין סוף. השגה זו נקראת ״יש״, על פי הפסוק ״להנחיל אוהבי יש״, והיא גן עדן.

החכמה, שעל פי פירוש הפסוק באיוב באה ״מאין״, היא עדן — מקור התענוג — ולא הגן שבו נהנים ממנו. כשם שבהברקה שעדיין במוח התענוג נסתר עד שהרעיון מובן, כך בחכמה התענוג עדיין נסתר במקורו.

חכמה היא בחינת ביטול מוחלט, היות הנברא כלא לפני אור אין סוף. באמצעות ״בחכמה יסד ארץ״ נמשך ביטול זה לשורש נשמות ישראל, ומשם הוא מתחלק לשישים ריבוא נשמות השורש ולענפיהן.

כך מגיע הביטול של חכמה לכל נשמה, ומאפשר לה לבטל את ישותה, את תחושת ה״יש״ שבה, ולהיות בבחינת אישה ונר. זהו ״נר הוי׳״: כמיהתה של הנשמה, הדומה לנר, נמשכת מבחינת הוי׳.

השאלה הבאה היא כיצד חכמה עילאה נעשית גלויה למטה. המשל הוא לטיפה המתוארת כטיפה ממוח הזכר, שצריכה להתפשט תחילה בכל האיברים.

בדומה לכך, חכמה צריכה להתפשט באמצעות ״רמ״ח איברי המלך״, כינויו של תיקוני הזוהר לרמ״ח מצוות עשה. המצוות הן הכלים שבהם אור אין סוף מתלבש.

כשם שחיות הנשמה מתפשטת באיברי הגוף, כך המצוות נושאות את החכמה העליונה, את כוח הביטול, אל כל נשמות ישראל. כך הן נעשות בבחינת אישה ונר, והמילה ״נר״ עולה בגימטרייה ר״ן.

הזוהר מסביר שהנר נוצר כאשר רמ״ח האיברים מקבלים משתי זרועות, ימין ושמאל, וכך רמ״ח ועוד שתיים הם ר״ן. הפסוק ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ מתאר את שתי הזרועות האלה.

המאמר מזהה את המשכת אור אין סוף כלפי מטה עם חסד. כמו המים, גם החסד יורד מטבעו ממקום גבוה למקום נמוך.

אולם אילו היה האור יורד למטה בדיוק כפי שהוא למעלה, העולמות לא היו יכולים להתקיים כיש, כ״משהו״ עצמאי.

לכן דרוש צמצום, המאפשר קיום נפרד, ובכל זאת הביטול צריך להגיע אל אותו קיום. המטרה היא דווקא ביטול שבא מתוך ״משהו״ — מציאות נפרדת שמבטלת את עצמה.

בהערת אגב, בתוך סוגריים מרובעים, מפנה אדמו״ר הזקן למאמרו בתורה אור, פרשת מקץ, על ״המגביהי לשבת״ (תהלים קי״ג:ה׳). שם נדרש ״המגביהי״ כ״המגביה י׳״: הה׳ נוצרת מן הד׳, שהיא בחינת ״דלית ליה מגרמיה כלום״, כאשר י׳ קטנה נמצאת בתוכה.

הי׳ הזאת היא התוספת שהמצווה מביאה: צדק נעשה צדקה באמצעות הוספת ה׳. כך, באמצעות המצווה, הי׳ של חכמה נכנסת לד׳ הריקה והיא נעשית ה׳.

בקטע בתורה אור נאמר בדיוק מה שמבואר כאן: המצוות ממשיכות את החכמה העליונה, אש יו״ד, אל כנסת ישראל, ובכך עושות אותה אש ה׳. היו״ד שנכנסת לדל״ת ויוצרת ה״א היא אותו תהליך שמשתקף בצורות האותיות.

שלושה מקורות דורשים את ״סמכוני באשישות״ (שיר השירים ב, ה) כשתי אשות: המדרש אומר ״בשתי אשות״; תיקוני זוהר — ״אש לבנה ואש אדומה״; ותיקון ס״ד — ״איש ואשה״. אדמו״ר הזקן אומר שכולם מתכוונים לאותו זוג, אש יו״ד ואש ה׳, וכאן מסתיימת ההערה הארוכה שבסוגריים המרובעים.

סעיף 2 מתחיל. כוח הביטול שמגיע לעולמות הנבראים באמצעות חכמה עילאה אינו מתחיל בחכמה; הוא מאיר מאור אין סוף, שלמעלה הרבה מהחכמה.

גם ההתגלות בחכמה היא ירידה עבור אור אין סוף. תיקוני הזוהר (פתח אליהו) אומרים על ה׳ שהוא ״חכם ולא בחכמה ידועה״, שכן חכמתו אינה דומה לשום חכמה המוכרת לנו.

ובכל זאת, כדי שיהיה שייך לכנותו בכלל ״חכם״, נדרשת התגלות; אין סוף הוא כשמו, בלי סוף או גבול, רם ונישא מעל כל תואר.

ההמשכה שמאפשרת את ההתגלות נקראת ״שערות״. השערות צומחות ממותרי המוח וניזונות ממנו, אך עיקר החיות שבמוח אינו נמשך בהן.

הראיה לכך היא שגזיזת השיער אינה גורמת כאב: השיער מקבל רק הארה עודפת מחיות המוח, ולא את עצמותה.

גם מה שמגיע לשערה אינו אלא הארה קטנה ומצומצמת, העוברת דרך החלל הצר שבה. כך גם האור שבאמצעותו אין סוף מתגלה בחכמה דומה לשערה, ואין לו שום השוואה לעצמות אור אין סוף.

צמצום זה, בדומה לאור העובר דרך שערות נפרדות, הוא שמחלק את ההשפעה האלוקית לאינספור עולמות, שכל אחד שונה מרעהו. הערות קה״ת קושרות את הביטוי ״עולמות שאין להם מספר״ לדרשת הזוהר, הקורא ״עלמות״ כ״עולמות״.

העולמות שונים זה מזה בהתאם להבדל באופן שבו כל אחד מהם משיג את אור אין סוף המגיע אליו. לכן נקראות הישויות הרוחניות ״שכלים נבדלים״: ההבדל ביניהן מתבטא רק במה שהן משיגות.

ההערה שבסוגריים מסבירה מדוע: בלי גופים שתופסים מקום, שום דבר אחר לא יכול להפריד ביניהם. כך גם בכל העולמות, זה אחר זה.

מאור זה שלמעלה מחכמה נמשך הביטול גם אל העולמות הנבראים, וכל אחד משיג את אור אין סוף לפי יכולתו. הביטוי הארמי מזכיר את דברי הזוהר שה׳ נודע לכל אחד לפי מה שלבו יכול להשיג.

הביטוי ״וראיתם אותו״ שבפסוק הפותח חוזר אל ״פתיל תכלת״ שבפסוק הקודם. הגמרא אומרת שתכלת היא צמר צבוע; הצמר מזכיר את חזון דניאל על עתיק יומין: ״ושער ראשו כעמר נקא״ — אלה הן ״השערות״ שתוארו לעיל.

אלא שפתיל הציצית נצבע בתכלת, משום שכאשר אור השערות נמשך למטה הוא מקבל את גוון התכלת. זהו גוונו של חלקו התחתון של השלהבת, האוחז בפתילה ונעשה כחול כשהוא מכלה את הפתילה או את העצים שבהם הוא נאחז.

חכמים אומרים שהתכלת דומה לים, הים לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד, שמסמל כאן את מלכותו של ה׳. המלכות נקראת ״ארץ אוכלת יושביה״, כדברי המרגלים, משום שהעולמות מקבלים ממנה חיות רק באמצעות ביטול: הם מקבלים עליהם את עול מלכות שמים ונבלעים במקורם.

מה שנשאר נפרד, הסטרא אחרא, אינו מקבל חיות מאותו מקור. בסוגריים אדמו״ר הזקן מביא את המדרש על קרבנו של הנשיא השביעי: ה׳ ״נתן ליראיו חלק של תכלת, שהיא מעין כבודו״.

מכיוון שהעולמות נבראו כיש, כ״דבר״, החיות של המלכות פועלת בהם כמו שלהבת האחוזה בפתילה גשמית. לכן המשכת החיות אל העולמות שנבראו מאין נקראת תכלת.

התכלת היא המשכת הביטול, כדי שהיש יתבטל אף שהוא מוסיף להתקיים. הסוגריים מסבירים מדוע התכלת דומה לכיסא הכבוד: הכיסא בטל בפני מי שיושב עליו.

כל זה נמשך מן ״השערות״, מן הצמר שב״ושער ראשיה כעמר נקא״; זוהי המשכת אור אין סוף שמעל לחכמה לאין ערוך, כפי שהוסבר בסעיף 2.

סעיף ג: כל ההמשכה הזאת תלויה בעבודתם של ישראל למטה. כשהם מקיימים את המצוות מפני שהן ציוויו של המלך, הם מעוררים אתערותא דלתתא, המביאה אתערותא דלעילא.

האתערותא דלעילא ממשיכה את אור ה״שערות״ אל החכמה ואל רמ״ח ״איברי המלך״ — המצוות, שנעשות כלים לאור זה. כך נעשות המצוות למטה למשפיעות של חכמה גלויה.

כך מפרש המאמר את ״וזכרתם״: עשו את המצוות לזכרים, כלומר למשפיעים. הן משפיעות חכמה וביטול, כך שלמטה יהיה ביטול היש.

אולם לשם כך נדרשת האזהרה ״ולא תתורו אחרי לבבכם״, שהפסוק מכנה זנות. כאן זנות היא התלהבות ולהבות של ״אש זרה״ — תשוקה לדבר שאינו ה׳.

בדומה לאישה שאינה נאמנה, הלהוטה אחר זרים ופונה עורף לבעלה, כך אדם זה בוער בתשוקתו להנאות העולם. לעומת זאת, ההנאות שאדם זקוק להן בעולם הזה ראוי שייקח בקרירות, וכאילו כפו אותו — כלשון הגמרא (Nedarim 20b) על מי שפועל ״כאילו שד כופה אותו״.

חז״ל שיבחו את הדורות הקודמים, שעשו את תורתם קבע ואת מלאכתם עראי. אדמו״ר הזקן מפרש ״עראי״ כעיסוק שאין בו חום או תשוקה שבלב, ושאין עושים אותו לעיקר לעולם; לאחר מכן הוא משווה את מי שבוער בענייני העולם לאישה שסטתה בפרשת הסוטה שבתורה.

כשם שהאישה שסטתה אסורה לבעלה, כך מי שנמשך אחר ״אש זרה״ של הבלי העולם ותענוגותיו אינו יכול להיות בבחינת אשה, אש ה״א. אדם כזה אינו יכול לקבל מאיש, אש יו״ד — את החכמה והביטול הבאים מלמעלה.

המדרש על קהלת מונה את תכונותיו של הלב, ובהן ״הלב סוטה״ — ככתוב במשלי ז׳, כ״ה — ו״הלב זונה״, ככתוב בפסוק שלנו: ״ולא תתורו אחרי לבבכם״. ההליכה אחר הלב נקראת במפורש זנות.

בתהילים נאמר ״סור מרע ועשה טוב״, ו״טוב״ פירושו אור. כדי שמעשי האדם יאירו באור אין סוף, עליו לסור תחילה מן הרע.

הפסוק אומר ״לבבכם״ דווקא, משום שהלב הוא מיסוד האש, ושם עלולה לבעור אש זרה. שמירת הלב מקיימת את ״למען תזכרו״ — שנהיה בבחינת זכרים, כלומר משפיעים. בהערת אגב שבסוגריים, דרשת חז״ל ״אל תקרי מורשה אלא מאורסה״ — ״אל תקרא ירושה אלא מאורסת״ — מתארת את התורה ככלה המאורסת לישראל, שהם בבחינת זכר ומשפיע.

ההערה ממשיכה: ירמיהו מכנה את ישראל ״קודש להוי׳, ראשית תבואתו״, ואדמו״ר הזקן מפרש ש״ראשית״ פירושה מקור התורה. הוא מפנה לביאורו במקום אחר על פסוק המתחיל ״יונתי״, וכאן מסתיים הקטע שבסוגריים.

הדיון חוזר למילים ״למען תזכרו״: באמצעות ישראל נעשות המצוות ״כלים״ ו״איברי המלך״, שבהם נמשך אור אין סוף. העיקרון בארמית מסביר מדוע: אתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא.

הפסוק ממשיך: ״ועשיתם אותם״ (אתם), ועל פי הזוהר קוראים זאת כאמירת ה׳: ״אני מעלה עליכם כאילו עשאוני״. הדבר תלוי ב״ולא תתורו״: בעולמות הנפרדים, מי שחושק בדבר כלשהו נעשה נוקבא, מקבל, מפני שהוא מקבל ממנו תענוג.

אבל בעולם היחוד, מי שהוא בבחינת אשה, אש ה׳, ומשתוקק לה׳, נעשה בבחינת דכר, נותן. הטעם לכך הוא ש״נעוץ סופן בתחילתן״ ו״סוף מעשה במחשבה תחילה״: הדבר המופיע אחרון מושרש במקום הנעלה ביותר.

חז״ל דורשים את הפסוק ״אחור וקדם צרתני״ על האדם: ״אחור״ פירושו לאחר כל מעשה בראשית. אדם הראשון, שכלל את כל הנשמות, נברא אחרון.

אדם נברא במאמר האחרון, ״נעשה אדם״, ואף על פי כן הוא בבחינת ״קדם״, משום שנשמות ישראל עלו תחילה במחשבתו של ה׳. לכן דורשים את ״בראשית״: העולם נברא בשביל ישראל, שנקראו ״ראשית״.

כעת המאמר עובר לפסוק ״והייתם קדושים לאלקיכם״. המילה ״קדוש״, הכתובה בוי״ו, מציינת המשכה של קדש העליון; שלוש אמירות ״קדוש״ של המלאכים בחזון ישעיהו ממשיכות אותו מדרגה אחר מדרגה, עד ״הוי׳ צבאות״.

המשכת הקדושה היא בחינת ״שערות״: התורה מכנה את הנזיר ״קדוש״ משום שהוא מגדל את שערו. והמשכת ה״שערות״ נעשית על ידי אתערותא דלתתא.

״והייתם קדושים לאלקיכם״ פירושו שתמשיכו קדושה זו אל אלקיכם — האלקות השורה בתוככם, שהיא מלכותו של ה׳. זו המלכות שעליה נאמר: ״שום תשים עליך מלך״.

קבלת המלך היא יחודא תתאה, ביטול היש, כמו בתפילת עלינו: ״ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים״, וכמו ״וצבא השמים לך משתחווים״. ואף על פי כן, גם ביטול זה הוא עדיין ״יש״: יש מישהו שמשתחווה.

יחודא עילאה הוא הביטול של חכמה עילאה, ״מאין״: האדם הוא באמת כאין ואינו תופס מקום כלל לפני אור אין סוף. משה ואהרן ביטאו זאת באמירת ״ונחנו מה״, ובכך מסתיים המאמר.