ביאור ע״פ והיה לכם לציצית כו׳ הלב רואה כו׳

הקטע הקצר הזה מבאר את פסוק הציצית, שממשיך: ״וראיתם אותו... ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״, לצד דברי חז״ל: ״הלב רואה״. עניינו של הקטע הוא הלב: כיצד אור השכל מגיע אל הלב, ומדוע מה שנקבע בו נשאר לאורך זמן.

המאמר מציג את נושאו, הלב, ומביא שתי תורות. חז״ל אומרים שהלב מבין ושומע; והאריז״ל מלמד שיסוד אבא, הנקודה התחתונה של חכמה, מגיע אל החזה של ז״א, מקום הלב. ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמר ״עיני כל״ בפרשת מטות, המביא תורה של המגיד ממזריטש, רבו של אדמו״ר הזקן, על החזה.

כדי להסביר מהו יסוד, המאמר מביא כלל: כל דבר המחיה דבר נמוך ממנו עושה זאת רק באמצעות הבחינה התחתונה שבו. הסיבה נעלית מן המסובב במידה כזאת, שהמסובב אינו יכול להשיג אותה או לשאת אותה כפי שהיא.

לכן הבחינה העליונה צריכה לצמצם את עצמה ולהתחבר אל הבחינה התחתונה באמצעות הנקודה התחתונה שבה, ונקודת המגע הזאת נקראת יסוד. בספירות, יסוד אבא (חכמה) מתלבש בתוך יסוד אמא (בינה), ומשניהם נוצרים המוחין של ז״א, תבנית המדות.

בכתבי האריז״ל מוסבר ששני היסודות, של אבא ושל אמא, נמשכים בשווה עד החזה, ושם כל האורות שלהם מתקבצים בלב. אורות אלה הם ארבעה שמות אלוקיים, וחשבונם יחד הוא שלושים ושתיים, הנכתב ל״ב — אותיות המילה ״לב״. הטקסט מפנה לפירוש הרמ״ז על הזוהר, אמור צ״ג ע״ב, שאותו מצטט גם המאמר ״עיני כל״ בנושא הלב.

כעת המאמר מביא משל משכלו של האדם. רעיון חדש שעולה בו פתאום נסתר ולא מפותח כל כך כל עוד הוא במוח, עד שאפילו הוא עדיין אינו משיג אותו.

כשהרעיון מתחיל לצאת מן המוח ולהתגלות, הוא ממלא את האדם בהתלהבות ויכול להניע אותו לפעולה. אבל הלב הוא שמקיים אותו לאורך זמן: כשעניין נקבע היטב בלב, האדם לא יזוז ממנו לעולם.

כל עוד העניין נמצא רק בשכלו, הוא יכול לנטוש אותו מיד, מפני שלבו עדיין מושרש בתאוות גופניות.

הלב קרוב יותר לגוף מן המוח. לכן, גם כאשר האדם מבין בבירור שעליו לדבוק בה׳ בכל נפשו, ושזו תכלית הכול, לבו עדיין יכול למשוך אותו אחר תאוות גופניות.

חז״ל מתארים את הלב כאיבר החומד. לכן על האדם להיות תמיד זריז במלחמת השכל בלב, ולהשתמש בכל כוח ההתבוננות בגדולת ה׳ כדי להטות גם את הלב, עד שגם הוא ירצה לדבוק בו.

המאמר מיישם זאת על שתי דרכי עבודה: עבודתו של הצדיק ועבודתו של החסיד. המשנה מגדירה את הגיבור כ״כובש את יצרו״, והאדם הנקרא כאן צדיק הוא מי שעליו לכבוש תמיד את ליבו.

עליו להכניע את ליבו באמצעות שכלו ללא הרף, משום שליבו עדיין מושרש עמוק בענייני העולם הזה, ורק שכלו נוטה להידבק בה׳. מכיוון שחייו הם מלחמה מתמדת, הוא נקרא צדיק.

המדרגה הגבוהה יותר שייכת למי שמרגיל את עצמו להתבונן, עד שהעניין משתרש גם בליבו. אז הוא בטל לחלוטין מאליו, ואין בו עוד דבר שמתנגד לכך.

אדם כזה לעולם אינו סר מכך, והוא נקרא חסיד; בסוגריים מובא שערי קדושה לרבי חיים ויטאל כמקור למונחים האלה. עוד מצוין שהתניא (ספר של בינונים) משתמש במונחים אחרים: מי שהגיע למדרגה זו נקרא צדיק, ומי שעדיין עליו להמשיך להיאבק נקרא בינוני, כלומר אדם שבמדרגת ביניים.

דוד המלך ממחיש כאן את המדרגה הגבוהה יותר. כשראה את שונאי ה׳, נעשה שונא גמור שלהם, אף שהיו להם תכונות גופניות שהיו מעוררות בדרך כלל אהבה.

יופי וחכמה הם דברים שהגוף נמשך אליהם באופן טבעי. אך אהבתו של דוד לה׳ הייתה מושרשת בלבו, לצד השגתו השכלית, ולכן כל רגשותיו הטבעיים היו בטלים לפני ה׳, והמשיכה אליהם לא תפסה מקום. לכך התכוון באומרו: ״ולבי חלל בקרבי״.

כוחו של הלב נובע מכך שהרעיון יצא מן המוח, שבו היה נסתר ביותר. כעת המאמר חוזר לעניין היסוד: בכל דבר שמשפיע כלפי מטה, הבחינה שדרכה הוא משפיע נקראת יסוד.

לכן, כשאנו פונים לה׳ בברכה, אנו משתמשים במילה ״ברוך״, שלפי הידוע מקבילה ליסוד אבא; בהערת קה״ת מצוין המקור לכך במילון המונחים הקבלי ״מאורי אור״.

אנו פונים אליו בבחינה שבה הוא קשור אלינו כדי להחיות אותנו, ודווקא באותה בחינה אנו יכולים להיאחז בו.

איננו יכולים להשיג יותר מכך, מפני שזו הבחינה שאליה הוא מצמצם את עצמו כדי להשפיע כלפי מטה. לכן נאמר: ״את כולם עשית בחכמה״ — כל הבריאה קשורה אליו באמצעות חכמה, ושם יש לנו אחיזה.

משני היסודות של אבא ושל אמא נוצר המוחין של ז״א. שמו, שמקורו במילה ״זעיר״, קטן, משקף את העובדה שהשכל שבו קטן יותר מהמדרגות שמעליו.

ז״א הוא החיות המתפשטת כדי להחיות את העולמות; ההערה שבסוגריים מפנה למאמרים ״באתי לגני״ ו״צאינה וראינה״, העוסקים בפסוק ״שאו ידיכם בקודש״, ומסבירים כיצד החיות הזאת נמשכת למטה. כשהאור מתפשט עד החזה, נוצרים שם אורות רבים, ומשם נוצרות בחינות רחל ולאה, שתי תצורות נקביות המקבלות מז״א.

המאמר מעלה קושי מדברי האריז״ל, שנראה מהם שלאֶה יונקת מן המדרגות שמעליה, מבינה ומתבונה (החלק התחתון של בינה), וגם רחל יונקת מן המדרגות שמעליה.

על רחל מביא האריז״ל את הפסוק ״בחכמה יסד ארץ״, שהזוהר דורש: ״אבא יסד ברתא״ — חכמה, הנקראת אבא, ייסדה את מלכות, ה״בת״ וה״ארץ״, שכן הכול יוצא מחכמה. המאמר מקבל שגם זה נכון.

אולם המאמר מציע דרך אחרת להבין זאת: רחל ולאה נקראות מחשבה ודיבור. ההערה שבסוגריים מפנה לשלושה מאמרים שבהם הדבר מבואר, בפרשיות שלח, ויצא ותזריע.

המחשבה והדיבור הם ״העולם המכוסה״ ו״העולם הגלוי״. הם נקראים ״אחוריים״ של השכל: לא השכל עצמו, אלא ההתפשטות החיצונית שלו כשהוא נמשך למחשבה ולדיבור.

זו הסיבה שנאמר שרחל ולאה נמשכות מה״אחוריים״ של יסוד אבא ואמא. כדי להסביר את המושגים ״בהעלם״ ו״בגילוי״, המאמר מציין שבמחשבה כבר מצויות אותן אותיות ממש שהאדם ידבר בהן בהמשך.

מה שאדם חושב הוא מה שהוא מדבר; ההבדל הוא שבמחשבה האותיות מכוסות וידועות לו בלבד, ואילו לאחר שהן נאמרות גם אדם אחר יכול להבין אותן.

המחשבה והדיבור נמשכים מן המדות: האדם חושב ומדבר על מה שהוא אוהב. המדות עצמן נמשכות מהתבוננות השכל: תחילה עולה בדעתו רעיון, ואחר כך הוא מעמיק בו.

כשהאדם מתבונן, העניין מתפשט אל הלב, ושם מתעוררות המדות שגורמות לו לרצות בו או שלא לרצות בו. הלב הוא שמקנה לעניין קיום לאורך זמן; לפעמים השכל אומר שעל האדם לאהוב דבר מסוים, אך טבע הגוף אינו מניח לו.

כשהוא קושר את שכלו לדבר בעוצמה כזאת, עד שההחלטה לעשותו נקבעת גם בלבו, הוא מתבטל מאליו, והמדות הטבעיות אינן עומדות עוד בדרכו.

משום כך יכול היה יעקב לנשק את רחל: הדבר בוודאי היה מותר לו, משום שדבקותו בה׳ הותירה אותו בטל מכל תאוות הגוף. המאמר חוזר אחר כך למחשבה ולדיבור: כשהאותיות שבמחשבה מתפשטות לאותיות הדיבור, הן מתגלות יותר.

מכיוון שהשכל יוצא מן המוח אל הלב, והכול בא מחכמה, יש בלב כל הבחינות של השכל. הראשונה היא ראייה, כפי שאומר קהלת: ״ולבי ראה הרבה חכמה״.

הלב שומע ומבין גם הוא, כפי שמונה המדרש על קהלת את כוחות הלב על הפסוק ״דברתי אני עם לבי״. כלומר, יש בלב גם בחינת בינה, מפני שהיסודות של אבא ואמא מסתיימים שם במידה שווה, ובאמצעותם האור נקשר להחיות את כל העולמות.

המאמר מסיים בדרישה מן האדם: עליו להיות תמיד זריז ולבבי, לכבוש את יצרו ולעקור אותו מן המחשבה, הדיבור והמעשה, כדי שיוכל לדבוק בה׳.