ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר…

המאמר פותח בתפילתו של משה לאחר חטא המרגלים, שבה הוא מבקש ש״כוח אדונָי״ יגדל, ומזכיר את דברי ה׳ עצמו שהוא ״ארך אפיים״. לפני שהאדמו״ר הזקן מסביר את הפסוק, הוא מציב נושא מרכזי: החשיבות המכרעת של מעשה בפועל, כפי שנלמד מן הפסוק ״היום לעשותם״ ומדברי חז״ל שהמעשה הוא העיקר ושהלימוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה.

הזוהר מתאר את המצוות כלבושים לנשמה. כל מצווה שאדם מקיים מוסיפה ללבוש הזה, ולכן אם חסרה אפילו מצווה אחת, הלבוש אינו שלם.

מאחר שכל אחת מתרי״ג המצוות תורמת ללבוש של הנשמה, נשמה שלא קיימה את כולן צריכה לשוב בגלגול נוסף כדי להשלים אותן. הדבר כולל גם לידה ככהן או כלוי, מפני שיש מצוות שרק הם יכולים לקיים.

האדמו״ר הזקן מציג את השאלות שהמאמר עתיד להשיב עליהן: כיצד מעשה גשמי נעשה לבוש לנשמה, מהו לבוש כזה, ומדוע הנשמה זקוקה לו בכלל. הוא מפנה את הקורא לדיון מקביל בתורה אור, חיי שרה, ולמקומות נוספים.

ירידת הנשמה לגוף נועדה להעלות אותה למדרגה גבוהה מזו שהייתה בה קודם לכן. לפני ירידתה היא הייתה במצב של ״עמידה״, כפי שמתאר הנביא את העמידה לפני ה׳; והפסוק בזכריה מבטיח ״מהלכים״ בין העומדים, כלומר בין המלאכים.

רק באמצעות קיום מצוות בעולם הזה זוכה הנשמה ל״הליכה״ — יכולת להתקדם ממדרגה למדרגה, במקום להישאר קבועה במקומה. הנושא מוסבר בהרחבה בתורה אור, וישב.

״עמידה״ מקבילה לאהבת ה׳ ״בכל נפשך״, המתפרשת כאן כאהבה המוגבלת ליכולת של הנשמה עצמה: היא אוהבת ויראה את ה׳ רק במידה שבה היא משיגה אותו ודבקה בו. זו אהבה אמיתית, אך מוגבלת, ולכן היא נשארת באותה מדרגה.

המלאכים נקראים ״עומדים״ מפני שכל אחד מהם נשאר בקביעות במדרגה אחת. הפסוק ״שרפים עומדים״ הוא המקור הידוע לכך, ולכל מלאך אופן עבודה קבוע אחד, כפי שמתואר בחלק הבא.

מיכאל עובד מתוך אהבה וגבריאל מתוך יראה, וכל אחד עובד במידה התואמת את מה שהוא משיג. הדבר שהם משיגים הוא האור שממלא את כל העולמות, ונכנס בכל עולם במידה המתאימה למדרגתו. לכן גם עבודתם מדודה וקבועה.

לפני ירידתן לעולם הזה, הנשמות דומות למלאכים: כל אחת עומדת בדרגה קבועה בכל עולם. כל עולם מקבל מממלא כל עלמין בהתאם למידתו שלו, ודרגת הנשמה באותו עולם תואמת למה שהעולם מקבל.

העולם הזה שונה. זהו עולם המעשה, שבו האדם יכול לשנות באמת את טבעו ולהפוך את לבו מקצה אחד להיפוכו, עד כדי הפיכת החושך לאור.

השינוי אפשרי כאן מפני שבעולם הזה אור ממלא כל עלמין נסתר: העולם מעלים ומסתיר עליו, והוא אינו מתגלה כפי שהוא מתגלה בעולמות העליונים. המשפט נמשך בחלק הבא.

דווקא במקום שבו האור הפנימי נסתר, האור העליון הסובב כל עלמין שורה על הנפש מלמעלה כאור מקיף. הפסוק ״אשר אנכי מצוך היום״ רומז לכך.

״אנכי״, המילה שבה ה׳ פותח את ציווייו, מייצגת את האור הסובב כל עלמין, והוא נמשך דווקא באמצעות ״היום לעשותם״ — באמצעות העשייה בעולם הזה. דיון רחב יותר נמצא בלקוטי תורה, פינחס.

לאור המקיף יש כוח לשנות את טבעו ואת מהותו של האדם. הוא פועל הרבה מעבר למה שהנפש יכולה להגיע אליו בכוחות עצמה, באמצעות האור הפנימי שקיבלה בעת יצירתה, המוגבל למה שהיא משיגה.

הארה זו מן האור המקיף נקראת ״הליכה״, מפני שהיא מובילה את האדם מדרגה לדרגה. היא נמשכת רק באמצעות קיום התורה והמצוות.

הפסוק ״אם בחוקותי תלכו״ קושר בין ״הליכה״ לבין חוקי התורה, המצוות שמקיימים בלי טעם שכלי. הליכה זו היא האהבה ״בכל מאודך״ שבקריאת שמע — אהבה שמעבר למידה של האדם עצמו, בניגוד לאהבה המדודה ״בכל נפשך״ שתוארה לעיל.

אהבה בלתי מוגבלת זו נובעת מהתבוננות באור הסובב כל עלמין, כפי שמתואר בשתי הברכות שלפני קריאת שמע. הן מדברות על ה׳ ״המאיר לארץ״ ועל כך ש״בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״.

כל עולם וכל נברא, רוחני ככל שיהיה, אינו אלא ״מעשה״ ועשייה גשמית ביחס לה׳, כפי שהפסוק מכנה את כולם ״מעשיך״. כאן מפנה המאמר לדיון ב״סוף מעשה במחשבה תחילה״ בלקוטי תורה, במדבר.

הבריאה מאין ליש מתרחשת באמצעות הארה בלבד מאורו של ה׳, ולא באמצעות ירידתו של ה׳ לתוך העולמות שלב אחר שלב, בדרך של עילה ועלול. הוא נותר קדוש ונבדל, כפי שנאמר בברכת השחר: ״המלך המרומם לבדו מאז״.

״מרומם מאז״ פירושו שה׳ הוא כעת כפי שהיה ״מאז״, לפני בריאת העולם: לבדו, מעבר לגבולות העולמות, ובריאתם לא שינתה אותו.

זהו גם פירוש ״המתנשא מימות עולם״. מה שמתפשט בעולמות כחיות שלהם הוא רק בחינת היותו ״מלך״, והוא נמשך בהם רק מפני שהוא מלך עליהם, כפי שהפסוק מכנה זאת ״מלכות כל עולמים״.

הברכה ממשיכה: ״ברחמיך הרבים רחם עלינו״. לאחר שמתבוננים בכך שה׳ נעלה לחלוטין מן העולמות וסובב אותם, מבינים עד כמה האדם רחוק ממנו, כפי שנאמר בחלק הבא.

האדם, שנעשה גשמי, רחוק בתכלית מה׳ כזה, ולכן הוא זקוק באמת לרחמים. ואף על פי כן אנו מוסיפים לקרוא לה׳ ״אדון עוזנו״, אף שאור אין סוף אינו נקלט בתוך הנפש באופן שימלא אותה מבפנים באהבה ובביטול.

אף שהאור אינו נקלט בפנים, ה׳ הוא עדיין ״אדון עוזנו״: ״אדון״ פירושו מלכותו, שאותה מקבלים על עצמנו ככתוב ״שום תשים עליך מלך״, והיא שורה על הנפש כאור מקיף. ממנה נמשכים לנפש שלושה אורות מקיפים: במחשבה, בדיבור ובמעשה.

אדמו״ר הזקן ממשיך לפרש את הברכה שלפני קריאת שמע: אחרי ״אדון עוזנו״ באים ״צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו״. כאן ״צור״ פירושו מחסה, מקום שאדם מוצא בו הגנה, כמו בפסוק ״צור עוזי מחסי״.

גם מגן ומשגב מקיפים ומגינים. שלושת אלה הם האורות המקיפים את שלושת לבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה — ואת שלוש מדרגותיה, נפש, רוח ונשמה, המקבילות לשלושת הפעלים שבישעיה: ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״.

שלושת הפעלים שבישעיה מהדהדים את שמות העולמות בריאה, יצירה ועשיה. האורות המקיפים מקיפים את כל מדרגות הנפש מכל צד, כדי שתיכלל באור אין סוף עצמו, ותהיה ״צרורה בצרור החיים״ עם ה׳.

גם את הבטחת ישעיה ״והלך לפניך צדקך, כבוד הוי׳ יאספך״ מפרשים כך. הצדקה שאדם נותן נעשית אור מקיף — ״כבוד ה׳״ — האוסף אותו לתוכו, כדי שייכלל באור ה׳.

כל מקיף מעלה למעלה את מה שהוא מקיף, כפי שמסביר מאמר בתורה אור, פרשת מקץ. אלה הם ״לבושי הנשמה בעולם הבא״: אורות מקיפים שנוצרים באמצעות המצוות.

כמו לבושי הנפש, גם המצוות עצמן מתחלקות למחשבה, דיבור ומעשה. יש מצוות התלויות לגמרי בכוונת הלב, ומי שהתכוון קיים את המצווה.

בלי הכוונה הזאת, מצווה כזאת לא התקיימה כלל; אחרות תלויות בדיבור, ואחרות במעשה. כולן בחינת מקיפים, כפי שנאמר בברכה ״אשר קדשנו במצוותיו״: באמצעותן נמשכת הקדושה העליונה, העומדת בפני עצמה, שכן כדברי הזוהר, ״קדש מלה בגרמיה״ — קדושה היא ״דבר העומד לעצמו״.

נפתח כאן חלק שני. לפני שהמצוות יכולות להעלות את הנשמה, יש להמשיך תחילה מלמעלה: במילים שבכל ברכה, ״ברוך אתה... מלך העולם״, שהיא בחינת ״אדון עוזנו״ — מלכותו של ה׳. אדמו״ר הזקן מפנה לביאור בלקוטי תורה, שמיני, על הפסוק ״לויתן זה״.

הביאור מסתמך על המדרש שלבושו של ה׳ הוא ״עוז״, וכך נוצר הקשר ל״אדון עוזנו״. רק לאחר מכן באות המילים ״אשר קדשנו במצוותיו״: המקיפים שמעלים את הנשמה מלמטה אל הקדושה העליונה.

בכל מצווה יש שתי בחינות. הראשונה היא שעל ידי עשייתה מקיימים את ציווי המלך, בדומה לגזרה מלכותית שמתקיימת: ״ותגזר אומר ויקם״.

הבחינה השנייה היא שהמצווה ממשיכה את אור אין סוף ואת הרצון העליון אל תוך המעשה, משום ששורשה של כל מצווה ב״הררי״ הקדושה העליונה. זהו התוכן שמבטאות המילים ״אשר קדשנו במצוותיו״.

כעת אדמו״ר הזקן מדרג בין שני ההיבטים. אדם לא צריך להתחיל לקיים מצוות רק כדי להמשיך את אור אין סוף ואת הרצון העליון, אף שזו אכן תוצאה של המצוות.

קיום מצווה רק לשם התוצאה שלה דומה לשימוש בסגולה או בתרופה, או לעיסוק במסחר לשם רווח. אין זו עבודת ה׳.

התורה מוכיחה את מי ש״לא עבד״: יש לקיים מצוות כעבד הממלא את ציווי אדונו, גם בלי לדעת את טעמו. זו משמעות הציווי ״שום תשים עליך מלך״ — לקבל את ה׳ כמלך.

כאשר המצוות נעשות בדרך זו, אור אין סוף נמשך מאליו. בלי לקבל את עול מלכותו של ה׳, המצווה אינה ממשיכה דבר כלל.

הטעם הוא שה׳ מצד עצמו ״מרומם״ לבדו, למעלה מן העולמות, ורק כמלך הוא קשור אליהם, כפי שהוסבר לעיל. הסוגריים מפנים למאמרים בתורה אור, בפרשיות מקץ ויתרו.

התורה ניתנה בקול שופר המטיל חרדה, מפני שיש לקבל את עול המצוות כעבד. עם זאת, ״שופר״ רומז גם ל״שפרו מעשיכם״, כלומר, שפרו את מעשיכם: השופר גם ממשיך תענוג, כדי שהמצוות ייעשו בשמחה.

הכרת הכוונה הפנימית של המצווה נועדה להגדיל את השמחה שבה, למעלה משמחת ״רוב כל״. כל מה שהשיגו הצדיקים הגדולים בא בזכות שמחה זו; לפי הערת קה״ת, הכוונה לאריז״ל.

ההבנה היא רק אמצעי לשמחה, מפני שהתורה, ״לבוש״ האור של ה׳, היא לבוש למצוות. התורה נובעת מחכמה, ובה מלובש הרצון העליון, שהוא שורש המצוות.

אכן, התורה שלפנינו, הן הנגלה והן הנסתר, עוסקת במצוות: היא מסבירה אותן. הכוונה למאמר בלקוטי תורה, בהעלותך, על חזון מנורת הזהב של זכריה.

לדוגמה, כל מסכת סוכה מסבירה כיצד לעשות את הסוכה, ומסכתות זבחים ומנחות מסבירות את דיני קרבנות הבהמה והמנחות.

גם החלק הנסתר של התורה מסביר את המצוות. עם זאת, המצוות עצמן הן רצונו של ה׳ שאור אין סוף יימשך למטה באמצעות תרי״ג מצוות התורה ושבע המצוות שתיקנו חכמים.

תרי״ג ועוד שבע הן שש מאות ועשרים — ״עמודי אור״ המחברים בין מעלה למטה. הם מבטאים את רצונו של ה׳ שתהיה לו דירה בתחתונים.

רצונו של ה׳ הוא לשכון בקרבנו (״ושכנתי בתוכם״), והתורה היא חכמתו המגדירה בדיוק כיצד תתקיים השראה זו. התורה קובעת את הגבולות והצורות שבאמצעותם יכול אור אין סוף לשרות בעולם.

לדוגמה, הלכות סוכה מגדירות מהי סוכה כשרה: צלה צריך להיות מרובה מן האור הנכנס אליה, והיא אינה יכולה להיות גבוהה מעשרים אמה.

בדומה לכך, התורה כולה מפרטת את הצמצומים והגבולות הקובעים כיצד אור אין סוף נמשך ושורה. אור זה אינו שורה ואינו מתגלה בכל אופן שהוא.

האור שורה רק בצורה שחכמתו של ה׳ מחייבת: התפילין צריכות להיות מרובעות ורצועותיהן שחורות, ואת הקרבנות יש להקריב באופן שנקבע להם.

מאחר שהתורה כוללת שיעורים מוגדרים כאלה, אפשר להבין אותה, ולכן היא ״מזון״ לנפש — אור פנימי שהנפש קולטת. הפסוק ״ותורתך בתוך מעי״ מבטא את הפנימיות הזאת.

גם בגן עדן, מה שהנפש קולטת הוא הבנת הצמצומים והגבולות הללו, הן בתורה הנגלית והן בתורת הנסתר.

המצווה עצמה, שהיא הרצון העליון, אינה נקלטת בנפש; היא שורה מעליה בבחינת מקיף. בדומה לכך, התורה, שמקורה בחכמה, היא רק ״לבוש״ לרצונו ולתענוגו של ה׳, שהם עצמיותו, למעלה מכל לבוש.

פירוש הרמ״ז לזוהר תומך בכך: חכמה עילאה, הנקראת אבא, היא הלבוש הפנימי של אריך אנפין, בחינת הרצון העליון. כלומר, החכמה מלבישה את הרצון.

לכן התורה נקראת לבוש למצוות; נושא זה נדון גם בלקוטי תורה, אחרי. כך גם אצל האדם: ידיעת כוונת המצווה היא רק לבוש, כפי שהחלק הבא משלים.

ידיעת הכוונה היא לבוש לדבר העיקרי: קבלת המצוות כעבד המקבל את דברי אדונו. מן הפסוק ״כי לי בני ישראל עבדים״ לומדים שעל ידי היותם עבדים הם נעשים באמת ״שלי״. הטקסט מוסיף הפניה לביאור על ״וארשתיך לי״ בלקוטי תורה, במדבר.

החלק השלישי חוזר לפסוק הפותח. השם אדני מציין את מלכותו של ה׳; את אותיותיו, א־ד־נ־י, אפשר לסדר מחדש וליצור מהן את המילה דינא — חוק, כמו בכלל התלמודי ״דינא דמלכותא דינא״.

אם כן, ״אדני״ פירושו קיום המצוות כציווי המלך, ו״כוח אדני״ הוא האור המקיף את כל העולמות, הנמשך באמצעות קבלת מלכותו בפועל, בעשיית המצוות. זהו הכוח שמשה ביקש שיגדל.

מדוע הוא נקרא ״כוח״? כוח הוא דבר המצוי בהעלם ומתברר בגילוי, כמו כוחו של אדם לזרוק אבן: האבן דוממת, וטבעה ליפול.

כוחו של הזורק נושא את האבן באוויר. הכוח הזה אינו ניכר כל עוד הוא בידו; הוא נעשה ניכר רק לאחר שעבר מן ההעלם אל הגילוי ונשא את האבן.

כוחו של אור אין סוף הנמשך מלמעלה פועל באותו אופן. לפני ה׳ כל העולמות והנבראים הם כמו האבן הדוממת, שאינה יכולה להתרומם בכוחות עצמה.

״העפר אשר יהיה בקרקע המשכן״ מתפרש כמכוון למלאכים ולנשמות, מקום השראת שכינתו של ה׳ בקרב העליונים; גם הם נקראים ״עפר״. הטקסט מפנה לזוהר ולפירוש מקדש מלך.

מכיוון שאין לשום דבר ערך ביחס לה׳, הכול נחשב כעפר. הכוח הנמשך מלמעלה מעלה אותם אל אור ה׳; זהו הכוח המקיף הקושר את הנשמה ״בצרור החיים״ ו״אוסף״ אותה, כפי שהתבאר לעיל.

כוח זה מושך מלמטה למעלה, כמו כוחו של הזורק המקיף את האבן מכל צד ומונע ממנה ליפול. כך גם המקיף מקיף את הנשמה ומחזיק אותה למעלה.

אדמו״ר הזקן מציע ש״ישאהו על אברתו״, שנאמר על הנשר, מתייחס למצוות, הנקראות ״איברי״ המלך, ובאמצעותן ה׳ מעלה את הנשמה. הוא מציין שבמקום אחר, בלקוטי תורה, האזינו, אותו פסוק מתפרש כמתייחס לתשובה.

מכיוון שחטא המרגלים היה חמור כל כך, ביקש משה שכוח ההרמה יגיע למקומות נמוכים מאוד, כדי שגם מי שנפל לשפל המדרגה יוכל להתרומם. לכן הזכיר את דברי ה׳: ״הוי׳ ארך אפיים״.

ארך אפיים פירושו המילולי הוא ״ארוך פנים״. ה״פנים״ מבטאות את השפעת ה׳ הניתנת מתוך קרבה ואהבה, בניגוד ל״אחוריים״ — נתינה ללא חום, כמו אדם שמשליך דבר־מה מאחורי כתפו.

משה ביקש שה״פנים״, הגילוי באהבה, יהיו ״ארוכים״ ויגיעו הרחק מאוד למטה. גילוי זה נמשך מבחינת ״כאשר דיברת לאמור״: ״דיבור״ הוא קול רם וגלוי של הכרזה, כפי שמבואר בזוהר.

״דיבור״ שייך לעולם הגלוי, ואילו ״אמירה״ היא בלב ובמחשבה. מה שהוא דיבור גלוי במדרגה עליונה נעשה מחשבה נסתרת במדרגה שמתחתיה, בדומה לדברי הרב הנאמרים בקול והופכים למחשבה במוחו של התלמיד.

בחינת ההעלם הזאת היא השורש שממנו מתהוות המדרגות התחתונות. האריז״ל מלמד שמלכות, המדרגה האחרונה בכל עולם, נעשית המדרגות הראשונות — כתר, חכמה, בינה ודעת — בעולם שמתחתיו; הערת קה״ת מפנה ל־Etz Chaim, Sha’ar Kisei HaKavod.

המשכת הגילוי מן ה״דיבור״ הגלוי למעלה אל ה״אמירה״ הנעלמת למטה נעשית באמצעות התורה. הפסוק במעמד הר סיני, ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״, מחבר בין השניים.

כאשר אדם לומד תורה בקול, ״דבר ה׳״, שהוא ההלכה, מונח בפיו, ככתוב: ״ואשים דברי בפיך״. הדיבור הזה נעשה בחינת ״אמירה״ והעלם, כך שההשפעה מגיעה למדרגה הנמוכה ביותר; זהו פירוש הדבר שאדם הונח בגן עדן ״לעבדה״.

״לעבדה ולשמרה״ מלמד שהאדם הוא שממשיך את זיו השכינה לגן עדן. לה׳ מצד עצמו אין מדות קבועות, כפי שנאמר בתיקוני זוהר, ולכן גילוין תלוי באתערותא דלתתא, המביאה אתערותא דלעילא.

לימוד התורה ממשיך את זיו ה׳ לגן עדן העליון, ואילו קיום המצוות ממשיך אותו לגן עדן התחתון. ״לעבדה ולשמרה״ פירושו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ואדם הראשון הושם בגן עדן התחתון, הנמצא בארץ.

הדבר מעורר תמיהה: שורש המצוות גבוה משורש התורה — התורה נובעת מחכמה, ואילו המצוות הן רצון העליון, כפי שהוסבר לעיל. מדוע, אם כן, המצוות מגיעות רק לגן עדן התחתון?

התשובה היא שמה ששורשו גבוה יותר יכול לרדת למטה יותר. הדברים מפנים לדיון לעיל בפסוק ״טובה הארץ מאד מאד״.

לכן, לאחר חטא המרגלים, ביקש משה ״יגדל נא כח אד׳״ — את הכוח והאור הנמשכים בעבודת ה׳ באמצעות המצוות.

עבודה זו היא בחינת ״כי לי בני ישראל עבדים״, והמדרש מלמד שבכל מקום שה׳ אומר ״לי״, הדבר אינו פוסק לעולם. משה נזקק לאור שיוכל להגיע למטה מן הרגיל.

כדי שגם חטא המרגלים לא יחסום את ההמשכה, האור היה צריך לבוא ממקור גבוה יותר: כוחו של אד׳, רצון העליון, שלמעלה מן התורה.

מכיוון שכוח זה נעלה כל כך, הוא יכול לרדת למטה מאוד ולהרים את מי שנפלו לשפל המדרגה, לקשרם מחדש לאור אין סוף.

״כאשר דברת לאמר״ מזכיר את התהליך שתואר לעיל: ״דיבור״ התורה נעשה ״אמירה״ נסתרת במדרגות התחתונות, וכך נעשה מקור השפע האלוקי בגן עדן לנשמות.

משה ביקש שכוח אדני יהיה ״ארוך״ — ״ארך אפים״ — וכך הגילוי יימשך עוד למטה. כך קורה גם עם התורה והמצוות אפילו עכשיו: כוחן יורד אל העולם הגשמי הזה.

יש מצוות שפירותיהן — כלומר, הברכות שהן מביאות — אדם נהנה מהן בעולם הזה, כפי שמלמדת המשנה. גם הברכות שבפרשת בחוקותי — יבול רב ושלום בארץ — מתקיימות כפשוטן, שכן המקרא אינו יוצא מידי פשוטו.

הברכה ״ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך״ פירושה שהברכות יגיעו עד למקום שבו האדם נמצא. באמצעות המשכה גדולה זו, ״נושא עוון״ של ה׳ מתפרש כנשיאה והרמה: גם כובד החטא נישא ומורם, כמו שכוחו של המטיל מרים את האבן.

״ועובר על פשע״ נדרש באמצעות משחק אותיות: פשע, כשהאותיות מסודרות מחדש, נעשה שפע. החטא עצמו נהפך לטוב, כפי שאומרים חז״ל, שעל ידי תשובה זדונות נעשים כזכויות.

כך מתבאר כיצד לימוד התורה מכפר: ״בחסד ואמת יכופר עוון״, ו״אמת״ פירושה תורה. וכך גם צדקה פודה מן החטא, כפי שיעץ דניאל לנבוכדנצר: ״וחטאך בצדקה פרוק״.

כיצד יכולים התורה והמצוות לתקן את כל הנזק שאדם גרם לנפשו? התשובה מתחילה בלימוד התורה, שבו דבריו של ה׳ עצמו נמצאים בפיו של האדם.

לצד קיום מצוות מתוך קבלת מלכותו של ה׳, לימוד התורה ממשיך כוח מלמעלה. בדומה לכוח המרים את האבן, הוא מעלה את מה שנפל.

גילוי זה בא רק באמצעות פעולה בעולם הזה, ״היום לעשותם״, ולא ״מחר״, בעולם הבא. לכן אמר משה ״ועתה״.

המדרש אומר ש״ועתה״ פירושו תמיד תשובה, ההופכת את החושך לאור. והיא צריכה להיות ״עתה״, במהלך החיים שבהם האדם פועל.

רק עתה, כשהאדם נתון בבחירה חופשית ויכול להפנות את לבו לטוב, שורה עליו האור הסובב כל עלמין. אור זה הוא ה״כוח״ שעליו ביקש משה.

הסוגריים החותמים מונים מקורות על ״ועתה יגדל נא כוח״: התלמוד במסכתות שבת וסנהדרין, ספרי הקבלה שערי אורה ופרדס, המדרש על פרשת שלח והזוהר. בהערות קה״ת מצוין שרבים מן הקטעים האלה הועתקו באור התורה, שלח.

הרשימה נמשכת בזוהר על פרשת האזינו ופרשת פינחס, בפירוש הרמ״ז שם ובספר מאורי אור, המסודר לפי אותיות. הסימון ״(מ״ד)״ מופיע כך בטקסט.

הרשימה מסתיימת במדרש על איכה (״וילכו בלא כוח״), בתיקוני זוהר ובפירוש רבינו בחיי לפרשת שלח. הערת קה״ת מציעה ש״סעיף ע״ט״ צריך להיות לכאורה ״סעיף ס״ט״, כפי שמופיע באור התורה.