שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה…

1שבת שבתון12 הוא לכם ועניתם3 את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וגו׳. להבין מהו בתשעה בתשיעי מבע״ל וגם מ״ש שבת שבתון הוא ל׳ [לשון] זכר ובפ׳ אחרי כתיב4 שבת שבתון היא. ושם נאמ׳ [נאמר] ועניתם את נפשותיכם חקת עולם ולא נאמר בתשעה לחדש כמ״ש כאן בפ׳ אמור.

2וצ״ל טעם השינוי וגם לכאורה כאן היה ראוי1 יותר לומר חקת עולם דהא בפ׳ אחרי מבואר כל סדר עבודת כה״ג [כהאי גוונא] ביוהכ״פ [ביום הכפורים] ואיננה רק בפני הבית משא״כ כאן בפ׳ אמור דעיקר הפרשה הוא סדר המועדות שזה נוהג גם עכשיו שאין בית המקדש קיים. אם כן כאן דייקא היה ראוי לומר חקת עולם. ומדוע שינה הכתוב לכתוב שם דייקא חקת עולם ולא כאן. והנה כתיב וכפר על הקדש מטומאת בני2 ישראל. וצ״לח מהו ענין הכפרה על הקדש וכי חטא חטא שצריך כפרה. ועיין מזה בספר ע״מ (מאמר חיקור דין ח״א [חלק א׳] פי״ג)3 וגם מ״ש בסוף הפרשה וכפר את מקדש הקדש.4 מדוע שינה הכתוב אח״כ לאמר מקדש הקדש. והנה מתחלה יש להקדים כללות ענין המצות. דהנה נודע דתכלית ירידת הנשמה לעוה״ז היא משום דהיום לעשותם5 במעשה המצות וכמ״ש בזהר ע״פ ואברהם זקן6 בא בימים7 שהימים הן הלבושים הנעשים מן המצות אשר האדם עושה בהם וכמ״ש ימים יוצרו8 כו׳.9

3ולכן צריך כל אדם לקיים כל התרי״ג מצות ואפי׳ [ואפילו] מצות כהנים וכה״ג [וכהאי גוונא]1 ע״י עיבור או גלגול משום דאי חסרא חדא2 חסרא לבושא חדא כו׳ וכמ״ש במ״א בד״ה הבאים ישרש3 כו׳. ולהבין מהו ענין הלבושים הללו. צ״ל תחלה פי׳ מאמר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳. פי׳ מקור הנשמה בעודנה במקור חוצבה נקרא טהורה כי טהור הוא לשון הארה ובהירות4 כענין כעצם השמים לטוהר5 והיינו לפי שאז היא בחי׳ אלקות ממש ואח״כ אתה בראתה הוא כשיורדת משם להתלבש בגוף שמתחלה נמשכת בעולם הבריאה ואז היא בחי׳ נברא יש מאין וכמ״ש כל הנקרא בשמי ולכבודי6 בראתיו כו׳ ואח״כ אתה יצרתה בעולם המלאכים7 והן הן בחי׳ השתלשלות וירידת הנשמה ממדרגה למדרגה כשלשלת האחוזה זו בזו כו׳ עד שנפחתה בי בעולם העשיה ונתלבשה בעולם הזה בגוף החומרי (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ושמתי כדכד).8 ואמנם הנה נודע דירידה צורך עליה היא והיינו למעלה ממקור חוצבה בבחי׳ טהור הנ״ל והוא על ידי מעשה המצות כי הנה בברכת המצות אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו ופי׳ שע״י המצות אנחנו מתעלים בבחי׳ קדש העליון שהיא למעלה מבחי׳ טהרה כנודע שקדושה היא בכהנים כמ״ש וקדשתו9 כו׳ וטהרה היא בלוים כמ״ש וכה תעשה להם לטהרם10 הזה עליהם כו׳.

4וכמו שמעלת הכהנים הגבה מאד נעלה על מדרגת הלוים כך בחי׳ קדש גבוה מאד נעלה מבחי׳ טהור. וב יאור ענין זה יובן בהקדים ביאור ענין סובב כ״ע [כל עלמין] וממכ״ע [וממלא כל עלמין]. כי הנה המחשבה והדבור שלמעלה הן בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] והוא עד״מ כאדם החושב ומהרהר באיזה דבר שמחשבתו מלובשת ותקועה ממש באותו דבר ומוקפת ממנו (ועיין בסש״ב [בספר של בינונים] ח״א [חלק א׳] פ״ה) וכן כשמדבר באיזה דבר כו׳. כך כביכול החיות שבע״מ יהי אור יהי רקיע כו׳ הוא מתלבש ונתפס ממש בתוך העולמות להחיותם ומוקף מהם וכן בחי׳ החיות והאותיות הנמשכים מהמחשבה שבמחשבה אחת ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ג״כ נתפס ומתלבש בתוך העולמות שהרי כולם בחכמה עשית1 כתיב. ופי׳ בזהר תזריע (דמ״ג רע״א) כולם בחכמה עשית בבינה. פי׳ כי בינה היא בחי׳ מחשבה עילאה אלא שמחשבה היא מחיה עלמין סתימין דלא אתגליין והדבור מחיה ומהוה עלמין דאתגליין. (כי בינה מקננא בכורסייא2 שהיא הבריאה וז״א ביצירה ומל׳ בעשיה והיינו שלשים כלים דאצילות שנעשים נשמה לבי״ע יו״ד כלים הפנימים בבריאה והתיכונים ביצירה והחיצונים נעשים נשמה לעשייה וע׳ מזה באגה״ק [באגרת הקודש] ע״פ ויעש דוד שם) והגם כי לא מחשבותי מחשבותיכם3 כתיב והיינו שהמחשבה אצלו ית׳ אינה מלבשת מהותו ועצמותו ית׳ ולכן אני ה׳ לא שניתי4 ולא כמו באדם שמהותו ועצמותו ממש מלובש בהמחשבה וכמ״ש במ״א אך מ״מ הרי דברה תורה5 כלשון בני אדם כמו בגשמיות שמה שמוציא מפיו להיות נשמע ונתגלה לזולתו נקרא בשם דבור שהבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו משא״כ האותיות המחשבה אע״פ [אף על פי] שהן ג״כ רק לבושי הנפש מ״מ לא ירדו להיות נראה דבר נפרד. כך למעלה אע״פ [אף על פי] שבאמת אין לך דבר שחוץ ממנו. מ״מ מצד הסתר האור דרך ירידות וצמצומים להחיות עולמות נפרדים שהם נראים יש ודבר נפרד נקרא החיות הזה השופע בתוכם להחליותם ע״ד שיהיו דבר נפרד בשם אותיות הדבור עד״מ דבור האדם כגו׳ [כוגו׳ / כגומר] אבל עלמין סתימין שהם בבחי׳ ביטול יותר (וע״ד המבואר במ״א בענין ב׳ הבחינות דים ויבשה שזהו ענין עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא) נקרא החיות המתלבש בתוכם להחיותם בשם אותיות המחשבה. והנה המלאכים הם מבחי׳ עלמין דאתגליין וכמ״ש ויעף אלי אחד מן השרפים6 ומתהוים מבחי׳ דבור כמ״ש בדבר ה׳ שמים נעשו7 וברוח פיו כל צבאם כו׳. אבל ישראל עלו8 במחשבה בחי׳ עלמין סתימין ולכן נקרא הנשמה טהורה היא כי עלמין סתימין היינו בחינת טהורה כי ענין ההעלם הוא שמחמת תוקף אורו וגודל בהירתו א״א לו לבא לידי התגלות וכענין יוצר אור ובורא חושך9 שהחשך למעלה מהאור ורומז לתש״ר [לתפילין של ראש]10 (שהיא בחינת חב״ד [חכמה בינה ודעת] מה שאין כן יוצר אור רומז לתש״י [לתפילין של יד]). וכמו עד״מ אור גדו ל שמעוצם תוקפו מחשיך הראות וא״א להסתכל בו וכענין שנאמר ישת חשך סתרו11 כו׳ וכמ״כ [וכמו כן] כאן שלפי ששרש נש״י [נשמות ישראל] מאור הבהיר ונעלה מאד הנקרא בשם טהו״ר על כן אי אפשר לו להתגלות ונקרא עלמין סתימין בחינת מחשבה כנ״ל:121314

5ב והנה משם ירדה הנשמה בבי״ע עד שנשפלה בעולם השפל ונתלבשה בגוף חומרי. וירידה זו צורך עליה היא למעלה מבחי׳ המחשבה שהיא בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] כנ״ל רק שהוא החיות דעלמין סתימין כו׳ אבל ע״י הירידה זאת היא עולה למעלה מעלה בבחי׳ סובב כולא עלמין (ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע ישראל) ופי׳ סובב היינו שמקיף מלמעלה ואינו נתפס ומתלבש בתוך העלמין כי כל העולמות כאין נגדו וכטפה מים אוקינוס שהטפה בטלה לגבי הים הגדול ויתר מכן כי לא נערות אליו קדושתו וכמ״ש במ״א ואינן יכולים להכילו בתוכם כלל ומ״ש ואתה מחיה את כולם1 שנמשך חיות ממנו בתוך העולמות ממש היא רק זיו והארה לבד. אבל אור א״ס ב״ה בעצמו אינו נתפס בגדר עלמין כלל ולכך כתיב אני ה׳ לא שניתי2 ואתה הוא קודם3 שנברא כו׳ בלי שום שינוי כלל.4

6וז״ש [וזהו שכתוב] המלאכים קדוש קדוש קדוש1 הוי׳ צבאות כי צבאות הם הנשמות והמלאכים שבעלמין סתימין ועלמין דאתגליין ואומרים תחלה ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש עד שיהיה הוי׳ צבאות כי קדוש הוא לשון הבדלה שהוא מובדל בכמה מיני הבדלות עד שמתהוים צבאות גדודי הנבראים כו׳ ואמנם קדוש בוי״ו מורה ג״כ על המשכה והוא המשכה מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין] וג״פ [וג׳ פעמים] קדוש הם ג׳ מיני המשכות לג׳ עולמות בי״ע.

7והענין כי כל נברא יש לו ב׳ מיני חיות הא׳ החיות המתלבש בתוכיותו כנשמה לגוף שממלא את הגוף והוא חי ממנה והוא מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] שהוא החיות המתלבש בעלמין כנ״ל. והב׳ הוא חיות הסובב ומקיף עליו מלמעלה ששורה עליו ואינו נתפס בו וכענין שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] דאכל בי עשרה שכינתא שריא1 שאין זה גילוי השכינה אליהם ממש אלא השראה ששורה מלמעלה בבחי׳ סובב (ואעפ״כ [ואף על פי כן] הוא פועל פעולה בהם שהרי על ידי זה תפלתם מכוונת יותר כנודע כמ״ש במ״א כו׳) וזהו שאומרים ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש קדוש קדוש2 לפני ה׳ צבאות שהם ג׳ המשכות אור וחיות המקיף מבחי׳ סוכ״ע לג׳ עולמות דבי״ע כנ״ל ואמנם גם אור זה המקיף הוא רק המשכת הארה בלבד מסוכ״ע בעצמו וזהו קדוש בוא״ו אבל סוכ״ע בעצמו למעלה מעלה מערך זה והוא בחי׳ קדש בלא וא״ו שהוא ל׳ [לשון] הבדלה שהוא מובדל בערך וכענין הגבל את ההר וקדשתו3 ושם הוא עליית הנשמה ע״י מעשה המצות כמאמר אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון ממש (והיינו לפי שהמצות הם רצון העליון ב״ה חכמתו ורצונו ממש ע״כ בהם ועל ידם מתעלים הנשמות לבחי׳ קדש העליון ממש ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה הנ״ל). וזהו הירידה צורך עליה ששרשה הוא בבחי׳ טהורה היא. מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין]. וע״י ירידתה בגוף נאמר ואנשי קדש תהיון לי4 שיתעלו בבחי׳ קדש העליון ממש שהוא סוכ״ע וע׳ בזהר פ׳ משפטים (דקכ״א סע״א [סוף עמוד א]) ולכן ארז״ך עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם5 קדוש להמשיך מבחי׳ קדש העליון ששם יתעלו הצדיקים להיות המשכה בהעולמות שהמשכה זו נקרא קדוש כנ״ל. וזהו שנק׳ המצות לבושים. פי׳ כמו הלבוש שהוא מקיף וסובב על האדם ואינו מתלבש בתוכו וכך ע״י המצות נמשך גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע ומאיר על נפשו להיות בטלה ומתכללת בו והוא למעלה מבחי׳ ההארה המתלבשת בתוכיות כנ״ל. ולכן ימי האדם קצובים לו במספר6 כך וכך היינו לפי ערך ההמשכות שצריך להיות לו להעלות נפשו ולקשרה באור א״ס ב״ה:

8ג ואמנם הכח הזה במצות הוא כי הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מצות צריכות כוונה.1 וענין הכוונה היא לקיים מצות המלך הקב״ה דהיינו שבכל המצות שעושה יהיה כוונתו שעושה כדי לקיים מצות בוראו וכנזכר בכהאריז״ל [בכתבי האריז״ל] שאפילו קודם ק״ש [קריאת שמע] אחד ואהבת צ״ל הריני מקבל עלי עול מ״ע [מצות עשה] של ק״ש [קריאת שמע]2 כו׳ הגם שהדברים מתיישבים על הלב מצד עצמם שהרי כשמתבונן בגדולת ה׳ אחד ממילא יבא לבחי׳ ואהבת מ״מ צריך לכוין שעושה הכל לשם מצוה בלבד מפני שכך נצטווה להתבונן בגדולתו ולעורר את האהבה והטעם הוא מפני כי מדת מלכותו יתברך היא למעלה מבחי׳ התלבשות החיות שבתוך הנבראים וכמשל המלך שאין עצמיותו מתפשט תוך כל המדינה רק שמו בלבד נקרא עליהם שהוא בחי׳ הארה ממנו. וכשמקבל עליו מצות המלך שהיא למעלה מהתלבשות והתפשטות החיות שבנבראים עי״ז דוקא תתעלה נפשו בקדש העליון שהוא למעלה מגדר השתלשלות החיות שבתוך העולמות כנ״ל כי נעוץ תחלתן בסופן3 דייקא. (כי אבא יסד ברתא4 שהמל׳ שרשה מחכמה עילאה קדש העליון ממש ולכן גם היא נק׳ קדש וכמ״ש בזהר פ׳ פינחס) (דרנ״ד ע״ב) דכתיב כי קדש היא לכם ע״ש וגם שרשה בבחי׳ כתר שלכן נק׳ כ״ע [כל עלמין] דאיהי כתר מל׳5 כו׳ וע׳ מ״ש מזה בד״ה מי מנה הנ״ל גבי אף עשיתיו וע׳ מ״ש במ״א בענין מאמר שמואל לשאול כי שמוע מזבח טוב כו׳ ומ״ש בד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ וזהו ענין זרקא מקף שופר הולך סגולתא דאי׳ [דאיתא] בת״ז [בתיקוני זהר]6 שמדת מלכותו יתברך נק׳ זרקא דאזדריקת למעלה מעלה והולכת עמה סגולתא היא בחינת ישראל עם סגולתו להיות גם הם נזרקים בקדש העליון7 שלמעלה מהשתלשלות כנ״ל והוא בחי׳ הסובב כולא עלמין כנ״ל. (ועיין מ״ש מענין סגול וסגולה בד״ה נאוו לחייך8 בתורים9 ובד״ה אסרי לגפן10 והיינו ע״ש האהבה הטבעית שירושה לנו מאבותינו כו׳ וזהו כענין טהורה היא וע״י המצות מתעלים למעלה יותר בבחי׳ קדש העליון כנ״ל ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳ ושמי כו׳ ע״ש) והיינו הא דכתיב אני כברוש רענן.11 ברוש הוא עץ ארז הגבוה ורענן הוא כשעדיין רך שיכולים לכפוף ראשו עד למטה מאד וכשיעמידו עליו איזה דבר אח״כ כשיגביה מאליו ויעמיד על עמדו יזרק ויגביה אותו דבר למעלה גם מראשו כנודע. כך אני היא מדת מל׳ ית׳12 היא כברוש רענן שירדה ונתלבשה במצות גשמיים אבל אח״כ היא מתרוממת עד רום המעלות ומעלית ג״כ את האדם המקיים המצות להיות עולה גם למעלה מבחי׳ המל׳ גם בעודנה למעלה טרם ירידתה והיא בחי׳ קדש העליון הסוכ״ע כנ״ל.

9וע״ז נאמר וצדקה תרומם גוי.1 שכל המצות נק׳ בשם צדקה כמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כל כל המצוה הזאת שהמצות מרוממי׳ ומגביהים את נש״י [נשמות ישראל] למעלה מעלה ועמ״ש מזה בד״ה השמים כסאי גבי והארץ הדום רגלי וביותר מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם2 כי אותיות התורה נקראו סוסים כמו סוס ורוכבו רמה3 שהסוס מגביה ונושא את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע שם בעצמו ואפשר שזהו ג״כ ענין זרקא כאבנא בקירטא4 אשר אבנים הם אותיות5 כו׳ והנה כתיב ושמרתם את השבת6 כי קדש היא לכם. כי הנה עיקר עליית נש״י [נשמות ישראל] שמתעלים מבחינת ומדרגת טהרה לבחי׳ ומדרגת ואנשי קדש תהיון לי7 קדש ישראל לה׳.8 הנה עלייה זו היא בשבת. כי הגם דעלייה זו הוא ע״י התומ״צ [התורה ומצות] אשר קדשנו במצותיו. אך גם עליית התומ״צ [התורה ומצות] של כל ששת ימי המעשה9 הוא ע״י השבת.10

10והיינו כי יש קדש תתאה שהיא בחי׳ מל׳ עצמה וקדש עליון הוא חכמה עילאה והמצות הם נק׳ מצות המלך.1 אך בשבת הואר עליית המל׳ בבחי׳ קדש העליון ממש. וזהו כי קדש2 היא לכם היינו עליית בחי׳ מלכותו ית׳ למקורה ושרשה בחי׳ קדש העליון שמשם חוצבה דאבא יסד ברתא (ועי״ז יש למצוא סמך למנהג המבואר בפע״ח [בפרי עץ חיים]3 לטבול א״ע [את עצמו] במקוה בערב שבת כי בחי׳ שבת נקרא קדש היא לכם ולכן צ״ל תחלה בחינת טהרה כו׳) והנה הטעם שעלייה זו היא בשבת כי הנה נודע ענין השבת שהוא לשון שביתה ונייחא דרוחא כי ששת ימים עשה4 ה׳ את השמים ואת הארץ ע״י ע״מ יהי אור שהוא בחי׳ ירידת הדבור ובתוכו המחשבה כו׳ להיות נמשך ומתפשט ומלובש בתוךם הנבראים ובשבת הוא עליית הדבור בחכמה עילאה ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל עד והוא בחי׳ עליית מדת מל׳ בבחי׳ קדש העליון כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כנ״ל וכמשל אדם השובת ונח ממלאכת עבודה ששכלו ומחשבתו המלובשת בתוך המעשה חוזרות ומתעלות למקורן.

11וזהו קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה.1 תבואתה נק׳ דגנך ותירושך ויצהרך.2 דגנך זה התלמוד3 בהלכות הנגלות לנו ותירושך נכנס יין יצא סוד4 הם פנימית התורה הנקרא רזין דאורייתא ויצהרך שמן שצף ע״ג [על גבי] יין5 הוא רזא דרזין6 שכל אלה נק׳ תבואות כי יש תבואות שדה ותבואת הכרם וכמשארז״ל [וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] זית נמי תבואה איקרי7 כו׳ וישראל יתעלו בבחי׳ קדש שהוא ראשית להתורה.

12והענין ע״ד הנ״ל כי מתחלה ישראל הם למטה מן התורה כמאמר תלת קשרין מתקשרין דא1 בא ישראל באורייתא כו׳ שישראל הם מקבלים מהתורה אבל אח״כ הם מתעלים למעלה ממנה וכענין שנאמר ועשיתם אתם וכן אשר יעשה אותם האדם2 שישראל הם הממשיכים אור א״ס לבחינת התורה להיות אא״ס [אור אין סוף] מתלבש בחכמה שזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה3 לשמ״ה ממש וכמ״ש במ״א. וזהו שאמרו רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] שמתחלה יהיה בתורת ה׳ חפצו ואחר כך ובתורתו יהגה שנקראת על שמו4 וד״ל:5

13ד אך כל זה הוא בקיום התורה והמצות אבל בהיפוך העובר ופוגם אפילו בביטול מ״ע [מצות עשה] ואפילו מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הרי עושה חסרון בהמשכת בחי׳ קדש העליון וכ״ש [וכל שכן] בעברו על מל״ת [מצות לא תעשה] דאורייתא או דרבנן הרי עי״ז מטמא נפשו שהיא בחי׳ טהורה וכו׳ וכמו שע״י המצות היא מתעלית מבחי׳ טהרה לבחי׳ קדושה וזהו ענין והיתה נפש אדוני צרורה בצרור כו׳ כמו הזורק אבן ע״י הצרור שמגביהו למעלה מטבעו. כך הוא העלייה ע״י המצות.

14וכך לעומת זה על ידי העוונות כתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע שנזרקת למרחוק מאד בסטרא דמסאבא מה שהוא רחוק מאד מאד מבחי׳ טהורה היא וכו׳ וכמ״ש במ״א בד״ה כי ביום הזה יכפר. והתיקון לזה הוא לדלג שור ע״י התשובה להמשיך מבחי׳ היותר גבוה גם מבחי׳ הקדש עליון שבזה ימולאו כל הפגמים והחסרונות שנעשו בקדש והיינו ע״י כה״ג [כהאי גוונא] שנכנס ביוה״כ [ביום הכפורים] לבית קדש הקדשים אשר בחי׳ קדש הקדשים הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ קדש העליון וכמ״ש בזהר ס״פ משפטים (דקכ״א סע״א [סוף עמוד א]).1 שהחכמה שהיא בחי׳ קדש העליון נפקא מאתר דאקרי קדש הקדשים וזהו ענין והחכמה מאין תמצא.2 ועיין עוד בזהר בראשית (דמ״ה סע״א [סוף עמוד א] וע״ב). ובפ׳ פקודי (דרס״א) וע׳ עוד בפ׳ יתרו (דס״ז ע״ב) גבי אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים ותחותיה אית כהן כו׳ דאקרי גדול כו׳ ובפי׳ הרמ״ז [הרב משה זכות] שם וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת [בעשרת ימי תשובה]3 וביאור הענין היינו כי קדש העליון זהו בחי׳ סוכ״ע4 שאינו מתלבש בבחי׳ עלמין כ״א סובב ומקיף עליהם שלכן נקרא קדש כנ״ל. אך באמת גם בחי׳ סוכ״ע אינו ערוך למהותו ועצמותו ית׳ שאינו בגדר עלמין כלל לא בבחי׳ סובב ולא בבחי׳ ממלא וזהו פי׳ ולא נערוך אליו קדושתו.5 שאפי׳ [שאפילו] בחי׳ קדש העליון אינו ערוך אליו כלל.

15ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ1 זהב בענין קדש למד מלמטה הוי׳ מלמעלה שבחינת קדש למד הוא עדיין מלמטה לגבי שם הוי׳ דלעילא כו׳ ע״ש ולכן נקרא קדש הקדשים שהוא מובדל ומרומם גם מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ קדשים.

16וכמ״ש והבדילה הפרוכת לכם1 בין הקדש ובין קדש הקדשים וע״י שממשיכים מבחי׳ קדש הקדשים עי״ז מתמלאים כל החסרונות כי בחי׳ קדה״ק [קודש הקדשים] הוא הממלא כל שמהן2 ונקרא שלימו דכולהון וכמשל המעיין שנסתם ונהר שנחרב ויבש שחופרין בעומק יותר כו׳ וכמ״ש במ״א. וזהו וכפר על הקדש מטומאות בנ״י [בני ישראל] שימשיך וימלא כל הפגמים שנעשו בבחי׳ קודש העליון ע״י טומאות בנ״י [בני ישראל] כנ״ל ועיין בזהר ח״ב [חלק ב׳] (דקפ״ה ע״ב ודרי״ט ע״ב) והנה באמת גם עכשיו התשובה מועלת לזה וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] יש קונה עולמו בשעה3 א׳ והיינו מפנישהעוה״ ז הוא עולם התמורה שבו האדם יכול לשנות את טעמו מרע לטוב מיד כרגע שהרי ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] ת״ח [תלמיד חכם / תלמידי חכמים] שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה4 שבודאי עשה תשובה ואינו כמו העוה״ב [העולם הבא] ששם הכל בהדרגה כפי הראוי ע״פ הדין וצ״ל כף הקלע תחלה5 ואח״כ גיהנם ואח״כ ג״ע [גן עדן] התחתון ואח״כ ג״ע [גן עדן] העליון משום שעוה״ב [שעולם הבא] הוא בחי׳ זיו השכינה6 וא״א לקבל האור והזיו אלא בהדרגה אבל בעוה״ז נמשך מבחי׳ שלמעלה מכל ההשתלשלות והוא השוה ומשוה קטן וגדול7 משום דקמיה כחשכה כאורה8 וגם חשך לא יחשיך9 כנודע וכמ״ש במ״א בד״ה צו את בנ״י [בני ישראל] כו׳ את קרבני לחמי כו׳.1011

17והטעם משום שעוה״ב [שעולם הבא] נק׳ עולם ברור1 שכבר נברר כל דבר ובא על מקומו וא״א להיות שינוי מזו לזו משא״כ בעוה״ז שהוא קודם גמר הבירור עדיין ושורה בו בחי׳ המברר שהוא הוא כל יכול לשנות מרע לטוב כו׳.

18ולכן כתיב מי לי בשמים1 ועמך לא חפצתי בארץ שמים וארץ הם ג״ע [גן עדן] עליון ותחתון וכן ועמך הוא כענין מ״ש כי עמך2 מקור חיים שמקור חיים הוא זיו השכינה המאיר בג״ע [בגן עדן] נקרא עמך שהוא טפל ובטל אצלו ית׳. ובכולן אין לי חפץ זולת בעצמותו ית׳ דוקא שהוא הכל יכול כנ״ל. אך הנה עכ״ז [עם כל זה] הרי ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] עבר אדם על ל״ת [לא תעשה] ושב3 תשובה תולה ויוהכ״פ [ויום הכפורים] מכפר כי להיות המשכה זו מבחי׳ קדש הקדשים זהו בחי׳ יוהכ״פ [יום הכפורים] שבו נכנס כה״ג [כהאי גוונא] בבית קדש הקדשים.

19והנה סדר עבודת כה״ג [כהאי גוונא] הוא שלוקח דם הפר ודם השעיר ומזה נגד הארון בין הבדים שבארון מונחים הלוחות שכתוב בהן אנכי ולא יהיה לך אנכי כולל כל המ״ע [המצות עשה]1 ולא יהי׳ [יהיה] כולל כל מל״ת [מצות לא תעשה] ובהעלאת דם לשם יכופרו כל הפגמים שנעשו בקדש. כי הנפש אלקית שבאדם מצד עצמה אינה חוטאת2 כלל רק נפש הבהמית היא הנפש החוטאת ומתכפרים עוונותיה ע״י הקרבת דם הקרבנות כי הבהמות בשרשן הם למעלה מבחי׳ האדם וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אחור וקדם צרתני3 אחור למע״ב [למעשה בראשית]4 שהרי תחלה נאמר תוצא הארץ נפש חיה5 למינה בהמה ורמש כו׳.

20ואח״כ מאמר נעשה אדם כו׳ וכנודע גם ממה שאנו רואים בגשמיות שהאדם ניזון ומקבל חיות מדצ״ח [מדומם צומח חי] שהרי ארץ שהיא בחי׳ הדומם היותר אחרונה במדרגה הנה ממנה יצא לחם1 והיתה לראש פנה2 לצח״מ.

21וכן הצומח וחי נגד המדבר שהוא מקבל חיות מהם וגם מוסיפים דעת באדם כמו שמצינו בר״נ כששאלו ממנו בענין ה׳ בקר וה׳ חצאי בקר אמר עדיין לא אכילנא בישרא דתורא1 כו׳ חמרא וריחי פיקחני2 הרי קיבל ענין גדול שבתורה שוא אותו הדין הנ״ל מאכילת בישרא דתורא והיינו לפי ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה רק שנפלו וירדו למטה מטה עד שהם למטה מהדעת כי הבהמה אין לה שכל אבל שרשה למעלה מהדעת וכאשר היא מתבררת מוספת כח וחיו ת באדם ונותנת לו דעת כו׳ וכמ״כ [וכמו כן] הוא ענין ההזאה שמוציא דם הפר והשעיר שהוא עיקר פנימית החיות שלהם ומעלה אותם עד מקום הלוחות והארון3 ואז הוא ממשיך ממקום גבוה מאד נעלה ומכפר וממלא כל הפגמים שנעשו בקדש כו׳ (וענין ההזאה זהו ענין תשובה בחילא יתיר4 וזהו ע״ד הנזכר לעיל בענין זרקא וכמ״ש במ״א בענין מדלג כו׳ ועי״ז נמשך גם כן מלמעלה בחי׳ וזרקתי עליכם מים טהורים5 שהוא מלמעלה מסדר השתלשלות כנודע):

22ה והנה עם כל הנ״ל יובן ענין שבת שבתון. והוא כענין מ״ש עולת שבת בשבתו. שכמו ששבת לגבי ששת ימי המעשה הוא עליית העולמות שמתעלים מאד נעלה. כך הוא בחי׳ שבת שבתון לגבי שבת שהוא בחי׳ שבת של השבתות של כל השנה. ועיין בזהר ס״פ אחרי (דע״ט ע״ב) והוא בחי׳ קדש הקדשים שזהו בחי׳ יוהכ״פ [יום הכפורים] כי שבת נקרא קדש אבל ביוה״כ [ביום הכפורים] נכנס הכ״ג לקדש הקדשים שהוא מקור כל בחי׳ הקדשים והוא שלימו דכולהו וממלא כל שמהן1 כנ״ל והיינו בחי׳ י״ג מדה״ר [מדות הרחמים] המתגלים ביוכ״פ [ביום כפור / ביום הכפורים] שהן עליונות מאד ומהם מקור הסליחה והמחילה כנודע.

23והנה כאן כתיב שבת שבתון הוא לשון דכר וגם כתיב ועניתם בתשעה ובפ׳ אחרי כתיב היא לשון נוקבא ולא נזכר בתשעה אלא ועניתם סתם. והענין כי הא בהא תליא כי פי׳ הוא לשון דכר היינו שישראל הם במדרגת דכר והם המשפיעים וממשיכים גילוי הארה זו בכחם וע״ד שנז׳ [שנזכר] למעלה בפ׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הם ראש ומקור להתורה וכמ״ש ועשיתם אתם כנ״ל והיינו ע״י ועניתם את נשפתיכם בתשעה ופי׳ בתשעה ולכאורה בתשיעי מבע״ל אבל הענין דקאי על כל הט׳ מדות שבנפש שכולם יהיו בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא ולכן מצוה להתענות בכל הט׳ ימים1 שהם כנגד ט׳ מדות כידוע והוא ענין הנסירה שבכל יום ננסר מדה א׳ ופי׳ נסירה היינו להפריד מדות הנה״א [הנפש האלקית] מהנה״ב [מהנפש הבהמית] שלא תהיינה דבוקות ונמשכות אחר מדות הנה״ב [הנפש הבהמית] וזהו ענין התענית כי המזון והשובע מחבר הנה״ב [הנפש הבהמית] עם הנה״א [הנפש האלקית] כמ״ש וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית2 כו׳. משא״כ התענית מחליש כח הנה״ב [הנפש הבהמית] ויבא לידי הכנעה ולהפרד ממדות נה״ב [נפש הבהמית] ועי״ז מעורר כן למעלה שינסרו הגבורות וישארו חסדים טובים כו׳ ואח״כ עי״ז יומקתו גם הגבורות.3

24ועמ״ש ע״פ כי אברהם לא ידענו1 קצתו מענין זה ובביאור ע״פ אני ישנה גבי אחותי. ועוד זאת ענין התענית שהוא מרצה ונק׳ יום רצון2 כידוע היינו לפי שע״י התענית דוקא נמשך הארה מלמעלה למטה כי ענין האכילה הוא העלאת החיות ממטה למעלה שהמאכל נכנס לאצטומכא ומתברר ונעשה דם כו׳ עד שנעשה חיות למוח והכל העלאה ממטה למעלה ולמעלה ג״כ הוא בחינת בירורים והעלאת הניצוצות ממטה למעלה כידוע. אבל התענית שאינו אוכל כלום ואזי התפשטות חיותו הוא בהיפוך ממעלה למטה3 שהמוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים ממעלה למטה וגם למעלה מתעורר עי״ז גילוי אור וחיות ממעלה למטה והיינו מבחי׳ י״ג מדה״ר [מדות הרחמים] שהם מקור החיים שלימו דכולהן וממלא כל שמהן כנ״ל. וביוהכ״פ [וביום הכפורים] הוא התגלות רעוא דכל רעוין.4

25והנה כשישראל הם במעלה עליונה להיות ועניתם בתשעה בחינות הנ״ל שבנפש שכולם יפרדו ממדות הגשמיים דנה״ב [דנפש הבהמית] אזי בחי׳ שבת שבתון המתגלה ביוהכ״פ [ביום הכפורים] נקרא שבת שבתון הוא לשון דכר משא״כ כשאינם עושים תשובה מעומקא דליבא כ״כ [כל כך] להיות בבחי׳ ועניתם בתשעה כו׳ רק עכ״ז [עם כל זה] נמשך בחי׳ שבת שבתון באתעדל״ע [באתערותא דלעילא] נאמר שבת שבתון היא לשון נקבה ע״ד איש מזריע1 תהחלה יולדת נקבה.

26ועמ״ש מזה סד״ה והיה מספר בנ״י [בני ישראל]1 ולכן בפ׳ אחרי שלא נאמר ועניתם2 בתשעה נאמר שבת שבתון היא וע״כ נאמר שם חקת עולם כי בחינה זו היא ודאי חקת עולם. אלא שכשישראל הם במעלה עליונה להיות ועניתם בתשעה נמשך שבת שבתון הוא ע״ד אשה מזרעת תחלה3 יולדת זכר והיינו שאז נמשך הגילוי ממדרגה עליונה יותר וזהו דכתבי וכפר על הקדש.

27ובסוף הפרשה כתיב וכפר את מקדש הקדש. וזהו כנגד ב׳ המדרגות דשבת שבתון הוא ושבת שבתון היא. דהיינו שכשההמשכה בחי׳ הוא לשון דכר אזי כח המשכה זו יפה לכפר גם על הפגמים שבקדש עצמו שהוא חכמה עילאה ממש. אבל כשההמשכה בבחי׳ היא אינה מכפרת על הפגם שנוגע כביכול בבחי׳ קדש עצמו שהיא חכמה עילאה כ״א על מקדש הקדש שהוא בחי׳ בינה המקבלת מחכמה: