לבאר ענין יו״כ

1לבאר ענין יו״כ [יום כפור].1 כתוב אחד אומר שבת שבתון הוא לכם23 וכתוב אחד אומר שבת שבתון היא לכם הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] עבר על מ״ע [מצות עשה] ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל״ת [מצות לא תעשה] תשובה תולה ויו״כ [ויום כפור] מכפר.4 ולהבין זה דהא מ״ע [מצות עשה] עדיפא שדוחה את ל״ת [לא תעשה]5 הנה כתיב שובו אלי ואשובה אליכם6 (במלאכי סי׳ ג׳) וכתיב השיבנו ה׳ אליך ונשובה7 שהוא ענין עד״מ החזרת פב״פ [פנים בפנים] כי הנה כתיב כי פנו אלי עורף8 ולא פנים שאפילו בשעת החטא לא שייך לומר עליו ית׳ שריחק ה׳ את האדם בריחוק מקום ממש שהרי מכה״כ [מלא כל הארץ כבודו] ולית אתר פנוי מיני׳9 והוא הוא הנותן לאדם כח וחיות לחיות10 אפילו בשעת החטא ממש אלא שהוא עד״מ כמו שני בנ״א [בני אדם] שעומדים זה אצל זה בקירוב מקום רק שזה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן לפי שאין ביניהם קירוב הלבבות וע״י התשובה חוזר להיות פב״פ [פנים בפנים] [ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל] וביאור ענין זה יובן במ״ש ושמרו בני ישראל את השבת כי הנה ענין השבת שבו שבת ה׳ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ כו׳ דהיינו שהשפיל א״ע [את עצמו] כביכול וצמצם בעשרה מאמרות יהי רקיע כו׳ בששת ימי המעשה לברוא ולהוות ולהחיות רוח שפלים בבחינת חיצוניות מלכותו ית׳ לבד כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים שהתהוות כל עולמים וחיותם אינו אלא מבחי׳ מלכותו ית׳ ואינו כדמיון הנשמה המחיה את הגוף שמתלבשת בתוכו להחיותו ויש לה התפעלות ממקרי ושנוי הגוף כו׳ משא״כ אני הוי׳ לא שניתי11 כתיב שאין בו שום שינוי ח״ו [חס ושלום] מצד רבוי הנבראים וכמאמר אתה הוא עד שלא12 נברא העולם כו׳ לפי שאינו מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחי׳ פנימיות מהותו ועצמותו ית׳ אלא רק התפשטות זיו והארה ממנו ית׳ שעלה ברצונו להיות מלך עליהם והוא חיותם וקיומם מה שנקרא שמו עליהם וכמ״ש הודו על ארץ ושמים13 כו׳ והתפשטות זו נחשבת ירידה והשפלה גדולה לגבי הקב״ה בבחי׳ פנימיותו וביום השבת נתעלה בבחי׳ פנימית א״ס ב״ה וה״ז [והרי זה] נק׳ בחי׳ שביתה אצלו עד״מ כאדם המדבר שבשעה שהוא מדבר מצמצם שכלו ומורידו בהדבורים וכאשר אינו רוצה לדבר פוסק ושובת והרי אז עלה שכלו למקורו אשר שם משכן החכמה14 כן ויותר מכן לאין קץ ותכלית מתעלה ביום השבת למעלה ממדרגת החכמה שנחשבת כעשי׳ [כעשיה] גופני׳ כמ״ש כולם בחכמה עשית15 אלא כמאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא16 כו׳ ולפי שישראל עלו במחשבה17 וכמאמר ואתה נפחת18 בי ומאן דנפח כו׳ וארז״ל [ואמרו רבותינו זכרונם לברכה] מאין באת19 כו׳ [פי׳ מבחינת אין שהוא מקור החכמה כמ״ש והחכמה מאין תמצא20 וכמ״ש בפ׳ במדבר ועמ״ש ע״פ האזינו השמים]21 שבחי׳ ומדרגת ישראל גבוה מאד נעלה מבחי׳ התפשטות חיצונית מלכותו ית׳ ולכן נאמר ושמרו בנ״י [בני ישראל] את השבת22 להתקדש בקדושתו ית׳ להיות שבת לה׳ אלקיך23 כו׳ וכתיב ביני ובין בני24 ישראל אות היא כו׳ כלומר כמוני כמוהם כביכול וזהו ששת ימים תעבוד25 כו׳ בבחי׳ חיצוני׳ עשי׳ [עשיה] כדי פרנסתו וביום השביעי שבת לה׳ להיות מתעלה במקורא דכולא להבטל אליו ולדבקה בו ית׳ (ועמ״ש מענין זה בפ׳ שמות ע״פ כי טובים דויך כו׳ וזהו ענין החזרת פנים בפנים דהיינו גילוי פנימית הנשמה ורעותא דליבא ליבטל אליו ית׳ בבחי׳ פנימיות א״ס ב״ה):2627

2ב אך הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מי שטרח בע״ש [בערב שבת] יאכל1 כו׳ לכך כתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות כו׳ כלומר שישמור מחול לשבת גם לתקן בעצמו ולעשות בנפשו את השבת שיהיה באמת כך והשמירה הזאת לעשות את השבת בנפשו בימות החול הוא על ידי התפלה כי הנה בתקונים אמרו כי התפלה היא סולם2 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה3 ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלאכי אלהים הם המצות שהם מלאכים שלוחי דמלכא וכמ״ש בתנחומא פ׳ ויגש היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם4 כמותו (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ויקרא אל משה). ובמקורם הם אברים דמלכא5 והיינו עד״מ כמו שע״י אברי הגוף מתפשט הנשמה לפעול פעולתה כך ע״י המצות נמשך ומתפשט גילוי אלהותו ית׳ ועלייתן למעלה למקורן הוא ע״י התפלה (ועמ״ש בפ׳ שלח בפי׳ וזכרתם את כל מצות ה׳) ולבאר ענין זה הנה חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] תקנו לומר קודם כל מצוה אק״ב [אשר קדשנו במצותיו] שע״י המצות מתעלים בקדש העליון והענין הוא דהנה כתיב אני כברוש רענן6 כו׳ פי׳ ברוש הוא מין ארז שעדיין לא הזקין והוא רך ורענן כשהוא בלחותו שאז יכולים לכופפו למטה ובשביל שהוא גבוה שבאילנות וכשמניחין עליו איזה דבר כשנכפף למטה הנה כשחוזר לאיתנו מגביה את הדבר ההוא למקום גבוה מאד וכך הוא עד״מ בחינת אני כי יש בחי׳ אנכי ובחי׳ אני בחי׳ אנכי מי שאנכי דהיינו בחי׳ עלמא דאתכסיא ובחי׳ אני הוא בחי׳ תומ״צ [תורה ומצות] בבחי׳ למטה כשמתלבשים בענינים גשמיים ומגבילים הענינים לתת שיעור וקצבה לענייני המצות גשמיים כמו מי רביעית נוטלין לידים7 כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת מענין אנכי ואני) והוא כמשל הברוש רענן שנכפף למטה וחוזר למעלה למקורא עילאה דכולא וכן בזה לעו״ז [לעומת זה] נאמר ולא נאמר עוד8 אלהינו למעשה ידינו כי כמו שהמצות מתעלים ע״י העלאות פנימיות לבבות כללות נש״י [נשמות ישראל] כמאמר עלה במחשבה כו׳ ולכן אומרים אלקינו פי׳ שהוא כח חיותנו ושאליו אנחנו משתחוים ומודים בבחי׳ ביטול. והנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] פרק לפני אידיהן (דף ח׳ סע״א [סוף עמוד א]) ישראל שבחו״ל [שבחוץ לארץ] עובדי כוכבים בטהרה הם כי ההשתחואה לעבודת כוכבים9 הוא שמשתחוה וכופף ראשו לכוכבים ומזלות והנה כתי׳ [כתיב] וממגד תבואות שמש10 שהתבואות גדלים מן השמש וכן שאר כל עניני עולם הזה אין לך עשב מלמטה11 שאין לו כוכב מלמעלה שהוא המזל שממנו נשפע הדבר וכשאדם מטריד מחשבתו ולבו רק בעניני עולם הזה כל הימים הוא מוריד שכלו שבראשו12 לדבר הנשפע מכוכבים ומזלות ונעשה גם הם בחי׳ אלהינו למעשה ידינו כי מעשה ידינו שהוא עסק הפרנסה נעשה מזה בחי׳ אלהים אחרים וזהו ואת נפש אויבך יקלענה13 בתוך כף הקלע שאע״פ [שאף על פי] שהדבר שהוא מלובש בו בענינים גשמיים נראה לעין שהוא מן העבירות שאדם דש בעקביו הנה הוא דומה למשל קליעת האבן14 שמקלעין אותו ע״י כף הקלע למקום רחוק מאד עד שנעשה כאלו עובד כוכבים והנה עליית המצות העיקר הוא ע״י התפלה לפי שאז הוא שעת הכושר ומתגלה ומתעלה בחי׳ פנימית נקודת הלב בכללות נש״י [נשמות ישראל] בתשיקה ודביקה באלהים חיים וזהו מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] תפלות במקום קרבנות תקנום15 כי כמו הקרבן שהיו מקריבין הבהמה שתהא נשרפת באש שע״ג [שעל גבי] המזבח וכך צריך לעורר את האהבה בתפלה ברשפי אש שלהבת מתלהבת בלבו כי יסוד האש הוא בלב16 ולשרוף ולכלות את נה״ב [נפש הבהמית] שבו כו׳:171819

3ג והנה כתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש1 על המזבח וארז״ל [ואמרו רבותינו זכרונם לברכה] אע״פ [אף על פי] שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט2 כי גם למעלה יש בחי׳ אהרן שנותן בחי׳ אש בכנס״י [בכנסת ישראל] כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא3 והוא מז׳ הרועים4 המשפיעים גילוי אלהותו ית׳ במקור נשמות ישראל ובחי׳ אש שלמעלה היא אהבה הטבעית אהבה רבה שבנפש האלהית הכלולה בחכמה שבנפשו (עיין בסש״ב [בספר של בינונים] פי״ח י״ט ומ״ש באגה״ק [באגרת הקודש] בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה ועמ״ש בפ׳ עקב5 בד״ה ולהבין שרש טעם קישור וחיבור ושייכות ברית ותורה ועמ״ש בד״ה שחורה אני כו׳ ששזפתני השמש כו׳ ע״ש) אשר איננה מתלבשת כלל בלבושי הנפש החיונית והיא מתלהבת ומתלהטת במס״נ [במסירות נפש] על ק״ה ממש וליפרד מן הפתילה הוא הגוף שנאחזת בו כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית׳ ומצוה להביא מן ההדיוט אש שלמטה ע״י התבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה6 ולהלהיב לבו ונפשו לעבודת ה׳ וההתבוננות המוליד אהבה עזה שהיא כרשפי אש הוא כאשר מתבונן בדבר חדש כמו שאנו רואים בחוש שכאשר רואה דבר חידוש מתפעל מאד וכך ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] בכל יום7 יהיו בעיניך כחדשים והוא כאשר יתבונן המשכיל כי באמת חדשים לבקרים8 כו׳ ומחדש בכל יום תמיד מע״ב [מעשה בראשית] מאין ליש ובהתחשך החשך של לילה ויסתלק ונעשה אור של יום וכך יראה האדם בעצמו שבלילה ישן וחיותו מסתלק ממנו ובקומו נעשה בריה חדשה ומזה יבין על כל יצורי עולם שכן הוא וחיותם רצוא ושוב9 וכאשר יראה בעיניו ולבבו יבין כי ראה זה חדש הוא ע״כ ילהיב לבו וישים אליו לבו ונשמתו וכמ״ש צעק לבם10 וזהו ענין החזרת פנים כי כמו שיש עורף ופנים בגוף כן יש בנשמה והוא כמו ענין הנ״ל שגם קודם שישים האדם הדברים האלה אל לבו הנה באמת כך הוא שמחיה ומהווה11 מאין ליש ומחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב [מעשה בראשית] ולא שייך לומר שהוא רחוק מה׳ ח״ו [חס ושלום] אלא שהוא כמשל אדם ההופך ערפו לחבירו ומחזיר פניו ממנו ואח״כ אם ישים ללבו הדברים הנ״ל הרי הוא כמו שמחזיר פניו לחבירו ועד״ז תקנו נוסח התפלה ברוך אתה מלך העולם פי׳ כי כל העולמות נמשכו מבחי׳ מלך. כמ״ש מלכותך מלכות12 כל עולמים והוא בחינת חיצוניות לבד להיות נק׳ עליהם שמו ומלכותו לבד ומבקשים שיהיה ברוך אתהע והיניו כמ״ש ברוך ה׳ אלהי ישראל מהעולם ועד העולם (עיין בזהר ר״פ תרומה דקכ״ו ע״ב ובפ׳ אמור דף ק׳ ע״ב בגין דתרין נהורין כו׳ ודצ״ט ע״א גבי מעולם) דהיינו שיתברך ויומשך ממקורא עילאה ראשיתה דכולא מהעלם אל הגילוי אשר יאמר עליו כי הוא זה אתה בלשון נוכח דהיינו שישוב אלינו בבחי׳ פנים על ידי שובנו פנינו אליו כנ״ל:131415

4ד והנה כתיב זה שמי לעולם1 שמי עם2 י״ה שס״ה כו׳ כי מ״ע [מצות עשה] נמשכים מבחי׳ ו״ה שהוא בחי׳ עלמא דאתגליא ומל״ת [ומצות לא תעשה] נמשכים מבחינת י״ה שהוא בחי׳ עלמא דאתכסיא [וזהו ענין מהעולם ועד העולם ועמ״ש מענין מ״ע [מצות עשה] ומל״ת [ומצות לא תעשה] בביאור ע״פ שימני כחותם]3 והנה בעברו על א׳ ממ״ע [ממצות עשה] דאורייתא וענפיה דרבנן פוגם בו״ה משא״כ בעבור על ל״ת [לא תעשה] וענפיהן פוגם בי״ה (ועיין מ״ש בד״ה ראה אנכי4 בענין בחי׳ י״ה ובחי׳ ו״ה שיש בנפש ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ולא אבה5 הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם) וביאור ענין זה כי לשון פגם הוא נקב שיש בו חסרון וכאשר מבטל מ״ע [מצות עשה] הוא עושה חסרון ומניעה שאינו מאיר עליו אור עלמא דאתגלייא דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא (והיא הנקרא ג״כ אהבה זוטא כמ״ש בפ׳ עקב6 שם) בחינת אש שלמטה שהוא ע״י התבוננות הנ״ל וכאשר עובר על מל״ת [מצות לא תעשה] הנה הוא מונע ומחסר אור העליון שלא יוכל האש שלמעלה שהוא אהבה הטבעית להתחזק בנפשו ולהוסיף אומץ אהבתו בסיוע של מעלה על אהבה דלתתא כי לא יגורך רע7 כתיב ועונותיכם מבדילים8 כו׳ כי כבר נקלע למרחוק כמו עד״מ הכף הקלע הנ״ל ולכן לא יכול להמשיך אש האהבה וע״כ אם עבר על מ״ע [מצות עשה] ושב לא זז משם עד שמוחלין לו כי בעשותו תשובה התעוררות התשובה מועיל להלהיב אל נפשו אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] שאבד בעונו וזהו לא זז משם פי׳ שנשאר על עמדו ותיקן מה שעוות [וכנזכר לעיל שהתפלה בכל יום נק׳ סולם כו׳ ווב מלאכי אלקים שהם מעשה המצות עולים כו׳ ולכן על ידי התפלה בכוונה בבחינת תשובה מתקן מה שעוות בביטול מ״ע [מצות עשה]]9 משא״כ כשעבר על ל״ת [לא תעשה] שפגם ומנע את אור העליון אתערותא דלעילא שאף אם יעורר באתערותא דלתדתא לא תוסיף תת כח האהבה עליונה כי מנע אורה ולזאת תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כי ביום הזה יכפר עליכם10 לפני ה׳ שמתעורר בחינת פנימיות רצונו ית׳ (שלמעלה מבחי׳ י״ה ומבחי׳ ו״ה ועמ״ש מזה סד״ה חייב אינש11 כו׳ עד דלא ידעי כו׳) שאז נושא עון ועובר על פשע12 ונקה שאין העון תופס מקום כלל ונק׳ כארז בלבנון13 כו׳ (שהוא מדרגה עליונה יותר מבחי׳ ברוש רענן שע״י מעשה המצות וע׳ בזהר ויקרא) (די״ו ע״א)14 ובפ׳ לך לך (דפ״ב [דפרק ב׳] סע״א [סוף עמוד א]) ועמ״ש בפ׳ אחרי בענין בגדי לבן דכה״ג [דכהאי גוונא] ביום הכפורים שמלבין עונותיהם של ישראל ולזאת אנו מבקשים סלח לנו מחל לנו דהיינו שהוא כמו עד״מ אדם המבקש מחבירו שלא ירגוז עליו עוד וישים אהבתו אליו דהיינו על ידי שאומרים אשמנו חטאנו ועל חטא כו׳ ומשפילים א״ע [את עצמו] ומפרסמים החטא ומודים שהוא שיקוץ ותיעוב ועי״ז אתכפיא סט״א [סטרא אחרא] וממילא אסתלק15 יקרא דקוב״ה [דקודשא בריך הוא] לעילא וישוב ירחמנו16 וכששב אהבתו אלינו מפנימיות רצונו ית׳ אזי אין חטא ועון מבדילים עוד כי אין העונות מבדילים אלא ביניכם לבין אלהיכם דהיינו בבחי׳ אלהים שלכם אבל בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] רצונו ית׳ הרי לפניו כחשיכה כאורה17 (ועמ״ש סד״ה ולא אבה הנ״ל בענין ויהפוך כו׳ ע״ש) וזהו שבת שבתון דאפי׳ [דאפילו] לגבי שבת שהוא ענין החזרת פב״פ [פנים בפנים] הוא שבתון דהיינו שיש לו עילוי אחר עילוי ביתר שאת (ועמ״ש מענין זה סד״ה האזינו השמים ובד״ה שובה ישראל עד. ועיין מ״ש הרמ״ז [הרב משה זכות] בפי׳ הזהר פ׳ אמור) (דף צ״ג ע״ב) בענין את פניך הויט׳ [הוי׳] אהקש בקשו פני תמיד והגם שגם שבת נק׳ שבת שבתון18 מפני שיש שבת תתאה ושבת עילאה (ועמ״ש בפ׳ בהר ע״פ את שבתותי תשמרו ובפ׳ שלח סד״ה מקושש עצים כו׳) אך דשם כתיב מקרא קדש כלומר שנשאר בקודש העליון אבל כאן נאמר לכם דהיינו שיורד ומתגלה ההארה הגדולה ההיא למטה במקור נשמות ישראל כו׳:19