להבין מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע״ש…

1להבין מ״ש בהגדה1 מצה זו שאנו אוכלים ע״ש מה ע״ש שלא הספיק כו׳ כי גרשו כו׳. דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה2 כו׳ על מצות ומרורים יאכלוהו.3 וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא4 כו׳ בכל מושבותיכם תאכלו מצות ובפסוק עצמו יש להבין שהציווי שלדורות היה זכר ליצ״מ. והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א׳ כדאיתא בגמרא (פ״ט דפסחים דצ״ו ע״ב). והענין דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום5 א׳, ולכן דוקא כי גורשו ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח וכ״כ המזרחי בפ׳ ראה6 ע״פ כי בחפזון יצאת7 ואעפ״כ הציווי שלדורות ז׳ ימים והם זכר ליצ״מ. ולהבין קצת ענין אכילת מצה יש להקדים ענין מועדים לשמחה שעיקר המועדים הוא בחי׳ השמחה8 וכדכתיב ושמחת בחגך9 שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא10 דהיינו מ״ש בהלל11 מושיבי עקרת הבית12 אם הבנים שמחה.13

2והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא1 והם יותר עליונים ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו״ט.23 אך הענין כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב׳ בחי׳ בגילוי אור א״ס ב״ה.4 הא׳ בחי׳ ההשתלשלות וסדר המדרגות שהם בחי׳ ההמשכות מעילה לעילה כו׳ הארה והארה דהארה כו׳. כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו׳ שכל בחי׳ ההשתלשלות דרך כלל נק׳ יש מיש.5 והב׳ למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש מאין המוחלט כו׳.

3והנה בהשתלשלות עלה ועלול כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה הנה הוא משיג את עילתו. ולכן הוא שש ושמח בו ותהי השמחה גדולה כמשל בן המלך שיצא מן השביה1 ובא וראה את פני אביו. כך תהיה שמחת העלול בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו ורחק מאור פניו בסתר המדרגות והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא מאפילה לאור גדול2 ומאבל ליו״ט ומשעבוד לגאולה כו׳.3

4וזהו ענין יו״ט גילוי השמחה שמבחי׳ עקרת הבית1 נעשה אם הבנים שמחה. פי׳ כי עקרת מלשון עקרה ומלשון כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים2 בגמ׳ פ׳ בתרא דפסחים3 והיא בחי׳ מל׳ שמלובשת כל יומין דחול בבי״ע בק״נ כן פי׳ בספר שו״ס4 לתלמיד הרמב״ן ז״ל.

5וביו״ט היא עולה למעלה באצי׳ בבחי׳ אם הבנים בינה והשגה באור א״ס הנגלה אז שאור א״ס משתלשל ויורד אז באופן שיהיה דרך ומבוא לתפיסא והשגה במה שיכולים להשיג מאור א״ס ב״ה הנגלה ואיך שהגילוי רב מאד עד כי נהפך להם מיגון לשמחה ושהיו בחשך ראו אור גדול1 הוא גילוי אור א״ס ב״ה המתגלה בבחי׳ יש והשגה להיות איזו תפיסא והשגה באור פני מלך המתגלה אז.

6וכמו עד״מ הנשמה שמתענגת בעוה״ב מזיו השכינה1 תחת היותה מתלבשת בגוף הגשמי ונפרדה משם ועלתה למקור חוצבה שמתענגת בג״ע העליון ונהנית מזיו כו׳ הנאה ותענוג נפלא וע״ז נאמר להנחיל אוהבי יש2 שמתגלה אור א״ס בבחי׳ יש להיות השגה ותפיסא להנשמה להיות נהנית מזיו ואור הנ״ל דהיינו שיש השגה והבנה איך שיצאה מאפילה לאור גדול כו׳. וזהו בנהר יעברו ברגל3 שם נשמחה בו פי׳ בנהר היוצא מעדן שהוא בינה הוא העלייה בכל רגל משלשה רגלים ושם הוא מקור השמחה. (ועמ״ש מזה בד״ה הוי׳ לי בעזרי). וכ״ז הוא מבחי׳ מוחין דאימא בינה עוה״ב ג״ע עליון גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם אבל מוחין דאבא החכמה מאין תמצא4 אין נק׳ מה שאינו מושג5 למעלה מעלה מבחי׳ בינה6 והשגה דהיינו שמתגלה בחי׳ אור א״ס ב״ה מה דלית מחשבה תפיסא כו׳ ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה.

7וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באור א״ס ב״ה דלית מחשבה כו׳ והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת, ולכן אמרו בקושי התירו לדבר בד״ת בשבת1 כי אורייתא מחכמה נפקת2 פי׳ נפקת יוצאת לחוץ כמו נפקת לבר שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי׳ אורייתא (וכמ״ש במ״א בד״ה עוטה אור כשלמה3 בשם האריז״ל בפי׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי) ובגילוי זה לא שייך שמחה ותענוג שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול והיינו מאחר שנרגש בחי׳ אור גדול שהוא בבחי׳ מעלה מעלה.4

8ואחר שיבין שירד מטה מטה הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד. וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א״ס בבחי׳ יש והשגה איך שהוא מעלה מעלה כו׳ אבל מוחין דאבא שהם בבחי׳ גילוי מה שלמעלה מהשגה שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין וכחשכה כאורה1 שגם חשך לא יחשיך כו׳.

9ודקדוק הלשון כחשכה כאורה1 בשני כפי״ן והל״ל חשכה כאורה אלא משום דחשכה כאורה בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו׳ אבל כחשכה כאורה בשני כפי״ן משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור אלא אף האור שוה לחשך דכל נהורין מתחשכאן קמי׳ כו׳ וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו׳.2 (ועמ״ש סד״ה שחורה אני3 ונאוה בפי׳ המולך מהודו ועד כוש ואפשר שזהו ענין ב׳ הכפי״ן דכחשכה כאורה. כ״ף דכאורה זהו כתר עליון וכמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע.4 וכ״ף דכחשכה זהו כענין כלה ונחרצה. וע״ד שנזכר בזח״א ד״ג ע״א5 וכן כרת עיין במא״א אות כ׳ סעיף ט״ו ולגבי אור א״ס ב״ה כחשכה כאורה כו׳). ועל זה נאמר ישת חשך סתרו6 שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל אלא ביטול ההשגה ולכן אין שם בחי׳ שמחה ותענוג בגילוי בחי׳ ביטול זה מאחר דלית מחשבה כו׳ ואינו נחשב לבחי׳ עלי׳ כלל שאינו עולה ממטה למעלה רק שהוא בא לבחי׳ ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו׳ כנ״ל. (וזהו היש ה׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם הגילוי מבחי׳ סדר ההשתלשלות שהיא בחי׳ להנחיל אוהבי יש וזהו היש ה׳ בקרבנו או שהגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי׳ אין וזהו אם אין ועיין בזח״ג שלח קנ״ח ב׳ גם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימט׳ יש.7 אמנם בחי׳ אין הוא בחי׳ העליונה שבחכמה שדבוקה במקורה בחי׳ והחכמה מאין תמצא ועיין בזוהר פ׳ ויקרא ד״ז ע״פ כשמן הטוב ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה8 בענין להצהיל פנים משמן ומ״ש סד״ה שיר השירים9 בענין כי טובים דודיך מיין כי בחי׳ יין הוא המשמח אלקים ובחי׳ דודיך זהו מה שלמעלה מבחי׳ השמחה וכנ״ל וע״ש ובד״ה ששים המה מלכות10 בענין ומעין מבית ה׳ יצא כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון):1112

10קיצור ענין בערב תאכלו מצות וענין שלא הספיק בצקת כו׳. ענין יו״ט שהוא מועדים לשמחה. בחי׳ מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. וענין שבת בחי׳ גילוי והחכמה מאין תמצא דלית מחשבה תפיסא ביה. כי יש בחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול ששרשו מהבינה וז״ש נהר היוצא מעדן ושם שייך השמחה מההשגה ויש בחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות בחי׳ עדן עצמו שעז״נ עין לא ראתה1 כו׳ וזהו וקראת לשבת ענג2 ר״ת עדן נהר גן3 דהיינו שנמשך מבחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ נהר:

11ב וזהו ושמרתם את השבת1 כי קדש היא היא בעצמה היא בחי׳ קדש2 העליון בחי׳ חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת. משא״כ יו״ט נק׳ מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה״י דאבא בתוך מוחין דאימא שהרי גם ביו״ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי׳ יש מ״מ אינם בחי׳ דבר נפרד ח״ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין3 ועמ״ש בד״ה ראה אנכי,4 שתמיד נמשך בחי׳ ביטול מוחין דאבא להיות5 בחי׳ מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג״כ מהמשכת אור א״ס ב״ה דלית מחשבה וכו׳ ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח״ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו׳.

12וכל מה שלמטה מטה כולא קמי׳ כלא כו׳ ועי״כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג״כ שתהיה השמחה מגילוי אור א״ס דלית מחשבה כו׳ (ועמ״ש ע״פ אסרי לגפן1 אסר יו״ד לבחי׳ גפן כו׳) וזהו ענין מקרא קדש כאדם שקורא לחבירו וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד. כך הוא ענין מקרא קדש מבחי׳ שם שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ אבא. וכענין בשכמל״ו2 ויעש דוד שם3 כו׳ בחי׳ נה״י כו׳.

13והנה הארה והמשכה זו ביו״ט הוא ע״י תפלה והלל אך הם אינם רק מדרבנן ומדאורייתא נמשך בפסח ע״י אכילת מצה שהוא קטנות אבא1 כי מצה מוחין דאבא שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן2 ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו כי דעת התינוק קטן כו׳ וגם מצה אין בה טעם שאין בה ההגבהה כו׳ ולמעלה מן הדעת הוא בחי׳ אבא אלא שנמשך בקטנות ולכן נק׳ בזהר מיכלא דמהימנותא3 (ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם4 גבי חג השבועות). והנה המשכת מוחין דאבא5 במצה אינה אלא בלילה הראשון אבל משם ואילך הגם דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים.6 ופי׳ שצריך להאכיל את כל ז׳ הימים שיהיו נזונין מבחי׳ אבא וכנודע מספירה שבשבוע הראשון הם ז׳ מוחין דאבא שמוח החכמה נמשך בכל ז׳ המדות. הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א׳ בלבד לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי׳ אבא ולא ימיש עמוד הענן7 כו׳ עננא דאהרן8 דהיינו בחי׳ מקיפי אבא והענן היה הורג נחשים ועקרבים9 שבמדבר שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו׳.

14ולכך הי׳ די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון אבל לדורות ז׳ ימים תאכלו מצות ומ״מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו׳. אבל מצה מוחין דאבא די בלילה הראשון בערב תאכלו מצות1 שקבעו הכתוב חובה2 כי יומם יצוה3 ה׳ חסדו יומא דאזיל עם כולהו כו׳4 עננא דאהרן דכתיב ביה נמי לא ימיש עמוד הענן יומם כו׳ שכולל כל הימים כו׳ (ע׳ בפ׳ אמור דק״ג ע״ב ומ״ש עליו במ״א)5 והיינו יום ראשון בלבד שהוא חסד כו׳:

15קיצור. ענין קדש. ומקרא קדש. והמשכה זו ביו״ט של פסח הוא ע״י המצה ע״ד אין התינוק יודע לקרות אבא כו׳. ופי׳ מצות יאכל את שבעת הימים:

16ג והנה נמצא כי ב׳ מצות הם מצה של לילה הראשון חובה ומצה של כל ימי פסח ועל בחי׳ הב׳ אמר שלא הספיק כו׳ כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח כנ״ל. אך זה היה אצלם ממילא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים פי׳ דמה שהקב״ה נקרא מלך מלכי המלכים כפשוטו היינו המלכים הם המלכים שלמטה בעוה״ז ומלכי המלכים הם השרים העליונים שבצבא המרום כמ״ש בדניאל סי׳ יו״ד ושר מלכות פרס כו׳ והקב״ה נק׳ מלך על מלכי המלכים.

17ועוד נק׳ מלך מלכי המלכים בבחי׳ מלכותו והנהגתו העולמות ע״י עשר ספירות. המלכים הם נה״י. ומלכי חג״ת. ומלך מלכי היינו חב״ד1 כי בעולם העשייה מאירים בחי׳ נה״י ובעולם היצירה מאיר חג״ת ובעולם הבריאה בינה אך באצילות מאיר בחינת חכמה. והיינו כי בחכמה שורה אור א״ס ב״ה2 שהוא הנקרא מלך מלכי המלכים. וע׳ בזח״א ד״ג ע״א ובזח״ב יתרו דס״ז ע״ב. וגילוי חכמה הוא גילוי אור אבא שנגלה בבחי׳ גילוי לפיכך ממילא לא הניח להחמיץ בצקם כו׳ להיות יניקה ח״ו. וכמ״ש ירא את ה׳ בני ומלך3 (במשלי כ״ד) דהפירוש כפשוטו היינו כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע״פ שאין אתה רואהו. ועם זה תפרוש מן העבירה. כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכחפניך אע״פ שאי אתה רואהו ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות. כן פי׳ בכד הקמח ערך יראה.

18ויש עוד בפי׳ הפסוק כמשארז״ל ירא את1 ה׳ בני ומלך. ומלוך על יצרך. ושני הפירושים אמת. והיינו שע״י היראה האמיתית מה׳ שהוא מלך מלכי המלכים עי״ז ומלוך על יצרך שלא להמשך אחר תאות הגשמיות מחמת היראה והביטול.

19והיצה״ר הוא החמץ וכמ״ש מכף מעול וחומץ.1 ולכן ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה אזי ממילא לא הספיק להחמיץ כו׳ אבל אצלינו נעשה חיוב לדורות להיות מצות יאכל את שבעת הימים. שהם ז׳ המדות. שבהם יש שליטה ליצה״ר ששבה״כ היה בז״ת וע״כ צריך להמשיך בהם בחי׳ מצה וביטול.

20ועל בחי׳ הראשונה נאמר בעבור זה עשה1 הוי׳ לי בעבור זה בשעה שיש מצה כו׳ שבעבור המשכת מצה עשה הוי׳ הוא גילוי אור אבא. ופי׳ דהיינו ענין עשה הוי׳ לי היינו מה שנמשך גילוי אור א״ס ב״ה למטה ממש בעולם העשייה.

21וזהו עשה הוי׳ לי. שנמשך גילוי שם הוי׳ בעשייה הגשמיות. ואיך אפשר שיומשך אור גדול זה כ״כ למטה עד שיומשך לי ממש עם שאני בעשייה הגשמית במצרים. זהו אי אפשר רק בעבור זה. דהיינו מה שע״י המצה נמשך מוחין דאבא שהחכמה מאין תמצא שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות1 עד ששם נאמר כחשכה כאורה.

22והשוה ומשוה כו׳. לכן יוכל להיות עשה הוי׳ לי שיומשך האור לי למטה בעשייה הגשמיות. והענין כי הנה כתיב ועברתי בארץ מצרים1 אני ולא מלאך2 ולא שרף כו׳ שהם בחי׳ בי״ע וכן באצי׳ עצמה יש בחי׳ בי״ע שהמל׳ נק׳ עשייה שבאצי׳ וחג״ת ובינה הם יצירה ובריאה דאצי׳ וזהו ג״כ פי׳ אני ולא מלאך שהמל׳ נק׳ ג״כ המלאך כו׳ אלא אני דוקא שהוא ע״י המשכת אור אבא מקור החכמה שהוא אצילות שבאצילות (ועמ״ש בד״ה ולהבין בתוס׳ ביאור ענין וייצר3 כו׳ שכמ״כ בד׳ בחי׳ דצח״מ שבאצי׳ חכמה עילאה היא בחי׳ מדבר כו׳ ע״ש) לפי שארץ מצרים היה מקום טומאה והוצרך דוקא להיות המשכה עליונה שגם חשך לא יחשיך וכחשכה כאורה והיינו אור אבא ולא אימא כו׳, והיינו כי מה שנמשך ע״י מלאך או שליח עם היות שהכל ממנו ית׳ והמלאך הוא רק שליח וכחומר ביד היוצר הוא בידו ית׳. אך עכ״ז האור והשפע הנמשך ע״י מלאך ושליח הוא ממקור סדר ההשתלשלות. שמבחי׳ זו נמשך ע״י השתלשלות עילה ועלול ומתלבש בבחי׳ מלאך או שרף כו׳. לא כן ההמשכה שמלמעלה מסדר ההשתלשלות אין המלאך יוכל להיות כלי ושליח לגילוי בחינה זו כו׳ וזהו ענין אני ולא מלאך כו׳ ועמ״ש בד״ה ויקרא אל משה.4 אך להבין מ״ש אני הוא ולא אחר דמכיון שכבר פירש ולא ע״י מלאך ולא ע״י שרף ולא ע״י השליח. א״כ מי הוא האחר שיצטרך לומר ע״ז עוד אני ולא אחר.

23והענין הוא כי הנה באלול ועד יוה״כ מזכירין י״ג מדות הרחמים להיות שהם המשכות עליונות המתגלות בבע״ת כי מאחר שחטא ופגם במה יתוקן אלא ע״י המשכות עליונות שמאד נעלה וכחשכה כאורה כו׳. ולכן הם שהמשיכם משה רבינו ע״ה בחטא העגל לתקן החטא.

24והנה שם נאמר וימהר משה ויקוד ארצה1 וישתחו כי ארך אפים ראה אף לרשעים כו׳ וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים ג״כ זה היה בקשת משה ונפלינו אני ועמך2 ביקש שלא תשרה שכינה.3

25והבטיח לו הקב״ה גם את הדבר הזה1 אשר דברת אעשה הא אילו לא הבטיח לו כן היה שורה וכמו בבלעם הגם שהיה מזוהם כו׳ לפי שהוא ית׳ כל יכול וכחשכה כאורה כו׳ גם חשך כו׳ ומשם היה יניקת פרעה באחורי העורף מקום גבוה כו׳ ולכן עבדים היינו2 לפרעה במצרים כו׳. אך בצאתם ממצרים בעבור זה בשעה שיש מצה המשכת מוחין דאבא שמלמטה באתעדל״ת שהיא עשיית המצוה היה אור אבא נמשך לי בפנימית בבחי׳ ישראל ולא נמשך לחיצונים.

26וזהו לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל ולא כאשר מתחלה שהיינו עבדים לפרעה שהיה לו יניקה מאור אבא מאחוריים כו׳ וזהו ולא אחר. והיינו ע״י המצוה נמשך לי בפנימית ונמצא שהמצה גרם לצאת ממצרים כי בחפזון1 כו׳ המשכת אור אבא כו׳ אבל כל ז׳ הימים הוא אחר יצ״מ מצות יאכל את שבעת הימים והיינו לדורות כי אבותינו לא היו צריכים לזה אלא שלא הספיק ממילא כו׳. (וביאור ענין בעבור זה הנה פי׳ מוחין דאבא מבואר למעלה שהוא המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות דקמיה כחשכה כאורה ממש מה שאפילו כתר עליון כו׳ אוכמא הוא קדם כו׳ ועם היות דשם בחי׳ אם צדקת מה תתן לו2 אמנם כשנמשך ומאיר משם בחכמה עילאה הנק׳ אבא ונש״י נק׳ בנים לבחי׳ אבא כמשל הבן3 שנמשך ממוח האב ואזי נקרא ההמשכה הנ״ל מוחין דאבא א״כ עי״ז נמשך ההמשכה רק בסטרא דקדושה דוקא ועמ״ש לקמן בענין עבדים היינו כו׳. ויוציאנו ה׳ אלקינו כו׳ ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים4 גבי ענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו׳. וסד״ה שימני כחותם וזהו עזי וזמרת5 יה שהם או״א ועי״ז זה אלי כו׳. והנה ההמשכה מחכמה עילאה הוא ע״י יסוד אבא המתלבש ביסוד ז״א וזהו ענין בעבור זה ועיין בפ׳ ויצא דק״נ ע״ב בענין פי׳ וזה שער השמים ובפ׳ בשלח ס״א א׳ יתרו דף ע׳. ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה כו׳ וזהו שבחי׳ י״ג מדות הרחמים שהן רחמים גדולים בלי גבול עכ״ז נק׳ מדות הרחמים שיש בחי׳ המגביל הרחמים שלא יומשכו רק במקום הראוי וכענין כל מי שאין בו דעה6 אסור לרחם עליו כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה ויאכילך את המן.7 וזהו ג״כ פי׳ בעבור זה. ופי׳ ברבות ע״פ זה ספר תולדות אדם8 זה היינו י״ב שבטים ועם שבט לוי הם י״ג שהם נגד י״ג מדה״ר כו׳. וזהו רבות עשית אתה ה׳ אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו׳) (בתהלים סי׳ מ׳) פי׳ רבות כל דבר שהוא רב ועצום ע׳ זח״א פ׳ ויחי דרמ״ז א׳ וברבות סוף מגלת אסתר אתה מוצא שמדות טובות של הקב״ה בהשפע בפרוי ורבוי הטוב ברבוי החסד ברבוי הרחמים ברבוי כו׳ ע״ש וזהו רבות עשית דהיינו המדות עליונות שלמעלה מהמדה וגבול שנקראו רבות כענין ורב חסד9 ורב טוב10 כו׳ עשית שנשתלשלו ונמשכו בעשייה הגשמיות וכדפי׳ בת״א בד״ה11 ויהי מקץ ועכ״ז נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכמארז״ל מחשבתן של ישראל12 קדמה לכל דבר וז״ש ורב טוב לבית ישראל וכתיב מה רב טובך13 אשר צפנת ליראיך כו׳ ועיין ברבות תולדות פס״ה14 רבות עשית כו׳ למה כהו כו׳ כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות ובפ׳ בא פט״ו ע״פ החדש הזה לכם הצדקה שלכם כו׳ הרחמים שלכם כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה ואכלתם אכול15 בפי׳ אשר עשה עמכם להפליא יעו״ש.

27וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. שע״י המרור והמרירות מריחוקו מה׳ עי״ז מעורר י״ג מדה״ר כו׳ כמ״ש בד״ה קול דודי1 הנה זה בא כו׳ ועיין ברבות בשלח ס״פ כ״ג בענין ואמר ביום ההוא כו׳ והענין כמ״ש במנחות דנ״ג יבא זה ויקבל זאת מזה2 כו׳ והיינו משה שנתנבא בזה והוא המשכת התורה וכמ״ש סד״ה ראשי המטות3 גבי לאמר זה הדבר.

28והנה התורה נק׳ נובלות חכמה שלמעלה1 אכן לעתיד יהיה גילוי פנימית התורה שמפנימית חכמה שלמעלה וע״ז כוונו ברבות שלעתיד יאמרו ב״פ זה2 הנה אלקינו זה כו׳ זה הוי׳ דהיינו ע״י שיתגלה ג״כ פנימיות אבא. ועמ״ש הרמ״ז פ׳ תולדות דקל״ה על פסוק זה ואמר ביום ההוא כו׳ ומ״מ גילוי זה נמשך ע״י היום לעשותם וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. דהיינו בבחי׳ היום לעשותם שאז הוא דשייך בחי׳ הבחירה. וכמ״ש ראה נתתי לפניך את החיים3 ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים.

29והנה איתא בפע״ח1 מרור גימ׳ מות. ור״ל כי הגשמיות נק׳ מות ורע שהוא כלה ונפסד והרוחניות נק׳ חיים וטוב וכמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים2 וע״כ צריך להיות בחי׳ מרור ומרירות ממה שנמשך אחר הגשמיות כו׳ ולהיות ובחרת בחיים כו׳ וזה אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל הוא אומר בלע המות לנצח (בישעיה סימן כ״ה). שלא יהיה הגשמיות מעלים ומסתיר כו׳. וזהו ומחה ה׳ דמעה. אשר דמעה בגימט׳ ק״ך צירופי אלקים שמהם נמשך ההעלם והסתר כו׳ אלא יהיה כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים.3 ע״ד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה4 כו׳.

30וא״כ אז אין שייך בחי׳ מרור שהמרור הוא על בחי׳ ההסתר הנק׳ מות. כי אז בלע המות כו׳ ברוחניות וכן בגשמיות ממש. וכן בחי׳ מצה שהוא ענין השימור מהחמץ אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל יהי׳ ע״ד שלא הספיק להחמיץ שא״א לבא לבחי׳ חמץ ויש גשמי כלל מחמת הביטול כו׳ או כי גם מבחי׳ חמץ לא יהי׳ יניקה לחיצונים דהיינו שלא יהי׳ החמץ בחי׳ יש וגסות דקליפה אלא ע״ד ויגבה לבו בדרכי1 ה׳ וכמו שבקרבן תודה2 היו עשרה חלות חמץ. וכמ״ש הטעם ע״פ מזמור לתודה (בסידור). והרי ארז״ל ברבות פ׳ צו פ״ט לע״ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כו׳ והרי כל הקרבנות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ3 א״כ מזה מוכרח שלע״ל מחמת עוצם הגילוי יתברר ויתעלה גם החמץ ועמ״ש בד״ה וידבר דעשה״ד מענין שתי הלחם שהיו באות חמץ ולכן בחי׳ בעבור זה זהו דוקא בשעה שיש מצה ומרור שהוא בחי׳ היום לעשותם. אזי דוקא ממשיכים בחי׳ זה. הוא גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע. דקמיה מעלה ומטה שוין ע״כ נק׳ זה וכמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא.4 משא״כ לע״ל אין מועיל בחי׳ תשובה וכמ״ש בגמרא פכ״ג דשבת דקנ״א ע״ב ע״פ אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה כו׳.

31ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין הנה זה בא מדלג כו׳. ועוי״ל לתרץ הקושיא דלעיל בענין מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ והלא כבר נצטוו מקודם בערב תאכלו מצות. שי״ל שהוא ע״ד מ״ש מגיד מראשית אחרית1 כמ״ש ברבות פ׳ בראשית פט״ו2 ע״פ הוא הסובב את כל ארץ החוילה עדיין לא היתה חוילה ואתה אומר הסובב. אתמהא. אלא מגיד מראשית אחרית וכמ״כ כאן עיקר הענין דמצה זו שאנו אוכלים הוא ע״ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה כו׳.

32ומ״ש מקודם בערב תאכלו מצות זהו ע״ד מגיד מראשית אחרית. ומ״מ האמת ג״כ כנ״ל דב׳ בחי׳ מצה הם שזהו ג״כ פי׳ ראשית ואחרית. פי׳ ראשית מלמטה למעלה זהו ענין ראשית חכמה יראת1 ה׳ שזהו ענין יראה תתאה שע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה2 והיא המצה הא׳.

33ומזה נמשך אח״כ בחי׳ אחרית היא המצה הב׳ וכמ״ש בפרדס בעה״כ ערך1 אח רית שזהו בחי׳ יובל. וכנודע דיצ״מ נמשך מבחי׳ יובל שמשם נמשך החירות כו׳ ובמא״א2 פי׳ אחרית ע״ה גימט׳ כתר. והוא ענין שנגלה עליהן מלך מלכי המלכים כו׳ וזהו מגיד מראשית אחרית פי׳ מגיד לשון המשכה כמו נהר דינור דנגיד ונפיק.3 שע״י בחי׳ ראשית שהוא יראה תתאה זכו לבחי׳ אחרית היינו יראה עילאה שע״ז אמרו אם אין חכמה אין יראה וזהו ובמורא גדול זו גילוי שכינה4 כו׳. וכענין נעוץ תחלתן בסופן כו׳:5