הים ראה וינוס כו׳

1הים ראה1 וינוס2 כו׳. ההרים רקדו כאילים3 כו׳. והנה צ״ל למה ההרים רקדו והים ראה וינוס. ובשל״ה במסכת פסחים שלו פי׳ כי הניסה הוא העבודה מיראה והריקוד הוא העבודה מאהבה. והוא בחי׳ שר ובחי׳ עבד. והנה בהתגלות המלך אזי בחי׳ שר שעבודתו בשמחה תגדל שמחתו וזהו ההרים שהם מדות דאצילות שמשם שרש הנשמות הנק׳ אחים למקום כשר לפני המלך ולכן רקדו. ובחי׳ עבד שעבודתו ביראה אזי בהתגלות המלך תפול האימה והפחד ביותר וזהו הים שמשם שרש בחי׳ כעבד לפני המלך ראה וינוס כו׳ (ועמ״ש מענין שר ועבד סד״ה רני ושמחי4 בת ע״ש בד״ה הנה בת כו׳. ועיין רבות בשלח פכ״א מפני מה אתה בורח אמר לו הים מפני אלוה יעקב מפני יראתו של הקב״ה והוא ע״ד וירא העם וינועו5 ויעמדו מרחוק, ועיין עוד מענין הים ראה וינוס ברבות במדבר פרשה6 א׳ דר״ט ג׳ ובפ׳ עקב7 גבי אתה עובר היום את הירדן דף רצ״ב ג׳. מקץ ס״פ פ״ז8 זח״ב מ״ט סע״א ר״ל ע״ב). ולהבין זה בתוספת ביאור הנה מתחלה יש להקדים ענין שביעי של פסח שבו נקרע הים ומבואר בפע״ח9 שהוא ג״כ ענין לידת הנשמות. וז״ש ובני ישראל הלכו ביבשה10 בתוך הים. והענין כי נשמות ישראל11 עלו במחשבה12 ואז נק׳ אחים ורעים להקב״ה.13 ופי׳ אחים ורעים היינו להיות כי קוב״ה הוא בחינת אור א״ס ב״ה כשמלובש במדות דאצילות כי א״ס ב״ה בעצמו לאו מכל אינון מדות14 איהו כלל ולא יתכן על העצמות קריאת שם כלל אלא רק על בחי׳ התגלותו ואז נק׳ הוי׳ יו״ד חכמה15 ה׳ בינה כו׳.16

2והנה ס״ר נשמות ישראל1 שנמשכים מס״ר אותיות המחשבה2 נק׳ אחים לקוב״ה שהם המדות וכמו עד״מ במחשבת שכל שהאותיות הם כעצם א׳ עם מהות השכל שבתוכם3 וכן מחשבת המדות עם המדות כו׳ ואז הם בחי׳ אלקות ממש כי באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור את יום השבת4 ובד״ה אני ישנה5 גבי רעיתי ובד״ה שחורה אני6 גבי בנות ירושלים וע״פ ושמתי כדכד) ובכדי שתתהוה הנשמה בבחי׳ יש להיות בחי׳ נברא שהוא בחי׳ נפרד מאין ממש שהרי בהיותה באצילות היא בחי׳ אלקות ממש כי גם מה שנקרא בשם אותיות מחשבה הכל לשכך האזן. אבל כי לא מחשבותי מחשבותיכם7 כתיב הוא ע״י מדת מלכותו ית׳ (וכמ״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי) שהיא הנק׳ לבוש להעלים ולהסתיר עד שיוכל להיות בחי׳ יש וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש8 כי מדת המלוכה היא הלבוש הגורם להיות התהוות היש כי אין מלך בלא עם9 והיינו נפרדים דוקא שעליהם יתכן המלוכה להיות בבחי׳ התנשאות עליהם והם יהיו באימה כו׳ שהרי על מאה בנים לא יקרא האב מלך. ולכן נק׳ המל׳ ים.10 (ועמ״ש בד״ה מי מנה11 עפר יעקב בענין והים עליהם מלמעלה). כי הנה כל מה שיש ביבשה12 יש בים רק שאין נראין לעין כי מי הים מכסים עליהם, וכך למעלה הנה אותיות יהי אור יהי רקיע13 המחיה את כל העולמות הם באצילות והים שהוא המל׳ מכסה עליהם בלתי יתגלו לנבראים המתהווים מהם שאם היו מתגלים היה הגשמיות בטל ברוחניות כמשל ביטול זיו השמש במאור עצמו ואינו נראה ליש אלא במקום שאין המאור נראה כו׳. כך גשמיות המתהווה היה בטל למקורו הוא רוחניות המהוה וא״א להיות מציאת נשמה ומלאך שהם בחי׳ נפרדים רק שהם באהבה כו׳ אלא כשאין האלקות בגילוי בראי׳ ממש. והעלם והסתר זה הוא ע״י המל׳ כי זה כלל גדול שהמל׳ היא הגורמת להיות בחי׳ יש כנ״ל ונק׳ לכך אימא תתאה מטרוניתא אם אם הבנים כמ״ש בסש״ב בשם הזהר14 (ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי15 בענין יפתי ובמ״א ע״פ למען תירא16 לקמן בפ׳ ואתחנן). ולכן הנשמה היא בבחי׳ עיבור במל׳ כי בשמע״צ שאומרים מוריד הגשם17 נמשכים הנשמות ברחם הנוק׳ ושוהים שם ז׳ חדשים18 עד ז׳ של פסח זמן הלידה. עד״מ בגשמיות שלהיות התהוות מהות ולד מן הטפה צ״ל עיכוב ושיהוי ז׳ חדשים ברחם הנוק׳19 שבמשך זמן זה ע״י שאוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה ונמשך בו חיות עד שעושהו להיות יש. כך הנשמה דאצי׳20 שהיא בחי׳ אין בכדי שתתהוה להיות בחי׳ יש הוא ע״י שמתעכבת ברחם הנוק׳ ושוהה שם ז׳ חדשים ואוכלת ושותה כו׳ שנמשך שם אורות עליונים. והנה בז׳ של פסח הוא לידת הנשמות. והענין כי בכדי שיהיה בחי׳ לידה ופתיחת הרחם להיות הנשמה יוצאת מן ההעלם לגילוי צ״ל המשכה והארה במדת המל׳ מלמעלה מהשתלשלות21 (וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ פינחס22 דרמ״ט בענין כאיל תערוג. ועמ״ש במ״א ע״פ למילדות העבריות23 אשר שם האחת שפרה פי׳ ה׳ אחת היינו ה׳ ראשונה דשם הוי׳ שבה ועל ידה נמשך כח הלידה, וביאור ענין זה יובן ממ״ש ר״פ לך לך24 בענין ה׳ שנתוסף לאברם שיהא נק׳ אברהם כו׳ ע״ש). וזהו מ״ש ויולך ה׳ את הים25 ברוח קדים עזה כי ע״פ השתלשלות משכל למדות עד ממחשבה לדבור א״א להיות המשכה מבחי׳ האין בבחי׳ היש אלא ע״י גילוי הארת הסובב שמקיף לאבי״ע שכולם שוים קמי׳. וז״ש רוח קדים כו׳ שעי״ז היה קי״ס כי הים המכסה ומסתיר אינו אלא בבחי׳ השתלשלות אבל בגילוי הארה שלמעלה מהשתלשלות הפך מים ליבשה26 כו׳. וז״ש בזהר מה תצעק אלי בעתיקא27 תליא מילתא שמשם נמשך הכח להיות בחי׳ לידה.282930

3והנה בגילוי הארה זו אזי ההרים רקדו כו׳. הרים הם חג״ת.1 וגבעות חג״ת דבריאה או נה״י דאצי׳. ולהיות שהם למעלה מבחי׳ ים שהוא הצמצום כנ״ל. לכן רקדו כאילים שבגילוי אור הסובב נכללו כביטול נר בפני אבוקה והיינו שהאורות דתיקון המלובשי׳ בכלים נסתלקו מן הכלים ונכללו באור זה המקיף כנ״ל. והגם שגם מדי שבת בשבתו יש עליות העולמות אך הכל מדרגא לדרגא עשיי׳ ביצירה ויצי׳ בבריאה כו׳ ונק׳ הילוך. אבל הריקוד הוא עלי׳ הגדולה שלא בהדרגה כלל דהיינו באור הסובב כנ״ל. כאילים שאין בהם דעת ושרש בחי׳ זו הוא למעלה מהדעת (עמ״ש בד״ה ותוסף אסתר2 בענין מה קול גדיא כו׳ ע״ש) אבל הים סופא דכל דרגין המסתיר ומעלים וכשראה גילוי אור הסובב לא הי׳ יכול להתכלל בו כנר בפני אבוקה כמו ההרים שהרי הוא המעלים לכן וינוס העברת והסתלקות ההעלם והוא עד״מ באדם שבהשתלשלות משכל כו׳ עד לדבור אבל כשנופל ריבוי אור שלמעלה מהשכל אזי נפסק הדיבור ואישתק. וז״ש משה כבד פה3 וכן צלותא בחשאי4 כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי5 כו׳ בענין מ״ב מסעות ומ״ט ימים דספירת העומר). וכ״ז מלפני אדון חולי ארץ6 גילוי אור הסובב כנ״ל ההפכי הצור וחלמיש מוציאי אש להיות אגם מים דהיינו מגבורה לחסד שנתבטלו ממציאותם וכנודע בענין עושה שלום7 בין מיכאל כו׳. וכ״ז היה בפסח אשר פסח ה׳ בחי׳ דלוג בלא אתעדל״ת מדלג על ההרים כו׳. אבל אח״כ מצות ספירת העומר מ״ט יום ממחרת השבת הוא בחי׳ אתערותא דלתתא ועי״ז היה אח״כ בשבועות פנים בפנים8 מתן תורה. (ועמ״ש עוד מענין הים ראה וינוס בביאור ע״פ במדבר סיני9 באהל מועד ע״פ המדרש רבה במדבר פרשה א׳ ע״פ הים ראה וינוס ע״ש):