ותסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו…

המאמר פותח בפסוק מן המגילה: המן כבר נפל, אך גזרתו נגד היהודים עדיין עומדת בעינה. אסתר באה שוב לפני המלך, נופלת לרגליו ובוכה, ומבקשת ממנו לבטל את הגזרה. לשונות הפסוק ייקראו כהדרכה בעניין התפילה.

המאמר קורא את ״המלך״ שבפסוק כמתייחס לה׳, מלך העולם. לכן הוא שואל כיצד אפשר לדבר על נפילה ״לפני רגליו״, בשעה שעיקר מעיקרי האמונה הוא שלה׳ אין שום צורה גופנית.

התשובה היא שהפסוק מלמד מהי מהותה של התפילה, ושכל אדם יכול להתפלל — לא רק אנשים גדולים. אסתר מייצגת את כנסת ישראל, הנשמה הכללית של עם ישראל.

לכנסת ישראל שמות רבים, וכל אחד מהם מתאר מצב אחר. כאשר הכמיהה שלה לה׳ גלויה ומורגשת — רצון שהחיות שבה תיבלע ותיכלל מחדש במקורה — היא נקראת רחל, מילה שפירושה גם כבשה. בדומה לרחל השותקת לפני גוזזיה, או לכבשים המובאות לשחיטה, היא מוסרת את עצמה לגמרי, ברצון פשוט שאינו מבקש טעמים.

כך הוא אצל כל יהודי ויהודייה: רצונו של כל אחד להיות בטל ונכלל באורו של ה׳, ״להיות אחד באחד״. הפסוקים על ה״הוד״ וה״כבוד״ של ה׳ הממלאים את הארץ מתארים את הארתו המתפשטת בעולם.

נוכח זיו זה, העולם וכל אשר בו נחשבים לאין, וכולם נתונים לגמרי למקורם. כאשר הכמיהה הזאת גלויה ובוערת, זהו המצב הנקרא רחל, ״כצאן טבחה״ — נכונות לתת הכול.

כאשר אותה כמיהה אינה מורגשת בגלוי, היא נקראת אסתר, שם המרמז על הפסוק ״ואנכי הסתר אסתיר פני״. אדמו״ר הזקן דוחה את ההנחה המקובלת שמי שאינו מרגיש אהבה זו פשוט אינו ניחן בה.

אהבה זו נמצאת אצל כל יהודי ויהודייה; היא רק נסתרת, בבחינת אסתר, ויש להוציאה ממחבואה. ההסתר מתואר בפסוק ״כשושנה בין החוחים״: השושנה נמצאת שם, אך החוחים מכסים אותה.

החוחים הם ענייני העולם והעיסוק בו, כאשר הם נעשים בכל הלב והנפש. כשכל לבו של אדם נתון להם, הם מעכבים את האהבה הפנימית ומונעים ממנה להתגלות.

אם כן, בחינת אסתר היא האהבה הנסתרת ״ביום ההוא״, בזמן ההסתר שעליו מדבר הפסוק. הפסוק אומר ״הסתר אסתיר״, ואילו כאן נכתב ״אסתר אסתיר״ — המילה הראשונה נכתבת כשמה של אסתר, שהגמרא (חולין קלט, ב) מוצאת רמז לשמה בפסוק. הביטוי ״ביום ההוא״ מוביל לפסקה הבאה.

כעת המאמר מציין ארבעה מצבים, שכל אחד מהם לקוח מביטוי בפסוק: ״ביום ההוא״, ״ביום הזה״ ו״בלילה ההוא״. ״יום״ הוא זמן של אור וגילוי, ו״לילה״ הוא זמן של חושך והסתר.

המצב הרביעי הוא ״בלילה הזה״. שני המצבים הראשונים לקוחים מן הפסוק ״זה היום עשה ה׳״ ומן הפסוק העוסק בקריעת ים סוף: ״ויושע ה׳ ביום ההוא״.

שני פסוקים נוספים משלימים את הארבעה: ״הלילה הזה״ הוא ליל יציאת מצרים, ״ליל שמורים״, ו״הלילה ההוא״ הוא הלילה שבסיפור פורים שבו המלך לא הצליח לישון. המילה ״זה״ מתייחסת לדבר שנמצא לנגד העיניים, ממש מול האדם.

על הים שרו בני ישראל ״זה אלי״, כשהם מדברים על אלקות שהייתה גלויה כל כך, עד שאפשר היה להצביע עליה. במשל, נתיני המלך בטלים לפניו לחלוטין מפני שהם רואים אותו במו עיניהם; כך בחינת ״זה״ היא כאשר האלקות מתגלה לאדם כאילו הוא רואה אותה.

במצב של ״זה״, האדם רואה את העולם כאין לעומת ה׳. במקום אחר הבריאה נקראת ״יש מאין״, כאילו העולם הוא ה״יש״ האמיתי והאלקות היא ה״אין״; אך זהו לשון התורה בלשון בני אדם, המתארת כיצד הדברים נראים לעינינו הגשמיות, שאינן יכולות לראות אלקות.

ברכתו של רבן יוחנן בן זכאי ממחישה את אותו עניין: בני אדם יראים ממה שהם רואים. כפי שממשיך שם התלמוד, אדם העומד לחטוא חושש רק שלא יראה אותו אדם אחר; מכיוון שעינינו רואות בשר ודם ולא את ה׳, אנו יראים מבני אדם יותר מאשר משמים.

זוהי הבחינה של ״זה היום״: גילוי גלוי. ״לילה״ הוא חושך, מצב שבו האדם אינו רואה אלקות כלל.

לילה כולל גם מצב עדין יותר: האדם עשוי לדעת על אלקות, אך כאשר דעתו מוסחת והוא אינו מצליח להחזיק את הרעיון במחשבתו, גם זה נקרא ״לילה״.

גם מתוך הלילה אפשר להגיע ל״זה הלילה״: לילה שיש בו האיכות של ״זה״, כך שהאלקות נוכחת לנגד עיניו. ההסבר מתחיל מן הפסוק ״מלא כל הארץ כבודו״, המדבר על הזיו של ה׳ המתפשט בעולם.

פסוק נוסף אומר שה׳ עצמו ממלא את השמים ואת הארץ. שני הפסוקים אמת: לא רק האור שלו, אלא ה׳ עצמו ממלא את כל הבריאה.

מה שמסתיר את נוכחותו של ה׳ עצמו הוא הגוף. ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ מתייחס לזיו שלו המתפשט כדי להחיות את העולמות; זה דבר שהשכל יכול לתפוס ולהבין, ועל ידי התבוננות בו האדם יכול להתבטל ולהיכלל בו, ולראות ש״הכול נחשב לפניו כלא כלום״.

גם במצב של לילה האדם יכול להגיע לבחינת ״זה״ מכוח האמונה: להאמין באמונה שלמה, צלולה וטהורה כל כך, עד שנדמה לו שהוא רואה ממש.

לשם כך דרושים ״חומר ולבנים״. כשם שבני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים, ועבודתם הייתה ״בחומר ובלבנים״, כך גם היום האדם זקוק לעמל קשה בלימוד התורה, שהזוהר דורש במילים האלה: ״חומר״ הוא קל וחומר.

״בלבנים״ — ליבון ההלכה, כלומר בירור מהי ההלכה הברורה. ״כל עבודה בשדה״ היא הברייתא, דברי חז״ל שמחוץ למשנה. המשנה מלמדת אפוא שמי שמקבל עליו את עול התורה משתחרר מעול ענייני העולם.

המשנה ממשיכה: מי שפורק מעליו את עול התורה, מטילים עליו את עול ענייני העולם. ובכל זאת, מוסיף אדמו״ר הזקן, גם מי שעסוק בענייני העולם יכול להגיע ל״הלילה הזה״ — לאמונה שרואה אלקות כאילו בעיניו.

אדמו״ר הזקן מביא מאמר: ה׳ שאל את העולמות העליונים: ״מהו קולו של הגדי?״ והם השיבו שזהו קולם של בני ישראל. אבל ה׳ יודע הכול, ולכן איך אפשר לומר שהוא שאל?

גדי צעיר צועק לאמו בלי מחשבה או הבנה. כך גם צעקתם של היהודים בשעת צרתם לא נבעה מהתבוננות, אלא מעומק מצוקתם: ״לבם צעק אל ה׳״.

העולמות העליונים השיבו שהצעקה הזאת, אף שהיא בלי דעת — הכרה והבנה מודעת — היא למעלה מן הדעת, ולא למטה ממנה כמו צעקת הבהמה. היא נובעת ממקום עמוק יותר מן השכל.

אולם לפני ה׳, שהוא למעלה מן הדעת, אפילו צעקה כזאת דומה לצעקת גדי או בהמה, כפי שנאמר: ״בהמות הייתי עמך״ — כשאני עומד עמך, בהשוואה אליך, כל הבנתי היא כהבנתה של בהמה. לכן, מנקודת מבטו של ה׳, הצעקה נקראת ״קולו של הגדי״.

כשהלב זועק אל ה׳ מתוך מצוקה, הזעקה עצמה מביאה את האדם לאמונה, לבחינת ״הלילה הזה״, ולנכונות של ״כצאן לטבח״.

זה היה נס פורים, השייך לבחינת בבל, שנקראה בפסוק על שם שה׳ ״בלל״ שם את הלשונות: מצב של ערבוב ובלבול. גם ממצב כזה אפשר להגיע ל״יום ההוא״ שעליו מדבר זכריה, ״לא יום ולא לילה״, שבו ״לעת ערב יהיה אור״.

המאמר עובר לעסוק בעמלק, שעליו נאמר בתורה שה׳ נלחם בו ״מדור דור״. תחילה הוא מסביר את עניינן של שאר האומות: כאן הן משמשות קטגוריות רוחניות, ומייצגות את הקליפה — הכוחות המסתירים את הקדושה — ואת המדות הרעות שעל האדם להתגבר עליהן.

האומות שהתורה מונה — החתי, האמורי, הפריזי והשאר — מייצגות את המדות האלה. מצד עצמן הן נסוגות לפני הקדושה, כפי שהחושך נסוג מפני האור, וקל יחסית להשתחרר מהן.

הקושי הוא החוצפה והגסות שעלולות להתלוות לכל מדה רעה: זו בחינת עמלק, האויב שה׳ נלחם בו בכל דור. בגמרא מכונה החוצפה ״מלכותא בלא תגא״ — שלטון ללא זכות לשלוט. המדות הרגילות נובעות מהגוף, הנקרא ״עור הנחש״, ולכן הן יכולות להתעורר אצל כל אדם.

לחוצפה ולגסות יש מקור נוסף: ״מחשבת המן על היהודים״. יש היכלות של קליפה הנקראים בשם המן, והם שולחים לאדם מחשבות של גאווה וחוצפה; המילה ״מחשבת״ פירושה כאן מחשבה.

העצה היא דברי הפסוק ״והיא נפלה לפני רגליו״, כאשר ״רגליו״ הם המלאכים. הפסוקים המצוטטים מדברים על ״עמידה״: השרפים ״עומדים״ ממעל, וגם קרשי המשכן ״עומדים״.

״ותבך ותתחנן״ כדי להסיר את המחשבות הרעות: תפילה מעומק הלב מסלקת את מחשבות הגאווה שהמן שולח. לאחר מכן נתלו המן ובניו על העץ ״גבוה חמישים אמה״, העץ שהוא עצמו הקים. הפסוק ״ה׳ מלך, גאות לבש״ מלמד שהגאות שייכת לה׳ בלבד; ״גאות״ ו״גאווה״ הן מילים מאותו שורש.