ביאור על הנ״ל

מאמר זה מבאר את המאמר שקדם לו בתורה אור, הפותח בדברי המן: ״יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך״. כעת הוא מעמיק בביאור הרעיונות שעלו שם: תורה ומצוות, הלבוש, הסוס והכתר, וכן מרדכי ואסתר.

התורה מסבירה את המצוות: היא מפרטת מה הן וכיצד מקיימים אותן. היא בחינת חכמה עילאה, חכמה שלמעלה מכל מה שהשכל יכול להשיג, ומקורה גבוה עוד יותר: מוחא סתימאה, ״המוח הנסתר״, החכמה שבכתר — בחינה שלמעלה מן השכל — שבה החכמה עדיין אינה מתגלה אפילו כ״חכם״.

חכמה עילאה מתוארת כ״חכם, אך לא בחכמה ידועה״, ובכל זאת כבר מצויים בה הפתחים הראשונים של החכמה, הנקראים שלושים ושניים נתיבים; מוחא סתימאה עדיין ״סתומה״ לחלוטין. המצוות מגיעות למעלה משתיהן: מקורן בכתר שבכתר, הנקודה העליונה ביותר שבכתר.

המצוות נמשכות מכתר שבכתר, אך מחיצוניותו. פנימיות כתר קשורה כל כך לאין סוף, עד שאינה נמנית כלל עם עשר הספירות, והיא יכולה להתגלות רק באמצעות חיצוניותו, כמו שאבוקה ניכרת באור שהיא מפיצה למרחקים.

האור המגיע למקום רחוק חלש יותר מאורו של נר שמדליקים באותו מקום, אך עצם העובדה שהוא מגיע למרחק כזה מראה עד כמה גדול מקורו. כך גם החיצוניות: דווקא משום שהיא מגיעה למרחקים, היא מעידה על גדולתו של המקור הפנימי שמאחוריה.

כך גם בחכמה: חכמה מופלאה ועמוקה ניתנת להשגה רק באמצעות משלים פשוטים. רבי מאיר, החכם הגדול שבדורו, הקדיש שליש מתורתו למשלים, ונקרא רבי נהוראי — ״זה שמאיר״ — מפני שהאיר את עיני החכמים. המשלים הרבים שלו דומים לאורו של לפיד הנראה מרחוק: הם מראים עד כמה עמוקה הייתה חכמתו.

חכמתו של רבי מאיר יכלה להתגלות רק באמצעות משלים רבים. כך היה גם אצל שלמה המלך: חכמתו הייתה גדולה כל כך, שכדי לגלות את החכמה שבתורה הוא דיבר ״שלשת אלפים משל״.

אדמו״ר הזקן מפרש את הפסוק כשלושת אלפים רבדים של משל, כאשר כל משל הוא משל למשל שקדם לו, עד שנקודה אחת בתורה נעשתה מובנת. ככל שהחכמה עמוקה יותר, כך נחוצים משלים רבים יותר כדי להוריד אותה.

רעיון קטן שאפשר להשיג כפי שהוא אינו זקוק למשל. כך גם אור אין סוף, שאין לו סוף באמת, יכול להתגלות רק באמצעות חיצוניות, כשם שחכמה עמוקה מתגלה רק באמצעות משלים.

מעל כתר ומוחא סתימאה יש ״לבוש״, שעליו נאמר בפסוק: ״ה׳ מלך, לבש גאות״. המשל הוא לטלית המונחת על ראשו של אדם ועל העטרה שעליו, ועוטפת אותו כולו מראש ועד רגל.

הלבוש הזה כולל בתוכו גם את העטרה, כשם שהטלית מכסה את העטרה. זהו אור אין סוף בדרגתו האחרונה, מלכות של אין סוף עצמו, המאירה לכל העולמות בשווה ואינה כפופה לסדר ההדרגתי של העולמות המשתלשלים.

ההשתלשלות מתחילה רק לאחר הצמצום, כאשר נוצר החלל הפנוי ונמשך לתוכו קו אור דק, הקו; גם כתר ומוחא סתימאה נמשכים מאותו קו. לעומת זאת, הלבוש הוא אור אין סוף עצמו, המקיף את כל החלל הפנוי כפי שהיה לפני הצמצום.

האור המקיף הוא שמביא להתהוות הכלים: הוא מאיר על הכלי מבחוץ, והאור הפנימי מאיר מבפנים; יחד הם מצחצחים אותו ומעניקים לו את צורתו. בריאה אמיתית, של יש מאין, יכולה לבוא רק מאור אין סוף עצמו, שהוא לבדו כל יכול.

אילו העולמות היו נוצרים רק בשרשרת של עילה ועלול, דבר לא היה נעשה למציאות נפרדת של ״יש״. אפילו חכמה, ראשית ההוויה, הנושאת שם משלה, הייתה נשארת בטלה לחלוטין בתוך מקורה, בלי שם כלל.

כך גם לגבי המדות הנובעות מחכמה, ועל אחת כמה וכמה לגבי החומר הגשמי, שאינו יכול להיווצר מדבר רוחני בדרך של עילה ועלול. המציאות הגשמית באה רק מאור אין סוף עצמו, המקיף את כל החלל הפנוי.

בתוך אותו מקום מגיע הקו לכל העולמות בבחינת ממלא כל עלמין — האור הממלא כל עולם לפי מידתו — ואילו אור אין סוף מקיף את כולם בשווה. מכיוון שהוא כל יכול, רק הוא יכול להפוך את הכלי ל״יש״, לדבר גשמי נפרד.

המצוות באות מהחיצוניות של כתר שבכתר, ושם מאיר אור אין סוף עצמו. לכן המצוות מלובשות בדברים ובמעשים גשמיים ממש.

המציאות הגשמית, עולם העשייה, התהוותה מ״לבוש המלכות״ — הלבוש של אור אין סוף המקיף את כל העולמות בשווה. זהו ״לבוש המלכות״ שבדברי המן במגילה, שעליו דובר במאמר הקודם.

הוא נקרא לבוש המלכות משום שהוא בא ממלכות דאין סוף, הבחינה האחרונה, המקיפה את כל העולמות. התורה, לעומת זאת, שורשה במוחא סתימאה, בפנימיות הכתר, שבה אין גילוי של סובב כל עלמין.

לכל אחד מהם יש יתרון משלו: התורה גדולה בכך שהיא באה מפנימיות הכתר; והמצוות גדולות בכך שבשורשן, בחיצוניות, מתגלה אור אין סוף עצמו בבחינת סובב כל עלמין.

כאן מתחילה הערת סוגריים. היא מפנה לתחילת משנת חסידים, חיבור קבלה הערוך במתכונת המשנה. במסכת אדם קדמון — ״האדם הקדמון״, התצורה הראשונה של האור לאחר הצמצום — נאמר שהכתר מחבר את העליון עם התחתון: בפנימיותו הוא כולל את הבחינה העליונה ביותר של התחתון, ובחיצוניותו את הבחינה התחתונה ביותר של העליון. כך מובנים היטב דברי המאמר: בחיצוניות הכתר מתגלה האור הסובב, ואילו במוחא סתימאה, פנימיותו, אין גילוי כזה.

ההערה מקשה: קודם לכן נאמר שפנימיות הכתר כלל אינה נמנית עם עשר הספירות, ומכאן שהיא גבוהה מחיצוניות הכתר. אם כך, כיצד ייתכן שבחיצוניות מתגלה אור שאין גילויו בפנימיות? הדבר גם נראה מנוגד לסימן ד במשנת חסידים, שלפיו כשמונים את הספירות מצד חיצוניותן, המניין מתחיל מחכמה, מפני שחיצוניות הכתר אינה מסוגן אלא היא שורשן.

התשובה היא ש״פנימיות הכתר״ שאינה נמנית עם הספירות מתייחסת למה שמתואר בעץ חיים, חיבור היסוד של קבלת האריז״ל, כשתי בחינות הכתר הנקראות עתיק ואריך אנפין. שם מוסבר שרק אריך אנפין נמנה עם עשר הספירות.

עתיק, הבחינה התחתונה שבאין סוף, אינו נמנה עם הספירות. זו הפנימיות שאליה התכוון המאמר באומרו שפנימיות הכתר אינה נמנית; עתיק הוא הפנימיות העיקרית והאמיתית של הכתר.

מוחא סתימאה היא פנימית גם היא, אך היא הפנימיות של אריך אנפין, הבחינה השנייה שבכתר, והיא החכמה שבכתר. לכן, כאשר נאמר במאמר שסובב כל עלמין אינו מתגלה במוחא סתימאה, הכוונה היא שעתיק אינו מתגלה שם בגלוי.

בחינה של עתיק, הגבורה שלו, מלובשת במוחא סתימאה, אך האור מגיע לשם באמצעות צמצום, דרך קו המידה שמאיר במידה. בחיצוניות של כתר, בגלגלתא של אריך אנפין, מלובש חסד דעתיק, והוא למעלה מכל מידה.

הדברים עולים בקנה אחד עם דברי משנת חסידים; ואף על פי כן, בחיצוניות הגילוי הוא חיצוני בלבד, ולא פנימי כמו במוחא סתימאה. ההערה מפנה גם לעץ חיים, שער מוחין דצלם, שם החיצוניות מזוהה עם הגולגולת.

ההערה מסתיימת בציטוט מדברי הרמ״ז, רבי משה זכות, בהערותיו על הזוהר, פרשת אמור: כתר דאריך אנפין עדיין שייך לעולם אין סוף, שכן כל כתר מתייחס לבחינה שמעליו. האצילות עצמה מתחילה רק ממוחא סתימאה, החכמה דאריך אנפין.

המאמר עובר לפרט השני בדברי המן, ״והסוס אשר רכב עליו המלך״, וקושר אותו לדברי הנביא לה׳: ״כי תרכב על סוסיך״, שהמאמר הקודם קשר למתן תורה. חז״ל אמרו שבלילה ה׳ רוכב על כרוב קל שלו ומשוטט בשמונה עשר אלף עולמות.

שמונה עשר אלף העולמות מקבילים לשמונה עשרה ברכות תפילת העמידה, שחז״ל הקבילו לשמונה עשרה חוליות השדרה. דרך השדרה מגיעה חכמת הראש אל הירכיים והרגליים, שכן חוט השדרה נמשך עד לעצב השת, המתפשט ברגליים.

מכיוון ששמונה־עשרה הברכות ממשיכות את החכמה לאורך עמוד השדרה, כורעים במילה ״ברוך״ שבברכה הראשונה. הכריעה מכופפת את הראש, שבו מצויה החכמה, וכיפופו ממשיך את החכמה הזאת אל הגוף.

אולם שמונה־עשרה הברכות שבתפילה פועלות באצילות באמצעות נשמות ישראל, שתפילותיהן עולות ביום. המלאכים שרים ומקבלים את מזונם דווקא בלילה.

הפסוק על אשת חיל, ״ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, וחוק לנערותיה״, נדרש כמתן מזון למלאכים ולהיכלות של מעלה בלילה. ״נערותיה״ מקושרות לשבע הנערות שניתנו לאסתר בארמון המלך.

אצל המלאכים השפע מתחלק לשמונה־עשר אלף: בפסוק נאמר ״רבותיים״, כלומר עשרים אלף, ו״אלפי שאינן״ גורע אלפיים, כך שנותרים שמונה־עשר אלף. אלו הם שמונה־עשר אלף מיני השגות, וכל מלאך מקבל לפי יכולתו.

השפע אל המלאכים עובר דרך הכרוב, שחז״ל פירשו את שמו כ״כמו ילד״ (כְּרַבְיָא), ולכן יש לו פני אדם. לאדם מבוגר יש ״פנים גדולות״, ואילו לכרוב יש ״פנים קטנות״ — פני ילד.

המילה אדם עולה בגימטרייה 45, כמניין שם מ״ה — שם הוי׳ במילוי אלפי״ן. את האות אל״ף מציירים כיו״ד עליונה ויו״ד תחתונה, המחוברות באמצעות וי״ו.

הווי״ו המחברת בין שתי היו״דין מבטאת את החיבור בין העליון לתחתון, כמאמר ״עושה שלום במרומיו״. חיבור זה נוצר באמצעות הביטול הנמשך אליהם.

״פנים גדולות״ מקבלות יותר מן המוחין: מבוגר שונה מילד במידת הבנתו, כמאמר הפסוק: ״לפי שכלו יהולל איש״. המאמר מזהה את המוחין עם הביטול: כפי שייאמר בהמשך, חכמה היא שפלות, כוח מה — הכוח של ״מה״.

לכן דעתו של זקן רגועה ומיושבת: יש בו יותר ביטול. בחור הוא בעל מזג סוער, משום שהביטול עדיין לא נמשך בו במידה רבה כל כך.

״פנים קטנות״ הן הבחינה הצעירה הזאת, בחינת המלאך מטטרון, הנקרא ״נער״. באמצעות כרוב זה מגיעה ההשפעה אל שמונה עשר אלף העולמות.

הפסוק על מרכבת ה׳ ורבבותיה ממשיך: ״אדני בם, [כמו] סיני בקודש״. כשם שהשפע של ה׳ מגיע למלאכים שבשמונה־עשר אלף העולמות, כך בסיני נמשכה האלקות לתוך העשייה הגשמית באמצעות התורה.

ההמשכה אל תוך הגשמיות נעשית באמצעות ״סוסים״: המילה ״סוס״ שווה 126, כלומר פעמיים 63, הערך של שם ס״ג (הוי׳ במילוי העולה 63), הגבוה משם מ״ה. הטקסט כותב את המספר 63 כגימ״ל־סמ״ך, אותיות ס״ג בסדר הפוך, היוצרות את המילה ״גס״; על כך מדובר בפסקה הבאה. כדי להוריד אור לתוך העשייה הגשמית דרוש אור שמקורו גבוה מאוד, כמו שרק אבוקה גדולה יכולה להאיר למקום רחוק.

הסוס יכול להביא את הרוכב למקומות שהוא עצמו אינו יכול להגיע אליהם, והוא רץ מהר יותר מאדם. הכרוב, שפניו פני אדם, דומה לאדם בריצתו: הוא אינו מגיע רחוק או מהר כמו הסוסים.

הלבוש והסוס יכולים לבוא אפילו מ״המן״. חז״ל מצאו רמז להמן במילים ״המן העץ״, והוא מסמל גסות וגאווה; אך לאחר שהגסות הזאת מתבררת, היא יכולה להיכנס לקדושה, כפי שאמרו חז״ל שמבני בניו של המן למדו תורה. כשהיא מתבררת, היא נעשית הגבהת לב קדושה, כמו אצל המלך שעליו נאמר ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״.

על האדם להשפיל את עיניו ולהגביה את לבו. העיניים מסמלות את החכמה, את מידתו של משה, העניו מכל אדם, שכן חכמה היא ביטול עצמי: את המילה חכמה דורשים כ״כוח מ״ה״ — הכוח של ״מה אני?״.

לעומת זאת, צריך להגביה את הלב, כפי שנאמר על המלך יהושפט: ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״. גם לסוס, שערכו פעמיים ס״ג, יש תכונה זו: אותיות ס״ג, כשהן נהפכות, יוצרות את המילה גס.

גם כוחו של הסוס לרוץ, ולהוליך את האור למטה, נובע מבחינת המן לאחר שהתבררה. הירידה היא צורך עלייה: הנפילה מאפשרת את התשובה, ובאמצעות התשובה אף זדונות נעשים כזכויות.

כתר המלכות אינו בא ממקור זה. הוא ״בעטרה שעטרה לו אמו״, ונמשך על ידי ״נעשה ונשמע״ של ישראל. הקדמת ״נעשה״ היא בחינת עשייה, שמקורה באור המקיף את כל העולמות בשווה.

אחרי ״נעשה״ בא ״נשמע״ — המשכת חכמת התורה פנימה, אל תוך ההבנה. הדבר שייך רק לישראל, שהתפילות מכנות אותם ״מקדשי שמך״, מפני שיש להם מסירות נפש.

מסירות הנפש היא הסיבה שרק ישראל ממשיכים את בחינת כתר, המתוארת כתרי״ך עמודי אור — עמוד המחבר בין מעלה למטה. המאמר הקודם הסביר שהמספר כולל את תרי״ג מצוות התורה ואת שבע מצוות דרבנן; תרי״ך הוא גם הגימטרייה של כתר. בפורים התגלתה בחינה זו מחדש, כאשר ״וקבל היהודים״ את מה שהחלו לעשות במעמד הר סיני.

הפסוק אומר דווקא ״היהודים״, מפני שבימי מרדכי ואסתר היו היהודים מוכנים למסור את נפשם ולא לנטוש את אמונתם. חז״ל מצאו את שמו של מרדכי בביטוי ״מר דרור״ — המור הזך שבשמן המשחה, המתורגם לארמית ״מירא דכיא״, כלומר מור טהור. למעלה, במדרגה הנקראת ״עולם החירות״, הוא נקרא ״מר דרור״.

למטה אותה בחינה נקראת ״מירה דכיא״: מור מרמז על מרירות ועל גבורות, הנמשכות אל תחום שיש בו טהור וטמא. זו התורה כפי שהיא יורדת לעולם הזה הגשמי; היא בגלות ובמרירות, כשהיא מלובשת בענייני העולם.

חז״ל אמרו שספרי הנביאים עתידים להתבטל, ובאותו מאמר נאמר שמגילת אסתר וההלכות לא יתבטלו, כפי שהמאמר יסביר בהמשך. אדמו״ר הזקן משווה את הביטול הזה לזיו השמש בתוך השמש עצמה: הזיו מאיר בעוצמה בפני עצמו, אך בתוך מקורו אין מבחינים בו כלל.

הנביאים מקבלים את נבואתם מנצח ומהוד, ולעתיד לבוא גילוי זה כבר לא יבלוט כמעלה מיוחדת, משום שאור אין סוף עצמו יתגלה בגלוי. אז, כלשון הפסוק, ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר״.

מגילת אסתר שונה: היא בחינת ״הסתר אסתיר פני ביום ההוא״ — גילוי נסתר. היא מייצגת את מלכות, המסתתרת בראש עולם הבריאה ונעשית העתיק שלו, המקור הנסתר שבתוכו.

״היום ההוא״ מתייחס לבינה, וגילוי עתיק הוא בבינה. לכן עתיק נקרא ״הסתר אסתיר [את פניי] ביום ההוא״: זו בחינה נסתרת המתגלה בבינה, ובה בעת נשארת בהסתר.

״פניי״ היא כתר של מלכות, הנקודה העליונה ביותר שלה. למלכות אין דבר משל עצמה: היא מקבלת הכול מלמעלה, מעשר ״מלכויות״ — המלכות שבכל אחת מעשר הספירות.

לכן אומרים בתפילות ראש השנה עשרה פסוקי מלכויות. הנקודה העליונה ביותר של מלכות, הכתר שלה, מקבלת ממלכות שבכתר; זו בחינת ״פניי״, המסתתרת בראש בריאה ונעשית העתיק שלה.

על העתיד לבוא אומר הנביא: ״הנה אלקינו זה״: מה שכעת הוא ״ההוא״ — נסתר ונאמר עליו כאילו הוא מרוחק — יהיה ״זה״, דבר שמצביעים עליו בגלוי. ואף על פי כן, בחינת אסתר נשארת נסתרת.

אסתר היא עתיק, ״סתימו דכל סתימין״. אבא ואמא (חכמה ובינה) נקראים בעצמם ״נסתרים״, ועתיק נסתר אפילו ביחס אליהם.

מכיוון שאסתר למעלה אפילו מהגילוי העתידי, אורה לא יתבטל לעולם; וכך גם ההלכות, שהן בחינת מרדכי, ״מירא דכיא״. מרדכי גידל את הדסה, היא אסתר, ואסתר היא הכוח המעלה את הנשמות בגן עדן.

לפני שהובאו אל המלך הוכנו הנערות במשך ״ששה חדשים בשמן המור״, שעל פי המאמר הקודם פירושם כניסת הנשמה לגן עדן. כאן השמן הוא חכמה, והמור, שריחו חזק, הוא עליית הנשמה באמצעות הגבורות של אבא.

ששת החודשים הבאים היו ״בבשמים״, שהם הגבורות של אמא. הפסוק ממשיך: ״ובזה הנערה באה [אל המלך]״, ו״זה״ הוא העמוד המחבר בין מעלה למטה, שבאמצעותו הנשמה עולה מגן עדן אחד למשנהו.

כאשר הנשמה נכנסת לגן עדן התחתון, עליה לשכוח את מראות העולם הזה; וכשהיא עולה לגן עדן העליון, עליה לשכוח אפילו את התענוג של גן עדן התחתון. בכל דרגה גבוהה יותר יש תענוג חדש ומופלא, נעלה מזה שקדם לה.

כל התענוג הזה נובע מטעמי התורה, ״נשיקות פיהו״ שאליהן מייחל הפסוק; רש״י מסביר שזו בקשת ישראל מה׳ שיקיים את הבטחתו להופיע שוב ולגלות את סוד טעמי התורה. מטרת המצוות היא שהנשמות יידעו וישיגו את טעמי ההלכות ואת סודותיהן.

בכך יתענגו הנשמות תענוג מופלא ועצום, וזו בחינת מרדכי, מרא דכיא. לכן גם ההלכות לעולם אינן בטלות: בדומה לאבוקה שאורה מגיע למרחק, הן מעידות על מקורן הנעלה מאוד.

בסופו של דבר הלביש המן את מרדכי בלבוש המלכות והוליך אותו על סוס המלך. זאת מפני שהאור המקיף מגיע אפילו להמן: כידוע, מבין אחד עשר סממני הקטורת, הלבונה היא המקיף, הבחינה הנקראת ״אלוקה של אלוקים״ — כך, לפי הגמרא, מכנים אותו אפילו אומות העולם.

לכן יכולים לעבור דרך המן הלבוש העליון, מלכות דאין סוף, והסוס שמקורו בשם ס״ג. אבל הכתר, הנמשך מן הקו אל הפנימיות, אינו בהישג ידו: אין להמן שליטה שם.

הכתר מגיע רק באמצעות ישראל, ״שהם מקדשי שמך״, באמצעות ״נעשה ונשמע״ — הביטול שלהם לפני אין סוף. הוא לעולם אינו מגיע באמצעות גסותו של המן, אפילו לאחר שהגסות מתבררת ונכללת בקדושה. לכן בפסוק המן נותן למרדכי את הלבוש ואת הסוס, אך לא את הכתר.

הגהת סיום מפנה את הקורא לעץ חיים, שער י׳, פרק ב׳, אל הקטע הפותח במילים ״דע כי אור פנימי״. היא מוסיפה שהדבר הוא דווקא בבחינת ״על ידי״, כלומר באמצעות דבר אחר; בפסקה האחרונה נאמר שהכתר בא רק ״על ידי״ ישראל.