ביאור על הנ״ל

1ביאור על האמור לעיל.

2והנה, משמעות הדבר שאברהם אבינו עליו השלום קיים את כל התורה לפני שניתנה היא, שהמשיך אור מבחינת סובב כל עלמין, שהוא הציר והיסוד העיקרי של כל התורה והמצוות: להמשיך גילוי של סובב כל עלמין.

כפי שמבואר במקומות רבים. (ראו מה שנכתב על הפסוק ״וזאת המצווה״ בפרשת ואתחנן, ועל הפסוק ״את שבתותי תשמרו״.) לכן הייתה עבודתו בבחינת ״הלוך ונסוע״, כלומר רצוא ושוב.

שכן המשכה מבחינה זו, שלמעלה מהשתלשלות, אינה יכולה להימשך אלא בדרך של רצוא ושוב. לכן גם עבודת האהבה של אברהם, שנבעה מהתבוננות בסובב כל עלמין, הייתה

בדרך של רצוא ושוב, שכן אין בנפש כוח להכיל את אור האהבה הזאת אלא בדרך של רצוא ושוב. (וראו מה שנכתב על הפסוק ״טוב לחסות״: יש התבוננות שהיא כו׳, והלב קטן מלהכיל כו׳; ראו שם.)

אך כדי להבין מדוע נחשב לו לעיתים לחיסרון שלא זכה לתורה ולמצוות שניתנו בסיני, יש לבאר את משמעות ״נעשה ונשמע״.

והעניין הוא ש״נעשה״ פירושו הכלים, על דרך מאמר חז״ל: ״רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא״. הם בחינת כלים לגילוי אור אין סוף ברוך הוא, כשם שאיבר הוא כלי לחיות הנמשכת מן הנפש.

3ו״נשמע״ פירושו האור שנמשך אל תוך הכלי באמצעות קיום מצווה זו. והסיבה לכך שהקדימו ״נעשה״ ל״נשמע״

היא שהמצוות, שהן הכלים, הן הגורמות לאורות לבוא, להימשך ולהתפשט בתוך הכלים; ולולא הכלים, האורות לא היו נמשכים כלל.

אפשר להבין זאת בשתי דרכים. הראשונה היא על פי הכתוב: ״כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא״. שכן,

הנה, יש ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, ויסוד האש נמצא למעלה מן הרוח, המים והעפר, שכן הוא נמצא [ישירות] מתחת לגלגל הירח. ויש מחלוקת בין הפילוסופים בנוגע למהותו.

4כעת נשאלת השאלה: מדוע יש חושך בלילה? התשובה היא שהאור והאש האוחזים בפתילה ובעצים הם הארה והמשכה מיסוד האש.

אבל יסוד האש עצמו הוא מקור האור והאש, ואין הוא דומה כלל במהותו לאש שבפתילה; רק האש שבפתילה היא הארה והמשכה ממנו.

5לכן, מעצם יסוד האש לא נמשכים כלל אור או הארה; רק לאחר שהאש נאחזת בפתילה היא מאירה.

אולם אנו רואים מה גורם לאש להימשך ממקורה, אש היסוד: הפתילה והעצים, שהם

הכלים שבהם נאחז האור, ואז הוא נמשך למטה, מאיר ומתגלה; ואילו בהיעדר הפתילה, האש מסתלקת למקורה, אש היסוד, מן הגילוי אל ההעלם, ולמטה נעשה חושך.

6ההקבלה [שבמשל] תובן למעלה: בספירות יש אור וכלי. האור הוא גילוי והמשכה מן המאציל העליון, ברוך הוא, והכלי הוא בחינת עשר הספירות — חכמה ובינה, חסד, גבורה ותפארת וכו׳ — שהן בחינת כלים, שבהם נמשך ונאחז האור מאין סוף, ברוך הוא.

והנה מעשה המצוות, הנקראות ״רמ״ח איברים״, הוא משום שהן בחינת הכלים של עשר הספירות, כידוע. לכן, על ידי קיום המעשים, שהוא יצירת ריבוי כלים, כלומר: תשע כפול תשע עולה שמונים ואחת,

7ובכל אחד מהם יש ראש, תוך וסוף, ובסך הכול 243, וכן חמשת החסדים המביאים אותם לידי גדילה. נמצא שזו ריבוי הכלים: כל ספירה כלולה מתשע, וכל אחת מהן משלוש בחינות — ראש, תוך וסוף,

וגם הגדלתם נעשית באמצעות חמשת החסדים. זהו תיקון והגדלת האיברים והכלים של ז״א, כפי שכתוב בכתבי האריז״ל בדרוש על עיבור, יניקה ומוחין.

8וזהו פירוש ״נעשה״: באמצעות צדקה וגמילות חסדים מתקנים ויוצרים את בחינת חסד, ״הזרוע הימנית״ של ז״א, וכו׳. וכך גם בכל המצוות: מתקנים את בחינת הכלי המסוים.

ודווקא על ידי כך [מגיעים] ל״ונשמע״: האורות נמשכים אל הכלים, כלומר, יש תוספת אור וגילוי מאין סוף ברוך הוא, בזכות ריבוי הכלים שבהם האור נמשך ונאחז. לעומת זאת, בהיעדר כלי, האור מסתלק למקורו ולשורשו, במאציל העליון ברוך הוא.

וזהו [פירוש] ״כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא״, בדומה לאש, שבהיעדר פתילה היא מסתלקת לשורשה. (ועיינו במה שנכתב על הזוהר בפרשת בלק, על הפסוק ״שחורה אני״ וכו׳.)

לכן אמרו חז״ל: ״ולא עם הארץ חסיד״. פירוש הדבר הוא שחסיד הוא מי שמידתו היא אהבה, הנקראת חסד.

והנה, ״ואהבת״ עולה בגימטרייה פעמיים אור. שום אור אינו מאיר או נמשך אלא כאשר יש לו כלי שבו הוא יכול להיאחז דווקא;

לכן, כדי שאורות האהבה יתגלו בנפש, הדבר נעשה דווקא באמצעות כלים, והם התורה והמצוות. ומובן מאליו שעם הארץ, שאינו עוסק בתורה ובמצוות, אינו יכול כלל שהאור של האהבה יימשך לתוכו.

וזהו הטעם לכך שהקדימו ״נעשה״ ל״נשמע״. וזהו שכתוב (מלכים ב׳, פרק ד׳): ״אין עוד כלי, ויעמוד השמן״. אילו היו עוד כלים, הייתה נמשכת כמות גדולה עוד יותר של אורות וכו׳, וזאת מהטעם שהוזכר לעיל.

והדרך השנייה להסביר מדוע הקדימו ״נעשה״ ל״נשמע״, ומדוע ״ולא עם הארץ חסיד״, היא ששורש הכלים גבוה משורש האורות. לכן האור נמשך ומתגלה בתוך הכלים ובאמצעותם.

9וכידוע מעניין שבירת הכלים דתהו ורפ״ח ניצוצין, שהם נעלים מעולם התיקון. לכן האדם ניזון ומקבל חיות מן הדומם, הצומח והחי, אף שהם למטה ממנו במדרגה; [וזאת] משום ששורשם מעולם התהו,

ולכן נפלו למטה יותר, בדרך משל, כאבן הנופלת מן החומה: ככל שהיא נופלת מגובה רב יותר, כך היא מגיעה למקום נמוך ורחוק יותר.

10והנה, כל המצוות המעשיות נעשות בדברים שנפלו בשבירת הכלים, כגון תרומות ומעשרות מן הצומח וכו׳, וקרבנות מן החי וכו׳. גם התפילה ולימוד התורה נעשים באמצעות הדיבור, שהוא גשמי, וגם ניזון מהחיות של המאכל שאדם אכל וכו׳.

לכן, כל זה הוא תיקון הכלים שנשברו ורפ״ח הניצוצות הנזכרים לעיל, כדי שייכללו ברמ״ח איברי המלך, שהם בחינת ז״א, השייך לעולם התיקון; ועל ידי כך נמשכים האורות בז״א וכו׳.

האורות הם מעולם התיקון. אם כן, שורש הכלים, שהם מעולם התוהו, גבוה משורש האור; אלא שהם ירדו כדי להיות כלים.

לכן, אף על פי כן, דווקא בהם ועל ידם נמשך האור, כמו שהמאכל מחיה את האדם וכו׳, מפני ששורשו נלקח ממקום גבוה יותר.

(ועיינו גם במה שנכתב על הפסוק ״ראשי המטות״, וכן על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״.) והנה, אברהם שקיים את כל התורה, כלומר, המשיך את האור הנמשך באמצעות המצוות, המשיך אור זה בעבודתו ברצוא ושוב וכו׳;

אבל את הכלים הנעשים על ידי קיום המצוות בפועל ממש, ודאי שלא יכול היה לקיים, שהרי התורה עדיין לא ניתנה כלל באופן של מעשה וכו׳.

ומכיוון ששורש תיקון הכלים גבוה יותר, הרי שעל ידי קיום התורה והמצוות בפועל ממש מגיעים למדרגה גבוהה יותר מזו שאליה הגיע אברהם וכו׳. (ועיינו במה שנכתב בד״ה ״משה ידבר״.)

11והנה, על המשכה זו נאמר במתן תורה: ״כי תרכב על סוסיך״ וכו׳. ״סוס״ בגימטרייה עולה פעמיים ס״ג.

וכפי שאמרו רבותינו ז״ל על הסוס, שרוחו גסה עליו. ויש כאן שתי בחינות: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. פירוש ״מלמטה למעלה״ הוא בדומה לעליית העולמות בשבת, כי

הנה, בימות החול יורדים הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות אל ז״א ונוקבא דבי״ע, כדי ללקט ניצוצות ולברר בירורים במשך כל ששת ימי המעשה.

12וכך, באמצעות זאת, בשבת מתרחשת עליית ז״א, המדות, ונוקבא, המלכות. עלייה זו נעשית באמצעות בירור הניצוצות שהוזכרו לעיל, ששורשם גבוה מז״א, שהוא בחינת שם מ״ה (45);

שהרי הם נפלו בשבירה משבע הספירות התחתונות של ס״ג (63), ונפלו בשם ב״ן (52); וכשהם מתבררים, הם עולים לשורשם בס״ג, שהוא למעלה משם מ״ה.

ולכן לעתיד לבוא, כאשר יושלמו כל הבירורים, תהיה המלכות, שהיא שם ב״ן, ״עטרת בעלה״, שם מ״ה, בכך שתעלה לבחינת ס״ג.

13וזהו [הפירוש של] זמן העתיד לבוא, ״יום שכולו שבת״. אולם מעין זה קיים בכל שבת: באמצעות בירור הניצוצות של שם ב״ן שהוזכרו לעיל, בששת ימי המעשה, מתרחשת בשבת עלייה גדולה לבחינת ס״ג.

וזה דומה לעלייה [שמביאה] לגילוי אורות התוהו, שהיו גדולים מאורות התיקון וכו׳.

(אף שלעיל הוסבר שבתיקון התרבו האורות באמצעות ריבוי הכלים, הכוונה היא לריבוי דווקא; אך עצם מהותו של האור הייתה גדולה יותר בתוהו, ולכן הכלים לא יכלו להכיל את האורות, בשל עוצמתו וגודלו הרב של האור וכו׳.)

וזוהי בחינת הסוס, הנושא את הרוכב — ז״א ונוקבא — מלמטה למעלה, אל מקום שאינם יכולים לעלות אליו בכוחות עצמם, כלומר למעלה משם מ״ה של ז״א.

וזהו ס״ג שבבינה. לכן הבינה נקראת בזוהר ״עולם החירות״, ונקראת ״יובל העליון״, ועליה נאמר ״וקראתם דרור״, מפני שזו בחינה גבוהה מאוד, שאין לחיצונים יניקה ממנה כלל.

(שהרי יניקתם היא רק מז״א ונוקבא, שהם שבע המדות שבהן הייתה שבירת הכלים, ולא משלוש הראשונות וכו׳. ומה שנכתב לעיל שהשבירה הייתה בס״ג, הכוונה היא לשבע התחתונות, שהן המדות, שורש ז״א ונוקבא וכו׳; אך לא לבינה, שהיא משלוש הראשונות וכו׳.)

ופירוש ״מלמעלה למטה״ הוא שעצם בירור המדות והפיכתן נעשים באמצעות המשכה מבינה, שהיא בחינת ס״ג.

וכמו בספירת העומר, שהיא בירור שבע המדות של הנפש הבהמית, בירור זה נעשה דווקא באמצעות המשכת המקיפים של אימא, שעל כך נאמר ״וספרתם לכם ממחרת השבת״ וכו׳; שכן הבינה נקראת ״מחרת השבת״, כפי שמוסבר במקום אחר.

14וזהו פירוש ״תבוא אמו״ דווקא, ״ותקנח״ וכו׳. וכך גם ביום הכיפורים, מחילת העוונות ו״נושא עוון״, הן באמצעות ״תבוא אמו״ וכו׳.

וכן כתוב בעץ חיים, שער החשמל, פרק א: כפי כניסת הכלים של תבונה מבפנים, כך בחינת האור שלה מתלבשת מבחוץ וכו׳.

15ועיין שם, שכל התיקון הזה נועד לדחות את החיצונים מז״א ומנוקבא, והדבר נעשה דווקא על ידי המשכת אור הבינה מבפנים ומבחוץ וכו׳.

וזהו עניין לבוש החשמל של הבינה, המלביש את ז״א ואת נוקבא כדי שהחיצונים לא יינקו מהם. נמצא שכל זה נעשה על ידי הבינה.

16מכאן יובן עניינו של ה״סוס״ מלמעלה למטה: הוא נמשך אפילו למטה, אל מקום הקליפות, כדי לברר ולהפוך את המדות, משום שרק הוא מסוגל לדחות את החיצונים וכו׳;

אבל המדות עצמן אינן מסוגלות לרדת כל כך, שכן החיצונים עלולים לינוק מהן, אלא באמצעות ה״סוס״, שהוא המשכת הבינה המוליכה אותן כל כך למטה.

הדבר יובן באמצעות משל: אנו רואים את ההבדל בין השכל למדות. בכוחו של השכל לשאת דבר שאדם שונא בתכלית, ולעיין בו ולהתבונן בו כפי שהוא מתבונן בדבר שהוא אוהב. הוא יכול לצייר אותו בדמיונו ובמחשבתו, אף שהוא שונא אותו בתכלית.

17והנה, התבוננות בדבר היא המשכה מן השכל והתבונה אל אותו הדבר: השכל מקיף את הדבר, והדבר מוקף בשכלו של האדם.

ומחשבתו. ואם כן, כאשר אדם חושב ומתבונן בדבר השנוא עליו, גם אותו הדבר מוקף בשכלו; ונמצא שהכלי נמשך להיות מקיף את אותו הדבר.

נמצא שהשכל והמחשבה יכולים לרדת נמוך כל כך, עד לדבר שרחוק מאוד מן האדם, עד שהוא שונא אותו; ואף על פי כן, הוא מקיף אותו במחשבתו ומתבונן בו. לא כך הן המדות: מדת האהבה אינה יכולה להתפשט אל דבר שהאדם שונא.

18הסיבה לכך היא שהמדות נמשכות בבחינת פנימיות, ואילו השכל הוא בבחינת מקיף; לכן הוא יכול לרדת גם למטה.

וכך יובן למעלה: דווקא מבחינת בינה אפשר להמשיך אור גם למטה, אפילו למקום הקליפות. שהרי הקדוש ברוך הוא יודע גם את מעשי הרשעים ומתבונן בהם כפי שהוא מתבונן במעשי הצדיקים; ואילו מדת האהבה אינה מתפשטת ונמשכת למקום הרשעים וכו׳.

(עניין זה יובן גם לפי המבואר בעניין חטא עץ הדעת, שעליו נאמר: ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״. משום שידע את עץ הדעת טוב ורע, שהם היכלות נוגה, הוא התפתה ונמשך אחריהם.

וזה מפני שידיעתו הייתה בבחינת פנימיות, שהרי דעת היא מקור שש המדות; לכן, באמצעות ידיעה וקרבה זו, מכיוון שהתקרב אליהם, הוא נמשך אחריהם וכו׳.

אבל לא כך היא בחינת הדעה העליונה, שהיא בבחינת מקיף ביחס לדבר. לכן, אף שדעה זו מכירה היטב את הרע, לא נמשכת ממנו יניקה וכו׳. וזהו שנאמר: ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת״ וכו׳ — ״כאחד״ הוא בכ״ף הדמיון, שכן ידיעתו הייתה בבחינת פנימיות והתעוררות רגשית, שלא כמו הדעה העליונה וכו׳. ועיינו שם.)

והנה, באמצעות ירידת והמשכת בחינת ה״סוס״ מלמעלה למטה, כדי לרדת ולברר את המדות ולהפוך חושך לאור בששת ימי המעשה,

וזהו עניין ״מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״; באמצעות כך, ובהתאם לכך, מתרחשת אחר כך העלייה מלמטה למעלה בשבת וכו׳.

19וזהו [פירוש] הכתוב: ״והאם רובצת על האפרוחים״ וכו׳, ״שלח תשלח את האם״ וכו׳. כלומר, ״והאם רובצת״ היא הירידה מלמעלה למטה, [כמו] ״אם רחץ״ וכו׳; אל תקרי ״אם״

אלא ״אֵם״. ועל ידי כך באה העלייה מלמטה למעלה: ״שלח תשלח את האם״ וכו׳. ולאחר מכן, ״ואת הבנים תקח לך״ — אלו התורה והמצוות, כדי שהגילוי יהיה למטה כפי שהוא למעלה.

לכן נאמר על מתן תורה: ״כי תרכב על סוסיך״, שכן המצוות התלבשו בדברים גשמיים שמקורם בקליפת נוגה, כפי שנכתב לעיל, ובהם צריך להתקיים הבירור. לכן הדבר נעשה באמצעות ה״סוס״ המוליך מלמעלה למטה, ועל ידי כך באה לאחר מכן העלייה מלמטה למעלה.

(וכך גם ספירת העומר שלפני חג השבועות, זמן מתן תורה, היא בירור, כדי שעל ידה תוכל להימשך אלקות בדברים גשמיים, כפי שמוסבר במקום אחר על ״וספרתם לכם״ וכו׳. בירור הנפש הבהמית נעשה באמצעות המקיפים של אמא, כפי שנזכר לעיל. וזהו עניין ״והאם רובצת״ וכו׳.)

ועיינו במה שנכתב על הפסוק העוסק במקושש העצים, בעניין ״ועל יובל ישלח שרשיו״: יש בחינת יובל בחולם, ויש [יובל] במלאפום, וגם זהו עניין של מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. אלו הן גם שתי הבחינות האמורות לעיל שבבינה, שהרי בינה נקראת ״יובלא דרור״ וכו׳.)

וכך גם בפורים נאמר ״לבוש מלכות״ וכו׳, ״וסוס אשר רכב״ וכו׳. ״לבוש מלכות״ הם הלבושים הנעשים ממעשי המצוות, שמקורם בבירורי נוגה, כפי שנזכר לעיל; והדבר נעשה באמצעות ״וסוס אשר רכב״ וכו׳.

(גם ״אשר לבש בו המלך״ הוא בדומה לחשמל של בינה, המלביש את ז״א ונוקבא מצדם; ולמטה הוא נעשה לנעל מתחת לרגליהם. וכעין זה היא גם בחינת ״וסוס״ וכו׳.)

ועיינו במה שנכתב במקום אחר על ההבדל בין סוס לכרוב, שהם שני סוגי אותיות: מצד סובב כל עלמין ומצד ממלא כל עלמין. הדברים יובנו לפי הנאמר לעיל: ה״סוס״ הוא האותיות וההמשכות של בינה, הממשיכות מקיף אפילו על דבר שנוא; זו בחינת האותיות וההמשכות של המקיפים, בחינת סובב כל עלמין. וה״כרוב״ הוא אותיות ממלא כל עלמין, המשכת המדות וכו׳.

כדי להבין גם כיצד הבירור נעשה דווקא באמצעות הבחינה של ״והסוס אשר רכב עליו״, יש להבין זאת על פי מה שנכתב על הפסוק ״את קרבני״, בעניין הטעם שתשובה מועילה רק בעולם הזה: משום שדווקא בעולם הזה מאיר ומתגלה סובב כל עלמין, שבו

ודווקא באמצעותו יש כוח לברר ולהפוך את הרע לטוב, וכו׳; והמשכה וגילוי אלה מבחינת סובב כל עלמין נעשים באמצעות הבחינה של ״והסוס״, וכו׳. ועיינו גם במה שנכתב על הפסוק ״לסוסתי״ בעניין אותיות זכריות ונקביות; ולכן בבינה יש שם הוי׳ בניקוד אלקים, כנגד שתי הבחינות שהוזכרו לעיל.)

20וזהו פירוש ״וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות״: במתן תורה הם רק החלו לעשות. הרי כבר הוסבר לעיל, בעניין ״נעשה ונשמע״, שעיקר העניין הוא באמצעות ״נעשה״, שהיא בחינת תיקון ובירור הכלים, ועל ידי כך בא לאחר מכן ״ונשמע״ — גילוי האור וכו׳.

21במתן תורה החלו בלבד תיקון הכלים והמשכת האור, בדומה ל״מעט מעט אגרשנו״. כפי שאנו רואים, עדיין לא הייתה שלמות בישראל, וכל ימי השופטים היו רצופים עליות וירידות, וכך גם לאחר מכן.

אבל בימי המן, ב״וקיבל היהודים״, הייתה קבלה שלמה: באמצעות הביטול הגדול, במסירות נפש, הכלים נזדככו לגמרי, עד שהאור נמשך לתוכם, והתקיים ״וקיבל״ וגו׳.

לכן נאמר ״וקיבל״ בלשון יחיד. שכן במתן תורה נאמר ״ויחן שם ישראל״ בלשון יחיד, כאילו כולם היו כאיש אחד.

22ובזכות זה זכו למתן תורה, כפי שנאמר: ״ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך״ — זהו האור של קבלת התורה, כפי שמבארים: ״כי באור פניך נתת לנו תורת חיים״.

גילוי זה הוא דווקא כאשר כולנו כאחד, שכן אור אין סוף, ברוך הוא, שהוא האחד האמיתי, אינו מתלבש ומתגלה אלא במקום של אחדות והתכללות;

ולכן בפורים, שבו הושלמה קבלת מה שהחלו במתן תורה, נאמר ״וקיבל״ בלשון יחיד, כאילו היו איש אחד. אך כיצד יכולה בחינה זו להתהוות?

23הביאור הוא שחלוקת המדרגות קיימת רק מחכמה ולמטה, כפי שנאמר: ״נודע בשערים בעלה״ — ״לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו״; כלומר, כל אחד לפי מידת הבנתו.

הדברים אמורים במדות, שנמשכות ונולדות מן השכל; לכן, כאשר הדעות אינן שוות, גם המדות אינן שוות.

24בדומה לתלמידיהם של שמאי והלל, שבקרבם התרבו הדעות והמחלוקות: זה פסל וזה הכשיר, בעקבות חילוקי הדעות; אף ששמאי והלל עצמם נחלקו בשלושה דברים בלבד,

תלמידיהם נחלקו בדברים רבים: כל אחד תפס את ההיגיון ששמע מרבו באופן אחר. וכך גם בעבודת ה׳: כאשר היא נובעת מן השכל המושג, נוצרת חלוקה למדרגות.

אבל בחינת רצון הלב (רעוא דליבא), שהוא רצון הנעלה לחלוטין מן ההבנה השכלית, היא עניין מסירות הנפש שהייתה בימי גזרתו של המן: אז דבקו בו יתברך ברצון פשוט, הנעלה מן השכל וההבנה.

בבחינה זו כולם שווים יחד, כאילו יש בכולם יחד רצון אחד בלבד, כאיש אחד.

(וראו מה שנכתב על הפסוק ״מים רבים״ וכו׳, בפרשת תולדות), כי למעלה מחכמה לא שייכת כלל שום חלוקה. לכן נאמר ״וקיבל״ בלשון יחיד.

כלומר, בזכות בחינת הביטול הזו ורצון הלב זכו לגילוי אור אין סוף ברוך הוא, שעליו נאמר: ״האדם לא יראה אותי״, שכן שום שכל אינו יכול לתפוס אותו, אלא רק רצון הלב.

25וזו הסיבה שנאמר דווקא ״וקיבל היהודים״: ההודאה קשורה לבחינה שלמעלה מן השכל, שאינה נתפסת בשכל אלא באמצעות הודאה וכו׳.

וכפי שנאמר: ״לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר״, שכן הזמר הוא התעוררות המדות בעקבות ההשגה, בדומה לנאמר: ״בעלי השיר יוצאין בשיר״.

וזה שייך ל״שמך״ — לבחינת שם והארה; אבל ״לך טוב להודות״, שכן אין מחשבה תופסת בו כלל, כפי שהוזכר לעיל.

26והנה, לאחר מכן נאמר: ״קיימו וקיבלו היהודים״, ושם יש קרי וכתיב: בכתיב כתוב ״וקיבל״, ובקרי קוראים ״וקיבלו״. שכן בשעת הגזרה, כאשר מסירות הנפש הייתה בגלוי, נאמר ״וקיבל״ בלשון יחיד.

אבל לאחר מכן, כשחלפה התקופה ומסירות הנפש כבר לא הייתה בגלוי, קוראים ״וקיבלו״: כל אחד מקבל לפי השגתו, ולפי הכלים שהוא מכין כך הוא ממשיך, ובהתאם למידת זיכוך הכלים וכו׳.

27ואף על פי כן, הכתיב הוא ״וקיבל״. שהרי בכל אחד יש מסירות נפש ורצון הלב, לפחות בכוח, אלא שהם בהעלם; ומצד בחינה זו אין כלל חלוקה למדרגות.

וזהו עניינם של קרי וכתיב: הקרי, שקוראים, הוא הדבר הגלוי בקול ובדיבור; והכתיב הוא דבר שאף שאינו גלוי, בכל זאת נמצא בו לפחות בכוח. ועל בחינה זו נאמר: ״קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם״ וכו׳.