ומרדכי יצא מלפני המלך כו׳

המאמר פותח בפסוק מאסתר ח, טו, המתאר את מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות, וחוזר לפסוק זה בסופו. הוא פותח בקישור בין פורים ליום הכיפורים על פי שמו: אפשר לקרוא את ״יום הכיפורים״ כ״יום כ־פורים״, כלומר יום כמו פורים.

המשותף לשני הימים הוא תנועה מלמטה למעלה. יום הכיפורים הוא תשובה, שבה האדם שב ועולה אל ה׳; פורים נקרא על שם הפור, הגורל שהפילו לפני המן, והגורל עולה מלמטה. גם ביום הכיפורים היו גורלות: הגורלות שהטילו על שני השעירים, אחד ״לה׳״ ואחד ״לעזאזל״.

השאלה היא כיצד אדם יכול לעלות כאשר העוונות מפרידים בינו לבין ה׳. התשובה נלמדת מן הדברים שאמר הכהן הגדול כשהניח את הגורל על השעיר: ״לה׳ חטאת״, כלומר, גם החטא עולה לה׳. החטא יכול לעלות משום שלמעלה, כדברי הפסוק, ״גם חושך לא יחשיך״: באחדותו של ה׳ אין דבר חשוך.

העובדה שלמעלה אין חושך עדיין אינה מסבירה כיצד אדם שלמטה יכול להגיע לשם. התשובה מתחילה מן הידוע שיום הכיפורים הוא היום שבו ניתנו הלוחות השניים — נתינה שנייה של התורה.

מכיוון שהלוחות השניים ניתנו ביום הזה, הוא נבחר להיות יום הכיפורים. בסיני נאמר בתורה שה׳ דיבר ״פנים אל פנים״, והדבר מעורר שאלה: לה׳ אין גוף, אז מה פירוש ״פנים״?

התשובה היא ש״פנים״ ו״אחור״ מתארים את הרצון. את מה שאדם רוצה הוא מפנה אליו את פניו; ממה שאינו רוצה הוא מפנה את גבו. בסיני כל רצונם של ישראל היה מופנה לה׳, וכל מה שקשור לגוף נשאר מאחוריהם, בבחינת ״אחור״.

חז״ל אומרים שבכל דיבור בסיני יצאה נשמתם של בני ישראל. עדיין היו להם גופים, אבל לגופם לא היה מקום ברצונם.

כך היה כאילו לא היו להם גופים, והם פנו לה׳ בכל ישותם; וכשם שפנים משתקפים במים, פניו של ה׳ פנו אליהם. מכאן עולה שאלה נוספת: יחזקאל ראה על הכיסא ״מראה אדם״, אך לה׳ אין צורה.

התשובה היא משל מאהבה: כשאדם אוהב מישהו, דמותו של האהוב חקוקה בלבו, כאילו היא מונחת עליו. המשל מלמד ש״מראה אדם״ שעל הכיסא אינו צורתו של ה׳, אלא כביכול דמותם של מי שהוא אוהב.

כך גם עכשיו: כל מעשה גופני צריך להיות בבחינת ״אחור״, כלומר, להיעשות בלי רצון אישי של האדם. חז״ל מתארים חכם קדוש בשעת זיווג כמי ש״כפאו שד״; ואם כך בזיווג, כל שכן בשאר הדברים הגופניים.

אין הכוונה שהזיווג מאוס, כפי שאנשים חושבים משום שיש צורך בטבילה אחריו. המאמר אומר להפך: זהו דבר גדול.

גם למעלה זהו דבר גדול, במקום שבו הקבלה מדברת על זיווג בין מידות אלוקיות; וכל שכן שאכילה ושאר הדברים צריכים להיות בבחינת ״כאילו כפאו שד״. עם זאת, נראה שהמילים הקצרות ״לא לומר שאדם זה אינו יכול לאכול״ מזהירות שאין זו סיבה לסרב לאכול. כאשר הגוף בבחינת ״אחור״, הקשר עם ה׳ הוא פנים בפנים. בפורים הדבר בא לידי ביטוי בתליית המן ובניו ״למעלה מחמישים״, דבר המזכיר את העץ בגובה חמישים אמה שהכין המן; המאמר מתייחס לכך כאל דבר ידוע.

נפתח כאן פרק חדש. כולם — הציבור ככלל וכל אדם בפני עצמו — רוצים לדבוק בה׳ ומתאמצים מאוד, אך מרגישים שאינם משיגים דבר; ויש שמתייאשים מכך בטיפשותם.

הייאוש הזה הוא טעות גדולה. בגלות אנו זועקים בלשונו של ישעיהו: ״כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו״; והמאמר מציין שהפסוק מזכיר את אברהם ואת ישראל (יעקב), אך אינו מזכיר את יצחק.

הגמרא מספרת שבעתיד אברהם ויעקב לא יתחננו בעד ישראל, אלא יצחק יעשה זאת, והמאמר מסכם זאת במילים: ״יצחק עתיד לגאול אותנו״. בעבר הכול היה גלוי: תפילות על צורכי הגוף והנפש נענו, והיו נביאים. הסיבה לכך הייתה שמידות אברהם וישראל היו גלויות; הן שייכות לאור שממלא את כל העולמות, אור הנכנס לכל עולם לפי מידתו.

מפני שהמידות הללו התגלו, אנשים ראו ניסים גלויים כמו קריעת ים סוף ויציאת מצרים. בגלות הזאת, כפי שמקונן המזמור, ״אותותינו לא ראינו״; המאמר מפרש זאת כפשוטו: האותות קיימים, אבל איננו יכולים לראותם.

אדרבה, הנסים הנסתרים הם עצמם מעשיו הנוראים והגבורות של ה׳. הדברים מהדהדים את תשובת חז״ל למי ששאלו היכן גבורתו ויראתו של ה׳, בשעה שזרים השתעשעו בהיכלו ושעבדו את בניו: איפוקו הוא גבורתו, והישרדותו של עם אחד בין האומות היא יראתו. הפסוק ממשיך: ״אין עוד נביא״, ואין מי שיודע כמה זמן תימשך הגלות.

הסיבה, בלשון הפסוק, היא ש״אברהם לא ידענו״: הגאולה באה מ״אתה, הוי׳, גואלנו״, ושם הוי׳ פירושו ״היה, הווה ויהיה״ — ה׳ שלמעלה מן הזמן. הדבר נעלה מאברהם, שכן גם אברהם וישראל העליונים, המייצגים את המדות האלוקיות, נחשבים לפניו כנבראים.

ההוכחה היא הפסוק ״כי ששת ימים עשה ה׳״, הנקרא ככתבו, בלי המילה ״ב־״: ששת הימים העליונים, שש המדות, הם עצמם דבר שה׳ עשה.

כאשר הגאולה באה מהוי׳ עצמו, שלמעלה מן המדות, אי אפשר לראות את הנסים בגלוי. ובכל זאת, גם כיום, כשקשה להתפרנס, כל פרנסה היא באמת נס כמו קריעת ים סוף, שחז״ל השוו אליה את מזונותיו של אדם; אלא שהנס מתלבש בדרך הטבע.

מסיבה זו ביטל יוחנן כהן גדול את ה״מעוררים״, הלויים שהיו אומרים מדי יום בבית המקדש: ״עורה, למה תישן, ה׳?״ הוא סבר שאין צורך לעורר את ה׳.

כפי שנאמר בפסוק, ה׳ אינו מנמנם ואינו ישן; רק נדמה כך משום שאיננו רואים, כפי שהוסבר לעיל. ״אני ה׳ לא שניתי״ — שום דבר לא השתנה בו, אלא רק במה שאנחנו תופסים.

ההסתר נובע מכך שעל הגלות הזאת נאמר: ״נפלה, לא תוסיף קום״. המאמר קושר זאת לסובב כל עלמין ולממלא כל עלמין: במצב הזה אי אפשר לעלות למעלה, אך אפשר להיות קרובים.

משום כך, נס המתרחש בגלות מתלבש בטבע, וכך כל סיפור פורים התרחש באמצעות אירועים טבעיים. הדבר נכון גם לגבי תפילה: כשאנו זועקים ונראה שאיננו נענים, אין פירוש הדבר שאין מענה.

אנחנו פשוט איננו רואים זאת. אדרבה, חז״ל מלמדים שכאשר ישראל גלו לבבל, השכינה הלכה עמם, ואת הפסוק ביחזקאל ״ואני בתוך הגולה״ דורשים על כנסת ישראל, הנקראת ״אני״ — אותו ״אני״ שבפסוק ״ואני תפילה״.

בדורות הראשונים התפילה נענתה בגלוי. עכשיו חל הפסוק ״ואני תפילה״: כנסת ישראל עצמה היא תפילה, מילה שהמאמר קושר ל״נפתולי״, לשון שרחל השתמשה בה כשנתנה שם לנפתלי, וחסידות מפרשת כחיבור. עצם הווייתה קשורה לה׳ גם כשלא רואים מענה.

לכן נאמר במגילה על אסתר: ״כאשר מתו אביה ואמה״, והמאמר מזהה את אביה ואמה עם בחינת אברהם, שאינה מתגלית עוד. ואז ״ומרדכי לקח אותה״, ומרדכי הוא ״רב חסד״.

בפסוק נאמר גם שאסתר הייתה ״יפה במראה וטובת מראה״; כאן מפרשים זאת כזמן שבו נעשה רצונה. אז מרדכי ״לקח אותה לו לבת״, וחז״ל דורשים ״לבית״, כלומר לאישה; ובכך, אומר המאמר, נתגלה עתיק יומין, פנימיות כתר. גילוי זה בא באמצעות ״ומרדכי יצא מלפני המלך״ בלבושו, המקביל לששת סדרי המשנה.

כל אחד מפרטי הלבוש שבפסוק מקביל לאחד מסדרי המשנה. מלכות, ה״מלכותי״ שב״לבוש מלכות״, היא סדר זרעים, העוסק בעבודת האדמה, שכן מלכות היא ״הארץ״, ושני הפסוקים מדברים על הצומח מן הארץ. תכלת היא סדר מועד, העוסק בחגים, ששמו מציין זמן קבוע.

״לבן״ הוא סדר נשים, העוסק בנישואין; ״עטרת זהב גדולה״ היא סדר נזיקין, העוסק בנזקים ובבתי הדין; ו״מעטפת פשתן עדינה״ (״בוץ״) היא סדר קדשים, העוסק בקרבנות המקדש, משום ש״בוץ״ הוא מילה נוספת ל״בד״ — הפשתן שממנו עשויים בגדי הכהנים.

״ארגמן״ הוא סדר טהרות, העוסק בדיני טהרה, משום שיש בו גוונים רבים. לאחר הבגדים בא הגילוי הגלוי של פורים: ״העיר שושן צהלה ושמחה; ליהודים הייתה אורה״.