וקבל היהודים את אשר החלו לעשות

המאמר פותח בפסוק מאסתר ט, כג: ״היהודים קיבלו את אשר החלו לעשות״. אדמו״ר הזקן מפרש שהמילים ״החלו לעשות״ מצביעות על מעמד הר סיני: כשישראל אמרו ״נעשה ונשמע״, הם החלו לקבל את התורה, אך קבלה זו הייתה עדיין רק התחלה.

לעומת זאת, בימי המן נאמר ״היהודים קיבלו״: זו הייתה קבלה שלמה. כדי להבין מה הושלם אז, יש להבין תחילה מה היה עניינו של מתן תורה עצמו.

זו השאלה העומדת ביסוד הדברים: כפי שנאמר במשנה בסוף מסכת קידושין, אברהם קיים את כל התורה עוד לפני שניתנה. אם אפשר היה לקיים את התורה בלי שתינתן, מה הוסיף מתן תורה בסיני?

התשובה מתחילה באברהם. בבראשית יב, ט נאמר שהוא הלך ״הלוך ונסוע״, ואדמו״ר הזקן מזהה זאת עם ״רצוא ושוב״ (יחזקאל א, יד) — נשמתו של האדם נמשכת אל ה׳ ושבה. הדבר נבע ממידת האהבה שלו, אהבה שיש בה ביטול; בשמו, אברהם, נרמז ״אבר מ״ה״, כלי לחכמה, הנקראת כוח מ״ה.

הביטול הזה נובע מהתבוננות. בתהילים קמח נקראת הבריאה ״להלל את שם ה׳״: הבריאה קשורה רק ל״שמו״, שאין לו כל השוואה לעצמותו ומהותו.

המילים הבאות לקוחות מתהילים קמח, ה: ״כי הוא ציווה ונבראו״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״הוא״ כעצמותו ממש של ה׳: על העצמות אי אפשר לומר אפילו שהיא ״בראה״ את העולמות.

האמירה שמשהו ״נברא״ משמעה שכוחו של היוצר נמצא בדבר שיצר. הדבר שייך רק לשמותיו של ה׳; לכן נאמר בתורה ״בראשית ברא אלקים״ — אלקים, שהוא שם, הוא הבורא.

ביחס לעצמותו, העולמות באים לעולם כאילו נוצרו מאליהם, מכוח ציוויו בלבד, שכן אין להם כל השוואה או קשר אליו.

בתהילים קמח, יג נאמר: ״נשגב שמו לבדו״. אדמו״ר הזקן מפרש שגם מה שנקרא ״נשגב״ — סובב כל עלמין, שלמעלה מהעולמות — אינו אלא ״שמו״ ביחס לעצמותו.

בהתבוננות זו הנפש מתבטלת באור אין סוף עצמו. אך שום נפש אינה יכולה להכיל אהבה כזאת באופן יציב, ולכן היא מופיעה כ״רצוא ושוב״ — התעוררות עזה לעבר ה׳ וחזרה. זו הייתה מדרגתו של אברהם: ״הלוך ונסוע״.

לעתיד לבוא יהיה הדבר אחרת. אז ״עין בעין יראו״ (ישעיהו נב, ח), ועל אותו זמן אומר ירמיהו: ״בבכי יבואו״ (ירמיהו לא, ט).

הבכי יבוא מתוך השמחה והתענוג שיתגלו בעוצמה העולה בהרבה על מה שהנפש יכולה לשאת. מכיוון שאין כלי או גבול שיבלמו אותם, הם גואים ומתפרצים בדמעות.

אברהם הגיע לכך בזכות השורש הנעלה של נשמתו, שלא כל אדם זוכה לו. לכן ניתנה התורה עם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה: הן עצמן ״רצוא ושוב״, והן פתוחות לפני כל אדם.

מצוות העשה הן ה״רצוא״, ומצוות לא תעשה הן ה״שוב״. שתיהן כלים שבהם מתלבש אור אין סוף.

במעמד הר סיני ״ירד ה׳ על הר סיני״ (שמות יט, כ): האלוקות ירדה ונמשכה אל תוך המצוות. תיקוני הזוהר מתאר את רמ״ח המצוות כרמ״ח ״איברי המלך״.

האיבר הוא כלי לחיות הנמשכת מן המוח; כך המצוות הן כלים ואיברים לחיות הנמשכת מן החכמה. התורה יוצאת מחכמה, ובה מלובש אור אין סוף עצמו, ולכן באמצעות המצוות מתגלה אור אין סוף עצמו בנפש האדם.

לכן אמרו ישראל ״נעשה ונשמע״ (שמות כ״ד:ז׳). ״נעשה״ הוא הכלי: קיום המצוות בפועל ממש. ״נשמע״ נדרש כמו ״וישמע שאול את העם״ (שמואל א׳ ט״ו:ד׳), מלשון אסיפה: על ידי המעשים נאספות ונמשכות אל המצוות המשכות מאור אין סוף.

אור אין סוף נמשך לתורה ולמצוות רק באמצעות קיומן בפועל, מפני שאור אינו יכול להתגלות בלי כלי. יסוד האש ממחיש זאת.

מבין ארבעת היסודות שנחשבו כנמצאים מתחת לגלגל הירח — אש, רוח, מים ועפר — האש היא הגבוהה ביותר. ואף על פי כן, אש היסודית אינה מאירה את הלילה: האור שבה אינו מאיר מעצמו.

האש מאירה רק כשהיא נאחזת בדבר שלמטה, כגון פתילה או עצים; כשהם כלים היא נעלמת כאילו לא הייתה, ואינה נקראת כלל אור. באותו אופן, האור האלוקי מתגלה רק במקום שיש לו כלי.

מכאן דברי המשנה: ״ולא עם הארץ חסיד״ (אבות ב׳:ה׳). חסיד הוא מי שמדתו היא אהבה, והאהבה היא בבחינת ״אור״: ״ואהבת״ שווה בגימטרייה 414, כמו פעמיים ״אור״, שערכו 207.

אור האהבה זקוק לכלי למטה שיוכל לפעול בו, והכלי הזה נעשה באמצעות התורה והמצוות. עם הארץ חסר את הכלי הזה, ולכן אור האהבה אינו יכול להתגלות בו.

נוסף על כך, מה שממשיך בעיקר את אור אין סוף לתורה ולמצוות, וכן את הבחינה של ״אנַת חכים ולא״ [אתה חכם, אך לא בחכמה המושגת לנו] — ביטוי מתיקוני הזוהר המתאר את חכמת ה׳ הנעלית מכל חכמה המוכרת לנו — הוא התורה עצמה וקיום המצוות. הטעם לכך הוא שבשורשן הכלים קודמים לאורות, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

העובדה ששורש הכלי גבוה יותר מבוארת במקום אחר על הפסוק בבראשית (36:31): ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך [לבני ישראל]״. בקבלה, מלכים אלה הם עולם התוהו, שכליו נשברו, ושורשו גבוה יותר מעולם התיקון המסודר שבא אחריו.

המאכל ממחיש את אותו דפוס. השורש והחיות של המאכל, בין שמקורו במינרל, בצמח או בבעל חיים, גבוהים יותר מנפשו החיונית של האדם עצמו; לכן המאכל יכול להחיות אדם ו״להשיב את נפשו״.

לכן עיקר המשכת אור אין סוף תלוי בכלי: בעשיית המצוות בפועל ממש יוצרים את הכלי, ובאמצעותו נמשך האור ומתלבש בהן.

זהו גם פירוש ״ולא עם הארץ חסיד״: אור האהבה בא מלמעלה רק באמצעות כלים, שהם התורה והמצוות.

כך מתיישבת סתירה לכאורה. לעיתים משבחים את אברהם על שקיים את התורה כולה, כפי שנאמר ״וישמר משמרתי״ (בראשית כו, ה); ולעיתים הדבר נחשב לחיסרון שלא זכה לתורה.

שני הדברים אמת. מצד שורש נשמתו הוא היה נעלה כל כך, עד שנשמתו הייתה ״מרכבה״ — מסורה לחלוטין לרצון ה׳ — וכלי לאור התורה ולאור אין סוף המתלבש בה.

שמו מעיד על כך: אברהם הוא אבר מ״ה — אבר וכלי. אבל המצוות עצמן נובעות ממדרגות נעלות עוד יותר, מ״לפני מלך מלך״ וגו׳ (השורש העליון יותר של הכלים, בפסקה 7), והן עדיין לא ניתנו בימיו; הן ניתנו רק בסיני.

המאמר פונה כעת לעצת המן למלך (אסתר ו, ח–ט): להביא לבוש מלכות וסוס שהמלך רכב עליו, ולהלביש את האיש. מילים אלו מתארות את המשכת אור אין סוף שהוסברה זה עתה.

״לבוש המלכות״ הוא תורה ומצוות. בתהילים קד, ב נאמר שה׳ ״עוטה אור כשלמה״, ו״אור״ פירושו תורה; התורה יוצאת מחכמה ומשמשת לבוש לאור ה׳.

בתוך התורה מתלבשת חכמתו של אין סוף עצמו, ״אתה הוא חכים״ (ראו פסקה 6) — חכמה שמעבר לכל חכמה שאנו יכולים להכיר. גם המצוות נקראות לבושים, ובהן מתלבש ״חסד, זרוע הימין״ — מדותיו של ה׳ עצמו.

לבוש זה — התלבשות אור אין סוף בתורה ובמצוות הנעשות בפועל — נמשך באמצעות ״הסוס״. בתפילת חבקוק, העוסקת במתן תורה ונקראת כהפטרה ביום השני של חג השבועות, נאמר: ״כי תרכב על סוסיך, מרכבותיך ישועה״.

מדוע דווקא סוס? ערכה המספרי של המילה ״סוס״ הוא 126 (60+6+60), פעמיים 63, הנכתב כאן ג״ס (3+60). ההכפלה מקבילה למילה הכפולה בשירת הים, ״כי גאה גאה״ (שמות טו:א), ועל ידה האדם מגיע לביטול לפני ה׳.

הביטול נחוץ משום שהמצוות צריכות כוונה, כלומר ״רצון הלב״. את דברי איוב לד:יד, ״אם ישים אליו לבו״, מפרשים כאן על אדם המכוון את לבו לה׳, שכן אור אין סוף שורה רק במי שבטל לפניו.

הסוס מוליך את רוכבו למקומות שאינו יכול להגיע אליהם בכוחות עצמו — מעלה אותו על הרים גדולים ומוריד אותו לבקעות גדולות. גם לביטול יש שני כיוונים.

הבחינה הראשונה היא כלפי מעלה: היא מרוממת את האדם למקום שבו אין לסטרא אחרא יניקה ואחיזה — ״עלמא דחירות״, שבו ה׳ הוא ״גיאה על גיותניא״, והם אינם מקבלים שפע וחיות. דברי עובדיה ״אם תגביה כנשר״ (עובדיה א, ד) ממשיכים: ״משם אורידך״ — בעלי הגאווה אינם יכולים להיאחז בגובה הזה.

לכן נאמר בשמות ט״ו, א׳: ״סוס ורוכבו רמה בים״. ״רמה״ יכולה להתפרש במשמעות של ״רומם״ וגם במשמעות של ״השליך״, ושתי המשמעויות נכונות כאן: עצם הרוממות של הביטול משליכה למטה את מה שמתנגד לו.

הכיוון השני הוא מלמעלה למטה: גילוי הביטול נמשך למטה, כדי שהסטרא אחרא תתהפך ותיכנע. מדות הקדושה לבדן אינן יכולות להפוך את המקבילות הלא־קדושות שלהן, שכן הן עומדות ״זה לעומת זה״, שוות ומנוגדות.

הספרי מעמיד זה מול זה את אברהם ויצחק, שמהם יצאו ישמעאל ועשו, ואת יעקב, שכל בניו היו ישרים. כאן מודגש שמידה קדושה, כמו אהבתו של אברהם, אינה הופכת כשלעצמה את ההפך ממנה; לשם כך דרושה ״רוח ממרום״ שנשפכת עליו (ישעיהו לב, טו) — ביטול באור אין סוף.

המשל של חז״ל לפרה אדומה רומז לכך: כשבן השפחה לכלך את היכל המלך, ״תבוא אמו ותקנח״ (במדבר רבה יט, ח), כשם שהפרה מכפרת על העגל. כך גם בישעיהו ד, ד: ״אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון״; בפרי עץ חיים נדרש ״אם״ במשמעות ״אֵם״.

״אם הבנים״ (תהילים קיג, ט) היא האם ומקור המדות: התבוננות באור אין סוף עצמו, מתוך ביטול. שם כל מידה יכולה להתהפך להיפוכה, מפני שהתבוננות זו היא בחינה המקיפה את המדות.

המחשבה ממחישה זאת: השכל יכול להכיל בבת אחת שני רעיונות מנוגדים, ולכן ברמה זו אין כוח לכלל ״זה לעומת זה״.

מכאן ש״כאשר תרכב על סוסיך, מרכבותיך ישועה״ (חבקוק ג, ח): באמצעות הסוס של הביטול נמשכת ישועה, ״להושיע מאלה השופטים את נפשו״ (תהלים קט, לא), ולהפוך.

על ידי כך ניתנים הלבוש והסוס ״ביד איש משרי המלך הפרתמים״ (אסתר ו, ט). המאמר מזהה אותו עם המלאך מיכאל, ״הכהן הגדול״, ענף החסד, המלביש את הנשמה בגן עדן.

קריאת המכריז, ״ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו״ (אסתר ו, ט, יא), רומזת למאמר חז״ל שלעתיד לבוא יאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים, כפי שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא (בבא בתרא עה, ב). ״קדוש״ פירושו קודש עליון בתוספת וי״ו, האות המסמלת המשכה.

לעתיד לבוא כל ההמשכות יהיו מלמטה למעלה: עיקר הגילוי יהיה למטה, והמלאכים שלמעלה יקבלו אור מלמטה. לכן יכריזו ״קדוש״ לפני הצדיקים.

המשכת אור אין סוף החלה במתן תורה. זו הייתה רק התחלה, הדרגתית, כפי שנאמר: ״מעט מעט אגרשנו״ (שמות כג, ל).

בימי המן קיבלו היהודים את הדבר בשלמות, בבת אחת. השם ״יהודים״ קשור להודאה. יש ברכה ויש הודאה: ברכה היא גילוי, המשכה ״מעולם ועד עולם״.

הודאה היא עניין אחר: היא מופנית אל אור אין סוף עצמו, שלעולם אינו יכול להתגלות או להיתפס בשום מחשבה.

אפשר רק להודות בו, והודאה זו היא ביטול מוחלט. בימי המן הגיעו ישראל לביטול הגדול הזה באמצעות מסירות נפש על קידוש ה׳.

מסירות הנפש שלהם הייתה ממשית: גזרת המן הייתה רק על היהודים, ולכן מי שהיה נוטש את אמונתו היה ניצל.

ובכל זאת, במשך השנה כולה — הגזרה נגזרה בניסן ונועדה לשלושה עשר באדר — היו מוכנים למות, ולא עלתה בהם מחשבה לעזוב את אמונתם. בזכות מסירות הנפש הזאת הגיעו לקבלה שלמה: אור אין סוף עצמו נכנס בהם, והשלים את מה שהחל בסיני.