ובזה הנערה באה וגו׳

המאמר פותח בפסוק מאסתר ב, יג, המתאר כיצד כל נערה באה בתורה אל המלך אחשוורוש: ״ובזה הנערה באה אל המלך״. הוא מפרש את ״ובזה״ כעמוד שעליו, לפי הזוהר, עומד גן עדן באמצעו, ובאמצעותו הנשמות עולות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון.

״באה אל המלך״ פירושו אפוא עליית הנשמה באמצעות אותו עמוד. בסוגריים מובא הזוהר בפקודי, המפרש ״ובזה״ כבחינת יסוד, ומוסבר שאין בכך סתירה: העמוד הוא היסוד שבגן, כפי שכתב מקדש מלך, פירוש על הזוהר, על הקטע בפרשת ויחי.

יסוד היא הספירה המקשרת בין המשפיע למקבל, כשם שהעמוד מקשר בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון. הסוגריים מפנים גם למאמר על ״ואתה תצוה״, שנדפס קודם לכן בתורה אור, שבו העמוד נקרא ״כל״ — המילה המופיעה בביטוי ״מרוב כל״.

עתה מוסבר עניינו הפנימי של העמוד: ביטול, כלומר הנחת תחושת העצמי בצד. אי אפשר לעלות למדרגה גבוהה יותר בלי להרפות תחילה מן המדרגה שבה האדם אוחז, מפני שרק מי שמתפנה מעצמו יכול להיעשות כלי לקבל.

הסוגריים מפנים לדיון בדברי הזוהר ״ברתיה דחכמה עילאה״, בדגש על חכמה, שהחסידות מזהה עם ביטול. כאן מובא מאמר חז״ל שהמלאך מיכאל מקריב את נשמות הצדיקים על המזבח של מעלה: הנשמה לבדה אינה מסוגלת לעלות גבוה כל כך.

מכיוון שהנשמה אינה יכולה לעלות למעלה כל כך בכוחות עצמה, היא זקוקה לעזרת המלאכים, ובייחוד לעזרתו של מיכאל, מלאך החסד. הסוגריים מפנים לאותו קטע בזוהר, ויקהל, שבו נזכרות ״ארבע פנים של נשר״, הנושאות את הנשמות הראויות לעלות ומביאות אותן אל העמוד; בנוסח המודפס כתוב ״מסדר״, ״מסדר״, ואילו בזוהר עצמו כתוב מְשַׁדֵּר, ״שולח״. עוד מופנית תשומת הלב לדיון על ״כנשר יעיר קנו״.

התלמוד מספר שכאשר החכמים עולים לבית המדרש של מעלה ויורדים ממנו, המלאכים מלווים כל אחד מהם, חוץ מכיסאו של רבי חייא, שעולה ויורד מעצמו. המאמר מכנה זאת חידוש של ממש: נשמה שעולה בלי עזרת המלאכים.

רבי חייא לא נזקק לעזרה, מפני שהביטול שלו היה שלם. כך נאמר גם על אסתר, כשהגיע תורה לבוא אל המלך: בניגוד לשאר הנערות, ״לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי״. המאמר מפרש זאת כמצב שבו אינה זקוקה לעזרת המלאכים.

הגי היה סריס המלך, הממונה על הנשים. המאמר דורש את שמו מלשון ״הגיון״ שבביטוי ״הגיון לבי״: דיבור שעדיין נתון בתוך המחשבה, וממנו מקבלים המלאכים. כפועל יוצא, הגי הוא הגורם לאחרים לדבר ומניע את המלאכים, ״בעלי השיר״, לדבר ולשיר.

שורש נוסף לשם הגי הוא ״הוגה״ שבביטוי ״כאשר הוגה מן המסילה״ (שמואל ב כ, יג), שמשמעותו הוזז ממקום למקום. כך הגי הוא הדבר המעביר מן המחשבה אל הדיבור, כמו כשאדם חושב כיצד לומר דבר־מה; וזוהי ההשפעה הנמשכת מהיכל קודש הקודשים, ההיכל הפנימי ביותר בעולם.

בהיכל קודש הקודשים של בריאה, העולם הראשון של מציאות נפרדת, נמשך אור האצילות — העולם שעדיין מאוחד עם ה׳ — כדי להעלות את מלכות. כך נאמר בפרי עץ חיים בעניין ההלכה שיש לסמוך את ברכת הגאולה לתפילת העמידה. ההערה שבסוגריים מפנה גם למאמר לחנוכה ״רני ושמחי״, המופיע קודם בתורה אור, על ״וצדקתך ירננו״ ועל דברי הזוהר ״רננא ברמשא ושמחה בצפרא״.

במגילת אסתר ב, יד נאמר שכל נערה באה אל המלך בערב ושבה בבוקר. הביאה בערב היא ״בואו לפניו ברננה״ (תהילים ק, ב) — עלייה מלמטה למעלה, השייכת ללילה, שבו אור אין סוף מוסתר ונעלם. מאמר החנוכה מסביר שההסתר הזה עצמו מעורר את הכמיהה לעלות.

היום הוא התנועה ההפוכה: אור אין סוף נמשך מלמעלה למטה, בבחינת ״עבדו את ה׳ בשמחה״. לכן הביאה בערב והשיבה בבוקר הן שתי התנועות שראה יחזקאל בחיות הקודש — ״רצוא ושוב״: עלייה אל ה׳ וחזרה כדי להמשיך את אורו למטה.