תוספת ביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות

מאמר קצר זה מוסיף על הביאור לפסוק אסתר ו, ח, שבו מציעים למלך לכבד את האיש שהוא חפץ ביקרו ב״לבוש מלכות אשר לבש בו המלך״. הוא ממשיך את הדיון שבמאמרים הקודמים על פסוק זה, המשווים בין לימוד התורה למצוות המתקיימות במעשה.

המאמר פותח בשאלה: מה ההבדל בין לימוד תורה לבין קיום מצוות בפועל? חז״ל מצביעים על מעלת המעשה: ״תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים״, והפסוק משבח את ״כל עושיהם״, ולא את מי שרק לומדים אותם.

הטעם, המבואר במקום אחר, הוא שהתורה שייכת לפנימיות של ממלא כל עלמין — האור האלוקי השורה בכל עולם לפי מידתו. התורה ״מחכמה נפקת״, והחכמה היא הנקודה הראשונה בשרשרת ההשתלשלות המסודרת, ולכן התורה עומדת בראש השרשרת הזאת, אך בתוכה.

המצוות הנעשות באמצעות דברים גשמיים ממשיכות את אורן מסובב כל עלמין, שהוא למעלה מן ההשתלשלות כולה. הסיבה היא שדבר גשמי אינו יכול להתהוות מדבר רוחני בדרך שבה עלול מתהווה מעילתו, ולכן מציאותו מוכרחה לבוא ממקור שמחוץ להשתלשלות.

אלא שגם חכמה, נקודת הגילוי הראשונה, היא ״יש״ שנוצר. החסידות קוראת את הפסוק על החכמה, ״מאין תמצא״, כמלמד שהיא באה מ״אין״ — מקור שמעליה, שהוא סובב כל עלמין; בלי מקור זה חכמה כלל לא הייתה מתגלה כיש נפרד.

בלי אותו מקור, חכמה הייתה נשארת כלולה במאציל שלה, אין סוף, בלי שם או זהות נפרדים. מכאן עולה השאלה: אם סובב כל עלמין עושה הן את החכמה והן את הדברים הגשמיים ל״יש״, במה נבדלות שתי ההשפעות הללו?

אי אפשר להשיב שסובב מאיר בעוצמה רבה יותר בדברים הגשמיים, שכן הוא מקיף את כל ארבעת העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה — בשווה. לכן עדיין צריך להסביר את מעמדם המיוחד של הדברים הגשמיים.

לפני שניגשים ליישב את הקושי, יש להסביר הבחנה נוספת: האורות הפנימיים נכנסים לתוך מדרגה וממלאים אותה, ואילו האורות המקיפים נשארים מחוץ לה. הקושי הוא שגם האורות הפנימיים באים מהקו — קו האור הדק — והקו עצמו נמשך מהאור המקיף.

לפי תיאור הבריאה של האריז״ל, כפי שהוא נפתח ב-Otzros Chaim, אור אין סוף מילא תחילה את כל החלל; לאחר מכן צמצם אותו ה׳ והמשיך אל תוך החלל קו אור יחיד — הקו והחוט. מאחר שהקו נמשך מהאור שהיה שם לפני הצמצום, גם האורות הפנימיים נובעים מסובב כל עלמין, ולכן עדיין צריך להגדיר מה ההבדל בין האורות הפנימיים לאורות המקיפים.

קושיה שלישית: נאמר שהמציאות הגשמית נובעת מסובב כל עלמין, הנקרא אין ממש משום שהוא למעלה מכל השגה. אולם הכתוב אומר שהשמים נעשו ״בדבר ה׳״, כלומר באמצעות הדיבור האלוקי.

גם חז״ל מלמדים שהעולם נברא באמצעות עשרה מאמרות, כגון ״יהי אור״ ו״יהי רקיע״, והמאמרות האלה הם צירופים של אותיות הדיבור האלוקי. לכן נראה שהבריאה הגשמית נובעת מן הדיבור, ולא מבחינה שלמעלה ממנו.

הדיבור האלוקי, ״דבר ה׳ ורוח פיו״, נמשל להבל הנושא את הדיבור האנושי, והוא שייך להשתלשלות, בבחינת ממלא כל עלמין. הדיבור מבטא את המדות: היום הראשון של הבריאה מקביל לחסד, כלומר, חסד המתלבש במילים שנאמרו ביום זה.

גם היום השני מקביל לגבורה, וכן הלאה בימי הבריאה. אף דברי חז״ל ש״ישראל עלו במחשבה״ מתייחסים לבחינה הרוחנית שבממלא כל עלמין. נמצא שגם הדיבור האלוקי וגם המחשבה האלוקית שייכים לכאורה לממלא כל עלמין, וכדי ליישב שאלות אלה יש להקדים שתי הקדמות.

ההקדמה הראשונה היא שאור אין סוף נמשך בשתי דרכים. הראשונה היא בבחינת אין סוף ממש, ללא כל גבול.

ההמשכה השנייה היא מוגבלת ומדודה. כדי להבין את ההמשכה הראשונה, סובב כל עלמין, צריך לדעת שה״אור״ וה״זיו״ שבו אינם מובנים כפשוטם, כאור שמאיר רק מרחוק.

ה״אור״ של סובב הוא חיות ממשית שמקיימת את הנבראים. הוא מגיע אליהם, אך אינו נכנס בכל אחד מהם בהדרגה, כפי שהסיבה מתלבשת במסובב שלה.

במקום זאת, הוא מחיה את כל העולמות בשווה, אפילו את החומר הגס של העולם הזה. לכך מכוונת האמירה ״אין מקום פנוי ממנו״, והמילים הנוספות ״ממנו ממש״ מדגישות שנוכחותו של ה׳ עצמו נמצאת בכל מקום.

אפשר לדמות את החיות הזאת למלכותו של מלך: עצמותו של המלך אינה מתפשטת במדינתו, ובכל זאת בני המדינה מקבלים את מרותו ומבטלים את עצמם לפניו. אדמו״ר הזקן אומר שהמשל אינו מתאים לגמרי.

מלך אנושי אינו מעניק חיות לנתיניו; הם רק כפופים לו. לעומת זאת, מאור אין סוף נמשכת בפועל החיות לכל הנבראים.

החיות הזאת אינה רחוקה, אלא מגיעה לכל העולמות בשווה, אפילו לחומר הגס ביותר. לכן ״סובב״ אינו פירושו שהחיות מקיפה מלמעלה, אלא שהיא נסתרת ולא גלויה.

גם סובב מתואר כ״מחשבה״, שהיא חיות: המחשבה הקדומה המתבטאת באמירה ״אמָלוך״ — רצונו של ה׳ להיות מלך. בחינה זו נקראת ״רצון כל הרצונות״, מונח קבלי המציין את הרמה הנעלית ביותר של הרצון האלוקי.

״רצון כל הרצונות״ פירושו רצון שקודם לרצון: תחילה עלה במחשבתו של ה׳ שיהיה לו רצון לברוא עולמות. הרצון לברוא נובע מעצם העלייה הזאת במחשבה.

התעלות זו במחשבה, שהיא הרצון של כל הרצונות, נועדה לכך שיתממש ״אנא אמלוך״, כלומר גילוי מלכות אין סוף. מלכותו של ה׳ היא התכלית שלשמה נתרצו העולמות.

הרצון העליון הזה הוא מקור החיות האמיתי: החיות נמשכת בדיוק כפי שקבע רצונו. ורצונו היה בעולמות התחתונים כפי שהיה בעולמות האצילות.

אפילו הדרגה הנמוכה ביותר, עשיה גשמית, נכללה במחשבה הקדומה ״אנא אמלוך״, ולכן מלכותו מתפשטת בכל הדרגות בשווה. לפני ה׳, הרוחניות והגשמיות שוות.

מכיוון שה׳ רצה בעשיה גשמית במידה שבה רצה בחכמה עילאה, החכמה העליונה, גם העשיה הגשמית מקבלת חיות מרצונו. אולם רצון זה הוא אין־סופי, ולכן אינו מתגלה בגלוי ואינו מתלבש בתוך העולמות.

זו הסיבה שהוא נקרא סובב כל עלמין, כלומר ״מקיף את כל העולמות״: החיות היא אין־סופית ממש, ולכן העולמות אינם יכולים לקבל אותה באופן גלוי ופנימי. היא מחיה אותם, אך נשארת מעבר להם.

בפסוק של דוד המלך מצוטטת שאלת הגויים: ״איה אלקיהם?״ אדמו״ר הזקן מפרש את השאלה כאילו הם מתייחסים לה׳ כאל ״איה״ נסתרת — בחינה המושגת רק בעולמות העליונים.

הפסוק הבא עונה: ״כל אשר חפץ עשה״. הכול נברא באמצעות החפץ העליון, הכולל את כל הבחינות בשווה, כפי שנאמר במפורש בפסוק אחר בתהילים: בשמים ובארץ, בימים ובכל התהומות.

סובב כל עלמין, הרצון העליון במצבו האין־סופי, אינו המקור שממנו נמשכות עשר הספירות באמצעות הקו, החל בחכמה. אין סוף אינו בגדר ספירה ומניין, ואילו הספירות הן מספר מוגדר.

הרצון האין־סופי הזה, הנקרא בלשון ״נושא עוון ועובר על פשע״, היה ממשיך ספירות רבות מספור, מסוג שונה לחלוטין מעשר הספירות הנאצלות. סדר ממוספר ומוגבל זקוק למקור אחר, שאותו מציין המאמר בפסקה הבאה.

התהוותן של עשר ספירות דווקא, שכל אחת מהן כוללת עשר, נעשית באמצעות הקו, קו האור, שהצריך צמצום ומקום פנוי. הצמצום הוא הסתלקות האיכות האינסופית, כך שהאין־סופיות אינה גלויה עוד.

במקום האין־סופיות באים גבול ומידה, והם מתגלים תחילה בחכמה. לכן נאמר ״כולם בחכמה עשית״: בכל דבר בעולם יש חכמה, כפי שנאמר בברכה שה׳ ״יצר את האדם בחכמה״.

החכמה שבגוף האדם היא נושא האנטומיה, והחכמה שבשמים — סיבוב הגלגלים — היא נושא האסטרונומיה. אדמו״ר הזקן מציין שהאסטרונומים השיגו ממנה רק את קצה קצהו, אף שזו חכמה רמה.

הדבר נכון בכל חכמה אחרת: החכמה מגיעה למעלה בלי סוף ולמטה בלי סוף, וגם בתולעים ובזבובים ניכרת חכמה באופן שבו נבראו. עם זאת, כל זה מוגבל ביחס לאין סוף.

מאחר שחכמה מוגבלת כזו צריכה לבוא בכל זאת מאין סוף עצמו, היה צורך בצמצום ובמקום פנוי. אולם הדבר מסביר רק כיצד התהוותה החכמה ככוח, בעל מהות משלו.

יש סיבה נוספת לכך שלחכמה יש כלי, גבול כמו הגבול שנקבע לים: ״עד פה תבוא״. גבול כזה נחוץ כדי שספירה אחרת תוכל להימשך ממנה.

חסד, למשל, הוא ענף של חכמה, והוא יכול להתחיל רק במקום שבו מידת החכמה מגיעה לסיומה. השתלשלות הספירות תלויה בכך שכל אחת מהן תהיה מוגבלת.

הגבול הזה, גבולו של הכלי, נובע לא מן הקו אלא מאור אין סוף הסובב כל עלמין, פשוט מפני שכך רצה הרצון העליון. הגבול הוא תוצאה של רצון, ולא של סדר ההשתלשלות.

הרצון העליון הוא שהחכמה תהיה מוגבלת, כדי שספירות נוספות יבואו אחריה. כל זה נועד לתכלית המתבטאת במילים ״אנא אמלוך״.

לסיכום: כוחה ומהותה של חכמה נובעות מהקו באמצעות צמצום, אך הגבול והכלי שלה, ההופכים אותה ל״משהו״ מוגדר — יש — נובעים דווקא מסובב כל עלמין. לכן סובב פועל גם בראשית שרשרת ההשתלשלות.

כיצד יכול הרצון העליון האין־סופי ליצור כלי מוגבל? ההקדמה השנייה עונה על כך: כלי נוצר כאשר אור מקיף מכה באור פנימי, ושניהם יחד יוצרים אותו.

כך יש להבין את ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ ואת עשרת המאמרות: אותיות הדיבור האלוקי הן שבראו ממש את השמים ואת הארץ. אך הן פעלו בכוחו של אור אין סוף המקיף, המקיף את כל העולמות בשווה.

האור המקיף נותן לכל בחינה את הכוח שיהיה לה כלי מגביל. הדבר דומה לכוח היולי, שאין לו צורה או שם משל עצמו, וממנו יכולים להתגלות כל מיומנות, כל חכמה וכל מלאכה, כאשר האדם לומד אותן.

בדומה לכך, לאחר שחכמה קיימת ככוח וכמהות, אור אין סוף המקיף נותן לה כלי שמציב לה גבול: ״עד כאן תבוא״.

אולם התהוותה הראשונית של חכמה, אפילו ככוח בלבד, לא יכלה לבוא ישירות מן האור המקיף; היא הצריכה צמצום ומקום פנוי. סובב נותן את הכלי, ולא את המהות.

כעת אפשר להשיב על השאלה שפתחה את הדיון: במה שונה ה״יש״ והכלי שהסובב נותן לחכמה מן ה״יש״ הגשמי שהסובב מהווה?

מן החכמה הרוחנית נמשכת רק חכמה המלובשת בדברים גשמיים, כמו השכל האנושי, שמבין רק את הצד הגשמי של הדברים.

ובכל זאת, מן החכמה הרוחנית מתהווה רק המרכיב הרוחני — השכל והחכמה — ולא חפצים גשמיים עצמם. חומר גשמי אינו מתהווה מרוחניות כלל.

כך גם ביחס לבעלי חיים: נשמת הבהמה הטהורה מקורה ב״פני שור״ שבחזון המרכבה של יחזקאל, והבהמות האסורות המנויות בפרשת שמיני — הגמל, הארנבת, השפן והשאר — מקורן במה שהטקסט מכנה ״מרכבה שבפרשת שמיני״. הבנת הדברים כמרכבה מקבילה מצד הטומאה היא פירוש על פי ההוראה הקבלית של המרכבה. בשני המקרים המקור נותן רק את נפש הבהמה, ולא את החומר הגשמי שלה.

החומר הגשמי עצמו, עצם מהותו, בא מאור אין סוף הסובב כל עלמין, שהופך אותו ל״יש״ גשמי ממש, כדי שיוכל לשמש כלי מגביל לרוחניות. זהו ההבדל: בחכמה הסובב נותן רק את הכלי, ואילו בדברים גשמיים הוא נותן את עצם החומר.

לדוגמה, אתרוג צומח על עץ, וכוח הצמיחה שלו בא מ״מזל העליון״ — הכוח הרוחני שלפי דברי חז״ל ממונה על כל עשב ועשב ומצמיח אותו.

אך האתרוג עצמו, החומר הגשמי שלו, נמשך דווקא מאור אין סוף הסובב כל עלמין. משום כך נטילת האתרוג הגשמי בחג הסוכות מעוררת תגובה גבוהה מאוד למעלה.

השאלה היא: אם המציאות הגשמית באה מסובב כל עלמין, כיצד קיימים דברים גשמיים טמאים? רע אינו יורד מלמעלה; הוא נוצר בעקבות שבירת הכלים — ההסבר הקבלי לכלים שנשברו מפני שלא יכלו להכיל את האור שבהם — וכל זה שייך לממלא כל עלמין.

הכלים שנשברו היו שבע המדות. התשובה היא שסובב כל עלמין אינו מאיר בפני עצמו, אלא רק כשהוא נמשך אל תוך ממלא כל עלמין ומאיר בתוכו.

הגילוי נובע בעיקר מממלא כל עלמין; סובב כל עלמין רק מוסיף לו כוח ועוצמה, בדומה לכוח ההיולי חסר הצורה, שמאפשר כל מיומנות אף שאינו נראה בעצמו.

גם דברים טמאים מקבלים אפוא את חיותם בדרך השתלשלות, מצירופי האותיות של עשרת המאמרות שהוחלפו וסודרו מחדש. סובב כל עלמין נותן רק את כוח ההתהוות הגשמית לכל מה שנמשך מעשרת המאמרות, ולכן אינו עצמו המקור לטומאה.

כעת מגיעים למסקנה ביחס למצוות. בתפילין הפרשיות הכתובות מקבילות למוחין: פרשת ״קדש״ לחכמה ופרשת ״והיה״ לבינה; ואילו דיני הקלף, הדיו ועיבוד הקלף מקורם בחכמה עילאה, חכמת התורה.

באמצעות הדינים האלה נעשה הקלף, שמקורו בבהמה טהורה השייכת לתחום נוגה, שבו מעורבים טוב ורע, כלי המכיל את הקדושה בגבולות. כוחו של כלי כזה הוא הכוח הנעלה יותר.

כוחו של כלי מגביל נובע דווקא מסובב כל עלמין. בכך יש לדברים הגשמיים יתרון אפילו על פני חכמה עילאה: עצם הווייתם כ״יש״ גשמי נמשכת מסובב כל עלמין.

בחכמה עילאה, סובב כל עלמין קובע רק את גבולותיה, ואילו עצמותה נמשכת מהקו. כך מתבארת השאלה שבפתיחה על המעלה המיוחדת של מצוות הנעשות באמצעות דברים גשמיים.