כי אברהם לא ידענו כו׳ אתה ה׳ אבינו כו׳

המאמר פותח בפסוק בישעיהו, שבו ישראל בגלות קוראים כי אברהם אינו מכיר בהם, אך ה׳ הוא אביהם. לאחר מכן הוא מציג את מטרתו: להבין את דברי האר״י בפרי עץ חיים על פורים, שלפיהם בלילה שבו ״נדדה שנת המלך״ הגיעה לנוקבא, פרצוף המלכות, הארה מיסוד אבא, ערוץ החכמה, ישירות, בלי לעבור דרך ז״א, פרצוף המדות.

האור הגיע למטה, עד לשלושת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, שהפסוקים ״ויעבור מרדכי״ ו״ומרדכי יצא״ נקראים כמתארים זאת. כדי להסביר את הדבר, המאמר מתחיל מעיקרון יסודי: אין מפגש ישיר בין הבורא האינסופי לבין הנבראים המוגבלים, ולכן צריך שיהיה ביניהם דבר־מה מתווך.

הממוצע הוא עשר הספירות שבאצילות, העומדות בין אין סוף לבין העולמות הנבראים — בריאה, יצירה ועשיה — וגן עדן העליון. באצילות ה׳ ומדותיו מאוחדים לגמרי (״הוא וכליו אחד״), ואף על פי כן גילוי המדות אינו שם לשם עצמו.

היא קיימת רק למען הנבראים. דברי איוב ״מבשרי אחזה אלוה״ מלמדים אותנו זאת מתוך ניסיון אנושי: אדם הנמצא לבדו אינו צריך להראות את חכמתו ואת רגשותיו; הוא מבטא אותם רק כשהוא פונה אל מישהו אחר.

חכמה היא הנקודה הראשונה שבה האין־סוף מתגלה בכלל, ובאמצעותה הוא מתגלה בכל העולמות, העליונים והתחתונים. הפסוק ״ה׳ יסד ארץ בחכמה״ מראה שכל הבריאה מושתתת עליה.

מדוע דווקא חכמה נדרשת לכך, מבואר במקום אחר. חכמה עילאה דאצילות היא הממוצע עצמו, והצד העליון שלה שייך למאציל, שכן היא הכלי שבו שורה אור אין סוף.

לאותו ממוצע יש גם צד הפונה אל הנבראים, הנקרא חכמה תתאה — מלכות דאצילות. זהו השורש שדרכו אין סוף, ״חיי החיים״, מעניק חיות לכל הנבראים שבעולמות העליונים והתחתונים.

הצד התחתון הזה הוא ״דיבורו״ של ה׳, ״רוח פיו״ שמחיה את כל העולמות. הוא נקרא גם אימא תתאה ורחל, ״עקרת הבית״, שכמו אשת חיל ש״נותנת טרף לביתה״, דואגת לכל העולמות; זוהי בחינת ממלא כל עלמין.

מלכות דאצילות נקראת גם כנסת ישראל, והיא שורש כל נשמות ישראל יחד. שלושת סוגי הכלים שלה — פנימיים, אמצעיים וחיצוניים — הם השורשים של שלוש מדרגות הנפש: הנשמה, ששורשה בבריאה, והרוח, ששורשה ביצירה.

הכלים החיצוניים שלה הם השורש של הנפש, מדרגת הנשמה שבעשיה. לכן לכל יהודי, גם אם הוא שפל מאוד, יש ניצוץ מאותה נפש, ובתוכו אור ממלכות דאצילות.

משום שמלכות מלובשת בכל נשמה יהודית, הדיבור האלוקי — האור שממלא את העולמות — עולה או יורד בהתאם למעשיהם של ישראל, כפי שאומר הזוהר. הירידה הזאת נקראת גלות השכינה.

המאמר שואל כעת כיצד הדיבור האלוקי, המחיה את העולמות, נמשך מן החכמה העילאה, שהיא הוי׳ וסובב כל עלמין — בחינה הנעלית בהרבה מן העולמות.

עץ חיים מלמד שנוקבא מתחילה מ״חזה״ של ז״א. ז״א הן מדות חסד וגבורה, ובנפש האהבה היא שממלאת את כלי החסד כאור שלו.

הפסוק ״חפץ חסד הוא״ מלמד שהחסד נובע מחפץ, מאהבה. לאחר מכן בא המשל האנושי: החיות נמשכת מן המוח דרך הגידים אל הלב, מקום המדות, ומהלב ומהריאות יוצא הבל ונעשה קול הדיבור.

נמצא שבאדם החיות נמשכת מן החכמה אל הדיבור רק באמצעות רגשות הלב, כשהיא מצטמצמת דרך ״נקבים וחלונות״. גם למעלה, הדיבור, בחינת נוקבא, מקבל בדרך כלל מן החכמה באמצעות המדות של ז״א.

כאשר עם ישראל עמדו במדרגה גבוהה, בזמן בית המקדש, ז״א ונוקבא עמדו זה מול זה ״פנים בפנים״: המדות השפיעו למלכות בשלמות. הפנים הן הדימוי המתאים, שכן עיקר חיותו של האדם ורוב חושיו מרוכזים בהן.

לעומת זאת, בגב יש מעט חיות; גם חוש המישוש, המורגש בכל הגוף, חד הרבה יותר בפנים מאשר בגב. כך, כאשר המדות מפנות למלכות רק את ״אחוריהן״, החיות שהן מעבירות לה מועטה.

לפני שהוא משתמש בדימויים כאלה, המאמר מדגיש שמדותיו של ה׳ שונות לחלוטין ממדות אנושיות, ושכל אנושי אינו יכול להשיגן כלל, אפילו לא את ״דיבורו״.

הדימויים נאמרים רק ״כדי להתאים את הדברים לאוזן״, כלומר לתת לה דבר שביכולתה לשמוע, על יסוד ״מבשרי אחזה״. משל העץ והאפר ממחיש את הפער: אברהם, שהיה ״מרכבה״ לחסד שבאצילות, הוא כ״עפר ואפר״ ביחס לאותו חסד; והמלאך מיכאל דבריאה הוא רק בחינת החיצוניות של נשמת אברהם.

בזמן שבית המקדש היה קיים, המדות העליונות, חסד וגבורה, העבירו אל נוקבא את השפע שקיבלו מחכמה עילאה, ״פנים בפנים״, מתוך חיות מלאה.

גם המדות שאנו רואים בעולם הזה, כגון חילופי יום ולילה והכיוונים מזרח ומערב, השתלשלו בהדרגה מן המדות העליונות אל נוקבא, ממלא כל עלמין, וממנה אל העולם.

משום כך היה משה יכול לחולל ניסים, שהם גילויים של מה שלמעלה מן הטבע: ה׳ ״הוליך לימין משה את זרועו״, והימין היא חסד, מידתו של אברהם. אך כאשר ישראל חטאו, אומר הנביא: ״הם הפנו אלי עורף״.

במעשיהם גרמו לסילוק ״פני״ המדות העליונות ממלכות. כעת המדות מאירות לה רק ב״אחוריים״ שלהן, ושם, כפי שהוסבר, החיות מועטה.

הפיצול בעולמות התחתונים בין מדות מנוגדות, כמו יום ולילה, נובע רק מ״אחור״ של המדות העליונות, כשהן עומדות אחור באחור.

האדם מפנה את פניו אל ה׳ כשהוא חש געגוע נפלא, שמטרתו היחידה היא להידבק בה׳ לבדו, בלי שום דבר אחר מלבדו.

כאשר הוא מעניק לענייני העולם הזה רק את ״אחוריו״, בחיות מועטה, הוא מחבר את הה״א (מלכות) עם הווי״ו (ז״א) פנים בפנים. האתערותא דלתתא שלו מביאה בעקבותיה אתערותא דלעילא מקבילה, ״בבחינת פנים״, כפי שנאמר בברכת כהנים: ״יאר ה׳ פניו״.

אז חלים למעלה תיאורי היופי שבפסוקים: הנערה ״יפת תואר וטובת מראה״ ו״טוב רואי״. והגעגוע של האדם מלמטה מעורר את ״כמראה אדם״ — תענוג ותשוקה הנמשכים מלמעלה למטה.

עץ חיים אומר שבזמן הגלות נוקבא מקבלת את המוחין שלה לא באמצעות ז״א, אלא ישירות מן המוחין העליונים: חכמה עילאה, יסוד אבא, סובב כל עלמין. אין היא מקבלת את נה״י דז״א, החלקים התחתונים של המבנה שמעליה, שבדרך כלל נעשים לה למוחין.

אלא היא מקבלת את המוחין של ז״א עצמו, שהוא היה מקבל מנה״י דאבא ואמא; כעת, כשהוא במצב של דורמיטא, ״שינה״, הם עוברים אליה. המאמר עצמו מפנה את הקורא לפרק הפורים שבפרי עץ חיים.

משל: אדם יכול לומר דברים שמקורם בחכמה שבמוחו, בלי שרגשות הלב יעברו ביניהם. כך גם אור הממלא כל עלמין, המתלבש בעולמות כדי להחיותם, יכול לקבל את חיותו שלו ישירות.

הוא מקבל מחכמה עילאה, ״חיי החיים״ וסובב כל עלמין, בלי שהשפע יעבור תחילה במדות של ז״א ויירד דרך צמצומים רבים. לפי המאמר, זהו מה שישראל אומרים בגלות.

זעקת ישראל, ״כי אברהם לא ידענו... כי אתה ה׳ אבינו״, פירושה שהמדות, המסומלות באברהם, אינן מגיעות אלינו כעת, אבל אבינו — חכמה עילאה — מגיע אלינו. לכן ״אלקי אביו״ מסייע לכל נשמה יהודית, עוד לפני שפנתה אל ה׳, בתנאי שהיא מאמינה אמונה אמיתית.

האמונה היא ש״אתה אבינו״ — האור המקיף, שלפניו הכול נחשב כלא. השכינה שורה בכל כינוס של עשרה, ובדרגה זו אין העוונות מבדילים בין ישראל לבין ה׳.

בדרגה זו החטא אינו מנתק. ״לה׳ חטאת״ מזכיר את שעיר יום הכיפורים שהגורל ״לה׳״ נפל עליו והוא נעשה חטאת, כפי שמוסבר בפסקה 25 באותם מונחים; ה׳ ״נושא עוון״, וכפי שאומרת הגמרא על תשובה, זדונות נעשים זכויות. לפני סובב כל עלמין העולם אינו מפסיק כלל.

חז״ל אמרו שגבורתו של ה׳ מתבטאת בכך שהוא מתאפק כאשר עובדי כוכבים משתוללים בהיכלו; המאמר מביא זאת כדי להראות שבעולם אין דבר שמפסיק לפניו ברמת סובב כל עלמין. כמו זבוב ההולך בקצה הבית ואינו תופס מקום, כך העולם נחשב כלא לפניו; אך גם הדימוי הזה נועד רק להבנה האנושית.

לאמיתו של דבר, העולמות ״תופסים מקום״ בפני הוי׳, האור המקיף, פחות לאין שיעור מזבוב בבית. ועל העתיד אומר ישעיהו שה׳ ״ילבש בגדי נקם״.

כדי לבצע דין, ה׳ כביכול צריך להתלבש: לצמצם את אורו לתוך המדות העליונות ולהשתלשל דרך צמצומים רבים. רק אז יכולה להיות נקמה בעובדי כוכבים המשתוללים בהיכלו, שכן ברמת האור המקיף עצמו העולם כלל אינו תופס מקום.

את דברי המשורר ״ואני תפלה״ קוראים כדבריה של מלכות, בצירוף דברי יחזקאל ״ואני בתוך הגולה״. בגלות היא מקבלת ישירות מלמעלה, והיא עצמה תפלה; אין היא צריכה להמשיך באמצעות המדות העליונות, שכן ״אתה אבינו״, וכדברי הזוהר: ״אבא יסד ברתא״.

מחוץ לגלות היא עומדת פנים בפנים מול ז״א, ״בעלה״, ושואלת ממנו את צרכיה, כפי שאסתר ביקשה מן המלך: ״נפשי בשאלתי״.

לכן ז״א נקרא ״בעל תפלה״ — בעל גם במשמעות של אדון: זה שאליו היא מביאה את בקשותיה. אבל בגלות היא עצמה תפלה, שכן תפלה פירושה התקשרות: חכמה תתאה, מלכות, מתקשרת ישירות בחכמה עילאה.

״כי אברהם לא ידענו״ פירושו גם שהאמונה ב״כי אתה אבינו״ נמצאת למעלה מאהבה ויראה, המדות. אך התבוננות בכך לאחר מכן מביאה את האדם לאהבה ויראה ״פנים בפנים״, לשלהבות של כמיהה לה׳ בלבד. זו הנסירה — הפרדת מלכות מגבו של ז״א, כדי שתוכל לשוב ולעמוד פנים בפנים; התהליך מתקדם דרך המדות בימים שעד יום הכיפורים.

יוחנן כהן גדול ביטל את ה״מעוררים״, שהיו קוראים את הפסוק ״עורה, למה תישן?״. הסיבה לכך, אומר המאמר, היא שבאמת ״אתה אבינו״ לעולם אינו ישן; רק ז״א נמצא בתרדמה.

את דברי מיכה ״כי נפלתי קמתי״ מפרשים ״דווקא בנפילתי קמתי״: ברגע הגלות מלכות מקבלת את המוחין ישירות מחכמה שלמעלה, ולא באמצעות ז״א.

את דברי עמוס ״נפלה, לא תוסיף קום״ מפרשים באותו אופן: אין קימה גדולה יותר מזו שמתרחשת בתוך הנפילה עצמה.

אולם הגלות אינה התכלית: הבריאה נועדה לגילוי אלקות, גילוי רב יותר ונראה לעין כשאין גלות. לעתיד ישתמשו שני מלכים בכתר אחד, אף שבגמרא הלבנה טוענת שאין הם יכולים לעשות זאת.

אז ז״א ונוקבא יהיו שווים בקומתם, והיא תקבל את המוחין מאבא ואמא כפי שהוא מקבל. גם עכשיו היא מקבלת מאבא, אך אז תהיה ״עטרת בעלה״, והמדות כבר לא יהיו בתרדמה.

מצב האחור באחור מקביל בקבלה לחמש הגבורות, כוחות הריסון, המתבטאות בצורות הפוכות של שם הוי׳. כאשר באות חמש החסדים, הן מפרידות בין ז״א לנוקבא, כדי שיוכלו לפנות פנים אל פנים; וכך גם באדם: רצונה של הנפש החיונית בענייני העולם הזה הוא מצב של אחור באחור.

אך בשכל, כאשר רצונו של האדם מופנה אל ה׳, הוא נמצא במצב של נסירה, ופונה פנים אל פנים. כלפי העולם נותנים רק את ה״אחור״: חז״ל תיארו אפילו את הזיווג כנעשה ״כאילו כפאו שד״, ולא מתוך רצונו שלו, וכל שכן שאר ענייני העולם.

פורים ויום הכיפורים שייכים לאותה מדרגה: בשניהם מאיר יסוד אבא בנוקבא, והארה זו מגיעה עד למטה, לבריאה, ליצירה ולעשיה. משום כך נאמר שכל המועדים עתידים להתבטל, חוץ מפורים, וכן שהלכות התורה לא יתבטלו.

משל ידוע מסביר מדוע האור הגבוה ביותר מגיע למקום הנמוך ביותר. האריה הוא חיה טמאה, ובכל זאת במרכבה הקדושה נאמר ״פני אריה אל הימין״, מפני שמקורו גבוה כל כך, שאין לו כלי מתאים להתלבש בו.

לכן האור יכול להתלבש רק במקום הנמוך ביותר: בבהמה טמאה, בתחום הקליפות, המסתירות את הקדושה. בבהמה טהורה הכלי היה מתבטל מפני אור גדול כל כך.

בדומה לכך, אור החכמה העילאה מתלבש במקום הנמוך ביותר: בדיני התורה הנוגעים לעולם הזה, מה טמא ומה כשר. דינים אלה מגלים את רצונו העליון של ה׳, ששורשו בחכמתו, בעניינים הגשמיים ביותר.

זהו ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות״: מרדכי מייצג את החכמה העילאה, היוצאת ממלכות כשהיא לבושה ב״לבוש מלכות״, כלומר בעניינים גשמיים. ״ויעבור מרדכי״ מתייחס לאותה יציאה, כפי שמבואר בעץ חיים.

בעל המזמור מקונן: ״את אותותינו לא ראינו; אין עוד נביא״. הדברים מתארים את הגלות: רוב הנסים מתרחשים אז באמצעות הטבע.

כך היה אצל אחשוורוש: לא התרחש דבר שנראה לעין כעל־טבעי, מלבד אהבתו של המלך לאסתר; ובכל זאת ברור שכל הסיבות היו למעלה מן הטבע. הנס ירד והתלבש בטבע.

הסיבה לכך היא שכאשר המדות העליונות האירו פנים אל פנים, הן התגלו בגלוי בעולמות התחתונים, כמו אצל משה: ״שהוליך לימינו של משה״. כעת, כשהן מאירות רק מאחור, הנס מוכרח לבוא באמצעות הטבע.

כאשר המדות האירו פנים אל פנים היו נביאים: שליחים של המדות הקדושות, שדרכם דבר ה׳ בא לידי ביטוי בדיבור אנושי, כפי שאומר ישעיהו, שה׳ ״יוצר ניב שפתים״. כל הנבואה באה מבחינת נצח והוד דאצילות.

נצח והוד הם ״תרין פלגי גופא״, וכמו הכליות, ש״יועצות״ ומבשלות את הזרע, הם קובעים כיצד תעבור ההמשכה דרך יסוד. הם ״לבר מגופא״.

כלומר, הם אינם עצמות הגוף — המדות חסד וגבורה — אלא שליחים המעבירים דבר מלפניהם; וזהו עניינם של הנביאים. כאשר המדות הסתלקו ונותר רק אור יסוד אבא, הוא היה צריך להתלבש בדברים תחתונים, במסגרת הטבע: שם אלקים, שערכו המספרי (86) שווה לערכה של המילה ״הטבע״.

שאלה על הסיפור: מדוע אסתר פעלה לגמרי על דעת עצמה, בלי עצתו של מרדכי, ומדוע ערכה שני משתאות? התשובה היא שאסתר היא רחל, מלכות, ״עקרת הבית״, שהנהגת העולם שייכת לה.

״בעלה״, מרדכי, הוא יסוד אבא, ״שלקחה לו לבת״; כמו בעלה של אשת חיל, ״בטח בה לב בעלה״, שהיא לא תעשה דבר שאינו ראוי.

זו הסיבה שאסתר ערכה שני משתאות: כדי להעלות את המן ולקרב אותו יותר מדי אל הקדושה, וכך שייפול מעצמו.

הקליפה, הכוח המסתיר את הקדושה, יכולה לקבל חיות ולהתקיים כ״משהו״ נפרד רק כשהיא רחוקה מן הקדושה. כשמקרבים אותה אל הקדושה, היא מתמוססת מעצמה, ״כדונג הנמס מפני האש״.

אסתר קירבה את המן ככל האפשר והושיבה אותו בסעודות המלך והמלכה; כדברי חז״ל, ״כאשר האריה והלביאה עומדים יחד, אוי למי שעובר ביניהם״, והעמדת המן ביניהם הביאה לנפילתו. לאחר הסעודה הראשונה הוא עדיין עמד בבחינת ״יש״, ולכן ערכה סעודה שנייה, עד ש״פני המן כוסו״.

הזמנתה של אסתר, ״יבוא המלך והמן היום״, רומזת לגלות: כאשר ישראל יצאו לגלות בבל, השכינה הלכה איתם, והיא הייתה בגלות ״בתוכו״ — בתוך הקליפה שהמן מייצג. אסתר היא ״עקרת הבית״ של הקדושה.

על הקליפות, לעומת זאת, נאמר ״אל תהי תקווה״, מילים מברכת העמידה נגד המלשינים: ״תקווה״ נקראת גם ״תיק״ — נרתיק לאותיות ו״ה. הקליפה היא נרתיק שמפריד את ו״ה של השם מי״ה. אסתר קירבה את המן כל כך, עד שהתבטל; שם הוי׳ חזר להיות שלם, והמן נתלה.

הפסוק אומר שהפור הוטל ״לפני המן״, ולא על ידו: הקליפה רוצה לחקות את הקדושה, שבה מטילים את הגורל ״לפני ה׳״, כמו שקוף מחקה אדם.

ביום הכיפורים בבית המקדש הטילו גורלות על שני שעירים: אחד ״לה׳״ ואחד ״לעזאזל״. המטיל אינו יכול לדעת מראש כיצד ייפלו הגורלות, והוא גומר בדעתו שאחד השעירים הוא לעזאזל.

אך אם הגורל ״לה׳״ נופל דווקא על אותו שעיר, הוא נעשה חטאת לה׳. הגורל מגיע אפוא למדרגה שבה העוונות אינם מבדילים והזדונות נעשים כזכויות — מדרגת האור המקיף המתוארת בפסקה 12.

לכן הגורל מוטל ״לפני ה׳״, במקדש, משום שהוא מגיע לבחינה כה נעלית. המן, ששורשו בעשו, רצה מתוך גאוותו להתרומם כנשר ולחקות את הקדושה, ולכן גם הוא הטיל גורל ״לפני המן״.

הוא עשה עץ בגובה חמישים אמה מטומאת קליפת בריאה, כנגד חמישים שבקדושה — חמישים שערי בינה של מרדכי. הוא התכוון לתלות את מרדכי ולמשוך את החיות של מרדכי שבקדושה אל ביתו.

קהלת מדבר על ״כאשר שלט האדם באדם לרע לו״, ואיוב על מי ש״חיל בלע ויקיאנו״: האדם השפל מנסה לחטוף יניקה מן הקדושה, אך הדבר מתהפך עליו. כפי שנאמר במגילה, ״ונהפוך הוא״, ובית המן ניתן למרדכי.