ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וגו׳

המאמר פותח בפסוק מאסתר ט, כה, המסכם כיצד נהפכה מזימתו של המן: כשאסתר באה לפני המלך, הוא ציווה לכתוב שהמזימה הרעה של המן תשוב על ראשו. לאחר מכן מובאת קביעת חז״ל שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתקיים ששת אלפים שנה, ובאלף השביעי הוא ״חרב״. אדמו״ר הזקן מכנה זאת מצב של מנוחה, שאין בו עוד עליות וירידות.

ששת אלפי שנות העולם הזה הן תקופה של עליות ומורדות, הן בנשמות והן בגופים. ההיסטוריה של עם ישראל ממחישה זאת: פעמים רבות חיו ישראל בשלווה, ולאחר מכן ירדו ממנה.

עיקרון יסודי הוא שכל ירידה נועדה לאפשר את העלייה שבאה אחריה. העליות מתחלקות לשני זוגות: לנשמות — גן עדן התחתון וגן עדן העליון; ולגופים — ימות המשיח ותחיית המתים.

הפסוק בתהילים פד, ח, ״ילכו מחיל אל חיל״, מתאר את העליות האלה, משום שהנשמות עולות דרך מדרגות רבות ושונות, ולא דרך מדרגה אחת בלבד.

במגילת אסתר פרק ב׳ מסופר שהנערות שהובאו אל המלך שהו ב״בית הנשים״, ולאחר שהלכו אל המלך עברו ל״בית הנשים השני״. אדמו״ר הזקן מפרש את המקומות האלה כגן עדן התחתון וגן עדן העליון — היכלות שהנשמות עולות דרכם — ואומר שבין עלייה אחת לבאה אחריה זורם ״נהר של אש״ המוזכר בדניאל ז׳, י׳.

לפני עלייתה למדרגה גבוהה יותר, הנשמה טובלת בנהר של אש, שמשכיח ממנה את מדרגתה הקודמת וגורם לה להחשיב אותה לאפס. רק כאשר היא מרפה ממה שהשיגה היא יכולה להיות בביטול ולהיכלל במדרגה שמעליה.

אסתר ב, יג אומרת: ״ובזה הנערה באה אל המלך״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״זה״ כעמוד שבין עולם לעולם, שבאמצעותו הנשמות עולות ונכללות בביטול, וקושר זאת לתהילים קיח, כ: ״זה השער לה׳״.

הגופים עולים באותו אופן בימות המשיח ובתחיית המתים. לעומת זאת, האלף השביעי הוא שיאן של כל העליות, ואין עלייה מעבר לו.

כל מחזור קוסמי של ששת אלפים שנה ואלף אחד חרב נקרא שמיטה, ולכל שמיטה טבע ומידה משלה. האלף השביעי שלה הוא העלייה המרבית שמתאפשרת לפי טבע זה, ולכן בכל שמיטה מגיעים לשיא משלה.

העלייה הסופית, שאין למעלה ממנה, נקראת ״מנוחה״. זהו פירוש ״וחד חרוב״: מצב של מנוחה.

תהילים 46:9 מדבר על מפעלות ה׳, ״אשר שם שַמות בארץ״. חז״ל קוראים את המילה ״שֵמות״, כדי ללמד שלשם יש השפעה.

אדמו״ר הזקן מזהה את ה״שַמות״ עם ״חד חרוב״ — המנוחה שהיא הסוף והשיא של כל העליות. ואף על פי כן, גם שיא זה נקרא רק ״שמות״.

שם אינו עצמותו של מי שהוא נקרא על שמו, אלא האופן שבו קוראים לו ומכירים אותו. כך גם כל זה נובע רק משמו של ה׳, ממידת מלכותו וממלכתו על העולמות, כפי שמבטאות המילים ״יחיד, חי העולמים, מלך״.

ה׳ מצד עצמו יחיד ולבדו, כפי שהיה קודם הבריאה; עולמות אינם שייכים לגדרו כלל. לכן יש להסביר מה פירוש הדבר שהוא גם ״חי העולמים״.

החיות המתפשטת בעולמות נובעת רק מבחינת ״מלך״, כפי שנאמר בתהילים 145:13: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. כל העולמות והעליות, בכל מחזור קוסמי ולאורך מחזורים ויובלות רבים, כלולים באותה מידה.

כל העליות הללו הן עונג הנשמות מזיו השכינה, שכרם של הצדיקים בעולם הבא. לעונג הזה מדרגות רבות, והוא עולה למעלות גבוהות ביותר; ובכל זאת, הוא שייך רק למלכותו.

כל זה אינו אלא התפשטות זיו מלכותו. בה׳ עצמו, בעצמותו, אין מחשבה יכולה לתפוס כלל.

חז״ל דורשים את הפסוק ״היום לעשותם״ (דברים ז, יא) כך: ״היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם״. התענוג של הנשמות שתואר כאן הוא ה״מחר״ — השכר; ואילו ה״יום״, קיום המצוות, הוא התפשטות של רצון ה׳. הרצון הוא הצד החיצוני של התענוג, כפי שאנו רואים מניסיון: אדם רוצה תמיד את מה שמסב לו הנאה.

רצונו וחכמתו של ה׳ מתפשטים בתרי״ג מצוות התורה ובשבע המצוות מדברי חכמים. יחד הן מונות שש מאות ועשרים — ״עמודי האור״ הנמשכים מן התענוג העליון; המספר 620 הוא הגימטרייה של כתר, ה״כתר״.

המצוות דורשות כוונת הלב — הנקודה הפנימית של הרצון שבלב, שמטרתה להידבק בה׳ באמצעות מצוותיו. נוסח הברכה על המצווה, ״אשר קדשנו במצוותיו״, מבטא את הקשר הזה.

כשם שהתענוג של הנשמות עולה מדרגה לדרגה, כך גם הרצון. הרצון שעליו מדובר כאן הוא הנקודה הפנימית שבלב, ״עומק הלב״, הנקראת כנסת ישראל.

הרצון הנמשך אל תוך הנפש יכול להתעצם עד שיהיה בבחינת ״מאד מאד״, עד לרום המעלות. הוא מגיע לזעקת המשורר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי״ (תהלים עג, כה–כו).

״על הארץ״ שבפסוק נקרא על פי ״שמות בארץ״ שבתהילים מו, ט — עולם המלכות ותענוגיה. ״ועמך לא חפצתי בארץ״ פירושו שאין בנפשו של האדם רצון מעורב לדבר נוסף לצד ה׳; רצונה הוא רק בו לבדו, עד ש״כלתה נפשי ולבבי״.

בכך מתבארת המשנה באבות: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״.

כל חיי העולם הבא הם עליות שאין להן קץ בתענוג העליון ובהנאה מזיו השכינה. השכינה היא רק בחינת ״מלך״ — ״שמות בארץ״.

לעומת זאת, התשובה באה מהנקודה הפנימית ומעומק הלב, והיא מתלבשת במעשים טובים.

המעשים הטובים הם תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן, והם עצמם גילוי הרצון העליון, ולכן הם מגיעים למעלה מן התענוג. התענוג מגיע לנשמה רק כשהוא מתלבש בהשגתה, ולכן כל נשמה מתענגת לפי מה שהיא משיגה.

הרצון, לעומת זאת, למעלה מן ההשגה, בדומה לגולגלתא — הגולגולת החופה על המוח. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״אשת חיל עטרת בעלה״ (משלי יב, ד); בהערת קה״ת מצוין איגרת הקודש כט.

כעת הפסוק נקרא כך: ״כאשר באה לפני המלך״ היא עלייתה של כנסת ישראל, הרצון הפנימי של ישראל, אל בחינת ״המלך״ ולמעלה ממנה, כשהרצון מתעלה כדי להידבק בה׳ עצמו, מעבר לשמו ולמלכותו. ואז ״אמר עם הספר״: המזימה הרעה שבה אל ראשו של מי שתכנן אותה.

המאמר מסביר כעת כיצד העלייה הזאת הופכת את הרע. כל עבודתו של האדם בעולם הזה היא בירור — סינון הטוב מתוך הרע — ויש בירורים ההולכים ועולים למדרגות גבוהות יותר ויותר.

הבירור נעשה באמצעות חכמה, שאפשר לקרוא את אותיותיה ״כוח מ״ה״ — הכוח של ״מה״: הביטול של מי שרואה את עצמו כאין ונבלע בה׳. זהו ״לפני המלך״.

בחינת ״מלך״ שייכת לעולם, מילה הקשורה להעלם: פני ה׳ מוסתרים באמצעות צמצומים רבים ועצומים, כדי שתהיה בחינת ״עם״, מילה הקשורה לעמימות — כלומר, ישויות שמרגישות זרות ונפרדות.

״אין מלך בלא עם״: המלכות זקוקה לנתינים שמרגישים נפרדים. חכמה, כוח מ״ה, מעלה דברים מעולם הפירוד וקושרת אותם לה׳ בביטול אליו לבדו.

הבירור נעשה במחשבה, כפי שכל אחד יכול לראות: כשעניין כלשהו עולה על הפרק, האדם חושב עליו ומקבל את הטוב שבו.

הטוב נקלט במוחו עד שהוא מחליט שהדבר אכן יתקיים בפועל, ואילו את הרע הוא דוחה. המחשבה נקראת ״ספר״, כלומר ספר, מפני שהיא מורכבת מצירופי אותיות.

כאשר מתרחשת אתערותא דלתתא — ״כאשר באה לפני המלך״, עליית כנסת ישראל באמצעות חכמה ובירור — באה בעקבותיה אתערותא דלעילא: ״אמר עם הספר״. הבירור מתרחש אז במחשבה העליונה, ב״ספר״ של צירופי האותיות למעלה.

הבירור העליון הזה דוחה את הרע החוצה: את הפסולת והסיגים, שלוחי הדין והקטרוג המעכבים את האדם בעבודת ה׳, מבפנים ומבחוץ, בעניינים גשמיים ורוחניים. אז ״מחשבתו הרעה חוזרת על ראשו״, כפי שקרה להמן.

הכוחות המעכבים מתבררים דווקא כשהם מועלים לבחינת המחשבה העליונה: העלייה עצמה גורמת לירידתם ולדחייתם החוצה.

למטה הם אינם תופסים מקום כלל, כמו השממית שבמשלי ל׳, כ״ח, שאפשר לתפוס ביד; והפסוק ממשיך: ״והיא בהיכלי מלך״. הם דומים לשמרים שביין.

בתהילים ע״ה, ט נאמר על כוס שביד ה׳, שממנה הוא מוזג, ושמריה ימצו כל רשעי הארץ. כוחות הרע הם אותם שמרים, ומקומם בתחתית הכוס הולם אותם.

זו הסיבה שהרשעים מרוממים את עצמם לפני נפילתם, כפי שמסופר במגילה על המן, שהמלך הגדיל אותו ורומם אותו מעל כל השרים.

משלי טז, יח: ״לפני שבר גאון״, ועובדיה א, ד: ״אם תגביה כנשר... משם אורידך נאום ה׳״, מבטאים את אותה נקודה. אדמו״ר הזקן מדגיש את המילים ״משם״: הגובה עצמו הוא הגורם לנפילה.

עלייתם היא שגורמת למפלתם, משום שאינם יכולים להתקיים במקום גבוה, בבחינת ספר, הספר העליון. לכן נאמר בתהלים סט, כט: ״יימחו מספר חיים״ — הם נמחים מן הספר.

אבל למטה הם אינם תופסים מקום, כמו צואה שבבית הכיסא או באשפה נמצאת במקומה הראוי. רק כשמכניסים אותה לבית משליכים אותה החוצה.

כוחות הרע יכולים לעלות אל ה״ספר״ העליון רק לאחר שכנסת ישראל, הנקודה הפנימית של הלב, עלתה בעצמה למדרגת ״לפני המלך״.

כל עוד הנקודה הפנימית הזאת נמצאת למטה ועדיין צריכה בעצמה להתברר, לא יכול להתרחש בירור נוסף של השמרים.

כך הדבר גם בתוך כל אדם ואדם: אי אפשר לברר את הנפש הבהמית, להפריד את הרע שבה מן הטוב ולהפוך את הטוב שבה מחושך לאור, עד שיתקיים התנאי המתבאר בהמשך.

אפשר לברר את הנפש הבהמית רק לאחר שנפש האלקית עצמה מתבררת תחילה ומתעלה, על ידי בירור לבושיה הקדושים — מחשבה, דיבור ומעשה. לבושים אלה מתבררים באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, שהן המשכת הרצון העליון.

ברכתה של אביגיל לדוד, ״נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים עם ה׳״ (שמואל א׳ 25:29), רומזת לעניין זה: הרצון העליון מתלבש בנפש ומעלה אותה לבחינת גלגלתא, ה״גולגולת״ שלמעלה מן השכל. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״הרימו את ראש... לגולגולותם״ (במדבר 1:2), שלפי הערת קה״ת נדפס בלקוטי תורה, במדבר 1a.