תורה אור · פרשת לך לך · מאמר 1
(ענין לך לך וילך למסעיו ממטה למעלה מלמעלה…
עניינו של ״לך לך״: ״וילך למסעיו״ — מלמטה למעלה ומלמעלה למטה
הרבי על מאמר זה
מאמרי הרבי המבוססים עליו: ד״ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (ה׳תשמ״ב)ד״ה ויאמר הוי׳ אל אברם לך לך (ה׳תשמ״ה)ד״ה לך לך מארצך גו׳ (ה׳תשמ״ו) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 542 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
אברם, ״אב רם״, הוא השכל הנעלם מכל רעיון, ושליחותו לרדת שלב אחר שלב עד שחכמתו ותענוגו הנעלמים של ה׳ יתגלו גם במעשים גשמיים. ירידה זו היא למעשה עלייה: כל מה שמגיע למדרגה הנמוכה ביותר מושרש במה שהוא הגבוה ביותר — בכתר, שלמעלה מהחכמה עצמה.
המאמר בקצרה
המאמר קורא את השם אברם כ״אב רם״ — שכל נעלם מכל רעיון, שתפקידו להתגלות דרך שרשרת העולמות ועד למלכות. חסדו של אברהם הוא גילוי שמחבר, אך הוא מגיע לנבראים רק באמצעות הסתר, ונדרשת ברית מילה כדי להסיר את הקליפה החוסמת אותו; הגילוי מעניק בתורו את הכוח להעלות את הניצוצות שהתפזרו בעולם, כדימוי לנר הנבלע באבוקה. המעבר לאברהם, בתוספת הה״א של בינה, נראה כירידה, אך התרחבות הבינה נובעת מעתיק ומכתר, שלמעלה מחכמה — כשם שחכם זקוק למוחין גדולים יותר כדי להסביר רעיון באמצעות משלים. כך גם התורה, כשהיא מלובשת במצוות גשמיות, נמשכת מכתר, ומצווה גשמית מגלה יותר מן החכמה במקומה. אברהם קיים את התורה רק בפנימיות; קיומה החיצוני והגשמי הצריך אור שמעל להשתלשלות, הנמשך באמצעות ברית המילה, השעבוד הקשה במצרים והאל״ף של ״אנכי״. המאמר מסיים בקריאה של מסעות אברם, היפרדות לוט ושמותיהם של אברהם ושרה כשלבים בהמשכת הגילוי.
מבנה
- אב רם: השכל הנעלם מתגלהאברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון; חסדו צריך להתגלות דרך העולמות, באמצעות הסתר, כדי שעולם נברא יוכל להתקיים ולהיות בטל לה׳.¶1–3
- ברית מילה וכוח הבירורברית מילה מסירה את קליפת נוגה; הגילוי שבא בעקבותיה מעלה ניצוצות, כדימוי לנר בפני אבוקה, וקריאתו של אברם פותחת את עולם התיקון.¶4–6
- הה״א הנוספת: ירידה שהיא עלייההה״א שבאברהם היא בינה, שבה מתגלה עתיק; כמו במשלים של שלמה ובקוצו של יו״ד, ההתרחבות באה ממדרגה גבוהה יותר — כתר.¶7–9
- תורה ומצוות בדברים גשמייםאת החכמה העליונה משיגים רק כשהיא מלובשת במצוות גשמיות, הממשיכות מכתר; צדקה ותפילין מחוללות ייחודים למעלה, והאבות הכשירו את הדרך לתורה.¶10–13
- הקיום הפנימי והחיצוני של התורהאברהם קיים את התורה בפנימיות; הקיום הגשמי הצריך אור שמעל להשתלשלות, שנמשך באמצעות ברית המילה, השעבוד במצרים והאל״ף של כתר במעמד הר סיני.¶14–19
- מסעות אברם, לוט והשמותהיציאה מחרן, ההיפרדות מלוט והשמות אברהם ושרה מתפרשים כמעבר של הגילוי מן השכל הנעלם ועד למלכות.¶20–22
מושגים
- השכל הנעלםשכל הנעלם מכל רעיון
- מדרגת שכל עמוקה כל כך, ששום מחשבה אינה יכולה להשיגה, והיא גבוהה אפילו מחכמה; המאמר מזהה אותה עם אברם, ״אב רם״.
- עתיקעתיק
- המדרגה הפנימית ביותר שבכתר, מקור התענוג האלוקי, המתגלה דווקא בבינה.
- כתרכתר
- המדרגה שלמעלה מחכמה; מכיוון שהיא למעלה מהשתלשלות, היא יכולה להגיע עד לדברים גשמיים.
- קליפת נוגהקליפת נוגה
- הקליפה השקופה המכסה על הקדושה, אך יש בה טוב שניתן להעלותו; היא מיוצגת על ידי הערלה שמסירים בברית המילה.
- נר בפני אבוקהכנר בפני האבוקה
- דימוי לאור קטן שנבלע באור גדול יותר: כך נמשכים ניצוצות הקדושה אל השכינה המתגלה.
- פנימיות וחיצוניותפנימיות וחיצוניות
- אברהם קיים את המצוות בממדן הפנימי והרוחני; קיומן החיצוני והגשמי התאפשר רק עם נתינת התורה בסיני.
אב רם: השכל הנעלם מתגלה ¶1–3
(עניין ״לך לך״ [לך לך]; ״וילך למסעיו״ — ממטה למעלה, ממעלה למטה וכו׳; ״לה׳ הנראה״ וכו׳; ״לה׳״ סתם.)
כותרת המציגה את הפסוקים שהמאמר יבאר: קריאתו של ה׳ לאברם, ״לך לך״, ואת מסעותיו המאוחרים של אברם, שאדמו״ר הזקן מפרש כתנועה הן ממטה למעלה והן מלמעלה למטה. שני המזבחות שבנה אברם — האחד שעליו נאמר ״לה׳ הנראה״ והשני ״לה׳״ בלבד — ייצגו דרגה גלויה של אלקות ודרגה נעלית יותר, ללא תיאור נוסף.
השורה הפותחת מציינת את נושאי המאמר כולו: שליחותו של אברם לרדת ולגלות את הנסתר, והתנועה הדו־כיוונית בין הדרגות העליונות לתחתונות.
התנועה ״ממטה למעלה״ ו״מלמעלה למטה״ מקבילה לשני הכיוונים בעבודת ה׳: עליית הנשמה אל ה׳ והמשכת אלקות למטה, אל תוך העולם. המאמר יבאר שעיקר משימתו של אברהם היה הכיוון השני.
מראי מקומות
- 1ענין לך לך · בס׳ הנחות הר״פ ע׳ ה בהתחלה: וילך למסעיו ממעלה למטה כו׳ עם איזה הגהות מהצ״צ. הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי באוה״ת כרך ו תתרעב, א (הנדפס מלקו״ת לג״פ פב, א) עם הגהות מהצ״צ. גוכתי״ק כ״ק אדמו״ר האמצעי בבוך 1025 קכז, ב. והוא משנת תקס״ז. ראה לעיל ציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. עוד הגהות וקיצורים באוה״ת בכרך ד תרפה, א. תרפח, ב.
- 2
- 3ממטה למעלה · Zohar I, 78a
- 4מלמעלה למטה · Zohar, Achrei Mot 57:354–59:362
- 5לה׳ הנראה · Genesis 12:7
- 6בכמה מקומות מציינים לד״ה זה · בד״ה הנה אברם — לקו״ת שלח מה, ד. ואתחנן י, ג. ובכמה מקומות מציינים: בד״ה לך לך. בלקו״ת אמור לט, א מציין לכאן. לכללות מאמר זה ראה מאמרי אדה״ז פרשיות כרך א ע׳ פ. ד״ה לך לך תשל״ח (נדפס בלקו״ש ח״כ ע׳ 295).
- 7וממעלה למטה · ראה זח״ג (בסתרי תורה) עז, א.
2הנה אברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון1 א״ב [אב] ר״ם2 וצ״ל בבחי׳ גילוי דהיינו להיות סדר השתלשלות מבחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעה בבחי׳ ירידה ממדרגה למדרגה עד סוף כו׳
אברם הוא השכל הנעלם מכל רעיון — אב רם; ועליו לבוא לידי גילוי, כלומר, שיתקיים סדר השתלשלות מבחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעה״, בירידה ממדרגה למדרגה עד הסוף וכו׳.
השם אברם נקרא אב רם: רמה של שכל עמוקה כל כך, עד ששום מחשבה אינה יכולה להגיע אליה, והיא נעלית אפילו מחכמה. תפקידו של אברם הוא להביא את הרמה הנעלמת הזאת לידי גילוי, כך שתשתלשל שלב אחר שלב בכל העולמות, עד לעולם התחתון ביותר. במאמר ״לך לך״ משנת 5738, המצוטט בהערת קה״ת, הרבי מסביר מדוע רמה זו נעלית מחכמה: חכמה, אף שהיא הראשונה בכוחות הפנימיים, כבר נמצאת בגילוי, ואילו אב רם נעלם מכל מחשבה.
והתכלית הוא להיות גילוי בבי״ע3 ג״ע [גן עדן] עליון ותחתון תענוג הנבראים שיוכלו לקבל גילוי התענוג כו׳.
והתכלית היא שיהיה גילוי ב[עולמות של] בריאה, יצירה ועשיה — גן עדן העליון והתחתון, תענוג הנבראים — כדי שיוכלו לקבל את גילוי התענוג וכו׳.
מטרת הירידה היא שהאלוקות תתגלה גם בעולמות הנבראים התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה. שם נמצאים גן עדן העליון והתחתון, גן עדן הרוחני, שבו נשמות ונבראים מקבלים גילוי של תענוג אלוקי. הגהה של הצמח צדק, המצוטטת בהערת קה״ת, אומרת שהמשכת היחודא עילאה, כך שהגילוי למטה יהיה כפי שהוא למעלה, התחדשה אצל אברהם.
הקטע מציג את אברם כ״שכל הנעלם״ ומגדיר את תפקידו: להמשיך את הדבר הנעלם לחלוטין מטה, דרך השתלשלות העולמות, כדי שגם הנבראים יוכלו לקבל את תענוגו.
״חכים ולא בחכמה ידיעה״ מתאר חכמה שאינה מוגדרת כלל ככוח מסוים. רבותינו שבדורות המאוחרים מסבירים ש״השכל הנעלם מכל רעיון״ נעלה אפילו מחכמה, שכן חכמה, אף שהיא הראשונה בכוחות הפנימיים, כבר נמצאת בגילוי.
מראי מקומות
- 1שכל הנעלם מכל רעיון · ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ קסד. ד״ה לך לך תרצ״ד, שכל העמוק ביותר שמוסתר ונעלם לגמרי נק׳ שכל הנעלם מכל רעיון להיות שגם אפס קצהו אינו מושג כלל. שהוא למעלה גם מבחי׳ חכמה, כי חכמה (עם היותה ראשית כל הכחות פנימיים) היא בחי׳ גילוי, משא״כ אב רם הוא שכל הנעלם מכל רעיון — ד״ה לך לך תשל״ח. וראה מאמרי אדה״א במדבר כרך א׳ ע׳ שי (במילואים למ״מ). ובד״ה ואברהם זקן תשל״ד (מהנחה בלתי מוגה) מבאר דענין שכל הנעלם מכל רעיון יש בו ב׳ נקודות מצד אחד הרי יש בו ההגדרה דשכל, אבל לאידך הרי הוא שכל באופן כזה שהוא נעלם מכל רעיון, ע״ש שמביא ראי׳ מסה״מ תרס״ו ע׳ פ. באוה״ת תולדות כרך ד תרפה, א מביא זה בשם: ברע״מ. וראה באמרי בינה ח״ג פרק קמא: ובלשון הגאונים.
- 2א״ב ר״ם · Zohar I, 79b
- 3להיות גילוי בבי״ע . . פתח האהל · כמ״ש בלקו״ת בדרוש עשי״ת ד״ה להבין פי׳ יג״מ מי כמוך כו׳ נושא עון ע״ש פ״ב . . זה נתחדש לאברהם וע׳ בלקו״ת להאריז״ל פ׳ לך לך נהנה מזיו השכינה וזהו גילוי החסדים, לזה נאמר והוא יושב פתח האוהל — מאמרי אדמו״ר הזקן הנחות הר״פ ע׳ ה׳.
וזהו פירוש ״חסד אתגלי בפומא דאמה״ [איבר הברית]: שתתגלה ההשפעה בבחינת התקשרות; וכן ״והוא יושב פתח האהל כו'״.
הזהר אומר שהחסד מתגלה ״בפומא דאמה״. המונח אמה (amah) [האיבר הזכרי, איבר הברית] מכוון לאיבר הברית, המקביל ליסוד — הצינור שדרכו ההשפעה מלמעלה עוברת אל המקבל. ה״פה״ של האמה הוא הפתח שממנו ההשפעה יוצאת. בעץ חיים, תורת האריז״ל כפי שרשם אותה רבי חיים ויטאל, טיפת המוחין נזרקת ״בפומא דאמה״ ומונחת באימא. לכן החסד שמתגלה שם הוא חסד המחבר בין הנותן למקבל. אברהם, איש החסד, מבטא את ההשפעה הזאת; משום כך הוא יושב ״פתח האהל״ — בנקודה שבה הפנים נפתח אל החוץ. באור התורה הצמח צדק מקשר את ה״התקשרות״ הזאת לסיום איגרת הקודש ט״ו, שבו אדמו״ר הזקן מסביר שאיחוד נקרא דעת, משום שדעת פירושה התקשרות וחיבור.
אך גילוי זה הוא ע״י צמצומים והעלם בחי׳ חשך דיצחק ויהי ערב ויהי בקר יום3 א׳
אבל גילוי זה נעשה באמצעות צמצומים והעלם — בחינת החושך של יצחק — ״ויהי ערב ויהי בקר יום א'״,
אלא שגילוי החסד יכול להגיע אל הנבראים רק באמצעות צמצומים והעלם, הקשורים ליצחק ולגבורה. הפסוק על הבריאה, ״ויהי ערב ויהי בקר״, מלמד שהחושך, כלומר ההעלם, בא תחילה ורק אחר כך בא האור.
כדי להיות בחי׳ יש ובו יהיה יום אחד המשכת אחד שיהיה היש בטל דהיינו שיהיה בחי׳ יש ובטל כו׳.4
כדי שתהיה בחינת יש (yesh) [מציאות נבראת], ובתוכו יהיה ״יום אחד״ — המשכת ״אחד״ — כך שהיש יהיה בטל; כלומר, שתהיה בחינת יש ובטל כו'.
ההעלם נועד לאפשר מציאות של יש נברא. אבל בתוך היש הזה צריך להיות ״יום אחד״: אחדותו של ה׳ נמשכת לתוכו, כך שהוא מתקיים ובו בזמן בטל אליו. בלקוטי תורה, שלח, אדמו״ר הזקן מתייחס לפירוש הזה של ״ויהי ערב ויהי בקר יום א'״ ומסביר שאילו אור אין סוף היה נמשך עד למטה לגמרי, הכול היה בטל ולא הייתה יכולה להתקיים מציאות של יש נברא; לכן אחרי ההתפשטות צריכים לבוא הסתלקות וצמצום.
הפסקה מתארת את חסדו של אברהם כגילוי שמחבר, ומסבירה שההשפעה מגיעה אל הנבראים רק באמצעות העלם, כדי שעולם ממשי יוכל להתקיים ובה בעת להיות בטל לאחדותו של ה׳.
ההקבלה בין אברהם, חסד וגילוי, לבין יצחק, גבורה, חושך וצמצום, מבטאת את ההסבר הקבלי שלפיו כל גילוי לנבראים התחתונים מצריך צמצום קודם. ״יום אחד״ של הבריאה מתפרש כאחדות שבין היש הנברא לבין האחד האלוקי.
מראי מקומות
- 1חסד אתגלי בפומא דאמה · Zohar III, 142a
- 2והוא יושב פתח האוהל · Genesis 18:1
- 3ויהי ערב ויהי בקר יום א׳ · Genesis 1:5
- 4כי אב המון גוים · Genesis 17:5
ברית מילה וכוח הבירור ¶4–6
4והנה להיות גילוי זה צ״ל מצות מילה להסיר ערלה היא קליפת נוגה החופפת כו׳ שלא יהיה לה יניקה שא״א להמשיך בחי׳ גילוי בעודה שם כ״א כשיעור חיותה כו׳.
והנה, כדי שגילוי זה יתקיים, נחוצה מצוות מילה, להסיר את הערלה, שהיא קליפת נוגה (kelipas nogah) [קליפה שקופה] המכסה [עליו] וכו׳, כדי שלא תהיה לה יניקה; שהרי אי אפשר להמשיך את בחינת הגילוי כל עוד היא שם, אלא רק במידה הנדרשת לחיותה וכו׳.
כדי שהאלוקות תתגלה, נחוצה מצוות מילה. הערלה מסמלת את קליפת נוגה, המכסה על הקדושה וניזונה ממנה; כל עוד היא קיימת, הגילוי יכול להימשך רק במידה המצומצמת הנחוצה לקיומה.
ולכן כתיב אחר מצות מילה כי אב המון גוים שלכאורה אינו מובן מה ענין גוים לכאן
לכן נאמר לאחר מצוות מילה: ״כי אב המון גוים״ — ולכאורה לא מובן: מה עניין הגויים לכאן?
אדמו״ר הזקן שואל מדוע מיד לאחר הציווי על המילה מכנה התורה את אברהם ״אב המון גוים״. מה עניין הגויים למצוות מילה?
אלא שנעשה כח הבירור ע״י גילוי זה כי למה הצדיקים דומים1 בפני השכינה כנר בפני האבוקה שנכללים בבחי׳ בטול באבוקה.23
אלא שכוח הבירור נוצר באמצעות גילוי זה; שהרי ״למה הצדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני האבוקה״ — הם נכללים באבוקה במצב של ביטול.
תשובתו היא שהגילוי שנוצר באמצעות המילה נותן את הכוח לברר ולהעלות. כפי שאומרת הגמרא, הצדיקים בפני השכינה דומים לנר בפני אבוקה: הלהבה הקטנה נבלעת בלהבה הגדולה. כך גם מה שנמצא סמוך לאור המתגלה נמשך אליו. בתמליל של מאמר זה מאת רבי פינחס רייזעס, כפי שמובא בהערת קה״ת, התמונה מתוארת במפורש: כשמקרבים נר לאבוקה, שמנו נמשך אל האבוקה; וכך, באמצעות מעשי הצדיקים, ניצוצות מתבררים מבריאה, יצירה ועשיה ונכללים במלכות של אין סוף.
המילה מסירה את הקליפה החוסמת את הגילוי, והגילוי שנוצר בעקבותיה נותן לאברהם את הכוח להכניס אל הקדושה את מה שמחוץ לה. משום כך הוא נעשה ״אב המון גוים״.
בחסידות, קליפת נוגה היא הקליפה הבינונית, שיש בה טוב המעורב ברע ואפשר להעלותה לקדושה; שלוש הקליפות הטמאות לגמרי אינן ניתנות להעלאה. דימוי הנר הנכלל באבוקה מתאר ביטול: לא השמדה, אלא הכללה באור גדול יותר.
מראי מקומות
- 1למה צדיקים דומים · Pesachim 8a:4
- 2שנכללים בבחי׳ בטול באבוקה · ראה לקו״ת ברכה צח, ב. בהנחת הר״פ נוסף: כשמקרבין נר לאבוקה בסמוך לה נסתלק השמן הנר ונכלל באבוקה, ככה ע״י מעשה הצדיקים נבררים הניצוצות מבי״ע ונכללים במל׳ דא״ס”. ובהנחת כ״ק אדה״א הנדפס באוה״ת תתרעב, ב (מלקו״ת לג״פ) בארוכה יותר.
- 3
5ואמרו גלו לאדום1 כו׳ כי לא גלו אלא כדי שיתוסף עליהם גרים2 והן הניצוצות3 שבק״נ [שבקליפת נוגה] שבמאכלים ומשקים שמתעלים להתכלל בקדושה מפני גילוי שכינה שעי״ז הם בטלים ונכללים כנר בפני אבוקה4 כו׳.
ואמרו [החכמים]: ״גלו לאדום כו׳״, שכן ״כי לא גלו אלא כדי שיתוסף עליהם גרים״ — והם הניצוצות שבקליפת נוגה המצויים במאכלים ובמשקאות, העולים כדי להיכלל בקדושה מפני גילוי השכינה; על ידו הם מתבטלים ונכללים, ״כנר בפני אבוקה כו׳״.
החכמים אומרים שבכל מקום שאליו גלו ישראל, ואף באדום, השכינה גלתה עמם; וישראל גלו בין האומות רק כדי שיתווספו עליהם גרים. אדמו״ר הזקן מפרש זאת במובן פנימי: ה״גרים״ הם ניצוצות הקדושה שבקליפת נוגה, המצויים במאכלים ובמשקאות המותרים בעולם הזה. כשהשכינה מתגלה, הניצוצות מתבטלים בפניה ונכללים בקדושה, כנר בפני אבוקה. במאמרי תורה אור על מגילת אסתר מביא אדמו״ר הזקן את אותו מאמר ומסביר שהגרים הם הניצוצות שנפלו מעולם התוהו, המתבררים באמצעות האכילה והשתייה.
הפסקה ממשיכה את הדימוי של הנר והאבוקה: מטרת הגלות היא להעלות את ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם, הנכללים בקדושה בעקבות גילוי השכינה.
הדברים מבוססים על תורת האריז״ל, שלפיה ניצוצות קדושה נפלו לתוך הקליפות בעת שבירת הכלים, ואכילת מאכלים מותרים לשם שמים משחררת אותם ומעלה אותם. ה״גרים״ כאן הם בעיקר אותם ניצוצות, על פי הקריאה הפנימית שבמסורת.
מראי מקומות
- 1גלו לאדום · נסמן לעיל לדף ה, א.
- 2לא גלו אלא כדי שיתוסף עליהם גרים · Pesachim 87b:14
- 3והן הניצוצות · ראה לקמן קיז, ב. נתבאר בארוכה בביאוה״ז לאדה״א קלו, א.
- 4ונכללים כנר בפני אבוקה · בהנחת הר״פ: ”נמצא כשנקרא אברהם בה׳ התגלות אור בבחי׳ מל׳ פתח האוהל אז נעשה אב המון גוים כי המון גוים נעשה גרים ונכללים בבחי׳ מל׳ אור הגוים הנבלעים בבי״ע משבירת הכלים”. וכן בהנחת אדה״א מדגיש ענין ”פתח האהל”.
6וזהו ענין פ׳ זו ויאמר ה׳ אל אברם1 א״ב [אב] ר״ם שיהא יורד ומשתלשל בבחי׳ גילוי כדי להיות תיקון ובירור
וזהו עניינו של פסוק זה: ״ויאמר ה׳ אל אברם״ — אברם, אב רם [השכל הנעלם], שיורד ומשתלשל, מדרגה אחר מדרגה, בבחינת גילוי, כדי שיהיו תיקון ובירור.
זהו הפירוש הפנימי לקריאתו של ה׳ לאברם: אב רם, השכל הנעלם, צריך לרדת בהדרגה ולהופיע בגילוי. התכלית היא תיקון ובירור: תיקון העולם והוצאת הטוב שבו.
כי עד אברם הי׳ [היה] שבה״כ [שבירת הכלים] דור המבול כו׳. ומאברם מתחיל עולם התיקון לך לך יציאת שם מ״ה [שם מ״ה] המתקן ומברר כו׳.
שהרי עד אברם הייתה שבירת הכלים — דור המבול וכו׳. ואילו מאברם מתחיל עולם התיקון: ״לך לך״ — יציאת שם מ״ה, המתקן ומברר וכו׳.
הדורות שקדמו לאברם, עד המבול, מקבילים ל״שבירת הכלים״ הקבלית: הכלים הראשונים של עולם התהו נשברו מחמת ריבוי האור, והניצוצות שבהם נפלו לעולמות התחתונים. עם אברם מתחיל עולם התיקון; את ״לך לך״ מפרשים כיציאתו של שם מ״ה (הוי׳ במילוי, שסכום אותיותיו 45), הכוח האלוקי שמתקן ומברר.
וצ״ל ירידה אחר ירידה מא״ב [מאב] ר״ם בחי׳ יסוד אבא עד אל הארץ בחי׳ מל׳. אשר אראך.
וצריכה להיות ירידה אחר ירידה — מאברם, בחינת יסוד אבא, ועד ״הארץ״, בחינת מלכות. ״אשר אראך״.
הירידה הדרגתית, מדרגה אחר מדרגה: מאב רם, המזוהה עם יסוד אבא — צינור ההשפעה של חכמה — ועד ״הארץ״, המייצגת את מלכות, הספירה התחתונה ביותר. ״אשר אראך״ מציג אפוא את מטרת המסע הזה.
פי׳ אראה ואגלה אותך בעצמך כלומר שאתה תבא לידי התגלות במצות מילה. והיה שמך אברהם2 אב המון גוים כו׳:
פירושו: אראה אותך ואגלה אותך לעצמך; כלומר, תבוא לידי גילוי באמצעות מצוות מילה. ״והיה שמך אברהם אב המון גוים כו׳״.
בפסוק, ״אשר אראך״ מתייחס לארץ; המאמר מפרש את הדברים כך: אראה אותך ואגלה אותך לעצמך — השכל הנעלם שבאברם יבוא לידי גילוי באמצעות מצוות מילה. לכן התורה קושרת את מצוות המילה לשם החדש אברהם, ״אב המון גוים״.
הפסקה מפרשת את הפסוקים הפותחים את פרשת לך לך כתהליך שבו השכל הנעלם יורד, שלב אחר שלב, עד למלכות. כך מתחיל עידן התיקון, והוא מגיע לשיאו בגילוי באמצעות מצוות מילה.
בשיטת האריז״ל, שם מ״ה (הוי׳ במילוי שסכום אותיותיו 45) הוא כוח התיקון, המתקן את הכלים השבורים של שם ב״ן. קריאת מסעו של אברם כהופעת מ״ה מציבה את אברהם בראשיתו של עולם התיקון.
מראי מקומות
- 1ויאמר ה׳ אל אברם · Genesis 12:1
- 2
הה״א הנוספת: ירידה שהיא עלייה ¶7–9
7והנה לפ״ז [לפי זה] היא ירידה להיות מא״ב [מאב] ר״ם אברהם. אך הענין מה שנתוסף לו1 ה׳ הוא ה׳ עילאה2 ובזוהר3 אי׳ [איתא] גבי ועבד הלוי הוא4.
לפי זה, לכאורה, יש כאן ירידה: מ״אב רם״ לאברהם. אך העניין הוא שהאות ה׳ שנוספה לו היא ה׳ עילאה; ובזוהר נאמר על הפסוק ״ועבד הלוי הוא״:
לכאורה, נראה שהפיכתו לאברהם היא ירידה מן המדרגה הנעלית של ״אב רם״. אך האות ה׳ שנוספה לשמו היא ה׳ עילאה, המייצגת את בינה, ודרשת הזוהר על פסוק הנוגע ללוויים מראה את מעלתה.
״הוא״ — זו עתיקא, כלומר מדרגת עתיק, ״העתיק״; גילוי עתיק הוא דווקא בבינה ולא בחכמה, שכן חכמה נקראת ״עדן״, ושם אין גילוי של עתיק,
הזוהר דורש את המילה ״הוא״ שבפסוק כמתייחסת לעתיקא, ״העתיק״ — המדרגה הפנימית ביותר שבכתר. גילויו הוא דווקא בבינה, ולא בחכמה, שנקראת ״עדן״ ואין בה גילוי של עתיק.
כי עתיק הוא מקור התענוגים והתענוג הוא למעלה מן החכמה8 ובחכמה עצמה שהיא בחי׳ נקודה עדיין לא בא לידי גילוי כ״א
כי עתיק הוא מקור התענוגים, והתענוג הוא למעלה מחכמה; ובחכמה עצמה, שהיא בחינת ״נקודה״, הדבר עדיין לא בא לידי גילוי, אלא
עתיק הוא מקור כל התענוג, והתענוג נמצא למעלה מחכמה. בחכמה, שהיא רק ״נקודה״ — הבזק ראשוני שעדיין לא התפתח — התענוג אינו יכול להתגלות עדיין. באיגרת הקודש ה׳ מסביר אדמו״ר הזקן שחכמה עילאה היא ראשית השכל כשהוא עדיין נסתר, והיא נמשכת מעט בלבד אל בינה כדי שהדבר יובן; משום כך היא נקראת ״נקודה בהיכלא״ ו״עדן״.
ע״י בינה נקודה יא, גבהיכלא9 נקבה תסובב גבר10 שמקבלת הארת עתיקא. והענין כנודע שלהיות11 התפשטו׳ [התפשטות] וירידת המדרגו׳ [המדרגות] הוא דוקא ע״י בחי׳ ומדרגה יותר עליונה כו׳:
באמצעות בינה — ״נקודה בהיכלא״; ״נקבה תסובב גבר״ — שכן היא מקבלת את הארת עתיקא. והעניין, כידוע, הוא שכדי שתהיה התפשטות וירידה של המדרגות, הדבר נעשה דווקא באמצעות בחינה ומדרגה נעלית עוד יותר וכו׳:
התענוג מתגלה רק בבינה, שבה נקודת ההשגה מתרחבת בתוך ״היכל״ ונעשית מובנת. הפסוק ״נקבה תסובב גבר״ רומז לכך שבינה, ה״נקבה״ המקבלת, מקיפה ומקבלת את הארת עתיק. הכלל העומד ביסוד העניין הוא שכל התפשטות וירידה נובעות ממדרגה גבוהה עוד יותר. בתורה אור, תרומה, מביא אדמו״ר הזקן את אותו מאמר זוהר, חוזר אל האות ה׳ שבשם אברהם ומסביר שעיקר גילוי התענוג שבשכל הוא בבינה, כאשר הדבר מובן היטב.
הפסקה מראה שהאות ה׳ שנוספה לאברהם, ה׳ עילאה של בינה, אינה ירידה אלא עלייה, שכן בבינה מתגלה התענוג של עתיק, הנעלה אף מחכמה עצמה.
אדמו״רי חב״ד המאוחרים מציינים שהתענוג מורגש כאשר הדבר נתפס בשלמות, ולכן עתיק מתגלה בבינה. גם הצמח צדק מביא שלעתים נאמר להפך: פנימיות אבא היא פנימיות עתיק.
מראי מקומות
- 1מה שנתוסף לו ה׳ · באוה״ת ויחי שפ, א מציין לכאן.
- 2ה׳ עילאה · ע׳ באוה״ת פ׳ נצבים ע׳ א׳קד.
- 3ובזהר אי׳ · Zohar III, 178a
- 4
- 5ובזוהר אי׳ גבי ועבד הלוי הוא. הוא דא עתיקא · Zohar, Korach 8:37–41
- 6שהתגלות עתיק הוא בבינה · לקו״ת צו יא, א. במדבר יב, רע״ג. פ׳ עקב טו, ג. ר״ה נז, א מציין לכאן. ע׳ באוה״ת פ׳ חיי שרה קיט, ב. ובפ׳ ראה בתחלתו. ובדרושים ליוהכ״פ ע׳ א׳תקצג ”כי התענוג אינו אלא כשמושג הדבר” וע״ש בעמוד א׳תקצד. וראה בביאורי הזהר להצ״צ פ׳ אחרי עמוד שסד שלפעמים איתא להיפך דפנימי׳ אבא הוא פנימי׳ עתיק ע״ש. ראה ד״ה זה היום תר״ס ע׳ כב. בגוכתי״ק ליתא תי׳ ”דא” ותי׳ ”עתיק”. באוה״ת כאן תתרעז, א יש הגה״ה שמציין להנחת הר״פ.
- 7חכמה נק׳ עדן · Tikkunei Zohar, Tikkun 54 · 87b:7
- 8והתענוג הוא למעלה מן החכמה · ראה בספר יצירה פ״ב מ״ד ”אין טובה למעלה מענג”. ובאוה״ת בראשית כרך ג תקכג, ב מציין ע״ז לעיין באו״ת מהמגיד ר״פ לך לך שזה ע״ד אל יתהלל החכם כו׳ ע״ש.
- 9בינה נקודה בהיכלא · Zohar I, 6a
- 10נקבה תסובב גבר · Jeremiah 31:22
- 11והענין כנודע שלהיות התפשטות וירידת המדריגו׳ · בהבא לקמן ראה בהמשך מצה זו תר״מ ע׳ קסה בשינויים והופות. וראה תו״ח לך לך פא, ב ואילך. אוה״ת לך לך (כרך ד ע׳ תרצ, ב ואילך. כרך ו ע׳ תתרעג, א ואילך). וראה המשך תרס״ו ע׳ עח ואילך. ד״ה מעין גנים תרצ״א (סה״מ קונטרסים ח״א ע׳ 404 ואילך) ובכ״מ. לקו״ש ח״א ע׳ 42 הערה 32.
8ולהבין זה היטב1 הנה כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל.2 הענין הוא כמו שאנו רואין שהחכם אף שיודע דבר חכמה בעצמו3 אעפ״כ [אף על פי כן] אינו יכול להסביר החכמה ההיא לזולתו עד שקודם
כדי להבין זאת היטב: על שלמה נאמר: ״וידבר שלשת אלפים משל״. העניין הוא, כפי שאנו רואים, שאדם חכם, אף שהוא עצמו יודע עניין של חכמה, בכל זאת אינו יכול להסביר את החכמה הזאת לאחר, עד שלפני
כדי להבהיר את העיקרון, אדמו״ר הזקן פונה אל שלמה המלך, שעליו נאמר כי ״וידבר שלשת אלפים משל״. לדעת רעיון אין פירושה בהכרח להיות מסוגל להסביר אותו לאדם אחר.
שהוא מסביר צריך לקשר דעתו בחוזק ולהתיישב איך ומה שיכול להסביר ולהשתלשל למטה בדברים תחתונים ולהלבישם במשל דהיינו שיהי׳ [שיהיה] יכול למצוא דבר החכמה ההיא גם בדברים תחתונים.
שהוא מסביר [אותה], עליו לקשור את דעתו היטב ולהתיישב בדעתו כיצד ומה יוכל להסביר, וכיצד להוריד זאת בהדרגה אל עניינים תחתונים ולהלבישם במשל; כלומר, שיוכל למצוא את אותו עניין של חכמה גם בדברים תחתונים.
לפני שהוא מסביר, על המורה להתרכז בעוצמה ולברר כיצד אפשר להוריד את הרעיון למונחים פשוטים יותר ולהלבישו במשל, תוך מציאת אותה חכמה גם בדברים תחתונים.
כי לזה צריך חכם גדול שיוכל להלביש חכמתו גם בדברים תחתונים שלמטה ממנו. רק שלמה המלך ע״ה [עליו השלום] ברוב בינתו היה יכול למצוא שלשת אלפים משל
לשם כך דרוש חכם גדול, שיוכל להלביש את חכמתו גם בעניינים תחתונים ממנו. רק שלמה המלך ע״ה, ברוב תבונתו, היה יכול למצוא שלושת אלפים משלים,
לשם כך נדרשת הבנה עמוקה במיוחד. תבונתו הרחבה של שלמה אפשרה לו למצוא שלושת אלפים משלים לרעיון אחד. בלקוטי תורה, ואתחנן, אדמו״ר הזקן מבהיר אותה נקודה ומפנה לכאן: כדי למצוא משל לרעיון דרושה חכמה עמוקה יותר מן החכמה הגלומה ברעיון עצמו, ולכן חכמים רבים אינם יכולים להסביר את מה שהם יודעים.
דהיינו ג׳ אלפים מדרגות שלמטה ממנו גם שם היה יכול למצוא ולהראות אותו דבר חכמה בעצמה שהיה יודע.
כלומר, שלושת אלפים מדרגות שמתחתיו; גם שם היה יכול למצוא ולהראות את אותו עניין של חכמה ממש, שאותו ידע.
שלושת אלפים המשלים הם שלושת אלפים מדרגות שיורדות זו אחר זו; בכל אחת מהן יכול היה שלמה עדיין למצוא ולהראות את אותה חכמה ממש שידע.
לכן כשנצרך להשתלשל המדרגה שתהיה ההתבוננות בהרחבה צריך שיהיה מן מקור עליון הגבוה ביותר מבחי׳ חכמה ואז יכול להיות התגלות בינה
לכן, כאשר המדרגה צריכה להשתלשל כדי שההתבוננות תהיה בהרחבה, עליה לבוא ממקור עליון יותר, נעלה מבחינת חכמה, ואז יכולה להיות התגלות של בינה.
המסקנה היא שכדי שרעיון ישתלשל ויתפרט להבנה רחבה ומפורטת (בינה), הכוח לכך צריך לבוא ממקור גבוה יותר מן ההבנה הראשונית (חכמה).
אבל מן חכמה עצמה אין יכול לירד להשתלשל ממנה בחי׳ בינה רק שרש בינה והתגלותה היא התגלות עתיק בה וע״י נשתלשלה ונתגלה בהרחבה.
אבל מחכמה עצמה אין מדרגת בינה יכולה לרדת ולהשתלשל; אלא, שורש הבינה וגילויה הוא גילוי עתיק בתוכה, ובאמצעותו היא השתלשלה והתגלתה בהרחבה.
בינה אינה יכולה פשוט לנבוע מחכמה. שורשה הוא גילוי עתיק, שלמעלה מחכמה, בתוכה; ובאמצעות גילוי זה היא מתפתחת ומתפרטת בהרחבה.
באמצעות משל על מורה שנדרש להסתייע בכוח עמוק יותר כדי להסביר את התובנה שלו, הפסקה מראה שהתרחבות הבינה אינה נובעת מחכמה, אלא מעתיק שלמעלה ממנה.
המשל מבטא עיקרון חסידי: היכולת להוריד רעיון למדרגות נמוכות יותר בלי לשנות אותו מעידה על שליטה עמוקה יותר ברעיון עצמו. לכן ההשתלשלות לבינה, בדומה להוספת האות ה״א לשמו של אברהם, מגלה מקור עליון יותר.
מראי מקומות
- 1ולהבין זה היטב · מכאן עד סיום המאמר הוא מהנחת הר״פ ע׳ ו. בבוך 1135 לה, ב בגוכתי״ק כתב הצ״צ אחר המאמר שמכאן הוא הנחת הר״פ והוא ביאור. וגם בקטע זה יש הוספות מהצ״צ.
- 2וידבר שלשת אלפים משל · I Kings 5:12
- 3שהחכם אף שיודע דבר חכמה בעצמו · ראה בארוכה באוה״ת מסעי ע׳ א׳תלא.
9ואף כאן להיות הארת הבינה אורך ורוחב מבחי׳ יו״ד חכמה בחי׳ נקודה כו׳ הוא ע״י גילוי בחי׳ עליונה1 יותר היא בחי׳ עתיק בחי׳ קוצו של יו״ד שעי״ז מתפשט היו״ד בה״א [באות ה״א].
כך גם כאן: כדי שתהיה הארת בינה, [עם] האורך והרוחב שלה, מבחינת היו״ד — חכמה, בחינת נקודה וכו׳ — הדבר נעשה באמצעות גילוי של בחינה נעלית עוד יותר, היא בחינת עתיק (Atik), בחינת קוצו של היו״ד, שבאמצעותה היו״ד מתפשטת בה״א.
כך הוא גם באותיות ה׳: היו״ד, שהיא נקודה בלבד, מייצגת את חכמה; הה״א, שיש לה אורך ורוחב, מייצגת את בינה. היו״ד יכולה להתפשט לה״א רק באמצעות ה״קוץ״ שלה — קוץ (kotz) — המייצג את עתיק, מדרגה שמעל חכמה.
וכמבואר בפרדס2 שהיו״ד יש לו ג׳ קוצין ומקוץ התחתון נמשך הה׳ ובקוץ התחתון יש בחי׳ הקוץ העליון
וכפי שמוסבר בספר Pardes (פרדס), ליו״ד יש שלושה קוצים; מן הקוץ התחתון נמשכת הה״א, ובקוץ התחתון יש [משהו מבחינת] הקוץ העליון.
בספר Pardes של רבי משה קורדובירו מוסבר שליו״ד יש שלושה קוצים; הה״א נמשכת מן הקוץ התחתון, ובקוץ התחתון כלולה בחינה כלשהי של הקוץ העליון. ב-לקוטי תורה (לקוטי תורה), מטות, אדמו״ר הזקן חוזר על דברי הפרדס, מפנה למאמר זה ומביא את דעתו של רבי חיים ויטאל, שלפיה הקוץ התחתון הוא דעת, המחברת בין חכמה לבינה.
ונמצא שיש הארת קוץ העליון בבינה ולכן ירידה זו היא בחי׳ עילוי מאוד שנמשך אור הכתר ולכן וילך למסעיו מנגב.
נמצא שיש הארה של הקוץ העליון בבינה. לכן ירידה זו היא עלייה גדולה מאוד, שכן אור הכתר נמשך למטה. ולכן: ״וילך למסעיו מנגב״ —
מכאן שבינה, הה״א, כוללת הארה מן הקוץ העליון, הכתר. משום כך הירידה מאברם לאברהם היא למעשה עלייה גדולה: באמצעותה נמשך למטה אור הכתר. הדבר נרמז גם במסעותיו של אברם, ״מנגב״.
חסד — ״ועד בית אל״ — מלכות: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה; מ״לה׳ הנראה״ וכו׳ ועד ״לה׳״ סתם.
תחנות המסע מקבילות לספירות: הנגב (הדרום) הוא חסד, ובית אל היא מלכות. המסע עובר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, מן המזבח ״לה׳ הנראה״ (מדרגה גלויה) ועד למזבח ״לה׳״ בלבד (המדרגה הנעלית, שאינה מוגדרת).
באמצעות הדימוי של היו״ד וקוציה, הפסקה מראה שבינה מקבלת הארה מן הכתר, ולכן הירידה אל אברהם היא עלייה; היא גם מפרשת את מסעותיו של אברם כתנועה בין הספירות.
ב-לקוטי תורה, מטות, אדמו״ר הזקן מביא את דברי רבי חיים ויטאל, שלפיהם הקוץ התחתון של היו״ד הוא דעת, המחברת בין חכמה לבינה. בהערת קה״ת מצוין גם שהקטע מ״וכמבואר בפרדס״ ועד סוף הקטע הוא הגהה של הצמח צדק.
מראי מקומות
- 1הוא ע״י גילוי בחי׳ עליונה · בלקו״ת הוספות לויקרא נד, ג. בלק עה, ב מציין לכאן.
- 2וכמבואר בפרדס · שער האותיות ס״פ יג. מכאן עד סיום הקטע — הגהת כ״ק הצ״צ. בהנחת הר״פ כאן מתי׳ ואף כאן, עד התחלת הקטע ”והנה להבין” ”וזהו ענין קוצו של י׳ העליון היינו י׳ חכמה אך שיתגלה בחי׳ בינה הוא ע״י הארת קוץ העליון על היו״ד הארת הכתר נתגלה קוץ התחתון באות ה׳ עילאה היינו בינה וזהו ויאמר ה׳ אל אברם ע״י בחי׳ כתר נעשה אברהם ה׳ עילאה בינה ומזה נשתלשל ונגלה החסדים עד ה׳ תתאה בחי׳ מל׳ ואז וילך למסעיו ממעלה למטה וממטה למעלה הנ״ל”: והנה אמרו נובלות חכמה. מכאן עד סיום הקטע שונה מהנחת הר״פ ע״ש ע׳ ו. בלקו״ת מטות פו, ב מציין לכאן. ושם מביא דעת הרח״ו: שקוץ התחתון הוא הדעת והיינו שהדעת מחבר חו״ב. ע״ש. וראה לקו״ת שלח מו, ב.
- 3וילך למסעיו מנגב. חסד. ועד בית אל · Genesis 13:3
- 4מלה׳ הנראה כו׳ · ראה ביאור ע״ז באוה״ת פ׳ לך לך כרך ד תרפח, ב (מלקו״ת לג׳ פרשיות עט, ג). ספר המאמרים תש״ב ע׳ 100.
- 5לה׳ הנראה · Genesis 12:7
תורה ומצוות בדברים גשמיים ¶10–13
10והנה להבין זה בעבודה1 הנה אמרו נובלות חכמה של מעלה תורה23 שהתורה שהיא בדברים גשמיים היא מבחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כי
ועתה, כדי להבין זאת בעבודת ה׳: [חז״ל] אמרו: ״נובלות חכמה של מעלה תורה״; כלומר, התורה, שהיא [מלובשת] בדברים גשמיים, היא מבחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״. שכן
כעת אדמו״ר הזקן מיישם זאת בעבודת ה׳ של האדם. חז״ל מכנים את התורה ״נובלות חכמה של מעלה תורה״; נובלות (פירות שנשרו) הן מה שנשר מלמעלה. ובכל זאת, התורה המלובשת בדברים גשמיים באה ממדרגת החכמה הגבוהה ביותר, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״. בתורה אור, בפרשת יתרו, אדמו״ר הזקן מסביר ש״נובלות״ הן אור הנמשך מחכמה עילאה, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, כדי לברר את העולם: חכמת התורה המלובשת בדברים גשמיים, כגון דיני טהור וטמא וצמר הציצית.
הנה חכמה עליונה אין לה השגה רק דוקא בהתלבשותה בדברים גשמיים שאזי בלקיחת האתרוג עד״מ מאחר שהחכמה מלובשת בו ה״ז [הרי זה] כאלו אוחז בחכמה העליונה.4
את החכמה העליונה אי אפשר להשיג אלא דווקא כשהיא מתלבשת בדברים גשמיים; כך, בנטילת האתרוג, למשל, מאחר שהחכמה מלובשת בו, הרי זה כאילו האדם אוחז בחכמה העליונה.
החכמה העליונה כפי שהיא אינה ניתנת להשגה כלל; אפשר לאחוז בה רק כשהיא מלובשת בדברים גשמיים. לכן, כשאדם נוטל את האתרוג בחג הסוכות, מאחר שחכמתו של הקב״ה מלובשת בו, הרי זה כאילו הוא אוחז בחכמה העליונה עצמה. כשהרבי מהר״ש מביא את הקטע הזה בהמשך שלו ״מצה זו״ משנת תר״ם, הוא מוסיף משל: אי אפשר לקרוא את האותיות החקוקות באבן חן מבריקה בגלל הברק שלה, אך אפשר לקרוא אותן לאחר שהוטבעו בשעווה.
הפסקה מיישמת את העיקרון: באמצעות המצוות הגשמיות, שבהן מתלבשת החכמה האלוקית העליונה, האדם יכול לאחוז ממש בחכמה זו.
בהערת קה״ת מצוין כי בהמשך של הרבי מהר״ש ״מצה זו״ משנת תר״ם נוסף משל: אי אפשר לקרוא את האותיות החקוקות באבן חן מבריקה בגלל הברק שלה, אך אפשר לקרוא אותן לאחר שהוטבעו בשעווה. כך גם את החכמה העליונה אפשר ״לקרוא״ רק כשהיא מוטבעת במצוות גשמיות.
מראי מקומות
- 1והנה להבין זה בעבודה · קטע מכאן מובא בהמשך בד״ה מצה זו תר״מ פרק כד ע׳ קסה בשינויים.
- 2נובלות חכמה של מעלה תורה · Bereshit Rabbah 17:5
- 3נובלות חכמה של מעלה תורה · Bereshit Rabbah 44:17
- 4כאלו אוחז בחכמה העליונה · בהמשך מצה זו תר״מ ע׳ קסה נוסף: ועד״מ אותיות החקוקי׳ על האבן טוב מחמת רוב בהירות האבן טוב א״א לקרוא אותם, כ״א דוקא כשחותמים על השעוה אז יכולים לקרות אותם:
המשכת החכמה העליונה אל תוך דברים גשמיים נעשית באמצעות אור הכתר, שכן ״אורייתא מחכמה נפקת״ — במדרגה של גילוי,
כיצד יורדת החכמה העליונה אל תוך דברים גשמיים? באמצעות אור הכתר, שמעל לחכמה. דברי הזוהר ״אורייתא מחכמה נפקת״ מתארים רק את מדרגתה הגלויה.
אבל מקורה הוא למעלה שתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך עמודי אור3 והוא מארחין לבנונית דגלגלתא4 בחי׳ כתר שהוא מל׳ דא״ס ועי״ז נמשך למטה כ״כ [כל כך].
אבל מקורה גבוה יותר: 613 מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן הן 620 עמודי אור, ומקורן ב״מארחין לבנונית דגלגלתא״ — גלגלתא (הגולגולת), מדרגת הכתר, שהיא מלכות דאין סוף; ועל ידי כך הן נמשכות נמוך כל כך.
מקורה גבוה יותר: 613 מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן מסתכמות ב־620, כמניין כתר, והן נקראות 620 ״עמודי אור״. מקורן ב״מארחין לבנונית דגלגלתא״, גלגלתא — הגולגולת של הכתר — שהיא מלכות דאין סוף. מכיוון שמקורן גבוה כל כך, הן יכולות להגיע נמוך כל כך.
הפסקה מסבירה שיכולתה של התורה להגיע עד לדברים גשמיים נובעת ממקורה בכתר, שמעל לחכמה.
״מלכות דאין סוף״ היא הבחינה הנמוכה ביותר של המדרגה שמעל לכל העולמות, והיא נעשית לכתר של אצילות. לשורשו של מה שמגיע למטה ביותר יש מקור גבוה ביותר, שכן רק מדרגה שמעל לכל הדרגות יכולה להימצא במידה שווה בכל מדרגה.
מראי מקומות
- 1והנה המשכת . . אורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
- 2אורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389
- 3שתרי״ג מצות . . וז׳ . . תר״ך עמודי אור · פרדס שער ח׳ פ״ג.
- 4והוא מארחין לבנונית דגלגלתא · Zohar III, 129a
12ולכן גילוי חכמה עליונה המלובשת בפ׳ קדש12 עד״מ הוא יותר מגילוי החכמה עצמה במקומה העליון לפי שנמשך ע״י הכתר שלמעלה מהחכמה.
לכן גילוי החכמה העליונה המלובשת בפרשת ״קדש״, למשל, גדול מגילוי החכמה עצמה במקומה העליון, משום שהוא נמשך [למטה] באמצעות כתר, שלמעלה מחכמה.
״קדש״ היא אחת מפרשיות התורה הכתובות על קלף התפילין. משום שחכמתו של ה׳ מגיעה אל הקלף באמצעות כתר, שלמעלה מחכמה, גילויה שם גדול יותר מגילוי החכמה במקומה הנשגב.
ולכן נעשה יחוד עליון ע״י דברים גשמיים כמו ע״י צדקה נעשה יחוד עליון באצי׳ למעלה מג״ע [מגן עדן] תענוג הנשמות
לכן נעשה ייחוד עליון באמצעות דברים גשמיים; למשל, באמצעות צדקה נעשה ייחוד עליון באצילות — למעלה מגן עדן, תענוג הנשמות,
משום כך מצוות גשמיות יכולות להביא לידי ״ייחוד עליון״ — חיבור בין דרגות אלוקיות — באצילות. למשל, נתינת צדקה פועלת למעלה מגן עדן, שבו הנשמות נהנות מזיו האלוקות.
שהוא בבריאה ומל׳ דאצילות נעשה עתיק דבריאה כו׳ שמצדק נעשה צדקה ד נעשה ה כמ״ש בזהר3 עד לא קבילת דכר4 כו׳.
הנמצא בבריאה — ומלכות דאצילות נעשית עתיק דבריאה וכו׳; כך שצדק נעשה צדקה — הדל״ת נעשית ה״א — כפי שכתוב בזהר: ״עד לא קבילת דכר״ וכו׳.
גן עדן נמצא בעולם הבריאה, שהמקור הפנימי ביותר שלו — העתיק שלו — הוא הדרגה הנמוכה ביותר של אצילות, מלכות. באמצעות הצדקה מתרוממת מלכות ונשלמת: המילה צדק, שפירושה דין, המסתיימת בדל״ת, נעשית צדקה ומקבלת ה״א. הזהר אומר שלפני שמלכות מקבלת מן הדרגה הזכרית והמשפיעה, היא דל״ת ענייה. בתורה אור, מקץ, מסביר אדמו״ר הזקן שכתר דבריאה כולל בתוכו משהו מן הדרגה הנמוכה ביותר של אצילות, כשם שמלכות דאדם קדמון, הנקראת מלכות דאין סוף, נעשית העתיק והכתר של אצילות.
הפסקה מסיקה את התוצאה: משום שהתורה נמשכת באמצעות כתר, מצווה גשמית כגון תפילין או צדקה מגלה יותר, ומחוללת ייחוד בדרגה גבוהה יותר, מן החכמה במקומה שלה.
האות דל״ת (ד) נקראת דלות, כלומר עוני: למלכות אין דבר משל עצמה. הה״א הנוספת שבמילה צדקה היא השפע שהיא מקבלת, בדומה לה״א שנוספה לשמו של אברהם. הערת קה״ת מפנה את הקורא לזהר כדי לראות את הדימוי הזה.
מראי מקומות
- 1המלובשת בפ׳ קדש · ע׳ באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנז.
- 2בפ׳ קדש · Exodus 13:2
- 3כמ״ש בזהר · ח״ב לח, ב.
- 4כמ״ש בזהר עד לא קבילת דכר · Zohar, Bo 5:129–6:141
13ולכן לא נאמר בתורה מעלת אברהם שהיה מאכיל אורחים כו׳ עד שבא לא״י [לארץ ישראל]1 ולא בחו״ל [בחוץ לארץ] הגם שכבר היה בן ע״ה כו׳
לכן התורה אינה מציינת את מעלתו של אברהם, שהיה מאכיל אורחים וכו׳, אלא רק לאחר שבא לארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ, אף שכבר היה בן שבעים וחמש וכו׳.
התורה משבחת את הכנסת האורחים של אברהם רק לאחר שהגיע לארץ ישראל, אף שכבר היה בן שבעים וחמש כשבא אליה. מכאן שמעשיו הטובים קודם לכן לא חוללו אותה השפעה.
אלא שמתחלה אף אם היה עושה לא היה ממשיך כלום2 ולא היה נוגע ליחוד עליון עד שויאמר ה׳ אל אברם3 במאמר זה ויאמר ה׳ מאציל עליון המשיך אל א״ב [אב] ר״ם4 לך לך כו׳
אלא שמתחילה, גם אילו עשה [כך], לא היה ממשיך דבר ולא היה נוגע לייחוד העליון, עד ״ויאמר ה׳ אל אברם״; במאמר זה, ״ויאמר ה׳״, המאציל העליון המשיך אל א״ב ר״ם ״לך לך״ וכו׳,
קודם לקריאתו של ה׳, מעשיו הטובים לא המשיכו אלקות למטה ולא השפיעו על הייחוד העליון. רק עם ״ויאמר ה׳ אל אברם״, ״לך לך״, המשיך המאציל העליון את כוח הירידה אל א״ב ר״ם (אברם).
להיות ירידה והשתלשלות כו׳ ואזי נמשך להיות יחוד עליון תלוי במעשה התחתונים ועיקר גילוי היחוד הוא ע״י התורה.
כדי שתהיה ירידה והשתלשלות וכו׳; ואז נמשך הדבר כך שהייחוד העליון יהיה תלוי במעשיהם של התחתונים; ועיקר גילוי הייחוד הוא באמצעות התורה.
מכאן ואילך יכול היה הייחוד שלמעלה להיות תלוי במעשיהם של התחתונים. הדרך העיקרית שבה הייחוד הזה מתגלה היא התורה.
אך האבות עשו הכנה לבחי׳ התורה כמ״ש ותורה שם בישראל5 ע״י ישראל. כי ע״י אברהם נמשך קו ימין חסד כו׳.
אבל האבות הכינו את הדרך לבחינת התורה, כמו שנאמר: ״ותורה שם בישראל״ — באמצעות ישראל. כי באמצעות אברהם נמשך הקו הימני, חסד וכו׳.
האבות הכינו את הדרך לתורה. במזמור, ״ותורה שם בישראל״ פירושו שה׳ נתן את התורה לעם ישראל; המאמר דורש את ״בישראל״ במשמעות ״באמצעות ישראל״ — האבות עצמם — ובאמצעות אברהם נמשך ״הקו הימני״ של הספירות, חסד. הרבי מהר״ש, שמביא את הקטע הזה בהמשך ״מצה זו״ תר״ם, מפנה למדרש (בראשית רבה 63:3), שמוכיח מפסוקים שגם יצחק ואפילו אברהם נקראים ״ישראל״.
וזהו ענין ס׳ בראשית שאין בו מצות התורה רק פ׳ אברהם ופ׳ יצחק כו׳ שהם קודם התורה והם הם שהמשיכו להיות בחי׳ התורה כו׳:6
וזהו עניינו של ספר בראשית, שאין בו מצוות התורה אלא פרשת אברהם ופרשת יצחק וכו׳, שהיו לפני התורה; והם הם שהמשיכו את בחינת התורה וכו׳.
כך מוסבר מדוע בספר בראשית כמעט שאין בו מצוות: הוא מספר על אברהם ויצחק, שחיו לפני שניתנה התורה, אך הם המשיכו את מה שאפשר את התורה.
הפסקה מסבירה שרק קריאתו של ה׳ נתנה למעשיו של אברהם כוח להשפיע על העולמות שלמעלה, ושהאבות הכינו את הדרך לתורה, שהיא הערוץ העיקרי לגילוי הייחוד הזה.
בהמשך ״מצה זו״ תר״ם מובא מדרש (בראשית רבה 63:3) שלפיו כל האבות נקראים ״ישראל״, והוא תומך בקריאת ״באמצעות ישראל״ כ״באמצעות האבות״. בהערת קה״ת מצוין שהצמח צדק אמר שיש להסביר מדוע מעשיו של אברהם לפני הקריאה לא המשיכו דבר למטה.
מראי מקומות
- 1ולכן לא נאמר בתורה . . שהי׳ מאכיל אורחים כו׳ עד שבא לא״י · ראה אוה״ת לך לך כרך ד תרפב, א. כרך ו תתרעה, א. תתרעו, א. לקו״ש חט״ו ע׳ 160 הערה 28. כרך כה ע׳ 47 ואילך.
- 2לא הי׳ ממשיך כלום · עיין אוה״ת בראשית כרך ד פ׳ לך לך תרפב, א סעי׳ ב׳ שצ״ל הטעם לזה. ובלקו״ש חט״ו ע׳ 84 הערה 13.
- 3ויאמר ה׳ אל אברם · Genesis 12:1
- 4א״ב ר״ם · בהמשך מצה זו תר״מ נוסף: בחי׳ שכל הנעלם מכל רעיון.
- 5ותורה שם בישראל · Psalms 78:5
- 6ומל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה · נסמן לקמן לה, ד. קיג, ב.
הקיום הפנימי והחיצוני של התורה ¶14–19
14יא, דאך לפ״ז [לפי זה]1 צריך להבין מדוע לא זכו ישראל לקבל התורה עד שהיו בגלות מצרים2 וימררו בחומר ובלבנים3 הלא כבר זכו ע״י אבות.
אך לפי זה יש להבין מדוע לא זכו ישראל לקבל את התורה עד שהיו בגלות מצרים, ״וימררו [את חייהם] בחומר ובלבנים״; והרי כבר זכו לכך באמצעות האבות?
שאלה: אם האבות כבר הכינו את התורה, מדוע קיבלו ישראל את התורה רק לאחר העבודה הקשה במצרים, עם ״חומר ובלבנים״?
וגם איך היה יכול לעשות כל היחודים קודם שנימול כי המילה ניתנה לו אח״כ כשהיה בן צ״ט שנה.4
וגם, כיצד יכול היה [אברהם] לפעול את כל הייחודים לפני שנימול, שהרי המילה ניתנה לו לאחר מכן, כשהיה בן תשעים ותשע?
שאלה נוספת: אברהם נימול רק בגיל תשעים ותשע. כיצד יכול היה לפעול ייחודים למעלה לפני כן, אם המילה היא שמאפשרת את הגילוי?
רק דאיתא קיים אברהם כל התורה5 כולה ואיך הניח תפילין אשר נזכר שם יציאת מצרים ואז עדיין לא היה כלל גלות מצרים. אך באמת יש פנימי׳ [פנימיות / פנימית] וחיצוני׳ והקיום שלו היה בפנימי׳ [בפנימיות / בפנימית].
אלא שנאמר ״קיים אברהם כל התורה כולה״ — וכיצד הניח תפילין, שבהן נזכרת ״יציאת מצרים״, כשעדיין לא הייתה כלל גלות מצרים? אך לאמיתו של דבר יש פנימיות וחיצוניות, וקיום התורה שלו היה בפנימיות.
המשנה אומרת שאברהם קיים את כל התורה, ובכל זאת בתפילין נזכרת יציאת מצרים, שעדיין לא התרחשה. התשובה היא שלמצוות יש ממד פנימי וממד חיצוני, ואברהם קיים אותן בממדן הפנימי, הרוחני.
הפסקה מציגה את הקשיים שעולים מן הטיעון הקודם ומצביעה על המפתח לפתרונם: קיום התורה של אברהם היה פנימי, ולא עדיין חיצוני.
בהערת קה״ת מצוין שבתעתיק של רבי פינחס החלק הזה מסומן ״ביאור״, וגם מאור התורה של הצמח צדק משתמע כך.
מראי מקומות
- 1אך לפ״ז · במאמרי אדמו״ר הזקן — הנחות הר״פ ז״ל ע׳ ז׳ נרשם ע״ז: ביאור. וכן באוה״ת כרך ו תתרעז, ב משמע שזהו ביאור.
- 2מדוע לא זכו ישראל . . בגלות מצרים · בסה״מ תרס״ט ע קלט מציין לכאן.
- 3וימררו בחומר ובלבנים · Exodus 1:14
- 4כשהיה בן צ״ט שנה · Genesis 17:24
- 5קיים אברהם כל התורה · Kiddushin 82a:10
15ויאמר הוי״ה היינו התגלות והמשכת אא״ס [אור אין סוף] כ״ע [כתר עליון] מלמעלה למטה בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] אבל שיוכל להתגלות גם בחיצונית שיהיה בדבר גשמי בקלף ממש גילוי אלקות כנ״ל.
״ויאמר הוי׳״ פירושו גילוי והמשכה של אור אין סוף, כתר העליון, מלמעלה למטה, בבחינת פנימיות. אולם כדי שיוכל להתגלות גם בחיצוניות — כך שגם בדבר גשמי, בקלף ממש, יהיה גילוי אלקות, כפי שהוסבר לעיל —
״ויאמר הוי׳״ לאברם פירושו שאור אין סוף של ה׳ נמשך אליו ממדרגת כתר, בפנימיות. אולם כדי שאלקות תתגלה גם בחיצוניות, בחפצים גשמיים כגון קלף התפילין, דרוש דבר נוסף.
אין זה דרך השתלשלו׳ [השתלשלות] רק ע״י וימררו חייהם כו׳ בכל עבודה קשה1 נעשה התגלות מבחי׳ למעלה מהשתלשלות
הדבר אינו נעשה בדרך השתלשלות; רק באמצעות ״וימררו חייהם כו׳״ ו״בכל עבודה קשה״ נוצר גילוי מבחינה שלמעלה מהשתלשלות,
הדבר אינו יכול להתרחש באמצעות הירידה הרגילה, שלב אחר שלב, של העולמות. הוא התרחש רק בעקבות עבודת הפרך המרה במצרים, שהמשיכה גילוי מדרגה שמעל לשרשרת העולמות כולה.
כי אז יוכל להתגלות גם למטה מהשתלשלות כי שם מעלה ומטה שוין גם חכמה לבחי׳ עשי׳ [עשיה] יחשב כולם בחכמה עשית.2
שכן אז הוא יכול להתגלות גם למטה מהשתלשלות, משום שמבחינתו מעלה ומטה שווים — אפילו חכמה נחשבת לבחינת עשיה: ״כולם בחכמה עשית״.
מדרגה שמעל לשרשרת העולמות יכולה להתגלות אפילו למטה ממנה, מפני שמבחינתה מעלה ומטה שווים. לכן הפסוק ״כולם בחכמה עשית״ מחבר את חכמה למילה עשית, לשון עשיה, פעולה: מנקודת גובה זו, הספירה העליונה ביותר והעולם התחתון ביותר שווים.
הפסקה משיבה על השאלה הראשונה: כדי לגלות אלקות במצוות גשמיות נדרשת מדרגה שמעל להשתלשלות, והיא נמשכה באמצעות עבודת הפרך במצרים.
הרעיון שמדרגה החורגת משרשרת העולמות נוכחת במידה שווה בקצה העליון ובקצה התחתון שלה הוא עיקרון חוזר בחסידות; אדמו״ר הזקן משתמש באותה קריאה של ״כולם בחכמה עשית״ גם במקום אחר, למשל בלקוטי תורה, בפרשת תזריע.
מראי מקומות
- 1וימררו חייהם כו׳ בכל עבודה קשה · Exodus 1:14
- 2כולם בחכמה עשית · Psalms 104:24
16וזהו כי עגולי אריך מקיפי׳ [מקיפים] רגלי עשיי׳ [עשייה] היינו שההמשכ׳ [שההמשכה] והתגלות הוא מן מקיף עליון הכולל אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] כו׳ ואז יכול להשתלשל רצונו ית׳ גם בדבר גשמי בקלף וכדומה.
וזהו [פירוש] ״כי עגולי אריך מקיפי' רגלי עשיי'״: כלומר, ההמשכה וההתגלות הן מן [האור] המקיף העליון, הכולל את [העולמות של] אצילות, בריאה, יצירה ועשיה וכו׳; ואז יכול רצונו יתברך להשתלשל גם לדבר גשמי, לקלף וכדומה.
אמרה קבלית: ה״עיגולים״ — האורות המקיפים — של אריך אנפין (״הפנים הארוכות״, הפרצוף הפנימי של כתר, הרצון האלוקי) מקיפים אפילו את ״הרגליים״ של עשיה, העולם התחתון ביותר. ההתגלות באה מאור מקיף הכולל במידה שווה את ארבעת העולמות, ולכן רצונו של ה׳ יכול להימשך גם אל קלף ואל דברים גשמיים דומים.
אבל אברהם לא המשיך רק בבחי׳ פנימית1 מלמעלה לכן לא הי׳ [היה] עדיין התגלות במעש׳ המצות בגשמיות ממש בבחינ׳ [בבחינת / בבחינה] חיצונית רק הקיום שלו כל התורה היה בבחי׳ פנימית.
אבל אברהם המשיך מלמעלה רק בפנימיות; לכן עדיין לא הייתה התגלות בקיום המעשי של המצוות בגשמיות ממש, בבחינת חיצוניות; אלא שקיום התורה כולה שלו היה בבחינת פנימיות.
אברהם המשיך את האלוקות מלמעלה רק בפנימיות. לכן בתקופתו עדיין לא הייתה התגלות באמצעות הקיום המעשי של המצוות בגשמיות ממש; הוא קיים את התורה בפנימיות.
הפסקה מסבירה כיצד האור המקיף מגיע גם אל חפצים גשמיים, ומשווה זאת לקיום התורה של אברהם, שהיה בפנימיות ולא בא לידי ביטוי עדיין בקיום גשמי של המצוות.
מראי מקומות
- 1בבחי׳ פנימית · עי׳ באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנט, ד״ה אנכי תרצ״ט.
17וכשהיה בן צ״ט1 ניתנה לו במתנ׳ [במתנה] מצות מילה במעשה ממש בכדי שיולד ממנו יצחק שיצא מאתו אח״כ יעקב תמים ובניו יקבלו התורה2 בהתגלות חיצונית מצות מעשה ממש
וכשהיה בן תשעים ותשע ניתנה לו מצוות מילה כמתנה, במעשה ממש, כדי שייוולד ממנו יצחק, שממנו יצא אחר כך יעקב תמים, ובניו יקבלו את התורה בהתגלות חיצונית — מצוות מעשיות ממש.
בגיל תשעים ותשע קיבל אברהם את מצוות המילה כמצווה גשמית, כ״מתנה״ מלמעלה. מטרתה הייתה שייוולד יצחק, וממנו ייצא יעקב ״תמים״, שכל בניו היו צדיקים ויקבלו את התורה באמצעות מצוות מעשיות. בלקוטי תורה, תזריע, מסביר אדמו״ר הזקן שאברהם היה נביא עוד לפני שנימול, משום שאור האצילות מתלבש בכלים, שהקליפות אינן יכולות לחסום; אך כדי שאורו של אדם קדמון, הבחינה שלפני האצילות, שאינו מלובש בכלים, יאיר עליו, היה עליו להסיר את הערלה המכסה עליו.
לכן לא קבל אברהם התורה לפי שיצא ממנו ישמעאל וכו׳ רק אחר שנימול ונולד יצחק אחר המילה אז יוכל להוליד יעקב תמים אשר קבלו בניו התור׳ [התורה] במצו׳ [במצות] מעשה.
לכן אברהם לא קיבל את התורה, מפני שישמעאל יצא ממנו וכו׳. רק לאחר שנימול ונולד יצחק אחרי המילה, יכול היה להוליד את יעקב תמים, שבניו קיבלו את התורה באמצעות מצוות מעשיות.
זו הסיבה שאברהם עצמו לא קיבל את התורה: ישמעאל נולד לו לפני שנימול. רק לאחר המילה נולד יצחק, וממנו בא יעקב, שילדיו קיבלו את התורה של המצוות המעשיות.
הארה מן העגולי׳ כו׳ אף בבחי׳ חיצונית כי לנגדו למעלה מן השתלשלות מעלה ומטה הכל חד כו׳
[זהו] אור מן העגולים וכו׳, [המאיר] אפילו בבחינת החיצוניות, כי לפניו, למעלה מהשתלשלות, מעלה ומטה הם הכול אחד וכו׳.
המילה המשיכה אור מן העגולים המקיפים גם אל החיצוניות, משום שלפני ה׳, מעל להשתלשלות, מעלה ומטה הם אחד.
(ועמ״ש ע״פ משה ידבר34 שם נת׳ [נתבאר] היטב ההפרש בין מה שקיים אברהם כל התורה כו׳ למ״ת [למתן תורה] עולה בקנה א׳ עם מ״ש כאן):5
(ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״משה ידבר״: שם מוסבר היטב ההבדל בין קיום התורה כולה בידי אברהם וכו׳ ובין מתן תורה, והדברים עולים בקנה אחד עם האמור כאן.)
הפניה בסוגריים למאמר אחר בתורה אור, על ״משה ידבר״, המסביר את ההבדל בין קיום התורה בידי אברהם ובין מתן תורה בהר סיני. שם, בתורה אור, יתרו, מסביר אדמו״ר הזקן שהמצוות שקיים אברהם המשיכו את אור אין סוף בעיקר למעלה, אל ז״א, ואילו ״משה ידבר״ המשיך את הגילוי למטה, עד לעולם העשיה.
הפסקה משיבה על השאלה השנייה: המילה, שניתנה בגיל תשעים ותשע, המשיכה את האור המקיף אל העשייה הגשמית והכינה את שושלת הצאצאים שיקבלו את התורה של המצוות המעשיות.
בהערת קה״ת נרשם שהסוגריים המסיימים הם הגהה של הצמח צדק; הם נדפסו גם בתעתיקו של רבי פנחס, אך חסרים בכתב יד 2062, שהוא העתק של אותו תעתיק.
מראי מקומות
- 1וכשהיה בן צ״ט · Genesis 17:24
- 2ניתנה לו במתנה מצות מילה . . יקבלו התורה · להעיר מלקו״ת פ׳ תזריע בד״ה למנצח על השמינית פ״ב (כא, א) גבי ולכן הי׳ אברהם נביא גם קודם המילה וכו׳, וראה ביאורי הזהר לכ״ק הצ״צ ע׳ רנג.
- 3ע״פ משה ידבר · לקמן סז, ד. וראה באוה״ת בראשית כרך ד תרפב, א.
- 4משה ידבר · Exodus 19:19
- 5(ועמ״ש . . מ״ש כאן) · זהו הגהת הצ״צ, ונדפס גם בהנחות הר״פ ע׳ ז, אבל בכת״י 2062 (שהוא כת״י מעתיק מהנחת הר״פ) ליתא.
18וזהו הוא עשנו ולא אנחנו1 ולו קרי בוי״ו וכתיב לא באל״ף וביאור הענין2 כי איך יכול להיות שנהי׳ אנחנו עמו על ידי השתלשלות רק כי הוא עשנו ולא באל״ף זהו בחי׳ כתר
וזהו [פירושו של] ״הוא עשנו ולא אנחנו [עצמנו]״: המילה ״לו״ נקראת בוי״ו (vav) ונכתבת באל״ף (alef). והביאור הוא: כיצד ייתכן שנהיה ״אנחנו עמו״ בדרך השתלשלות? אלא משום ש״הוא עשנו״ — ה״לא״ הכתוב באל״ף הוא בחינת כתר,
בפסוק ״הוא עשנו ולא אנחנו״ מופיעה המילה ״לו״ (lo), הנקראת בוי״ו (vav) — ״לו״, במשמעות ״שלו״ — אך נכתבת באל״ף (alef) — ״לא״, במשמעות שלילה. כיצד יכולים הנבראים להיות ״עמו״ של ה׳ באמצעות ההשתלשלות הרגילה? הדבר אפשרי רק בזכות האל״ף, הרומזת לכתר. בתורה אור, יתרו, מסביר אדמו״ר הזקן מילה אחת בשירת חנה שנכתבת ונקראת בשתי דרכים: ״ולו נתכנו עלילות״ (שמואל א 2:3). ״לא״ באל״ף רומז למצוות לא תעשה, ו״לו״ בוי״ו למצוות עשה; יחד הן משוות את היחודא תתאה ליחודא עילאה.
כי א׳ רישא דאתוון כתר ועי״ז יכול להיות ולו בוי״ו אנחנו עמו כי מאחר שזהו למעלה מן השתלשלות הארתו יכול להיות גם למטה מן השתלשלות.
כי האל״ף היא ראש האותיות — כתר; ובזכות זה יכול להיות ״ולו״ בוי״ו — ״אנחנו עמו״, שכן מאחר שכתר למעלה מהשתלשלות, האור שלו יכול להאיר גם למטה מהשתלשלות.
האל״ף, האות הראשונה, היא ״ראש האותיות״ — כתר. מכיוון שכתר למעלה מהשתלשלות, האור שלו יכול להגיע גם למטה ממנה, וכך אנחנו יכולים להיות באמת ״עמו״.
באמצעות צורות הכתיב והקרי של מילה אחת בתהילים, הפסקה מראה שהקרבה שלנו לה׳ נובעת מכתר, שמכיוון שהוא למעלה מהשתלשלות, מגיע גם למטה ממנה.
בתורה אור, יתרו, אדמו״ר הזקן מבאר באותו אופן את הפסוק המקביל ״ולו נתכנו עלילות״: ״לא״ באל״ף רומז למצוות לא תעשה, ו״לו״ בוי״ו למצוות עשה. יחד הן משוות את היחודא תתאה ליחודא עילאה.
מראי מקומות
- 1הוא עשנו ולא אנחנו · Psalms 100:3
- 2וביאור הענין · ע׳ יהל אור במילואים ע׳ תשב.
19ולכן כשנתנה התורה ונצטוו מצות במעשה ממש מצוה הראשונה היא מתחלת באל״ף אנכי1 כו׳. כי שיקויים המצות במעשה ויעשה יחודים
לכן, כאשר ניתנה התורה והצטוו על מצוות מעשיות ממש, המצווה הראשונה נפתחה באות אל״ף: ״אנכי״ וכו׳. כדי שהמצוות יתקיימו בפועל ושייחודים ייעשו באמצעות קיום המצוות בפועל,
כך, כאשר ניתנה התורה כציוויים שיש לקיים בפועל ממש, המצווה הראשונה נפתחה באות אל״ף: ״אנכי״ (כלומר, אני). קיום המצוות בפועל והבאת ייחודים באמצעותן...
ע״י קיום מצות במעשה אי אפשר רק שיתגלה הארה מבחי׳ כתר כו׳ לכן מצוה ראשונה מתחלת באל״ף בחי׳ כתר הארה מלבנונית הכתר כו׳.
הדבר אינו אפשרי אלא אם כן מתגלה הארה מבחינת כתר וכו׳. לכן המצווה הראשונה נפתחת באות אל״ף — בחינת כתר, הארה מן הלובן שבכתר וכו׳.
...אפשריים רק אם מתגלה הארה מכתר. לכן המצווה הראשונה נפתחת באות אל״ף, שמרמזת על כתר — הארה מן ״הלובן״ שבכתר.
הפסקה מיישמת את הרעיון של אל״ף וכתר במעמד הר סיני: עשרת הדיברות נפתחות באות אל״ף, משום שקיום מצוות מעשיות יכול לפעול רק באמצעות הארה מכתר.
מראי מקומות
- 1אנכי · Exodus 20:2
מסעות אברם, לוט והשמות ¶20–22
20וזהו ואברם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן1 היינו כי ממוחין למדות צריך לילך דרך הגרון ואחר שירד ממדרגת מוחין ועדיין לא נעשו מדות קודם שיבאו להלב נק׳ אז חרן וכשהיה אברם בן ע״ה
וזהו [פירוש] ״ואברם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן״: כלומר, כדי לעבור מהמוחין [כוחות השכל] אל המדות [כוחות הרגש], צריך לעבור דרך הגרון; ולאחר שירד ממדרגת המוחין, אך עדיין לא נעשה למדות, ולפני שהגיע ללב, שלב זה נקרא חרן. וכשאברם היה בן שבעים וחמש —
יציאתו של אברם מחרן בגיל שבעים וחמש נקראת כאן באופן פנימי. בין השכל (מוחין) לרגש (מדות) יש מעבר, ״הגרון״: השלב שבו המחשבה כבר יצאה מן המוח, אך עדיין לא נעשתה לרגש שבלב. שלב הביניים הזה נקרא חרן.
היינו ז״פ [ז׳ פעמים] עשר2 בחי׳ חיצוני׳ וה׳ חסדי׳ [חסדים] בחינת פנימי׳ [פנימיות / פנימית] יצא מחרן שבא הארה והתגלות מחכמה למדות.
כלומר, שבע פעמים עשר — הבחינה החיצונית — ועוד חמשת החסדים, הבחינה הפנימית — יצא מחרן; שכן באה הארה והתגלות מחכמה אל המדות.
שבעים וחמש הם שבע פעמים עשר — שבע המדות בבחינתן החיצונית — ועוד חמשת החסדים בבחינתם הפנימית. יציאתו מחרן בגיל זה פירושה שהארה מחכמה הגיעה סוף סוף אל המדות.
הפסקה מפרשת את יציאתו של אברם מחרן כתהליך שבו תובנה עוברת מן השכל אל הרגש.
מראי מקומות
- 1ואברם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן · Genesis 12:4
- 2וכשהיה אברם בן ע״ה היינו ז״פ עשר · מובא באוה״ת בראשית כרך ז תתשעד, א.
21והנה כמו שאיתא רישא דעשו בעטפוי דיצחק12 כמו״כ [כמו כן] קודם הבירור הי׳ [היה] לוט כלול באברהם בקדושה
וכשם שנאמר ״רישא דעשו בעטפוי דיצחק״, כך גם קודם הבירור היה לוט כלול באברהם בקדושה,
התרגום אומר ״רישא דעשו בעטפוי דיצחק״: משהו מעשו היה מושרש בקדושה. כך גם לוט, לפני שנברר, היה כלול באברהם בקדושה. בתורה אור, תולדות, אדמו״ר הזקן מכנה את עשו ״סיגי זהב״ — הפסולת של הגבורה של יצחק שממנה יצא עשו, ואילו ״רישא דעשו״ היה מונח בחיקו של יצחק.
כמו סיגים אשר קודם הצירוף ובירור מעורבים הם עם זהב.3 ולו״ט בגי׳ [בגימטריא] מ״ה [שם מ״ה]4 אחורי׳ [אחוריים] דשם מ״ה [שם מ״ה].
כמו סיגים המעורבים בזהב קודם ההתכה והזיקוק. ולוט בגימטרייה [שווה ל־]מ״ה — בחינת אחוריים של שם מ״ה.
הוא היה כמו סיגים המעורבים בזהב לפני הזיקוק. לוט (לוט) עולה בגימטרייה 45, כמניין מ״ה, שם התיקון; הוא בחינת ״אחורי׳״ שלו, ההיבט החיצוני ביותר שלו. הרבי מעיר, בהערותיו לתמליל של רבי פנחס, שבמקומות רבים נכתב ״זהב״, אך לכאורה צריך להיות כתוב ״כסף״, שכן כסף הוא מדרגתו של אברהם.
אך הוא מקור חו״ב [חכמה ובינה] דקליפה לכן נק׳ לוט לשון קללה ולכן הלך לוט את אברהם קודם הבירור
אבל הוא מקור החכמה והבינה של הקליפה; לכן נקרא לוט, לשון קללה; ומשום כך הלך לוט עם אברהם קודם הבירור.
לוט הוא גם השורש של החכמה והבינה של הקליפה, השכל של הצד המתנגד לקדושה; שמו, לוט, נדרש כלשון קללה (בארמית, לוט פירושו לקלל). משום כך הלך לוט עם אברהם לפני שהבירור התרחש.
ולכן יצא מלוט עמון ומואב אשר יצאה מהם רות המואביה5 ונעמה העמוני׳6 כי מואב חכ׳ [חכמה] דקליפה7 ונעמה הוא לשון נועם8 בינה התגלות עתיק בבינה
ומלוט יצאו עמון ומואב, שמהם יצאו רות המואבייה ונעמה העמונית; כי מואב הוא חכמה דקליפה, ונעמה היא לשון נועם [נעימות] — בינה, התגלות עתיק בבינה.
מלוט יצאו עמון ומואב, ומהם באו רות המואבייה ונעמה העמונית, שתיהן אמהות של בית דוד. מואב הוא חכמה דקליפה, ונעמה, מלשון נועם [נעימות], מקבילה לבינה, שבה מתגלה עתיק. בלקוטי תורה, חוקת, מסביר אדמו״ר הזקן שמואב הוא חכמה דקליפה, חכמתם של ״חכמים המה להרע״, ומלמד שכשם שרות נבררה מתוך מואב, התורה והמצוות הופכות את שכל הנפש הבהמית לקדושה.
וע״י בירור יצאה רות המואביה ונעמה העמוני׳ מן חו״ב [חכמה ובינה] דקליפה ואחר הבירור נפרדו סיגי לוט מאברהם:9
ועל ידי הבירור יצאו רות המואבייה ונעמה העמונית מתוך החכמה והבינה של הקליפה; ולאחר הבירור נפרדו סיגי לוט מאברהם:
באמצעות הבירור נמשכו רות ונעמה, נשמות קדושות, מתוך אותו שכל של הקליפה. לאחר שהטוב נברר, סיגי לוט נפרדו מאברהם.
הפסקה מסבירה את הקשר של לוט לאברהם כטוב המעורב בסיגים לפני הבירור, שממנו נמשכו מאוחר יותר נשמות קדושות כמו רות ונעמה.
הדברים הולכים לפי תורת האריז״ל, המובאת בהערות קה״ת, שלפיה מואב הוא חכמה דקליפה ונעמה היא הנועם של בינה. הרבי מציין שייתכן ש״זהב״ כאן צריך להיות ״כסף״, שכן כסף הוא מדרגתו של אברהם (חסד). צאצאיו של לוט מתוארים כאן רק במונחים הרוחניים של המסורת.
מראי מקומות
- 1רישא דעשו בעטפוי דיצחק · Genesis 50:13
- 2רישא דעשו בעטפוי דיצחק · Targum Jonathan on Genesis 50:13
- 3מעורבים הם עם זהב · כן הוא בכ״מ, ולכאורה צ״ל: כסף שהרי הוא מדריגת אברהם — הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בהנחות הר״פ ז״ל ע׳ קצב לעמוד ח׳.
- 4ולוט בגי׳ מ״ה · מאו״א ל, כז. וביאיר נתיב שם מציין לכמה מקומות בכתבי האריז״ל.
- 5רות המואביה · Ruth 1:22
- 6ונעמה העמוני׳ · I Kings 14:21
- 7מואב חכ׳ דקליפה · לקו״ת להאריז״ל פ׳ וירא. מאו״א אות מ׳ סעיף פה. וראה גם לקו״ת חקת סו, ג.
- 8הוא לשון נועם · לקו״ת להאריז״ל פ׳ וירא.
- 9נפרדו סיגי לוט מאברהם · Genesis 13:11
22ויאהל אברם עד מקום שכם1 כתפין חו״ג [חסד וגבורה] דנוק׳ [דנוקבא] ואלון מורה ת״ת [תפארת] דנוק׳ [דנוקבא] כי כל המשכות והתגלות הי׳ [היה] אברהם ממשיך להמלכות מן שכל יב, אהנעלם לכן אמר לו ישמעאל יחיה לפניך2
״ויאהל אברם עד מקום שכם״ — [שכם פירושו] כתפיים: החסד והגבורה של נוקבא (הבחינה הנקבית); ״ואלון מורה״ — התפארת של נוקבא. את כל ההמשכות והגילויים היה אברהם ממשיך למלכות מן השכל הנעלם. לכן אמר: ״ישמעאל יחיה לפניך״!
מסלולו של אברם בארץ מקביל לספירות של נוקבא (מלכות כפרצוף שלם): שכם, שפירושה גם כתף, היא החסד והגבורה שלה, שתי הזרועות; אלון מורה היא התפארת שלה. כל מה שאברהם המשיך מן השכל הנעלם הגיע למלכות, ולכן יכול היה לבקש בעד ישמעאל, בתקווה להעלות גם אותו.
כי אחרי שנקרא אברהם בה״א [באות ה״א]3 שעי״ז המשיך התגלות בבחי׳ מל׳ ונתנה לו המילה הי׳ [היה] יכול להעלות נצוצות כנר בפני אבוקה שיהיו נכללי׳ [נכללים] בבחי׳ מל׳ כו׳ וכמ״ש ואת הנפש אשר עשו4 וכו׳.
לאחר שנקרא אברהם, באות ה״א, שבאמצעותה המשיך גילוי אל בחינת מלכות, ולאחר שניתנה לו המילה, יכול היה להעלות ניצוצות, כנר לפני אבוקה, כדי שייכללו בבחינת מלכות וכו׳; כמו שנאמר: ״ואת הנפש אשר עשו״ וכו׳.
לאחר שאברם נעשה אברהם, בתוספת האות ה״א, ולאחר שנימול, יכול היה להמשיך גילוי אל מלכות ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבסביבתו, כך שייכללו בה כמו נר הנכלל באבוקה. הפסוק ״ואת הנפש אשר עשו״ בחרן, המתייחס לאנשים שאברהם ושרה קירבו לה׳, נדרש לאור זאת. הרבי (לקוטי שיחות, כרך 15) מסיק ממילים אלה שרק לאחר שנקרא אברהם יכול היה להעלות ניצוצות, ומפנה לשיחה אחרת המסבירה שהגרים שאברהם גייר לא החזיקו מעמד.
גם שרי היתה נקראת מקודם ביו״ד מורה על צמצום ואח״כ כשהיתה צריכה להוליד את יצחק היתה נק׳ בה״א [באות ה״א] בהרחבה להורות על המשכה והתגלות.5
גם שרי נקראה תחילה בשם המסתיים באות יו״ד, המסמלת צמצום; ולאחר מכן, כשהייתה עתידה ללדת את יצחק, נקראה בשם המסתיים באות ה״א, בהרחבה, כדי להורות על המשכה וגילוי.
גם שמה של שרי השתנה: היו״ד שבו, נקודה קטנה, סימלה צמצום; כשעמדה ללדת את יצחק נעשתה שרה, עם ה״א, אות רחבה, המסמלת התרחבות וגילוי.
וזהו ויקרא שם אברם בשם6 ה׳. ויקרא היינו המשכה מא״ב [מאב] ר״ם שכל הנעלם המשכ׳ מיסוד אבא לע״ס [לעשר ספירות] דנוק׳ [דנוקבא] הנק׳ שם ה׳ כו׳:
וזהו [פירוש] ״ויקרא שם אברם בשם ה׳״. ״ויקרא״ פירושו המשכה מ״אב רם״, השכל הנעלם: המשכה מיסוד אבא אל עשר הספירות של נוקבא, הנקראות ״שם הוי׳״ וכו׳.
״ויקרא שם אברם בשם ה׳״ נדרש כהמשכה: מ״אב רם״, השכל הנעלם — יסוד אבא — אל עשר הספירות של נוקבא, הנקראות ״שם הוי׳״. זהו בקצרה נושא המאמר: הפיכת הנעלם לגלוי, עד למטה, במלכות.
הפסקה המסיימת מציגה את מסעות אברהם, את שמו, את שמה של שרה ואת קריאתו בשם ה׳ כשלבים בתהליך אחד: המשכת השכל הנעלם אל מלכות, כדי שניצוצות העולם יוכלו להתעלות.
הרבי (לקוטי שיחות) מסיק מן הקטע שרק לאחר שנקרא אברהם יכול היה להעלות ניצוצות, ומציין שבמקום אחר מוסבר שהגרים שאברהם גייר קודם לכן לא החזיקו מעמד. בעניין היו״ד והה״א של שרי ושרה, הערת קה״ת מפנה ללקוטי תורה של האריז״ל (סוף מקץ) ולטעמי המצוות (סוף לך לך), מכתבי תורת האריז״ל שרשם רבי חיים ויטאל.
מראי מקומות
- 1ויאהל אברם עד מקום שכם · Genesis 12:6
- 2לו ישמעאל יחי׳ לפניך · Genesis 17:18
- 3כי אחרי שנקרא אברהם בה״א · בלקו״ש חט״ו ע׳ 177 הערה 40 מדייק מכאן שרק אחרי שנק׳ אברהם הי׳ יכול להעלות נצוצות, ומציין ללקו״ש ח״י ע׳ 89 הערה 14 דשם מבאר שלהגרים דגייר אברהם לא הי׳ להם המשך וקיום ע״ש.
- 4ואת הנפש אשר עשו · Genesis 12:5
- 5בה״א . . המשכה והתגלות · ראה לקו״ת להאריז״ל ס״פ מקץ וטעמי המצות ס״פ לך לך.
- 6ויקרא שם אברם בשם ה׳ · Genesis 13:4
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
את החכמה העליונה אי אפשר להשיג כפי שהיא, אלא רק כשהיא מלובשת במצוות גשמיות: נטילת האתרוג, הנחת תפילין ונתינת צדקה. לכן על האדם לראות במצווה הגשמית לא הנמכה של הרוחניות, אלא מקום שבו שוכנת בפועל החכמה העליונה של ה׳, ושדרכו מתהווים ייחודים למעלה.
שאלות לשיחה
- מדוע מדגיש המאמר שהמעבר ל״אברהם״ אינו ירידה מ״אברם״ אלא עלייה?
- כיצד משלושת אלפים המשלים של שלמה לומדים שהתרחבות תלויה במקור גבוה יותר?
- מדוע נאמר שהאלוקות בקלף התפילין גדולה מן החכמה במקומה העליון?
- מה ההבדל בין קיום התורה של אברהם לבין קיומה של ישראל לאחר מעמד הר סיני?
- איזה תפקיד יש להסתר ולקושי — אפלת יצחק והשעבוד במצרים — בהכשרת האפשרות לגילוי?