LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת לך לך · מאמר 4

והבדילה הפרוכת לכם

״והבדילה הפרוכת לכם״

  • 6 פסקאות · 71 קטעים
  • כ־40 דק׳ לימוד
  • 85 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 513 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 71 קטעים

הנקודה

המחיצה בין העולמות, החשמל, מושרשת למעלה מן הדבר שהיא מסתירה, כמו משל שרק שכל גדול מסוגל לחבר; ההסתרה שבה היא שמאפשרת לבריאה להיות ״יש מאין״. המסך של קליפת נוגה שמתחתיה הוא ה״ערלה״ שהאדם מסיר — באמצעות בירור ימי החול ובאמצעות מילה — וכך ה׳ מתגלה למטה כפי שהוא מתגלה למעלה.

המאמר בקצרה

המאמר פותח בפרוכות שבשערי בית המקדש, שנתלו ״משום צניעותא״ גם כשהשערים היו פתוחים ביום, ומקביל את בית המקדש למלכות דאצילות: בלילה שערי גן עדן נסגרים ורק השפעה חיצונית נמשכת, כשם שבשינה פועלים רק הכוחות התחתונים של הגוף. גם ביום האור הפנימי עובר דרך מחיצה, שאדמו״ר הזקן מזהה, בעקבות עץ חיים, עם החשמל: הלבוש החיצוני של בינה העוטף את ז״א ונוקבא מצדדיהם ונעשה ל״נעל״ תחתיהם, המסך בין אצילות לבריאה. כמו משל, הוא מלביש את מה שהוא מלביש ונמוך ממנו, ובכל זאת שורשו גבוה ממנו בהרבה; מכאן שמו: חש — השתיקה שבשורשו בחכמה ובינה, ומל — הדיבור, הביטוי החיצוני שלו. כך מתבאר מאמר הגמרא שמלאכי החשמל שותקים כאשר דיבורו של ה׳ יוצא. גם הנעל מגבילה את האור המגיע לבריאה ל״אור של תולדה״, ולכן הבריאה קיימת כ״יש מאין״. בשבת עומד מסך אחד בין אצילות לעולם, ובימי החול יש מסכים נוספים; למטה מכל המסכים הקדושים נמצאת קליפת נוגה, הערלה, שהאדם מברר באמצעות עבודה ישרה בימי החול ומסיר באמצעות מילה, וכך אברהם נעשה ״אב המון גוים״.

מבנה

  1. הפרוכת ״משום צניעותא״: יום ולילה במלכותהפרוכות שבשערי בית המקדש והמקבילה שלהן במלכות דאצילות; בלילה שערי גן עדן נסגרים ורק חיות חיצונית נמשכת, כמו בשינה.¶1
  2. החשמל: לבוש, נעל ומשלגם ביום האור הפנימי עובר דרך מחיצה — החשמל של בינה, השומר על ספירות המידות ונעשה למסך בין העולמות; כמו משל, שורשו למעלה ממה שהוא מלביש, ומכאן חש ומל.¶2
  3. המלאכים השותקים ו״יש מאין״מלאכי החשמל משתתקים כשדיבורו של ה׳ מתגלה, ומדברים כשהוא מסתלק; הנעל שמתחת לז״א ונוקבא מצמצמת את האור לאור של תולדה, ולכן בריאה קיימת כיש מאין.¶3–4
  4. שבת, ימי החול וקליפת נוגהמספר המסכים משתנה לפי היום והמקום; קליפת נוגה היא הערלה שבין הקודש לחול; עבודת האדם היא לברר את ימי החול ולהעלותם לקדושה; מילה כרמז ל״מל י״ה״.¶5
  5. מילה: ״בריתי אתך״הסרת הערלה מלקטת ניצוצות — ״אב המון גוים״ — וממשיכה את המלכות הנעלית, ״אני״ בזקף גדול, דרך יסוד, כדי שתתגלה למטה.¶6

מושגים

מחיצה (פרסא) / מסךפרסא / מסך
ההפרדה בין עולם אחד למשנהו, ובעיקר בין אצילות לבריאה. היא מאפשרת לאור לעבור רק בצורה מצומצמת ו״צנועה״.
חשמלחשמל
הלבוש החיצוני של בינה העוטף את ז״א ונוקבא כדי להרחיק מהם את הכוחות החיצוניים; מתחתיהם הוא נעשה ל״נעל״, המסך בין העולמות. שמו נחלק לחש — שתיקה — ולמל — דיבור.
נעל (נעל / מנעל)נעל / מנעל
חלק החשמל שמתחת ל״רגלי״ הספירות, המזוהה עם המסך שבין אצילות לבריאה; מטטרון נקרא ״נעל השכינה״.
אור של תולדהאור של תולדה
האור שעובר דרך המסך לבריאה: הוא תולדה ולא עצמות האור, ולכן הוא ה״אין״ שממנו נעשה ה״יש״ הנברא.
קליפת נוגהקליפת נוגה
הקליפה המאירה שמתחת לעשיה, בין הקדושה לטומאה; ה״ערלה״ המפרידה בין הקודש לחול, שעל האדם לברר ולהסיר.
חולין שנעשו על טהרת הקדשחולין שנעשו על טהרת הקדש
תכלית חיי החול: פעילות רגילה הנעשית בנאמנות ולשם שמים, ומתרוממת לקדושה באמצעות קדושת השבת.

אל הטקסט

הפרוכת ״משום צניעותא״: יום ולילה במלכות ¶1

1והבדילה הפרוכת לכם. הנה בע״ח [בעץ חיים] (שער מ״א) מבואר שיש פרסא (וע׳ בע״ח [בעץ חיים] שער ז׳ פ״ב [פרק ב׳])

״והבדילה הפרוכת לכם״. והנה, בספר עץ חיים, שער מ״א, מבואר שיש פרסא (וראו גם עץ חיים, שער ז׳, פרק ב׳).

ביאור

המאמר נפתח בפסוק העוסק בפרוכת שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים במשכן. אדמו״ר הזקן קושר מיד את הפסוק לרעיון קבלי מספר עץ חיים של האריז״ל: גם בעולמות הרוחניים יש פרסא, מסך המפריד בין מדרגה אחת לבאה אחריה.

ובגמרא בכתובות (דק״ו ע״א) איתא י״ג פרוכת היו במקדש שני ז׳ כנגד ז׳ שערים כו׳ ופרש״י [ופירש רש״י / ופירוש רש״י] דלצניעותא עבידי.

ובגמרא, במסכת כתובות (106a), נאמר: ״י״ג פרוכת היו במקדש שני ז׳ כנגד ז׳ שערים כו׳״; ורש״י מסביר ש״דלצניעותא עבידי״ — הן נעשו לשם צניעות.

ביאור

הגמרא מספרת שבבית המקדש השני היו שלוש עשרה פרוכות, ושבע מהן נתלו כנגד שבעת שערי העזרה. רש״י מסביר שפרוכות השערים לא מילאו תפקיד מבני, אלא ״לשם צניעות״: להסתיר את הנעשה בפנים ממבט ישיר.

והיינו כי בלילה היו השערים ננעלים וכדאיתא במסכת תמיד רק ביום היו פתוחים שיהיו נכנסין ויוצאין דרך פתחי השערים והיו מוכרחים להיות פתוחים אעפ״כ [אף על פי כן] הי׳ [היה] פרוכת לכל שער לצניעות כו׳.

כלומר, בלילה היו השערים ננעלים, כפי שנאמר במסכת תמיד, ורק ביום היו פתוחים, כדי שיוכלו להיכנס ולצאת דרך פתחי השערים; ואף על פי שהיה צורך להשאירם פתוחים, בכל זאת הייתה פרוכת לכל שער, לשם צניעות וכו׳.

ביאור

הפרט הזה חשוב: השערים היו נעולים בלילה ממילא, ולכן הפרוכות נדרשו רק ביום, כשהשערים היו פתוחים למעבר. גם כשהכניסה הייתה פתוחה, מה שנמצא בפנים נותר מוסתר; המאמר יחיל זאת על מעבר האור האלוקי מעולם לעולם.

וענין זה הוא כי הנה העזרה והלשכות הם מכוונים נגד מלכות דאצילות כי למעלה במלכות יש כל הבחי׳ שבעזרה וגם הר הבית ת״ק אמה כמ״ש בזהר שלח לך (דקס״א ע״ב).

פירוש הדבר הוא כך: העזרה והלשכות מכוונות כנגד מלכות שבעולם אצילות, שכן למעלה, במלכות, יש כל הבחינות המצויות בעזרה; וגם הר הבית משתרע על פני חמש מאות אמה, כפי שנאמר בזהר, בפרשת שלח לך (קס״א ע״ב).

ביאור

המקדש שלמטה משקף מבנה עליון. העזרה והלשכות שבו מכוונות כנגד מלכות דאצילות, הספירה הנמוכה ביותר בעולם העליון, הפונה אל העולמות שמתחתיה; הזהר מזכיר גם הר בית מקדש עליון ששטחו חמש מאות אמה.

והנה בלילה תרעין דג״ע [דגן עדן] אסתימו וכמו שננעלים השערים שערי העזרה הגם דכתי׳ [דכתיב] ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה היינו בבחי׳ חיצוניות דוקא

והנה, בלילה ״תרעין דג״ע אסתימו״ — שערי גן עדן נסגרים, כשם שננעלים שערי העזרה. ואף שכתוב ״ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה״, הרי זה דווקא בבחינת חיצוניות.

ביאור

הזהר מלמד שבלילה שערי גן עדן, משכנן הרוחני של הנשמות, נסגרים, כשם ששערי המקדש ננעלו. הפסוק על אשת חיל הקמה בלילה ומאכילה את בני ביתה, כשהוא נקרא על מלכות המחיה את העולמות, אינו סותר זאת: בלילה נמשכת רק החיצוניות של השפעת ה׳, ולא האור הפנימי.

וכמו באדם בשעת שינה שהוא הסתלקות וקבוץ החיות מן הדם הוא הנפש לתוך הלב ונסתם הכל בתוכו שאין מתפשט ממנו פנימית החיות רק קיסטא דחיותא וחיצוניות שאז הוא דוקא גילוי והתפשטות חיצוניות החיות

הדבר דומה לאדם בשעת שינה: החיות מסתלקת מן הדם, שהוא הנפש, ומתקבצת אל תוך הלב; הכול נסתם בתוכו, ופנימיות החיות אינה מתפשטת ממנו, אלא רק קיסטא דחיותא (מידה קטנה של חיות) והחיצוניות. דווקא אז מתגלות ומתפשטות החיצוניות של החיות,

ביאור

אדמו״ר הזקן ממחיש זאת באמצעות השינה אצל האדם. בשינה חיות הנפש מסתלקת מן הדם, שהתורה מכנה ״הדם הוא הנפש״, ומתקבצת אל הלב, שם היא נסגרת; בגוף נשארת פעילה רק מידה קטנה של חיות, כלומר התפקודים החיצוניים והבסיסיים של החיים.

כמו כח הזן וכח המעכל שבנפש שהן בחי׳ חיצוניות לגבי כח השכל והמדות וראיה ושמיעה.

כגון כוח ההזנה וכוח העיכול שבנפש, שהם בחינת חיצוניות ביחס לכוח השכל, למדות, לראייה ולשמיעה.

ביאור

בשינה התפקודים שממשיכים לפעול הם התפקודים הצמחיים — הזנה ועיכול. אלה נחשבים חיצוניים ביחס לכוחות הנעלים יותר של הנפש: חשיבה, רגש, ראייה ושמיעה, השובתים בזמן השינה.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה מציגה את נושא המאמר, הפרוכת או המחיצה, באמצעות פרוכות השערים במקדש שנעשו ״לשם צניעות״, ומקבילה את שערי המקדש למלכות דאצילות. הלילה, שבו שערי גן עדן נסגרים ונמשכת רק חיות חיצונית, נמשל לשינה, שבה רק התפקודים הנמוכים של הגוף נותרים פעילים.

לעומק

ההקבלה בין שערי העזרה ל״שערי גן עדן״ מניחה את היסוד למבנה המאמר: היום והלילה במלכות מקבילים להשפעה פנימית ולהשפעה חיצונית, והפרוכת שנעשתה ״לשם צניעות״ תתבאר כחשמל וכמסך שבין אצילות לבריאה. ההבחנה בין פנימיות החיות לחיצוניותה בשינה מתאימה למאמר הזהר על ״קיסטא דחיותא״.

מראי מקומות

  1. 1
    והבדילה הפרוכת · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסידור קמז, א. הנחת ר׳ משה בן אדה״ז בסה״מ תקס״ו ע׳ סא. ובשניהם מתחיל: להבין שרשי הדברים הנ״ל. דרך מצותיך ו, ב. הנחת מהר״א מסטראשליע בס׳ עבודת הלוי טז, ד. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע.
  2. 2
    והבדילה הפרוכת לכם · Exodus 26:33
  3. 3
    בע״ח שער מ״א · ראה סידור כאן קמז, א. סה״מ תקס״ו ע׳ סא. ראה חקירה נז, א ”שיש מסך ופרגוד המפסיק בין אצילות לבי״ע . . ושורש המסך הנ״ל הוא מבחי׳ חשמל דבינה”.
  4. 4
    וע׳ בע״ח שער ז׳ פ״ב · שעז״נ יהי רקיע בתוך המים . . ומבואר שם כי הצמצום בא״ק הוצרך להיות כדי שיהי׳ יכולת בעולם האצי׳ לקבל האור ממנו” — וראה באוה״ת ואתחנן ובספר החקירה נז, א ”ופי׳ שבלא המסך הנ״ל לא היה אפשר להתהוות עולמות בי״ע”. אוה״ת פ׳ בלק ע׳ תתקסח.
  5. 5
  6. 6
    תרעין דג״ע אסתימו · Zohar I, 92a
  7. 7
    ותקם בעוד לילה · Proverbs 31:15
  8. 8
    הדם הוא הנפש · Deuteronomy 12:23
  9. 9
    קיסטא דחיותא · Zohar I, 83a
  10. 10
    וכדאיתא במס׳ תמיד · פ״ג. ובדרך מצותיך ו, ב נוסף: ובמדות.
  11. 11
  12. 12

החשמל: לבוש, נעל ומשל ¶2

2והתפשטותן עיקרן בשעת שינה שבשעה שאינו ישן ומאיר השכל אז כח המעכל והזן אינן בהתפשטות כ״כ [כל כך] מצד התכללותן בכח השכל כנר בפני אבוקה ולכן מעכב התפשטותן

התפשטות הכוחות האלה מתרחשת בעיקר בזמן השינה. כשאדם ער ושכלו מאיר, כוחות העיכול וההזנה אינם מתפשטים כל כך, משום שהם נכללים בכוח השכל, כמו נר בפני אבוקה; ולכן [השכל] מעכב את התפשטותם.

ביאור

כוחות ההזנה והעיכול פועלים בעיקר בזמן השינה. כשהאדם ער וחושב, הכוחות הנמוכים האלה נבלעים בשכל הדומיננטי, כמו שלהבת נר שנבלעת לצד אבוקה, ולכן השכל מונע מהם להתפשט במלואם.

אבל בשעת שינה שמסתלק ממשלת כח השכל אז הן מתפשטין ואז הקיבה מעכל ושולח אל הכבד כו׳. וכח הזן והמעכל והדוחה וכה״ג [וכהאי גוונא] הם כחות חיצוניות ותחתוניות שבנפש.

אבל בזמן השינה, כשהשליטה של כוח השכל מסתלקת, הם מתפשטים, ואז הקיבה מעכלת ומעבירה [את המזון] אל הכבד וכו׳. כוחות ההזנה, העיכול והדחייה וכיוצא בהם הם הכוחות החיצוניים והנמוכים שבנפש.

ביאור

בשינה, כשהשליטה של השכל מסתלקת, הכוחות הנמוכים מתפשטים בחופשיות: הקיבה מעכלת ומעבירה את המזון לכבד. ההזנה, העיכול והדחייה הם הכוחות ״החיצוניים״ וה״נמוכים״ של הנפש, הפועלים גם כשהכוחות הגבוהים יותר מסתלקים.

וכך למעלה במלכות דאצי׳ שבלילה תרעין דג״ע [דגן עדן] אסתימו שההארה שנמשך מבחי׳ מל׳ בג״ע [בגן עדן] זיו השכינה זהו עיקר הארת פנימיות המל׳

וכך גם למעלה, במלכות דאצילות: בלילה ״תרעין דג"ע אסתימו״. ההארה הנמשכת מבחינת מלכות לגן עדן — זיו השכינה — היא עיקר הארת הפנימיות של מלכות.

ביאור

כעת המשל מיושם למעלה. בלילה במלכות דאצילות נסגרים שערי גן עדן: זיו השכינה שהנשמות נהנות ממנו בגן עדן הוא האור הפנימי של מלכות, והוא שמסתלק.

(דהיינו שההמשכה מבחי׳ ג״ר [ג׳ ראשונות] שבמל׳ וכמ״ש במ״א בביאור הזהר פ׳ אחרי) ובלילה מסתלק הארה זו אלא שהשפע׳ חיצוניות נמשך אז והיינו ותתן טרף בבי״ע (והמשכה זו מבחי׳ ז״ת [ז׳ תחתונות] שבמל׳)

(כלומר, ההמשכה היא מבחינת ג״ר שבמלכות, כפי שמוסבר במקום אחר בביאור הזהר על פרשת אחרי). בלילה הארה זו מסתלקת, ורק השפעה חיצונית נמשכת אז; זהו פירוש ״ותתן טרף בבי"ע״ (והמשכה זו היא מבחינת ז״ת שבמלכות).

ביאור

האור הפנימי של גן עדן נמשך משלוש הספירות הראשונות, הספירות השכליות שבמלכות. בלילה הוא מסתלק, ורק השפעה חיצונית ממשיכה לבריאה, יצירה ועשיה (״ותתן טרף בבי"ע״ — שהיא נותנת מזון לבני ביתה). השפעה זו נמשכת משבע הספירות התחתונות, הרגשיות, שבמלכות: המינימום הנחוץ לקיום, כמו העיכול בזמן השינה.

וביום נפתחים תרעי דג״ע [דגן עדן] לפי שיש התגברות החסדים חסד אל כל היום ע״כ נמשך אז המשכה הפנימית ואעפ״כ [ואף על פי כן] יש בחי׳ פרוכת פרסא ונמשך המשכה זו

ביום נפתחים שערי גן עדן, משום שהחסדים מתגברים — ״חסד אל כל היום״. לכן נמשכת אז ההמשכה הפנימית. ואף על פי כן יש בחינה של פרוכת, מחיצה, והמשכה זו נמשכת

ביאור

ביום החסדים גוברים, כפי שנאמר ״חסד אל כל היום״, ולכן ההמשכה הפנימית נפתחת. ובכל זאת, גם אז יש מחיצה, כמו הפרוכות שנתלו בפתחי המקדש הפתוחים, וההשפעה עוברת דרכה.

ע״י אמצעות הפרסא והפרסא היא מבחי׳ חשמל שהוא מחיצוניות הבינה שמלביש ומקיף את י״ס [י׳ ספירות] דז״א וי״ס [וי׳ ספירות] דנוק׳ [דנוקבא] כתנו׳ עור ומלבישם מצדיהם

באמצעות המחיצה. המחיצה היא מבחינת החשמל, שמקורו בחיצוניות הבינה, והיא מלבישה ומקיפה את עשר הספירות של ז״א ואת עשר הספירות של נוקבא כמו ״כתנו' עור״, ומלבישה אותן מצדן.

ביאור

המחיצה מזוהה עם החשמל (החשמל שבחזון יחזקאל), שהוא הלבוש החיצוני ביותר של בינה על פי הקבלה. הוא עוטף את הספירות של ז״א ונוקבא מן הצדדים, כמו ״כתנו' עור״ שה׳ עשה לאדם הראשון ולחוה.

והוא בכדי שלא יהיה יניקת החיצונים ומתחת רגליהם הוא בחי׳ מנעל להיות הפסק בין אצילות לבריאה וליצירה כו׳

וזאת כדי שלא תהיה יניקה לחיצונים. ומתחת לרגליהם היא בחינת מנעל, היוצרת הפרדה בין אצילות לבריאה וליצירה וכו׳.

ביאור

מטרת העיטוף היא למנוע מהחיצונים, כוחות הקליפה, לינוק מן הקדושה. החלק שלו שמתחת ל״רגלי״ הספירות נקרא ״מנעל״, והוא יוצר את ההפרדה בין אצילות לעולמות התחתונים.

(ונעל הזה הוא בחי׳ המסך והפרסא המפסיק בין אצילות לבריאה כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שמ״א פ״א ופרק ו׳ ובשער מ׳ פ״א) וכמו שפירש״י [שפירש רש״י] לצניעות דהיינו שלא יהיה

(מנעל זה הוא בחינת המסך והפרסא המפסיקים בין אצילות לבריאה, כפי שנאמר בעץ חיים, שער 41, פרק א׳ ופרק ו׳, ובשער 40, פרק א׳.) וזהו כפי שפירש רש״י: ״לצניעות״, כלומר, כדי שלא יהיה

ביאור

אדמו״ר הזקן מצטט את האריז״ל מעץ חיים: ״מנעל״ זה הוא המסך והפרסא עצמם, המפרידים בין אצילות לבריאה. הוא חוזר על דברי רש״י ״לצניעות״ ומסביר מה המסך משיג.

כל גילוי האור של אצילות בבריאה כ״א בדרך מסך שהמלכות דאצילות בוקע המסך ונעשה עתיק לבריאה (ע׳ [עיין] בע״ח [בעץ חיים] שמ״א פ״א ואגה״ק [ואגרת הקודש] איהו וחיוהי) וכן בכל עולם.

הגילוי המלא של האור מאצילות בבריאה, אך רק דרך מסך: מלכות דאצילות בוקעת את המסך ונעשית עתיק (Atik) של בריאה (ראו עץ חיים, שער 41, פרק 1, ו־Iggeres HaKodesh (אגרת הקודש), [האיגרת] ״איהו וחיוהי״ (הוא וחיותו)). וכך הוא בכל עולם.

ביאור

״צניעות״ פירושה שאצילות אינה מתגלה בגלוי בבריאה. האור שלה עובר רק דרך המסך: מלכות דאצילות ״בוקעת״ את המסך ונעשית עתיק, המדרגה העליונה והנסתרת של בריאה. אותו דפוס חוזר בין כל עולם לעולם שמתחתיו.

שבבריאה נעשה ג״כ חשמל מחיצוניות הבינה ומקיף לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] עד שנעשה מנעל כו׳ (בע״ח [בעץ חיים] שמ״א פ״א שהמסך שבין בריאה ליצירה אינו מבינה דבריאה אלא מת״ת [מתפארת] דבריאה אלא שבת״ת [שבתפארת] יש ג״כ חשמל כמ״ש הרמ״ז [הרב משה זכות] ס״פ יתרו בשם א״י [אדם ישר].

גם בבריאה נוצר חשמל (Chashmal) מחיצוניות הבינה, והוא מקיף את ז״א ונוקבא, עד שהוא נעשה למנעל וכו׳. (ב־עץ חיים, שער 41, פרק 1, [נאמר] שהמסך שבין בריאה ליצירה אינו מבינה דבריאה אלא מתפארת דבריאה; אבל גם בתפארת יש חשמל, כפי שכותב הרמ״ז בסוף פרשת יתרו בשם Adam Yashar (אדם ישר).

ביאור

גם בבריאה הלבוש החיצוני של הבינה שלה עוטף את ז״א ונוקבא ונעשה ל״מנעל״ שמתחתיהם. בהערת סוגריים אדמו״ר הזקן דן בדעה אחרת שב־עץ חיים, שלפיה המסך התחתון הזה בא מתפארת דבריאה, ומיישב בין הדברים: גם בתפארת יש חשמל, כפי שכותב רבי משה זכות, הרמ״ז, ומביא בשם Adam Yashar, ספר קבלי מאת רבי חיים ויטאל, שהיה באותה תקופה עדיין בכתב יד.

ואמנם בלקוטי הש״ס [הששה סדרים] מהאריז״ל [מהאר״י זכרונו לברכה] דט״ז ד״ה לכי ומעטי א״ע [את עצמו] כמ״ש כאן ע״ש ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר).

עם זאת, ב־Likkutei HaShas (לקוטי הש״ס) של האריז״ל, עמ׳ 16, בפסקה הפותחת ״לכי ומעטי א״ע״, הדברים הם כפי שנכתב כאן; ראו שם. וכן ראו את מה שנכתב בביאור על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״.)

ביאור

הוא מוסיף שדברי האריז״ל על הגמרא, בעניין הלבנה שנאמר לה ״לכי ומעטי א״ע״, תואמים את הנאמר כאן, ומפנה את הקורא לביאורו על ״כי ביום הזה יכפר״, שנדפס ב־לקוטי תורה (לקוטי תורה), אחרי.

ולהבין ענין חשמל זה מה ענינו הנה מבשרי אחזה כי במדות אין שם התגלות כל השכל שאם כן היו המדות בטלים בהשכל ולא הי׳ [היה] מהם כלל התפשטות והמשכה

כדי להבין מהו עניינו של חשמל זה, הרי ״מבשרי אחזה״ [זאת]: במדות אין גילוי של השכל כולו, שכן אילו היה כך, המדות היו בטלות בשכל ולא הייתה מהן כלל התפשטות והמשכה.

ביאור

כעת הוא מסביר את החשמל מתוך הניסיון האנושי (״מבשרי אחזה״ [את ה׳]). הרגשות של האדם אינן יכולות להכיל את מלוא שכלו; אילו יכלו, הן היו מתבטלות בו ולא היו מתגלות כלל כרגשות.

אלא שאעפ״כ [שאף על פי כן] מקיף עליהם הארה מועטת מחיצוניות הבינה בחי׳ התבוננות שלמעלה מן המדות בכדי שלא יהי׳ [יהיה] יניקת החיצונים שמהמדות יכול להיות אחיזה לסט״א [לסטרא אחרא]

אף על פי כן, מקיפה אותן הארה מועטת מחיצוניות הבינה — בחינת ההתבוננות שלמעלה מן המדות — כדי שהכוחות החיצוניים לא יינקו משם, שכן מן המדות עלולה להיות אחיזה לסטרא אחרא (הצד האחר),

ביאור

ובכל זאת, אור קטן מחיצוניות הבינה — מעין התבוננות מקיפה שנותרת מעל לרגשות — סובב אותן. תפקידו להגן: מן המדות עלולה הסטרא אחרא, הצד שכנגד הקדושה, להיאחז.

וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו׳ וכן שבה״כ [שבירת הכלים] היה בהמדות לפיכך צ״ל בחי׳ חשמל מקיף שלא יהי׳ [יהיה] להם יניקה מהמדות אלא בדרך שערות וצפרנים כפי הצורך בלבד

כפי שאמרו חז״ל: ״לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל״ וכו׳; וכך גם שבירת הכלים הייתה במדות. לכן נדרשת בחינת חשמל מקיפה, כדי שהכוחות החיצוניים לא יינקו מן המדות אלא בדרך שערות וציפורניים, ורק במידה הנחוצה.

ביאור

חז״ל מציינים שגם חסדו הגדול של אברהם הוליד את ישמעאל, סימן לכך שגם רגש קדוש עלול להוליד דבר שלילי; ושבירת הכלים הקבלית התרחשה במדות. לכן החשמל מקיף אותן ומאפשר לכוחות החיצוניים לינוק רק בדרך של שערות וציפורניים — תוספות הצומחות מן הגוף — ורק במידה הנחוצה.

(כי חשמל זה הוא מהבינה וחו״ב [וחכמה ובינה] הן תרין ריעין כו׳ ומחכמה אין יניקה לחיצונים כנודע מענין הנגעים וכמ״ש ימותו ולא בחכמה לפי שחכמה כח מה בחי׳ בטול לאור א״ס כו׳).

(מפני שחשמל זה בא מן הבינה, וחכמה ובינה הן ״תרין ריעין״ וכו׳; והכוחות החיצוניים אינם יונקים מן החכמה, כידוע מעניין הנגעים (nega’im), וכפי שנאמר: ״ימותו ולא בחכמה״, שכן חכמה היא בחינת כוח מה (koach mah) [הכוח של ״מה״], בחינת ביטול לאור אין סוף וכו׳.)

ביאור

לכן השמירה באה מן הבינה: בינה וחכמה הן ״תרין ריעין״, והחכמה אינה נותנת לכוחות החיצוניים אחיזה כלל, כפי שידוע מדיני הנגעים — נגעי העור המתוארים בוויקרא י״ג–י״ד. אותיות המילה חכמה יוצרות את הביטוי כוח מה, ״הכוח של מה?״: ביטול לפני אור אין סוף. לכן הפסוק ״ימותו ולא בחכמה״ נדרש כך: המוות, תחום הכוחות החיצוניים, אינו מגיע אל החכמה.

ופי׳ ענין החשמל שמלביש לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] והרי הוא חיצוניות אצלן ואעפ״כ [ואף על פי כן] שרשו גבוה מהן שהרי הוא מהבינה.

ההסבר לחשמל שמלביש את ז״א ונוקבא: ביחס אליהם הוא חיצוניות, ואף על פי כן שורשו גבוה מהם, שהרי הוא מן הבינה:

ביאור

כאן מתעורר קושי: החשמל הוא לבוש חיצוני של ז״א ונוקבא, ולכן נראה נמוך ממה שהוא מלביש; ובכל זאת מקורו בבינה, הגבוהה מהם. כיצד ייתכן שהוא גם חיצוני להם וגם נובע ממדרגה גבוהה מהם?

הענין הוא כמו המשל שהוא לבוש להנמשל דהנה צירופי אותיות המשל הם גשמיות נגד הנמשל ולבוש לבד להנמשל

העניין דומה למשל, שהוא לבוש לנמשל. צירופי האותיות של המשל הם גשמיים ביחס לנמשל, ומשמשים לו לבוש בלבד.

ביאור

התשובה היא המשל. משל הוא לבוש למשמעותו: מילותיו ודימוייו גסים וגשמיים ביחס לרעיון שהם מבטאים.

אך מ״מ שרש המשל הוא גבוה מאד נעלה שאין כל אדם יכול לומר משלים אלא משלי שלמה ובגמרא אמרו על רבי מאיר תלתא שמעתא ותלתא מתלי ואמרו משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים כו׳

ובכל זאת, שורשו של המשל גבוה ונעלה מאוד, שכן לא כל אדם יכול לומר משלים, אלא [כגון] ״משלי שלמה״. ובגמרא אמרו על רבי מאיר: ״תלתא שמעתא ותלתא מתלי״; ואמרו: ״משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים״ וכו׳.

ביאור

ובכל זאת, כדי ליצור משלים דרוש שכל גדול ביותר. ״משלי שלמה״ הם הדגם לכך; רבי מאיר חילק את תורתו לשלושה חלקים, שאחד מהם היה משלים; וכשנפטר, נאמר במשנה: ״משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים״.

והיינו כי דוקא מי ששכלו שכל גבוה יכול לצמצם שכלו במשל שיהיה מכוון נגד הנמשל ממש

הטעם לכך הוא שדווקא מי ששכלו נעלה יכול לצמצם את שכלו במשל, כך שיתאים בדיוק לנמשל,

ביאור

רק שכל נעלה מאוד יכול לדחוס את ההבנה שלו בדימוי שמתאים לרעיון בדיוק.

משא״כ מי שאין לו שכל גבוה כל כך די לו במה שיבין השכל כאשר הוא

ואילו מי ששכלו אינו נעלה כל כך, די לו בכך שיבין את הרעיון כפי שהוא,

ביאור

שכל פחות נעלה מסתפק בהבנת הרעיון כפי שהוא.

אבל לא יוכל להסביר פנים במשל ואם יאמר משל לא יהי׳ [יהיה] המכוון כו׳ ועד״ז הוא בחי׳ החשמל שהוא לבוש לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] כהתלבשות השכל במשל

אך הוא אינו יכול להסביר את הרעיון באמצעות משל, ואם יאמר משל, הוא לא יתאים וכו׳. בדומה לכך היא בחינת החשמל [לבוש רוחני], המשמש לבוש לז״א ולנוקבא, כשם שרעיון מתלבש במשל.

ביאור

שכל כזה אינו יכול להבהיר את הרעיון באמצעות משל מתאים; ואם ינסה, המשל יחטיא את מטרתו. כך גם החשמל: הוא לבוש המקיף את המדות, כשם שמשל מלביש רעיון.

והיינו לפי שנמשך מהבינה שהיא למעלה מעלה מהמדות כו׳ רק אח״כ נעשה לבוש לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] והוא למטה מהן כמו שהמשל הוא חיצוניות לגבי הנמשל ולבוש לבד

הטעם לכך הוא שהוא נמשך מבינה, הנעלית בהרבה מן המדות וכו׳; אך לאחר מכן הוא נעשה לבוש לז״א ולנוקבא, ונמצא למטה מהם, כשם שהמשל הוא חיצוניות ביחס לנמשל ולבוש בלבד.

ביאור

מכיוון שהחשמל נמשך מבינה, שורשו גבוה בהרבה מן המדות; רק כשהוא מתבטא הוא נעשה לבוש חיצוני להן ונמצא למטה מהן, כשם שמשל הוא חיצוני ביחס למשמעותו.

והרי א״כ מובן שיש בבחי׳ החשמל הזה ב׳ בחינות א׳ מצד שרשו שהוא גבוה מאד נעלה למעלה מן המדות

מובן אפוא שבבחינת החשמל הזאת יש שני היבטים. הראשון הוא מצד שורשו: הוא גבוה ונעלה מאוד, למעלה מן המדות,

ביאור

לכן יש בחשמל שני היבטים. הראשון הוא שורשו, הנעלה מן המדות.

שהוא מבחי׳ הבינה והב׳ מצד התפשטותו בבחי׳ חיצוניות בבחי׳ צירופי אותיות שהאותיות הם מדרגה האחרונה שבכל הי״ס [הי׳ ספירות] (ומה שמלביש החשמל לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] היינו כמו אותיות שמלבישי׳ להמדות כו׳)

והוא מבחינת בינה. ההיבט השני הוא מצד התפשטותו בחיצוניות, בצורת צירופי אותיות, שהאותיות הן המדרגה האחרונה בכל עשר הספירות (והחשמל מלביש את ז״א ואת נוקבא בדומה לאותיות המלבישות את המדות וכו׳).

ביאור

שורשו נעלה כל כך משום שהוא נמשך מבינה. ההיבט השני הוא האופן שבו הוא מתבטא: בממד החיצוני ביותר, בדומה ל״אותיות״ שהן המדרגה האחרונה בכל ספירה. הלבשת ז״א ונוקבא על ידי החשמל דומה לאותיות ולמילים המלבישות רגשות.

וזהו פי׳ חשמל חש מל פי׳ חש לשון שתיקה היינו מצד בחי׳ א׳ שבו שהוא שרשו מהבינה

זהו פירוש חשמל (Chashmal): חש (chash), שפירושו שתיקה; זהו מצד הבחינה הראשונה שבו, ששורשו בבינה.

ביאור

המילה חשמל מתחלקת לשניים: חש, ״שתיקה״, ומל, ״דיבור״. חש, שתיקה, משקף את הבחינה הראשונה שבו, ששורשו בבינה.

כי סייג לחכמה שתיקה כי הוי״ה בחכמה ולכן החכמה היא בחי׳ ביטול וזהו השתיקה וע״ד שמשה רבע״ה [רבינו עליו השלום] הי׳ [היה] כבד פה כו׳.

שהרי ״סייג לחכמה שתיקה״, כי הוי׳ בחכמה, ולכן חכמה היא בחינת ביטול, וזו השתיקה; וכעין זה, משה רבינו ע״ה היה ״כבד פה״ וכו׳.

ביאור

״סייג לחכמה שתיקה״ (אבות): חכמה היא מקומה של הוי׳ והיא ביטול גמור, והשתיקה מבטאת את הביטול הזה. בדומה לכך, משה, הגדול בחכמה, היה ״כבד פה״.

ומל לשון דיבור והתגלות זהו מצד בחי׳ הב׳ שבו כשנעשה לבוש לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] כמו האותיות שמלבישי׳ הנמשל ועי״ז יוכל להיות השפעה זהו פי׳ מל:

ומל פירושו דיבור והתגלות; זהו מצד הבחינה השנייה שבו, כשהוא נעשה לבוש לז״א ולנוקבא, בדומה לאותיות המלבישות את הנמשל, ועל ידי כך יכולה להימשך השפעה. זהו פירוש מל.

ביאור

מל, ״דיבור״, הוא הבחינה השנייה: החשמל כלבוש לז״א ולנוקבא, בדומה לאותיות המלבישות את המשמעות. באמצעות לבוש זה יכולה השפעה להימשך אל המדרגות שמתחת.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה משלימה את המשל על השינה ומיישמת אותו ליום וללילה במלכות דאצילות. לאחר מכן היא מזהה את המחיצה עם החשמל, הלבוש החיצוני של בינה המקיף את הספירות הרגשיות ונעשה ״מנעל״ בין העולמות. באמצעות משל מוסבר כיצד החשמל יכול להיות מושרש למעלה מן הדבר שהוא מלביש, ושמו נקרא על פי ״חש״ — שתיקה, שורשו — ו״מל״ — דיבור, ביטויו.

לעומק

הפסקה הולכת בעקבות עץ חיים, שאותו היא מצטטת משער 41 (שער דרושי אבי״ע): שם החשמל הוא הלבוש החיצוני של אימא (בינה), המלביש את ז״א ונוקבא מכל הצדדים, גם מתחת לרגליהם, כדי להגן עליהם מפני החיצונים. בצדדים הוא נקרא לבושים, ומתחת לרגליהם — מנעלים. לפי המספור שבספריא, שבו מספר השערים גדול באחד, הקטע נמצא בשער 42, פרק 13. שני הצדדים של החשמל — שורש נעלה וביטוי נמוך — הם עיקרון חוזר בחסידות: כל מה שמסתיר צריך להיות מושרש למעלה יותר מן הדבר שהוא מסתיר. הקשר של חכמה לביטול (כוח מה), ושל בינה לחשמל המגן, מקביל לאופן שבו התניא מתאר את חכמה כמדרגה ששום דבר אינו יכול להתנגד לה.

מראי מקומות

  1. 1
    בביאור הזהר פ׳ אחרי · לכ״ק אדה״א עז, ב תאנא אתעברת, וראה גם ביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר הצמח צדק פ׳ אחרי ע׳ שנג ואילך.
  2. 2
    ותתן טרף · Proverbs 31:15
  3. 3
    חסד אל כל היום · Psalms 52:3
  4. 4
    כתנו׳ עור · Genesis 3:21
  5. 5
    מתחת רגליהם · Sefer Etz Chaim 42:13:1
  6. 6
    ומלבישם מצדיהם . . הוא בחי׳ מנעל · עיין בד״ה פתח אלי׳ תרנ״ח ע׳ סט.
  7. 7
    ונעל הזה · ענין הפרסא זה ראה אוה״ת תצוה ע׳ א׳תשי.
  8. 8
    חשמל מחיצוניות הבינה · ראה לקמן צז, ג.
  9. 9
    בשם א״י · =ספר ”אדם ישר”. אחד מספרי מהרח״ו בזמן אדה״ז והצ״צ היה בכתב יד. נדפס בשנת תרמ״ה בקראקא.
  10. 10
    בלקוטי הש״ס מהאריז״ל · מס׳ חולין, נעתק בלקו״ת פ׳ אחרי כז, ד.
  11. 11
  12. 12
    ע״פ כי ביום הזה יכפר · לקו״ת אחרי כז, ד.
  13. 13
    ולהבין ענין חשמל · בענין החשמל — ראה סה״מ תקס״ב ע׳ רנג. ובכרך ב ע׳ תקכא. מאמרי אדה״א ויקרא כרך ב ע׳ תצב. ע׳ תשנא. אוה״ת בראשית כרך ג תצו, ב. שמיני ע׳ נה. ואתחנן ע׳ ריד. וע׳ רכג. פ׳ תצוה ע׳ א׳תרלט. ד״ה מצה זו תר״מ סעי׳ מה. נזכר בלקו״ת שה״ש יח, ג.
  14. 14
    מבשרי אחזה · Job 19:26
  15. 15
    לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל · ספרי דברים לב, ט.
  16. 16
    לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל · Sifrei Devarim 312:1–2
  17. 17
    וחו״ב הן תרין ריעין · Zohar III, 4a
  18. 18
    ימותו ולא בחכמה · Job 4:21
  19. 19
    ופי׳ ענין החשמל · ראה ע״ח שער מ״א פ״ג. לקו״ת אמור לו, ג.
  20. 20
    ופי׳ ענין החשמל · Sefer Etz Chaim 41:3:1
  21. 21
    שו״ה שמלביש — שרשו גבוה מהן · בד״ה והי׳ ברכה תרל״ט מציין על זה: והנה אם היות שרשו גבוה יותר עכ״ז הוא עצמו למטה מזו״נ וגורם המעטת האור, עד שהאור שעובר ונמשך דרך המסך אינו ערוך כלל לגבי האור שלמעלה מהמסך ע״ד כי שמש ומגן כו׳, וכנודע מענין אור של תולדה כו׳.
  22. 22
    שהרי הוא מהבינה · ראה מאו״א ח, יב.
  23. 23
    מ״מ שרש המשל הוא גבוה מאד · באוה״ת פ׳ יתרו ע׳ תתכ מציין לכאן.
  24. 24
    משלי שלמה · Proverbs 1:1
  25. 25
    ובגמרא אמרו · Sanhedrin 38b:22
  26. 26
    ואמרו משמת רבי מאיר · Sotah 49a:15–16
  27. 27
    כהתלבשות השכל במשל · בסה״מ תרס״ט ע׳ פא כ׳ ”שהחשמל הוא כמו משל ובמ״א מבואר שהחשמל הוא כמו אותיות המח׳ ומזה נעשה הפרסא שזהו כמו משל כו׳ כמ״ש בתו״א ד״ה פתח אליהו” ע״ש.
  28. 28
    שיש בבחי׳ החשמל הזה ב׳ בחי׳ · ראה גם דרך מצותיך ז, א.
  29. 29
    פי׳ חשמל · Zohar III, 223b
  30. 30
    פי׳ חש לשון שתיקה · ראה אוה״ת למגילת אסתר ד״ה ויהי בימי אחשורוש ע׳ א, מה שהקשה בפע״ח [ע״ח] שער מ״ט שער ק״נ פ״ב ע״ש.
  31. 31
    שרשו מהבינה · אוה״ת בראשית קט, א בשם הע״ח שער מ״א פ״א ”כי ענין החשמל שהוא לבוש החיצון של בינה, והבינה מלבשת את זו״נ במלבוש זה לשומרם מיניקת החיצונים. והנה החשמל הזה מלביש לזו״נ מכל צדיהם אפילו מתחת רגליהם ומה שהוא מצדם נק׳ מלבושי׳ ומה שהוא מתחת רגליהם נק׳ מנעלים. והנה נעל הזה הנז׳ הוא עצמו המסך המפסיק בין אצי׳ לבריאה עכ״ד”, עכ״ל שם וע״ש בארוכה. וראה גם באוה״ת פ׳ שמיני ע׳ נט.
  32. 32
    לחכמה שתיקה · Pirkei Avot 3:13
  33. 33
    כבד פה · Exodus 4:10

המלאכים השותקים ו״יש מאין״ ¶3–4

3והנה זהו בחשמל שבי״ס [שבי׳ ספירות] עצמן וכן במלאכים שיש כמה אלפים רבבות מדרגות כמ״ש היש מספר לגדודיו ויש מהם שהם מבחי׳ החשמל ע״י כלים דאצילות

והנה, [כך] הוא הדבר גם לגבי החשמל (Chashmal) [מסך רוחני] שבתוך עשר הספירות עצמן. כך גם אצל המלאכים, שיש להם אלפים ורבבות של דרגות, כפי שנאמר: ״היש מספר לגדודיו״. חלקם הם מבחינת החשמל, באמצעות הכלים של עולם האצילות.

ביאור

כל מה שנאמר עד כאן נוגע לחשמל שבספירות עצמן. אולם אותו מבנה קיים גם אצל המלאכים, המופיעים בדרגות רבות מספור (״היש מספר לגדודיו״), וחלקם נוצרים מן החשמל, באמצעות הכלים של עולם האצילות.

(ור״ל [ורוצה לומר] שזה שנת״ל [שנתבאר לעיל] הוא ענין החשמל דבינה דאצילות המקיף לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] דאצילות כנ״ל וכמו כן יש ג״כ בזו״נ [בזעיר אנפין ונוקבא] דבי״ע ג״כ בחי׳ חשמל ומזה נמשך המסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה.

(כלומר, הכוונה היא שמה שנתבאר לעיל הוא בחינת החשמל של בינה דאצילות, המקיפה את ז״א ונוקבא דאצילות, כנ״ל; וכמו כן, גם בז״א ובנוקבא של בריאה, יצירה ועשיה יש בחינת חשמל, וממנו נמשך המסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה.)

ביאור

הבהרה מוסגרת: החשמל שנתבאר לעיל שייך לבינה דאצילות, המקיפה את ז״א ונוקבא דאצילות. בכל עולם תחתון יש חשמל משלו המקיף את הז״א והנוקבא שלו, וממנו נמשכים המסכים שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה.

ושם יש ג״כ מלאכים שהם מבחי׳ חשמל וכידוע שמט״ט [שמטטרון] נק׳ נעל דשכינתא והרי נתבאר שהנעל זהו בחי׳ חשמל כו׳) וע״ז ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] בשעה שהדבור יוצא מפי הקב״ה חשות.

וגם שם יש מלאכים שהם מבחינת החשמל; וכידוע, מטטרון (מט״ט) נקרא ״נעל דשכינתא״, והרי נתבאר שהנעל היא בחינת החשמל וכו׳.) ועל כך אמרו חז״ל: ״בשעה שהדבור יוצא מפי הקב״ה חשות״. חשות (chashos), כלומר, שותקים.

ביאור

גם בעולמות התחתונים יש מלאכים שנוצרים מן החשמל. מטטרון, המלאך הבכיר, נקרא ״נעל דשכינתא״; מאחר שה״נעל״ הוסברה כבחינת החשמל, הדבר מתאים. זהו גם הרקע לדברי הגמרא: ״בשעה שהדבור יוצא מפי הקב״ה חשות״ — מלאכי החשמל שותקים.

פי׳ הקב״ה הוא ז״א כמו פי׳ קוב״ה [קודשא בריך הוא] ושכינתיה שכינתי׳ היינו מה ששוכן ומתלבש בתחתונים וקדוש הוא מובדל כך בחי׳ מלכות אין מלך בלא עם הוא בחי׳ השוכן ומתלבש בעם

הביאור הוא ש״הקב״ה״ הוא ז״א, כפי שעולה מן הביטוי ״קוב״ה ושכינתיה״. ״שכינתיה״ היא הבחינה השורה ומתלבשת בתחתונים, ואילו ״קדוש״ פירושו מובדל. לכן בחינת המלכות — ״אין מלך בלא עם״ — היא הבחינה השורה ומתלבשת בעם,

ביאור

כדי לבאר את דברי חז״ל, אדמו״ר הזקן מגדיר את המונחים: ״הקב״ה״ מציין את ז״א, ו״שכינתיה״ את המלכות, כפי שעולה מן הביטוי המוכר ״קוב״ה ושכינתיה״. שכינה פירושה שהייה: הבחינה השורה בתוך הנבראים ומתלבשת בהם, כשם שמלך זקוק לעם שעליו ימלוך; ״קדוש״ פירושו מובדל ונעלה מהם.

משא״כ מדותיו ית׳ לך ה׳ הגדולה כו׳ אין להם ערך ויחס לעם וזהו בחי׳ קדוש.

ואילו למדותיו ית׳ — ״לך ה׳ הגדולה כו׳״ — אין ערך ויחס לעם, וזו בחינת ״קדוש״.

ביאור

מדותיו של ה׳ כפי שהן מצד עצמן — ״לך ה׳ הגדולה כו׳״ — אינן קשורות לנבראים ואין להן יחס או מידתיות ביחס אליהם. רוממות זו היא משמעות המושג ״קדוש״, ולכן ״הקב״ה״ מציין את ז״א.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מרחיבה את הדיון בחשמל מן הספירות אל כל אחד מן העולמות התחתונים ואל המלאכים, ומביאה את דברי חז״ל שלפיהם מלאכי החשמל משתתקים כאשר דיבורו של ה׳ יוצא. היא מגדירה את ״הקב״ה״ כז״א, המובדל מן העולמות, ואת השכינה כמלכות, השורה בהם.

לעומק

הזיהוי של מטטרון עם ״נעל דשכינתא״ מובא בתיקוני זהר, וקושר את החשמל של המלאכים ל״נעל״ — המסך — שבין אצילות לבריאה, כפי שתואר בפסקה 2. הצירוף ״קוב״ה ושכינתיה״ כז״א ונוקבא, והביטוי ״אין מלך בלא עם״ כהגדרה של מלכות, הם יסודות מקובלים בחסידות חב״ד.

מראי מקומות

  1. 1
    היש מספר לגדודיו · Job 25:3
  2. 2
    בחי׳ חשמל ומזה נמשך המסך · וכ״ה בלקו״ת שה״ש נא, א. דרך מצותיך ז, ב. וראה בד״ה הגהות לפתח אלי׳ תרנ״ח קרוב לסופו שצ״ע למ״ש בפרדס בשעה״כ ערך פרוכת ובכמה דרושי דא״ח שהפרסא שבין אצילות לבריאה הוא בחי׳ מלכות, ע״ש. וראה ג״כ ביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר הצ״צ פ׳ חיי שרה ע׳ עה-עו.
  3. 3
    שמט״ט נק׳ נעל דשכינתא · ראה ת״ז תיקון כא (סא, א). פרדס שער אבי״ע פ״ד. קהלת יעקב ערך מט״ט. לקו״ת שה״ש מג, ב ואילך. וראה שם מד, ב למה נק׳ נעל.
  4. 4
    שמט״ט נק׳ נעל דשכינתא · Tikkunei Zohar 61a:4–5
  5. 5
    בשעה שהדבור יוצא מפי הקב״ה חשות · Chagigah 13b:1
  6. 6
    אין מלך בלא עם · נסמן לעיל ה, א. לקמן עג, ד.
  7. 7
    לך ה׳ הגדולה · I Chronicles 29:11

4והדבור שיוצא מפי הקב״ה הוא בחי׳ התגלות היינו מל מחשמל והוא כשזו״נ [כשזעיר אנפין ונוקבא] בוקעי׳ [בוקעים / בוקעין] המסך ויורדי׳ ומתגלי׳ בעולם שלמטה

והדיבור היוצא מפי הקדוש ברוך הוא הוא בחינת התגלות, היינו ״מל״ שבחשמל. זה קורה כאשר ז״א (המדות הרגשיות) ונוקבא (הנקבה, כלומר מלכות) בוקעים את המסך, יורדים ומתגלים בעולם שלמטה.

ביאור

הדיבור היוצא מפי הקב״ה הוא גילוי, בחינת הצד של ״מל״ (דיבור) שבחשמל. הדבר מתרחש כאשר ז״א ונוקבא בוקעים את המסך ויורדים להתגלות בעולם שלמטה.

ואזי הם המלאכים חשות שהם נכללים בביטול שנמשך מבחי׳ חכמה כנ״ל בענין סייג יג, אלחכמה שתיקה

אז המלאכים שותקים (״חשות״), משום שהם נכללים בביטול הנמשך מבחינת חכמה, כפי שהוסבר לעיל בעניין ״סייג לחכמה שתיקה״.

ביאור

באותו רגע מלאכי החשמל משתתקים: הם נכללים בביטול לפני ה׳ הנמשך מחכמה, ב״שתיקה״ שתוארה לעיל בעניין ״סייג לחכמה שתיקה״. האור המתגלה מציף אותם, ולכן אין הם יכולים לומר דבר.

משא״כ כשאין הדבור יוצא כו׳ שהוא בחי׳ הסתלקות אז הם ממללות שהם ברעש גדול ואומרי׳ ברוך כבוד כו׳.

לעומת זאת, כאשר הדיבור אינו יוצא וכו׳, כלומר במצב של הסתלקות, הם ממללים, משום שהם ״ברעש גדול״ ואומרים ״ברוך כבוד כו׳״.

ביאור

כאשר הדיבור אינו יוצא, והאור האלוקי מסתלק, המלאכים מדברים. זהו המצב שבו הם ״ברעש גדול״ וקוראים ״ברוך כבוד כו׳״, כלומר את כבוד ה׳ ממקומו: השבח הרם שלהם שייך למצב שבו האור מסתלק.

זהו ענין החשמל שמקיף ומלביש לזו״נ [לזעיר אנפין ונוקבא] מצדיהן שהוא בכדי שלא יהי׳ [יהיה] יניקת החיצונים. אך מתחת רגליהם הוא בחי׳ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב הוא בחי׳ מלכות.

זהו עניין החשמל המקיף ומלביש את ז״א ונוקבא מצדדיהם, כדי שלא תהיה יניקת החיצונים. אך מתחת לרגליהם יש בחינה של ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״, והיא בחינת מלכות.

ביאור

זהו החשמל המקיף את ז״א ונוקבא מצדדיהם ושומר עליהם מפני החיצונים. מתחת ל״רגליהם״ נמצאת הנעל, הנרמזת בפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״, שאותה מזהה אדמו״ר הזקן עם מלכות.

נעל זה אינו לבד בשביל שלא יהי׳ [יהיה] יניקת החיצונים אלא הוא מפסיק שלא יהי׳ [יהיה] גילוי כל האור שבאצילות דאיהו וגרמוהי חד להיות כך בבריאה

הנעל הזאת אינה נועדה רק למנוע יניקת החיצונים; היא גם מפסיקה, כדי שהגילוי המלא של האור שבאצילות, שבו ״דאיהו וגרמוהי חד״, כלומר ״איהו וגרמוהי״ (הוא וכליו) אחד, לא יהיה כך בבריאה,

ביאור

לנעל יש תפקיד נוסף מלבד ההגנה. היא מונעת את גילויו בבריאה של מלוא האור שבאצילות, שבה ״איהו וגרמוהי״ — הוא וכליו — אחדות גמורה.

אלא שיהי׳ [שיהיה] בחי׳ בריאה יש והיינו ע״י שהמסך מפסיק בין אצי׳ לבריאה והאור שנמשך מאצי׳ ע״י המסך להחיות בריאה הוא אור של תולדה

אלא שבריאה תהיה בבחינת יש [מציאות הנתפסת כעצמאית]. הדבר נעשה באמצעות המסך המפסיק בין אצילות לבריאה; האור הנמשך מאצילות דרך המסך כדי להחיות את הבריאה הוא אור של תולדה.

ביאור

במקום זאת, בריאה אמורה להתקיים כ״יש״, מציאות החשה את עצמה נפרדת. המסך שבין אצילות לבריאה גורם לכך שהאור המגיע לבריאה כדי להחיות אותה הוא רק אור של תולדה — תולדה של האור, ולא עצמותו.

ולכן נק׳ הבריאה יש מאין והגם דממך הכל כתיב וכולא קמיה כלא חשיבי עכ״ז [עם כל זה] נק׳ יש מאין מפני שהתהוות היש הוא מבחי׳ האור שנמשך ע״י הפרסא שהוא בחי׳ אין

לכן הבריאה נקראת ״יש מאין״. ואף שכתוב ״ממך הכל״ ו״וכולא קמיה כלא חשיבי״, בכל זאת היא נקראת יש מאין, משום שהתהוות היש היא מן האור הנמשך דרך הפרסא, שהוא בחינת ״אין״ [אור הנחשב ל״אין״ ביחס לאור שלמעלה מהפרסא],

ביאור

משום כך הבריאה נקראת ״יש מאין״. אפשר לשאול: הרי הכול בא מה׳ — ״ממך הכל״ — והכול נחשב לאין לפניו — ״וכולא קמיה כלא חשיבי״ — אז מדוע נקרא המקור ״אין״? התשובה היא שהמציאות הנבראת באה מהאור העובר דרך הפרסא, ואור זה נחשב ״אין״.

שהרי אין זה מהות ועצמות האור שלפני הפרסא אלא אור של תולדה שהוא בחי׳ אין לגבי עצם האור שלמעלה מהפרסא.

שהרי אין זה מהותו ועצמותו של האור שלפני הפרסא, אלא אור של תולדה, שהוא בחינת ״אין״ ביחס לעצם האור שלמעלה מהפרסא.

ביאור

האור הזה נחשב ״אין״ משום שאינו עצמות האור שמעל לפרסא; ביחס לעצמות זו, אור התולדה הוא כ״אין״. לכן ״יש מאין״ מתאר את מקור הבריאה ביחס לאור האמיתי, ולא ביחס לקב״ה עצמו.

(ועיין בזוהר ח״ב [חלק ב׳] דע״ח ב׳ רזא דחשמל כו׳ ובזהר הרקיע שם ובהרמ״ז [ובהרב משה זכות] ובספר הדרת מלך סי׳ ל׳ וסי׳ נ״ה):

(ועיינו גם בזהר, חלק ב, דף ע״ח ע״ב, ״רזא דחשמל״ וכו׳, ובזהר הרקיע שם, וברמ״ז, ובספר הדרת מלך, סימנים ל׳ ונ״ה.)

ביאור

אדמו״ר הזקן מסיים בהפניות לעיון נוסף: ל״רזא דחשמל״ שבזהר, לפירוש האריז״ל זהר הרקיע על אותו קטע, לרבי משה זכות (הרמ״ז), ולפירוש לזהר הדרת מלך.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מסבירה את דברי הגמרא: כאשר הדיבור של ה׳, כלומר הגילוי, יוצא, מלאכי החשמל שותקים מתוך ביטול; וכאשר הוא אינו יוצא, הם מדברים. לאחר מכן מוסבר שה״נעל״ שמתחת לז״א ולנוקבא אינה משמשת רק להגנה: היא מגבילה את האור המגיע לבריאה לאור של תולדה, וכך מאפשרת לבריאה להתהוות כ״יש מאין״.

לעומק

המשמעות של ״יש מאין״ כאן מדויקת: ה״אין״ אינו עצמות ה׳, אלא אור התולדה העובר דרך הפרסא, שנחשב ״אין״ רק ביחס לאור שלמעלה ממנו. הדברים מקבילים לדיון בלקוטי תורה, פרשת ראה (26d), ובאגרת הקודש 20, המצוטטים בהערות קה״ת, ומסבירים מדוע הבריאה נקראת ״יש מאין״ אף שכתוב ״ממך הכל״.

מראי מקומות

  1. 1
    ואזי הם המלאכים חשות · ראה ד״ה בשעה שהקדימו תרס״ז (בהמשך תרס״ו ע׳ תנו) בהיפך.
  2. 2
    ברעש גדול ואומרי׳ ברוך כבוד · Ezekiel 3:12
  3. 3
    בכדי שלא יהי׳ יניקת החיצונים · בביאה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תשעב יש הערה לכאן.
  4. 4
    מה יפו פעמיך · Song of Songs 7:2
  5. 5
    נעל . . אלא הוא מפסיק · פע״ח שער א׳ פ״ג.
  6. 6
    אור של תולדה · ע״ח שער מ״א שער דרושי אבי״ע פא. וראה המשך תער״ב כרך ג ע׳ א׳שצג.
  7. 7
    אור של תולדה · Sefer Etz Chaim 42:13:1–2
  8. 8
    ממך הכל · דברי-הימים-א כט, יד.
  9. 9
    דממך הכל · I Chronicles 29:14
  10. 10
    ולכן נק׳ הבריאה יש מאין והגם דממך הכל כתיב · ראה לקו״ת פ׳ ראה כו, ד. שם יט, ג. ובאגה״ק סי׳ כ ובליקוט פי׳ שם בארוכה.
  11. 11
    בזוהר ח״ב דע״ח ב׳ רזא דחשמל · Zohar, Yitro 13:235–14:246
  12. 12
    ובזהר הרקיע · להאריז״ל.
  13. 13
    ובהרמ״ז · פ׳ יתרו. ראה לקו״ת שה״ש נא, א ”ומבואר בהרמ״ז ס״פ יתרו (בדף ע״ח) שסוד החשמל הוא בת״ת בין דאימא בין דז״א”. וכ״ה באוה״ת בראשית כרך ג תעט, א. וראה שם בפ׳ וישלח כרך ב רמג, א.
  14. 14
    ובספר הדרת מלך · להרב שלום בוזאגלו, באורים על הזהר והאדרות, אמסטרדם תקכ״ו.

שבת, ימי החול וקליפת נוגה ¶5

5והנה בשבת מאיר אור האצילות למטה על ידי התלבשות הבריאה לבד ואינו אלא מסך אחד

כעת, בשבת, אור האצילות מאיר למטה כשהוא מתלבש בבריאה בלבד, ויש רק מסך אחד.

ביאור

כעת מיושם מבנה המסכים על הזמן. בשבת אור האצילות מגיע למטה כשהוא מתלבש בבריאה בלבד, ולכן הוא עובר רק דרך מסך אחד — המסך שבין אצילות לבריאה.

משא״כ בימות החול יש הפרש בין א״י [ארץ ישראל] לח״ל [לחוץ לארץ] שבא״י [שבארץ ישראל] ההנהגה ע״י יצירה ובח״ל [ובחוץ לארץ] ע״י עשייה. והנה כל זה עדיין בבחי׳ קדושה וצבא השמים לך משתחוים שגם היש בטל

לעומת זאת, בימות החול יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: בארץ ישראל ההנהגה [האלוקית] היא באמצעות עולם היצירה, ובחוץ לארץ — באמצעות עולם העשיה. כל זה עדיין בתחום הקדושה, ו״צבא השמים לך משתחוים״, שכן אפילו ה״יש״ (yesh) [תחושת המציאות] בטל.

ביאור

בימות החול האור עובר דרך מסכים נוספים, וגם למקום יש חשיבות: בארץ ישראל הנהגת ה׳ את העולם נעשית באמצעות היצירה, ובחוץ לארץ באמצעות העשיה, שהיא עולם נמוך יותר. ואף על פי כן, כל העולמות האלה עדיין קדושים; אפילו ה״יש״ שבהם מתבטל לפני ה׳, כפי שנאמר: ״צבא השמים לך משתחוים״.

(ולכן פרכת ופרסות הנ״ל הם בחי׳ פרכת המבדילות בין קדש לקדש שהרי הפרסא המבדיל בין ע״ס [עשר ספירות] דיצירה לע״ס [לעשר ספירות] דעשייה הרי גם ע״ס [עשר ספירות] דעשייה הוא קודש)

(לכן הפרוכות והמחיצות שהוזכרו לעיל הן בחינת פרוכות המבדילות בין קודש לקודש; שהרי גם עשר הספירות של העשיה קדושות, אף שהפרסא מבדילה בינן לבין עשר הספירות של היצירה.)

ביאור

מכאן שהפרוכות והמחיצות שנדונו עד כה מפרידות בין קודש לקודש, כמו הפרוכת שבמקדש בין הקודש לקודש הקודשים. גם עשר הספירות של העשיה, העולם הנמוך ביותר, קדושות.

אך מעשייה ולמטה יש עוד מסך ופרסא הוא ק״נ [קליפת נוגה] והוא בחי׳ ערלה החופפת על הברית

אבל מעולם העשיה ולמטה יש מסך ופרסא נוספים, והם קליפת נוגה (kelipas nogah) [הקליפה הזוהרת]; והיא בחינת ערלה (orlah) [העורלה] המכסה על הברית.

ביאור

אולם מתחת לעשיה יש סוג נוסף של מסך: קליפת נוגה, תחום שאינו קדוש ואינו טמא וניתן להטותו לכאן או לכאן. היא נמשלה לערלה המכסה על הברית.

(כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ש״מ [שער מ׳] פ״א ונק׳ ק״נ [קליפת נוגה] כו׳ והיא הערלה המכסה על היסוד) והוא הבדלה בין קדש לחול

(כפי שנכתב ב-עץ חיים (עץ חיים), שער מ׳, פרק א׳: היא נקראת קליפת נוגה וכו׳, והיא הערלה המכסה על יסוד.) והיא ההפרדה בין קודש לחול.

ביאור

עץ חיים של האריז״ל קורא לה קליפת נוגה ומתאר אותה כערלה המכסה על יסוד. מסך זה אינו מפריד בין קודש לקודש, אלא בין קודש לחול — ענייני היומיום והחולין.

(ואפשר שהפרסא הוא בין ע״ס [עשר ספירות] דעשייה לק״נ [לקליפת נוגה] וא״כ אפשר הוא ג״כ בחי׳ חשמל המפסיק בין ע״ס [עשר ספירות] דעשייה לנוגה.

(ואפשר שהפרסא היא בין עשר הספירות של העשיה לקליפת נוגה, ואם כן ייתכן שהיא גם בחינת חשמל (Chashmal), המפריד בין עשר הספירות של העשיה לנוגה.)

ביאור

אדמו״ר הזקן מציע שייתכן שהפרסא שבין הספירות של העשיה לקליפת נוגה היא עצמה מעין חשמל, המפריד בין הקדושה לנוגה. (בכתב יד אחד ההערה נפתחת במילים ״ובמ״א מצאתי״.)

גם במ״א בפ׳ ואתחנן ע״פ שמע כו׳ נתב׳ ג״כ שההבדלה הוא ע״י בחי׳ חשמל וגם במ״א נת׳ [נתבאר] ענין בחי׳ עטופים שהוא ממוצע בין קדושה לק״נ [לקליפת נוגה] כו׳)

גם במקום אחר, בפרשת ואתחנן, על הפסוק ״שמע״ וכו׳, מבואר שההפרדה נעשית באמצעות בחינת החשמל; ובמקום אחר מבואר גם עניינה של בחינת העטופים (atufim) [הצאן החלוש], שהיא ממוצעת בין הקדושה לקליפת נוגה וכו׳.)

ביאור

הוא מביא לכך תמיכה מן המאמר שלו על קריאת שמע בפרשת ואתחנן, שבו מוסבר גם שההפרדה נעשית באמצעות החשמל, ומדיון אחר בעניין העטופים — הצאן החלוש שבבראשית ל׳ — מדרגה שבין הקדושה לקליפת נוגה.

וזהו ענין אשר ברא אלקים לעשות לתקן ותורמסין צריכין תקון כו׳ כי האדם נברא בצלמנו כדמותנו ויש לו מסך זה

וזהו פירוש ״אשר ברא אלקים לעשות״ — לתקן; וכמאמר ״ותורמסין צריכין תקון״ וכו׳. שהרי האדם נברא ״בצלמנו כדמותנו״, ויש לו מסך זה,

ביאור

כך מתבאר הפסוק ״אשר ברא אלקים לעשות״: הבריאה הושארה לאדם כדי ״לעשות״, כלומר להשלים ולתקן, כפי שאומר המדרש שגם את התורמוסים צריך לתקן לפני שאפשר לאוכלם. האדם, שנברא ״בצלמנו״, כולל בתוכו את המסך הזה של נוגה.

וצריך לתקן להיות החול בחי׳ חולין שנעשו על טהרת הקדש והיינו ע״י שנכללים בקדושת השבת

ועליו לתקן [אותו], כך שהחול יהיה בבחינת ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״; וזה נעשה על ידי הכללתו בקדושת השבת.

ביאור

תפקידו לתקן את החול, כך שיהפוך ל״חולין שנעשו על טהרת הקדש״, כמו מאכל רגיל שמתייחסים אליו בקפדנות שבה מתייחסים למאכל קודש. הדבר נעשה על ידי הכללת ימי החול בקדושת השבת.

כי שבת הוא קודש שאז מאיר אור האצילות ע״י הבריאה בלי מסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשייה וכ״ש [וכל שכן] שק״נ [שקליפת נוגה] אינו מפסיק אז שמאיר שלא על ידו כו׳

השבת היא קודש: אז אור האצילות מאיר דרך בריאה, בלי המסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה; ועל אחת כמה וכמה שקליפת נוגה אינה מפסיקה אז, שכן [האור] מאיר שלא באמצעותה וכו׳.

ביאור

השבת קדושה משום שבה אור האצילות מאיר דרך בריאה בלבד, בלי המסכים שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה. על אחת כמה וכמה שקליפת נוגה אינה מתערבת, שכן האור כלל אינו עובר דרכה.

ולכן האדם הוא מובדל ממלאכת החול שאינו עוסק בדברים גשמיים אלא שבת להוי״ה אלקיך בבחינת ביטול הגם שהוא ביטול דבריאה בחינת יש מי שבטל כו׳

לכן האדם מובדל ממלאכת החול ואינו עוסק בדברים גשמיים, אלא ״שבת להוי׳ אלקיך״, בבחינת ביטול — אף שזהו ביטול של בריאה, הבחינה שבה יש [עדיין] מי שבטל וכו׳.

ביאור

זו הסיבה שיהודי שובת ממלאכת ימי החול ואינו עוסק בעניינים גשמיים: היום הוא ״שבת להוי׳ אלקיך״, מצב של ביטול. אך זהו עדיין רק הביטול של בריאה, של נברא שהוא בבחינת ״יש״ ומבטל את עצמו, ולא האחדות השלמה של אצילות.

משא״כ בימות החול שהתהוותו ע״י יצירה ועשייה שם יש קליפת נוגה החופפת אך ע״י שמברר בששת ימי החול בירורי נוגה יגיע כפיך

לעומת זאת, בימות החול, שהתהוותם היא באמצעות יצירה ועשיה, יש קליפת נוגה החופפת עליהם. אך על ידי בירור הנוגה בששת ימי החול — ״יגיע כפיך,

ביאור

בימות החול, שהתהוותם היא באמצעות יצירה ועשיה, קליפת נוגה מרחפת על החיים. אך האדם מברר את הנוגה בששת הימים, באמצעות ״יגיע כפיך״.

כי תאכל שעוסק באמונה לשם שמים ומתפלל ולומד בכח זה עי״ז נעשי׳ [נעשית / נעשים] החולין עטה״ק [על טהרת הקודש] וע״ז אומרים במו״ש [במוצאי שבת] ברוך המבדיל בין קודש לחול כי להיות הבדלה ופרסא הוא ממקום גבוה ונעלה כנ״ל בענין חשמל כו׳

כי תאכל [אותו]״: הוא עוסק במלאכתו בנאמנות ולשם שמים, ומתפלל ולומד בכוח זה; ועל ידי כך נעשים החולין ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. ועל כך אומרים במוצאי שבת: ״ברוך המבדיל בין קודש לחול״, שכן ההבדלה והפרסא באות ממקום גבוה ונעלה, כפי שנתבאר לעיל בעניין החשמל וכו׳,

ביאור

הוא עובד ביושר ולשם שמים, ולאחר מכן מתפלל ולומד בכוח שמעניקה לו עבודתו. כך החולין מתעלים לקדושה. לכן במוצאי שבת מברכים על ״המבדיל בין קודש לחול״: ההבדלה עצמה באה ממקום גבוה מאוד, בדומה לחשמל.

וברוך ונמשך משם להיות מאיר דרך הפרסא כ״א לא היה הפרסא לא היה שום התהוות חדוש יש מאין ולא היה תקון חולין שנעשו עטה״ק [על טהרת הקודש]

ו״ברוך״ [פירושו] שנמשך משם, כדי שיאיר דרך הפרסא. אילו לא הייתה הפרסא, לא הייתה התהוות של מציאות חדשה יש מאין, ולא היה תיקון של חולין שנעשו על טהרת הקדש.

ביאור

המילה ״ברוך״ נדרשת כאן במשמעות של המשכה: האור נמשך מאותו מקור עליון כדי להאיר דרך הפרסא. בלי הפרסא לא הייתה יכולה להיווצר מציאות חדשה יש מאין, ולא היה אפשר לתקן את החולין.

(רק קדש לבד וכוונת הבריאה דירה בתחתונים הוא שיהי׳ [שיהיה] יש ונפרד בחי׳ חול רק שיהי׳ [שיהיה] אח״כ ביטול היש טהרת הקודש)

(רק קדושה בלבד; ותכלית הבריאה, דירה בתחתונים, היא שיהיה יש נפרד, בחינת חול, ורק לאחר מכן יהיה ביטול היש — טהרת הקודש).

ביאור

בלי הפרסא הייתה רק קדושה. אבל תכלית הבריאה, שתהיה לה׳ ״דירה בתחתונים״, מחייבת שתהיה מציאות נפרדת, החול, שלאחר מכן מתבטלת והופכת לטהרת הקודש.

והנה בהתגלות האור דרך הפרסא עדיין הוא קדושה עד סוף העשייה ששם מקום הנוגה וזהו מצות מילה מל י״ה שהוא מל מחשמל דבינה שהוא מבחי׳ י״ה

והנה, כשהאור מתגלה דרך הפרסא, הוא עדיין קדושה עד סוף העשיה, ששם מקומה של הנוגה. וזוהי מצוות מילה: ״מל י״ה״ — המל של החשמל שבבינה, שהוא מבחינת י״ה,

ביאור

כל עוד האור עובר דרך הפרסאות, הוא נשאר קדוש, עד סוף העשיה, שם מתחילה הנוגה. מצוות המילה נוגעת בדיוק לנקודה זו: המילה נדרשת כ״מל י״ה״ — ״מל״, צד הדיבור שבחשמל של בינה, השייך לשם י״ה, המורכב מאות י׳ (חכמה) ומאות ה׳ (בינה).

כי חו״ב [חכמה ובינה] הן תרין ריעין דהיינו שכשמסירים הערלה שהיא ק״נ [קליפת נוגה] אז נשאר רק חשמל דבינה שהוא הלבוש שצ״ל כמבואר למעלה בכדי יג, בשיהי׳ [שיהיה] התהוות בי״ע כו׳ אבל הערלה שהיא ק״נ [קליפת נוגה] צריך להסיר.

כי חכמה ובינה הן ״תרין ריעין״. כלומר, כאשר מסירים את הערלה, שהיא קליפת נוגה, נשאר רק החשמל שבבינה, שהוא הלבוש שצריך להיות, כמבואר למעלה, כדי שיוכלו בריאה, יצירה ועשיה להתהוות וכו׳; אך את הערלה, שהיא קליפת נוגה, צריך להסיר.

ביאור

חכמה ובינה הן ״תרין ריעין״ שאי אפשר להפריד ביניהם, ולכן החשמל שבבינה הוא קדוש. כשמסירים את הערלה, קליפת נוגה, נשאר רק החשמל שבבינה: הלבוש הנחוץ, המאפשר את קיומן של בריאה, יצירה ועשיה. את הערלה, לעומת זאת, יש להסיר.

ומתחילה הוצרך להיות כך כדי שיהי׳ [שיהיה] יניקה לק״נ [לקליפת נוגה] וממנה לקליפות הטמאות שק״נ [שקליפת נוגה] היא המפרדת בין הקדושה ובין כל קליפות טמאות ממש אבל אח״כ העבודה לברר ק״נ [קליפת נוגה] ולהפכה לקדושה כו׳ :

בתחילה היה צורך שיהיה כך, כדי שתהיה יניקה לקליפת נוגה, וממנה לקליפות הטמאות, שכן קליפת נוגה היא המפרידה בין הקדושה ובין כל הקליפות הטמאות ממש; אבל לאחר מכן העבודה היא לברר את קליפת נוגה ולהפוך אותה לקדושה וכו׳.

ביאור

בתחילה הערלה הייתה צריכה להתקיים, כדי שקליפת נוגה, ובעקבותיה הקליפות הטמאות, יקבלו חיות מועטה; קליפת נוגה היא החיץ בין הקדושה לבין הטומאה הגמורה. אבל תכלית עבודתו של האדם היא לברר את קליפת נוגה ולהפוך אותה לקדושה.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מיישמת את רעיון המחיצות על הזמן והמקום: בשבת אור האצילות מאיר למטה דרך מסך אחד בלבד, ובימות החול הוא עובר דרך מסכים נוספים. מתחת לכל המחיצות שבתחום הקדושה נמצאת קליפת נוגה, ״העורלה״ המפרידה בין הקודש לחול; עבודת האדם — בירור ימות החול באמצעות עיסוק ישר במלאכה, וכן ברית המילה עצמה — מסירה את הכיסוי, כך שנותר רק החשמל הקדוש של הבינה.

לעומק

הפסקה קושרת יחד את ההבדלה (״המבדיל בין קודש לחול״), את העיקרון של ״דירה בתחתונים״ ואת ברית המילה. המחיצה היא גם הסתר וגם ברכה: היא שמאפשרת את התהוות ה״יש מאין״ ואת קיומו של עולם חולין, ולכן היא מטילה על האדם את המשימה לברר את נוגה. הקריאה של מילה כ״מל י״ה״ מחברת את ברית המילה בחזרה לניתוח של ״חש/מל״ ביחס לחשמל שבפסקה 2.

מראי מקומות

  1. 1
    בשבת מאיר אור האצילות · ראה פע״ח שער מקראי קודש פ״ג. ראה גם סידור קמט, א. מאמרי אדה״א — קונטרסים ד״ה להבין מ״ש בפע״ח ע׳ תקלג ואילך.
  2. 2
    ובח״ל ע״י עשייה · ראה לקו״ת פ׳ מסעי פט, ב. ספר המאמרים תש״ג בד״ה טוב טעם ע׳ לח.
  3. 3
    וצבא השמים לך משתחוים · Nehemiah 9:6
  4. 4
    הערלה המכסה על היסוד · Sefer Etz Chaim 41:1:2
  5. 5
    ואפשר שהפרסא · בבוך באב׳ 17 קכט, א: ובכתב אחר מצאתי שהפרסא.
  6. 6
    במ״א בפ׳ ואתחנן ע״פ שמע ישראל · לקו״ת ואתחנן יא, ב והנחת כ״ק אדה״א בסה״מ תקס״ב ע׳ רמד ובהביאור שם ע׳ רנב ואילך. ובאוה״ת ויקרא ע׳ נב.
  7. 7
    ע״פ שמע · Deuteronomy 6:4
  8. 8
    אשר ברא אלקים לעשות · נסמן לעיל יב, א.
  9. 9
    אשר ברא אלקים לעשות · Genesis 2:3
  10. 10
    בצלמנו כדמותנו · Genesis 1:26
  11. 11
    וצריך — חולין שנעשו על טהרת הקודש · Chagigah 19b:4–6
  12. 12
    שו״ה לעשייה — וכ״ש שק״נ אינו מפסיק אז · בבוך באב׳ 17 שם: ומכ״ש שהמסך שבין עשי׳ לק״נ אינו מפסיק אז.
  13. 13
    שבת להוי״ה אלקיך · Exodus 20:10
  14. 14
    שהתהוותו · בבוך 17 שם: שהתהוותן.
  15. 15
    יגיע כפיך · Psalms 128:2
  16. 16
    שו״ה להיות — כ״א · = כי אם, כן הוא בהגהות הרה״ח ר׳ אשר.

מילה: ״בריתי אתך״ ¶6

6והנה בהסיר הערלה אז נעשה אב המון גוים שיתוספו ניצוצות להתכלל באלקות מחמת שלא יהי׳ [יהיה] מסך הנוגה וע״ז נאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים.

כעת, לאחר הסרת הערלה, הוא נעשה ״אב המון גוים״, שכן ניצוצות מתווספים כדי להיכלל באלוקות, מאחר שאין עוד מסך של נוגה [קליפת נוגה]. ועל כך נאמר: ״אני הנה בריתי אתך והיית לאב המוו גוים״.

ביאור

כאשר הערלה — המסך של נוגה — מוסרת, אברהם נעשה ״אב המון גוים״: ניצוצות של קדושה מן העולם הרחב יכולים כעת להצטרף ולהיכלל באלוקות, מפני שנוגה כבר אינה חוצצת בפניהם. הפסוק על ברית המילה אומר זאת במפורש.

אני זקף גדול כי אני אותיות אין שמלכות הוא הכתר וזקף גדול דהיינו כשהיא מתעלית למעלה כו׳.

״אני״ [נושא את הטעם] זקף גדול: שכן ״אני״ מורכב מאותיות ״אין״, ומלכות היא כתר; וזקף גדול [פירושו] כשהיא מתעלה למעלה וכו׳.

ביאור

המילה ״אני״ שבפסוק נושאת את טעם המקרא זקף גדול, כלומר זקף גדול. ״אני״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״אין״, הרומז לכתר, ומלכות, האומרת ״אני״, מושרשת בכתר; זקף גדול מסמן את עליית מלכות אל מקורה.

ופי׳ שע״י המילה הרי בריתי ממש אתך והיינו התגלות היסוד כי כל הפרסא הכל הוא בבחי׳ היסוד בכל עולם יסוד אבא כו׳

הפירוש הוא שבאמצעות המילה ״בריתי״ עצמה היא ״אתך״, כלומר, מתגלה היסוד. שכן הפרסא כולה היא בבחינת יסוד בכל עולם: יסוד אבא וכו׳,

ביאור

באמצעות המילה, ״בריתי״ עצמה נעשית ״אתך״: יסוד, הספירה של הברית, מתגלה. כל פרסא בכל עולם מאופיינת ביסוד, מיסוד אבא ומטה.

עד סוף העשייה שנעשה ערלה ממש ובכריתת הערלה נעשה התגלות בריתי ממש אני זקף גדול כו׳ להיות אתך ממש שורה ומתגלה למטה כמו למעלה.

עד סוף העשיה, שם היא נעשית ערלה ממש; ובהסרת הערלה מתגלה ״בריתי״ עצמה — ״אני זקף גדול״ וכו׳ — כדי להיות ממש ״אתך״, שורה ומתגלה למטה כפי שהיא למעלה.

ביאור

בסוף העשיה הפרסא נעשית הערלה עצמה. כאשר היא מוסרת, ״בריתי״ מתגלה, וממשיכה למטה את ״אני״ של מלכות המתעלה, כך שה׳ נמצא ממש ״אתך״, שורה ומתגלה למטה כפי שהוא למעלה.

(ור״ל [ורוצה לומר] שע״י כריתת הערלה יורד ונמשך מבחי, אני בבחי׳ יסוד כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שכ״ז [שכל זמן] שהערלה דבוקה לא נמשכו גלוי אורות עליונים ביסוד אלא הם סתומים למעלה כו׳ ובכריתת הערלה נמשך בחי׳ אני אותיות אין בבחי׳ בריתי וכ״ז נמשך אתך ממש כו׳) :

(הכוונה היא שבאמצעות הסרת הערלה יורד ונמשך מבחינת ״אני״ לבחינת יסוד, כפי שכתוב בעץ חיים: כל עוד הערלה דבוקה, גילוי האורות העליונים אינו נמשך אל היסוד, אלא הם סתומים למעלה וכו׳; ובהסרת הערלה נמשכת בחינת ״אני״, אותיות ״אין״, לבחינת ״בריתי״, וכל זה נמשך ממש ״אתך״ וכו׳.)

ביאור

ההערה המסכמת מסבירה: כפי שכותב האריז״ל בעץ חיים, כל עוד הערלה דבוקה, האורות העליונים אינם מתגלים ביסוד אלא נשארים סתומים למעלה. הסרת הערלה מושכת את ״אני״, שהוא ״אין״, אל ״בריתי״, ומשם למטה — ״אתך״, כלומר, אל האדם עצמו.

פסקה 6 בקצרה

המאמר מסיים בעניין המילה: הסרת הערלה של קליפת נוגה מאפשרת לניצוצות להיכלל בקדושה — אברהם נעשה ״אב המון גוים״ — ומגלה את האור העליון ביסוד. ״אני״ עם זקף גדול, מלכות המתעלה ומושרשת בכתר, נמשך באמצעות ״בריתי״ עד שהוא ״אתך״ למטה.

לעומק

משחק המילים ״אני״/״אין״ קושר את מלכות (״אני״) לכתר (״אין״), בהתאם לעיקרון הקבלי שמלכות מושרשת בכתר ועולה אליו. כל פרסא מתפקדת כיסוד, ערוץ להמשכה, מיסוד אבא ועד לערלה שבסוף העשיה; המילה מסירה רק את השכבה הלא־קדושה, ומשאירה את החשמל הקדוש של בינה כערוץ.

מראי מקומות

  1. 1
    אני הנה בריתי אתך · Genesis 17:4
  2. 2
    אני אותיות אין · ראה מאו״א אות א׳ סס״ד.
  3. 3
    וזקף גדול דהיינו כשהיא מתעלית למעלה · באוה״ת מטות ע׳ א׳שכז מציין לזח״ג קצא, ב זקיף טעמא לעילא, מורה על עליית המל׳.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 513 KB

בעבודה

האדם נושא בתוכו את מסך הנוגה המכסה על העולם. עבודתו היא לברר אותו: בששת ימי החול לעבוד ביושר ולשם שמים, ולהתפלל וללמוד בכוח שהעבודה נותנת לו, כדי שהדברים הגשמיים יהיו ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״; ובשבת להניח את מלאכת ימי החול מתוך ביטול. המילה מבטאת את אותה עבודה: להסיר את הכיסוי שאינו קדוש, כדי שהאור האלוקי יתגלה למטה.

שאלות לשיחה

  1. מדוע היו נחוצות פרוכות בשערי בית המקדש ביום, אף שהשערים היו פתוחים, ומה הדבר מלמד על האופן שבו האור עובר מעולם אחד למשנהו?
  2. איך ייתכן שהחשמל נמוך מז״א ונוקבא ובו בזמן שורשו גבוה מהם? כיצד משל מבהיר זאת?
  3. מדוע מלאכי החשמל שותקים כאשר דיבורו של ה׳ מתגלה, ומשמיעים קול כשהוא מסתלק?
  4. אם ״כי ממך הכל״, באיזה מובן הבריאה היא ״יש מאין״?
  5. מה ההבדל בין המחיצות המפרידות בין קודש לקודש לבין קליפת נוגה, המפרידה בין קודש לחול, ומה משמעותו של כל אחד מהם לחיי החול של האדם?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 513 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 177 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת לך לךלך לך

  1. 1(ענין לך לך וילך למסעיו ממטה…עניינו של ״לך לך״: ״וילך למסעיו״ — מלמטה למעלה ומלמעלה למטה
  2. 2. פי׳ מגן אברהם. דהנה נודע…״אנכי מגן לך״: משמעות ״מגן אברהם״
  3. 3ולא יקרא עוד שמך אברם והיה…״לא ייקרא עוד שמך אברם״
  4. 4והבדילה הפרוכת לכם״והבדילה הפרוכת לכם״
  5. 5שרי אשתך לא תקרא שמה שרי…״שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי״
  6. 6בעצם היום הזה נימול אברהם וגו׳״בעצם היום הזה נימול אברהם״
שאלו את פרעג על כל פסקה