בעצם היום הזה נימול אברהם וגו׳

המאמר פותח בפסוק על מילתו של אברהם בגיל תשעים ותשע, ומעלה שאלה ידועה: אברהם קיים את כל התורה לפני מתן תורה, עד לתקנה מדרבנן של עירובי תבשילין, המאפשרת לבשל ביום טוב לצורך שבת. מדוע, אם כן, המתין עד שנצטווה למול את עצמו?

לפני התשובה מסביר אדמו״ר הזקן מהי מילה. ראשי התיבות של ארבע המילים ״מי יעלה לנו השמימה״ הם מילה, וסופי התיבות הם שם הוי׳; בהמשך יתבאר כיצד הדבר מלמד שהמילה נעלית מן המדרגה של שם הוי׳ ושל התורה.

התורה מדברת על מילת הלב בשני אופנים: פעם אחת כציווי עלינו, ופעם אחרת כהבטחה שה׳ יעשה זאת. המילה הראשונה היא ״מלמטה למעלה״: מאמצינו להסיר את ה״ערלה״ החוסמת את הלב מלהרגיש אלקות. זוהי תשובה — חזרה אל ה׳.

הפסוק על השיבה אל ה׳ מתפרש כמתייחס לקיום התורה והמצוות. דברי התלמוד קושרים את הגאולה לתשובה זו: עבודת השיבה שלנו היא התנאי לגאולה.

רק לאחר קיבוץ הגלויות מבטיחה התורה שה׳ יביא את ישראל לארץ וייטיב להם, ורק אז נאמר שה׳ ימול את לבבם. זוהי המילה השנייה, הבאה ״מלמעלה למטה״, כפעולתו של ה׳ עצמו.

בסוגריים קושר אדמו״ר הזקן את ״והטיבך״ ל״רוב הטוב״ שה׳ צפן. חז״ל למדים מן המילה ״טוב״ שנאמרה על משה שזה עתה נולד, שהוא נולד מהול: ה״טוב״ מתאר מילה שניתנה מלמעלה, ולא הושגה בעבודת האדם.

הוא מסכם מחדש את שתי המילות במונחים של חסידות. מילת הלב שלנו היא אתערותא דלתתא — יוזמה של האדם; מילת הלב של ה׳ היא אתערותא דלעילא — גילוי הבא ממנו.

הפסוק ״מי יעלה לנו השמימה״, שראשי התיבות שלו הם מילה, מדבר על המילה השנייה, שתבוא לאחר קיבוץ הגלויות ולאחר קיום התורה כולה. מקומה בפסוק מראה שהיא נעלית מן התורה.

״לא בשמים היא״ מלמד שהתורה הורדה לעולם הזה, ולכן ההכרעה ההלכתית נעשית כאן, על פי השכל האנושי. התלמוד מספר שרבי יהושע דחה בת קול על יסוד זה. מכיוון שהתורה נמשכה למטה באמצעות שם הוי׳, היא נקראת ״תורת הוי׳״.

אותיות הוי׳ מתארות כיצד האלקות יורדת: היו״ד, נקודה יחידה, היא צמצום; הה״א היא התפשטות; והווי״ו, קו אנכי, היא המשכה. המילה נמצאת בראשי המילים בפסוק, ואילו הוי׳ בסופי המילים; מכאן שהמילה שייכת למדרגת ״שמים״ הנעלית, שמעל הוי׳.

נמצא שהמילה נעלית מן התורה, שירדה מאותו ״שמים״. דברי המשנה ״גדולה מילה״, בצירוף שלוש עשרה הבריתות, מובאים כתמיכה לכך: המילה ״ברית״ מופיעה שלוש עשרה פעמים בפרשת מילתו של אברהם.

״מילה גדולה״ מתפרשת כמילה הגדולה והנעלית, שה׳ עושה מלמעלה. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא בסוגריים לפירוש המקדש מלך על הזוהר ולכתבי הקבלה על טעמי המצוות, המבארים כך את הביטוי.

מדוע שלוש עשרה בריתות? הברית היא במהותה למעלה מן השכל: שני חברים כורתים ברית כדי שאהבתם תעמוד בעינה גם אם שכלם יוביל אותם בעתיד למסקנה אחרת.

הברית מחייבת אדם להמשיך לאהוב את חברו גם אם בשלב מאוחר יותר השכל וההבנה שלו כבר לא יעוררו את האהבה הזאת. האהבה נובעת אז ממקום שלמעלה מן השכל, וזה מה שיוצרת הברית.

בדומה לכך, צריך להמשיך את המילה הגדולה, שהיא ה״טוב הגדול״ שה׳ צפן, ממדרגה שלמעלה מן השכל.

מדרגה זו היא י״ג מידות הרחמים, שהן למעלה מחכמה ושכל. מכיוון שהתורה היא חכמת ה׳ שנמשכה למטה באמצעות הוי׳, מילה הנמשכת מי״ג מידות הרחמים נעלית הן מהוי׳ והן מן התורה.

לכן סליחת העוון באה באמצעות י״ג מידות הרחמים: הסליחה חורגת ממה שהתורה, שהיא חכמה, הייתה מכריעה. הפסוק ״עד יעבור עמך הוי׳״ נדרש כמעבר אל מעבר להוי׳, ואותו פועל, ״ויעבור״, פותח גם את י״ג מידות הרחמים בסיני.

כעת מתבררת התשובה לשאלה שפתחה את המאמר. אברהם לא מל את עצמו מיוזמתו, מפני שמילה שהיה עושה בעצמו הייתה רק המילה התחתונה, שמלמטה; הוא רצה במילה הגדולה שבאה מלמעלה.

לכן קיים את כל שאר התורה, הנמוכה מאותה מילה, בעבודתו שלו מלמטה; ולאחר מכן זיכה אותו ה׳ במילה הנעלית.

נוסח הפסוק מאשר זאת. על ישמעאל ועל העבדים נאמר בלשון פעילה שאברהם ״וימל״ אותם, ואילו על אברהם עצמו נאמר בלשון סבילה ״נימול״, ולא שהוא מל את עצמו.

הלשון הפעילה מתאימה למילה שמלמטה, שהאדם עושה בעצמו. הלשון הסבילה מראה שאברהם קיבל את המילה שמלמעלה, זו שה׳ עושה.

גם את המילה ״בעצם״ אפשר לפרש כ״בעצמות״. ״היום הזה״ הוא היום שחז״ל מכנים ״כולו ארוך״ ו״כולו טוב״ — העולם הבא.

עצמותו של אותו יום היא הגילוי הגדול של הטוב הצפון מאת ה׳, שיבוא לעתיד לבוא. גילוי זה הראה לאברהם בשעת מילתו, ולכן מילתו באה מלמעלה.