תורה אור · פרשת לך לך · מאמר 3
ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם…
״לא ייקרא עוד שמך אברם״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 358 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ה׳ הותיר את הבריאה בלתי שלמה כדי שהאדם ישלים אותה: המסכים המסתירים את האלוקות מאפשרים את קיומו של עולם, ובאמצעות ברית מילה ובאמצעות מלאכת ימי החול הנעשית בקדושה, מתגלה הנסתר והיומיומי מתרומם אל השבת.
המאמר בקצרה
המאמר שואל מדוע בעקבות ברית המילה השתנה שמו של אברם לאברהם. על פי המדרש, כל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לתיקון בידי האדם, כשם שיש להמתיק תורמוסים מרים. אדמו״ר הזקן מסביר מדוע: הבריאה מתחדשת בכל יום יש מאין, והדבר הגשמי יכול להתהוות רק באמצעות מסכים (פרסא), כמו הפרוכת שלפני קודש הקודשים. כל מחיצה מולידה אור חדש, הנגזר מן האור הראשון אך אינו מעצמותו. חלק מן המסכים נשארים בתוך הקדושה (״קדושה וקדושה״); המסך שבין הקודש לחול מסתיר את האור עד שהעולמות חשים נפרדים מה׳, אף שהוא עדיין מקיים אותם. בתוך החול, שבוע החול היהודי הוא ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״: השבת מאירה בו, אך עליו להישאר מכוסה כדי שתתאפשר מלאכה, ובאמצעות המלאכה האדם מחדש את הבריאה ומעלה אותה אל השבת. גם ברית המילה היא תיקון כזה: אברם, ״אב רם״ הנסתר מאחורי מסך, נעשה אברהם, והאות ה״א שנוספה לשמו מגלה את חכמה ובינה (מילה = מל + י״ה; ״מל״ פירושו דיבור ופנייה). למטה, ברית המילה חושפת את מקור החיים ״לבנינו״, בלי לפגוע ברוממותו.
מבנה
- הבריאה זקוקה לתיקוןברית המילה והמדרש על התורמוסים: ה׳ ברא את העולם כדי שהאדם ישלים אותו. ההתחדשות היומיומית זקוקה למסך, כמו הפרוכת שבמקדש, בין עולם לעולם.¶1
- האור הנולדכל מחיצה מולידה אור חדש, שאינו מעצמותו של האור הראשון, עד שנוצר החומר הגשמי.¶2
- קודש וחולבשונה מהמסכים שבתוך הקדושה, המסך שבין הקודש לחול מסתיר עד כדי כך שהעולמות חשים עצמאיים, אף שה׳ עדיין מקיים אותם כ״אלהי האלקים״.¶3
- שבוע העבודההפיכת החול לקדושה: השבת מאירה בימי החול, שצריכים להישאר מכוסים כדי שאפשר יהיה לעבוד; העבודה מחדשת את הבריאה ומעלה אותה אל השבת.¶4
- אברם נעשה אברהםאברם הוא המקור הרם הנסתר מאחורי מסך; ברית המילה (מל + י״ה) מגלה את חכמה ובינה, בדומה לדיבור ולחשמל [בחינה של הסתר וחיבור], עד לעתיד לבוא.¶5–7
- ברית המילה באדםלמטה, ברית המילה והפריעה חושפות את מקור החיים ״לבנינו״ ומשמרות את רוממותו; אצל יהודים, הבדלה פירושה שהחול נעשה קדוש.¶8
מושגים
- מסך / מחיצה (מסך, פרסא)מסך, פרסא
- מחסום שדרכו עובר אור אלוקי ממדרגה אחת לבאה אחריה. הוא מסתיר את האור במידה שמאפשרת לדבר חדש ומובחן להתהוות.
- אור הנולד (אור של תולדה)אור של תולדה
- האור החדש שנולד מעבר למחיצה: הוא נגזר מן האור הראשון, אך אינו מעצמותו.
- קודש וחולבין קדש לחול
- המסך העמוק ביותר, שמסתיר את האור עד כדי כך שמה שנמצא מתחתיו חש נפרד מה׳, בניגוד להפרדה שבין ״קודש לקודש״.
- חולין שנעשו על טהרת הקדשחולין שנעשו על טהרת הקדש
- פעילות של חול המושפעת מן הקדושה, כמו חול המועד והשבוע הנמשך מן השבת, ובה בעת נשארת מכוסה במידה שמאפשרת עבודה.
- תיקוןתקון
- השלמתו של האדם את הבריאה שה׳ הותיר בכוונה בלתי שלמה, בדומה להמתקת תורמוסים מרים; ברית המילה היא דוגמה לכך.
- מילה: מל וי״המילה – מל י״ה
- ברית המילה כגילוי: י״ה מסמל את חכמה ובינה, ו״מל״ פירושו דיבור ופנייה, כך שהנסתר נעשה גלוי.
הבריאה זקוקה לתיקון ¶1
״ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים״ וכו׳.
המאמר נפתח בדברי ה׳ לאברם בברית המילה, כאשר נוספה לשמו האות ה׳. השאלה העומדת ביסוד המאמר כולו היא מדוע ברית המילה כרוכה בשינוי שמו, והופכת אותו ל״אב המון גוים״.
הענין כי הטעם למילה דכתיב אשר ברא אלקים לעשות3 לתקן4 שעדיין צריך תקון ע״י האדם כי הגם שכבר ברא אלקים את האדם לא בראו בשלימות
ההסבר הוא שטעם מצוות המילה קשור לכך שנאמר ״אשר ברא אלקים לעשות״ — כלומר, לתקן, שכן עדיין נדרש תיקון על ידי האדם. אף שה׳ כבר ברא את האדם, הוא לא נברא שלם.
הפסוק ״אשר ברא אלקים לעשות״, שנאמר על מלאכת הבריאה לפני השבת הראשונה, נדרש במדרש במשמעות ״ברא כדי לתקן״: ה׳ הותיר את הבריאה במכוון בלתי גמורה, כדי שהאדם ישלים אותה. ברית המילה היא דוגמה לכך: גוף שה׳ ברא מגיע לשלמות באמצעות מעשה אנושי.
וכדאיתא במדרש רבה5 (פ׳ בראשית פ׳ י״א) ששאל על המילה6 אם חביבה היא המילה למה נברא האדם ערל7 והיתה התשובה שכל מה שנברא8 בשימ״ב [בששת ימי בראשית] צריכים עשייה ותקון וכמו התורמסין שצריכין תיקון.91011
וכך מובא במדרש רבה (בראשית, פרק י״א): [מישהו] שאל על ברית המילה: ״אם חביבה היא המילה למה נברא האדם ערל״. והתשובה הייתה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לעשייה ולתיקון, כמו תורמוסים הזקוקים לתיקון.
במדרש שואל פילוסוף מדוע האדם הראשון לא נברא נימול, אם ברית המילה חביבה כל כך; והתשובה היא שכל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לעבודה נוספת, כמו תורמוסים מרים שיש להמתיקם לפני שאפשר לאוכלם. התורמוס נעשה במאמר זה לדימוי לתיקון הבריאה.
ולהבין המשל איך הוא דומה לנמשל. הנה נודע מאמר המחדש בטובו12 בכל יום תמיד מע״ב [מעשה בראשית]
ויש להבין כיצד המשל דומה לנמשל. והנה ידוע המאמר: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״.
כעת יש ליישם את המשל: באיזה מובן העולם עצמו דומה לגוף שטרם הושלם או לתורמוס מר? אדמו״ר הזקן פותח בברכת הבוקר שלפני קריאת שמע, האומרת שה׳ מחדש בכל יום את מעשה בראשית.
תמיד הוא החדוש יש מאין וענין התהוות יש וגשמי מאין ורוחני א״א להיות כך רק ע״י בחינ׳ [בחינת / בחינה] מ״ש והבדילה הפרוכת13 לכם בין הקודש כו׳
״תמיד״ פירושו חידוש יש מאין. והתהוות של דבר מוחשי וגשמי מאין ורוחני אינה יכולה להתרחש אלא באמצעות הבחינה המתוארת בכתוב: ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש״ וכו׳.
״תמיד״ פירושו שהבריאה אינה אירוע שהתרחש בעבר, אלא יצירה מתמשכת של דבר יש מאין. כדי שדבר מוחשי וגשמי יתהווה ממה שהוא רוחני, דרוש דבר הדומה לפרוכת שבמשכן, שהפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים.
כי בהמ״ק [בית המקדש] שם היה מקור ההשפעה וגילוי השכינה14 בקדה״ק [בקודש הקדשים] ולהיות ההשפעה נמשך משם ולהלאה לא היה ע״י גילוי כל כך
שכן בבית המקדש, בקודש הקודשים, היה מקור השפע וגילוי השכינה. כדי שהשפע יימשך משם והלאה, הוא לא יכול היה להימשך בגילוי רב כל כך,
בבית המקדש התגלתה נוכחות ה׳ בגלוי בקודש הקודשים, ומשם נמשך שפע לעולם. אך אילו השפע היה יוצא באותו גילוי גלוי, לא היה יכול להתהוות דבר מובחן מה׳.
כי א״כ היה הכל אחד רק שנמשך ע״י מסך מבדיל והוא הפרוכת המבדיל בין קדה״ק [קודש הקדשים] ששם הי׳ [היה] גילוי השכינה לבחי׳
שכן אילו כך היה, הכול היה אחד. אלא שהשפע נמשך באמצעות מסך מבדיל — הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים, שבו היה גילוי השכינה, ובין הבחינה של
בגילוי מלא הכול היה נשאר כלול בה׳, ״הכול אחד״, ולא היה מקום לעולם שחש את עצמו כמציאות. לכן השפע עובר דרך מסך מבדיל, המתואר באמצעות הפרוכת שלפני קודש הקודשים.
קדש ופרכת ת״א [תרגום אונקלוס] פרסא וכמה בחי׳ פרוכת הי׳ [היה] בבהמ״ק [בבית המקדש] ומשכן שכל ההשתלשלות מעולם ועד עולם הוא ע״י מסך פרסא מפסיק יב, בבין כל עולם כו׳.15
הקודש. ואת המילה ״פרכת״ מתרגם תרגום אונקלוס ״פרסא״, כלומר מחיצה. בבית המקדש ובמשכן היו כמה פרוכות, שכן כל השתלשלות העולמות, מעולם לעולם, נעשית באמצעות מסך — פרסא המפסיקה בין כל עולם לעולם וכו׳.
הטקסט מביא את תרגום אונקלוס למילה פרסא: תרגום אונקלוס מתרגם את ״פרוכת המסך״ ל״פרוכת הפרסא״, כלומר למחיצה; פרסא הוא המונח שבו משתמשת הקבלה למחיצות שבין העולמות. הפרוכות הרבות שבמשכן ובבית המקדש משקפות את העובדה שכל שלב בהשתלשלות, מעולם אחד למשנהו, עובר דרך מחיצה כזאת.
הפסקה קושרת בין שינוי שמו של אברהם לברית המילה, מביאה את המדרש שלפיו כל מה שנברא זקוק עדיין לתיקון בידי האדם, ומציגה את המסך (פרסא) שדרכו מתחדש הגשמי מן הרוחני ללא הרף.
בקבלה הפרסא היא בעיקר המחיצה שמתחת לאצילות, המפרידה בינה לבין בריאה, יצירה ועשיה; כאן אדמו״ר הזקן מרחיב את הרעיון למחיצה שבין כל עולם ובין העולם שמתחתיו. המדרש עצמו מונה לצד התורמוסים גם חרדל וחיטה, ומסיים שאף האדם זקוק לתיקון.
מראי מקומות
- 1ולא יקרא עוד שמך אברם · Genesis 38:4
- 2ולא יקרא עוד שמך אברם · Genesis 17:5
- 3אשר ברא אלקים לעשות · Genesis 2:3
- 4אשר ברא אלקים לעשות לתקן · Bereshit Rabbah 11:9
- 5במדרש רבה · ראה גם מד״ר ס״פ וישלח ס״פ פ״ג התבן והקש כו׳ המתינו עד שתבוא הגורן כו׳. מובא באוה״ת לך לך כרך ד ע׳ תשטו, א. תשכח, ב. ומבואר באוה״ת יתרו כרך ז ע׳ ב׳תש.
- 6ששאל על המילה · ראה דרך מצותיך ח, ב.
- 7למה נברא האדם ערל · ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 14 הערה 9 בענין שאדה״ר נולד מהול ע״ש.
- 8שכל מה שנברא · ראה ספר המאמרים תש״ג ע׳ 100.
- 9והיתה התשובה . . שצריכין תקון · באוה״ת לך לך כרך ד תשטז, א מבאר ”ועדיין אינו מובן כי למה נברא שיהי׳ צריך תיקון” ע״ש וראה שם תשיז, א שמבאר שלכאורה הכוונה כדי שיהי׳ שייך עבודת האדם באתעדל״ת ע״ש בארוכה (המאמר הנ״ל הוא הגהות לסידור שער המילה קמה, א). וראה בסה״מ תרכ״ז ע׳ שיב. (הוצאת תש״ס) ע׳ שלה. בלקו״ש חכ״ה ע׳ 14 נתבאר איך לתווך זה עם מארז״ל עולם על מליאתו נברא ע״ש באריכות.
- 10התורמסין שצריכין תיקון · ראה באוה״ת יתרו כרך ז׳ ע׳ ב׳תש.
- 11שכל מה שנברא בשימ״ב צריכים עשייה ותקון וכמו התורמסין שצריכין תיקון · Bereshit Rabbah 11:6
- 12המחדש בטובו · בסידור מביא ראיה זה אחר הענין ”אור של תולדה”, ושם מוסיף ”מה שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום מע״ב כו׳ דלכאורה מה זו חידוש יש בהשמים וארץ מיום לחבירו”.
- 13והבדילה הפרוכת · Exodus 26:33
- 14ששם הי׳ גילוי השכינה · ע׳ בסידור בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב פנ״ב.
- 15מפסיק בין כל עולם כו׳ · בסה״מ תקס״ו מפרש ”שע״י שעברה דרך פרסא נשתנה למהות יש מחודש מה שלא היה מקדם שבחי׳ השפע שקודם הפרסא נק׳ לגבי בחי אין”. ע״ש בארוכה.
האור הנולד ¶2
2וזהו ענין המחדש בטובו שהתהוות מאין ליש הוא ע״י חדוש דהיינו ע״י מסך ופרסא נעשה אור חדש אור של תולדה1 ואין זה ממהות אור הראשון2 וכשיורד ומשתלשל נעשה עוד פרסא עד שנתהוה גשמיות ממש:3
וזהו פירוש ״המחדש בטובו״: ההתהוות מאין ליש היא באמצעות חידוש. כלומר, באמצעות מסך ופרסא מתהווה אור חדש, אור של תולדה, ואין הוא ממהותו של האור הראשון. וככל שהוא יורד ומשתלשל, נוצרת פרסא נוספת, עד שמתהווה גשמיות ממש.
זו הסיבה שהברכה מדברת על ״חידוש״: כשהאור עובר דרך פרסא, מה שמופיע מצדה השני אינו האור המקורי כשהוא רק מצומצם, אלא אור חדש שנולד ממנו, כשם שילד נבדל מהורהו. כל פרסא נוספת מולידה אור חדש נוסף, עד שמתהווה חומר גשמי.
הפסקה מסבירה את ה״חידוש״ היומי של הבריאה: כל פרסא מולידה אור חדש, שמקורו באור שקדם לה, ורצף של פרסאות יורד עד לגשמיות.
הערת קה״ת מסבירה מדוע האור מכונה ״חדש״: הפרסא משנה אותו ביחס למה שהיה קודם, ולכן ביחס לאור שמעל הפרסא הוא נחשב לדבר חדש. בתורה אור, וירא, אותו רעיון מומחש באמצעות משל של רב, שממנו נולדת אצל התלמיד תובנה חדשה.
מראי מקומות
- 1אור חדש אור של תולדה · ראה לקמן יד, ג. סידור קמה ב. סה״מ תקס״ט ע׳ ג. ביאוה״ז לאדהאמ״צ יז, א. סיום ר״ה תרס״ג. ביאור זה שנק׳ אור של תולדה מצויין ריבוי פעמים בדא״ח לכאן. וכן הלשון בסידור קמה, ב. אבל בסה״מ תקס״ו כתב המניח הרה״ק ר׳ משה בן אדה״ז שהמשכת השפע דזיו השכינה ב״ה מהיכל ק״ק מצטרך להיות דרך מעביר הפרוכת” אבל לקמן בהביאור שם ע׳ סא מזכיר ענין ”אור של תולדה”.
- 2ואין זה ממהות אור הראשון · ראה אוה״ת בראשית כרך ד תשיח, א. ובספר הערכים-חב״ד כרך ג טור שפו הערה 6 שלכאורה הכוונה הוא שהטעם על מה שהאור הנמשך ע״י הפרסא נקרא ”אור חדש” הוא לפי שע״י הפרסא משתנה האור מכמו שהי׳ קודם וממילא הוא חידוש לגבי האור שלפני הפרסא, ע״ש.
- 3פרסא עד שנתהוה גשמיות ממש · ענין הפרסא הוא כדי שבי״ע יהי׳ ביכולת לקבל האור. ראה סה״מ תרל״ט ח״א ע׳ קעט בהנחת כ״ק מהורש״ב.
קודש וחול ¶3
אולם יש כמה סוגים של מסכים מבדילים. שכן יש בחינה נוספת, שעליה אומרים במוצאי שבת: ״המבדיל בין קדש לחול״.
כאן מובחנת הבחנה מסוג אחר. המסכים שתוארו עד כה מפרידים בין מדרגות בתוך הקדושה; בברכת ההבדלה מדובר בסוג אחר של הפרדה — בין הקודש לחול.
שהוא מסך מבדיל גמור ואינו דומה לפרסא שמפסיק בין הקודש לקדה״ק [לקודש הקדשים] שזהו דרך השתלשלות אותו אור עצמו שנתגשם
זהו מסך מבדיל מוחלט, והוא אינו דומה לפרסא המפסיקה בין הקודש לקודש הקדשים, שכן זו דרך ההשתלשלות של אותו אור עצמו, כשהוא מתגשם יותר,
הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים מאפשרת לאותו אור עצמו לרדת ולהתגשם. מה שנמצא מעבר לה הוא עדיין אותו אור, אלא בצורה פחותה.
וגם לאחר הפרסא הוא קודש (וע״ד שמבדילין במ״ש ליו״ט [ליום טוב] המבדיל בין קדש לקדש) משא״כ בין קדש לחול הוא מסך שמעלים ומסתיר האור עד שנעשה נפרד ממש
וגם לאחר הפרסא הוא עדיין קודש (בדומה להבדלה שאומרים במוצאי שבת לקראת יום טוב: ״המבדיל בין קדש לקדש״). לא כך בין קודש לחול: זהו מסך שמעלים ומסתיר את האור, עד [שמה שמעבר לו] נעשה נפרד ממש,
לכן מה שנמצא מעבר לפרסא כזאת עדיין קדוש, כפי שעולה מההבדלה שאומרים כשיום טוב חל לאחר שבת: ״המבדיל בין קדש לקדש״. המסך שבין הקודש לחול מסתיר את האור כל כך, עד שמה שנמצא תחתיו חווה את עצמו כמציאות נפרדת.
כמו היכלות החיצונים4 המגביהים א״ע [את עצמו] לומר לי יאורי5 כו׳ אלא שואתה מחיה את כולם6 וקרו ליה אלהא דאלהיא7 ואינן כופרים ממש
כמו ההיכלות החיצונים, המגביהים את עצמם לומר: ״לי יאורי״ וכו׳, אלא ש״ואתה מחיה את כולם״, והם קוראים לו ״אלהא דאלהיא״, ואינם כופרים בו ממש.
״ההיכלות החיצונים״ הם העולמות שמחוץ לקדושה; לפי הנוסח שבסידור, הכוונה לשבעים השרים השמימיים של האומות. הם מתנשאים כאילו עשו את עצמם, כמו התרברבותו של פרעה: ״לי יאורי״, ובכל זאת ה׳ מחיה אותם, והגמרא אומרת שהם קוראים לו ״אלהא דאלהיא״: הם מכירים בכך שיש ה׳ עליון ואינם כופרים בו לגמרי.
וזהו הודו לאלקי האלקי׳8 כל״ח [כי לעולם חסדו] שלעולם חסדו והשפעתו מעולם ועד עולם עד שהוא בבחי׳ אלקי האלקים במקום ההעלם וההסתר והחושך ועל מסך מבדיל זה נאמר אלביש שמים קדרות9 וכו׳:
וזהו ״הודו לאלקי האלקי' כל"ח שלעולם חסדו״: חסדו והשפעתו נמשכים מעולם לעולם, עד שהוא בבחינת ״אלקי האלקים״ במקום ההעלם, ההסתר והחושך. ועל המסך המבדיל הזה נאמר: ״אלביש שמים קדרות וכו׳״.
אדמו״ר הזקן מפרש את ״לעולם חסדו״ במשמעות של ״לעולמות״: חסדו של ה׳ מגיע מעולם לעולם, גם אל תוך ההסתר העמוק ביותר, שבו מכירים בו רק כאל שמעל לאלים שלהם. הכיסוי העבה הזה הוא המסך שעליו נאמר בישעיהו: ״אלביש שמים קדרות״.
הפסקה מבחינה בין שני סוגי מסכים: הפרסא שבתוך הקדושה, שדרכה אותו אור עצמו יורד, והמסך שבין הקודש לחול, שמסתיר כל כך עד שהעולמות חשים את עצמם כמציאות נפרדת מה׳, אף על פי שהוא מחיה אותם.
הסידור, כפי שמובא בהערת קה״ת, אומר שהשק של הפסוק הזה עשוי מעורות ולא מאריג — כיסוי צפוף יותר — כך ששבעים השרים נעשים נפרדים כל כך עד שהם מתכוונים למרוד. הצמח צדק, בהסתמך על פירוש יפה ענף למדרש, קושר את הלבוש הזה לקינה ״אותותינו לא ראינו״.
מראי מקומות
- 1אך יש כמה מיני מסכים המבדילין · בסידור קמה, ב ובאוה״ת כאן תשטו, ב מבאר ”מ״מ הוא רק הבדלה בין קודש לקודש שגם אחר הפרסא הוא קודש” וע״ז בא הביאור מענין המבדיל בין קודש לחול.
- 2עוד בחינה שאומרים במוצאי שבת · ראה דרך מצותיך מצות מילה ז, ב.
- 3
- 4כמו היכלות החיצונים · בסידור קמה, ג מבאר הענין בע׳ שרים.
- 5לי יאורי · Ezekiel 29:3
- 6ואתה מחי׳ את כולם · Nehemiah 9:6
- 7וקרו לי׳ אלהא דאלהיא · Menachot 110a:5–6
- 8הודו לאלקי האלקי׳ · Psalms 136:2
- 9אלביש שמים קדרות · Isaiah 50:3
שבוע העבודה ¶4
והנה, בתוך בחינה זו של החול יש שתי בחינות. הראשונה היא החול הגמור, היכלות נוגה, הקוראים לו ״אלקא דאלקיא״, כנזכר לעיל.
בחול עצמו יש שתי בחינות. הראשונה היא החול הגמור: ״היכלות נוגה״, תחום קליפת נוגה (הקליפה השקופה המערבת טוב ורע), שכאמור מכיר בה׳ רק מרחוק כ״אלקא דאלקיא״ — ״אלקי האלקים״.
הב׳ הוא בחי׳ חולין שנעשו על טהרת הקדש חולו של מועד דהיינו שנמשך הארה מקדושה בחי׳ בטול גם בהחול וכמו ע״י שמירת שבת יש הארה בששת ימי החול מבחי׳ קדושת השבת.
השנייה היא בחינת ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״, [כגון] חולו של מועד. כלומר, הארה מן הקדושה, בחינת ביטול, נמשכת גם אל החול; כשם שעל ידי שמירת שבת יש הארה בששת ימי החול מבחינת קדושת השבת:
הבחינה השנייה היא החול החדור בקדושה. הביטוי מקורו בהלכה: מאכלים רגילים שטיפלו בהם תוך הקפדה על דיני הטהרה של מאכלי קודש. חול המועד, ימי העבודה של החג, הוא הדוגמה לכך: ימים של עבודה שעדיין נושאים את קדושת החג, כשם שהשבת מאירה לתוך ימי השבוע.
ג׳ ימים הראשונים משבת שעברה וג׳ ימים אחרונים משבת הבא וזה נמשך לישראל בששת ימי המעשה2 מקדושת שבת להיות כל מעשיהם בחול
שלושת הימים הראשונים נמשכים מהשבת שעברה, ושלושת הימים האחרונים מהשבת הבאה. וכך נמשכת לישראל בששת ימי המעשה קדושת השבת, כדי שכל מעשיהם בחול יהיו
השבוע נחלק לשניים: מיום ראשון עד יום שלישי נמשכת הקדושה מהשבת שעברה, ומיום רביעי עד יום שישי — מהשבת הבאה. כך גם הפעילות של יהודי בימי החול יכולה לשאת קדושה.
ע״ד חולין שנעשו עטה״ק [על טהרת הקודש] (וזהו ענין הבדלה במו״ש [במוצאי שבת] ברוך המבדיל כו׳ הברכה היא המשכה שיהיו החולין נעשי׳ [נעשית / נעשים] עטה״ק [על טהרת הקודש])3 וע״ז נאמר ששת ימים תעשה מעשיך4 וכו׳
בבחינת ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. (וזהו עניין ההבדלה במוצאי שבת: ״ברוך המבדיל כו׳״. הברכה היא המשכה, כדי שהחולין ייעשו על טהרת הקודש.) ועל כך נאמר ״ששת ימים תעשה מעשיך״ וכו׳.
לכן ההבדלה אינה רק הפרדה, אלא גם ברכה; בחסידות, ברכה פירושה המשכה. היא ממשיכה קדושה אל תוך השבוע, כדי שימי העבודה יהיו ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. הפסוק ״ששת ימים תעשה מעשיך״ מתפרש כאן כציווי לעשות זאת.
וצריך להיות ששת ימי המעשה דוקא ע״י ההעלם ומסך (המבדיל בין קדש לחול) שאל״כ [שאם לא כן] היה בטול ממש
וששת ימי המעשה צריכים להתקיים דווקא באמצעות ההעלם והמסך (המבדיל בין קדש לחול), שאם לא כן היה ביטול ממש,
אף על פי כן, ימי העבודה צריכים להישאר מכוסים, כשהמסך במקומו. אחרת הקדושה הייתה מציפה אותם ומביאה אותם לביטול גמור, ולא היה אפשר לעשות מלאכה.
וכמו ענין תפלת שמו״ע [שמונה עשרה] בהשתחוואו׳ [בהשתחוואות] וכמו שא״א להרים יד לפני המלך כו׳ ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא5 כו׳.
כמו בעניין תפילת שמונה עשרה וההשתחוויות שבה, וכשם שאי אפשר להרים יד לפני המלך וכו׳, וכן ״ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא״ וכו׳.
הדבר דומה לתפילת שמונה עשרה, שבה עומדים ומשתחווים לפני ה׳ כמו לפני מלך: בנוכחות כזאת אסור להרים יד ואפילו לא להצביע באצבע. גילוי מלא אינו מותיר מקום לפעולה.
ובאמת כתי׳ [כתיב] יגיע כפיך כי תאכל6 ע״י ל״ט מלאכות הזורע והחורש והקוצר כו׳ דהיינו שע״י המעשה ממשיך הוי״ה חדשה והתהוות דבר חדש להיות המחדש בטובו מעשה בראשית דוקא וזהו אשר ברא אלקים לעשות.
ובאמת נאמר ״יגיע כפיך כי תאכל״, באמצעות ל״ט המלאכות: הזורע והחורש והקוצר וכו׳. כלומר, באמצעות המעשה ממשיכים הוויה חדשה, התהוות של דבר חדש, כדי שיתקיים דווקא ״המחדש בטובו מעשה בראשית״. וזהו [פירוש] ״אשר ברא אלקים לעשות״.
המזמור משבח את האכילה מיגיע כפיים, באמצעות ל״ט המלאכות (אבות המלאכה האסורות בשבת), מפני שבאמצעות העבודה האדם מביא דבר חדש לידי קיום, בדומה לה׳ ש״מחדש״ את הבריאה. המילה המציינת את ההוויה החדשה, ״הוויה״, נכתבת בדומה לשם הוי׳ — השם שמביא את כל הדברים לידי קיום. זו משמעות ״אשר ברא אלקים לעשות״: ה׳ ברא, ומעשה האדם משלים את הבריאה.
תורמוסין צריכין תקון להפוך מרירו למיתקו להיות מי שטרח7 בע״ש [בערב שבת] יאכל בשבת שיתעלה הכל בבחי׳ שבת
התורמוסים זקוקים לתיקון, להפוך את מרירותם למתיקות, כדי ש״מי שטרח בע״ש יאכל בשבת״, וכך הכול יתעלה לבחינת שבת.
נחזור לתורמוסים שבמדרש: מרירות העולם נמתקת באמצעות עבודת האדם, כפי שאומרת הגמרא שרק מי שהתכונן בערב שבת יאכל בשבת. העבודה בימי החול היא עצמה שמועלית לבסוף אל השבת.
כי שבת היא מנוחה בחי׳ בטול כמו שמו״ע [שמונה עשרה] וא״א להיות כולו שבת כמו כולו שמו״ע [שמונה עשרה] רק תחלה להיות ימי החול כו׳.
כי שבת היא מנוחה, בחינת ביטול, כמו שמו״ע; ואי אפשר שיהיה הכול שבת, כשם ש[אי אפשר שיהיה] הכול שמו״ע; אלא תחילה צריכים להיות ימי החול וכו׳.
השבת היא מנוחה, מצב של ביטול כמו שמו״ע, והחיים אינם יכולים להיות מורכבים רק מכך. ימי החול, עם ההסתר שבהם, צריכים לבוא תחילה, ולאחר מכן מעלים אותם.
הפסקה מחלקת את החול לשתי בחינות: חול גמור, וחול שהקדושה חודרת אליו. שבוע העבודה של יהודי שייך לבחינה השנייה: בעבודתו האדם מחדש ומשלים את הבריאה, ומכין אותה לעלייה אל השבת.
הערת קה״ת מפנה לסידור ולדרך מצוותיך, הדנים בשאלה כיצד ״ששת ימים תעשה מעשיך״ יכול להיות ציווי לעסוק במלאכה גשמית. התשובה המשתמעת כאן היא שהמלאכה עצמה משלימה את הבריאה וממתיקה את ״התורמוסים״ של העולם.
מראי מקומות
- 1היכלות דנוגה · ראה מק״מ לזח״ב דף רכז, א בשם נ״ב מהרח״ו.
- 2
- 3ברוך המבדיל . . שיהיו החולין נעשי׳ עטה״ק · להעיר מספר המאמרים ת״ש ד״ה ויקם עדות ביעקב ע׳ 57: ברוך אתה המבדיל . . כי אפשר לברר.
- 4ששת ימים תעשה מעשיך · Exodus 23:12
- 5ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא · Pesachim 57b
- 6יגיע כפיך כי תאכל · Psalms 128:2
- 7מי שטרח בערב שבת · Avodah Zarah 3a:10
אברם נעשה אברהם ¶5–7
5ותקון זה הוא ג״כ בחי׳ המילה כי עד שלא נימול אברהם היה שמו אברם אב הוא בחי׳ ראשית הגילוי יש מאין
ותיקון זה הוא גם בחינת המילה. לפני שאברהם נימול, שמו היה אברם. ״אב״ הוא בחינת הגילוי הראשון של יש מאין,
המילה היא תיקון מאותו סוג. לפני המילה, אברהם נקרא אברם, ו״אב״ הוא חכמה, המכונה אבא, כלומר ״אב״: הגילוי הראשון של יש מאין, מקורו של כל שפע.
ומכיוון שהוא מקור השפע, הוא נקרא בשם ״אב״. והוא היה במצב של ״רם״ (נישא), ״רם על כל גוים״ וכו׳, מפני שהדבר היה באמצעות מסך.
״רם״ (נישא) מתאר את אותו מקור כשהוא ניצב מעל העולם, ״רם על כל גוים״, מפני שהוא בא דרך מסך ונותר נסתר מהם.
הפסקה מיישמת את הרעיון על שמו הראשון של אברהם: ״אב־רם״ הוא מקור השפע, שנשאר נשגב ונסתר מאחורי מסך.
מראי מקומות
- 1נק׳ בשם אב והי׳ בבחי׳ רם · ראה אוה״ת בראשית כרך ד פ׳ לך לך תרפט, ב.
- 2רם על כל גוים · Psalms 113:4
6וע״י המילה נק׳ אברהם אב המון גוים להוסיף התכללות ניצוצות כי להיות ההארה בגלוי גמור עד שיתקרב הניצוץ ליכלל תחת כנפי השכינה הוא ע״י המילה כי מילה אותיות מל123 י״ה הם חו״ב [חכמה ובינה].
ובאמצעות ברית המילה נקרא אברהם ״אב המון גוים״, כדי להוסיף ולכלול ניצוצות. ברית המילה מאפשרת להארה להתגלות בשלמות, עד שהניצוץ מתקרב ונכלל תחת כנפי השכינה. שכן המילה מורכבת מהאותיות ״מל״ ו״י״ה״, שהן חכמה ובינה.
בתוספת האות ה׳ הוא נעשה ״אב המון גוים״: השפעתו מגיעה כעת החוצה, כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה המצויים בקרב האומות, עד שהם באים ״תחת כנפי השכינה״ — ביטוי המתאר את מי שמצטרף לעם ישראל. המילה מתחלקת ל״מל״ ולאותיות י״ה, המסמלות את חכמה ובינה.
ומל הוא ל׳ [לשון] התגלות4 כי מל מלשון ממללא שהדבור הוא המגלה את החכמה להיות החכמה יוצאת מכח אל הפועל ומההעל׳ אל הגילוי
ו״מל״ הוא לשון של התגלות, שכן הוא קשור למילה הארמית ״ממללא״, שפירושה מדברת. הדיבור הוא שמגלה את החכמה, ומוציא אותה מן הכוח אל הפועל, מן ההעלם אל הגילוי.
״מל״ קשור למילה הארמית ״ממללא״, מדברת. הדיבור מוציא את החכמה הנסתרת אל הגילוי, ולכן ברית המילה מבטאת את גילוין של חכמה ובינה.
ולכן לע״ל [לעתיד לבוא] דכתי׳ [דכתיב] אז אהפך אל עמים5 שפה ברורה כתי׳ [כתיב] וראו כל בשר יחדיו6 כי פי ה׳ דבר מחמת שיהי׳ [שיהיה] גילוי בחי׳ דבור התגלות אלקות7 התגלות חכמה:
ולכן לעתיד לבוא, שעליו נאמר ״אז אהפך אל עמים שפה ברורה״, נאמר ״וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר״, משום שתתגלה בחינת הדיבור — התגלות האלוקות והתגלות החכמה.
הנביאים מבשרים שלעתיד לבוא תהיה לעמים ״שפה ברורה״, ו״כל בשר״ יראה כי ה׳ דיבר. זו תהיה התגלות מלאה של הדיבור האלוקי, כלומר התגלות האלוקות והחכמה.
ברית המילה מוסיפה את האות ה׳ ומגלה את מה שהיה נסתר: חכמה ובינה יוצאות אל הגילוי באמצעות ״דיבור״, והשפעתן מגיעה אף לניצוצות שבקרב האומות. גילוי זה יושלם לעתיד לבוא.
הערות קה״ת מפנות בעניין חלוקת המילה ל״מל״ וי״ה אל האריז״ל (עץ חיים וטעמי המצוות, לך לך), וכן אל תיקוני זהר, כפי שהובאו בספר המאמרים תרל״ג. לקוטי תורה, פנחס, מצטט את הקטע הזה ממש.
מראי מקומות
- 1מילה אותיות מל י״ה · טעמי המצות ס״פ לך לך, ע״ח שער לג פ״ג. מובא בלקו״ת פינחס עט, ג.
- 2מילה אותיות מל י״ה · Tikkunei Zohar, Tikkun 22 · 65b:4–5
- 3מילה אותיות מל י״ה · Sefer Etz Chaim 33:3:1
- 4ומל הוא ל׳ התגלות · מובא בלקו״ת פינחס עט, ג.
- 5אז אהפך אל עמים · Zephaniah 3:9
- 6וראו כל בשר יחדיו · Isaiah 40:5
- 7ולכן לע״ל . . מחמת שיהי׳ גילוי בחי׳ דבור התגלות אלקות · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ ק ומוסיף ע״ז ”וכמ״ש בלקו״ת פ׳ צו בד״ה והיה אור הלבנה פ״א שעכשיו הוא בחי׳ נאלמתי דומיה כו׳”.
7וגילוי זה למעלה הוא בבחי׳ חשמל עתים חשות1 דהיינו שלפעמים הוא בבחי׳ העלם סייג לחכמה שתיקה23 ועתים ממללות בחי׳ דבור וגילוי
וגילוי זה למעלה הוא בבחינת חשמל (Chashmal): ״עתים חשות״ (chashos, כלומר שותקות), היינו שלפעמים הוא במצב של העלם — ״סייג לחכמה שתיקה״; ״ועתים ממללות״ (memalelos, כלומר מדברות), בחינת דיבור וגילוי.
התלמוד דורש את החשמל, הזוהר שראה יחזקאל בחזונו, כ״חש״ (chash, שותק) ו״מל״ (mal, מדבר): ״עתים חשות״ ו״עתים ממללות״ — לפעמים שותקות ולפעמים מדברות. לכן הגילוי למעלה מתחלף: לפעמים הוא כבוש בשתיקה, שהיא ״סייג לחכמה שתיקה״, ולפעמים הוא מתבטא בדיבור.
וגם מל מלשון והוא ישב ממולי4 שהוא פי׳ נגדי כלומר דבר שנראה כאילו הוא לנוכח עיניו.
וגם ״מל״ הוא מלשון ״והוא ישב ממולי״ (mimuli), שפירושו ״מולי״; כלומר, דבר שנראה כאילו הוא לנגד עיניו.
״מל״ פירושו גם ״ממולי״, כדברי בלק על ישראל: ״והוא ישב ממולי״. גילוי פירושו שדבר מוצב ממש לפני העיניים ונראה פנים אל פנים.
הפסקה מוסיפה שתי משמעויות ל״מל״: התחלפות בין שתיקה לדיבור בחשמל, וכן משמעות של ״ממולי״, כך שהגילוי הוא דבר הנראה לנגד העיניים.
התמליל שבספר המאמרים 5566, המצוטט בהערת קה״ת, מסביר שחשמל הוא ״רצוא ושוב״ של המלאכים: לעתים הם שותקים מתוך ביטול אמיתי. הקטע הזה אינו מופיע בנוסח הסידור.
מראי מקומות
- 1בבחי׳ חשמל עתים חשות · Chagigah 13b:1–2
- 2סייג לחכמה שתיקה · אבות ג, יג.
- 3סייג לחכמה שתיקה · Pirkei Avot 3:13
- 4והוא ישב ממולי · Numbers 22:5
ברית המילה באדם ¶8
ולמטה, באדם התחתון — שהרי נאמר ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ — יש גם מסך על האיבר המשפיע, שהוא בבחינת ״רם״ (נעלה).
כעת הרעיון יורד אל האדם שלמטה, שנברא ״בצלמנו כדמותנו״, כך שגופו משקף את המבנה שלמעלה. גם בו יש מסך — הערלה — המכסה את האיבר שדרכו עוברת החיות אל הדור הבא. בדומה ל״רם״ שבשם אברם, מקור ההשפעה מכוסה ונסתר.
הנסתרות לה׳ אלקינו2 חו״ב [חכמה ובינה] והנגלות לנו ולבנינו שע״י המילה נעשה נגלות לנו ולבנינו שהגילוי אינו אלא בבחי׳ לבנינו שהוא בחי׳ הולדה כי
״הנסתרות לה׳ אלקינו״ — אלו חכמה ובינה; ״והנגלות לנו ולבנינו״ — על ידי המילה הן נעשות ״נגלות לנו ולבנינו״, שכן הגילוי הוא רק בבחינת ״לבנינו״, שהיא בחינת הולדה.
הפסוק מבחין בין ״הנסתרות״, השייכות לה׳, לבין ״הנגלות״, שהן ״לנו ולבנינו״. אדמו״ר הזקן מפרש שהנסתרות הן חכמה ובינה, שהמילה מגלה; והגילוי הוא ״לבנינו״ — בהולדה, בכוח להביא חיים חדשים.
לכן כאשר נתוסף ה׳ באברהם מ״מ לא נעקר הרי״ש באברהם שעדיין הוא בחי׳ רם אלא שנתוסף בחי׳ ה׳ להיות בחי׳ רם זה בגילוי.
לכן, כאשר נוספה האות ה״א לאברהם, הרי״ש לא נעקרה ממנו, והוא עדיין בבחינת ״רם״; אלא שנוספה בחינת ה״א, כדי שבחינת ״רם״ זו תהיה בגילוי.
לכן האות ה״א שנוספה לשמו של אברהם לא סילקה את הרי״ש שב״רם״: המקור נשאר נעלה, אך כעת הוא מתגלה. המילה אינה מבטלת את הרוממות, אלא מאפשרת לה להאיר בגלוי.
והנה המילה היא גילוי (ופריעה היא גילוי יותר כמו ופרע את ראש האשה.3 שחיטה מפורעת כו׳).
והנה, המילה היא גילוי, והפריעה [הפשלת העור] היא גילוי גדול יותר, כמו ״ופרע את ראש האשה״; ״שחיטה מפורעת״ וכו׳.
המילה עצמה היא גילוי, והפריעה, השלב השני במצווה שבו מפשילים לאחור את הקרום הדק, מגלה עוד יותר. הפסוק על גילוי ראש האישה והביטוי ״שחיטה מפורעת״ מראים שמשמעותו הבסיסית של השורש פר״ע היא גילוי.
המסך המבדיל בין קדש לחול דישראל חולין שנעשו על טה״ק [טהרת הקודש] שהיא עיקר ההבדלה כי בשבעה4 הבדלות להבדיל בין הטמא כו׳ אין אנו אומרים לפי שא״צ [שאין צריך / שאינו צריך] כ״כ [כל כך] כי מאחר שמעבירים ההבדלה שבין קדש לחול כו׳:
המסך המבדיל בין הקודש לחול אצל ישראל הוא ״חולין שנעשו על טה״ק״, וזוהי עיקר ההבדלה. מתוך שבע ההבדלות איננו אומרים ״להבדיל בין הטמא״ וכו׳, מפני שאין בכך צורך גדול כל כך; שכן כאשר מסירים את ההבדלה שבין הקודש לחול וכו׳.
אצל ישראל, המסך שבין הקודש לחול אינו מחיצה של חול גמור, אלא המסך הדק של ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״, והוא עיקר ההבדלה. הקטע מסתיים בפתאומיות, ובהערת קה״ת מובא שהרבי העיר שניסוח הדברים טעון תיקון מסוים.
הפסקה מחילה את הרעיון כולו על האדם: המילה מסירה את המסך שעל מקור החיים ומגלה את חכמה ובינה בבחינת ״לבנינו״, בלי לבטל את רוממותו של המקור. אצל ישראל ההפרדה בין קודש לחול מתבטאת בחולין הנעשים קודש.
בהערת קה״ת מובא שבדפוסי אור התורה חסרות שתי השורות האחרונות האלה, ושנוסח אור התורה מסתיים לפני הסיכום, המדבר על התענוג העליון הנמשך על ידי העלאת מ״ן — ״מים נוקבין״, העלאה מלמטה — מן החולין שנעשו על טהרת הקודש. נוסח הסידור מסתיים בפריעה וב״שחיטה מפורעת״.
מראי מקומות
- 1נעשה אדם בצלמנו · Genesis 1:26
- 2הנסתרות לה׳ אלקינו · Deuteronomy 29:28
- 3ופרע את ראש האשה · Numbers 5:18
- 4שו״ה כי בשבעה · לעיל בהערות ותיקונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע מציין ע״ז ”הל׳ צריך תיקון קצת”. ולהעיר שבכל האוה״ת שנדפסו [לאחר שכתב כ״ק אדמו״ר זי״ע הערה זו] ליתא שני שורות אלו. ובאוה״ת כרך ד תשכ, ב הסיום קודם הקיצור: ”אשר עונג העליון שנמשך ע״י העלאת מ״ן מבחי׳ החולין שנעשו על טה״ק. והנה אשר אותיות ראש שלמעלה מבחי׳ ראשית וזהו לעשות את השבת”. בסידור מסיים בתי׳ ”ופרע . . שחיטה מפורעת”.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
ימי החול אינם נסיגה מן הקדושה אלא סדנת העבודה שלה: על האדם לעשות את מלאכתו בששת הימים כשהמסך המסתיר נותר במקומו, ובכל זאת להמשיך לתוכם את אור השבת, כדי שעבודתו תהיה ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. באמצעות מאמץ זה הוא מתקן את הבריאה, ממתיק את מרירותה ומעלה אותה אל השבת.
שאלות לשיחה
- מדוע יברא ה׳ עולם וגוף אדם שזקוקים במכוון לתיקון בידי האדם?
- במה שונה ״האור הנולד״ באמצעות מחיצה מן האור המקורי, ומדוע ההבדל הזה נחוץ לבריאה?
- מה מבדיל בין המסך ״שבין קודש לקודש״ לבין המסך ״שבין קודש לחול״?
- מדוע ימי החול צריכים להישאר מכוסים, ולא להיות מלאים בגילוי כמו השבת או תפילת שמונה עשרה?
- מדוע האות ה״א שנוספה לשמו של אברהם משאירה את הרי״ש של ״רם״ במקומה, ומה מלמד הדבר על גילוי?