LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת לך לך · מאמר 3

ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם…

״לא ייקרא עוד שמך אברם״

  • 8 פסקאות · 35 קטעים
  • כ־20 דק׳ לימוד
  • 51 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 358 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 35 קטעים

הנקודה

ה׳ הותיר את הבריאה בלתי שלמה כדי שהאדם ישלים אותה: המסכים המסתירים את האלוקות מאפשרים את קיומו של עולם, ובאמצעות ברית מילה ובאמצעות מלאכת ימי החול הנעשית בקדושה, מתגלה הנסתר והיומיומי מתרומם אל השבת.

המאמר בקצרה

המאמר שואל מדוע בעקבות ברית המילה השתנה שמו של אברם לאברהם. על פי המדרש, כל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לתיקון בידי האדם, כשם שיש להמתיק תורמוסים מרים. אדמו״ר הזקן מסביר מדוע: הבריאה מתחדשת בכל יום יש מאין, והדבר הגשמי יכול להתהוות רק באמצעות מסכים (פרסא), כמו הפרוכת שלפני קודש הקודשים. כל מחיצה מולידה אור חדש, הנגזר מן האור הראשון אך אינו מעצמותו. חלק מן המסכים נשארים בתוך הקדושה (״קדושה וקדושה״); המסך שבין הקודש לחול מסתיר את האור עד שהעולמות חשים נפרדים מה׳, אף שהוא עדיין מקיים אותם. בתוך החול, שבוע החול היהודי הוא ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״: השבת מאירה בו, אך עליו להישאר מכוסה כדי שתתאפשר מלאכה, ובאמצעות המלאכה האדם מחדש את הבריאה ומעלה אותה אל השבת. גם ברית המילה היא תיקון כזה: אברם, ״אב רם״ הנסתר מאחורי מסך, נעשה אברהם, והאות ה״א שנוספה לשמו מגלה את חכמה ובינה (מילה = מל + י״ה; ״מל״ פירושו דיבור ופנייה). למטה, ברית המילה חושפת את מקור החיים ״לבנינו״, בלי לפגוע ברוממותו.

מבנה

  1. הבריאה זקוקה לתיקוןברית המילה והמדרש על התורמוסים: ה׳ ברא את העולם כדי שהאדם ישלים אותו. ההתחדשות היומיומית זקוקה למסך, כמו הפרוכת שבמקדש, בין עולם לעולם.¶1
  2. האור הנולדכל מחיצה מולידה אור חדש, שאינו מעצמותו של האור הראשון, עד שנוצר החומר הגשמי.¶2
  3. קודש וחולבשונה מהמסכים שבתוך הקדושה, המסך שבין הקודש לחול מסתיר עד כדי כך שהעולמות חשים עצמאיים, אף שה׳ עדיין מקיים אותם כ״אלהי האלקים״.¶3
  4. שבוע העבודההפיכת החול לקדושה: השבת מאירה בימי החול, שצריכים להישאר מכוסים כדי שאפשר יהיה לעבוד; העבודה מחדשת את הבריאה ומעלה אותה אל השבת.¶4
  5. אברם נעשה אברהםאברם הוא המקור הרם הנסתר מאחורי מסך; ברית המילה (מל + י״ה) מגלה את חכמה ובינה, בדומה לדיבור ולחשמל [בחינה של הסתר וחיבור], עד לעתיד לבוא.¶5–7
  6. ברית המילה באדםלמטה, ברית המילה והפריעה חושפות את מקור החיים ״לבנינו״ ומשמרות את רוממותו; אצל יהודים, הבדלה פירושה שהחול נעשה קדוש.¶8

מושגים

מסך / מחיצה (מסך, פרסא)מסך, פרסא
מחסום שדרכו עובר אור אלוקי ממדרגה אחת לבאה אחריה. הוא מסתיר את האור במידה שמאפשרת לדבר חדש ומובחן להתהוות.
אור הנולד (אור של תולדה)אור של תולדה
האור החדש שנולד מעבר למחיצה: הוא נגזר מן האור הראשון, אך אינו מעצמותו.
קודש וחולבין קדש לחול
המסך העמוק ביותר, שמסתיר את האור עד כדי כך שמה שנמצא מתחתיו חש נפרד מה׳, בניגוד להפרדה שבין ״קודש לקודש״.
חולין שנעשו על טהרת הקדשחולין שנעשו על טהרת הקדש
פעילות של חול המושפעת מן הקדושה, כמו חול המועד והשבוע הנמשך מן השבת, ובה בעת נשארת מכוסה במידה שמאפשרת עבודה.
תיקוןתקון
השלמתו של האדם את הבריאה שה׳ הותיר בכוונה בלתי שלמה, בדומה להמתקת תורמוסים מרים; ברית המילה היא דוגמה לכך.
מילה: מל וי״המילה – מל י״ה
ברית המילה כגילוי: י״ה מסמל את חכמה ובינה, ו״מל״ פירושו דיבור ופנייה, כך שהנסתר נעשה גלוי.

אל הטקסט

הבריאה זקוקה לתיקון ¶1

1ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים וכו׳.

״ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים״ וכו׳.

ביאור

המאמר נפתח בדברי ה׳ לאברם בברית המילה, כאשר נוספה לשמו האות ה׳. השאלה העומדת ביסוד המאמר כולו היא מדוע ברית המילה כרוכה בשינוי שמו, והופכת אותו ל״אב המון גוים״.

הענין כי הטעם למילה דכתיב אשר ברא אלקים לעשות לתקן שעדיין צריך תקון ע״י האדם כי הגם שכבר ברא אלקים את האדם לא בראו בשלימות

ההסבר הוא שטעם מצוות המילה קשור לכך שנאמר ״אשר ברא אלקים לעשות״ — כלומר, לתקן, שכן עדיין נדרש תיקון על ידי האדם. אף שה׳ כבר ברא את האדם, הוא לא נברא שלם.

ביאור

הפסוק ״אשר ברא אלקים לעשות״, שנאמר על מלאכת הבריאה לפני השבת הראשונה, נדרש במדרש במשמעות ״ברא כדי לתקן״: ה׳ הותיר את הבריאה במכוון בלתי גמורה, כדי שהאדם ישלים אותה. ברית המילה היא דוגמה לכך: גוף שה׳ ברא מגיע לשלמות באמצעות מעשה אנושי.

וכדאיתא במדרש רבה (פ׳ בראשית פ׳ י״א) ששאל על המילה אם חביבה היא המילה למה נברא האדם ערל והיתה התשובה שכל מה שנברא בשימ״ב [בששת ימי בראשית] צריכים עשייה ותקון וכמו התורמסין שצריכין תיקון.

וכך מובא במדרש רבה (בראשית, פרק י״א): [מישהו] שאל על ברית המילה: ״אם חביבה היא המילה למה נברא האדם ערל״. והתשובה הייתה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לעשייה ולתיקון, כמו תורמוסים הזקוקים לתיקון.

ביאור

במדרש שואל פילוסוף מדוע האדם הראשון לא נברא נימול, אם ברית המילה חביבה כל כך; והתשובה היא שכל מה שנברא בששת ימי בראשית זקוק לעבודה נוספת, כמו תורמוסים מרים שיש להמתיקם לפני שאפשר לאוכלם. התורמוס נעשה במאמר זה לדימוי לתיקון הבריאה.

ולהבין המשל איך הוא דומה לנמשל. הנה נודע מאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב [מעשה בראשית]

ויש להבין כיצד המשל דומה לנמשל. והנה ידוע המאמר: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״.

ביאור

כעת יש ליישם את המשל: באיזה מובן העולם עצמו דומה לגוף שטרם הושלם או לתורמוס מר? אדמו״ר הזקן פותח בברכת הבוקר שלפני קריאת שמע, האומרת שה׳ מחדש בכל יום את מעשה בראשית.

תמיד הוא החדוש יש מאין וענין התהוות יש וגשמי מאין ורוחני א״א להיות כך רק ע״י בחינ׳ [בחינת / בחינה] מ״ש והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש כו׳

״תמיד״ פירושו חידוש יש מאין. והתהוות של דבר מוחשי וגשמי מאין ורוחני אינה יכולה להתרחש אלא באמצעות הבחינה המתוארת בכתוב: ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש״ וכו׳.

ביאור

״תמיד״ פירושו שהבריאה אינה אירוע שהתרחש בעבר, אלא יצירה מתמשכת של דבר יש מאין. כדי שדבר מוחשי וגשמי יתהווה ממה שהוא רוחני, דרוש דבר הדומה לפרוכת שבמשכן, שהפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים.

כי בהמ״ק [בית המקדש] שם היה מקור ההשפעה וגילוי השכינה בקדה״ק [בקודש הקדשים] ולהיות ההשפעה נמשך משם ולהלאה לא היה ע״י גילוי כל כך

שכן בבית המקדש, בקודש הקודשים, היה מקור השפע וגילוי השכינה. כדי שהשפע יימשך משם והלאה, הוא לא יכול היה להימשך בגילוי רב כל כך,

ביאור

בבית המקדש התגלתה נוכחות ה׳ בגלוי בקודש הקודשים, ומשם נמשך שפע לעולם. אך אילו השפע היה יוצא באותו גילוי גלוי, לא היה יכול להתהוות דבר מובחן מה׳.

כי א״כ היה הכל אחד רק שנמשך ע״י מסך מבדיל והוא הפרוכת המבדיל בין קדה״ק [קודש הקדשים] ששם הי׳ [היה] גילוי השכינה לבחי׳

שכן אילו כך היה, הכול היה אחד. אלא שהשפע נמשך באמצעות מסך מבדיל — הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים, שבו היה גילוי השכינה, ובין הבחינה של

ביאור

בגילוי מלא הכול היה נשאר כלול בה׳, ״הכול אחד״, ולא היה מקום לעולם שחש את עצמו כמציאות. לכן השפע עובר דרך מסך מבדיל, המתואר באמצעות הפרוכת שלפני קודש הקודשים.

קדש ופרכת ת״א [תרגום אונקלוס] פרסא וכמה בחי׳ פרוכת הי׳ [היה] בבהמ״ק [בבית המקדש] ומשכן שכל ההשתלשלות מעולם ועד עולם הוא ע״י מסך פרסא מפסיק יב, בבין כל עולם כו׳.

הקודש. ואת המילה ״פרכת״ מתרגם תרגום אונקלוס ״פרסא״, כלומר מחיצה. בבית המקדש ובמשכן היו כמה פרוכות, שכן כל השתלשלות העולמות, מעולם לעולם, נעשית באמצעות מסך — פרסא המפסיקה בין כל עולם לעולם וכו׳.

ביאור

הטקסט מביא את תרגום אונקלוס למילה פרסא: תרגום אונקלוס מתרגם את ״פרוכת המסך״ ל״פרוכת הפרסא״, כלומר למחיצה; פרסא הוא המונח שבו משתמשת הקבלה למחיצות שבין העולמות. הפרוכות הרבות שבמשכן ובבית המקדש משקפות את העובדה שכל שלב בהשתלשלות, מעולם אחד למשנהו, עובר דרך מחיצה כזאת.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה קושרת בין שינוי שמו של אברהם לברית המילה, מביאה את המדרש שלפיו כל מה שנברא זקוק עדיין לתיקון בידי האדם, ומציגה את המסך (פרסא) שדרכו מתחדש הגשמי מן הרוחני ללא הרף.

לעומק

בקבלה הפרסא היא בעיקר המחיצה שמתחת לאצילות, המפרידה בינה לבין בריאה, יצירה ועשיה; כאן אדמו״ר הזקן מרחיב את הרעיון למחיצה שבין כל עולם ובין העולם שמתחתיו. המדרש עצמו מונה לצד התורמוסים גם חרדל וחיטה, ומסיים שאף האדם זקוק לתיקון.

מראי מקומות

  1. 1
    ולא יקרא עוד שמך אברם · Genesis 38:4
  2. 2
    ולא יקרא עוד שמך אברם · Genesis 17:5
  3. 3
    אשר ברא אלקים לעשות · Genesis 2:3
  4. 4
    אשר ברא אלקים לעשות לתקן · Bereshit Rabbah 11:9
  5. 5
    במדרש רבה · ראה גם מד״ר ס״פ וישלח ס״פ פ״ג התבן והקש כו׳ המתינו עד שתבוא הגורן כו׳. מובא באוה״ת לך לך כרך ד ע׳ תשטו, א. תשכח, ב. ומבואר באוה״ת יתרו כרך ז ע׳ ב׳תש.
  6. 6
    ששאל על המילה · ראה דרך מצותיך ח, ב.
  7. 7
    למה נברא האדם ערל · ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 14 הערה 9 בענין שאדה״ר נולד מהול ע״ש.
  8. 8
    שכל מה שנברא · ראה ספר המאמרים תש״ג ע׳ 100.
  9. 9
    והיתה התשובה . . שצריכין תקון · באוה״ת לך לך כרך ד תשטז, א מבאר ”ועדיין אינו מובן כי למה נברא שיהי׳ צריך תיקון” ע״ש וראה שם תשיז, א שמבאר שלכאורה הכוונה כדי שיהי׳ שייך עבודת האדם באתעדל״ת ע״ש בארוכה (המאמר הנ״ל הוא הגהות לסידור שער המילה קמה, א). וראה בסה״מ תרכ״ז ע׳ שיב. (הוצאת תש״ס) ע׳ שלה. בלקו״ש חכ״ה ע׳ 14 נתבאר איך לתווך זה עם מארז״ל עולם על מליאתו נברא ע״ש באריכות.
  10. 10
    התורמסין שצריכין תיקון · ראה באוה״ת יתרו כרך ז׳ ע׳ ב׳תש.
  11. 11
    שכל מה שנברא בשימ״ב צריכים עשייה ותקון וכמו התורמסין שצריכין תיקון · Bereshit Rabbah 11:6
  12. 12
    המחדש בטובו · בסידור מביא ראיה זה אחר הענין ”אור של תולדה”, ושם מוסיף ”מה שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום מע״ב כו׳ דלכאורה מה זו חידוש יש בהשמים וארץ מיום לחבירו”.
  13. 13
    והבדילה הפרוכת · Exodus 26:33
  14. 14
    ששם הי׳ גילוי השכינה · ע׳ בסידור בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב פנ״ב.
  15. 15
    מפסיק בין כל עולם כו׳ · בסה״מ תקס״ו מפרש ”שע״י שעברה דרך פרסא נשתנה למהות יש מחודש מה שלא היה מקדם שבחי׳ השפע שקודם הפרסא נק׳ לגבי בחי אין”. ע״ש בארוכה.

האור הנולד ¶2

2וזהו ענין המחדש בטובו שהתהוות מאין ליש הוא ע״י חדוש דהיינו ע״י מסך ופרסא נעשה אור חדש אור של תולדה ואין זה ממהות אור הראשון וכשיורד ומשתלשל נעשה עוד פרסא עד שנתהוה גשמיות ממש:

וזהו פירוש ״המחדש בטובו״: ההתהוות מאין ליש היא באמצעות חידוש. כלומר, באמצעות מסך ופרסא מתהווה אור חדש, אור של תולדה, ואין הוא ממהותו של האור הראשון. וככל שהוא יורד ומשתלשל, נוצרת פרסא נוספת, עד שמתהווה גשמיות ממש.

ביאור

זו הסיבה שהברכה מדברת על ״חידוש״: כשהאור עובר דרך פרסא, מה שמופיע מצדה השני אינו האור המקורי כשהוא רק מצומצם, אלא אור חדש שנולד ממנו, כשם שילד נבדל מהורהו. כל פרסא נוספת מולידה אור חדש נוסף, עד שמתהווה חומר גשמי.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מסבירה את ה״חידוש״ היומי של הבריאה: כל פרסא מולידה אור חדש, שמקורו באור שקדם לה, ורצף של פרסאות יורד עד לגשמיות.

לעומק

הערת קה״ת מסבירה מדוע האור מכונה ״חדש״: הפרסא משנה אותו ביחס למה שהיה קודם, ולכן ביחס לאור שמעל הפרסא הוא נחשב לדבר חדש. בתורה אור, וירא, אותו רעיון מומחש באמצעות משל של רב, שממנו נולדת אצל התלמיד תובנה חדשה.

מראי מקומות

  1. 1
    אור חדש אור של תולדה · ראה לקמן יד, ג. סידור קמה ב. סה״מ תקס״ט ע׳ ג. ביאוה״ז לאדהאמ״צ יז, א. סיום ר״ה תרס״ג. ביאור זה שנק׳ אור של תולדה מצויין ריבוי פעמים בדא״ח לכאן. וכן הלשון בסידור קמה, ב. אבל בסה״מ תקס״ו כתב המניח הרה״ק ר׳ משה בן אדה״ז שהמשכת השפע דזיו השכינה ב״ה מהיכל ק״ק מצטרך להיות דרך מעביר הפרוכת” אבל לקמן בהביאור שם ע׳ סא מזכיר ענין ”אור של תולדה”.
  2. 2
    ואין זה ממהות אור הראשון · ראה אוה״ת בראשית כרך ד תשיח, א. ובספר הערכים-חב״ד כרך ג טור שפו הערה 6 שלכאורה הכוונה הוא שהטעם על מה שהאור הנמשך ע״י הפרסא נקרא ”אור חדש” הוא לפי שע״י הפרסא משתנה האור מכמו שהי׳ קודם וממילא הוא חידוש לגבי האור שלפני הפרסא, ע״ש.
  3. 3
    פרסא עד שנתהוה גשמיות ממש · ענין הפרסא הוא כדי שבי״ע יהי׳ ביכולת לקבל האור. ראה סה״מ תרל״ט ח״א ע׳ קעט בהנחת כ״ק מהורש״ב.

קודש וחול ¶3

3אך יש כמה מיני מסכים המבדילין שיש עוד בחינה שאומרים במוצאי שבת המבדיל בין קדש לחול

אולם יש כמה סוגים של מסכים מבדילים. שכן יש בחינה נוספת, שעליה אומרים במוצאי שבת: ״המבדיל בין קדש לחול״.

ביאור

כאן מובחנת הבחנה מסוג אחר. המסכים שתוארו עד כה מפרידים בין מדרגות בתוך הקדושה; בברכת ההבדלה מדובר בסוג אחר של הפרדה — בין הקודש לחול.

שהוא מסך מבדיל גמור ואינו דומה לפרסא שמפסיק בין הקודש לקדה״ק [לקודש הקדשים] שזהו דרך השתלשלות אותו אור עצמו שנתגשם

זהו מסך מבדיל מוחלט, והוא אינו דומה לפרסא המפסיקה בין הקודש לקודש הקדשים, שכן זו דרך ההשתלשלות של אותו אור עצמו, כשהוא מתגשם יותר,

ביאור

הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים מאפשרת לאותו אור עצמו לרדת ולהתגשם. מה שנמצא מעבר לה הוא עדיין אותו אור, אלא בצורה פחותה.

וגם לאחר הפרסא הוא קודש (וע״ד שמבדילין במ״ש ליו״ט [ליום טוב] המבדיל בין קדש לקדש) משא״כ בין קדש לחול הוא מסך שמעלים ומסתיר האור עד שנעשה נפרד ממש

וגם לאחר הפרסא הוא עדיין קודש (בדומה להבדלה שאומרים במוצאי שבת לקראת יום טוב: ״המבדיל בין קדש לקדש״). לא כך בין קודש לחול: זהו מסך שמעלים ומסתיר את האור, עד [שמה שמעבר לו] נעשה נפרד ממש,

ביאור

לכן מה שנמצא מעבר לפרסא כזאת עדיין קדוש, כפי שעולה מההבדלה שאומרים כשיום טוב חל לאחר שבת: ״המבדיל בין קדש לקדש״. המסך שבין הקודש לחול מסתיר את האור כל כך, עד שמה שנמצא תחתיו חווה את עצמו כמציאות נפרדת.

כמו היכלות החיצונים המגביהים א״ע [את עצמו] לומר לי יאורי כו׳ אלא שואתה מחיה את כולם וקרו ליה אלהא דאלהיא ואינן כופרים ממש

כמו ההיכלות החיצונים, המגביהים את עצמם לומר: ״לי יאורי״ וכו׳, אלא ש״ואתה מחיה את כולם״, והם קוראים לו ״אלהא דאלהיא״, ואינם כופרים בו ממש.

ביאור

״ההיכלות החיצונים״ הם העולמות שמחוץ לקדושה; לפי הנוסח שבסידור, הכוונה לשבעים השרים השמימיים של האומות. הם מתנשאים כאילו עשו את עצמם, כמו התרברבותו של פרעה: ״לי יאורי״, ובכל זאת ה׳ מחיה אותם, והגמרא אומרת שהם קוראים לו ״אלהא דאלהיא״: הם מכירים בכך שיש ה׳ עליון ואינם כופרים בו לגמרי.

וזהו הודו לאלקי האלקי׳ כל״ח [כי לעולם חסדו] שלעולם חסדו והשפעתו מעולם ועד עולם עד שהוא בבחי׳ אלקי האלקים במקום ההעלם וההסתר והחושך ועל מסך מבדיל זה נאמר אלביש שמים קדרות וכו׳:

וזהו ״הודו לאלקי האלקי' כל"ח שלעולם חסדו״: חסדו והשפעתו נמשכים מעולם לעולם, עד שהוא בבחינת ״אלקי האלקים״ במקום ההעלם, ההסתר והחושך. ועל המסך המבדיל הזה נאמר: ״אלביש שמים קדרות וכו׳״.

ביאור

אדמו״ר הזקן מפרש את ״לעולם חסדו״ במשמעות של ״לעולמות״: חסדו של ה׳ מגיע מעולם לעולם, גם אל תוך ההסתר העמוק ביותר, שבו מכירים בו רק כאל שמעל לאלים שלהם. הכיסוי העבה הזה הוא המסך שעליו נאמר בישעיהו: ״אלביש שמים קדרות״.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מבחינה בין שני סוגי מסכים: הפרסא שבתוך הקדושה, שדרכה אותו אור עצמו יורד, והמסך שבין הקודש לחול, שמסתיר כל כך עד שהעולמות חשים את עצמם כמציאות נפרדת מה׳, אף על פי שהוא מחיה אותם.

לעומק

הסידור, כפי שמובא בהערת קה״ת, אומר שהשק של הפסוק הזה עשוי מעורות ולא מאריג — כיסוי צפוף יותר — כך ששבעים השרים נעשים נפרדים כל כך עד שהם מתכוונים למרוד. הצמח צדק, בהסתמך על פירוש יפה ענף למדרש, קושר את הלבוש הזה לקינה ״אותותינו לא ראינו״.

מראי מקומות

  1. 1
    אך יש כמה מיני מסכים המבדילין · בסידור קמה, ב ובאוה״ת כאן תשטו, ב מבאר ”מ״מ הוא רק הבדלה בין קודש לקודש שגם אחר הפרסא הוא קודש” וע״ז בא הביאור מענין המבדיל בין קודש לחול.
  2. 2
    עוד בחינה שאומרים במוצאי שבת · ראה דרך מצותיך מצות מילה ז, ב.
  3. 3
  4. 4
    כמו היכלות החיצונים · בסידור קמה, ג מבאר הענין בע׳ שרים.
  5. 5
    לי יאורי · Ezekiel 29:3
  6. 6
    ואתה מחי׳ את כולם · Nehemiah 9:6
  7. 7
    וקרו לי׳ אלהא דאלהיא · Menachot 110a:5–6
  8. 8
    הודו לאלקי האלקי׳ · Psalms 136:2
  9. 9
    אלביש שמים קדרות · Isaiah 50:3

שבוע העבודה ¶4

4והנה בבחי׳ חול זה יש ב׳ בחינות א׳ חול גמור היכלות דנוגה דקרו לי׳ אלקא דאלקיא כנ״ל.

והנה, בתוך בחינה זו של החול יש שתי בחינות. הראשונה היא החול הגמור, היכלות נוגה, הקוראים לו ״אלקא דאלקיא״, כנזכר לעיל.

ביאור

בחול עצמו יש שתי בחינות. הראשונה היא החול הגמור: ״היכלות נוגה״, תחום קליפת נוגה (הקליפה השקופה המערבת טוב ורע), שכאמור מכיר בה׳ רק מרחוק כ״אלקא דאלקיא״ — ״אלקי האלקים״.

הב׳ הוא בחי׳ חולין שנעשו על טהרת הקדש חולו של מועד דהיינו שנמשך הארה מקדושה בחי׳ בטול גם בהחול וכמו ע״י שמירת שבת יש הארה בששת ימי החול מבחי׳ קדושת השבת.

השנייה היא בחינת ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״, [כגון] חולו של מועד. כלומר, הארה מן הקדושה, בחינת ביטול, נמשכת גם אל החול; כשם שעל ידי שמירת שבת יש הארה בששת ימי החול מבחינת קדושת השבת:

ביאור

הבחינה השנייה היא החול החדור בקדושה. הביטוי מקורו בהלכה: מאכלים רגילים שטיפלו בהם תוך הקפדה על דיני הטהרה של מאכלי קודש. חול המועד, ימי העבודה של החג, הוא הדוגמה לכך: ימים של עבודה שעדיין נושאים את קדושת החג, כשם שהשבת מאירה לתוך ימי השבוע.

ג׳ ימים הראשונים משבת שעברה וג׳ ימים אחרונים משבת הבא וזה נמשך לישראל בששת ימי המעשה מקדושת שבת להיות כל מעשיהם בחול

שלושת הימים הראשונים נמשכים מהשבת שעברה, ושלושת הימים האחרונים מהשבת הבאה. וכך נמשכת לישראל בששת ימי המעשה קדושת השבת, כדי שכל מעשיהם בחול יהיו

ביאור

השבוע נחלק לשניים: מיום ראשון עד יום שלישי נמשכת הקדושה מהשבת שעברה, ומיום רביעי עד יום שישי — מהשבת הבאה. כך גם הפעילות של יהודי בימי החול יכולה לשאת קדושה.

ע״ד חולין שנעשו עטה״ק [על טהרת הקודש] (וזהו ענין הבדלה במו״ש [במוצאי שבת] ברוך המבדיל כו׳ הברכה היא המשכה שיהיו החולין נעשי׳ [נעשית / נעשים] עטה״ק [על טהרת הקודש]) וע״ז נאמר ששת ימים תעשה מעשיך וכו׳

בבחינת ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. (וזהו עניין ההבדלה במוצאי שבת: ״ברוך המבדיל כו׳״. הברכה היא המשכה, כדי שהחולין ייעשו על טהרת הקודש.) ועל כך נאמר ״ששת ימים תעשה מעשיך״ וכו׳.

ביאור

לכן ההבדלה אינה רק הפרדה, אלא גם ברכה; בחסידות, ברכה פירושה המשכה. היא ממשיכה קדושה אל תוך השבוע, כדי שימי העבודה יהיו ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. הפסוק ״ששת ימים תעשה מעשיך״ מתפרש כאן כציווי לעשות זאת.

וצריך להיות ששת ימי המעשה דוקא ע״י ההעלם ומסך (המבדיל בין קדש לחול) שאל״כ [שאם לא כן] היה בטול ממש

וששת ימי המעשה צריכים להתקיים דווקא באמצעות ההעלם והמסך (המבדיל בין קדש לחול), שאם לא כן היה ביטול ממש,

ביאור

אף על פי כן, ימי העבודה צריכים להישאר מכוסים, כשהמסך במקומו. אחרת הקדושה הייתה מציפה אותם ומביאה אותם לביטול גמור, ולא היה אפשר לעשות מלאכה.

וכמו ענין תפלת שמו״ע [שמונה עשרה] בהשתחוואו׳ [בהשתחוואות] וכמו שא״א להרים יד לפני המלך כו׳ ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו׳.

כמו בעניין תפילת שמונה עשרה וההשתחוויות שבה, וכשם שאי אפשר להרים יד לפני המלך וכו׳, וכן ״ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא״ וכו׳.

ביאור

הדבר דומה לתפילת שמונה עשרה, שבה עומדים ומשתחווים לפני ה׳ כמו לפני מלך: בנוכחות כזאת אסור להרים יד ואפילו לא להצביע באצבע. גילוי מלא אינו מותיר מקום לפעולה.

ובאמת כתי׳ [כתיב] יגיע כפיך כי תאכל ע״י ל״ט מלאכות הזורע והחורש והקוצר כו׳ דהיינו שע״י המעשה ממשיך הוי״ה חדשה והתהוות דבר חדש להיות המחדש בטובו מעשה בראשית דוקא וזהו אשר ברא אלקים לעשות.

ובאמת נאמר ״יגיע כפיך כי תאכל״, באמצעות ל״ט המלאכות: הזורע והחורש והקוצר וכו׳. כלומר, באמצעות המעשה ממשיכים הוויה חדשה, התהוות של דבר חדש, כדי שיתקיים דווקא ״המחדש בטובו מעשה בראשית״. וזהו [פירוש] ״אשר ברא אלקים לעשות״.

ביאור

המזמור משבח את האכילה מיגיע כפיים, באמצעות ל״ט המלאכות (אבות המלאכה האסורות בשבת), מפני שבאמצעות העבודה האדם מביא דבר חדש לידי קיום, בדומה לה׳ ש״מחדש״ את הבריאה. המילה המציינת את ההוויה החדשה, ״הוויה״, נכתבת בדומה לשם הוי׳ — השם שמביא את כל הדברים לידי קיום. זו משמעות ״אשר ברא אלקים לעשות״: ה׳ ברא, ומעשה האדם משלים את הבריאה.

תורמוסין צריכין תקון להפוך מרירו למיתקו להיות מי שטרח בע״ש [בערב שבת] יאכל בשבת שיתעלה הכל בבחי׳ שבת

התורמוסים זקוקים לתיקון, להפוך את מרירותם למתיקות, כדי ש״מי שטרח בע״ש יאכל בשבת״, וכך הכול יתעלה לבחינת שבת.

ביאור

נחזור לתורמוסים שבמדרש: מרירות העולם נמתקת באמצעות עבודת האדם, כפי שאומרת הגמרא שרק מי שהתכונן בערב שבת יאכל בשבת. העבודה בימי החול היא עצמה שמועלית לבסוף אל השבת.

כי שבת היא מנוחה בחי׳ בטול כמו שמו״ע [שמונה עשרה] וא״א להיות כולו שבת כמו כולו שמו״ע [שמונה עשרה] רק תחלה להיות ימי החול כו׳.

כי שבת היא מנוחה, בחינת ביטול, כמו שמו״ע; ואי אפשר שיהיה הכול שבת, כשם ש[אי אפשר שיהיה] הכול שמו״ע; אלא תחילה צריכים להיות ימי החול וכו׳.

ביאור

השבת היא מנוחה, מצב של ביטול כמו שמו״ע, והחיים אינם יכולים להיות מורכבים רק מכך. ימי החול, עם ההסתר שבהם, צריכים לבוא תחילה, ולאחר מכן מעלים אותם.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מחלקת את החול לשתי בחינות: חול גמור, וחול שהקדושה חודרת אליו. שבוע העבודה של יהודי שייך לבחינה השנייה: בעבודתו האדם מחדש ומשלים את הבריאה, ומכין אותה לעלייה אל השבת.

לעומק

הערת קה״ת מפנה לסידור ולדרך מצוותיך, הדנים בשאלה כיצד ״ששת ימים תעשה מעשיך״ יכול להיות ציווי לעסוק במלאכה גשמית. התשובה המשתמעת כאן היא שהמלאכה עצמה משלימה את הבריאה וממתיקה את ״התורמוסים״ של העולם.

מראי מקומות

  1. 1
    היכלות דנוגה · ראה מק״מ לזח״ב דף רכז, א בשם נ״ב מהרח״ו.
  2. 2
  3. 3
    ברוך המבדיל . . שיהיו החולין נעשי׳ עטה״ק · להעיר מספר המאמרים ת״ש ד״ה ויקם עדות ביעקב ע׳ 57: ברוך אתה המבדיל . . כי אפשר לברר.
  4. 4
    ששת ימים תעשה מעשיך · Exodus 23:12
  5. 5
    ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא · Pesachim 57b
  6. 6
    יגיע כפיך כי תאכל · Psalms 128:2
  7. 7
    מי שטרח בערב שבת · Avodah Zarah 3a:10

אברם נעשה אברהם ¶5–7

5ותקון זה הוא ג״כ בחי׳ המילה כי עד שלא נימול אברהם היה שמו אברם אב הוא בחי׳ ראשית הגילוי יש מאין

ותיקון זה הוא גם בחינת המילה. לפני שאברהם נימול, שמו היה אברם. ״אב״ הוא בחינת הגילוי הראשון של יש מאין,

ביאור

המילה היא תיקון מאותו סוג. לפני המילה, אברהם נקרא אברם, ו״אב״ הוא חכמה, המכונה אבא, כלומר ״אב״: הגילוי הראשון של יש מאין, מקורו של כל שפע.

שהוא מקור ההשפעה נק׳ בשם אב והיה בבחי׳ רם על כל גוים כו׳ מפני שהיה ע״י מסך.

ומכיוון שהוא מקור השפע, הוא נקרא בשם ״אב״. והוא היה במצב של ״רם״ (נישא), ״רם על כל גוים״ וכו׳, מפני שהדבר היה באמצעות מסך.

ביאור

״רם״ (נישא) מתאר את אותו מקור כשהוא ניצב מעל העולם, ״רם על כל גוים״, מפני שהוא בא דרך מסך ונותר נסתר מהם.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מיישמת את הרעיון על שמו הראשון של אברהם: ״אב־רם״ הוא מקור השפע, שנשאר נשגב ונסתר מאחורי מסך.

מראי מקומות

  1. 1
    נק׳ בשם אב והי׳ בבחי׳ רם · ראה אוה״ת בראשית כרך ד פ׳ לך לך תרפט, ב.
  2. 2
    רם על כל גוים · Psalms 113:4

6וע״י המילה נק׳ אברהם אב המון גוים להוסיף התכללות ניצוצות כי להיות ההארה בגלוי גמור עד שיתקרב הניצוץ ליכלל תחת כנפי השכינה הוא ע״י המילה כי מילה אותיות מל י״ה הם חו״ב [חכמה ובינה].

ובאמצעות ברית המילה נקרא אברהם ״אב המון גוים״, כדי להוסיף ולכלול ניצוצות. ברית המילה מאפשרת להארה להתגלות בשלמות, עד שהניצוץ מתקרב ונכלל תחת כנפי השכינה. שכן המילה מורכבת מהאותיות ״מל״ ו״י״ה״, שהן חכמה ובינה.

ביאור

בתוספת האות ה׳ הוא נעשה ״אב המון גוים״: השפעתו מגיעה כעת החוצה, כדי לאסוף את ניצוצות הקדושה המצויים בקרב האומות, עד שהם באים ״תחת כנפי השכינה״ — ביטוי המתאר את מי שמצטרף לעם ישראל. המילה מתחלקת ל״מל״ ולאותיות י״ה, המסמלות את חכמה ובינה.

ומל הוא ל׳ [לשון] התגלות כי מל מלשון ממללא שהדבור הוא המגלה את החכמה להיות החכמה יוצאת מכח אל הפועל ומההעל׳ אל הגילוי

ו״מל״ הוא לשון של התגלות, שכן הוא קשור למילה הארמית ״ממללא״, שפירושה מדברת. הדיבור הוא שמגלה את החכמה, ומוציא אותה מן הכוח אל הפועל, מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

״מל״ קשור למילה הארמית ״ממללא״, מדברת. הדיבור מוציא את החכמה הנסתרת אל הגילוי, ולכן ברית המילה מבטאת את גילוין של חכמה ובינה.

ולכן לע״ל [לעתיד לבוא] דכתי׳ [דכתיב] אז אהפך אל עמים שפה ברורה כתי׳ [כתיב] וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר מחמת שיהי׳ [שיהיה] גילוי בחי׳ דבור התגלות אלקות התגלות חכמה:

ולכן לעתיד לבוא, שעליו נאמר ״אז אהפך אל עמים שפה ברורה״, נאמר ״וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר״, משום שתתגלה בחינת הדיבור — התגלות האלוקות והתגלות החכמה.

ביאור

הנביאים מבשרים שלעתיד לבוא תהיה לעמים ״שפה ברורה״, ו״כל בשר״ יראה כי ה׳ דיבר. זו תהיה התגלות מלאה של הדיבור האלוקי, כלומר התגלות האלוקות והחכמה.

פסקה 6 בקצרה

ברית המילה מוסיפה את האות ה׳ ומגלה את מה שהיה נסתר: חכמה ובינה יוצאות אל הגילוי באמצעות ״דיבור״, והשפעתן מגיעה אף לניצוצות שבקרב האומות. גילוי זה יושלם לעתיד לבוא.

לעומק

הערות קה״ת מפנות בעניין חלוקת המילה ל״מל״ וי״ה אל האריז״ל (עץ חיים וטעמי המצוות, לך לך), וכן אל תיקוני זהר, כפי שהובאו בספר המאמרים תרל״ג. לקוטי תורה, פנחס, מצטט את הקטע הזה ממש.

מראי מקומות

  1. 1
    מילה אותיות מל י״ה · טעמי המצות ס״פ לך לך, ע״ח שער לג פ״ג. מובא בלקו״ת פינחס עט, ג.
  2. 2
    מילה אותיות מל י״ה · Tikkunei Zohar, Tikkun 22 · 65b:4–5
  3. 3
    מילה אותיות מל י״ה · Sefer Etz Chaim 33:3:1
  4. 4
    ומל הוא ל׳ התגלות · מובא בלקו״ת פינחס עט, ג.
  5. 5
    אז אהפך אל עמים · Zephaniah 3:9
  6. 6
    וראו כל בשר יחדיו · Isaiah 40:5
  7. 7
    ולכן לע״ל . . מחמת שיהי׳ גילוי בחי׳ דבור התגלות אלקות · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ ק ומוסיף ע״ז ”וכמ״ש בלקו״ת פ׳ צו בד״ה והיה אור הלבנה פ״א שעכשיו הוא בחי׳ נאלמתי דומיה כו׳”.

7וגילוי זה למעלה הוא בבחי׳ חשמל עתים חשות דהיינו שלפעמים הוא בבחי׳ העלם סייג לחכמה שתיקה ועתים ממללות בחי׳ דבור וגילוי

וגילוי זה למעלה הוא בבחינת חשמל (Chashmal): ״עתים חשות״ (chashos, כלומר שותקות), היינו שלפעמים הוא במצב של העלם — ״סייג לחכמה שתיקה״; ״ועתים ממללות״ (memalelos, כלומר מדברות), בחינת דיבור וגילוי.

ביאור

התלמוד דורש את החשמל, הזוהר שראה יחזקאל בחזונו, כ״חש״ (chash, שותק) ו״מל״ (mal, מדבר): ״עתים חשות״ ו״עתים ממללות״ — לפעמים שותקות ולפעמים מדברות. לכן הגילוי למעלה מתחלף: לפעמים הוא כבוש בשתיקה, שהיא ״סייג לחכמה שתיקה״, ולפעמים הוא מתבטא בדיבור.

וגם מל מלשון והוא ישב ממולי שהוא פי׳ נגדי כלומר דבר שנראה כאילו הוא לנוכח עיניו.

וגם ״מל״ הוא מלשון ״והוא ישב ממולי״ (mimuli), שפירושו ״מולי״; כלומר, דבר שנראה כאילו הוא לנגד עיניו.

ביאור

״מל״ פירושו גם ״ממולי״, כדברי בלק על ישראל: ״והוא ישב ממולי״. גילוי פירושו שדבר מוצב ממש לפני העיניים ונראה פנים אל פנים.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מוסיפה שתי משמעויות ל״מל״: התחלפות בין שתיקה לדיבור בחשמל, וכן משמעות של ״ממולי״, כך שהגילוי הוא דבר הנראה לנגד העיניים.

לעומק

התמליל שבספר המאמרים 5566, המצוטט בהערת קה״ת, מסביר שחשמל הוא ״רצוא ושוב״ של המלאכים: לעתים הם שותקים מתוך ביטול אמיתי. הקטע הזה אינו מופיע בנוסח הסידור.

מראי מקומות

  1. 1
    בבחי׳ חשמל עתים חשות · Chagigah 13b:1–2
  2. 2
    סייג לחכמה שתיקה · אבות ג, יג.
  3. 3
    סייג לחכמה שתיקה · Pirkei Avot 3:13
  4. 4
    והוא ישב ממולי · Numbers 22:5

ברית המילה באדם ¶8

8ולמטה באדם התחתון הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו יש ג״כ מסך על אבר המשפיע יב, גשהוא בבחי׳ רם.

ולמטה, באדם התחתון — שהרי נאמר ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ — יש גם מסך על האיבר המשפיע, שהוא בבחינת ״רם״ (נעלה).

ביאור

כעת הרעיון יורד אל האדם שלמטה, שנברא ״בצלמנו כדמותנו״, כך שגופו משקף את המבנה שלמעלה. גם בו יש מסך — הערלה — המכסה את האיבר שדרכו עוברת החיות אל הדור הבא. בדומה ל״רם״ שבשם אברם, מקור ההשפעה מכוסה ונסתר.

הנסתרות לה׳ אלקינו חו״ב [חכמה ובינה] והנגלות לנו ולבנינו שע״י המילה נעשה נגלות לנו ולבנינו שהגילוי אינו אלא בבחי׳ לבנינו שהוא בחי׳ הולדה כי

״הנסתרות לה׳ אלקינו״ — אלו חכמה ובינה; ״והנגלות לנו ולבנינו״ — על ידי המילה הן נעשות ״נגלות לנו ולבנינו״, שכן הגילוי הוא רק בבחינת ״לבנינו״, שהיא בחינת הולדה.

ביאור

הפסוק מבחין בין ״הנסתרות״, השייכות לה׳, לבין ״הנגלות״, שהן ״לנו ולבנינו״. אדמו״ר הזקן מפרש שהנסתרות הן חכמה ובינה, שהמילה מגלה; והגילוי הוא ״לבנינו״ — בהולדה, בכוח להביא חיים חדשים.

לכן כאשר נתוסף ה׳ באברהם מ״מ לא נעקר הרי״ש באברהם שעדיין הוא בחי׳ רם אלא שנתוסף בחי׳ ה׳ להיות בחי׳ רם זה בגילוי.

לכן, כאשר נוספה האות ה״א לאברהם, הרי״ש לא נעקרה ממנו, והוא עדיין בבחינת ״רם״; אלא שנוספה בחינת ה״א, כדי שבחינת ״רם״ זו תהיה בגילוי.

ביאור

לכן האות ה״א שנוספה לשמו של אברהם לא סילקה את הרי״ש שב״רם״: המקור נשאר נעלה, אך כעת הוא מתגלה. המילה אינה מבטלת את הרוממות, אלא מאפשרת לה להאיר בגלוי.

והנה המילה היא גילוי (ופריעה היא גילוי יותר כמו ופרע את ראש האשה. שחיטה מפורעת כו׳).

והנה, המילה היא גילוי, והפריעה [הפשלת העור] היא גילוי גדול יותר, כמו ״ופרע את ראש האשה״; ״שחיטה מפורעת״ וכו׳.

ביאור

המילה עצמה היא גילוי, והפריעה, השלב השני במצווה שבו מפשילים לאחור את הקרום הדק, מגלה עוד יותר. הפסוק על גילוי ראש האישה והביטוי ״שחיטה מפורעת״ מראים שמשמעותו הבסיסית של השורש פר״ע היא גילוי.

המסך המבדיל בין קדש לחול דישראל חולין שנעשו על טה״ק [טהרת הקודש] שהיא עיקר ההבדלה כי בשבעה הבדלות להבדיל בין הטמא כו׳ אין אנו אומרים לפי שא״צ [שאין צריך / שאינו צריך] כ״כ [כל כך] כי מאחר שמעבירים ההבדלה שבין קדש לחול כו׳:

המסך המבדיל בין הקודש לחול אצל ישראל הוא ״חולין שנעשו על טה״ק״, וזוהי עיקר ההבדלה. מתוך שבע ההבדלות איננו אומרים ״להבדיל בין הטמא״ וכו׳, מפני שאין בכך צורך גדול כל כך; שכן כאשר מסירים את ההבדלה שבין הקודש לחול וכו׳.

ביאור

אצל ישראל, המסך שבין הקודש לחול אינו מחיצה של חול גמור, אלא המסך הדק של ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״, והוא עיקר ההבדלה. הקטע מסתיים בפתאומיות, ובהערת קה״ת מובא שהרבי העיר שניסוח הדברים טעון תיקון מסוים.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מחילה את הרעיון כולו על האדם: המילה מסירה את המסך שעל מקור החיים ומגלה את חכמה ובינה בבחינת ״לבנינו״, בלי לבטל את רוממותו של המקור. אצל ישראל ההפרדה בין קודש לחול מתבטאת בחולין הנעשים קודש.

לעומק

בהערת קה״ת מובא שבדפוסי אור התורה חסרות שתי השורות האחרונות האלה, ושנוסח אור התורה מסתיים לפני הסיכום, המדבר על התענוג העליון הנמשך על ידי העלאת מ״ן — ״מים נוקבין״, העלאה מלמטה — מן החולין שנעשו על טהרת הקודש. נוסח הסידור מסתיים בפריעה וב״שחיטה מפורעת״.

מראי מקומות

  1. 1
    נעשה אדם בצלמנו · Genesis 1:26
  2. 2
    הנסתרות לה׳ אלקינו · Deuteronomy 29:28
  3. 3
    ופרע את ראש האשה · Numbers 5:18
  4. 4
    שו״ה כי בשבעה · לעיל בהערות ותיקונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע מציין ע״ז ”הל׳ צריך תיקון קצת”. ולהעיר שבכל האוה״ת שנדפסו [לאחר שכתב כ״ק אדמו״ר זי״ע הערה זו] ליתא שני שורות אלו. ובאוה״ת כרך ד תשכ, ב הסיום קודם הקיצור: ”אשר עונג העליון שנמשך ע״י העלאת מ״ן מבחי׳ החולין שנעשו על טה״ק. והנה אשר אותיות ראש שלמעלה מבחי׳ ראשית וזהו לעשות את השבת”. בסידור מסיים בתי׳ ”ופרע . . שחיטה מפורעת”.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 358 KB

בעבודה

ימי החול אינם נסיגה מן הקדושה אלא סדנת העבודה שלה: על האדם לעשות את מלאכתו בששת הימים כשהמסך המסתיר נותר במקומו, ובכל זאת להמשיך לתוכם את אור השבת, כדי שעבודתו תהיה ״חולין שנעשו על טהרת הקדש״. באמצעות מאמץ זה הוא מתקן את הבריאה, ממתיק את מרירותה ומעלה אותה אל השבת.

שאלות לשיחה

  1. מדוע יברא ה׳ עולם וגוף אדם שזקוקים במכוון לתיקון בידי האדם?
  2. במה שונה ״האור הנולד״ באמצעות מחיצה מן האור המקורי, ומדוע ההבדל הזה נחוץ לבריאה?
  3. מה מבדיל בין המסך ״שבין קודש לקודש״ לבין המסך ״שבין קודש לחול״?
  4. מדוע ימי החול צריכים להישאר מכוסים, ולא להיות מלאים בגילוי כמו השבת או תפילת שמונה עשרה?
  5. מדוע האות ה״א שנוספה לשמו של אברהם משאירה את הרי״ש של ״רם״ במקומה, ומה מלמד הדבר על גילוי?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 358 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 111 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת לך לךלך לך

  1. 1(ענין לך לך וילך למסעיו ממטה…עניינו של ״לך לך״: ״וילך למסעיו״ — מלמטה למעלה ומלמעלה למטה
  2. 2. פי׳ מגן אברהם. דהנה נודע…״אנכי מגן לך״: משמעות ״מגן אברהם״
  3. 3ולא יקרא עוד שמך אברם והיה…״לא ייקרא עוד שמך אברם״
  4. 4והבדילה הפרוכת לכם״והבדילה הפרוכת לכם״
  5. 5שרי אשתך לא תקרא שמה שרי…״שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי״
  6. 6בעצם היום הזה נימול אברהם וגו׳״בעצם היום הזה נימול אברהם״
שאלו את פרעג על כל פסקה