להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל…

1כדי להבין מדוע יצירת גוף האדם שונה מיצירתם של כל שאר הנבראים, כגון הצומח והחי, שגופם נברא באמצעות מאמרו של ה׳,

כמו שכתוב ביום השלישי: ״תדשא הארץ דשא עשב מזריע כו׳ עץ עושה פרי כו׳ ויהי כן״; וכך גם ביום החמישי: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה…״.

2וכך בכולם: הארץ הוציאה את העשבים ואת העצים, כל אחד ואחד כפי שהוא לאחר מכן, ובתוכו נפש הצומחת.

וכך גם בעלי החיים: הארץ הוציאה אותם כפי שהם, חיים — את הדוב ואת האריה כו׳; וגם המים שרצו כך ״שרץ נפש חיה״, והם הדגים.

כלומר, כפי שהם — הגוף יחד עם הנפש החיונית שבתוכו — מכוח מאמרו של ה׳, שאמר ״תוצא הארץ כו׳״,

״ישרצו המים כו׳״. הוא ציווה והם נבראו כפי שהם כיום, וכמאמר רז״ל: ״בקומתן נבראו״. לא כך היה בבריאת האדם: תחילה נעשה גופו בפני עצמו, עפר, בלי נפש חיונית בתוכו.

3כמו שכתוב: ״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה״; וכמאמר רז״ל: ״שעה ראשונה צבר עפרו כו׳״; ובתחילה היה גולם,

כמו שכתוב: ״גלמי ראו עיניך״, עד שלאחר מכן ״ויפח באפיו נשמת חיים״. נמצא שגופו לא יצא מן הארץ כפי שהוא כיום, כשהנפש החיונית והנפש המדברת בתוכו, אלא נלקח עפר ונעשה ממנו גוף.

4ואחר כך נפח נשמה באפו כו׳. זהו עניין של שפלות ביחס לאדם, שהרי גופו נמוך במדרגה מגופות בעלי החיים, מאחר שנוצר בבחינת דומם, ורק לאחר מכן ״ויפח באפיו כו׳״.

וזאת אף שהוא המובחר שבנבראים. ועל כך נאמר ״אחור וקדם כו׳״. אך יש להבין מדוע וכיצד נעשה הדבר כך.

העניין הוא שארבע הבחינות — דומם, צומח, חי ומדבר — מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳. הדומם הוא כגון עפר, אבנים ומתכות, שאינם גדלים; הצומח הוא עצים ועשבים כו׳;

לבעלי החיים יש את כל אלה, ונוסף על כך נפש חיונית רוחנית. ובמדבר נוספת על כל אלה הנפש השכלית, הנפש המדברת כו׳.

5והנה, בדרך כלל, בעלי החיים מורכבים משני דברים: הגוף שבהם הוא מבחינת צומח, שהרי הם נולדים קטנים ונעשים גדולים; והנפש שבהם היא נפש החי למינו.

ומה ששניהם יצאו יחד מן הארץ — כלומר, הגוף עם נפש החי שבתוכו — מכוח מאמרו של ה׳ כו׳,

הרי זה משום שבחינות הצומח והחי, אף שהן שתי מדרגות זו למעלה מזו, סמוכות זו לזו.

6ולכן הן יכולות להתחבר יחד, כלומר, להיווצר בבת אחת, מכיוון שבחינת הצומח סמוכה לבחינת החי ואין ביניהן הפסק של מדרגה נוספת.

לכן נוצרו בעלי החיים בבת אחת, גופם ונפשם החיונית, כנ״ל. לא כך המדבר, שרחוק מן הצומח בדילוג הערך; לכן לא יכול היה לצאת יחד עם הגוף:

7אולם הסיבה לכך שגופו היה דווקא דומם היא, כידוע, שתכלית הבריאה היא האדם, כלומר, שתפקידו להעלות את הניצוצות שנפלו בדומם, בצומח ובחי

על ידי שהם נעשים טפלים לצרכיו — לחם לאכול ובגד ללבוש — בעוד שיש בו דעת לעבוד את ה׳ וכו׳.

8ועל דרך משל, כשצריכים להגביה דבר מן הארץ באמצעות כלי ההגבהה הנקרא ״ליווער״ [מגבה], צריכים לאחוז דווקא בחלקיו התחתונים,

כמו בהרמת קירות של בית, שצריכים להתחיל להגביה דווקא את הקורה התחתונה, ואז ממילא יוגבהו גם הקורות שמעליה.

אבל אם היה מתחיל מאמצע הקיר, לא היה מגביה את החלקים התחתונים. כך גם נשמת האדם התלבשה בגוף שמבחינת הדומם, הנמוכה מכולן, והיא תעלה אותו, וממילא יתעלה גם הצומח, שהוא למעלה מן הדומם וכו׳.

ומשום כך הוא נקרא ״מדבר״, מלשון ״ידבר עמים״, כלומר, הוא המנהיג את כולם, בכך שהוא מעלה אותם באמצעות עבודתו וכו׳.

9והנה דווקא נשמת האדם, מפני שהיא מבחינת מדבר, הגבוהה מכולן, מתלבשת דווקא בדומם ולא בצומח.

כי הצומח רחוק מבחינת מדבר, ורק מבחינת חי הוא סמוך, כנזכר לעיל, שהם בחינת ו׳ ובחינת ה׳ עילאה של שם הוי׳, הסמוכה לו׳.

אבל בחינת מדבר היא יו״ד וקוצו של יו״ד, שלמעלה מעלה מן הו׳; אלא שהוא מתלבש בבחינת ה׳ תתאה, שהיא מקור בחינת דומם, כי נעוץ תחילתן בסופן דווקא.

10והעניין הוא שכתוב: ״בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה״. שמים וארץ הם רוחניות וגשמיות, שבכללות הן דומם וצומח.

כי הדומם הוא הגשם האחרון ביותר, ואילו בצומח יש מידה מסוימת של רוחניות. ולמעלה, מדובר בז״א ובנוקבא: המדות נקראות ״צומח״, מפני שיש בהן קטנות וגדלות, אבל האותיות הן בחינת דומם, שאין בו גידול וכו׳.

11והנה השמים, אף שהם נעלים במדרגה, כונן אותם בתבונה, הנמוכה מחכמה; ובחכמה יסד את הארץ, הנמוכה מן השמים במדרגה. ולכאורה היה צריך להיות להפך!

אבל העניין הוא מטעם הנזכר לעיל; ודווקא משום כך הדבר כך: המדות מקבלות מבינה, שהרי ההתבוננות מעוררת אותן, וזו בחינת חי וצומח; ואילו חכמה היא למעלה מסוג זה.

אבל בחכמה יסד את הארץ, משום ש״תחילתן נעוצה בסופן״ וכו׳. ולכן גופו של האדם היה בתחילתו דווקא דומם, ולא כשאר בעלי החיים, שגופם נוצר מתחילתו בבחינת צומח ולא היה דומם.

לא כן אדם הראשון, שעליו נאמר ״גלמי ראו עיניך״ — בחינת גולם ודומם — ואחר כך ״ויפח״ וכו׳, מפני שנשמתו מבחינת חכמה עילאה, ובחכמה יסד ארץ.

12ובזה יובן מה שנאמר בבריאת האדם: ״וייצר ה׳ אלקים״, בשני שמות. זאת מפני שנפש האדם וגופו — מדבר ודומם — מתחברים, אף שמדרגותיהם רחוקות זו מזו יותר מן המרחק שבין הגוף לנפש אצל כל שאר בעלי החיים, כנזכר לעיל, שהצומח והחי סמוכים זה לזה;

אבל הדומם והמדבר רחוקים זה מזה, מקצה אל הקצה, ולכן כדי שיתחברו יחד נדרשים שני שמות.

13כדי להבין ביתר הרחבה את עניין ״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה״, ולאחר מכן ״ויפח באפיו נשמת חיים״ — גופו היה בתחילה ללא נפש, דומם העשוי מעפר גשמי,

ולאחר מכן התלבשה בו הנפש החיה והמדברת וכו׳; ואילו בשאר הנבראים — הצומח והחי — הגוף והנפש יצאו יחד מן הארץ וכו׳.

העניין יובן בהקדמת ההסבר שכשם שבגשמיות יש ארבע בחינות — דומם, צומח, חי ומדבר — כך גם ברוחניות נמצאות ארבע בחינות אלו.

14על דרך משל, בנפש: האותיות הן בחינת דומם, שאין בהן גידול וכו׳; והמדות הן בחינת צומח, שהרי התעוררות רגשית קטנה בתחילתה מתלהבת לאחר מכן, עד שהיא נעשית שלהבת עזה וכו׳.

צמיחתן היא מן השכל: כשם שהצמח הגשמי היה בתחילה טמון ומוסתר בארץ, ולאחר מכן יצא וצמח החוצה, כך המדות כלולות ונעלמות תחילה בשכל המוליד אותן, ולאחר מכן יוצאות לידי גילוי.

15ובמשל שלמעלה: מלכות נקראת ״דומם״, וז״א דאצילות, שהוא המדות, נקרא ״צומח״; כלומר, הוא צומח מאימא עילאה, שהיא בחינת השכל העליון, הנקרא ״חי״,

כמו שנאמר על חוה: ״כי היא היתה אם כל חי״; וגם חכמה נקראת ״חיה״, כפי שנאמר: ״והחכמה תחיה״ וכו׳.

16נמצא שהצומח והחי סמוכים זה לזה, בלי קפיצה או הפסק של בחינה אחרת ביניהם, והם מתאחדים ונדבקים זה בזה מצד עצם מהותם.

שהרי בתחילה הצומח היה כלול ממש בחי; זהו עניין העלמת המדות בבחינת עיבור בתוך השכל, כעובר הטמון בבטן אמו, שהוא ממש ״ירך אמו״;

וגם לאחר מכן, כשיצאו החוצה, הן עדיין זקוקות לאמן בימי היניקה: השכל מחיה ומגדל את המדות, והוא ממש מקיימן.

17לכן גם בגשמיות, באמירה ״תוצא הארץ נפש חיה״, יצאו גופות הבהמות ונפשותיהן, שהן בחינות צומח וחי, יחד מן הארץ; שכן גם בשורשן הן סמוכות ומאוחדות זו בזו, כאמור לעיל.

אבל הדומם רחוק מאוד מן החי, שהרי בחינת צומח מפסיקה ביניהם. ועל דרך משל: לאותיות אין כל שייכות לשכל, והן אינן כמו המדות, שהן קרובות לשכל מבחינת הערך והסוג.

וראוי שההתעוררות הרגשית תתהווה מן השכל, כפי שנאמר: ״לפי שכלו יהולל איש״. לכן הם סמוכים זה לזה, כאמור לעיל.

אבל האותיות הן ממהות ומסוג אחרים, שכן הן גשמיות ממש ואין להן כל שייכות למהות השכל (וראה מה שנתבאר לעיל בד״ה בכ״ה בכסלו בעניין הנרות והקטורת).

לכן גוף האדם, שהיה דומם וגולם, נוצר כפי שהוא, בלי הנפש החיונית, משום שהנפש החיה לא יכלה כלל להתחבר אליו.

אולם לאחר מכן התלבשה בו נפש האדם, אף שהיא בחינת מדבר, הנעלית במעלתה אפילו מן החי.

אלא שהעניין הוא שדווקא משום כך, אל הדרגה הנמוכה ביותר אינו יכול לרדת ולהשפיל את עצמו אלא מי שנעלה ביותר במעלתו.

לכן אל הגוף שבבחינת דומם, הנמוכה ביותר במדרגה, התלבשה נפש המדברת, הנעלה מכולן; ואילו בצומח התלבשה רק נפש החיה.

אלא שאותה נפש יצאה יחד עם הגוף; אבל בדומם אין הדבר כך: נפש המדברת לא יצאה עמו יחד, אלא התלבשה בו לאחר מכן וכו׳.

18ביאור כל זה יובן על פי ההבדל בין מלאכים לנשמות. המלאכים נקראים חיות ובהמות, כפי שנאמר: ״פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל״ וכו׳.

גם הם מורכבים מגוף ונפש, הנקראים חומר וצורה, כמו בני אדם; אלא שההבדל בינם לבין בני אדם הוא שגופם רוחני יותר.

19וכפי שכותב הרמב״ן על הפסוק ״עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט״: גופות המלאכים עשויים מהרוחניות של שני היסודות האלה, אש ואוויר; יש שגופם מבחינת אוויר, כמו מחנה מיכאל, ויש שמבחינת אש, כמו מחנה גבריאל וכו׳.

ואילו גופות בני האדם עשויים מהגשמיות של ארבעת היסודות: אש, רוח, מים ועפר. אך מה הסיבה לכך — מדוע ניתנו להם גופות רוחניות יותר משל ישראל —

היא שתכלית הירידה בהשתלשלות העולמות היא רק כפי שנאמר: ״ולכבודי בראתיו...״, כלומר, שיהיה ביטול היש.

וזהו עיקר עניינו של עולם התיקון: יחוד והתכללות של אורות וכלים, שהם בדרך כלל בחינת אין ויש.

שהרי האורות הם בחינת הארות והמשכות מאין סוף, והם בבחינת ביטול; והכלים הם בחינת יש: חכמה ובינה, חסד וגבורה.

20והנה בעולם התוהו לא יכלו הכלים להכיל את האורות; כלומר, ה״יש״ לא נכלל ולא התבטל בתוך

ה״אין״. ועיקר עניינו של התיקון הוא שהאורות ייכללו בכלים, וכן שתהיה התכללות של חסד וגבורה, שמאל וימין וכו׳; וזהו ביטול היש לאין.

21גם למלאכים יש עבודה זו: לבטל את ה״יש״, את גופם, באמצעות נשמתם, שהיא מבחינת ״אין״ ונלקחה מחיצוניות הכלים.

וכן גם ישראל צריכים לבטל את ה״יש״, שהוא גופם הגשמי, באמצעות נפשם האלקית, שאינה זקוקה בעצמה לתיקון, משום שהיא בבחינת ״אין״ וכו׳, ונלקחה מפנימיות הכלים, ממקור גבוה ממקור חציבת נשמות המלאכים.

22ולכן היא יכולה להפוך ולכבוש גם גוף גשמי; ואילו המלאכים, אילו היה להם גוף גשמי, לא היו יכולים להפוך אותו כלל ולהביאו לביטול ה״יש״, אלא היו נופלים ממדרגתם לגמרי.

רק נשמות האדם דווקא, מצד מעלת נשמתן, ש״עלו במחשבה״ וכו׳, יכולות להפוך גם גוף גשמי.

23וכמו במשל של מדורת אש גדולה, המאירה למרחק רב יותר ממדורה קטנה וכו׳. ומכל מקום מובן שגוף ונפש המלאכים קרובים זה לזה בערכם, ונוצרו ממש כאחד ממקורם, שהוא בחינת מלכות דאצילות,

שהיא אם כל חי של בריאה, יצירה ועשיה. ועל כך נאמר ״תוצא הארץ נפש חיה״: כלומר, הארץ העליונה, שהיא המלכות, תוציא את נשמתו של כל חי — אלה המלאכים, הנקראים ״חיות״ — וגופם יצא יחד עם נשמתם,

מפני שהגוף, שהוא בחינת צומח, סמוך וקרוב לבחינת חי, כנזכר לעיל, שהצומח היה כלול בחי בבחינת עיבור וכו׳.

24וכך יובן גם למעלה יותר, בנוגע לחיות העליונות, שהם האבות, ״הן הן המרכבה״; כלומר, בבחינת אצילות: גם הם היו תחילה כלולים בבטן אימא עילאה בבחינת עיבור, ואחר כך יצאו לגילוי.

ואז הם בבחינת יניקה וכו׳. וזהו עניין צומח וחי, הסמוכים זה לזה, הנמשכים זה מזה בדרך השתלשלות של עילה ועלול וכו׳.

אבל בחינת הדומם, שהיא בחינת המלכות, מובדלת מהם בערכה ואינה נמשכת בדרך השתלשלות של עילה ועלול, כפי שנמשכות המידות מן השכל.

שהרי מחכמה ולמטה יש השתלשלות של עילה ועלול: חכמה, אחר כך בינה, ואחר כך דעת, עד שלאחר מכן נמשכות המידות וכו׳,

עד בחינת המלכות, אך לא עד בכלל. כי התהוות המלכות, שהיא בחינת האותיות של דבר ה׳, אינה מאותו סוג ומעלה של הבחינה שלמעלה ממנה, כך שניתן לומר שהיא

נמשכת בדרך של עילה ועלול. הדבר דומה לאותיות הגשמיות, שאינן מערך המידות והשכל וכו׳; אלא שהתהוותן היא ממקום עליון יותר, כלומר, מעצמות הנפש, שבה קבועות עשרים ושתיים האותיות הללו.

שהרי אף שאותיות אחה״ע הן מהגרון וכו׳, פירוש הדבר שהן באות ומתלבשות במוצאות הללו; אך שורשן בנפש, כידוע ומבואר באיגרת הקודש על הפסוק ״ויעש דוד שם״, עיין שם.

25לכן אותן אותיות עצמן יכולות לבטא שני רעיונות מנוגדים, באמצעות שינוי צירופן בלבד, על ידי הקדמת אות אחת לאחרת או איחורה לה,

אף שהן אותן אותיות ממש, עשוי לחול שינוי גדול ברעיון, מקצה לקצה, כמו מאש למים — זו חסד וזו גבורה וכו׳.

26הטעם לכך הוא שבאמת, לגוף האותיות ולעצמותן אין כל קשר למהות השכל, עד שאפשר יהיה לומר שאותיות אלה שייכות דווקא לרעיון הזה, ולרעיון המנוגד לו יהיה צורך באותיות אחרות, כפי שקורה

במדות: יש רעיון שנוטה לחסד ואינו נוטה לגבורה, ויש רעיון שנוטה לגבורה וכו׳, משום שהמדות נמשכות בדרך של השתלשלות עילה ועלול וכו׳.

27וכך גם למעלה, התהוות האותיות אינה בדרך של השתלשלות עילה ועלול, [כפי] שהמדות נמשכות מבינה, שהרי הן אינן באותה מדרגה וכו׳.

אך למרות זאת, דווקא משום כך יש בהן מעלה יתרה: התהוותן היא ממקום עליון יותר, שרק ממנו יכולה להיות הנמכה כזאת — התהוות מידת המלכות.

28וזהו שכתוב: ״בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה״: בחינת ״ארץ״ נמשכת דווקא מחכמה, שלמעלה מן השכל המושג הנקרא תבונה, שבה כונן את ״שמים״, שהם המדות.

אף שגם המדות נמשכות מחכמה, פירוש הדבר שמקורן שם; אך עיקר התהוותן, באופן שיהיו מובחנות זו מזו כפי שהן עתה, הוא מתבונה.

שהרי חכמה נקראת יו״ד, שעדיין היא למעלה מהתחלקות, בדומה לנקודה שאינה מתחלקת, כידוע; וגם השפעת המדות משם היא באופן כללי ומקיף. הדבר דומה לחלקו של הבן: מן האב נמשכת טיפה אחת בלבד, אך היא כוללת את כל גופו;

אבל עיקר בניינו, עם צמיחת איבריו עד שיקבל צורת אדם ואיבריו יהיו מובחנים זה מזה, בא מן האם, באמצעות ההיריון ברחם האם.

29וכך הוא יתברך ״כונן שמים״ — שהמדות יתבססו היטב כפי שהן צריכות להיות, במבנה שלם של פרצוף — דווקא ״בתבונה״.

וזהו עניין עיבור המדות בבינה, ולאחר מכן באים ימי יניקה ומוחין וכו׳; זהו עניין הצומח והחי, הסמוכים זה לזה, כפי שנאמר לעיל.

לעומת זאת, יסודה של מלכות הוא דווקא בחכמה עצמה, וכמו שכתוב בזוהר: ״אבא יסד ברתא״. כלומר, כשם שחכמה נמשכת מאין ליש שלא בדרך השתלשלות,

כך גם במלכות, שהיא בחינת האותיות, יש מעלה זו: גם היא נמשכת מבחינת ״אין״. שהרי לפי דרך ההשתלשלות לא היה ראוי שהאותיות יתהוו מן השכל או מן המדות וכו׳.

(ומה שנאמר לעיל שגם חכמה נקראת ״חי״, ככתוב ״והחכמה תחיה״, הוא מפני שיש בחכמה שתי מדרגות: בחינת אבא עילאה, שהיא היו״ד של שם הוי׳, חכמה עילאה; והמדרגה השנייה נקראת ישראל סבא ונרמזת באות ה״א, כמבואר במשנת חסידים, מסכת אבא ואמא.)

והנה בחינת ה״א היא מקור לבחינת החי, כפי שנתבאר לעיל, שארבע אותיות שם הוי׳ הן מקור בחינות דומם, צומח, חי ומדבר. לכן גם המדרגה השנייה הזאת שבחכמה נקראת ״חי״, וזהו ״והחכמה תחיה״; אבל המדרגה הראשונה נקראת ״מדבר״.)

ולכן גופו של אדם הראשון היה דומם ממש. שהרי יש שתי בחינות של ״אדם״. האחת היא בחינת שם מ״ה, הנקראת ״אדם״,

ככתוב: ״כתפארת אדם לשבת בית״; בחינת תפארת, שהיא הכללות של ז״א ונקראת שם מ״ה, נקראת ״אדם״.

30אולם בחינת אדם הראשון היא בחינת חכמה עילאה, שהיא ממש ראשית האצילות, והיא בחינת שם ע״ב. לכן דווקא הוא היה זה שגופו היה דומם.

שהרי דווקא ״בחכמה יסד ארץ״: מחכמה יכול הדומם להתהוות; ולא זו בלבד, אלא שחכמה מתלבשת דווקא בדומם. לא כן הצומח, שהרי ״כונן שמים״ הוא ״בתבונה״ בלבד.

לעומת זאת, נפש החי לא הייתה יכולה להתלבש בגוף שמדרגתו דומם, מפני שמבינה יכולה להיות רק השתלשלות של עילה ועלול,

שהיא בחינת הצומח, ולא התהוות בחינת המלכות, הנקראת דומם; זו באה רק מחכמה עילאה דווקא וכו׳.

וזהו שכתוב דווקא בבריאת האדם: ״וייצר ה׳ אלקים״, בשני שמות. בהם ובאמצעותם מתחברת החכמה עם המלכות וכו׳:

31נמצא שמכל האמור מובן היטב, לפחות, בטעם ובדעת, מדוע לנפש החיה יש גוף דווקא מבחינת הצומח, ואילו לנפש המדברת, שהיא עליונה יותר, יש גוף מבחינת הדומם.

אדרבה, דווקא משום כך: נשמה גבוהה היא שיכולה להתלבש דווקא בגוף נמוך, וכו׳.

וכך הוא למעלה ולמטה: הן בעולמות העליונים, שבהם יש דומם, צומח, חי ומדבר — והם בחינת המלאכים, הנקראים בשמות של חיות ועופות, כפי שהוזכר לעיל,

כמו שכתוב ״פני אריה ופני שור ופני נשר״ וכו׳, ויש שם גם בחינת מדבר. נשמת אדם הראשון כוללת את כל נשמות ישראל וכו׳, וכולן נולדות מן ה״ארץ״, שהיא מלכות דאצילות.

32והנה, באמירה ״תוצא הארץ נפש חיה... ועוף יעופף...״, שהיא עניין התהוות נפש החיה, יצא גופה יחד עם הנפש; כלומר, הגוף היה מבחינת הצומח ויצא יחד עם הנפש.

וזה מפני שגם הנפש נלקחה מחיצוניות הכלים של מלכות; לכן גם גופה רוחני, והוא מבחינת הצומח וכו׳.

אבל נפש האדם המדברת לא התהוותה יחד עם הגוף; רק לאחר מכן היא מתלבשת דווקא בגוף מבחינת הדומם, הנמוך ביותר.

ומכיוון שהיא עצמה עליונה מאוד, היא יכולה לסבול גם גוף גשמי וכו׳. (וכמו שכתוב גם במקום אחר, שזהו ההבדל בין זיווג נשיקין, שממנו התהוו המלאכים, והוא רוחני ביותר —

ובכל זאת הוא רק השפעה חיצונית, ולכן אינם יכולים להתלבש בגוף גשמי; אבל זיווג גופני, שממנו באות הנשמות, אף שהוא השפעה גשמית, שורשו דווקא בפנימיות, ולכן הנשמות מתלבשות בגופים וכו׳)

וכך הוא גם למטה, כלומר בהתהוות הדומם, הצומח, החי והמדבר הגשמיים מן הארץ הזאת: נפש החיה יצאה מן הארץ ממש, כלומר החומר והצורה של החי —

שהם נפשו החיונית וגופו — שניהם יצאו מן הארץ, כפי שהצומח יצא בחומרו ובצורתו; ושניהם יצאו יחד, מפני שמעמדם סמוך וקרוב, כפי שהוסבר לעיל.

אבל במדבר אין הדבר כך, כפי שהוזכר לעיל: הגוף התהווה מן הארץ מבחינת הדומם, ולאחר מכן התלבשה בו נשמה מלמעלה — היא הנפש המדברת, שאינה יכולה לשכון בבחינת הצומח, אלא רק בדומם הגשמי וכו׳.

וזה מפני שגם למעלה, בבחינת אצילות, הדבר כך: החי מתלבש בצומח, והם סמוכים זה לזה כאחד. וזהו שכתוב ״כונן שמים בתבונה״, ו״ארץ יסודתה בהררי קודש״ — כלומר, בחכמה עילאה וכו׳: