LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 8

להבין ענין הברכות כי הנה אנשי כנה״ג תקנו…

״להבין עניין הברכות״

  • 30 פסקאות · 133 קטעים
  • כ־75 דק׳ לימוד
  • 105 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 723 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 133 קטעים

הנקודה

פתיחת הברכה במילה ״ברוך״ ממשיכה את אור אין סוף הנסתר ומביאה אותו לידי גילוי, ואילו ״ברוך״ שבסיומה, ה״חותם״, שומר על הגילוי בקדושה ומונע מכוחות הרע לינוק ממנו; אותו מבנה בא לידי ביטוי גם בברכות הנישואין, בלימוד התורה ובאהבת ה׳ שבתפילה.

המאמר בקצרה

המאמר שואל מדוע תיקנו ברכות רק בתקופת בית המקדש השני: בבית המקדש הראשון האמונה בה׳ הייתה גלויה בנשמות, ואילו לאחר מכן היה צורך להמשיכה למטה; ״ברוך״ פירושו ״נמשך״. נוסח הברכה מתאר את ההמשכה הזאת: ״הוי׳ אלקינו״ שבנשמות ישראל, ולאחר מכן ״מלך העולם״. המצוות, שמקדשות ומחברות אותנו לה׳, מעניקות לנו את הכוח לכך. ההלכה בירושלמי, שלפיה ברכות קצרות פותחות ב״ברוך״ ואילו ברכות ארוכות חותמות בו גם בסופן, מוסברת באמצעות העולמות הנסתרים והגלויים. כמו זרע ועובר, העולם הנסתר כולל הכול באחדות, ואילו העולם הגלוי מתפרט ומפיק ״פסולת״ שכוחות הרע ניזונים ממנה; לכן ברכה ארוכה זקוקה לחותם, כמו חותם שעל איגרת. שתי הברכות הראשונות של ברכות הנישואין מקבילות לאדם ולחוה, לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, ולחכמה עילאה ולחכמה תתאה. לימוד התורה עשוי להיות סם חיים או סם המוות, בהתאם לכוונה, ולאהבה שבתפילה יש ״יום״ פנימי ו״לילה״ חיצוני. בשני המקרים, החותם שמלמעלה, שמגיע בעקבות העבודה שלנו, מונע מהקדושה להגיע לקליפות [כוחות הטומאה].

מבנה

  1. מדוע תיקנו ברכותהאמונה היא למעלה מן השכל; בבית המקדש הראשון היא האירה בגלוי בנשמות, ואילו בבית המקדש השני היה צורך להמשיכה למטה (״ברוך״ = נמשך).¶1–2
  2. סדר הברכה״הוי׳ אלקינו״ הוא גילוי ה׳ בנשמות ישראל, למעלה מהמלאכים ומהעולם; ״מלך העולם״ מבטא את מלכותו. המצוות, שמקדשות ומחברות אותנו לה׳, מעניקות לברכה את כוחה.¶3–4
  3. העולמות הנסתרים והגלוייםברכות קצרות פותחות ב״ברוך״, וברכות ארוכות חותמות בו גם בסופן. כמו זרע ועובר, העולם הנסתר כולל הכול באחדות, ואילו ההתחלקות שבעולם הגלוי יוצרת ״פסולת״ שכוחות הרע ניזונים ממנה.¶5–8
  4. החותםה״ברוך״ שבסוף הברכה דומה לחותם שעל איגרת: הוא הגנה מקיפה השומרת את השפע הגלוי לקדושה; נעילה היא החותם של כלל ישראל.¶9–10
  5. ברכות הנישואין: תורה שבכתב ותורה שבעל פה״יוצר האדם״ (אדם) ו״אשר יצר״ (חוה) מקבילים לתורה שבכתב, לחכמה עילאה — נקודה נסתרת — ולתורה שבעל פה, לחכמה תתאה, שמגלה אותה בפרטיה; על כך נאמר: ״יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת״.¶11–13
  6. ״בצלמו... בנין עדי עד״יצירה היא גילוי; תוספת המילה ״את״ וכפל הלשון ״בצלמו״ מורים על גילוי אחר גילוי. העולם הגלוי נבנה ״ממנו״, תוך צמצום המאפשר לעולמות להתקיים, כדי למלוך וכדי לממש את רצונו שתהיה לו דירה בתחתונים.¶14–20
  7. לימוד התורה: סם חיים או סם המוותמכיוון שהתורה שבעל פה מלובשת בעניינים גשמיים, לימוד מתוך חשיבות עצמית נותן לקליפות אחיזה; לימוד כדבר ה׳ ממשיך את אורו, וה״חותם״ שומר עליו בקדושה.¶21–23
  8. שני הלבבות והחותם שבתפילהאהבת ה״יום״ הפנימית של הנפש האלקית מאוחדת עם מקורה; אהבת ה״לילה״ החיצונית, המלובשת בגוף ובנפש הבהמית, מגלה אותה אך זקוקה לחותם. ״חותם״ הוא ״תחום״ — גבול למה שמעניקים לנפש הבהמית.¶24–30

מושגים

המשכה בברכהברוך ונמשך
את המילה ״ברוך״ מפרשים כ״נמשך למטה״: הברכה ממשיכה את אור אין סוף הנסתר אל הגילוי, כך שהאמונה נעשית מוחשית כראייה.
העולם הנסתר והעולם הגלויעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא
העולם הנסתר כולל הכול בכוח מאוחד, כמו זרע; העולם הגלוי פורס אותו לפרטים, כמו עובר שהתפתח, ובתוך כך נוצרת ״פסולת״ שכוחות הרע יכולים לינוק ממנה.
החותםחותם
ה״ברוך״ החותם ברכה ארוכה: הגנה מקיפה השומרת את השפע הגלוי בקדושה ומגבילה את הצד האחר לעודף ההכרחי בלבד; המילה ״חותם״ מורכבת מאותיות ״תחום״.
חכמה עילאה וחכמה תתאהחכמה עלאה וחכמה תתאה
התורה שבכתב היא נקודת חכמה מרוכזת, ואילו התורה שבעל פה מפרטת את תוכנה הנסתר בהלכה; אדם וחוה מסמלים את שני האופנים האלה.
אחדות עליונה ואחדות תחתונהיחודא עילאה ויחודא תתאה
באחדות העליונה העולם נחשב לאין לפני ה׳; באחדות התחתונה רואים את ה׳ כמחיה עולם שנראה כמציאות ממשית. האהבה הפנימית שבלב נובעת מהאחדות הראשונה, והאהבה החיצונית מהשנייה.
התעוררות מלמטהאתערותא דלתתא
כוונתו ומאמציו של האדם, המעוררים תגובה מקבילה מלמעלה; גם החותם תלוי בהם.

אל הטקסט

מדוע תיקנו ברכות ¶1–2

1להבין ענין הברכות כי הנה אנשי כנה״ג [כנסת הגדולה] תקנו הברכות בזמן בית שני אבל בזמן בית ראשון לא היו מברכים.

להבין את עניין הברכות: אנשי כנסת הגדולה תיקנו את הברכות בימי בית שני, ואילו בימי בית ראשון לא בירכו.

ביאור

המאמר מבקש להסביר מה פועלת ברכה. הוא פותח בעובדה היסטורית: הברכות הקבועות תוקנו בידי אנשי כנסת הגדולה, חכמי ראשית ימי בית שני; בימי בית ראשון לא היו ברכות רשמיות כאלה. מדוע נזקקו להן בשלב מאוחר יותר?

והענין כי הנה כל ישראל מאמינים בני מאמינים כו׳ מה שנלאו חכמי הפילוסופים והמחקרים להבין בשכלם

העניין הוא שכל ישראל הם ״מאמינים בני מאמינים״ וכו׳ — [מאמינים ב]מה שהפילוסופים והחוקרים התייגעו להבין בשכלם.

ביאור

לכל יהודי יש אמונה מולדת בה׳, ״מאמינים בני מאמינים״, כלשון הגמרא. היהודים מאמינים בפשטות במה שהפילוסופים התייגעו, אך לא הצליחו, להשיג באמצעות השכל.

כי האמונה היא למעלה מן ההשגה והשכל ואפי׳ [ואפילו] מההשגה שבשרש נפש האלקית שבישראל דמזליה חזי כו׳ שהרי לית מחשבה תפיסא ביה והוא רם ונשא למעלה ממזלייהו.

כי האמונה היא למעלה מההשגה ומהשכל, ואפילו מההשגה שבשורש הנפש האלקית שבישראל, שעליו נאמר ״מזליה חזי״ [המזל, שורש הנשמה שלמעלה] וכו׳; שהרי ״לית מחשבה תפיסא ביה״, והוא רם ונישא למעלה ממזלייהו.

ביאור

האמונה נעלית מההבנה, ונעלית אפילו מהתפיסה הנעלית שבשורש הנשמה שלמעלה, המכונה ״מזל״. נאמר עליו ״מזליה חזי״: שורש הנשמה שלמעלה רואה את מה שהאדם עצמו אינו רואה. ה׳ עצמו אינו נתפס בשום מחשבה — ״לית מחשבה תפיסא ביה״ — ולכן אפשר להגיע אליו באמצעות אמונה ולא באמצעות השגה.

פסקה 1 בקצרה

הפתיחה מעלה את השאלה מדוע נקבעו הברכות רק בתקופת בית שני, ומציגה את הרעיון המרכזי: אמונת ישראל מגיעה אל ה׳ מעבר לגבולות השכל.

לעומק

במאמר ההמשך ״חייב אדם לברך״ תרל״ח מסביר הרבי מהר״ש שברכה ממשיכה את האור המקיף (סובב כל עלמין) המאיר בבינה אל שם הוי׳ המאיר במלכות; בבית ראשון אור הבינה האיר כשלעצמו, ולכן לא היה צורך בברכות.

מראי מקומות

  1. 1
    להבין ענין הברכות · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. המאמר עם הגהות נדפס באוה״ת בראשית כרך ג תקנא, א [מלקו״ת לג״פ] תקעג, א. באוה״ת סידור (תפלה) ע׳ רה נדפס ד״ה להבין שורש ענין הברכות דיוצר האדם (בכותרת מהר״י ריבלין ”ביאור לד״ה להבין ענין הברכות שנדפס בת״א”). ראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח בסה״מ תרל״ח ע׳ פז ואילך. והנחת כ״ק אדמו״ר מהורש״ב שם ע׳ שפה ואילך. לכללות מאמר זה ראה ד״ה להבין ענין ברכת חתנים בסידור קלב, ג. ובמאמרי אדה״א דרושי חתונה כרך א ע׳ קסח שמיוסד על מאמר זה בשינוי הסדר. וראה שם במ״מ שמאמר זה הוא משנת תקס״ד.
  2. 2
    בזמן בית ראשון לא היו מברכים · ראה באוה״ת בראשית כרך ג תקנא, ב, ובד״ה חייב אדם לברך תרל״ח פרק ד ואילך שעיקר הברכה הוא להמשיך מבחי׳ סוכ״ע המאיר בבינה בשם ה׳ דממכ״ע המאיר במל׳, והרי בבית ראשון הי׳ מאיר מעצמו בחי׳ אור הבינה . . אלא בבית שני שהוא בחי׳ מל׳ אשר אין בה אור הבינה . . אז דוקא תקנו הברכות לברך את השם. ובד״ה חייב הנ״ל ע׳ ח מוסיף ”ומ״ש רבינו אדמ״ו נ״ע נמשך אחר דעת המקובלים שבית ראשון הוא בחי׳ בינה ולכן לא היו צריכים לברך . . ואפ״ל לפי פי׳ רבינו אדמ״ו נ״ע שמה שדוד תיקן מאה זהו לפי שראה ברוה״ק שבב״ש לא יאיר אור הבינה לכן תיקן מאה ברכות ודוחק” ע״ש.
  3. 3
    מאמינים בני מאמינים · Shabbat 97a:4–5
  4. 4
    כי האמונה היא למעלה מן ההשגה והשכל · ראה קיצורים והערות לתניא ע׳ קא. ובתניא ליקוט פירושים ומ״מ — חיטריק לפרק יח.
  5. 5
    דמזליה חזי · Megillah 3a:13–14
  6. 6
    לית מחשבה תפיסא ביה · Tikkunei Zohar 17a:10–12
  7. 7
    והוא רם ונשא · Isaiah 57:15
  8. 8
    רם ונשא למעלה ממזלייהו · בסה״מ תער״ב ח״ג ע׳ א׳ת מוסיף: ובמ״א דתוקף האמונה היא משום דמזלייהו חזי.

2והנה בזמן בית ראשון היו נשמות ישראל במעלה העליונה והי׳ [והיה] אוא״ס [אור אין סוף] שורה ומתגלה בנפשם להיות אצלם גילוי אמונה זו כאילו רואה כו׳.

בימי בית ראשון היו נשמות ישראל במדרגה הגבוהה ביותר, ואור אין סוף שכן והתגלה בנשמותיהם, כך שאמונה זו היתה גלויה אצלם כאילו הם רואים, וכו׳.

ביאור

בתקופת בית ראשון הנשמות היו נעלות כל כך, שאור אין סוף של ה׳ האיר בהן בגלוי; האמונה שלהן היתה גלויה ומוחשית כאילו ראו בעיניהן.

אך בזמן בית שני לא היו הנשמות במעלה עליונה כ״כ [כל כך] תקנו ו, באנשי כה״ג [כהאי גוונא] הברכות להמשיך גילוי אמונה זו להיות ברוך ונמשך הוי׳ אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בגילוי למטה.

אבל בימי בית שני, כשהנשמות לא היו במדרגה גבוהה כל כך, תיקנו אנשי כנסת הגדולה את הברכות כדי להמשיך את גילוי האמונה הזאת: שהוי׳, אור אין סוף ברוך הוא, יהיה ״ברוך״ ויימשך בגילוי למטה.

ביאור

בתקופת בית שני הנשמות היו במדרגה נמוכה יותר והאמונה נעשתה נסתרת, ולכן חכמי אנשי כנסת הגדולה תיקנו את הברכות. ״ברוך״ (״מבורך״) נדרש במשמעות של ״המשכה״, כמו בהברכת גפן: הברכה ממשיכה את ה׳, את אור אין סוף, למטה, אל תוך הגילוי.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע תיקנו את הברכות: כאשר ההכרה הטבעית של הנשמות בה׳ נחלשה, היה צורך בברכות כדי להמשיך ולגלות את האמונה שבימי בית ראשון האירה מעצמה.

לעומק

אדמו״ר האמצעי, בדרושי חתונה, מוסיף שבימי בית ראשון, מכוח האור שקיבלו בסיני, המצווה עצמה המשיכה את אור אין סוף לתוך נשמותיהם, ולכן לא היה צורך לברך על המצווה.

מראי מקומות

  1. 1
    להיות אצלם גילוי אמונה זו כאילו רואה · במאמרי אדה״א דרושי חתונה ח״א ע׳ קפא מפרט ”ובזמן בית המקדש ראשון היו כנס״י במעלה עליונה מצד שרש האור אלקי שקבלו במ״ת דוקא לא היו צריכים לברכת המצות כי ע״י המצוה עצמה נמשך גילוי אא״ס בנפשם”.

סדר הברכה ¶3–4

3וסדר השתלשלות המשכת הגילוי הוא מתחלה להיות הוי״ה אלקינו הוא גילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בנשמות ישראל להיות אלקינו ממש בבחי׳ ביטול לפי שהם מפנימיות העולמות.

סדר ההמשכה של הגילוי בהשתלשלות הוא כך: תחילה ״הוי׳ אלקינו״ — גילוי אור אין סוף ברוך הוא בנשמות ישראל, כדי שיהיה ״אלקינו״ ממש, בבחינת ביטול, משום שהן מפנימיות העולמות.

ביאור

מילות הברכה מתארות את שלבי ההמשכה. ״הוי׳ אלקינו״ בא תחילה: ה׳ מתגלה בנשמות ישראל, שמקורן בפנימיות העולמות ולכן הן בטלות אליו; כך הוא נעשה באמת ״אלקינו״.

משא״כ המלאכים הם מחיצוניות העולמות שעליהם נאמר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ארבעה נהרות הם ארבע מחנות השכינה מחנה מיכאל כו׳. וזש״א [וזהו שאמרו] רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] (ברכות ד:) מיכאל באחת.

לא כך הוא אצל המלאכים, שמקורם בחיצוניות העולמות, ועליהם נאמר ״ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״ — ארבעה נהרות, שהם ארבעת מחנות השכינה: מחנה מיכאל וכו׳. זהו שאמרו חז״ל (ברכות ד ע״ב): ״מיכאל באחת״.

ביאור

המלאכים באים מ״חיצוניות העולמות״. הנהר שבגן עדן, שעליו נאמר ״ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״, רומז לארבעת מחנות המלאכים המקיפים את השכינה: מיכאל, גבריאל וכו׳. בגמרא נאמר שמיכאל חוצה את העולם בטיסה אחת: ״מיכאל באחת״.

ולא אמרו איזה שיעור על נשמות ישראל לפי שענין טיסה שטסים את העולם לא שייך גבי נשמות כלל שהעולם ומלואו אינן תופסין מקום כלל נגדם.

לא ציינו שיעור כלשהו לנשמות ישראל, משום שעניין הטיסה שבה חוצים את העולם אינו שייך לנשמות כלל, שכן העולם וכל מה שיש בו אינם תופסים מקום כלל ביחס אליהן.

ביאור

הגמרא מציינת את שיעורי הטיסה של המלאכים, אך אינה מציינת שיעור לנשמות, משום שבעבור הנשמה העולם כולו אינו תופס מקום כלל.

משא״כ לגבי המלאכים תופס העולם איזה מקום אלא שמיכאל די לו בטיסה אחת וגבריאל בשתים כו׳ ואליהו בארבע עם גופו שהיה תחלה גשמי ונהפך כו׳.

לעומת זאת, ביחס למלאכים העולם תופס מקום מסוים; אלא שמיכאל זקוק לטיסה אחת בלבד, גבריאל לשתיים וכו׳, ואליהו לארבע — עם גופו, שהיה בתחילה גשמי ונהפך וכו׳.

ביאור

בעבור המלאכים העולם אכן תופס מקום: מיכאל זקוק לטיסה אחת, גבריאל לשתיים ואליהו לארבע, משום שגופו של אליהו היה בתחילה גשמי והשתנה.

ואח״כ מלך העולם שעל העולם הוא גילוי מלכותו ית׳ בלבד שאין מלך בלא עם כו׳.

ואחר כך ״מלך העולם״ — זהו גילוי מלכותו יתברך ביחס לעולם בלבד, שהרי ״אין מלך בלא עם״ וכו׳.

ביאור

לאחר מכן בא ״מלך העולם״: זהו גילוי מלכותו של ה׳, מלכות שהיא מדרגה נמוכה יותר ומתייחסת לעולם, שכן ״אין מלך בלא עם״.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מפרשת את נוסח הברכה כסדר יורד: תחילה ״הוי׳ אלקינו״ — הגילוי בנשמות ישראל, שהן למעלה מהמלאכים ומהעולם; ואחר כך ״מלך העולם״ — מלכותו של ה׳ על הבריאה.

לעומק

בתורה אור, בראשית, מוסבר ששם אלקים הוא ״מגן ונרתיק״ לשם הוי׳: הוא מסתיר את עוצמתו כדי לאפשר למציאות נפרדת להתקיים. מדרגה זו היא מלכות, שהרי ״אין מלך בלא עם״; היא נקראת גם שכינה, משום שבאמצעותה ה׳ שוכן בתוך הבריאה.

מראי מקומות

  1. 1
    להיות הוי״ה אלקינו · ע׳ באוה״ת פ׳ עקב ע׳ תקעד.
  2. 2
    ומשם יפרד · Genesis 2:10
  3. 3
    הם ארבע מחנות השכינה · Zohar I, 26b
  4. 4
    וזש״א רז״ל · ראה אוה״ת בראשית כרך ג תקנז, א ד״ה חייב אדם לברך פרק יא שם.
  5. 5
  6. 6
    אינן תופסין מקום כלל נגדם · במאמרי אדה״א דרושי חתונה כרך א ע׳ קפב מביא ראי׳ לזה ”מעליות הנשמות דצדיקים בשינתם בג״ע הארץ שהוא בקו השוה מהלך רב ואין כאן שהי׳ גם כמעט רגע שהרי מיד כשניעור תשוב רוחו אליו ג״כ בלא שהי׳ כלל וכלל”.
  7. 7
    ואליהו . . עם גופו שהיה תחלה גשמי ונהפך כו׳ · פרדס שער היכלות. וראה בספר הלקוטים ממאמרי הצ״צ ערך אליהו.
  8. 8
    שאין מלך בלא עם · נסמן לעיל ה, א.

4והנה ע״י הברכה ממשיך ברכה והמשכה להיות גילוי אור א״ס בנפש כלל ישראל שתתחזק אמונת ה׳ בלבם בבחי׳ גילוי כאלו רואה כו׳.

והנה, באמצעות הברכה ממשיכים ברכה והמשכה, כדי שיתגלה אור אין סוף בנפש של כלל ישראל, ואמונתם בה׳ תתחזק בלבם בבחינת גילוי, כאילו רואה וכו׳.

ביאור

מטרת הברכה היא להמשיך גילוי של אור אין סוף לנפשות כל ישראל, כדי שאמונתם תהיה חזקה ומוחשית כמו ראייה.

אך המוקדם לברכה והמשכת השראת גילוי זה הוא המברך שהוא הוא העושה המצוה לפי שהמצות הם כלים להשראת אא״ס [אור אין סוף] ממש כו׳ ובהם ועל ידם ממשיך אא״ס [אור אין סוף] למטה.

אלא שמה שקודם לברכה ולהמשכת השראת הגילוי הזה הוא האדם המברך — הוא זה שמקיים את המצווה — מפני שהמצוות הן כלים להשראת אור אין סוף ממש וכו׳, ובהן ובאמצעותן ממשיכים את אור אין סוף למטה.

ביאור

ההמשכה תלויה תחילה באדם המברך, שמקיים את המצווה. המצוות הן ״כלים״ לאור אין סוף של ה׳; באמצעותן האור נמשך למטה.

וזהו אשר קדשנו במצותיו. אשר מלשון דהא שהוא נתינת טעם לדבר כלומר לפי שקדשנו במצותיו.

וזהו ״אשר קדשנו במצותיו״. המילה ״אשר״ היא במובן של ״שהרי״, והיא נותנת טעם לדבר; כלומר, מפני שהוא קידש אותנו במצוותיו.

ביאור

לכן נוסח הברכה הוא ״אשר קדשנו במצותיו״: כאן ״אשר״ פירושה ״מפני ש־״. אנו יכולים להמשיך את האור מפני שהוא קידש אותנו באמצעות המצוות.

וצונו מלשון צוותא והתקשרות באוא״ס [באור אין סוף] ב״ה שרש המצות למעלה לכך יש לנו כח להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה בברכה זו:

״וצונו״ הוא מלשון צוותא — חיבור והתקשרות עם אור אין סוף ברוך הוא, שורש המצוות למעלה; לכן יש לנו כוח להמשיך בברכה זו גילוי של אור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

את ״וצונו״ אפשר לקרוא כנגזר מלשון צוותא, כלומר חיבור: המצוות מחברות אותנו לאור אין סוף, שהוא שורשן למעלה. קשר זה נותן לנו כוח להמשיך את גילויו באמצעות הברכה.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מסבירה את נוסח הברכה על מצווה: המצוות, שהן כלים לאור ה׳, מקדשות אותנו ומחברות אותנו אליו, ובכך נותנות לנו כוח להמשיך את גילויו באמצעות הברכה.

לעומק

לקוטי תורה (מסעי) משווה בין הברכה והמצווה לבין המסעות והחניות במדבר: בכל מצווה יש עלייה והמשכה של אור אין סוף. הרבי מהר״ש מוסיף שהמשכה זו היא מהעולם הנעלם אל העולם הגלוי.

מראי מקומות

  1. 1
    אשר מלשון דהא · ראה שפתי חכמים בהעלותך יא, יב.
  2. 2
    אשר מלשון דהא · Siftei Chakhamim, Numbers 11:12
  3. 3
    וצונו מלשון צוותא והתקשרות · ראה לקו״ת מסעי צב, ג.
  4. 4
    יש לנו כח להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה בברכה זו · בד״ה חייב אדם לברך תרל״ח סעיף ב מוסיף כ״ק מהר״ש: והמשכה זו היא מעלמא דאתכסי׳ בבחי׳ עלמא דאתגלייא שיהי׳ נמשך גילוי האמונה זו להיות ברוך ונמשך גילוי אוא״ס ב״ה כאילו רואה ממש כו׳.

העולמות הנסתרים והגלויים ¶5–8

5והנה אמרו בירושלמי (פ״ק [פרק קמא] דברכות הלכה ח׳) מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.

והנה נאמר בירושלמי (ברכות, פרק א, הלכה ח): ״מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך״.

ביאור

זהו כלל תלמודי בדיני ברכות: ברכה קצרה, כגון ברכה על מאכל, פותחת ב״ברוך״ ואינה מסתיימת ב״ברוך״; ברכה ארוכה, כגון ברכת ההבדלה או הברכה הראשונה של ברכת המזון, פותחת וגם מסתיימת ב״ברוך״.

ולהבין זה גם להבין מהו לשון חותם והל״ל [והוה ליה למימר] ומסיים. הענין כי הנה נודע שיש ב׳ בחינו׳ [בחינות] בחי׳ עלמא דאתכסי׳ ובחי׳ עלמא דאתגליא.

כדי להבין זאת, וגם להבין מדוע משתמשים בלשון ״חותם״ — והרי היה ראוי לומר ״מסיים״ — יש להקדים שכידוע יש שתי בחינות: עלמא דאתכסיא (העולם הנסתר) ועלמא דאתגליא (העולם הגלוי).

ביאור

מדוע מכנים את סיום הברכה ״חותם״ ולא פשוט ״סיום״? התשובה קשורה לשני עולמות: עלמא דאתכסיא, שבו הכול עדיין נסתר ומאוחד, ועלמא דאתגליא, שבו הדברים מתגלים.

והנה על עלמא דאתגליא נאמר (בראשית ב) ומשם יפרד והי׳ [והיה] לארבעה ראשים ארבעה נהרות כנגד ארבע מחנות השכינה שהיא מתלבשת בבי״ע כו׳

על העולם הגלוי נאמר (בראשית ב): ״ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים״ — ארבעה נהרות, כנגד ארבעת מחנות השכינה, המתלבשת בבריאה, ביצירה ובעשיה וכו׳.

ביאור

העולם הגלוי הוא נהר עדן ש״ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים״ — ארבעת מחנות השכינה, כשהיא מתלבשת בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה.

ובהשתלשלות וירידות המדרגות מדריגה אחר מדריגה בהתלבשותה בע׳ [בשבעים] שרים כו׳ נעשה עלמא דפרודא כו׳ ושם יש אחיזה ויניקה לקליפות וסט״א [וסטרא אחרא] לינק מהקדושה כביכול.

וכאשר המדרגות משתלשלות ויורדות, מדרגה אחר מדרגה, ובהתלבשותה בשבעים השרים וכו׳, נעשה עולם הפירוד וכו׳; ושם יש לקליפות ולסטרא אחרא (הצד האחר) אחיזה ויניקה מן הקדושה, כביכול.

ביאור

כאשר השפע האלוקי יורד שלב אחר שלב ועובר דרך שבעים השרים של האומות, מתהווה ״עולם הפירוד״, שבו כוחות הרע יכולים להיאחז ולינוק מן הקדושה.

אך אין יניקתם אלא מותרי השפע ופסולת כו׳ ולא מעיקר הקדושה ח״ו [חס ושלום]

אבל יניקתם היא רק מיתרת השפע ומהפסולת וכו׳, ולא מעצם הקדושה, חס ושלום.

ביאור

עם זאת, כוחות הרע יונקים רק מן השאריות ומן הפסולת של השפע, ולא מליבת הקדושה.

וענין התהוות מותרי השפע ופסולת בעל׳ דאתגלי׳ היינו כי הגם שגם עלמא דאתגלי׳ מצד עצמה באמת אינה דבר נפרד ח״ו [חס ושלום] וכמ״ש (דברים ד) כי הוי״ה הוא האלקים כו׳ אלא שהוא בחי׳ גילוי מה שהי׳ [שהיה] בהעלם בעל׳ דאתכסיא

והנה עניין התהוות יתרת השפע והפסולת בעולם הגלוי הוא כך: אף שגם העולם הגלוי, מצד עצמו, אינו באמת דבר נפרד, חס ושלום, וכמו שכתוב (דברים ד): ״כי הוי׳ הוא האלקים״ וכו׳, אלא הוא גילוי של מה שהיה נסתר בעולם הנסתר.

ביאור

כיצד נוצרת פסולת כזאת? העולם הגלוי אינו באמת נפרד מה׳, כפי שאומר הפסוק: ״כי הוי׳ הוא האלקים״ — הוי׳ שלמעלה מן העולם ואלקים הנסתר בתוך הטבע הם אחד. העולם הגלוי רק מגלה את מה שהיה נסתר בעולם הנסתר.

וכמשל הולד שמצטייר בבטן הנקבה בהתחלקות עצמות וגידין כו׳ שהם מטפת הזכר לובן שממנו עצמות כו׳.

והדבר דומה לעובר הנוצר ברחם האישה, ובו מתהווים איברים נבדלים — עצמות וגידים וכו׳; הם באים מטיפת הזכר, מן הלובן שממנו נוצרות העצמות וכו׳.

ביאור

המשל הוא לעובר: העצמות והגידים מתפתחים ברחם, אך מקורם בזרע האב, ב״לובן״ שממנו נוצרות העצמות, כפי שאומרת הגמרא.

אלא שבטפת הזכר לא הי׳ [היה] התחלקות עצמות וגידין בפועל ממש רק שהי׳ [שהיה] בכח הטפה ההיא בהעלם וע״י שהייתה בבטן הנקבה ט׳ חדשים מצטייר בציור הולד ויוצא מהעלם אל הגילוי.

אלא שבטיפת הזכר לא היו העצמות והגידים מובחנים בפועל ממש; הם היו טמונים בה בכוח בלבד. וכשהיא שוהה ברחם האישה תשעה חודשים, היא מקבלת את צורת העובר ויוצאת מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

בזרע הכול קיים בכוח בלבד; נדרשים תשעה חודשים ברחם כדי שצורתו המובחנת של הילד תתגלה. כך גם העולם הנסתר כולל הכול, והעולם הגלוי מוציא זאת אל הגילוי.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מציגה את הכלל שלפיו ברכות ארוכות נחתמות ב״ברוך״, ומתארת את שני העולמות, הנסתר והגלוי. היא מסבירה שבעולם הגלוי נוצר פסולת מן השפע של הקדושה, שממנה יונקים כוחות הרע.

לעומק

בלקוטי תורה (תזריע) מבחין אדמו״ר הזקן בין ״קדוש״, המדרגה שלמעלה מהשתלשלות העולמות, לבין ״ברוך״, האור הנמשך מטה דרך ההשתלשלות. משום כך ״ברוך״ הוא לשון המשכה בכל ברכה.

מראי מקומות

  1. 1
    והנה אמרו בירושלמי · ראה בד״ה חייב אדם לברך תרל״ח פרק יח. בלקו״ת תזריע כב, ד. ראה יט, ב — מציין לכאן.
  2. 2
    מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך · Jerusalem Talmud Berakhot 1:5:22
  3. 3
    מהו לשון חותם · ע׳ בסידור בדרושים לחתונה בד״ה להבין שרש הדברים. בענין מטבע קצר — ראה באוה״ת נ״ך שופטים ע׳ יד שמציין לכאן.
  4. 4
  5. 5
    שו״ה והפסולת כו׳ ולא מעיקר . . באמת אינה · בבוך 414: כו׳ כי באמת אינה.
  6. 6
    לובן שממנו עצמות · Niddah 31a:9
  7. 7

6והנה כמו במשל הולד כאשר נתגדל ונגמר ציור כל האברים אזי דוחה ממנו מותרות שערות וצפרנים שזהו סימן גידול הולד שהוא בשלימות כשגמרו שערו וצפרניו כו׳

והנה, כמו במשל העובר: כאשר הוא גדל וצורת כל איבריו הושלמה, הוא דוחה ממנו עודפים — שיער וציפורניים; זהו סימן לכך שהעובר גדל והגיע לשלמות, כאשר שערו וציפורניו הושלמו וכו׳.

ביאור

המשל ממשיך: לאחר שהעובר גדל וכל איבריו נוצרו, הוא מייצר ״עודפים״ — שיער וציפורניים. השלמתם היא סימן לכך שהעובר נוצר בשלמות.

ובצאתו מרחם אמו דוחה פסולת יותר ע״י פתיחת נקביו כו׳ מה שלא הי׳ [היה] פסולת זה בטפה כי אין הולד נוצר אלא מברור שבה.

וכשהוא יוצא מרחם אמו, הוא פולט פסולת נוספת דרך פתחי גופו וכו׳ — פסולת שלא הייתה בטיפה, שכן העובר נוצר רק מן החלק המזוכך שבה.

ביאור

בשעת הלידה נפלטת פסולת נוספת דרך פתחי הגוף. פסולת זו לא הייתה בטיפה, שכן העובר נוצר רק מן החלק המזוכך שבה; הפסולת מופיעה רק עם התפתחותם של פרטים נבדלים.

כך עד״מ בהגלות נגלות סדר ההשתלשלות בעלמא דאתגליא מהעלם אל הגלוי ברבוי התחלקות המדרגות להיות ציור פרטי העולמות במזגם ותכונתם אזי נעשה בחי׳ מותרי שפע ופסולת שדוחה לחוץ

כך גם, בדרך משל, כאשר סדר ההשתלשלות מתגלה בעולם הגלוי, מן ההעלם אל הגילוי, תוך ריבוי חלוקה למדרגות, כך שנוצרים הפרטים של העולמות, על מזגם ותכונתם, ואז נעשים עודפי שפע ופסולת, שנדחים החוצה.

ביאור

כך גם בעולם הגלוי: כאשר סדר העולמות מתפתח מן ההעלם אל הגילוי ומתחלק למדרגות נבדלות רבות, כשכל עולם בעל אופי ייחודי, נוצרים עודפים ופסולת שנדחים החוצה.

והוא מעבר השפע להיות יניקה ואחיזה לס״א [לסטרא אחרא].

וזהו עודף השפע, [הנותן] יניקה ואחיזה לסטרא אחרא [הצד האחר].

ביאור

עודף זה הוא שנותן לסטרא אחרא — הצד האחר, הכוחות המתנגדים לקדושה — אחיזה ומזון.

משא״כ בבחי׳ עלמא דאתכסיא שהוא בהתכללות כו׳ ושם חביון עזו ואין שטן ופ״ר [ופגע רע] ח״ו [חס ושלום] כו׳.

לא כך בעולם הנסתר, המצוי במצב של התכללות וכו׳; שם נמצא ״חביון עזו״, ושם ״אין שטן ופ״ר״, חלילה וכו׳.

ביאור

בעולם הנסתר, שבו הכול כלול ומאוחד, אין פסולת: הוא ״חביון עזו״, ושם ״אין שטן ופ״ר״.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה משלימה את המשל: כשם ששיער, ציפורניים ופסולת מופיעים רק כשהעובר מתפתח, כך גם פסולת, המשמשת מזון לרע, נוצרת רק כשהעולם הגלוי מתחלק לפרטים — ולא בעולם הנסתר, שבו הכול מאוחד.

לעומק

הצמח צדק מביא את המשל הזה על שיער וציפורניים כ״עודפים״ באור התורה ובביאורי הזהר; בקבלה, שיער וציפורניים הם דימויים מקובלים להתפשטויות החיצוניות ביותר של מדרגה, שדרכן הכוחות החיצוניים יונקים שפע.

מראי מקומות

  1. 1
    אזי דוחה ממנו מותרות שערות וצפרניים · מובא בביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתקח.
  2. 2
    והנה כמו במשל הולד . . שזהו סימן גידול הולד · מובא באוה״ת ויקרא כרך א ע׳ קכז.
  3. 3
  4. 4
    ושם חביון עזו · Habakkuk 3:4
  5. 5
    ואין שטן ופ״ר · I Kings 5:18

7והנה מטבע קצר רומז לעלמא דאתכסיא שהוא בחי׳ טפה לבד ו, גבהתכללות בבחי׳ העלם ובכח ולכן הוא מטבע קצר שכולל הכל בלשון קצר

כעת, הנוסח הקצר רומז לעולם המכוסה, שהוא בחינת טיפה בלבד, בהתכללות בבחינת העלם ובכוח; לכן זהו נוסח קצר, הכולל הכול בלשון קצרה.

ביאור

כעת מוסבר הכלל. הברכה הקצרה מקבילה לעולם המכוסה, כמו זרע הכולל בתוכו הכול בכוח ובאחדות; לכן נוסחה קצר ומקיף.

וא״צ [ואין צריך / ואינו צריך] אלא לפתוח בברוך להיות ברכה והמשכה מאור א״ס ב״ה עצמו שהברכה הוא להיות השראה וגילוי מעצמות אור א״ס ב״ה שאינו בגדר עלמין כלל כנ״ל.

ואין צורך אלא לפתוח ב״ברוך״, כדי שתהיה ברכה והמשכה מאור אין סוף עצמו, ברוך הוא; שכן עניינה של הברכה הוא השראה וגילוי מעצמות אור אין סוף, ברוך הוא, שאינו בגדר העולמות כלל, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

די לפתוח ב״ברוך״, ובכך להמשיך ברכה מעצמות אור אין סוף, הנעלה מכל העולמות.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע ברכה קצרה פותחת רק ב״ברוך״: היא מקבילה לעולם המכוסה והמאוחד, שבו די בהמשכת האור.

לעומק

הצמח צדק (ביאורי הזהר) מעתיק את הקטע הזה ומסביר את הנוסחים הקצרים והארוכים כביטויים של הכלל והפרט (כלל ופרט).

מראי מקומות

  1. 1
    והנה מטבע קצר רומז לעלמא דאתכסיא · ע׳ באוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳ש שמפרש בענין אחר ע״ש. ובד״ה בראשית ברא תרע״ח ע׳ נ. בביאוה״ז לצ״צ כרך ב ע׳ תשסו מעתיק מתי׳ ”והנה מטבע קצר . . בהתחלקות רבות ועצומות” ומפרש שזהו כלל ופרט.

8ומאחר שתמשך שם ברכה והמשכה זו היא בל תמוט עולם ועד כי אין שם יניקה לס״א [לסטרא אחרא] ח״ו [חס ושלום].

ומכיוון שברכה והמשכה זו יימשכו לשם, ״בל תמוט עולם ועד״, שכן אין שם יניקה לסטרא אחרא, חלילה.

ביאור

ברכה הנמשכת אל העולם הנסתר ״בל תמוט עולם ועד״: אין צורך בחותם, שכן אין שם דבר שהרע יכול לינוק ממנו.

אבל מטבע ארוך רומז לעלמא דאתגליא שהיא בחי׳ גילוי ההתהוות לפרטי פרטים בהתחלקות רבות ועצומות וכך הוא מטבע ארוך באריכות הדברי׳ [הדברים] בפרטי פרטיות הדברים רבים שנאמרו ונשנו בה.

אבל הנוסח הארוך רומז לעולם הגלוי, שהוא בחינה של גילוי ההתהוות לפרטי פרטים, בהתחלקויות רבות ועצומות; וכך גם הנוסח הארוך, באריכות הדברים ובפרטי הפרטים הרבים של הדברים שנאמרו ונשנו בו.

ביאור

הברכה הארוכה מקבילה לעולם הגלוי, המתפרט לאינספור פרטים; לכן גם נוסחה ארוך ומלא בעניינים מפורטים.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מציבה זה מול זה את שני הנוסחים: הנוסח הקצר שייך לעולם הנסתר, שאינו זקוק להגנה, והנוסח הארוך לעולם המפורט והגלוי.

מראי מקומות

  1. 1
    בל תמוט עולם ועד · Psalms 104:5

החותם ¶9–10

9והנה בעלמא דאתגליי׳ אחר שמשם יפרד בבחי׳ התחלקות הפרטים יש יניקה לס״א [לסטרא אחרא] ח״ו [חס ושלום] וצריך להפרידם שלא יינקו מעיקר הקדושה ח״ו [חס ושלום] רק דרך מעבר השפע ממותרות ופסולת כו׳ לכן צ״ל ג״כ חותם בברוך.

והנה, בעולם הגלוי, לאחר ש״שמשם יפרד״ בבחינת התחלקות הפרטים, יש יניקה לסטרא אחרא (הצד האחר), חלילה; ויש להפרידם, כדי שלא יינקו מעיקר הקדושה, חלילה, אלא רק בדרך מעבר של השפע, מן המותרות והפסולת וכו׳. לכן צריך להיות גם חותם ב״ברוך״.

ביאור

הדברים מסבירים מדוע ברכה ארוכה זקוקה לברכה מסיימת של ״ברוך״. בעולם הגלוי, שבו השפע מתחלק לפרטים, כוחות הרע יכולים לינוק. יש למנוע מהם לינוק מעיקר הקדושה, ולהגביל אותם ליניקה מן העודפים, מן ״המותרות והפסולת״; הברכה המסיימת, ה״חותם״, עושה זאת.

פסקה 9 בקצרה

הפסקה מסבירה את הטעם לברכה המסיימת: העולם הגלוי, בשונה מן העולם הנסתר, חשוף לכוחות הרע, ולכן מה שנמשך אליו זקוק לחותם.

מראי מקומות

  1. 1
    שמשם יפרד · Genesis 2:10

10וענין החותם הוא כמו לשון חותם שעל האגרת מבחוץ כדי שלא יקרא באגרת הזאת איש זר אשר אין רצונו שידע הכתוב שם.

עניין החותם דומה לחותם שעל איגרת מבחוץ, כדי שאדם זר, שהכותב אינו רוצה שיידע מה כתוב בה, לא יקרא אותה.

ביאור

המונח ״חותם״ מוסבר באמצעות החותם שעל איגרת מבחוץ, המונע מאנשים שאינם אמורים לקרוא את הכתוב בה לעשות זאת.

כך הוא החותם הזה מן הברכה וההמשכה אשר ימשיך עוד אחר המטבע הארוך שהמשכה זו שהיא גלוי ההעלם תהי׳ [תהיה] רק בבחי׳ הקדושה לבדה ואין לזרים אתה חלק ונחלה

כך גם החותם הזה, על הברכה וההמשכה שממשיכים לאחר הנוסח הארוך: הוא מבטיח שהמשכה זו, שהיא גילוי ההעלם, תהיה בתחום הקדושה בלבד, ולזרים לא יהיה בה חלק ונחלה.

ביאור

בדומה לכך, חתימת הברכה הארוכה מבטיחה שהגילוי הנמשך יישאר בתחום הקדושה בלבד, וש״זרים״ — כוחות הרע — לא יקבלו בו חלק.

וזהו ההפרש שבין פתיחת הברכה לחתימתה כי פתיחת הברכה הוא המשכת הגילוי לבד להיות ברוך ונמשך ה׳ אלקי ישראל מעולם עד עולם. אבל החתימה היא שתהי׳ [שתהיה] המשכה זו בקדושה דוקא.

וזהו ההבדל בין פתיחת הברכה לחתימתה: פתיחת הברכה היא המשכת הגילוי בלבד, כדי ש״ברוך ונמשך ה׳ אלקי ישראל מעולם עד עולם״; ואילו החתימה מבטיחה שהמשכה זו תהיה דווקא בקדושה.

ביאור

הפתיחה ״ברוך״ רק ממשיכה את הגילוי למטה, כפי שנאמר ״ברוך ונמשך ה׳ אלקי ישראל מעולם עד עולם״. החתימה ״ברוך״, שהיא החותם, מייחדת את ההמשכה הזאת לקדושה.

הבוחר בעמו ישראל באהבה. (מלאכי א) ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי. (תהלים מז) יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב כו׳.

״הבוחר בעמו ישראל באהבה״; (מלאכי א) ״ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי״; (תהלים מז) ״יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב״ וכו׳.

ביאור

זו הסיבה שחותמים במילים כגון ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״ — חתימת הברכה שלפני קריאת שמע של שחרית — וכן בפסוקים על אהבת ה׳ ליעקב ודחיית עשו: האור נשמר לקדושה ומוגן מפני הקליפה [כוחות הרע] שעשו מייצג.

ולכן נק׳ בלשון חותם כמו שחותמין על האגרת שלא יקרא אחר וכמו חותם ממגע זר שהוא שמירה כו׳.

לכן היא נקראת ״חותם״: כמו חותם על איגרת, המונע מאדם אחר לקרוא אותה, וכמו חותם המגן מפני מגעו של זר, שהוא אמצעי שמירה וכו׳.

ביאור

לכן היא נקראת ״חותם״, כמו איגרת חתומה, או כמו חותם המגן על יין או על מזון מפני מגעו של זר.

ולכן חותמין בברוך שהיא המשכה מבחי׳ המקיף שהיא שמירה מלמעלה כמ״ש (שם קכא) ה׳ שמרך ה׳ צלך כו׳

לכן חותמים ב״ברוך״, שהיא המשכה מבחינת המקיף (האור המקיף), המעניקה שמירה מלמעלה, כפי שנאמר (שם קכא) ״ה׳ שמרך ה׳ צלך״ וכו׳.

ביאור

החתימה משתמשת ב״ברוך״ מפני שההמשכה השנייה באה מבחינת המקיף (האור המקיף), המגינה מלמעלה, כפי שנאמר ״ה׳ שמרך ה׳ צלך״.

ולכן החותם של כללות ישראל הוא בנעילת יו״כ [יום כפור] שאז זוכים למעלה העליונה (ויקרא טז) לפני הוי״ה תטהרו למעלה מבחי׳ הוי״ה כו׳ וכמ״ש במ״א:

לכן החותם של כללות ישראל הוא בנעילת יום הכיפורים, שאז זוכים למעלה העליונה: (ויקרא טז) ״לפני הוי׳ תטהרו״ — למעלה מבחינת הוי׳ וכו׳, וכפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

החותם של כלל ישראל הוא תפילת נעילה, תפילת הסיום של יום הכיפורים, שבו נחתם דינו של ה׳. אז ישראל זוכים למדרגה העליונה ביותר: ״לפני הוי׳ תטהרו״ נקרא כטיהור ממדרגה שמעל הוי׳.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה מסבירה את החותם כהגנה: חתימת ״ברוך״ ממשיכה אור מקיף, השומר שהשפע המתגלה יישאר בתחום הקדושה. נעילת יום הכיפורים היא החותם של כלל ישראל.

לעומק

הביטוי ״לפני הוי׳״ נקרא כאן במובן של ״לפני״, כלומר למעלה משם הוי׳: בנעילת יום הכיפורים בא הטיהור ממדרגה שמעל השם עצמו.

מראי מקומות

  1. 1
    ואת עשו שנאתי · Malachi 1:3
  2. 2
  3. 3
  4. 4
  5. 5

ברכות הנישואין: תורה שבכתב ותורה שבעל פה ¶11–13

11ועתה נבא לביאור ענין ב׳ ברכות ראשונות של נשואין שהם יוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו.

ועתה נעבור לביאור עניינן של שתי הברכות הראשונות של הנישואין, שהן ״יוצר האדם״ ו״אשר יצר את האדם בצלמו״.

ביאור

המאמר פונה כעת לברכות הנישואין, שבע הברכות, אל הצמד העוסק בבריאת האדם: ״יוצר האדם״ ו״אשר יצר את האדם בצלמו״.

הראשונה פותחת בברוך ואינה חותמת והשניה פותחת בברוך וחותמת בברוך.

הראשונה פותחת ב״ברוך״ ואינה חותמת, והשנייה פותחת ב״ברוך״ וחותמת ב״ברוך״.

ביאור

הראשונה קצרה: היא פותחת ב״ברוך״ ואין לה חתימה. השנייה ארוכה, ומסתיימת במילים ״ברוך... יוצר האדם״.

והענין כי הנה בגמרא (כתובות ח׳ א׳ ע״ש) אמרו שב׳ יצירות הללו כנגד שתי יצירות שהי׳ [שהיה] באדה״ר [באדם הראשון] תחלה נברא האדם לבדו בדו פרצופין ואח״כ נסר הקב״ה את חוה כו׳.

העניין הוא שבגמרא (כתובות ח׳ א׳; עיינו שם) נאמר ששתי היצירות הללו מקבילות לשתי היצירות שהיו באדם הראשון: תחילה נברא האדם לבדו, בדו־פרצופין, ואחר כך ניסר הקדוש ברוך הוא את חוה וכו׳.

ביאור

הגמרא בכתובות אומרת ששתי הברכות מקבילות לשני שלבים בבריאת אדם: תחילה הוא נברא כששני פנים, זכר ונקבה מחוברים, ואחר כך הפריד ה׳ את חוה ממנו.

וביאור הדבר הנה אדם וחוה רומזים לתושב״כ [לתורה שבכתב] ותושבע״פ [ותורה שבעל פה] תושב״כ [תורה שבכתב] בחי׳ אדם בחי׳ טפת הזכר לובן שממנו עצמות כו׳

הסבר העניין: אדם וחוה מרמזים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. תורה שבכתב היא בחינת אדם, בחינת טיפת הזכר, הלובן שממנו [נוצרות] העצמות וכו׳.

ביאור

אדם וחוה מייצגים את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. תורה שבכתב היא ״אדם״, בדומה לזרע האב, ה״לובן״ שממנו נוצרות העצמות: הכול כלול בה בצורה מרוכזת ונסתרת.

כי תושב״כ [תורה שבכתב] היא בחי׳ חכמה עלאה שאינה אלא בחי׳ טפה ונקודה שהחכמה היא בחי׳ ברק המבריק במוחו

שהרי תורה שבכתב היא בחינת חכמה עילאה, שאינה אלא בחינת טיפה ונקודה; שכן חכמה היא בחינת ברק המבריק במוחו של אדם.

ביאור

תורה שבכתב היא חכמה עילאה, המופיעה רק כ״נקודה״, כמו הבזק ברק במחשבה.

שעדיין לא באה לידי אורך ורוחב ההשגה להבין ולהשיג כל דרכי החכמה בכלל ובפרט רק שהוא כברק בעלמא שמתנוצץ ומאיר במוחו כח ההשכלה

היא עדיין לא באה לידי אורך ורוחב של השגה, כדי להבין ולהשיג את כל דרכי החכמה בכלל ובפרט; אלא היא כברק בלבד, הנוצץ ומאיר במוחו את כוח ההשכלה.

ביאור

הבזק של תובנה עדיין לא התפתח להבנה מלאה: הוא מאיר את המחשבה לרגע, אך עדיין אינו מפרט את פרטי הרעיון, בכלל או בפרט.

ואינו מתגלה אלא בחי׳ נקודה אלא שאח״כ מתפשטת הנקודה באורך ורוחב ובאה לידי השגה ואזי נקראת בשם בינה כו׳

היא מתגלה רק כבחינת נקודה; אלא שלאחר מכן הנקודה מתפשטת באורך וברוחב ומגיעה לידי השגה, ואז היא נקראת בשם בינה וכו׳.

ביאור

היא מופיעה רק כנקודה; רק בהמשך הנקודה מתפשטת ״באורך ורוחב״ ומתפתחת להבנה מפורטת, הנקראת בינה.

וכך היא בחי׳ תושב״כ [תורה שבכתב] שאין בה גילוי ההשגה שהרי ר״ע [רבי עקיבא] הי׳ [היה] דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.

וכך גם בחינת תורה שבכתב, שאין בה גילוי של השגה; שהרי רבי עקיבא היה דורש ״על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות״.

ביאור

כך גם תורה שבכתב אינה מפרטת את תוכנה. בגמרא נאמר שרבי עקיבא דרש ״על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות״, כלומר, מכל תג קטן שעל האותיות.

שההלכות הללו אינן מבוארות ונגלות בגילוי ההשגה בקוץ ההוא רק שכל קוץ וקוץ כלול מכמה תלי תלים של ההלכות הכלולים ונעלמים בקוץ ההוא מבחי׳ העלם

הלכות אלה אינן מתפרשות ונגלות בהשגה גלויה בתוך אותו קוץ; אלא כל קוץ וקוץ כולל תלי תלים של הלכות, הכלולות וטמונות בו במצב של העלם.

ביאור

הלכות אלה אינן נראות בכתר עצמו; בכל כתר טמונים תלי תלים של הלכות.

והרי אין בקוץ זה אלא רמז בעלמא ובחי׳ נקודה והקוצין הן בחי׳ תגין.

והרי בקוץ הזה אין אלא רמז בלבד ובחינת נקודה. והקוצים הם בחינת תגין (tagin [כתרים]).

ביאור

הקוצים הם התגין, הכתרים הקטנים שמופיעים מעל אותיות מסוימות בספר תורה.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה פונה לשתי הברכות של הנישואין, קושרת אותן לשתי היצירות של אדם, ומפרשת את אדם כתורה שבכתב: חכמה עילאה, שבה הכול כלול בצורה מרוכזת, כנקודה.

לעומק

לקוטי תורה (ראה) מפנה למאמר הזה: הברכה האחרונה, המקבילה לחוה, שהיא מלכות, מסתיימת ב״ברוך״ מהטעם שיוסבר כאן, ואילו הראשונה, המקבילה לאדם, שהוא ז״א, אינה זקוקה לחתימה.

מראי מקומות

  1. 1
    ב׳ ברכות ראשונות של נשואין שהם יוצר האדם ואשר יצר את האדם · ראה רש״י כתובות
  2. 2
  3. 3
    והשניה פותחת בברוך וחותמת בברוך · בלקו״ת ראה לא, א מציין לכאן: גבי ברכה אחרונה שכנגד חוה שהיא המל׳ חותם בברוך מה״ט, משא״כ בברכה ראשונה שכנגד אדם שהוא ז״א א״צ לחתום.
  4. 4
    שב׳ יצירות הללו כנגד שתי יצירות שהי׳ באדה״ר · Rashi on Ketubot 8a
  5. 5
    תחלה נברא האדם לבדו בדו פרצופין ואח״כ נסר הקב״ה את חוה · Berakhot 61a:14
  6. 6
    ר״ע הי׳ דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות · Menachot 29b:3–4

12וכן עד״ז בכל בחי׳ טנת״א [טעמים נקודות תגין אותיות] הכל רמוזים לכמה ענינים וכמה סודות מופלאים. וכל זה הוא בתושב״כ [בתורה שבכתב] בבחי׳ העלם ובכח ולא בפועל וגילוי

וכך גם בכל בחינות הטעמים, הנקודות, התגין והאותיות: כולן רומזות לעניינים רבים ולסודות מופלאים רבים. וכל זה מצוי בתורה שבכתב בהעלם ובכוח, ולא בפועל ובגילוי.

ביאור

כל אחד מרכיבי טקסט התורה — הטעמים, הנקודות, התגין והאותיות — רומז לעניינים רבים ולסודות מופלאים, אך בתורה שבכתב כל אלה חבויים וקיימים בכוח.

וכמשל טפת הזכר הכלולה מכל הבחי׳ שבולד לובן שממנו עצמות וגידין וכו׳ שבטפה ההיא אין התחלקות העצמות וגידים כו׳ נגלים בפו״מ [בפועל ממש] רק שהם בהעלם ובכח.

כמו במשל טיפת הזכר, הכוללת את כל הבחינות שיש בוולד — הלובן שממנו [נוצרות] העצמות, הגידים וכו׳; בטיפה זו ההבחנה בין העצמות לגידים וכו׳ אינה נגלית בפועל ממש, אלא הם בהעלם ובכוח בלבד.

ביאור

הדבר דומה לזרע האב, המכיל את כל חלקי הילד, בלי שהם מובחנים בפועל ממש.

ויציאתם מהעלם אל הגילוי הוא ע״י שהייה ט״ח [ט׳ חדשים] בבטן הנקבה ששם מצטייר הולד והיא מוציאתו לידי גילוי בהתחלקות האברים פרטיים נגלים.

יציאתם מן ההעלם אל הגילוי נעשית באמצעות שהות של תשעה חודשים ברחם האישה, שם העובר מקבל צורה; והיא מביאה אותו לידי גילוי, כשאיבריו הפרטיים נבדלים ונגלים.

ביאור

העובר מקבל את צורתו במשך תשעה חודשים ברחם אמו, והיא מביאה אותו לידי גילוי כשהוא בעל איברים מובחנים.

וכך הוא עד״מ יציאת ההעלם מתושב״כ [מתורה שבכתב] ו, דשהיא בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] לידי גילוי הוא ע״י תושבע״פ [תורה שבעל פה] (ור״ע [ורבי עקיבא] הי׳ [היה] דורש כו׳ כי ר״ע [רבי עקיבא] הי׳ [היה] מקור תושבע״פ [תורה שבעל פה] כמו שאמרו סתם ספרי כו׳ וכולהו אליבא דר״ע [דרבי עקיבא]) שהיא בחי׳ חכמה תתאה.

וכך, בדרך משל, מה שהיה בהעלם בתורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה עילאה, יוצא אל הגילוי באמצעות התורה שבעל פה (ורבי עקיבא היה דורש וכו׳, שכן רבי עקיבא היה המקור לתורה שבעל פה, כפי שאמרו ״סתם ספרי״ וכו׳, ״וכולהו אליבא דר״ע״); התורה שבעל פה היא בחינת חכמה תתאה.

ביאור

כך התורה שבעל פה, שהיא בחינת חכמה תתאה, מוציאה מן ההעלם את מה שטמון בתורה שבכתב. רבי עקיבא הוא מקור התורה שבעל פה: בתלמוד נאמר שהדעות הסתמיות במשנה, בתוספתא, בספרא ובספרי הולכות כולן לפי שיטתו.

שממאמר א׳ שבתושב״כ [שבתורה שבכתב] כמו ענין שמירת שבת שנאמרה בתו׳ בכלל נעשה מסכת שלימה שהוא גילוי פרטי הלכות שבת מה הן האבות מלאכות וכיצד מתחייב בהן וכל עניניהם בכל פרטיהן ודקדוקיהן.

שהרי מאמירה אחת בתורה שבכתב, כגון עניין שמירת השבת, שנאמר בתורה באופן כללי, נוצרה מסכת שלמה, המגלה את פרטיהן של הלכות שבת: מהן אבות המלאכה, כיצד מתחייבים עליהן, וכל ענייניהן על כל פרטיהן ודקדוקיהן.

ביאור

למשל, הציווי הכללי לשמור את השבת מתרחב למסכת שלמה בתורה שבעל פה, המפרטת את אבות המלאכה, מתי מתחייבים עליהן, וכל פרט ופרט.

ולכן נק׳ תושבע״פ [תורה שבעל פה] בשם חוה כי חו״ה בגימטריא המילוי של הוי״ה (שהוא עולה י״ט) כי המילוי הוא גילוי ההעלם כמ״ש במ״א וגם חוה לשון גילוי כי תרגום ויגד וחוי. והגדה לשון המשכה שנמשך מהעלם אל הגילוי

לכן התורה שבעל פה נקראת בשם חוה, שכן חוה עולה בגימטרייה כמניין המילוי של הוי׳ (שהוא 19), שהרי המילוי הוא גילוי ההעלם, כפי שנתבאר במקום אחר. גם חוה היא לשון גילוי, שהרי תרגום ״ויגד״ הוא ״וחוי״. והגדה היא לשון המשכה, שבה נמשך הדבר מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

לכן התורה שבעל פה נקראת חוה. אותיות חוה (ח־ו־ה) עולות 19, וזהו המילוי של הוי׳: כשכותבים כל אחת מאותיות הוי׳ במילואה, ערכן עולה ל־45, והמילוי מוסיף 19 לערכן הבסיסי, 26. המילוי מגלה את מה שטמון באותיות. נוסף על כך, חוה היא לשון של הגדה: התרגום הארמי מתרגם את ״ויגד״ ל״וחוי״, והגדה פירושה המשכת דבר מן ההעלם אל הגילוי.

וז״ש [וזהו שכתוב] ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי ולכאורה א״כ למה קרא שמה חוה הי׳ [היה] לו לקרא שמה חיה אלא לפי שחוה ל׳ [לשון] גילוי

וזהו [הפירוש של] מה שכתוב: ״ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי״. לכאורה, אם כן, מדוע קרא לה חוה? היה עליו לקרוא לה חיה! אלא [הטעם הוא] שחוה היא לשון גילוי.

ביאור

כך מתבאר הפסוק ״ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי״: מדוע לא קרא לה חיה, המילה הישירה לחיים? משום שחוה היא לשון גילוי.

וזהו כי היא היתה אם כל חי פי׳ ולכך הוציאתם מהעלם אל הגילוי כמו אם הבנים שהולד מצטייר בקרבה והיא מוציאתו מההעלם:

וזהו ״כי היא היתה אם כל חי״, כלומר, לכן היא הוציאה אותם מן ההעלם אל הגילוי, כמו אם הבנים, שהולד מצטייר בקרבה והיא מביאה אותו מן ההעלם לידי גילוי.

ביאור

כאם, היא מביאה את ילדיה מן ההעלם אל המציאות הגלויה, כשם שהתורה שבעל פה מוציאה אל הגילוי את התוכן הנסתר שבתורה שבכתב.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה משלימה את המשל: התורה שבעל פה, ״חוה״, היא בחינת חכמה תתאה, הפורשת את התוכן הנסתר שבתורה שבכתב להלכה מפורטת, כפי שאם מביאה את הילד מן הזרע לצורתו השלמה והגלויה.

לעומק

בלקוטי תורה (ויקרא) מצוטט זוהר הרקיע, שלפיו ״אדם״ עולה 45 (מ״ה), כשם הוי׳ במילוי; המילוי, שערכו 19, שווה לחוה, שהיא מלכות, שם ב״ן. שם מפנה אדמו״ר הזקן למאמר זה בעניין חוה.

מראי מקומות

  1. 1
    סתם ספרי כו׳ וכולהו אליבא דר״ע · Sanhedrin 86a:3–4
  2. 2
    חו״ה בגימטריא המילוי של הוי׳ · ראה לקו״ת ויקרא ג, ד בשם זהר הרקיע מציין שם לכאן ע״ש. ובאוה״ת תולדות קמב, א.
  3. 3
    ויגד וחוי · Genesis 14:13
  4. 4
    ויקרא האדם שם אשתו חוה · Genesis 3:20

13וזהו יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת פי׳ יום ליום בחי׳ תושב״כ [תורה שבכתב] יביע אמר אמ״ר [אש מים רוח] ר״ת [ראשי תיבות] אש מים רוח ובבחי׳ תושב״כ [תורה שבכתב] יביע כמעיין הנובע ממקורו

וזהו [פירוש] ״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״. ״יום ליום״ הוא בחינת תורה שבכתב; ״יביע אמר״ — ״אמר״ (omer, במשמעות אמירה) הוא ראשי תיבות של אש (esh), מים (mayim) ורוח (ruach) [אוויר]; ובבחינת תורה שבכתב הוא ״יביע״, כמו מעיין הנובע ממקורו,

ביאור

פסוק מתהילים ממחיש את שתי התורות. ״יום״ הוא בחינת תורה שבכתב. המילה ״אמר״ (omer) משמשת כאן ראשי תיבות של שלושת היסודות: אש, מים ורוח. ״יביע״ (yabia) [נובע] מתאר מעיין המפכה ממקורו.

שהוא עדיין דבוק במקורו ומתאחד עמו לפי שתושב״כ [שתורה שבכתב] היא בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] ושם שורה ומתגלה אוא״ס [אור אין סוף] הוי״ה בחכ׳ [בחכמה]

שהוא עדיין דבוק במקורו ומאוחד עמו; שכן תורה שבכתב היא בחינת חכמה עילאה, ושם אור אין סוף, הוי׳, שורה ומתגלה בחכמה.

ביאור

המעיין עדיין דבוק במקורו ומאוחד עמו. כך גם תורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה עילאה: שם אור אין סוף עצמו שורה ומתגלה.

ולכן שם יביע כמעיין הנובע שנובע מן המקור ואינו הולך ומתפשט באורך ורוחב רק נביעו דחכמתא בלבד שהיא בחי׳ נקודה וברק המבריק

ולכן שם [נאמר] ״יביע״, כמו מעיין נובע, הנובע מן המקור ואינו הולך ומתפשט לאורך ולרוחב, אלא יש בו רק נביעה של חכמה, שהיא בחינת נקודה והבזק של ברק המבריק.

ביאור

המעיין עדיין אינו מתפשט לרוחב; זוהי רק הנביעה הראשונה של חכמה, בחינת ״נקודה וברק המבריק״ שתוארה קודם.

והאמ״ר [והאש מים רוח] שהוא ר״ת [ראשי תיבות] אש מים רוח כלולים ומתעלים בו בהעלם ובכח ולא בגלוי ובפו״מ [ובפועל ממש]

והאמר, שהוא ראשי תיבות של אש, מים ורוח, כלול ומתעלה בו בהעלם ובכוח, ולא בגילוי ובפועל.

ביאור

היסודות אש, מים ורוח — אבני הבניין של כל הנבראים — מצויים בו רק בכוח, ולא בפועל.

שאין שם התחלקות בחי׳ אש רוח מים ממש כמו שהם אחר שנפרטו ובאו לידי גילוי רק הם בבחי׳ נביעו בלבד כהתכללות המעיין הנובע ממקורו ומתאחד ונכלל במקורו הוא א״ס ב״ה הוי״ה בחכ׳ [בחכמה].

שכן אין שם הבחנה בין בחינות אש, רוח ומים ממש, כפי שהן לאחר שנפרטו ובאו לידי גילוי; הן מצויות רק בבחינת נביעה בלבד, כמו המעיין הנובע ממקורו, מאוחד ונכלל במקורו, שהוא אין סוף ברוך הוא, הוי׳ שבחכמה.

ביאור

הם עדיין אינם מובחנים זה מזה כפי שיהיו לאחר שפרטי הבריאה יתפרטו ויתגלו; הם קיימים רק כנביעת המעיין, שעודנה מאוחדת עם מקורה — אין סוף המתגלה בחכמה.

ולילה ללילה בחי׳ תושבע״פ [תורה שבעל פה] יחוה דעת בבחי׳ גילוי לבאר ולפרט פרטי התחלקות ההתהוות כמו שהם בסדר ההשתלשלות במדרגות רבות ועצומות (וזהו שמשרע״ה [שמשה רבינו עליו השלום] למד ביום מקרא ובלילה משנה כשהי׳ [כשהיה] בהר כו׳):

״ולילה ללילה״ הוא בחינת תורה שבעל פה; ״יחוה דעת״ — הבעת דעת בגילוי, כדי לבאר ולפרט את פרטי ההתחלקות של ההתהוות כפי שהם בסדר ההשתלשלות, במדרגות רבות ועצומות. (וזהו הטעם שמשה רבנו ע״ה למד ״ביום מקרא ובלילה משנה״ כשהיה בהר וכו׳.)

ביאור

״לילה״ הוא תורה שבעל פה, ש״יחוה דעת״ — מגלה דעת, מאותו שורש של חוה — ומפרטת את כל פרטי ההתהוות בכל מדרגה. לכן נאמר במדרש שבהר סיני למד משה ״ביום מקרא ובלילה משנה״.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה מפרשת את הפסוק ״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״ כתורה שבכתב, כמעיין שעודנו מאוחד עם מקורו, וכּתורה שבעל פה, המפרטת כל פרט ופרט.

לעומק

הצמח צדק מציין ביהל אור על תהילים, שהפסקה מפרשת את הפסוק כעוסק בחכמה עילאה ובחכמה תתאה, כאשר חכמה תתאה היא גילוי והסבר של חכמה עילאה. לקוטי תורה, בפרשת בהעלותך, מפנה לפסקה זו בהקשר של דימוי המעיין הנובע.

מראי מקומות

  1. 1
    יום ליום · Psalms 19:3
  2. 2
    שמשרע״ה למד ביום מקרא ובלילה משנה כשהי׳ בהר · Pirkei DeRabbi Eliezer 46:2–3

״בצלמו... בנין עדי עד״ ¶14–20

14והנה ברכה ראשונה כנגד אדה״ר [אדם הראשון] שהיא בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] תושב״כ [תורה שבכתב] דהיינו כדי להמשיך אור א״ס בחכמה כו׳

והנה, הברכה הראשונה מקבילה לאדם הראשון, שהוא בחינת חכמה עילאה, תורה שבכתב — כלומר, כדי להמשיך את אור אין סוף בחכמה וכו׳.

ביאור

ברכת הנישואין הראשונה, ״יוצר האדם״, מקבילה לאדם הראשון, כלומר לחכמה עילאה ולתורה שבכתב; מטרתה להמשיך את אור אין סוף בחכמה.

ופי׳ יוצר כמו צר צורה עד״מ שהוא מצייר תמונת החומר. ותמונה זו היא ג״כ גילוי בערך החומר שהי׳ [שהיה] חומר פשוט כמו גוף גולמת המתכת.

והמשמעות של ״יוצר״ היא כמו ״צר צורה״: למשל, מי שמעצב את צורתו של החומר. גם הצורה הזאת היא גילוי ביחס לחומר, שהיה חומר פשוט, כמו גוף של גוש מתכת גולמי.

ביאור

״יוצר״ הוא כמו בעל מלאכה המעצב חומר גולמי: נותנים צורה לגוש מתכת. הצורה עצמה היא גילוי של החומר, שהיה חסר צורה קודם לכן.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה קושרת את הברכה הראשונה לתורה שבכתב, ומתחילה להסביר את המושג ״יוצר״ באמצעות משל של עיצוב מתכת גולמית לכלי.

לעומק

לקוטי תורה (שיר השירים) מפנה להסבר הזה על שתי ברכות הנישואין כנגד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, בקשר לשתי הלחמים של שבועות: התורה שבכתב, בדומה לנצח ולניקוד חיריק, היא ״נקודה״ של ביטול.

מראי מקומות

  1. 1
    ברכה ראשונה . . תושב״כ · ראה לקו״ת שה״ש כח, ב.

15ומראהו ומעשהו או הצורה שמציירין עליו הוא גילוי החומר שנעשה על תמונה זו דוקא

מראהו ואופן עשייתו, או הצורה שמעצבים עליו, הם גילויו של החומר שנעשה דווקא בתבנית הזאת.

ביאור

הצורה שניתנה למתכת היא פשוט המתכת עצמה, הנראית בצורה מסוימת.

והרי ציור זה אינו דבר נפרד ואין הציור נראה דבר בפ״ע [בפני עצמו] אלא שע״י הציור מתראה תבנית הכלי באופן יותר נאות מכמות שהי׳ [שהיה] גולמו. וגולמת הכלי עצמו הוא שנצטייר ונתגלה.

הצורה הזאת אינה דבר נפרד, והיא אינה נראית כדבר בפני עצמו; אלא באמצעות הצורה מבנה הכלי נראה באופן נאה יותר מכפי שהיה במצבו הגולמי. החומר הגולמי של הכלי עצמו הוא שעוצב והתגלה.

ביאור

הצורה אינה דבר נפרד שאפשר לראות בפני עצמו; היא רק מראה את החומר הגולמי באופן נאה יותר. החומר הגולמי עצמו הוא שעוצב והתגלה.

כך הנה בנמשל האדם שהוא תושב״כ [תורה שבכתב] הוא ג״כ בבחי׳ גילוי אל החומר הראשון שהוא כח ההיולי שלא נתפס בו שום גילוי

כך גם בנמשל: ״אדם״, שהוא התורה שבכתב, הוא גם בחינת גילוי ביחס לחומר הראשון, שהוא הכוח ההיולי (פוטנציאל של חומר חסר צורה), שבו אין שום גילוי נתפס.

ביאור

בדומה לכך, ״אדם״, התורה שבכתב, הוא גילוי של ״החומר הראשון״, הכוח ההיולי, שבו לא מתגלה דבר כלל.

שעליו נאמר (תהלים יח) ישת חשך סתרו וחומר ההיולי הוא נק׳ בשם אדם דבריאה וראשית הגילוי הוא בחכמה תושב״כ [תורה שבכתב] ונק׳ אדם דיצי׳ [דיצירה].

על כך נאמר (תהילים יח), ״ישת חשך סתרו״. החומר ההיולי נקרא בשם ״אדם דבריאה״, וראשית הגילוי היא בחכמה, התורה שבכתב, והיא נקראת ״אדם דיצי׳״.

ביאור

על אותה בחינה נסתרת נאמר ״ישת חשך סתרו״. הפוטנציאל חסר הצורה נקרא ״אדם דבריאה״ (בריאה היא הבאת חומר גולמי למציאות יש מאין), והגילוי הראשון שלו, בחכמה, התורה שבכתב, נקרא ״אדם דיצי׳״ (יצירה היא מתן צורה לחומר, כמו בביטוי ״יוצר האדם״).

וברכה שניה נגד חוה בחי׳ תושבע״פ [תורה שבעל פה].

הברכה השנייה מקבילה לחוה, בחינת התורה שבעל פה.

ביאור

הברכה השנייה מקבילה לחוה, התורה שבעל פה.

ולכן נתוסף בה תיבת את. אשר יצר את האדם. את פי׳ בחי׳ אותיות מא׳ ועד תי״ו שהאותיות הן מבחי׳ עלמא דאתגליא כי האותיות הן גילוי השכל.

לכן נוספה בה המילה ״את״: ״אשר יצר את האדם״. ״את״ פירושה בחינת האותיות, מאל״ף ועד תי״ו, שכן האותיות שייכות לבחינת עלמא דאתגליא, העולם הגלוי, משום שהן גילוי של השכל.

ביאור

לכן מתווספת המילה ״את״ (״אשר יצר את האדם״). ״את״, הכתובה מאל״ף ועד תי״ו, מייצגת את כלל האותיות. האותיות שייכות לעולם הגלוי, משום שהן מגלות ומבטאות את השכל.

פסקה 15 בקצרה

הקטע מיישם את משל האומן: התורה שבכתב היא הגילוי הראשון של הפוטנציאל חסר הצורה, והמילה ״את״ שנוספה בברכה השנייה (מאל״ף ועד תי״ו, כלומר האותיות) מצביעה על התורה שבעל פה כעל גילוי נוסף באמצעות אותיות.

מראי מקומות

  1. 1
    אשר יצר את האדם · Ketubot 8a:3–4
  2. 2

16והיינו גילוי חכמה תתאה שהיא בחי׳ גילוי לחכמה עלאה תושב״כ [תורה שבכתב] כנ״ל והוא גילוי אחר גילוי שהח״ע [שהחכמה עילאה] הוא גילוי חומר הראשון ההיולי כנ״ל.

כלומר, גילוי החכמה התחתונה, שהיא בחינת גילוי של החכמה העילאה, תורה שבכתב, כפי שהוסבר לעיל; זהו גילוי אחר גילוי, שכן החכמה העילאה היא גילוי של החומר ההיולי הקדמון, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

החכמה התחתונה (תורה שבעל פה) מגלה את החכמה העילאה (תורה שבכתב), אשר מגלה בעצמה את הפוטנציאל חסר הצורה. לכן תורה שבעל פה היא גילוי שני, הבנוי על הגילוי הראשון.

וזהו בצלמו בצלם דמות תבניתו. כי צלם לשון ציור וגלוי וכפל בצלמו בצלם. פי׳ גילוי אחר גילוי.

וזהו ״בצלמו בצלם דמות תבניתו״. המילה ״צלם״ מציינת צורה וגילוי, והכפילות ״בצלמו בצלם״ פירושה גילוי אחר גילוי.

ביאור

כך מוסבר נוסח הברכה ״בצלמו בצלם דמות תבניתו״. ״צלם״ פירושו צורה וגילוי, והכפלתו מבטאת גילוי על גבי גילוי.

גילוי הראשון להיות אור א״ס בחכמ׳ [בחכמה] עלאה בבחי׳ יביע ואח״כ גילוי חכמה תתאה והיא היא דמות תבניתו דהיינו בחי׳ עלמא דאתגלי׳ ממש.

הגילוי הראשון הוא שאור אין סוף יהיה בחכמה העילאה בבחינת ״יביע״; ואחר כך [מגיע] גילוי החכמה התחתונה, והיא ״דמות תבניתו״, כלומר בחינת העולם הנגלה בפועל ממש.

ביאור

הגילוי הראשון הוא אור אין סוף הנובע בחכמה העילאה בבחינת ״יביע״; הגילוי השני הוא החכמה התחתונה, ״דמות תבניתו״, שהיא העולם הנגלה במלואו.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה מפרשת את הכפלת ״בצלמו בצלם״ בברכה השנייה כשתי התגלויות עוקבות: תחילה חכמה עילאה, ולאחר מכן חכמה תתאה, העולם הנגלה.

מראי מקומות

  1. 1
    בצלמו בצלם דמות תבניתו · Ketubot 8a:3–4
  2. 2
    דמות תבניתו . . בחי׳ עלמא דאתגלי׳ · ראה ספר החקירה סה, ב.

17והתקין לו ממנו בנין עדי עד שבחי׳ עלמא דאתגלי׳ אע״פ [אף על פי] שרגלי׳ [שרגליה] יורדות כו׳ מ״מ איננה דבר נפרד ח״ו [חס ושלום] אלא והתקין לו ממנו בעצמו

״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״: העולם הגלוי, אף ש״רגלי' יורדות כו'״, אינו דבר נפרד ח״ו, אלא ״והתקין לו ממנו בעצמו״ — ממנו עצמו.

ביאור

הברכה ממשיכה: ״והתקין לו ממנו בנין עדי עד״ (חוה, שנבנתה מצדו של אדם עצמו). העולם הגלוי יורד למטה מאוד, כפי שנאמר על האישה: ״רגלי' יורדות כו'״, ובכל זאת אינו נפרד ממקורו: הוא ״ממנו עצמו״.

כי גילוי חכמה תתאה הוא גילוי הארת אור א״ס ב״ה עצמה שבחכ׳ [שבחכמה] עלאה

כי גילוי החכמה התתאה הוא גילוי הארת אור אין סוף עצמו, ברוך הוא, שבחכמה עילאה.

ביאור

החכמה התתאה היא ממש האור של אין סוף שהיה בחכמה עילאה, וכעת הוא מתגלה.

אלא לפי שבה נפרטו ונתחלקו בבחי׳ רבוי ז, אהמדרגות בדרך פרט מה שהיו כלולים בח״ע [בחכמה עילאה] בהעלם בדרך כלל הנה האור שבה הוא מצומצם ומלובש בכמה מיני צמצומים והתלבשות שונות

אלא שמכיוון שבה פורטו ונחלקו לריבוי מדרגות ובאופן פרטי הדברים שהיו כלולים בחכמה עילאה בהעלם ובאופן כללי, הרי שהאור שבה מצומצם ומלובש בסוגים רבים של צמצומים ובהתלבשויות שונות,

ביאור

מה שהיה כלול באופן כללי ובהעלם בחכמה עילאה מתפרט בחכמה התתאה למדרגות מובחנות רבות, ולכן האור שבה מצומצם ומלובש בלבושים רבים.

כדי להאיר ולהתגלות בכל מדרגה ומדרגה לפי מה שהיא להיות המדרגות ההם נראים ונגלים ולא יתבטלו במציאות.

כדי להאיר ולהתגלות בכל מדרגה ומדרגה לפי אופייה, וכדי שהמדרגות הללו ייראו ויתגלו ולא יתבטלו במציאות.

ביאור

כך יכולה כל מדרגה לקבל את האור בהתאם ליכולתה ולהתקיים כמדרגה גלויה, במקום להתבטל במציאות תחת עוצמתו של האור.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מסבירה את ״והתקין לו ממנו בעצמו״: העולם הגלוי הוא אותו אור אין סוף שבחכמה עילאה, אלא שהאור מצומצם ומלובש, כדי שיוכלו להתקיים מדרגות מובחנות.

מראי מקומות

  1. 1
    והתקין לו ממנו בנין עדי עד · Ketubot 8a:3–4
  2. 2
    רגלי׳ יורדות · Proverbs 5:5

18וכ״כ [וכן כתב] נתצמצם האור ונתמעט עד שירד מדרגה אחר מדרגה בסתר המדרגות שהלבוש מסתיר ומכסה על האור ההוא ונעשה מקור לעלמא דפרודא להיות משם יפרד כו׳.

האור נצטמצם והתמעט במידה כה רבה, עד שירד מדרגה אחר מדרגה אל תוך הסתר המדרגות, שבו הלבוש מסתיר ומכסה את האור הזה; וכך נעשה מקור לעולם הפירוד, שממנו ״משם יפרד״ וכו׳.

ביאור

האור הצטמצם כל כך, מדרגה אחר מדרגה, עד שה״לבוש״ מעלים אותו לגמרי; הדבר נעשה מקור ל״עולם הפירוד״, שבו הנבראים חשים נפרדים מה׳.

אבל עיקר צמצום האור הוא כדי שיהיה בנין העולמות שלא יתבטלו במציאות וזהו בנין עדי עד

אבל עיקר צמצום האור הוא כדי שיהיה בניין העולמות, כך שלא יתבטלו במציאות; וזהו ״בנין עדי עד״,

ביאור

אולם לצמצום יש בעיקר תכלית חיובית: לאפשר לעולמות להתקיים כ״בניין״ יציב, ולא להיות בטלים במציאות לנוכח אורו של ה׳. זהו ״בנין עדי עד״.

דהיינו להיות לעדי עד ימלוך להיות מדת מלכותו עדי עד למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

כלומר, ״לעדי עד ימלוך״: שמידת מלכותו תהיה לעדי עד, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

ביאור

״עדי עד״ פירושו שה׳ מולך לנצח: כדי למלוך עליו, נדרש עולם שיתקיים לאורך זמן, ובאמצעותו מלכותו מתפשטת למעלה בלי סוף ולמטה בלי גבול.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מסבירה שהסתרת האור, אף שהיא מביאה לעולם הפירוד, נועדה לבנות ״בניין״ עולמות קיים, שה׳ ימלוך עליו לעדי עד.

19והיא התגלות מלכותו בבחי׳ א״ס ממש רק שכדי שיהי׳ [שיהיה] גילוי א״ס ב״ה בבחי׳ מלכותו הוצרך להיות בחי׳ בנין.

וזוהי התגלות מלכותו בבחינת אין סוף ממש; אלא שכדי שיתגלה אין סוף ברוך הוא בבחינת מלכותו, היה צורך בבחינת בניין.

ביאור

המלכות הזאת היא גילוי של אין סוף עצמו. אבל כדי שאין סוף יתגלה כמלך, היה צורך ב״בניין״ — עולם בעל מבנה.

דהיינו להיות הסתר האור וצמצומו והתלבשותו בכמה מיני לבושין עד שיאיר ויתגלה אור זה בבחי׳ זו דוקא.

כלומר, הסתרת האור, צמצומו והתלבשותו בלבושים מסוגים רבים, עד שאור זה יאיר ויתגלה דווקא בבחינה זו.

ביאור

כלומר, יש להסתיר ולצמצם את האור ולהלבישו בלבושים רבים, עד שיוכל להאיר ולהתגלות דווקא בבחינת מלכות זו.

כי אור א״ס מצד עצמו כשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ולאו מכל מדות כלל כמ״ש במ״א

כי אור אין סוף מצד עצמו הוא כשמו — אין לו סוף וכו׳, והוא אינו שייך כלל לאף אחת מן המדות, כפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

מצד עצמו, אור אין סוף אכן אין לו סוף, והוא נעלה מכל המדות, כפי שאומר תיקוני זהר.

ואפי׳ [ואפילו] אור א״ס שבח״ע [שבחכמה עילאה] הוא בבחי׳ צמצום ולבוש שח״ע [שחכמה עילאה] נק׳ בשם לבוש לאור א״ס כו׳.

ואפילו אור אין סוף שבחכמה עילאה נתון במצב של צמצום ולבוש, שכן חכמה עילאה נקראת לבוש לאור אין סוף וכו׳.

ביאור

גם אור אין סוף שבחכמה עילאה כבר מצומצם, שכן החכמה נקראת ״לבוש״ לאור אין סוף.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מסבירה שמלכות ה׳ היא גילוי של אין סוף, המצריך צמצום ולבושים, שכן אין סוף מצד עצמו נעלה מכל המדות, ואפילו החכמה אינה אלא לבוש שלו.

מראי מקומות

  1. 1
    ולאו מכל מדות כלל · Tikkunei Zohar 17b:5–7

20וכל מה שירד האור ונתגלה גילוי אחר גילוי ירידה היא זו. ומיעוט האור והתלבשותו וירידה זו היא כדי שיאיר אור א״ס ב״ה גם במדרגות התחתונות.

וככל שהאור ירד והתגלה, גילוי אחר גילוי, הייתה זו ירידה. התמעטות האור והתלבשותו, וכן ירידה זו, נועדו לכך שאור אין סוף ב״ה יאיר גם במדרגות התחתונות.

ביאור

כל גילוי נוסף הוא ירידה: האור מתמעט ומתלבש, ותכלית הדבר היא שאור אין סוף יאיר גם במדרגות הנמוכות ביותר.

כי נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים וא״כ תכלית המכוון מבחי׳ מלכותו להחיות עולמות נפרדים אינה להיות נפרד ח״ו [חס ושלום] רק אדרבה להיות בנין עדי עד כי והתקין לו ממנו כו׳ כנ״ל:

כי הקדוש ברוך הוא נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים; ואם כן, התכלית של מלכותו, המחיה עולמות נפרדים, אינה שהעולמות יהיו נפרדים, חס ושלום, אלא אדרבה, שיהיה ״בנין עדי עד״, שהרי ״והתקין לו ממנו״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

הקדוש ברוך הוא רצה ״דירה בתחתונים״ (כך המדרש מציג את תכלית הבריאה). לכן, מלכותו על עולמות נפרדים אינה נועדה להפריד אותם ממנו, אלא לבנות ״בנין עדי עד״, שיהיה ״ממנו״.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה מסכמת את החלק הזה: כל הירידה וההסתרה נועדו לממש את רצונו של ה׳ בדירה בתחתונים, ולכן העולם הנגלה אמור להיות מאוחד עם מקורו ולא נפרד ממנו.

מראי מקומות

  1. 1
    נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים · Bamidbar Rabbah 13:6
  2. 2
    נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים · Midrash Tanchuma, Nasso 16:1

לימוד התורה: סם חיים או סם המוות ¶21–23

21אך הנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] זכה נעשה לו סם חיים כו׳ דבזכותא תליא מילתא ואחר כוונת הלב של העוסק בתורה נאמרו הדברים

אולם חז״ל אמרו: ״זכה נעשה לו סם חיים״ וכו׳ — שכן הדבר תלוי בזכות, והדברים נאמרו בהתאם לכוונת לבו של העוסק בתורה.

ביאור

כעת מיושם רעיון ה״חותם״ בלימוד התורה. הגמרא אומרת שהתורה יכולה להיות סם חיים למי שזוכה, וסם מוות למי שאינו זוכה. הדבר תלוי בכוונתו הפנימית של הלומד.

כי לפי שעוסק בתושבע״פ [בתורה שבעל פה] שהיא חכמה תתאה שירדה לעלמא דפרודא ונתלבשה בדברי׳ [בדברים] גשמיי׳ [גשמיים] שהם מהע׳ [מהשבעים] שרים שנתלבשה בהם ברבוי השתלשלות המדרגות ליתן בהם כח וממשלה על הדברים הגשמיים ההם

שכן הוא עוסק בתורה שבעל פה, שהיא חכמה תתאה [חכמה תחתונה], שירדה לעולם הפירוד והתלבשה בדברים גשמיים, שהם משבעים השרים, שבהם התלבשה בריבוי השתלשלות המדרגות, כדי לתת להם כוח ושלטון על אותם דברים גשמיים;

ביאור

התורה שבעל פה היא ״חכמה תתאה״, שירדה לעולם הפירוד והתלבשה בעניינים גשמיים — החפצים והמקרים שההלכות עוסקות בהם. הדברים הגשמיים האלה נתונים תחת שלטונם של שבעים השרים המלאכיים, המושלים באומות ובעולם הטבע.

והדבר הגשמי שעוסק בו שהוא תחת ממשלת השרים הוא המסתיר ומכסה על קדושת אור א״ס הנמשך מחכמה עלאה ומתלבש בחכמה תתאה לכך יכול להמשיך את האדם ולהורידו ולהפילו למטה

והדבר הגשמי שהוא עוסק בו, הנתון תחת שלטון השרים, הוא המסתיר ומכסה על קדושת אור אין סוף, הנמשך מחכמה עילאה [חכמה עליונה] ומתלבש בחכמה תתאה; לכן הוא יכול למשוך את האדם, להורידו ולהפילו למטה,

ביאור

הנושא הגשמי, הנתון תחת שלטון השרים, מסתיר את קדושת אור ה׳ שבתוך ההלכה, ולכן הוא עלול למשוך את הלומד כלפי מטה.

בל יראה גאות ה׳ והוד מעטה לבושו שהוא התלבשות אור א״ס ב״ה הנמשך ומתלבש בחכמה תתאה בפסק הלכה הערוכה בדברים הגשמיים ההם. כי דבר ה׳ זו הלכה והיא חכמתו ורצונו כו׳.

כך שהוא עלול שלא לראות את גאות ה׳ ואת הוד מעטה לבושו (״בל יראה גאות ה׳״) — כלומר, את התלבשות אור אין סוף ברוך הוא, הנמשך ומתלבש בחכמה תתאה בפסק ההלכה הערוך באותם דברים גשמיים. כי ״דבר ה׳ זו הלכה״, והיא חכמתו ורצונו וכו׳.

ביאור

אז הוא אינו רואה עוד את גאות ה׳ המתלבשת בהלכה, אף שמה שמתלבש בה הוא אור אין סוף עצמו, המתבטא בפסק המעשי. הגמרא אומרת ש״דבר ה׳״ הוא הלכה, והיא חכמתו ורצונו של ה׳.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מתחילה ליישם את רעיון החותם בלימוד התורה: מכיוון שהתורה שבעל פה מתלבשת בעניינים גשמיים, היא יכולה לגלות את אור ה׳ או, אצל מי שאינו ״זוכה״, להסתיר אותו.

לעומק

הצמח צדק (אור התורה, נח) מציין ש״סם״ (שיקוי) עולה בגימטרייה 100, ושהוא נעשה סם חיים באמצעות ״[חזרה על] מאה פעמים ועוד פעם אחת״, כאשר כוונתו של האדם מופנית אל האחד.

מראי מקומות

  1. 1
    זכה נעשה לו סם חיים · Yoma 72b:14
  2. 2
    בל יראה גאות ה׳ · Isaiah 26:10
  3. 3
    דבר ה׳ זו הלכה · Shabbat 138b:11–12

22ולכך לא זכה ונמשך אחר עלמא דפרודא וגורם להפריד עלמא דאתגלי׳ היא חכמה תתאה ממקורה ושרשה היא ח״ע [חכמה עילאה] ונותן יד וממשלה להיות שליטה ואחיזה לקליפות וס״א [וסטרא אחרא]

ולכן, [אם] הוא לא זכה ונמשך אחר עולם הפירוד, הוא גורם להפריד את עולם הנגלה, שהיא חכמה תתאה, ממקורה ושורשה, שהיא חכמה עילאה; והוא נותן יד ושלטון לכך שתהיה לקליפות ולסטרא אחרא שליטה ואחיזה,

ביאור

מי שלא זוכה ונמשך אחר עולם הפירוד גורם לפיצול בין עולם הנגלה, חכמה תתאה, לבין שורשו בחכמה עילאה, ובכך נותן לקליפות, כוחות ההסתר, כוח ואחיזה.

שיהי׳ [שיהיה] יניקתם ואחיזת׳ מעיקר הקדושה כו׳ ולא מן השמרים ופסולת אשר ניתן להם כדי חיותם מלמעלה מחכמה תתאה היא מלכותו ית׳ בהתלבשות׳ בהשרי׳ [בהשרים] כו׳

כך שייניקתן ואחיזתן יהיו מעיקר הקדושה וכו׳, ולא מן השמרים והפסולת שניתנו להן מלמעלה כמקור חיותן, מחכמה תתאה, שהיא מלכותו יתברך כשהיא מתלבשת בשרים וכו׳,

ביאור

במצב כזה הן יונקות מעצם הקדושה, במקום להסתפק ב״שמרים והפסולת״ שהוקצו להן מלמעלה, מחכמה תתאה — מלכות ה׳ כפי שהיא מתלבשת בשרי המלאכים.

דרך ירידת והשתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה עד שירדה בסתר המדרגות שנמשך להם חיות מעט מן השמרים והפסולת דרך יניקת שערות וצפרנים מותרי השפע כו׳.

באמצעות ירידת המדרגות והשתלשלותן, מדרגה אחר מדרגה, עד שירדה במדרגות הנסתרות, וכך נמשכת אליהן מעט חיות מן השמרים והפסולת, דרך יניקת השערות והציפורניים, שהן עודפי השפע וכו׳.

ביאור

אותה הקצבה מגיעה אליהן רק לאחר ירידה ארוכה דרך מדרגות נסתרות, כחיות מועטה מן העודפים, בדומה ל״שערות והציפורניים״ שתוארו קודם.

כי מאחר שנמשך אחר גשמית הדברים שהן מהשרים כו׳ ומחשיב אותם ליש ועיקר הרי מעורר כך למעלה כביכול

שהרי מאחר שהוא נמשך אחר הגשמיות של הדברים, שמקורם בשרים וכו׳, ומחשיב אותם למציאות ממשית ולעיקר, הוא מעורר כך גם למעלה, כביכול.

ביאור

כאשר אדם נמשך אחר הגשמיות ומתייחס אליה כאל ממשות וכעיקר, הוא מעורר כביכול תגובה דומה למעלה: מציאותם הנפרדת של הדברים מתחזקת.

ולכך נעשה לו סם המות ממש שלוקח חיותו מהקליפות הנקרא מות ומשם נופל לו מחשבות רעות מהיכלות הקליפות וס״א [וסטרא אחרא] להחזיק א״ע [את עצמו] ליש ודבר במה שלומד כו׳

ולכן התורה נעשית לו ממש ״סם המות״, שכן הוא מקבל את חיותו מן הקליפות, הנקראות ״מות״; ומשם נופלות עליו מחשבות רעות מהיכלות הקליפות וסטרא אחרא, כדי שיחשיב את עצמו למציאות עצמאית ובעלת חשיבות בזכות מה שהוא לומד וכו׳.

ביאור

אז התורה נעשית ממש ״סם המות״: חיותו באה מן הקליפות, הנקראות ״מות״, ומהן באות מחשבות המנפחות את חשיבותו העצמית בשל לימודו.

[ועי׳ [ועיין] ביומא ד׳ ע״ב ב׳ ע״פ וזאת התורה אשר שם משה זכה כו׳ ובזוהר ר״פ חקת בענין וזאת ועי׳ [ועיין] בפ׳ בהר דף ק״י ע״ב בענין ועשה טוב כו׳ ע״ש]

[ועיין ביומא 72b, על ״וזאת התורה אשר שם משה״: ״זכה״ וכו׳; ובזוהר בתחילת פרשת חוקת, בעניין ״וזאת״; ועיין בפרשת בהר, דף 110b, בעניין ״ועשה טוב״ וכו׳; עיין שם.]

ביאור

הפניה בסוגריים: דברי הגמרא ביומא, דברי הזוהר על ״וזאת״ בתחילת פרשת חוקת, ודברי הזוהר בפרשת בהר על ״ועשה טוב״ עוסקים באותו עניין.

וזהו האומר אין לי אלא תורה כו׳ שאומר אין לי לעצמי מפני שהוא בבחי׳ לא זכה ורוצה להיות לעצמו יש ודבר נפרד.

וזהו ״האומר אין לי אלא תורה״ וכו׳: כלומר, הוא אומר ״אין לי [אלא תורה] לעצמי״, מפני שהוא בבחינת ״לא זכה״ ורוצה להיות לעצמו מציאות עצמאית ונפרדת.

ביאור

הגמרא אומרת ״האומר אין לי אלא תורה״, ואף תורה אין לו; אדמו״ר הזקן מפרש זאת כמי שלומד למען עצמו, כדי להיות ״משהו״ בפני עצמו — וזהו הסימן של ״לא זכה״.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה מתארת את הסכנה שבלימוד תורה ללא הכוונה הנכונה: כשמתייחסים לגשמיות כאל העיקר ולומדים כדי להגדיל את החשיבות העצמית, נותנים לקליפות גישה לעיקר הקדושה, והתורה נעשית ״סם המות״.

לעומק

בלקוטי תורה, בלק, מבואר דברי הזוהר על ״ועשה טוב״ בפרשת בהר: עבודת ה׳ הכרוכה במאמץ להיאבק בטבעו של האדם ממתיקה את הדינים, ואילו הימנעות ממנה מחזקת אותם. בלקוטי תורה, ראה, מובנת משמעותם הפשוטה של דברי ״אין לי אלא תורה״: יש לצרף ללימוד התורה מעשי חסד, שהם הכלי השומר על אורה.

מראי מקומות

  1. 1
    מעיקר הקדושה · ראה אוה״ת פ׳ מטות ע׳ א׳שו.
  2. 2
    וזאת התורה אשר שם משה · Deuteronomy 4:44
  3. 3
  4. 4
    בפ׳ בהר דף ק״י ע״ב · ומובא ביהל אור ע׳ שלא. לקו״ת בלק עג, ד.
  5. 5
    האומר אין לי אלא תורה · Yevamot 109b:4–5

23ולכן אפי׳ [אפילו] תורה אין לו שהתורה היא נשפעת ונמשכת במקום קדושה דוקא

לכן ״אפי' תורה אין לו״, שכן התורה ניתנת ונמשכת דווקא במקום של קדושה.

ביאור

לכן אדם כזה ״אפי' תורה אין לו״, שכן אור התורה נמשך רק למקום של קדושה.

כי אין אור א״ס שורה אלא במי שבטל כו׳ והיינו סטרא דקדושה ולכן כל השפעת הקדושה היא ממנה ולזולתה דהיינו שאינו רוצה לעצמו

כי אור אין סוף שורה רק על מי שבטל וכו׳; וזהו צד הקדושה. לכן כל השפעת הקדושה באה ממנה ומופנית לזולת, כלומר, האדם אינו רוצה אותה לעצמו.

ביאור

אורו של ה׳ שורה רק על מי שנמצא בביטול לפניו. הקדושה מטבעה מעניקה לזולת ואינה מבקשת דבר לעצמה.

משא״כ סטרא דקליפה הרי כל טיבו דעבדין לגרמייהו וכו׳ ולכן א׳ על דואג ואחיתופל דלא מסקי ז, בשמעתתא אליבא דהלכתא

אבל לא כך בסטרא דקליפה, שהרי ״כל טיבו דעבדין לגרמייהו וכו׳״. לכן נאמר על דואג ואחיתופל שלא הגיעו בלימודם להלכה.

ביאור

קליפה, לעומת זאת, עושה הכול למען עצמה. הגמרא אומרת שדואג ואחיתופל, תלמידי חכמים גדולים בדורם, לא הגיעו בלימודם להלכה הנכונה.

אבל בדהע״ה [בדוד המלך עליו השלום] כתי׳ [כתיב] וה׳ עמו שהלכה כמותו בכ״מ [בכל מקום] והיינו לפי שהמשכת התורה היא דוקא במקום קדושה ואחר כוונת הלב של העוסק בתורה.

אבל על דוד המלך ע״ה נאמר ״וה׳ עמו״ — והגמרא דורשת מכך שהלכה כמותו בכל מקום. הסיבה לכך היא שהתורה נמשכת דווקא במקום של קדושה, ובהתאם לכוונת הלב של מי שעוסק בתורה.

ביאור

על דוד המלך נאמר ״וה׳ עמו״, והגמרא מפרשת זאת כך שההלכה כמותו בכל מקום. אור התורה נמשך אל הלומד בהתאם לקדושתו ולכוונתו הפנימית.

כי כפי מה שהוא באתעדל״ת [באתערותא דלתתא]. כך מעורר למעלה שיערה עליו רוח ממרום באתעדל״ע [באתערותא דלעילא] אם זכה ומדבק א״ע [את עצמו] באור א״ס הנמשך בתורה

כי כפי מידת התעוררותו באתערותא דלתתא, כך הוא מעורר למעלה, כדי ש״שיערה עליו רוח ממרום״ באתערותא דלעילא — אם זכה ודבק את עצמו באור אין סוף הנמשך בתורה,

ביאור

כשם שאדם מתעורר מלמטה — במאמציו ובכוונתו — כך היא ההתעוררות מלמעלה: אם הוא דבק באור אין סוף שבתורה, שורה עליו ״רוח ממרום״.

וכמ״ש וכל בניך למודי ה׳. דהיינו שיהא לימוד הלכה זו מפני שהיא דבר ה׳ כו׳.

כמו שכתוב ״וכל בניך למודי ה׳״; כלומר, שלימוד הלכה זו יהיה מפני שהיא דבר ה׳ וכו׳.

ביאור

זהו פירוש ״וכל בניך למודי ה׳״: לומדים את ההלכה משום שהיא דבר ה׳.

אך הכח הזה להיות המשכת אור א״ס שבתורה בקדושה דוקא הוא הוא מבחי׳ החותם שלמעלה

אולם הכוח להמשכת אור אין סוף שבתורה דווקא בקדושה בא מבחינת החותם שלמעלה,

ביאור

הכוח השומר על כך שאור התורה יימשך דווקא בתוך הקדושה נובע מן החותם שלמעלה.

וכמ״ש חתום תורה בלימודי שפי׳ בלימודי להיות למודי ה׳ דוקא וחותם זה הוא המפריד הקליפות שלא יינקו מעיקר הקדושה ח״ו [חס ושלום] כנ״ל.

כמו שכתוב ״חתום תורה בלימודי״; פירוש ״בלימודי״ הוא שיהיו ״למודי ה׳״ דווקא. חותם זה הוא המפריד את הקליפות, כדי שלא יינקו מעיקר הקדושה, חס ושלום, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

את הפסוק ״חתום תורה בלימודי״ דורשים על פי הביטוי ״למודי ה׳״ — אותה מילה, במשמעות של תלמידי ה׳: התורה חתומה עבור מי שלומדים אותה כתלמידיו של ה׳. חותם זה מונע מן הקליפות לינוק מעיקר הקדושה.

ולכן אנו חותמין בברוך שלא יהיה יניקה ואחיזה לקליפות ע״י לא זכה כי גם חותם זה באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] תליא מילתא.

לכן אנו חותמים ב״ברוך״, כדי שלא תהיה לקליפות (כוחות הטומאה) יניקה ואחיזה מכוח ״לא זכה״; שכן גם חותם זה תלוי באתערותא דלתתא.

ביאור

זו הסיבה שברכה ארוכה מסתיימת במילה ״ברוך״: כדי למנוע מהקליפות להשיג אחיזה באמצעות לימוד ללא זכות. ובכל זאת, גם חותם זה תלוי באתערותא דלתתא של האדם עצמו.

פסקה 23 בקצרה

הפסקה מראה שאור התורה נמשך רק במקום שיש בו קדושה וביטול, ושהחותם המונע מן הקליפות לינוק נמשך מלמעלה בתגובה לכוונתו של הלומד עצמו.

לעומק

תניא (פרק 35) מסביר שאורו של ה׳ שורה רק על מה שבטל לפניו; בפרק 1 מובאת האמירה ״כל טיבו דעבדין לגרמייהו וכו׳״ כסימן לקליפה. בזהר נאמר שהדבר תלוי באתערותא דלתתא.

מראי מקומות

  1. 1
    אור א״ס שורה אלא במי שבטל · ראה תניא פרק לה.
  2. 2
    כל טיבו דעבדין · ע״ח שמ״ט פ״ז. תניא פרק א.
  3. 3
    כל טיבו דעבדין לגרמייהו · Tanya, Likkutei Amarim 1:18
  4. 4
    דואג ואחיתופל · Sanhedrin 106b:12
  5. 5
    שהלכה כמותו בכל מקום · Sanhedrin 92b
  6. 6
    וה׳ עמו שהלכה כמותו בכ״מ · Sanhedrin 93b:3
  7. 7
    שיערה עליו רוח ממרום · Isaiah 32:15
  8. 8
    וכל בניך למודי ה׳ · Isaiah 54:13
  9. 9
    חתום תורה בלימודי · Isaiah 8:16
  10. 10
    באתעדל״ת תליא מילתא · Zohar I, 235a
  11. 11
    באתעדל״ת תליא מילתא · Zohar, Vayechi 53:517–528

שני הלבבות והחותם שבתפילה ¶24–30

24והנה מבקשי ה׳ יבינו כל שכמו שהוא לענין תורה כך כיוצא בזה הוא לענין עבודת הלב באהוי״ר [באהבה ויראה] כו׳.

והנה, ״מבקשי ה׳ יבינו כל״: כשם שהדבר הוא ביחס לתורה, כך, בדומה לכך, גם ביחס לעבודת הלב, באהבה ויראה וכו׳.

ביאור

״מבקשי ה׳ יבינו כל״ (משלי): כך גם בתפילה, ״עבודת הלב״, מתוך אהבה ויראה; גם כאן יש חותם.

כי הנה ב׳ בחינות יש בלב דהיינו פנימיות הלב וחיצוניותו. בחי׳ פנימית הלב היא התלהטות והתלהבות האהבה לה׳ בשמחה וטוב לבב מרוב כל

יש בלב שתי בחינות: פנימיות הלב וחיצוניותו. בחינת פנימיות הלב היא התלהטות והתלהבות של האהבה לה׳, בשמחה ובטוב לבב ״מרוב כל״,

ביאור

בלב יש פנימיות וחיצוניות. הפנימיות היא אהבה בוערת לה׳, בשמחה ובטוב לבב. הביטוי ״מרוב כל״ הוא מדברי התורה על עבודת ה׳, והמאמר מפרש אותו כשמחה העולה על כל שמחה אחרת.

שהיא שמחת הנפש האלקית המשכלת ומתבוננת באור א״ס ב״ה מקור חוצבה ושרשה שהיתה כלולה במאצילה ב״ה טרם ירידתה לעוה״ז.

והיא שמחת הנפש האלקית, המשכילה ומתבוננת באור אין סוף, ברוך הוא, מקור מחצבתה ושורשה, שבו הייתה כלולה במאציל שלה, ברוך הוא, קודם ירידתה לעולם הזה.

ביאור

זוהי שמחת הנפש האלקית, המתבוננת באור אין סוף, המקור שממנו נחצבה ושבו הייתה כלולה לפני שירדה לעולם הזה.

פסקה 24 בקצרה

הפסקה מרחיבה את הרעיון מלימוד התורה לתפילה, ומציגה את הפנימיות שבלב: אהבתה הבוערת והשמחה של הנפש האלקית למקורה.

מראי מקומות

  1. 1
    מבקשי ה׳ יבינו כל · Proverbs 28:5
  2. 2
    כי הנה ב׳ בחי׳ יש בלב · מובא באוה״ת תבוא ע׳ תתרנה.
  3. 3
    בשמחה ובטוב לבב מרוב כל · Deuteronomy 28:47

25וגם עתה כן הוא כל חפצה וכל ישעה להתענג על ה׳ הוא אור א״ס ב״ה ממש אהבה בתענוגים בגילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בחכמה שבנפש כח מ״ה [מה] כו׳.

וגם עתה כך הוא: כל רצונה וכל ישועתה הן להתענג על ה׳, שהוא אור אין סוף ברוך הוא ממש — ״אהבה בתענוגים״, בגילוי אור אין סוף ברוך הוא בחכמה שבנפש, בכח מ״ה [״כוח מה״, כלומר היכולת לביטול עצמי] וכו׳.

ביאור

גם כעת, כשהנפש האלקית מלובשת בגוף, רצונה היחיד הוא להתענג על ה׳ עצמו, ב״אהבה בתענוגים״, באמצעות גילוי אור אין סוף בחכמה שבנפש. החסידות דורשת את החכמה ככח מ״ה, כלומר היכולת לביטול עצמי.

ואיזהו חכם הרואה את הנולד מאין כו׳ שאין העולם מעלים ומסתיר על אור א״ס ב״ה שאינו בגדר עלמין כלל וכולא קמי׳ [קמיה] כלא וכאין ממש.

״ואיזהו חכם הרואה את הנולד״ — מאין וכו׳; שהרי העולם אינו מסתיר ומעלים את אור אין סוף ברוך הוא, שאינו בגדר עולמות כלל, ו״וכולא קמי' כלא וכאין ממש״.

ביאור

את ״ואיזהו חכם הרואה את הנולד״ דורשים כראייה שהכול נולד מאין. עבור אדם כזה העולם אינו מסתיר את ה׳, שהרי הכול כלא וכאין ממש לפניו.

פסקה 25 בקצרה

הפסקה מתארת את אהבתה בתענוגים של הנפש האלקית, ששורשה בחכמה, הרואה שהעולם נברא תמיד מאין ולכן אינו מסתיר את ה׳.

לעומק

גם תניא (פרק מ״ג) מסביר שחכמה היא כח מ״ה, ושהביטוי ״ואיזהו חכם הרואה את הנולד״ פירושו לראות כיצד הכול מתהווה מאין באמצעות דבר ה׳. הנוסח של הקטע הזה, המודפס באור התורה (תבוא), מוסיף שזו בחינת ״כלה״, מלשון כליון — סיומן של כל התאוות הזרות, שהיא היחודא עילאה.

מראי מקומות

  1. 1
    אהבה בתענוגים · Song of Songs 7:7
  2. 2
    ואיזהו חכם הרואה את הנולד · Tamid 32a:7
  3. 3
    וכולא קמי׳ כלא · Zohar I, 11b
  4. 4
    שו״ה הנפש — ויחוד עצום · באוה״ת תבוא ע׳ תתרנה נוסף: (וכליון כל הרצונות זרות לגמרי וזהו בחי׳ כלה ושכינתא עילאה הנזכר בפסוק שיר השירים דהיינו כלה לשון כליון מחמת שאין עוד ממש וזהו בחי׳ יחו״ע).

26ואי לזאת תהי׳ [תהיה] דביקות הנפש בשרשה באלקי׳ חיים בהתכללות ויחוד עצום כמו שהיתה כלולה ומיוחדת טרם ירידתה וע״ז נאמר יום ליום יביע כמעיין הנובע ממקורו שמתאחד עמו

ולכן תהיה הנשמה דבקה בשורשה בה׳ החי, בהתכללות ובאחדות עצומה, כפי שהייתה כלולה ומיוחדת לפני ירידתה; ועל כך נאמר: ״יום ליום יביע״, כמעיין הנובע ממקורו ומתאחד עמו.

ביאור

כתוצאה מכך, הנשמה דבקה בשורשה בה׳ החי, באחדות כפי שהייתה לפני שירדה. זהו ״יום ליום יביע״ — מעיין שעדיין מאוחד עם מקורו.

ומזה תהי׳ [תהיה] שמחת הנפש בה׳ עושה הוא אור א״ס ב״ה השורה ומתגלה בחכמה

ומכאן תבוא שמחת הנשמה בה׳, העושה אותה, שהוא אור אין סוף ברוך הוא השורה ומתגלה בחכמה.

ביאור

מכאן נובעת שמחת הנשמה בעושהּ — אור אין סוף, המתגלה בחכמה.

ותהי׳ [ותהיה] השמחה גדולה לאלקים בהתלהבות והתלהטות הנפש מחמת קרבת ה׳ הטוב לה ובשמחתה לא יתערב זר ח״ו [חס ושלום] כי אין בנמצא שמחה זו כמוה וכדוגמתה בזה לעו״ז [לעומת זה] כלל.

והשמחה תהיה גדולה לה׳, בהתלהבות ובהתלהטות הנשמה מחמת קרבת ה׳, הטובה לה; ״ובשמחתה לא יתערב זר״, חס ושלום, שכן ב[צד שהוא] ״לעו״ז״ אין כלל שמחה כזאת או דומה לה.

ביאור

השמחה היא ״גדולה לאלקים״, והיא בוערת מתוך הקרבה לה׳, שהיא ״הטוב לה״. ״ובשמחתה לא יתערב זר״: בצד שכנגד, לעו״ז (זה לעומת זה), אין שמחה כזאת, ולכן לרע אין חלק בה.

שהיא מבחי׳ יחידה שבנפש שאינה מלובשת כלל בלבושי הגוף והנפש הבהמית רק שתתמלא הנפש אורה ושמחה לה׳ לבדו.

כי היא מבחינת יחידה שבנפש [עצם הנשמה], שאינה מלובשת כלל בלבושי הגוף והנפש הבהמית; אלא שהנשמה מתמלאת אור ושמחה לה׳ לבדו.

ביאור

היא נובעת מבחינת יחידה, עצם הנשמה, שאינה מלובשת בגוף או בנפש הבהמית, ולכן הנשמה מתמלאת אור ושמחה לה׳ לבדו.

פסקה 26 בקצרה

הפסקה מתארת את האהבה הפנימית כאיחוד הנשמה עם מקורה — ״יום ליום יביע״ — וכשמחה הנובעת מבחינת יחידה, שאין לרע חלק בה.

לעומק

הדבר מקביל לברכה הקצרה ולעולם הנסתר: כאותו מעיין המאוחד עם מקורו, אהבה זו אינה זקוקה לחותם, שכן ״ובשמחתה לא יתערב זר״.

מראי מקומות

  1. 1
    יום ליום יביע · Psalms 19:3
  2. 2
    קרבת ה׳ הטוב לה · Psalms 73:28
  3. 3
    ובשמחתה לא יתערב זר · Proverbs 14:10

27וזוהי מדת יום ואור כמ״ש יום ליום יביע. אבל חיצוניות הלב היא מדת לילה וחשך שיש בו העלם והסתר מלבושי הגוף ונה״ב [ונפש הבהמית] שמנוגה שמלבישים את הנפש.

וזוהי בחינת היום והאור, כמו שנאמר: ״יום ליום יביע״. אך חיצוניות הלב היא בחינת לילה וחושך, שיש בהם העלם והסתר מצד לבושי הגוף והנפש הבהמית, שמקורה בקליפת נוגה (nogah; הקליפה המאירה, התחום שבו מעורבים טוב ורע), והם מלבישים את הנפש.

ביאור

האהבה הפנימית היא ״יום ואור״, כמו המעיין המחובר למקורו. חיצוניות הלב היא ״לילה וחושך״: שם הנפש מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, שמקורה בקליפת נוגה, והלבושים האלה מסתירים את ה׳.

וכמו שהמדות שבנפש אלקית אהוי״ר [אהבה ויראה] כו׳ כך הם בזה לעו״ז [לעומת זה] כי אהבה זו היא מבחי׳ יחודא תתאה שנראה העולם ליש כו׳

וכשם שיש בנפש האלקית מדות של אהבה ויראה וכו׳, כך יש גם כאן מדות מקבילות, ״זה לעו״ז״; שכן אהבה זו היא מבחינת יחודא תתאה, שבה העולם נראה כדבר הקיים וכו׳,

ביאור

במקביל לאהבה וליראה שבנפש האלקית, יש רגשות מקבילים בחיצוניות הלב. אהבה חיצונית זו שייכת ליחודא תתאה, לתפיסה שבה העולם נראה כקיים מצד עצמו, וה׳ מורגש כמחיה אותו מבפנים.

מחמת התלבשות אור א״ס בהשתלשלות וירידת המדרגות עד שנעשה עוה״ז הגשמי כו׳ ולכן צריך מלחמה ולאם מלאם יאמץ ואלמלא הקב״ה כו׳

מחמת התלבשות אור אין סוף בהשתלשלות וירידת המדרגות, עד שנעשה העולם הזה הגשמי וכו׳. ולכן נדרשת מלחמה: ״ולאם מלאם יאמץ״, ו״ואלמלא הקב״ה״ וכו׳,

ביאור

הסיבה לכך היא שאור אין סוף מלובש בשרשרת ארוכה של מדרגות יורדות, עד לעולם הגשמי. לכן אהבה זו כרוכה במלחמה בין שתי הנפשות — ״ולאם מלאם יאמץ״ — וכפי שאומרת הגמרא, אי אפשר לנצח בה ללא עזרת ה׳.

שיש בכח נפשו לעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושי׳ [מלבושיה / מלבושים] לפי שבאמת אינה דבר נפרד כו׳ רק היחוד הוא מבחי׳ יחו״ת [יחודא תתאה] כו׳

שיש בכוח נפשו לעורר את האהבה עד שתרצה להתפשט מלבושיה, שכן באמת אינה דבר נפרד וכו׳; אלא שהיחוד הוא מבחינת יחודא תתאה וכו׳.

ביאור

ובכל זאת, יש בנפש כוח לעורר את האהבה בעוצמה כזאת, עד שהיא רוצה לפשוט את לבושיה, שהרי באמת אינה נפרדת מה׳; אלא שהיחוד שלה הוא מן הסוג התחתון.

(ועמ״ש ע״פ שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ כלה משם יובן מ״ש כאן ועיין עוד מ״ש ע״פ צאנה וראנה בענין שאו ידיכם כו׳) וע״ז התפלל דהע״ה [דוד המלך עליו השלום] יחד לבבי.

(ועיינו במה שנתבאר על שיר השירים, בעניין שתי בחינות של ״כלה״ (kallah; כלה רוחנית); משם יובן מה שנאמר כאן. ועיינו עוד במה שנתבאר על ״צאנה וראנה״, בעניין ״שאו ידיכם״ וכו׳.) ועל כך התפלל דוד המלך ע״ה: ״יחד לבבי״.

ביאור

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרים נוספים בלקוטי תורה על שיר השירים. על איחוד שתי בחינות הלב התפלל דוד המלך: ״יחד לבבי״.

כי אע״פ [אף על פי] שהם שני לבבות מדת יום ומדת לילה אינן נפרדים בעצמותן ח״ו [חס ושלום] רק מדת הלילה היא בחי׳ גילוי לעצמיות המדה

שהרי אף שהם שני לבבות — בחינת יום ובחינת לילה — אינם נפרדים בעצם, חס ושלום; אלא בחינת הלילה היא בחינת גילוי לעצמיות המדה,

ביאור

שני ה״לבבות״, היום והלילה, אינם נפרדים במהותם. ה״לילה״ הוא האופן שבו מתגלה אהבת ה״יום״ העצמית.

שהיא מדת יום כדי שתבא בבחי׳ גילוי בפו״מ [בפועל ממש] מהעלם ומצפוני בינת הלב לידי גילוי הלב בפו״מ [בפועל ממש] שיהא הלב כלי ומשכן להשראת אהבה זו.

שהיא בחינת יום, כדי שתבוא לידי גילוי בפועל ממש: מן ההעלם ומצפוני בינת הלב אל גילוי הלב בפועל ממש, כך שהלב יהיה כלי ומשכן להשראת אהבה זו.

ביאור

ה״לילה״ מביא את האהבה ממעמקי ההבנה הנסתרים שבלב אל רגש גלוי ומוחשי, כך שהלב הגשמי נעשה כלי ומשכן לה.

פסקה 27 בקצרה

הפסקה מחילה את ההבחנה בין העלם לגילוי על עבודת התפילה: אהבת ה״יום״ הפנימית שבלב מאוחדת עם ה׳, ואילו אהבת ה״לילה״ החיצונית, המלובשת בגוף ובנפש הבהמית, כרוכה במאבק. ואף על פי כן, אין היא דבר נפרד מהאהבה הפנימית, אלא גילוי שלה.

לעומק

בלקוטי תורה, במאמר על שיר השירים, מוסברות שתי בחינות של ״כלה״; אחת מהן היא מלשון ״כליון״ (kilayon; כלות והסתלקות): כל הרצונות האישיים מסתלקים, עד שלא נותר רצון אלא לה׳. בחינה זו מקבילה לאהבה שרוצה לפשוט את לבושיה.

מראי מקומות

  1. 1
    ולאם מלאם יאמץ · Genesis 25:23
  2. 2
    ואלמלא הקב״ה · Sukkah 52b:1
  3. 3
    ע״פ צאנה וראינה · לקו״ת שה״ש כא, ב ואילך.
  4. 4
    יחד לבבי · Psalms 86:11
  5. 5
    ע״פ שה״ש בענין ב׳ בחי׳ כלה · לקו״ת שה״ש א, א.

28וכן אהבה עליונה הבאה מלמעלה מן השתלשלות בחי׳ אהבה בתענוגים מבחי׳ יחודא עילאה תהיה בגילוי הנפש באהבת הלב המלובשת בגוף ונפש הבהמית

כך גם האהבה העליונה, הבאה מלמעלה מן ההשתלשלות — בחינת אהבה בתענוגים, מבחינת יחודא עילאה — עתידה להתגלות בנפש, באהבת הלב המלובשת בגוף ובנפש הבהמית,

ביאור

בדומה לכך, האהבה הנעלית ביותר, ״אהבה בתענוגים״, הבאה מלמעלה מן ההשתלשלות ומן ״יחודא עילאה״ (שבו העולם אינו תופס מקום לפני ה׳), אמורה להתגלות באהבת הלב כשהיא מלובשת בגוף ובנפש הבהמית.

שהיא האהבה מיחודא תתאה ואין גילוי המדה דבר נפרד מעצמיות המדה רק והתקין לו ממנו כו׳.

שהיא האהבה שמבחינת יחודא תתאה; וגילוי המידה אינו דבר נפרד מעצמות המידה, אלא ״והתקין לו ממנו״ וכו׳.

ביאור

אהבת הלב הזאת היא האהבה של ״יחודא תתאה״. הרגש הגלוי אינו נפרד מעצמותו; כלשון ברכת הנישואין: ״והתקין לו ממנו״.

אלא שא״א שתבא בחי׳ אהבה עליונה לידי גלוי רק ע״י מדת לילה וחשך

אלא שאי אפשר שהאהבה העליונה תבוא לידי גילוי אלא באמצעות מידת לילה וחשך.

ביאור

אולם האהבה העליונה יכולה להתגלות רק באמצעות ״לילה וחשך״.

שהוא צמצום האור והתלבשותו בירידתו מדרגה אחר מדרגה עד שקנה שם לעצמו מדת לילה ויחו״ת [ויחודא תתאה] ונראה כאלו הוא דבר נפרד לכן התפלל יחד לבבי כו׳.

זהו צמצום האור והתלבשותו בירידתו מדרגה אחר מדרגה, עד שקנה לעצמו את השם ״מידת לילה״ ו״יחודא תתאה״, והוא נראה כאילו הוא דבר נפרד. לכן התפלל: ״יחד לבבי״ וכו׳.

ביאור

״לילה״ הוא צמצום האור בירידתו שלב אחר שלב, עד שהוא נקרא ״לילה״ ו״יחודא תתאה״ ונראה נפרד. משום כך התפלל דוד: ״יחד לבבי״.

פסקה 28 בקצרה

הפסקה מחילה את הביטוי ״ממנו״ על אהבה: האהבה העליונה של ״יחודא עילאה״ מתגלה באמצעות האהבה החיצונית של ״יחודא תתאה״, שרק נראית נפרדת; מכאן תפילתו של דוד לאחד את הלב.

לעומק

הדבר מקביל לברכה השנייה משבע הברכות: כשם שחכמה תתאה (חוה) נבנית ״ממנו״ מתוך חכמה עילאה, כך האהבה המורגשת בלב נבנית מן האהבה הפנימית של הנשמה.

מראי מקומות

  1. 1
    אהבה בתענוגים · Song of Songs 7:7
  2. 2
    והתקין לו ממנו · Ketubot 8a:3–4
  3. 3
    יחד לבבי · Psalms 86:11

29והנה ז, גבגילוי המדות מאחר שנרא׳ כאלו הוא נפרד ויש שם התלבשות הגוף ונפש הבהמית שמנוגה המעלימים ומסתירים כו׳ לכך יש אחיזה לקליפות וסט״א [וסטרא אחרא] להתאחז ולינק מעיקר הקדושה ח״ו [חס ושלום]

כעת, כאשר המידות מתגלות, מאחר שהן נראות כאילו הן נפרדות, ובתוכן יש התלבשות של הגוף והנפש הבהמית שמקורה בנוגה, המעלימים ומסתירים וכו׳, יש לקליפות ולסטרא אחרא אחיזה, והן יכולות להיאחז ולינוק מעיקר הקדושה, חלילה.

ביאור

המידות הגלויות נראות נפרדות, והן מלובשות בגוף ובנפש הבהמית, המסתירים את ה׳; לכן הקליפות יכולות להיאחז בהן ולינוק מעיקר הקדושה.

ולזאת צ״ל המשכת החותם דהיינו להיות המשכה וברכה עליונה להפריד הקליפות ושלא תהיינה גילוי המדות כי אם ליחודו ג״כ וכמ״ש יחד לבבי.

ולכן צריך להמשיך את החותם, כלומר שתהיה המשכה וברכה עליונה כדי להפריד את הקליפות, וכדי שגילוי המידות יהיה רק לשם ייחודו גם כן, כמו שכתוב: ״יחד לבבי״.

ביאור

לכן גם כאן נדרש ״חותם״: ברכה הנמשכת מלמעלה ומרחיקה את הקליפות, כדי שגם המידות הגלויות ישמשו רק לייחודו של ה׳: ״יחד לבבי״.

פסקה 29 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע גם התפילה, כמו לימוד התורה, זקוקה לחותם: האהבה החיצונית והגלויה חשופה לקליפות, וברכה עליונה צריכה לשמור עליה מסורה לייחודו של ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    יחד לבבי · Psalms 86:11

30וחות״ם אותיות תחו״ם כלומר עד פה תבא ולא תוסיף שלא תהיה תוספת חיות יותר משיעור המוגבל כו׳

והמילה ״חותם״ מורכבת מאותן אותיות כמו המילה ״תחום״; כלומר: ״עד פה תבא ולא תוסיף״ — שלא תתווסף חיות מעבר למידה המוגבלת וכו׳,

ביאור

המילה ״חותם״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״תחום״. חותם מציב גבול, כמו באמירה ״עד פה תבא ולא תוסיף״: תוספת חיות אינה יכולה לחרוג מן המידה המוגבלת שלה.

דהיינו שלא יוסיף האדם תת כחו וכל יגיעתו לנפשו הבהמית רק כמ״ש יגיע כפיך כו׳ וכמ״ש במ״א.

כלומר, שהאדם לא יוסיף לתת את כוחו ואת כל יגיעתו לנפש הבהמית, אלא רק ככתוב ״יגיע כפיך״ וכו׳, וכפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

למעשה, אדם אינו אמור להקדיש לנפש הבהמית שלו יותר כוח ומאמץ מן הנדרש: ״יגיע כפיך״ — יגיעת הידיים בלבד, ולא את כל הלב והמחשבה.

ובזה מעורר למעלה באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] שלא יומשך להם אלא מותרי שפע שערות וצפרנים כו׳ וכמאן דשדי בתר כתפוי כו׳

ובכך הוא מעורר למעלה, באמצעות אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), שרק עודפי השפע יימשכו אליהם, בבחינת שערות וצפרניים וכו׳, וכמו ״כמאן דשדי בתר כתפוי״ וכו׳,

ביאור

כאשר האדם מציב לעצמו גבול מלמטה, הוא גורם לכך שגם מלמעלה יהיה גבול: הקליפות מקבלות רק את עודפי השפע, בדומה לשערות ולציפורניים, ״כמאן דשדי בתר כתפוי״ — כמי שמשליך דבר מעבר לכתפו.

שאינו נותן מרצונו הטוב דרך אהבה וחיבה רק כמ״ש ואת עשו שנאתי וכ״ז [וכל זה] באתעדל״ת [באתערותא דלתתא] תליא מלתא. והכח לאתעדל״ת [לאתערותא דלתתא] זו שיהא תלוי בזה אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] הוא מבחי׳ חותם הנ״ל:

הוא אינו נותן מרצונו הטוב, מתוך אהבה וחיבה, אלא רק ככתוב ״ואת עשו שנאתי״. וכל זה תלוי באתערותא דלתתא. והכוח לאתערותא דלתתא זו, שבזכותו אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) תהיה תלויה בה, נובע מבחינת החותם שנזכר לעיל.

ביאור

הנתינה נעשית שלא מרצון, בלי אהבה, כמו שנותנים לאויב — כדברי הפסוק ״ואת עשו שנאתי״, שבו משתמש התניא. כל זה תלוי בהתעוררות של האדם מלמטה, והכוח לעורר באמצעותה תגובה מלמעלה נובע מן ה״חותם״.

פסקה 30 בקצרה

הסיום מבאר שהחותם הוא גבול: כאשר אדם מגביל את מה שהוא נותן לנפש הבהמית שלו, כוחות הרע מקבלים רק את עודפי השפע. הכוח לכך ניתן באמצעות החותם שמלמעלה.

לעומק

בתניא (פרק כ״ב) מופיע אותו דימוי: ה׳ מעניק חיות לסטרא אחרא ״כמאן דשדי בתר כתפוי״ — כמו מי שמשליך דבר מעבר לכתפו לאויב, שלא מרצונו.

מראי מקומות

  1. 1
    עד פה תבא ולא תוסיף · Job 38:11
  2. 2
    יגיע כפיך · Psalms 128:2
  3. 3
    וכמאן דשדי בתר כתפוי · Tanya, Likkutei Amarim 22:5
  4. 4
    ואת עשו שנאתי · Malachi 1:3

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 723 KB

בעבודה

ללמוד תורה כדבר ה׳, ולא מתוך חשיבות עצמית: אותו לימוד עצמו נעשה סם חיים או סם המוות, בהתאם לכוונתו של האדם. בתפילה יש להמשיך את האהבה הפנימית של הנפש האלקית אל הרגשות המורגשים שבלב (״יחד לבבי״), ולקבוע גבול למה שמעניקים לנפש הבהמית: לצרכים הגשמיים לתת רק את ״יגיע כפיך״, כדי שכוחות הרע יקבלו רק את העודף ההכרחי.

שאלות לשיחה

  1. מדוע לא היה צורך בברכות בזמן בית המקדש הראשון, ומה עושה המילה ״ברוך״ לפי המאמר?
  2. כיצד משל הזרע והעובר מסביר את ההבדל בין העולם הנסתר לעולם הגלוי, ומניין באה ה״פסולת״?
  3. מדוע ברכה ארוכה זקוקה ל״חותם״, ובמה הוא דומה לחותם שעל איגרת?
  4. באיזה מובן התורה שבכתב והתורה שבעל פה דומות לאדם ולחוה, ומה מלמד הביטוי ״ממנו״ על העולם הגלוי?
  5. כיצד מיושמים רעיונות החותם והגבול (חותם/תחום) בלימוד התורה ובאהבת ה׳ שבתפילה?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 723 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 264 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת בראשיתבראשית

  1. 1השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי…״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״
  2. 2כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה…״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה״
  3. 3ביאור על הנ״להסבר על האמור לעיל
  4. 4להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם…להבין את הטעם לכך שיצירת גוף האדם שונה...
  5. 5ולהבין בתוס׳ ביאור ענין וייצר ה׳…להבין ביתר ביאור את עניין ״וייצר ה׳ אלקים...״
  6. 6לא טוב היות האדם לבדו אעשה…״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״
  7. 7ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה…״ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו״
  8. 8להבין ענין הברכות כי הנה אנשי…״להבין עניין הברכות״
  9. 9יבל הוא היה אבי יושב אהל…״יבל — הוא היה אבי ישב אהל ומקנה״
  10. 10צאינה וראינה וגו׳צאינה וראינה
  11. 11בעטרה שעטרה לו אמו כי מצות…״בעטרה שעטרה לו אמו״
שאלו את פרעג על כל פסקה