תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 2
כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו׳
״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה״
הרבי על מאמר זה
מאמר הרבי הפותח ממנו: ד״ה כי כאשר השמים החדשים (ה׳תשמ״ה) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 802 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
השמים והארץ של העולם מתקיימים בזכות ״ארץ״ ו״שמים״ רוחניים — תנועת הכיסופים העולה של הנשמה, רצוא (ratzo) [ריצה כלפי מעלה], והמשכת האלוקות באמצעות תורה ומצוות, שוב (shov) [חזרה והמשכה למטה]. לעתיד לבוא, התנועה של רצוא ושוב תנבע מעצמותו של ה׳, תחילה שמים, ועבודת ישראל תתרומם ותעמוד לפניו יחד איתה.
המאמר בקצרה
חז״ל אומרים שהשמים והארץ נבראו בשביל ישראל ובשביל התורה; אדמו״ר הזקן מסיק מכך שיש בישראל ובתורה שמים וארץ רוחניים, המקיימים את השמים והארץ הגשמיים. ארץ (eretz) קשורה לרצון (ratzon) ולרץ (ratz): לריצה של הכיסופים, כמו החיות (chayos) שעליהן נאמר ״והחיות רצוא ושוב״. רצוא זה הוא אהבת שמע (Shema), שההכנה אליה היא פסוקי דזמרה (Pesukei deZimra): רצון ממוקד בעצמותו של ה׳, מעבר לכל העולמות שמקבלים חיות מ״מלכותו״ בלבד. ה״שוב״ בא בתפילת שמונה עשרה (Shemoneh Esreh), בלימוד התורה ובעיקר במצוות המעשיות, המקיפות את הנשמה כפי שהשמים מקיפים את הארץ. כעת, בזמן ההסתר, הארץ צריכה להקדים לשמים: אתערותא דלתתא צריכה להקדים את התגובה שמלמעלה. לעתיד לבוא, ללא הסתר, ה״שמים החדשים והארץ החדשה״ יבואו מה׳ לבדו, תחילה שמים — כתנועה של ההמשכה העצמית של ה׳, המגיעה ונסוגה כמו פעימות הלב. ואף על פי כן, ״זרעכם ושמכם״ — המצוות של ישראל וקבלת עולו של ה׳ — יעמדו גם הם לפניו.
מבנה
- שמים וארץ בתורה ובישראלמכיוון שהעולם קיים בשביל ישראל ובשביל התורה, חייבים להיות בהם שמים וארץ רוחניים; ארץ פירושה גם ריצה וגם רצון.¶1–2
- רצוא: ריצת הכיסופיםהכיסופים של המלאכים והנשמות להיכלל בה׳; בתפילה הם באים לידי ביטוי באהבת שמע, שההכנה אליה היא פסוקי דזמרה, ובהגעה מעבר לעולמות שמקבלים חיות מ״מלכותו״ של ה׳ אל עצמותו.¶3–8
- שוב: המשכת האלוקות למטהתפילת שמונה עשרה, לימוד התורה והמצוות המעשיות ממשיכים את האור לתוך הכלים; הנשמה ״על כרחך אתה חי״ בגוף לשם כך.¶9–11
- שוב הוא שמים, רצוא הוא ארץהתורה והמצוות מקיפות את הנשמה כשם שהשמים מקיפים את הארץ; הכיסא וההדום, סולם התפילה, והסיבה לכך שהארץ קדמה לשמים בבריאה.¶12–15
- לשם מה העולם קיים בשביל התורה וישראלהתורה, שהיא שוב, ומסירות הנפש של ישראל, שהיא רצוא, הן השמים והארץ הרוחניים המקיימים את הגשמיים.¶16
- הארץ החדשה שלעתיד לבואהרצוא כיום הוא מאבק להשתחרר מן ההסתר; לעתיד, כשלא תהיה קליפה, הגילוי יבוא מלמעלה בלבד, שמים לפני ארץ, ולא באמצעות צמצומי אלקים.¶17–21
- רצוא ושוב בתוך ההמשכה האלוקיתכמו פעימות הלב או שלהבת, ההמשכה העצמית של ה׳ מתפשטת ונסוגה — ״מטי ולא מטי״; ההתפשטות באה תחילה.¶22–26
- ״כן יעמד זרעכם ושמכם״המצוות של ישראל וקבלת עולו של ה׳ לא יתבטלו לנוכח הגילוי העתידי, אלא יתרוממו ויעמדו לפניו.¶27–28
מושגים
- רצוא ושוברצוא ושוב
- ״ריצה ושיבה״: הדחף העולה של הכיסופים להידבק בה׳, והשיבה למטה כדי להמשיך אלוקות לעולם. כאן רצוא הוא ״ארץ״ ושוב הוא ״שמים״.
- אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילאאתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא
- יוזמה אנושית המעוררת תגובה אלוקית, וגילוי אלוקי שאינו בא בעקבות יוזמה שלנו. כיום הראשונה צריכה להקדים לשנייה; השמים והארץ החדשים באים מלמעלה בלבד.
- ״מלך״ ו״יחיד״מלך ויחיד
- ה׳ כ״מלך״ — מלכותו, שהיא רק ״שם״ וזיו, מחיה את כל העולמות (ממלא כל עלמין); כ״יחיד״ הוא עצמותו, שאינה משתנה בעקבות הבריאה (סובב כל עלמין), ולכך קשור עם ישראל.
- אורות מקיפיםמקיפים
- אור המקיף את האדם ואינו נכנס לתוכו; המצוות נעשות לבושים מקיפים לנשמה, ולכן השוב של התורה והמצוות הוא ״שמים״ המקיפים את ״הארץ״ של הרצוא.
- מטי ולא מטימטי ולא מטי
- מונח של האריז״ל המתאר את התנועה המחזורית של האור האלוקי, המגיע אל הכלים ונסוג מהם, כמו פעימות הלב או שלהבת; ההתפשטות באה תחילה.
- שם אלקיםשם אלקים
- שם הצמצום וההסתר שבאמצעותו נברא העולם הנוכחי; הרצוא של הנשמה ״ממתיק״ אותו עד שהוא מתמזג עם הוי׳.
שמים וארץ בתורה ובישראל ¶1–2
1כי כאשר השמים12 החדשים והארץ החדשה וגו׳. הנה כתיב בראשית ברא אלקי׳ את השמים ואת הארץ וארז״ל [ואמרו רבותינו זכרונם לברכה] בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית.3
״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו׳״. והנה כתוב ״בראשית ברא אלקי׳ את השמים ואת הארץ״, וחז״ל אמרו: ״בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית״.
המאמר פותח בהבטחתו של ישעיהו שהשמים החדשים והארץ החדשה שה׳ יעשה יעמדו לפניו, וכך גם זרע ישראל ושמו. לפני שהוא מסביר זאת, אדמו״ר הזקן פונה לפסוק הראשון בתורה ולדרשת חז״ל על ״בראשית״ — בשביל ״ראשית״: העולם נברא למען ישראל, שנקראו ״ראשית״.
וגם אמרו בשביל התורה שנק׳ ראשית.4 וא״כ כיון ששמים וארץ נבראו בשביל תורה וישראל מוכרח לומר שיש בחי׳ שמים וארץ בתורה ובעבודת ישראל שבהן ועל ידן יתקיימו שמים וארץ הגשמיים.5
וכן אמרו: ״בשביל התורה שנק׳ ראשית״. ואם כן, מאחר שהשמים והארץ נבראו למען התורה וישראל, מוכרחים אנו לומר שיש בחינה של שמים וארץ בתורה ובעבודת ישראל, שבאמצעותם ועל ידם מתקיימים השמים והארץ הגשמיים.
חז״ל דרשו גם שהעולם נברא למען התורה, שנקראת אף היא ״ראשית״. אדמו״ר הזקן מסיק מכך: אם השמים והארץ הגשמיים קיימים למען התורה ולמען ישראל, הרי שבתורה ובעבודת ה׳ של ישראל צריכים להיות בעצמם ״שמים״ ו״ארץ״ רוחניים, והם שמקיימים את השמים והארץ הגשמיים. המאמר פונה עתה לזהותם.
הפסקה מציגה את הפסוק ואת השאלה הראשונה של המאמר: מאחר שהבריאה קיימת למען התורה ולמען ישראל, צריכים להיות בתוכם ״שמים וארץ״ רוחניים המקיימים את השמים והארץ הגשמיים.
רש״י על בראשית 1:1 מביא את שתי הדרשות ואת הפסוקים שעליהם הן נשענות: התורה היא ראשית דרכו, וישראל הם ראשית תבואתו (משלי 8:22; ירמיהו 2:3). אדמו״ר הזקן מבין את דברי המדרש כפשוטם — כקביעה על מה שמקיים את העולם.
מראי מקומות
- 1כי כאשר השמים · הנחת כ״ק אדה״א — בסה״מ תקס״ז ע׳ כז, נאמרה שבת פ׳ וארא. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. הגהות ביאורים וקיצורים באוה״ת כרך ג תעח, א (זהו הנדפס בלקו״ת שה״ש נ, ג). הסיום להגהות הנ״ל בכרך ו תתרמב, ב. ביאור בכרך ג תפא, ב (מלקו״ת לג״פ) תרפה, א. כרך ו תתרמג, א. תתרמד, ב. תתרמט, א. ראה נ״ך כרך ג׳ ע׳ א׳רנא.
- 2כי כאשר השמים · Isaiah 66:22
- 3בשביל ישראל שנקראו ראשית · Rashi on Genesis 1:1:2
- 4בראשית . . וארז״ל . . בשביל ישראל . . התורה שנק׳ ראשית · Genesis 1:1
- 5שמים וארץ הגשמיים · באוה״ת כרך ו תתרמד, ב יש הגה״ה לכאן.
2והענין הוא כי הנה אמרז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] למה נק׳ שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה.1 פי׳ שרצתה היינו ל׳ [לשון] רץ וגם ל׳ [לשון] רצון.24
ההסבר הוא כך: חז״ל אמרו: ״למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה״. כלומר, ״רצתה״ (ratzsah) היא לשון ריצה (״רץ״, ratz), וגם לשון רצון (ratzon).
המדרש מסביר את השם ארץ (eretz, אדמה) באמצעות משחק מילים: הארץ ״רצתה״ (ratzsah) לעשות את רצון קונה. אדמו״ר הזקן מצביע על כך של״רצתה״ יש שתי משמעויות בעת ובעונה אחת — ריצה (״רץ״, ratz) ורצון (ratzon) — ושתיהן יהיו חשובות בהמשך.
וכמ״ש בכה ארוץ גדוד3 שהוא ג״כ ל׳ [לשון] רץ וגם יש בו ג״כ ענין רצון וכמשי״ת [וכמו שיתבאר].
כפי שכתוב: ״בכה ארוץ גדוד״. הביטוי ״בכה ארוץ גדוד״ הוא גם לשון ריצה, ובפסוק יש גם עניין של רצון, כפי שיתבאר.
שירת התודה של דוד אומרת ״בכה ארוץ גדוד״: בפשטות, בעזרת ה׳ הוא מסתער על גדוד אויב. המילה ״ארוץ״ קשורה לשורש ריצה, ואדמו״ר הזקן מוסיף שבפסוק יש גם משמעות של רצון; בפסקה 8 הוא מפרש ״בכה״ כ״בך״ — בעצמותו ממש של ה׳ — ואת ״גדוד״ כצבאות שמהם הנשמה חולפת בריצתה אליו מתוך כיסופים.
הפסקה קושרת בין ״ארץ״ לבין ריצה ורצון, וכך מכינה לזהות את ״ארץ״ עם הדחף של הנשמה להשתוקק אל ה׳.
הפסוק מופיע בשמואל ב׳ 22:30 בכתיב ״בכה״, ובתהלים 18:30 בכתיב ״בך״; המאמר מצטט את הכתיב שבשמואל, ובהמשך דורש את ״בכה״ במשמעות ״בך״ — בעצמותך.
מראי מקומות
- 1למה נק׳ שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה · Bereshit Rabbah 5:8
- 2ל׳ רץ וגם ל׳ רצון · ראה סה״מ תקס״ה ח״ב ע׳ תשיב. אוה״ת כרך ג תפא, ב.
- 3בכה ארוץ גדוד · II Samuel 22:30
- 4למה נקרא שמה ארץ · Bereshit Rabbah 5:7
רצוא: ריצת הכיסופים ¶3–8
ההסבר: כתוב ״והחיות רצוא ושוב״. בחינה זו של רצוא היא געגוע שבלב להידבק בו יתברך.
חזונו של יחזקאל מתאר את החיות — היצורים החיים המלאכיים הנושאים את המרכבה האלוקית — כמי שרצות ושבות, ״והחיות רצוא ושוב״. אדמו״ר הזקן מגדיר את הרצוא, כלומר תנועת הריצה, כגעגוע שבלב להידבק בה׳.
והוא ג״כ ל׳ [לשון] מרוצה כמו הרץ ממקומו להלאה כך הוא ענין תשוקה זו של החיות להיות יוצאים ועולים ממקומם וליבטל וליכלל בא״ס ב״ה וכעין מ״ש שרפים עומדי׳ [עומדים / עומדין] ממעל לו ופי׳ ממעל לשכינת׳.23
זו גם לשון של מרוצה, כלומר ריצה: כשם שמי שרץ יוצא ממקומו והלאה, כך הגעגוע הזה של החיות הוא לצאת ממקומן ולעלות, להתבטל ולהיכלל באין סוף ברוך הוא. הדבר דומה למה שכתוב ״שרפים עומדי' ממעל לו״, שמפרשים [כ]״ממעל לשכינת'״.
המילה רצוא קשורה גם למרוצה, לריצה: כשם שהרץ עוזב את מקומו וממשיך הלאה, כך הגעגוע של המלאכים מניע אותם לצאת ממדרגתם ולעלות, להתבטל ולהיכלל באין סוף. הדבר דומה לשרפים שבחזון ישעיהו, שעליהם נאמר ״שרפים עומדי' ממעל לו״; את המילים האלה מפרשים כ״ממעל לשכינת'״, שכן הם מתעלים אפילו מעל מדרגת השכינה, נוכחותו של ה׳ כפי שהיא שורה בעולמות.
הפסקה מגדירה את הרצוא כגעגוע שמוציא את הישות ממקומה ומעלה אותה אל עבר ההיכללות בה׳, ומדגימה זאת באמצעות המלאכים בחזונותיהם של יחזקאל וישעיהו.
הגמרא (חגיגה 13b) מסבירה את ״רצוא ושוב״ כ״כאור היוצא מפי הכבשן״ — להבה המתפרצת ואז נסוגה; בהמשך המאמר משווה את ההמשכה האלוקית עצמה לאש ולפעימות הלב (פסקאות 23–24).
מראי מקומות
- 1והחיות רצוא ושוב · Ezekiel 1:14
- 2ממעל לשכינת׳ · ראה לקו״ת ברכה צט, ד. מאמרי אדמו״ר הזקן תקס״ח ע׳ רטז. ובארוכה באוה״ת על נ״ך ישעי׳ ע׳ קנט ואילך. ובביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר האמצעי לפ׳ אחרי עט, ב (בדף עח, א). ובביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר הצ״צ ע׳ שנז. בסה״מ תקס״ז ע׳ כח אינו מביא פסוק זה. וליתא עד שו״ה ית׳ — והנה בחי׳ הרצוא הזה הוא בק״ש.
- 3שרפים עומדים ממעל לו · Isaiah 6:2
4והיינו שתשוקתם להכלל שם כו׳. וכן בחי׳ כללות נש״י [נשמות ישראל] במקורן ושרשן יש בהן בחי׳ רצוא ברצון ותשוקה לדבקה בו בא״ס ב״ה וכמ״ש ואל אישך תשוקתך.1
כלומר, הכמיהה שלהן היא להיכלל שם וכו׳. בדומה לכך, גם בכללות נשמות ישראל, במקורן ובשורשן, יש בחינת רצוא (תנועה של השתוקקות), מתוך רצון וכיסופים להידבק בו, באין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: ״ואל אישך תשוקתך״.
אותה כמיהה קיימת במקורן של כל נשמות ישראל, כנסת ישראל, המשתוקקת להידבק באין סוף. דברי ה׳ לחוה לאחר החטא, ״ואל אישך תשוקתך״, נקראים כביטוי לכמיהתה של הנשמה הכללית הזאת, ה״כלה״, לה׳.
והיינו מפני השגתה בהיותה בבחי׳ ארץ שהיא בחי׳ המדרגה התחתונה להיות עם ודבר נפרד2 כו׳
הדבר נובע מהשגתה, בהיותה בבחינת ״ארץ״, שהיא המדרגה התחתונה — להיות ״עם״ ודבר נפרד וכו׳.
כמיהתה נובעת ממה שהיא משיגה במעמדה כ״ארץ״, המדרגה האלוקית התחתונה (מלכות), שדרכה נעשה ״עם״ — ישויות שקיימות בנפרד ממלכן. מהמקום הנמוך הזה היא משתוקקת להתאחד עמו מחדש.
וכן הוא ג״כ בנפש האדם למטה המשכלת ומתבוננת בה׳ אחד איך שהוא יתברך מחדש בטובו3 כו׳ ומהווה כל העולמות מאין ליש ממש
כך גם בנפש האדם למטה, המשכילה ומתבוננת בה׳ אחד: כיצד הוא יתברך מחדש בטובו וכו׳, ומהווה את כל העולמות מאין ליש ממש.
אותו דפוס חוזר גם בנפש האדם למטה: האדם מתבונן בשכלו באחדות ה׳ — כיצד הוא ״מחדש בטובו [בכל יום תמיד מעשה בראשית]״ (מהברכה הראשונה שלפני קריאת שמע), ומביא את כל העולמות מאין ליש, למציאות ממשית.
אשר ע״כ הוא ג״כ בחי׳ ארץ בבחי׳ רצוא ורצון לדבקה בו ית׳ ולאהבה את4 ה׳ כי הוא חייך.
לכן גם היא בבחינת ״ארץ״, במצב של רצוא ורצון להידבק בו יתברך, ״ולאהבה את ה׳ כי הוא חייך״.
בעקבות התבוננות כזו גם נפשו נעשית ״ארץ״: היא מתעוררת בתנועת רצוא אל ה׳, מתוך רצון ואהבה. הפסוק ״ולאהבה את ה׳ כי הוא חייך״ מראה שהאהבה נובעת מההכרה שה׳ הוא עצם החיים של האדם.
תכונת ה״ארץ״ — השתוקקות לרוץ ולהידבק בה׳ — מצויה הן בשורש הכללי של נשמות ישראל והן, בעקבות התבוננות, בנפשו של כל אדם.
בקטע מקביל בלקוטי תורה (במדבר 5b) מוסבר שמלכות היא המדרגה התחתונה, שדרכה העולמות מתהווים מאין, שכן ״אין מלך בלא עם״, והעם נפרד ממלכו; לכן מלכות נקראת ״ארץ״, וממנה נמשכות הנשמות.
מראי מקומות
- 1ואל אישך תשוקתך · Genesis 3:16
- 2וכן בחי׳ כללות נש״י . . להיות עם ודבר נפרד · נעתק גם בלקו״ת במדבר ה, ב.
- 3
- 4ולאהבה את ה׳ · Deuteronomy 30:20
5והנה בחי׳ הרצוא הזה הוא בק״ש [בקריאת שמע] ובחי׳ השוב הוא בתפלת שמ״ע [שמונה עשרה] ובת״ת [ובתלמוד תורה] שהוא בחי׳ גילוי אלקות מלמעלה למטה כנודע.
והנה, בחינת רצוא (ratzo [ריצה כלפי מעלה]) היא בקריאת שמע, ובחינת שוב (shov [חזרה כלפי מטה]) היא בתפילת שמונה עשרה ובלימוד תורה, שהוא בחינת גילוי אלקות מלמעלה למטה, כידוע.
אדמו״ר הזקן ממקם כעת את הרצוא והשוב בתפילות הבוקר. קריאת שמע, שבה מכריזים על אחדות ה׳ ומופיע הציווי לאהוב אותו, היא הריצה של הנשמה כלפי מעלה; תפילת שמונה עשרה ולימוד התורה שאחריה הם ה״שוב״, שבו האלקות נמשכת למטה ומתגלה.
ופסוד״ז [ופסוקי דזמרה] שקודם ק״ש [קריאת שמע] היינו לספר בשבחו של מקום כמ״ש רוממות אל בגרונם1 ועי״ז נעשה כמו חרב פיפיות לעשות נקמה2 כו׳ דהיינו לקרוע המסכים המבדילים גילוי אלקות.
פסוקי דזמרה שקודמים לקריאת שמע נועדו לספר בשבחו של מקום, ככתוב: ״רוממות אל בגרונם״; ועל ידי כך נעשים דברי השבח כ״חרב פיפיות לעשות נקמה״ וכו׳ — כלומר, לקרוע את המסכים המסתירים את גילוי האלקות.
פסוקי דזמרה, המזמורים והפסוקים של שבח הנאמרים לפני קריאת שמע, מספרים על גדולת ה׳. מזמור קמ״ט אומר ״רוממות אל בגרונם״ וכן ״חרב פיפיות לעשות נקמה״; אדמו״ר הזקן מפרש את דברי השבח עצמם כחרב, הקורעת את המסכים המסתירים את האלקות.
וכ״ז [וכל זה] הכנה בלבד לשמ״ע [לשמונה עשרה] כי בשמ״ע [בשמונה עשרה] הוא המשכת גילוי אלקות באמרו ברוך אתה הוי״ה אלקינו שהוא בחי׳ גילוי סוכ״ע בממכ״ע [בממלא כל עלמין].
כל זה אינו אלא הכנה לתפילת שמונה עשרה, שבה נמשכת התגלות האלקות, כאשר אומרים: ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו״. זהו גילוי סובב כל עלמין בתוך ממלא כל עלמין.
כל מה שקודם לתפילת שמונה עשרה מכין לקראתה, ובה מתבטאת ההמשכה במפורש בנוסח כל ברכה. ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו״ פירושו שהאור המקיף והטרנסצנדנטי (הוי׳, סובב) מתגלה בתוך האור המלובש בעולמות (״אלקינו״, ממלא).
אך כדי להגיע לכך, צריך תחילה לסדר את שבחו של מקום בפסוקי דזמרה, כמו באמירת ״ברוך שאמר והיה העולם״.
לפני שהדבר יכול להתרחש, צריך תחילה לסדר את שבחו של ה׳ בפסוקי דזמרה, החל ב״ברוך שאמר״. כפי שמציין הצמח צדק, הדבר נראה כחזרה על הנקודה הקודמת; אולם כאן הנקודה היא שפסוקי דזמרה מכינים לקריאת שמע, שבה מתרחש הרצוא. בהמשך באים סוגריים ארוכים, והמשפט מתחדש בחלק 9.
(כי עם היות שהנה״א [שהנפש האלקית] היא בחי׳ ארץ שהוא בחי׳ רצוא אך היינו מצד שורשה יש בה בחי׳ השתוקקות תמיד לדבקה בו ית׳
(אף שנפש האלקית היא בחינת ״ארץ״, שהיא בחינת רצוא, הרי זה רק מצד שורשה יש בה השתוקקות תמידית להידבק בו ית׳.
הסוגריים מסבירים מדוע נחוצה הכנה: נפש האלקית היא מטבעה בחינת ״ארץ״, המשתוקקת תמיד להידבק בה׳ — אבל זהו מצבה בשורשה, למעלה.
אבל בירידתה למטה להתלבש בגוף ונה״ב [ונפש הבהמית] אשר הן מסתירי׳ על אורה כו׳ וממשיכים אותה אחריהם להמשך בקדרות אופל עניני עוה״ז ואז נסתר ונעלם בה התשוקה והרצוא לאלקות כנודע שלאום מלאום יאמץ וכשזה קם56 כו׳.
אך בירידתה למטה, כדי להתלבש בגוף ובנפש הבהמית, המסתירים את אורה וכו׳ ומושכים אותה אחריהם, להיגרר אל החשכה הקודרת של ענייני העולם הזה, הרי שהתשוקה והרצוא לאלקות נעשים נסתרים ונעלמים בה, כידוע: ״לאום מלאום יאמץ״, ״וכשזה קם״ וכו׳.
כאשר היא יורדת ומתלבשת בגוף ובנפש הבהמית, הם מסתירים את אורה ומושכים אותה אל החשכה של ענייני העולם הזה, ואז השתוקקותה לאלקות נעשית נסתרת. הפסוק על יעקב ועשו, ״לאום מלאום יאמץ״, ודרשת חז״ל שלפיה כאשר האחד קם האחר נופל, מתארים את המאבק הזה: כשהנפש הבהמית מתחזקת, השתוקקותה של נפש האלקית נעשית נסתרת.
ואי לזאת כדי שתוכל לבא לבחי׳ הרצוא בשעת ק״ש [קריאת שמע] צריכה הכנה רבה לזה והוא ענין פסוד״ז [פסוקי דזמרה] בסידור שבחו של מקום כו׳ והכל הכנה לבחי׳ השוב דשמ״ע [דשמונה עשרה]7 כי גם הרצוא הוא בשביל להיות שוב כנודע. כמו שהלוים היו טפלים לכהנים כו׳
ולכן, כדי שתוכל להגיע לבחינת רצוא בזמן קריאת שמע, היא זקוקה להכנה רבה. זהו עניינם של פסוקי דזמרה — לסדר את שבחו של מקום וכו׳. כל זה הוא הכנה לבחינת שוב שבתפילת שמונה עשרה, כי גם הרצוא נועד להביא לשוב, כידוע — כשם שהלויים היו טפלים לכהנים וכו׳.
כדי להגיע לרצוא של קריאת שמע, הנשמה זקוקה אפוא להכנה רבה, וזהו תפקידם של פסוקי דזמרה. אולם הרצוא עצמו אינו המטרה: הוא נועד לשוב, להמשכה שבתפילת שמונה עשרה, כשם שהלויים שימשו את הכהנים.
וגם דרך פרט פסוד״ז [פסוקי דזמרה] הוא הכנה לשמ״ע [לשמונה עשרה] ג״כ שהוא המשכה וגילוי למטה שמתחלה צריך לקרוע המסכים המבדילים ע״י פסוד״ז [פסוקי דזמרה] בכדי שיוכל להיות הגילוי למטה)
וגם בפרט, פסוקי דזמרה הם הכנה לתפילת שמונה עשרה, שהיא המשכה וגילוי למטה; תחילה צריך לקרוע באמצעות פסוקי דזמרה את המסכים המבדילים, כדי שהגילוי למטה יוכל להתרחש.)
באופן מפורט יותר, פסוקי דזמרה מכינים גם ישירות לתפילת שמונה עשרה: הסרת המסכים המבדילים באמצעותם היא שמאפשרת את הגילוי למטה. כאן מסתיימים הסוגריים.
איך שבדבור א׳ בלבד נתהוו שמים וארץ8 וכל צבאם כו׳
[היא מתארת] כיצד בדיבור אחד בלבד נבראו שמים וארץ וכל צבאם וכו׳.
בחזרה למשפט המרכזי: פסוקי דזמרה משבחים את ה׳ ומתארים כיצד שמים, ארץ וכל צבאם נבראו בדיבור אחד בלבד.
וכמו שמסיים בברכה זו בישתבח מלך יחיד חי העולמים9 ובב״ש [ובברוך שאמר] אומרים ג״כ יחיד חי העולמים מלך. פי׳ שהוא ית׳ הוא יחיד ומיוחד כמו קודם בריאת העולם וחי העולמים הוא רק מבחי׳ מלך
וכפי שמסיימים ברכה זו בישתבח: ״מלך יחיד חי העולמים״; ובברוך שאמר אומרים גם כן: ״יחיד חי העולמים מלך״. משמעות הדבר היא שהוא ית׳ יחיד ומיוחד כפי שהיה קודם בריאת העולם, ו[היותו] ״חי העולמים״ היא רק מבחינת ״מלך״.
גם ישתבח, החותם את הקטע הזה, וגם ברוך שאמר, הפותח אותו, מכנים את ה׳ ״יחיד חי העולמים״ ומזכירים את ״מלך״. אדמו״ר הזקן מסביר: ה׳ הוא ״יחיד״ — לבדו וללא שינוי, בדיוק כפי שהיה קודם הבריאה — ואילו היותו ״חי העולמים״ שייכת רק לבחינת ״מלך״ שלו.
שבחי׳ מלוכה היא רק הארה בלבד ממנו יתב׳ [יתברך] שהארה זו נמשכת ממנו יתב׳ [יתברך] להיות חיות כל העולמות עליונים ותחתונים.10
בחינת המלכות אינה אלא הארה בלבד ממנו ית׳; הארה זו נמשכת ממנו ית׳ כדי להיות החיות של כל העולמות, העליונים והתחתונים.
המלכות היא הארה בלבד של ה׳. הארה זו, ולא עצמותו, נמשכת למטה כדי להיות החיות של כל העולמות. הניגוד בין ״יחיד״ — ה׳ עצמו — ובין ״מלך״ — הארה בלבד — מכין את הקרקע לפסקאות הבאות.
הפסקה ממקמת את הרצוא בקריאת שמע ואת השוב בתפילת שמונה עשרה ובלימוד תורה, ומראה כיצד פסוקי דזמרה מכינים לשניהם: הם קורעים את ההסתר ומלמדים שכל העולמות מקבלים חיות רק ממלכותו של ה׳, שהיא זיו בלבד ממנו.
ההבחנה בין ה׳ כ״יחיד״ לבין ה׳ כ״מלך״ משקפת את ההוראה הקבלית שמלכות, האחרונה בספירות, היא מקור קיומם של העולמות: העולמות קשורים רק לזיו החיצוני הזה, ואילו ה׳ עצמו נשאר כפי שהיה קודם הבריאה.
מראי מקומות
- 1רוממות אל בגרונם · Psalms 149:6
- 2לעשות נקמה · Psalms 149:7
- 3אך כדי . . צריך הוא · ראה אוה״ת פ׳ בראשית כרך ו הגהות לד״ה כי כאשר השמים סעי׳ א׳ שלכאורה יש כאן כפל לשון דכבר אמר שפסוד״ז הוא הכנה בלבד לשמו״ע לקרוע המסכים כו׳, אם כן מה בא לחדש שנית באמרו אך כדי כו׳ צריך הוא כו׳, אך הענין הוא דכאן בא לומר, שפסוד״ז הוא הכנה לק״ש כי בחי׳ הרצוא הוא בק״ש כנ״ל.
- 4ברוך שאמר והיה העולם · Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Pesukei Dezimra, Barukh She'amar 2
- 5שלאום מלאום יאמץ וכשזה קם · Genesis 25:23
- 6וכשזה קם · Rashi on Genesis 25:23:5
- 7הרצוא בשעת ק״ש . . השוב דשמ״ע · ראה לקו״ת שה״ש מז, א. שער האמונה לאדה״א עז, ב.
- 8שבדבור א׳ בלבד נתהוו שמים וארץ · אבות ה, א.
- 9בישתבח מלך יחיד חי העולמים · Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Pesukei Dezimra, Yishtabach
- 10ממנו ית׳ · בבוך ביאור על התורה לכן אמור לבנ״י קג, ב נוסף אח״כ תי׳: בשביל.
6ונודע שיש רבוי עולמות למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. וזהו פי׳ בשכמל״ו [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] כי ועד אין לו הפסק.1
ידוע שיש ריבוי עולמות, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. זהו פירוש ״בשכמל״ו״, שכן ל״ועד״ אין הפסק.
תורת הקבלה מלמדת שיש ריבוי אין־סופי של עולמות, הן למעלה והן למטה. אדמו״ר הזקן מוצא זאת בתשובה שאומרים לאחר קריאת שמע, ״בשכמל״ו״: הגמרא מלמדת שבכל מקום שבו מופיעה המילה ״ועד״, משמעותה שאין הפסק, ולכן מלכותו של ה׳ מתפשטת בלי גבול.
והיינו שבחי׳ כבוד מלכותו נמשך להחיות עולמות ונבראים אין קץ וכמ״ש היש מספר לגדודיו2 כו׳ וכתיב אלף אלפין3 ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון וזהו מספר גדוד4 א׳ כו׳.
כלומר, כבוד מלכותו נמשך להחיות עולמות ונבראים עד אין קץ, ככתוב: ״היש מספר לגדודיו״ וכו׳; ונאמר: ״אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון״ — וזהו מספרו של גדוד אחד וכו׳.
מלכותו, ״כבוד מלכותו״, היא הנמשכת לכל העולמות והנבראים האין־סופיים האלה ומעניקה להם חיות. איוב מדבר על ״היש מספר לגדודיו״ של ה׳, ודניאל על ״אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון״ — אך הגמרא אומרת שהמספר העצום שמזכיר דניאל הוא רק מניינו של גדוד אחד.
הפסקה מתארת את היקפה האין־סופי של הבריאה, שכולה מקבלת חיות ממלכותו של ה׳.
המילים ״שם״ ו״מלכות״ שב״בשכמל״ו״ הן בדיוק הבחינות שהפסקה הבאה מכנה ״שם בלבד״.
מראי מקומות
- 1ועד אין לו הפסק · Eruvin 54a:14–15
- 2היש מספר לגדודיו · Job 25:3
- 3אלף אלפין · Daniel 7:10
- 4מספר גדוד אחד · Chagigah 13b:13
ולמרות כל הריבוי הזה, כולם נמשכים בכל זאת רק מבחינת ״מלך״, שאינה אלא בחינת ״שם״, כמאמר: ״למען שמו באהבה מלך״ וכו׳.
ובכל זאת, כל הריבוי האינסופי הזה מקבל את חיותו רק מבחינת ״מלך״, שהיא בחינת ״שמו״ של ה׳ בלבד. שם נועד לכך שאחרים יקראו לאדם באמצעותו, ואינו נוגע בעצמותו; כך גם מלכות היא האופן שבו ה׳ מתייחס לזולת, ולא מה שהוא מצד עצמו. הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה מצמידה את ״למען שמו באהבה״ ל״מלך״.
והוא בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] ומזה נולדה בחי׳ התפעלות האהבה בלבבו באמרו ואהבת את2 ה׳ אלקיך פי׳ את ה׳ אלקיך היינו כמש״ל [כמה שכתוב לעיל] שמע ישראל3 ה׳ אלקינו כו׳
זוהי בחינת האור שממלא את כל העולמות (ממלא כל עלמין). מכך נולדת התעוררות של אהבה בלבו של אדם, כשהוא אומר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך״. פירוש ״ה׳ אלקיך״ הוא כפי שנתבאר לעיל: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו״ וכו׳.
מלכות זו, המעניקה חיות, היא האור שממלא את כל העולמות (ממלא כל עלמין), האנרגיה האלוקית שבתוך כל נברא. ההתבוננות בכך מעוררת אהבה כשאומרים ״ואהבת את ה׳ אלקיך״; והביטוי ״ה׳ אלקיך״ פירושו, כפי שנתבאר לעיל לגבי ״שמע ישראל ה׳ אלקינו״: הוי׳ שלמעלה מן העולם מתגלה בתוך ״אלקיך״.
והוא מה שמעלה יתירה נודע׳ [נודעת] לנו מכל גדודי מעלה שקרבנו לשמו הגדול שהוא בחי׳ סוכ״ע ועצמיות אלקותו יתברך הוא בחי׳ יחיד שלמעלה מעלה מבחי׳ חי העולמים שהוא רק מבחי׳ מלך כו׳
וזוהי המעלה היתרה שנודעה לנו על פני כל גדודי מעלה: שה׳ קירב אותנו ״לשמו הגדול״, שהוא בחינת האור שמקיף את כל העולמות (סובב כל עלמין) ועצמות אלוקותו יתברך — בחינת ״יחיד״, הנעלית מעלה מעלה מבחינת ״חי העולמים״, הנמשכת רק מבחינת ״מלך״ וכו׳.
יתרונם המיוחד של ישראל על פני כל צבאות המלאכים הוא שה׳ ״קרבנו לשמו הגדול״ (מן הברכה שלפני קריאת שמע): אל בחינת סובב כל עלמין, עצמותו ממש, בחינת ״יחיד״, הנעלית לאין ערוך מ״חי העולמים״ — בחינת ״מלך״ בלבד, שממנה מקבלים המלאכים את חיותם.
וזהו שנק׳ כנ״י [כנסת ישראל] אחת כמ״ש אחת היא יונתי4 כו׳ שהיא מקבלת מבחי׳ ה׳ אחד ממש.
וזהו הטעם שכנסת ישראל נקראת ״אחת״, כמו שכתוב: ״אחת היא יונתי״ וכו׳, שכן היא מקבלת מבחינת ״ה׳ אחד״ ממש.
זו הסיבה שכנסת ישראל נקראת ״אחת״, כפי שנאמר בשיר השירים: ״אחת היא יונתי״; היא מקבלת מ״ה׳ אחד״ — מאחדותו של ה׳ עצמו, ולא ממלכותו בלבד.
כל העולמות האינסופיים מקבלים חיות ממלכותו של ה׳, שהיא רק ״שמו״ (ממלא כל עלמין); ישראל קשורים לעצמותו, ״יחיד״ (סובב כל עלמין), ולכן נקראים ״אחת״ — והתקשרות זו היא שמעוררת את האהבה לה׳ בקריאת שמע.
הפסוק משיר השירים ממשיך במילים ״אחת היא לאמה״; בפסקה הבאה נדרש הדבר כרצונה היחיד של הנשמה לדבוק בה׳.
מראי מקומות
- 1למען שמו באהבה מלך · Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Amidah, Patriarchs 3
- 2ואהבת את ה׳ · Deuteronomy 6:5
- 3שמע ישראל ה׳ אלקינו · Deuteronomy 6:4
- 4אחת היא יונתי · Song of Songs 6:9
8והיינו ע״י שתהי׳ [שתהיה] בבחי׳ אחת היא לאמה12 להיות שע״י ההתבוננות תבא לבחי׳ אחת להיות לה רק רצון א׳ לדבקה בו ב, איתב׳ [יתברך]
כלומר, על ידי היותה בבחינת ״אחת היא לאמה״: באמצעות ההתבוננות היא מגיעה לבחינת אחדות, כך שיש לה רצון אחד בלבד — לדבוק בו ית׳.
הפסוק המתאר אותה כיחידה וכיונה ממשיך במילים ״אחת היא לאמה״. אדמו״ר הזקן מסביר כיצד הנשמה מגיעה לאחדות הזאת: באמצעות ההתבוננות מתעורר בה רצון אחד בלבד — לדבוק בה׳ עצמו.
והוא בחי׳ רצוא הנ״ל לבחי׳ סוכ״ע לדבקה בעצמות אלקות וכמאמר מי לי בשמים כו׳.
זוהי בחינת הרצוא הנזכרת לעיל, אל בחינת סובב כל עלמין, כדי לדבוק בעצמות האלוקות, וכמאמר ״מי לי בשמים כו׳״.
זהו הרצוא [תנועה של השתוקקות והתעלות] שתואר לעיל, המכוון כעת אל סובב כל עלמין — אל עצמותו של ה׳ שלמעלה מהעולמות — ולא אל החיות שבתוך העולמות; כדברי בעל התהילים: ״מי לי בשמים״ [אלא אותך]?
וזהו ענין ואהבת שבק״ש [שבקריאת שמע] ופי׳ וענין הרצוא היינו כמ״ש בכה ארוץ גדוד3 בכה דוקא בעצמותך וארוץ גדוד היינו בחי׳ אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון4
וזהו עניין ״ואהבת״ שבקריאת שמע. משמעותו וטיבו של הרצוא הם כמ״ש ״בכה ארוץ גדוד״: ״בכה״ דווקא — בעצמותך ממש; ו״ארוץ גדוד״ מתייחס לבחינת ״אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון״.
זוהי האהבה של ״ואהבת״ שבקריאת שמע. הפסוק של דוד ״בכה ארוץ גדוד״ מקבל כאן את מלוא משמעותו: ״בכה״, שפירושו הפשוט ״בעזרתך״, נקרא כאן ״בתוכך״ — בעצמותו של ה׳ ממש; וה״גדוד״ הוא המוני צבאות המלאכים שבחזון דניאל, המתוארים במילים ״אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון״.
(ועמ״ש במ״א ע״פ ורב כח לתבונתו אין מספר56 איך ששרש כל גדוד הוא בו״ק [בו׳ קצוות] דאצי׳ יעו״ש [יעויין שם]) שבכולם לא יחפוץ רק בה׳ לבדו.
(ועיין במה שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״ורב כח לתבונתו אין מספר״, כיצד שורשו של כל גדוד הוא בשש הקצוות (ו״ק) של אצילות; עיין שם) — ובכל אלה אינו חפץ אלא בה׳ לבדו.
בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן למאמר אחר, העוקב אחר שורשו של כל ״גדוד״ של מלאכים ומוצא אותו בשש ספירות המידות של אצילות. הנשמה חולפת על פני כל הצבאות האלה, משום שאינה חפצה אלא בה׳ לבדו.
ואדלג שור היינו גם בחי׳ כל המקיפים עליונים כי שור הוא חומה כמ״ש בנות צעדה7 עלי שור.
״ואדלג שור״ מתייחס גם לבחינת כל המקיפים העליונים [האורות המקיפים את העולמות], שכן שור פירושו חומה, כמו שכתוב ״בנות צעדה עלי שור״.
החלק השני של הפסוק של דוד, ״באלוקיי אדלג שור״ — כלומר, בעזרת ה׳ הוא מדלג מעל חומת אויב — מתייחס כאן למדרגה גבוהה עוד יותר: המקיפים, מדרגות נעלות מכדי להיכנס לעולמות, המקיפות אותם כחומה המקיפה עיר. שור פירושו ״חומה״, כמו בברכת יעקב ליוסף: ״בנות צעדה עלי שור״.
ועד״מ החומה הוא מקיף לעיר גם הם אדלג כי התשוקה היא רק למהו״ע [למהותו ועצמותו] ית׳ ממש
על דרך המשל, חומה מקיפה עיר; גם עליהם ״אדלג״, שכן ההשתוקקות היא רק למהותו ועצמותו ית׳ ממש.
הנשמה ״מדלגת״ גם על המדרגות הנעלות האלה המקיפות אותה, משום שהשתוקקותה אינה לגילוי כלשהו, גבוה ככל שיהיה, אלא לעצמותו של ה׳ עצמו.
(שגם כל המקיפים כלא חשיב אצלו ית׳ וכמ״ש במ״א בפי׳ אדון הנפלאות8 כו׳ ולכן נק׳ שור כמו שהחומה נעשית מאבני׳ [מאבנים] שהם רק בחי׳ דומם כך כתיב עשה פלא9 שבחי׳ פלא ומקיפי׳ [ומקיפים] עליונים הוא רק כמו בחי׳ עשייה אצלו ית׳)
(שכן גם כל המקיפים נחשבים כלא לפניו ית׳, כמבואר במקום אחר בפירוש ״אדון הנפלאות״ כו׳. לכן הם נקראים ״שור״: כשם שחומה עשויה מאבנים, שהן בחינת דומם בלבד, כך כתוב ״עשה פלא״, שכן בחינת הפלא והמקיפים העליונים הם לפניו ית׳ רק כבחינת עשייה).
בסוגריים נוספים מוסבר שגם המקיפים הנעלים ביותר נחשבים כלא לפני ה׳. לכן הם נקראים ״שור״ — חומה הבנויה מאבנים, שהן דומם — ולכן נאמר ״עשה פלא״: מנקודת מבטו של ה׳, אפילו ה״פלאות״, המקיפים העליונים, הם בבחינת עשייה בלבד, מדרגת הפעולה הנמוכה ביותר.
וז״ש [וזהו שכתוב] מי לי בשמים1011 ועמך לא חפצתי בארץ כו׳ שמים הם בחי׳ מקיפים וארץ הם בחי׳ פנימיים שזהו בחי׳ שור ובחי׳ גדוד הנ״ל וארוץ ואדלג אותם בכח התשוקה שלי בכה ממש בעצמותך:12
וזהו ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו׳״: ״שמים״ הם בחינת המקיפים, ו״ארץ״ היא בחינת הפנימיים; כלומר, בחינת ״שור״ ובחינת ״גדוד״ הנזכרות לעיל. ואני רץ וחולף על פניהם ומדלג מעליהם בכוח תשוקתי, ״בכה״ ממש — בעצמותך.
הפסוק בתהילים מסכם את הדברים: ״שמים״ הם המקיפים — ה״חומה״ — ו״ארץ״ הם האורות הפנימיים הנכנסים לעולמות — ה״גדוד״. הנשמה רצה וחולפת על פני שניהם בכוח השתוקקותה ל״בכה״, לעצמותו של ה׳ ממש.
הרצוא שבקריאת שמע הוא השתוקקות ממוקדת לעצמותו של ה׳, החולפת על פני כל צבאות המלאכים — ה״גדוד״ — ומדלגת אפילו על המקיפים הנעלים — ה״חומה״ — כמאמר ״מי לי בשמים״.
אור התורה על שיר השירים מצטט את הקטע הזה ומסכם שכאן מוסבר ״ואדלג שור״ באמצעות ״מי לי בשמים״. רצון הנשמה חורג מכל מדרגה של אור, פנימי או מקיף, ומגיע עד לעצמותו של ה׳ עצמו.
מראי מקומות
- 1אחת היא לאמה · המשך הפסוק אחת היא יונתי.
- 2אחת היא לאמה · Song of Songs 6:9
- 3בכה ארוץ גדוד · II Samuel 22:30
- 4אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון · Daniel 7:10
- 5ע״פ ורב כח ולתבונתו אין מספר · סידור עם דא״ח ס, א ואילך. וראה בליקוט פי׳ לאגה״ק סי׳ כ בתחלתו.
- 6ורב כח לתבונתו אין מספר · Psalms 147:5
- 7בנות צעדה · Genesis 49:22
- 8
- 9עשה פלא · Exodus 15:11
- 10ואדלג שור . . וז״ש מי לי בשמים · באוה״ת שה״ש כרך א ע׳ 107 מציין לכאן. ושם ”ובד״ה כי כאשר השמים החדשים בלקו״ת פ׳ בראשית פי׳ מדלג שור היינו כמ״ש מי לי בשמים”.
- 11מי לי בשמים · Psalms 73:25
- 12שו״ה אותם — ממש בעצמותך · באוה״ת כרך ו תתרמה, א. יש הגה״ה לכאן.
שוב: המשכת האלוקות למטה ¶9–11
9והנה מבחינת רצוא הנ״ל בק״ש [בקריאת שמע] נעשה שוב אח״כ בתפלה.
הנה, מתוך הבחינה האמורה של רצוא (ratzo; השתוקקות כלפי מעלה) שבקריאת שמע, מתהווה לאחר מכן בחינת שוב (shov; חזרה והמשכה כלפי מטה) בתפילה.
הרצוא של קריאת שמע, שהוא תנועה כלפי מעלה, מוביל לאחר מכן אל השוב שבתפילה, תפילת שמונה עשרה.
ולכן גם בסוף הק״ש [הקריאת שמע] הוא מסיים אני ה׳ אלקיכם פי׳ אלקיכם ממש להיות בחי׳ גילוי אלקות בכל או״א [אחד ואחד] מלמעלה למטה למהוי אחד באחד1 כו׳.2
לכן גם בסוף קריאת שמע מסיימים: ״אני ה׳ אלקיכם״, כלומר, ״אלקיכם״ ממש, כדי שתהיה בחינת גילוי אלקות בכל אחד ואחד, מלמעלה למטה, ״למהוי אחד באחד״ וכו׳.
זו הסיבה שגם קריאת שמע עצמה מסתיימת בירידה: ״אני ה׳ אלקיכם״, כאשר ״אלקיכם״ מתפרש כפשוטו — אלקות מתגלה בתוך כל אדם, מלמעלה למטה. הביטוי שבזוהר, ״למהוי אחד באחד״, מתאר את האחדות הזאת, שבה האחד שלמעלה מתגלה בתוך האחד שלמטה.
מילות הסיום של קריאת שמע כבר מרמזות לשוב: ה׳ מתגלה כ״אלקיכם״ בתוך כל אדם.
הביטוי מן הזוהר מובא בקטע העוסק בסוד השבת (זהר 2:135a), המתאר את האחדות שלמטה, המקבילה לאחדות שלמעלה, כך שהן נעשות ״למהוי אחד באחד״.
מראי מקומות
- 1למהוי אחד באחד · Zohar II, 135a
- 2אני ה׳ אלקיכם · Numbers 15:41
10ואח״כ בשמ״ע [בשמונה עשרה] בח״י ברכאן נמשך זה הגילוי אור בבחי׳ שוב ממש בח״י ברכות באמרו בא״י [ברוך אתה ה׳] מברוך לאתה בגילוי לנוכח כידוע.
אחר כך, בתפילת שמונה עשרה, בתוך שמונה עשרה הברכות, נמשכת התגלות האור הזו בבחינת שוב (shov; תנועה של חזרה והמשכה) ממש — בתוך שמונה עשרה הברכות, באמירת ״ברוך אתה ה׳״: מן ״ברוך״ אל ״אתה״, בהתגלות ובפנייה ישירה, כידוע.
בתפילת שמונה עשרה ההתגלות נמשכת במלואה בבחינת שוב, דרך שמונה עשרה הברכות. כל אחת מהברכות פותחת במילים ״ברוך אתה״: התנועה מ״ברוך״, המובן בחסידות כהמשכה, אל ״אתה״ מבטאת פנייה ישירה לה׳, כנוכח ומתגלה.
ואחר שמ״ע [שמונה עשרה] בלימוד התורה נמשך גילוי זה בתורה כמ״ש ותורה אור1 כו׳ כי רוח אייתי רוח כו׳
אחרי תפילת שמונה עשרה, בלימוד התורה, התגלות זו נמשכת אל תוך התורה, כפי שכתוב ״ותורה אור״ וכו׳, שכן ״רוח אייתי רוח״ וכו׳.
אחרי התפילה בא לימוד התורה, ואותה התגלות נמשכת אל תוך התורה, שעליה נאמר במשלי ״ותורה אור״. העיקרון ״רוח אייתי רוח״ מסביר את הקשר: הרוח שאדם מעורר בתפילה מביאה רוח מקבילה מלמעלה אל תוך לימודו.
וע״י בחי׳ הרצוא הנ״ל נמשך בחי׳ רוח המשכה מלמעלה למטה וכמ״ש אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף2 כו׳
באמצעות בחינת הרצוא (ratzo; תנועה של ריצה וכיסופים אל ה׳) שנזכרה לעיל נמשכת בחינת ״רוח״ — המשכה מלמעלה למטה — כפי שכתוב ״אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף״ וכו׳.
הרצוא של קריאת שמע הוא שממשיך את ה״רוח״ הזו למטה. דברי איוב ״אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף״ מתפרשים כך: כאשר אדם מפנה את לבו אל ה׳, רוחו של ה׳ נמשכת אליו.
ואח״כ במעשה המצות נמשך בחי׳ שוב זה יותר וכידוע בשרש ענין המצות שהוא להמשיך האור בכלי דוקא וכמ״ש כי נר מצוה כו׳.
אחר כך, בקיום המעשי של המצוות, נמשכת בחינת השוב הזו עוד יותר, כידוע בעניין שורש המצוות: עניינו להמשיך את האור דווקא אל תוך כלי, כמו שכתוב ״כי נר מצוה״ וכו׳.
בחינת השוב מתקדמת עוד יותר בקיום המעשי של המצוות. מטרתן בשורשן היא להמשיך את האור האלוקי אל תוך כלי — חפצים ומעשים גשמיים — כפי שמלמד הביטוי ״נר מצוה״: הנר הוא הכלי שמכיל את האור.
בחינת השוב מתפתחת בשלבים: בתפילת שמונה עשרה, אחר כך בלימוד התורה, ובאופן מלא ביותר בקיום המעשי של המצוות, שממשיכות את האור אל תוך כלי גשמי.
הפסוק ״כי נר מצוה ותורה אור״ מצמיד את שני הדברים: המצווה היא הכלי — הנר — והתורה היא האור שבתוכו. הדבר מתאים לנקודת המאמר, שלפיה המצוות ממשיכות את האור אל תוך כלי.
מראי מקומות
- 1ותורה אור · Proverbs 6:23
- 2אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף · Job 34:14
11ועל קיום המצות ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] בע״כ [בעל כרחך] אתה חי12 פי׳ לפי שאחר האהבה והתשוקה במס״נ [במסירות נפש] בבחי׳ רצוא הנ״ל אח״כ נעשה בחי׳ שוב להיות בע״כ [בעל כרחך] אתה חי בגוף כדי להיות גילוי אור האלקי מלמעלה למטה במעשה המצות.
לעניין קיום המצוות, חז״ל אמרו: ״בע״כ אתה חי״. כלומר, לאחר האהבה והכיסופים מתוך מסירות נפש, בבחינת הרצוא הנזכרת לעיל, באה לאחר מכן בחינת שוב — ״בע״כ אתה חי״ בגוף — כדי שאור אלקי יתגלה מלמעלה למטה באמצעות קיום המצוות.
האמירה במשנה, ״בע״כ אתה חי״, מתפרשת כאן ביחס למצוות. לאחר הרצוא של הנשמה — אהבה עזה כל כך עד שהיא מוכנה למסור את עצמה לגמרי — עליה ״לשוב״ ולהמשיך לחיות בגוף בעל כורחה, שכן רק שם יכול האור האלקי להתגלות למטה באמצעות קיום המצוות בפועל.
וזהו פי׳ בכל לבבך3 במס״נ [במסירות נפש] תחילה בבחי׳ הרצוא ואח״כ ובכל נפשך היא בחי׳ שוב לקשר מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה] במחדו״מ [במחשבה דבור ומעשה] של התורה ומצות כו׳.
זהו פירוש ״בכל לבבך״ — תחילה במסירות נפש, בבחינת הרצוא, ולאחר מכן ״ובכל נפשך״, שהיא בחינת שוב: לקשור את המחשבה, הדיבור והמעשה למחשבה, לדיבור ולמעשה של התורה והמצוות וכו׳.
שני הביטויים שבקריאת שמע תואמים לשתי התנועות: ״בכל לבבך״ מבטא את הרצוא מתוך מסירות נפש, ואילו ״ובכל נפשך״ מבטא את השוב, שבו האדם קושר את מחשבתו, דיבורו ומעשיו למחשבה, לדיבור ולמעשה של התורה ומצוותיה.
הכיסופים של הנשמה לצאת מן הגוף בבחינת רצוא צריכים לפנות מקום ל״שוב״, כלומר לחזרה לחיים בגוף, שכן את המצוות, שבאמצעותן מתגלה ה׳ למטה, אפשר לקיים רק שם.
המשנה (אבות 4:22) מונה את העובדה שהאדם נוצר בעל כורחו ואת ״בע״כ אתה חי״; אדמו״ר הזקן מפרש את הביטוי השני כתיאור הנשמה לאחר הרצוא שלה: היא נשארת בגוף למען קיום המצוות.
מראי מקומות
- 1בע״כ אתה חי · אבות ד, כב.
- 2בע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22
- 3בכל לבבך · Deuteronomy 6:5
שוב הוא שמים, רצוא הוא ארץ ¶12–15
12והנה בחי׳ השוב נק׳ שמים כי הנה בבחי׳ השוב הזה בתומ״צ [בתורה ומצות] נמשך האור למעלה בבחי׳ מקיף כידוע שהמצות הן בחי׳ מקיפי׳ [מקיפים] וע״כ נעשו המצות לבושים לנשמה בג״ע [בגן עדן] כי הלבושים והמקיפי׳ [והמקיפים] ענין א׳ הם כו׳.
בחינת השוב (shov, תנועה של חזרה והמשכה) נקראת ״שמים״, משום שבבחינה זו של השוב, באמצעות התורה והמצוות, נמשך האור למעלה בבחינת אור מקיף (makif, אור הסובב את הנשמה), כידוע שהמצוות הן בחינת מקיפים (makifim). לכן המצוות נעשות לבושים לנשמה בגן עדן, שכן לבושים ומקיפים הם עניין אחד וכו׳.
כאן מזהים את השוב עם ״שמים״. באמצעות התורה והמצוות נמשך אור המקיף את הנשמה (מקיף), כפי שהשמים מקיפים את הארץ. משום כך המצוות נעשות ״לבושים״ לנשמה בגן עדן: לבוש הוא מעין דבר המקיף.
וז״ש [וזהו שכתוב] צרורה בצרור החיים12 כו׳ צרור זה היינו המצות כידוע והתורה אע״פ [אף על פי] שנק׳ מזון3 מ״מ היא ג״כ בחי׳ לבוש כמ״ש עטה אור כשלמה4
זהו פירוש ״צרורה בצרור החיים״ וכו׳: ה״צרור״ הזה הוא המצוות, כידוע. והתורה, אף שהיא נקראת ״מזון״, היא בכל זאת גם בחינת לבוש, כמו שנאמר ״עטה אור כשלמה״.
ברכתה של אביגיל לדוד, שנפשו תהיה ״צרורה בצרור החיים״, מתפרשת כמתייחסת למצוות העוטפות את הנשמה. התורה נקראת ״מזון״, הנקלט בתוכנו כמו אור פנימי; ואף על פי כן גם היא לבוש, כפי שנאמר בתהלים שה׳ ״עטה אור כשלמה״ — האור הוא התורה.
(ועיין דבר זה במ״א ע״פ כי ביום הזה יכפר56 כו׳ בענין כך היא דרכה של תורה כו׳ אשריך וטוב לך.7 וע״פ וראיתם אותו וזכרתם89 כו׳ וע״פ את שבתותי תשמרו)
(ועיין בדבר זה במקום אחר, על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״ וכו׳, בעניין ״כך היא דרכה של תורה״ וכו׳, ״אשריך וטוב לך״; ועל הפסוק ״וראיתם אותו וזכרתם״ וכו׳; ועל הפסוק ״את שבתותי תשמרו״.)
הסוגריים מפנים למאמרים אחרים שבהם העניין מתבאר: על כפרת יום הכיפורים (שבה התורה היא ה״לבוש״ של ה׳ עצמו), על הציצית, ועל שמירת השבת.
ע״כ נק׳ בחי׳ שוב זה ע״י תומ״צ [תורה ומצות] בשם שמים כי כמו שהשמים מקיפי׳ [מקיפים] לארץ כך בחי׳ השוב הזה הוא בחי׳ מקיף לבחי׳ הרצוא דארץ הנ״ל.
לכן בחינת השוב הזו, הנעשית באמצעות התורה והמצוות, נקראת בשם ״שמים״, כי כשם שהשמים מקיפים את הארץ, כך בחינת השוב הזו היא בחינת מקיף לבחינת הרצוא (ratzo, תנועה של כמיהה ועלייה) של ה״ארץ״ הנזכרת לעיל.
לכן השוב המושג באמצעות התורה והמצוות נקרא ״שמים״: הוא מקיף את ה״ארץ״ של הרצוא שבנפש, כשם שהשמים מקיפים את הארץ.
ועוד זאת עד״מ מארץ ושמים הגשמיים הרי אנו רואים שהארץ אינה רק כגרגיר חרדל לגבי מרחב הכדור של השמים המקיפי׳ [המקיפים] עליה מכל צדדיה בהשואה אחת.
ועוד זאת, ממשל הארץ והשמים הגשמיים אנו רואים שהארץ אינה אלא כגרגיר חרדל ביחס למרחב כדור השמים, המקיפים אותה מכל צדדיה במידה שווה.
נקודה נוספת עולה מהעולם הגשמי: בהשוואה למרחב העצום של כדור השמים, המקיף אותה במידה שווה מכל צד, הארץ כולה אינה גדולה יותר מגרגיר חרדל.
כך ערך בחי׳ הרצוא הזה דארץ לגבי בחי׳ השוב דתומ״צ [דתורה ומצות] שנק׳ רצונו וחכמתו ית׳ הוא רק כערך גרגיר חרדל לגבי מרחב הגדול דשמי׳ [דשמים].
כך הוא היחס בין בחינת הרצוא הזו של ״ארץ״ לבין בחינת השוב של התורה והמצוות, הנקראות רצונו וחכמתו ית׳: היחס הוא רק כיחס שבין גרגיר חרדל למרחב הגדול של השמים.
אותו יחס מתקיים גם ברוחניות. הרצוא של הנשמה, עז ככל שיהיה, קטן לאין שיעור לעומת השוב של התורה והמצוות, מפני שהתורה והמצוות הן רצונו וחכמתו של ה׳ עצמו, ואילו הרצוא הוא רק כמיהתו של נברא.
השוב של התורה והמצוות נקרא ״שמים״ משום שכמו השמים הוא מקיף את ה״ארץ״ של הרצוא שבנפש, והוא עולה עליה בהרבה: התורה והמצוות הן רצונו וחכמתו של ה׳, והן נעשות לבושים מקיפים לנשמה.
הגמרא (שבת 152b) דורשת את ״צרורה בצרור החיים״ על נשמות הצדיקים הצרורות תחת כיסא הכבוד; אדמו״ר הזקן מזהה את ה״צרור״ עצמו עם המצוות שמלבישות שם את הנשמה.
מראי מקומות
- 1צרורה בצרור החיים · I Samuel 25:29
- 2צרורה בצרור החיים · Shabbat 152b:6–7
- 3התורה . . שנק׳ מזון · Chagigah 14a
- 4עוטה אור כשלמה · Psalms 104:2
- 5ע״פ כי ביום הזה יכפר · לקו״ת אחרי כז, ג.
- 6כי ביום הזה יכפר · Leviticus 16:30
- 7כך היא דרכה של תורה כו׳ אשריך וטוב לך · Pirkei Avot 6:4
- 8ע״פ וראיתם אותו וזכרתם · ראה לקו״ת שלח מד, ב.
- 9וראיתם אותו וזכרתם · Numbers 15:39
13וזהו השמים כסאי1 והארץ הדום רגלי פי׳ הדום רגלי הוא ע״ד השרפרף לכסא שמגביה הרגלים כך הנשמות שנק׳ ברא כרעא דאבוה23 מתעלים ע״י בחי׳ ארץ הוא בחי׳ הרצוא.
זהו [הפירוש של] ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״. פירוש ״הדום רגלי״ הוא כעין שרפרף לכיסא, המגביה את הרגליים; כך גם הנשמות, הנקראות ״ברא כרעא דאבוה״, מתעלות באמצעות בחינת ״ארץ״, שהיא בחינת רצוא (ratzo, תנועה של עלייה).
פסוקו של ישעיהו, ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, נקרא כאן באמצעות המושגים רצוא ושוב (shov, תנועה של חזרה). הדום מרים את הרגליים; הנשמות נקראות ״רגליו״ של ה׳ (״ברא כרעא דאבוה״), והן מתעלות באמצעות ״ארץ״ — תנועת הרצוא כלפי מעלה.
ודרך פרט כל זמן שיש עליי׳ [עלייה] לבחי׳ ארץ העליונה היא כנס״י [כנסת ישראל] כמו בשבת ויו״ט [ויום טוב] דכתיב אם תשיב משבת רגלך4 וכן הג׳ י״ט נק׳ ג׳ רגלים.567
בפרט, בכל פעם שיש עלייה לבחינת ״ארץ״ העליונה, שהיא כנסת ישראל, כמו בשבת ובימים טובים, [היא מכונה בשם ״רגל״]: כפי שנאמר, ״אם תשיב משבת רגלך״; וכן שלושת הימים הטובים נקראים שלושת הרגלים (regalim, כלומר ״רגליים״).
בפרט, ״ארץ״ העליונה היא כנסת ישראל, ועליותיה מתרחשות בשבתות ובימים טובים — ושניהם קשורים למושג ״רגל״: השבת בפסוק ״אם תשיב משבת רגלך״, ושלושת הימים הטובים, הנקראים רגלים, כלומר ״רגליים״.
״הארץ הדום רגלי״ מתייחסת לרצוא המעלה את הנשמות — ״רגליו״ של ה׳ — ובייחוד בשבתות ובימים טובים.
המאמר הקודם בתורה אור מבאר מדוע כנסת ישראל נקראת ״רגלו״ של ה׳: הרגליים נושאות את הראש, ובחזרה כלפי מעלה של האור (אור חוזר, or chozer) הדרגה הנמוכה ביותר נעשית הגבוהה ביותר.
מראי מקומות
- 1השמים כסאי · Isaiah 66:1
- 2ברא כרעא דאבוה · נסמן לעיל א, ב.
- 3כרעא דאבוה · Eruvin 70b:2–3
- 4אם תשיב משבת רגלך · Isaiah 58:13
- 5הג׳ יו״ט נק׳ ג׳ רגלים · ראה לקו״ת להאריז״ל ס״פ משפטים, לקו״ת פ׳ ברכה צד, ג. ד״ה נחמו נחמו תרכ״ו.
- 6ג׳ רגלים · Exodus 23:14
- 7דארץ . . גרגיר חרדל . . לגבי השמים · ראה תו״ח בראשית נא, ד ובהנסמן במ״מ שם.
14והשמים כסאי היינו בחי׳ שוב ב, בשהוא ירידה והמשכה ה״ז [הרי זה] כמו היושב על הכסא שמשפיל קומתו.
״והשמים כסאי״ היא בחינת שוב (shov), שהיא ירידה והמשכה; הדבר דומה לאדם היושב על כיסא, שמנמיך את קומתו.
״והשמים כסאי״ מתייחס לבחינת שוב, לירידה: מי שיושב על כיסא מנמיך את קומתו.
וזהו ואתה קדוש1 יושב תהלות ישראל. פי׳ שהוא ית׳ קדוש ומובדל מכל העולמות רק ע״י תהלות ישראל נמשך להיות יושב ונשפל למטה וכמאמר שהקב״ה יושב ועוסק בתורה2 כו׳.
זהו [פירושו של] ״ואתה קדוש יושב תהלות ישראל״. הכוונה היא שהוא יתברך קדוש ומובדל מכל העולמות; רק באמצעות תהילות ישראל הוא נמשך להיות ״יושב״ ונשפל למטה, כמו שנאמר ש״הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳״.
כך גם בפסוק ״ואתה קדוש יושב תהלות ישראל״: ה׳ ״קדוש״ — נבדל ונעלה מכל העולמות; רק באמצעות תהילות ישראל הוא נמשך ״לשבת״, ולהנמיך את עצמו כדי להתגלות למטה. הדימוי שבגמרא, שלפיו ״הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳״, מבטא את אותה ירידה אל תוך התורה.
״והשמים כסאי״ מסמל את בחינת שוב: ירידתו של ה׳ אל תוך העולמות, שנעשית באמצעות שבחיהם של ישראל והתורה.
מראי מקומות
- 1ואתה קדוש · Psalms 22:4
- 2שהקב״ה יושב ועוסק בתורה · Avodah Zarah 3b:7
15וזהו שנק׳ התפלה סולם1 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.2 פי׳ הסולם הוא העליי׳ [העלייה] בבחי׳ רצוא אך ראשו מגיע השמימה שבשמו״ע [שבשמונה עשרה] מתחיל השוב כנ״ל ועיקרו אח״כ ע״י תומ״צ [תורה ומצות].
לכן התפילה נקראת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. כלומר, הסולם הוא העלייה בבחינת רצוא [תנועה של ריצה והתעלות], אך ״ראשו מגיע השמימה״, שכן בתפילת שמונה עשרה מתחילה תנועת השוב [המשכה וחזרה למטה], כפי שהוסבר לעיל, ועיקרה מתממש לאחר מכן באמצעות תורה ומצוות.
הזוהר מכנה את התפילה סולם מחלומו של יעקב, ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. הסולם עצמו — העלייה כלפי מעלה — הוא הרצוא; ואילו ראשו ״מגיע השמימה״: תנועת השוב מתחילה בשיא התפילה, בתפילת שמונה עשרה, והיא נשלמת באמצעות תורה ומצוות.
וזשארז״ל [וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] לחד מ״ד [מאן דאמר] דארץ קדמה3 לשמים בבריא׳ [בבריאה / בבריאת]. כי הרי מבואר למעלה בענין ק״ש [קריאת שמע] וש״ע [ושמונה עשרה] ותורה דבחי׳ הרצוא צ״ל קודם לבחי׳ השוב
וזהו שאמרו חז״ל, לפי דעה אחת, שארץ קדמה לשמים בבריאה. הרי הוסבר לעיל, בעניין קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה ולימוד התורה, שבחינת הרצוא צריכה לבוא לפני בחינת השוב.
כך מתבארת הדעה התלמודית שהארץ נבראה לפני השמים: כפי שהוסבר לעיל, בסדר של קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה ולימוד התורה, הרצוא בא לפני השוב.
וכך היא המדה כי מאתעדל״ת [מאתערותא דלתתא] דוקא נעשה אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] וכמ״ש אם ישים אליו לבו4 ואז אח״כ רוחו ונשמתו אליו יאסף
וכך הוא הכלל: דווקא מתוך אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] מתעוררת אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], ככתוב: ״אם ישים אליו לבו״, ורק לאחר מכן ״רוחו ונשמתו אליו יאסף״.
זהו כלל: אתערותא דלעילא, התגובה האלוקית, מתעוררת רק בעקבות אתערותא דלתתא, היוזמה האנושית. הפסוק באיוב מראה את הסדר: תחילה ״אם ישים אליו לבו״, ורק לאחר מכן ״רוחו ונשמתו אליו יאסף״.
וע״כ ארץ שהוא ל׳ [לשון] רצוא קדמה לשמים שהוא בחי׳ שוב.
לכן ארץ, שהיא ביטוי לרצוא, קדמה לשמים, שהם בחינת שוב.
לכן ארץ, המסמלת את התנועה כלפי מעלה, קדמה לשמים, המסמלים את החזרה.
התפילה היא סולם מ״ארץ״ ל״שמים״: מכיוון שהיוזמה האנושית, הרצוא, צריכה לבוא לפני התגובה האלוקית, השוב, הדעה שהארץ קדמה לשמים בבריאה משקפת את הסדר הזה.
התלמוד (חגיגה 12a) מביא את המחלוקת: בית שמאי סוברים שהשמים נבראו תחילה (״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״), ובית הלל סוברים שהארץ קדמה (״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״, בראשית 2:4) — הפסוק שהמאמר מבאר בפסקאות 20–21.
מראי מקומות
- 1שנק׳ התפלה סולם · Tikkunei Zohar, Tikkun 45
- 2סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה · Genesis 28:12
- 3לחד מ״ד דארץ קדמה · Chagigah 12a
- 4אם ישים אליו לבו · Job 34:14
לשם מה העולם קיים בשביל התורה וישראל ¶16
16ובכ״ז [ובכל זה] יובן משארז״ל [מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית וגם בשביל התורה שנק׳ ראשית. ברא אלקים את השמים ואת הארץ הגשמיים.
ועם כל זאת יובן מה שאמרו חז״ל: ״בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית וגם בשביל התורה שנק' ראשית. ברא אלקים את השמים ואת הארץ הגשמיים״.
אדמו״ר הזקן חוזר לשאלה שבפסקה הראשונה: מדוע אמרו חז״ל שהשמים והארץ הגשמיים נבראו ״בשביל״ ישראל והתורה?
דהנה בתורה ובישראל יש בחי׳ שמים וארץ רוחניים. בתורה הוא בחי׳ שוב שהוא בחי׳ שמים כנ״ל. ובישראל בעבודתם במס״נ [במסירות נפש] הוא בחי׳ רצוא בחי׳ ארץ.
שהרי בתורה ובישראל יש בחינת שמים וארץ רוחניים. בתורה מדובר בבחינת שוב (shov; תנועה של חזרה והמשכה כלפי מטה), שהיא בחינת שמים, כנ״ל; ואילו בישראל, בעבודתם במסירות נפש, מדובר בבחינת רצוא (ratzo; תנועה של ריצה כלפי מעלה), בחינת ארץ.
התשובה היא שהתורה וישראל מבטאים כל אחד אחת משתי התנועות הרוחניות. התורה היא שוב — רצון ה׳ וחכמתו הנמשכים למטה — ולכן היא ״שמים״; ישראל, בעבודתם במסירות נפש, מבטאים רצוא, התנועה כלפי מעלה, ולכן הם ״ארץ״.
וע״כ על ידי תורה וישראל דוקא יתקיימו שמים וארץ הגשמיי׳ [הגשמיים] דהיינו ע״י בחי׳ שמים וארץ הרוחניי׳ שהוא בחי׳ רצוא ושוב שע״י תורה וישראל
ולכן דווקא באמצעות התורה וישראל מתקיימים השמים והארץ הגשמיים — כלומר, באמצעות השמים והארץ הרוחניים, שהם בחינת רצוא ושוב הבאים באמצעות התורה וישראל.
לכן דווקא באמצעות המקבילות הרוחניות האלה — הרצוא והשוב הנוצרים באמצעות ישראל והתורה — ממשיכים השמים והארץ הגשמיים להתקיים.
(וזהו ואשים דברי בפיך1 כו׳ לנטוע שמים וליסוד ארץ. וגם י״ל [יש לומר] שבתומ״צ [שבתורה ומצות] עצמן יש בחי׳ שמים וארץ כי המצות מעשיות הן בחי׳ ארץ כי הארץ הדום רגלי2 שרפרף.
(וזהו [הפירוש של] ״ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ״. ואפשר גם לומר שבתורה ובמצוות עצמן יש בחינת שמים וארץ: המצוות המעשיות הן בחינת ארץ, שהרי ״הארץ הדום רגלי שרפרף״ — הדום לרגליים.)
הסוגריים מציעים חיזוק וגם דיוק. בישעיהו אומר ה׳: ״ואשים דברי בפיך... לנטוע שמים וליסוד ארץ״ — התורה מכוננת את השמים ואת הארץ. אפשר גם לומר שבתורה ובמצוות עצמן יש שמים וארץ: המצוות המעשיות הן ״ארץ״, ה״הדום״ שמגביה את האדם.
וכך גם ״צדקה תרומם גוי״. התורה היא בחינת שמים והמשכה. ועיינו גם במאמר ״מזוזה מימין כו'״.
כך גם ״צדקה תרומם גוי״: מצווה מעשית מרוממת, כמו ההדום. לעומתה, התורה היא ״שמים״ והמשכה. כמו כן, הקורא מופנה לעיון נוסף במאמר על האמירה ״מזוזה מימין״.
וזהו ואשים דברי בפיך הוא בחי׳ תורה. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי׳ מצות שעי״ז לנטוע שמים וליסוד ארץ.
וזהו [הפירוש של] ״ואשים דברי בפיך״ — זו בחינת התורה; ״ובצל ידי כסיתיך״ — זו בחינת המצוות; ובאמצעותן ״לנטוע שמים וליסוד ארץ״.
כעת הפסוק בישעיהו מתחלק לשניים: ״ואשים דברי בפיך״ מתייחס לתורה, ו״ובצל ידי כסיתיך״ מתייחס למצוות, העוטפות את האדם כמו מחסה; יחד הן ״נוטעות שמים ומייסדות ארץ״.
וא״ש [ואתי שפיר] דבראשית היינו בשביל התורה שנק׳ ראשית שיש בה עצמה בחי׳ שמים וארץ תומ״צ [תורה ומצות]. לכן עי״ז מתקיימים שמים וארץ וכן בשביל ישראל כו׳ שיש בהן בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב]. ועיין מ״ש ע״פ הזוהר פרשה שופטים5 שמים וארץ אינון סהדין6 כו׳):7
נמצא מתאים ש״בראשית״ פירושו ״בשביל התורה שנק' ראשית״, שהרי היא עצמה כוללת בחינת שמים וארץ — תורה ומצוות. לכן באמצעותה מתקיימים השמים והארץ; וכן גם ״בשביל ישראל כו'״, שיש בהם בחינת רצוא ושוב. ועיינו במה שנתבאר על הזוהר בפרשת שופטים: ״שמים וארץ אינון סהדין כו'״.)
התורה, הכוללת בעצמה שמים וארץ — לימוד תורה ומצוות — היא אפוא בצדק ה״ראשית״ שלמענה נברא העולם, ובאמצעותה מתקיימים השמים והארץ. גם בישראל יש רצוא ושוב, ולכן גם למענם העולם קיים. הסוגריים מסתיימים בהפניה לביאור דברי הזוהר בפרשת שופטים, שלפיהם ״שמים וארץ אינון סהדין״.
הפסקה משיבה על השאלה שבפתיחה: התורה (שוב, ״שמים״) ועבודתם של ישראל במסירות נפש (רצוא, ״ארץ״) הן השמים והארץ הרוחניים המקיימים את השמים והארץ הגשמיים; ואכן, גם בתורה ובמצוות עצמן יש ״שמים״ ו״ארץ״.
בישעיהו 51:16 מניח ה׳ את דבריו בפי הנביא ומגן עליו ״ובצל ידי כסיתיך״ כדי ״לנטוע שמים וליסוד ארץ״. אדמו״ר הזקן מפרש את שני חלקי הפסוק כתורה וכמצוות, שלכל אחת מהן חלק בקיום הבריאה.
מראי מקומות
- 1ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
- 2הארץ הדום רגלי · Isaiah 66:1
- 3צדקה תרומם גוי · Proverbs 14:34
- 4מזוזה מימין · Shabbat 22a:2
- 5ע״פ הזהר פרשה שופטים · [זח״ג ערה, א] ביאה״ז לאדה״א קכא, ד. אוה״ת שופטים ע׳ תתמז.
- 6שמים וארץ אינון סהדין · Zohar, Shoftim 3:11–4:20
- 7החושך יכסה ארץ · Isaiah 60:2
הארץ החדשה שלעתיד לבוא ¶17–21
17והנה כ״ז [כל זה] הוא ענין שמים וארץ דעכשיו שצ״ל תחלה בחי׳ ארץ רצוא. ואח״כ מקבלת מבחי׳ שמים השוב כו׳.
כעת, כל זה נוגע לשמים ולארץ כפי שהם עכשיו: תחילה צריכה להיות בחינת ״ארץ״, רצוא [כמיהה לצאת], ולאחר מכן היא מקבלת מבחינת ״שמים״, שוב [חזרה וקליטה] וכו׳.
כל מה שנאמר עד כה מתאר את השמים ואת הארץ כפי שהם עכשיו: תחילה ה״ארץ״ של הרצוא, ולאחר מכן ה״שמים״ של השוב, המתקבלים בתגובה.
אבל לע״ל [לעתיד לבוא] כתיב הנני עושה חדשה1 בארץ.2 ופי׳ וענין התחדשות זו בבחי׳ ארץ. היינו משום דלע״ל [דלעתיד לבוא] לא יהיה שייך בחי׳ רצוא דארץ ע״ד שהוא עכשיו
אבל על העתיד לבוא נאמר: ״הנני עושה חדשה בארץ״. משמעותו ותוכנו של החידוש הזה בבחינת ״ארץ״ הם שבעתיד לבוא לא תהיה עוד שייכת בחינת הרצוא של ״ארץ״ כפי שהיא עכשיו,
הנביאים מדברים על ״הנני עושה חדשה בארץ״ לעתיד לבוא. ניסוחו של אדמו״ר הזקן מחבר את ״הנני עושה חדשה״ של ישעיהו עם ״חדשה בארץ״ של ירמיהו. החידוש יהיה ב״ארץ״ עצמה: הרצוא כפי שאנו מכירים אותו לא יהיה שייך עוד.
שהוא ענין הרצוא והתשוקה לצאת מההפך אשר החושך יכסה ארץ3 כו׳ כנ״ל בענין פסוד״ז [פסוקי דזמרה]
שהוא עניין הרצוא והכמיהה לצאת מן ההפך, שבו ״החושך יכסה ארץ״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל בעניין פסוקי דזמרה [פסוקי שבח] (פסוד״ז),
הרצוא של היום הוא כמיהה לפרוץ החוצה מן ההפך, מן המצב שבו ״החושך יכסה ארץ״. משום כך, כפי שהוסבר לעיל, יש צורך בפסוקי דזמרה.
שהוא בחי׳ רוממות אל בגרונם4 כדי שעי״ז נעשה חרב פיפיות לעשות נקמה בגוים5 הוא נה״ב [נפש הבהמית] והגוף כו׳ דהיינו שע״י הרצוא נעשה בטול רצון בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא.
שהוא בחינת ״רוממות אל בגרונם״, כדי שעל ידי כך נעשית ״חרב פיפיות לעשות נקמה בגוים״ — שהם הנפש הבהמית והגוף וכו׳; כלומר, על ידי הרצוא מתרחש ביטול הרצון, בחינת ״אתהפכא חשוכא לנהורא״.
פסוקי דזמרה, ״רוממות אל בגרונם״, נעשים ל״חרב פיפיות לעשות נקמה בגוים״, שכאן הכוונה לנפש הבהמית ולגוף. באמצעות הרצוא מתבטל רצונו של האדם עצמו, ו״החושך״ נהפך ל״אור״ — כוחות ההסתר עצמם נהפכים לקדושה.
שזה אינו שייך רק עכשיו שיש קליפות המסתירים עד שהחשך יכסה ארץ והוא בחי׳ לבושים המלבישים ומסתירים וכמ״ש אלביש שמים קדרות6 כו׳.
הדבר שייך רק לעכשיו, כאשר יש קליפות המסתירות, עד ש״החושך יכסה ארץ״; זוהי בחינת לבושים העוטפים ומסתירים, כמו שנאמר: ״אלביש שמים קדרות״ וכו׳.
כל זה שייך רק להווה, שבו הקליפות מסתירות את האלוקות כמו לבושים המכסים אותה, כפי שמתואר ב״אלביש שמים קדרות״. במקום שאין חושך, אין ממה לפרוץ החוצה.
הרצוא של ההווה הוא מאבק לברוח מן ההסתר ולהפוך חושך לאור. ה״ארץ החדשה״ שלעתיד לבוא תהיה שונה, משום שההסתר הזה כבר לא יהיה קיים.
הביטוי ״אתהפכא חשוכא לנהורא״, וכן רעיון ההפיכה ממרירות למתיקות בפסקה 20, מקורם בזהר. הם מתארים את צורת העבודה הנעלית ביותר: הכוח המתנגד אינו רק מוכרע, אלא נהפך בעצמו לקדושה.
מראי מקומות
- 1הנני עושה חדשה · Isaiah 43:19
- 2חדשה בארץ · Jeremiah 31:22
- 3החושך יכסה ארץ · Isaiah 60:2
- 4רוממות אל בגרונם · Psalms 149:6
- 5לעשות נקמה בגוים · Psalms 149:7
- 6אלביש שמים קדרות · Isaiah 50:3
18ולכן הוזהרנו בק״ש [בקריאת שמע] השמרו לכם1 פן יפתה לבבכם וסרתם כו׳ והשתחויתם פי׳ שכל קליפה המסתר׳ נק׳ אלהים אחרים ועבודת כוכבים
לכן הוזהרנו בקריאת שמע: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם כו׳״, ״והשתחויתם״. פירוש הדבר הוא שכל קליפה מסתירה נקראת ״אלהים אחרים״ ועבודת כוכבים;
מכיוון שההסתר קיים כעת, קריאת שמע מזהירה: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם... והשתחויתם״ [לאלהים אחרים]. במונחים של חסידות, כל קליפה מסתירה היא ״אלהים אחרים״: כל דבר שמסתיר את האלוקות הוא מעין עבודה זרה.
וההשתחואה היינו בחינת המשכה כמו ע״י השתחואה בקדושה בכריעה בברוך2 שממשיך גילוי אלקות. כך את זלעו״ז [זה לעומת זה]3 כו׳.
וההשתחוויה היא בחינת המשכה — כשם שעל ידי ההשתחוויה שבקדושה, בכריעה ב״ברוך״, ממשיכים גילוי אלוקות. כך גם ״את זלעו״ז״ [עשה אלקים] וכו׳.
השתחוויה פירושה המשכה. בקדושה, ההשתחוויה ב״ברוך״ בתפילת העמידה ממשיכה גילוי אלוקות; וכיוון ש״את זלעו״ז״ [עשה אלקים], השתחוויה ל״סטרא אחרא״ ממשיכה אליה חיות.
האזהרה שבקריאת שמע מפני השתחוויה ל״אלהים אחרים״ מתפרשת כאזהרה מפני המשכת חיות אל הקליפות המסתירות את האלוקות.
הגמרא (ברכות 12a) קובעת: ״כורע בברוך, זוקף בשם״; המאמר רואה בהשתחוויה זו ערוץ של המשכה, ואת מקבילתה בקליפה — ערוץ המזין את כוחות ההסתרה.
מראי מקומות
- 1השמרו לכם · Deuteronomy 11:16
- 2בכריעה בברוך · Berakhot 12a:24–26
- 3את זלעו״ז · Ecclesiastes 7:14
19וזהו מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] ישראל שבחוץ לארץ1 עובדי ע״ז [עבודה זרה] בטהרה הם. דהיינו כשהוא ח״ו [חס ושלום] לגמרי חוץ לארץ העליונה שהוא בחי׳ הרצון לה׳ ית׳ בחי׳ ארץ שרצתה2 כו׳
זהו [פירוש] מאמר חז״ל: ״ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע״ז בטהרה הם״. כלומר, כאשר אדם נמצא, חלילה, כולו ״מחוץ לארץ״ — הארץ העליונה, שהיא בחינת הרצון לה׳ ית׳, בחינת ״ארץ שרצתה כו׳״ —
בגמרא נאמר שיהודים החיים מחוץ לארץ ישראל ״ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע״ז בטהרה הם״ — כלומר, הם עובדים עבודה זרה בתמימות. אדמו״ר הזקן מפרש את ״הארץ״ כ״ארץ״ העליונה — הרצון והכמיהה לה׳ (״ארץ שרצתה כו׳״). מי שנמצא כולו ״מחוץ״ לארץ זו איבד כל רצוא [כמיהה ותנועה של השתוקקות] לה׳.
רק שנמשך לגמרי אחרי הבלי עוה״ז הגם שהם דברים המותרים מבחי׳ טוב שבנוגה עי״ז גורם יניקה והמשכה לבחי׳ נוגה.
אלא שהוא נמשך לגמרי אחר הבלי העולם הזה — אף שמדובר בדברים המותרים, שמקורם בטוב שבנוגה — ובכך הוא גורם יניקה והמשכה לבחינת נוגה.
אדם כזה נמשך לגמרי אחר תענוגות העולם. גם אם מדובר בדברים המותרים, שמקורם בטוב שבנוגה — קליפת נוגה, קליפה בינונית שאפשר להעלות לקדושה או שהיא עלולה ליפול — העיסוק בהם לשם עצמם מזין את נוגה במקום להעלות אותה.
אדם שאין בו שום כמיהה לה׳ והוא רודף אחר תענוגות, גם אם הם מותרים, לשם עצמם, נמצא ״מחוץ לארץ״ ו״עובד עבודה זרה בטהרה״; בכך הוא מזין את קליפת נוגה.
בתניא (ליקוטי אמרים, פרק ז׳) נאמר שדברים מותרים נובעים מקליפת נוגה; מעלים אותם כאשר משתמשים בהם לשם שמים, ואם לא כן הם מוסיפים חיות לנוגה, כפי שמתואר כאן.
מראי מקומות
- 1ישראל שבחוץ לארץ · Avodah Zarah 8a:17
- 2ארץ שרצתה · Bereshit Rabbah 5:8
20וזה נקרא השתחואה והמשכה לבחי׳ אלהים אחרים כו׳ דהיינו תוס׳ [תוספת] יניקה לחיצונים. ועי״ז ועצר את השמים1 ולא יהיה מטר שלא יהיה ההמשכה בקדושה מבחי׳ שוב דשמים עליונים כו׳
הדבר נקרא השתחוויה והמשכה אל בחינת ״אלהים אחרים״ וכו׳ — כלומר, תוספת יניקה לכוחות החיצוניים. ובעקבות זאת מתקיים ״ועצר את השמים ולא יהיה מטר״: לא תהיה המשכה בקדושה מבחינת השוב [המשכה חוזרת מלמעלה למטה] של השמים העליונים וכו׳.
רדיפה אחר ענייני העולם לשם עצמם היא השתחוויה ל״אלהים אחרים״: היא מעניקה תוספת יניקה לכוחות החיצוניים (הקליפות). התוצאה המתוארת בקריאת שמע — ״ועצר את השמים ולא יהיה מטר״ — פירושה שהשוב, המשכת הקדושה מן ״השמים״ העליונים, נמנע.
ובהיות כן צריך כ״א [כל אחד / כל אחת] לעורר בחי׳ רצוא אם ישים אליו לבו2 לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו כו׳
לכן על כל אדם לעורר את בחינת הרצוא [תנועת הכיסופים לצאת ולהתקרב לה׳] — ״אם ישים אליו לבו״ — כדי להפוך חושך לאור ומר למתוק וכו׳,
לכן על כל אדם לעורר את הרצוא, להפנות את לבו אל ה׳, כדי להפוך חושך לאור ומר למתוק.
ו״ולעבדו בכל לבבכם״ וכו׳, שהיא בחינת ״ארץ״; ובעקבות זאת, ״ונתתי מטר ארצכם״ וכו׳ — זו בחינת השוב.
זהו ״ולעבדו בכל לבבכם״, ״ארץ״ של הרצוא; ובעקבות זאת בא ״ונתתי מטר ארצכם״, השוב מן השמים. הפסקה השנייה של קריאת שמע מתארת אפוא הן את הבעיה והן את תיקונה.
משא״כ לעתיד לבא דכתיב ואת רוח הטומאה5 אעביר כו׳ ולא יהיה כלל בחי׳ קליפה המסתרת גילוי אלקות וכן נאמר ולא יכנף עוד מוריך6 והיו עיניך רואות כו׳.
לא כך יהיה לעתיד לבוא, שעליו נאמר ״ואת רוח הטומאה אעביר״ וכו׳: לא תהיה כלל קליפה שתסתיר את גילוי האלוקות. ונאמר גם ״ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות״ וכו׳.
לעתיד לבוא יהיה הדבר שונה: ה׳ מבטיח ״ואת רוח הטומאה אעביר״, ולכן שום קליפה לא תסתיר את האלוקות, ו״ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות״.
א״כ א״צ [אין צריך / אינו צריך] כלל ענין בחי׳ הביטול של היש שזהו בחי׳ הרצוא דעכשיו לצאת מבחי׳ ההפך המנגד כו׳.
אם כן, לא יהיה כלל צורך בביטול של ה״יש״ [תחושת הקיום העצמי], שהוא בחינת הרצוא של עכשיו — לצאת מן הצד המנוגד לו וכו׳.
אז לא יהיה צורך לבטל את תחושת העצמי (היש), כפי שהרצוא של היום עושה כשהוא פורץ אל מחוץ למצב ההפוך לו.
וזהו הנני עושה חדשה בארץ. פי׳ שלא יהיה כמו עכשיו בחי׳ רצוא ואתעדל״ת [ואתערותא דלתתא] שעי״ז יהיה ההמשכה שאז כיון שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה א״כ אין שייך רצוא כו׳
וזהו [פירוש] ״הנני עושה חדשה בארץ״. כלומר, לא תהיה אז, כפי שיש עכשיו, בחינת רצוא ואתערותא דלתתא, שמכוחה באה ההמשכה; שכן אז, מאחר שהגילוי למטה יהיה כפי שהוא למעלה, לא יהיה מקום לרצוא וכו׳.
זהו ה״הנני עושה חדשה בארץ״: ה״ארץ״ לא תהיה עוד בחינת רצוא מסוג זה. כעת ההמשכה תלויה ברצוא שלנו, באתערותא דלתתא; אז, מכיוון שהאלוקות תתגלה למטה בגלוי כפי שהיא למעלה, לא יהיה עוד לאן לרוץ.
(ובזה י״ל [יש לומר] מ״ש כי ההרים ימושו7 כו׳ כי הר היינו בחי׳ רצוא כנודע מענין לא כאברהם שקראו הר8 כו׳ ואז יתבטל בחי׳ זו כיון שגם למטה יהיה הגילוי ממש עין בעין יראו9 כו׳)
(ובכך אפשר להסביר את הכתוב ״כי ההרים ימושו״ וכו׳, שכן ״הר״ הוא בחינת רצוא, כידוע בעניין ״לא כאברהם שקראו הר״ וכו׳; ואז תתבטל בחינה זו, מאחר שגם למטה יהיה גילוי ממש — ״עין בעין יראו״ וכו׳.)
הערת אגב: בכך מתבאר ״כי ההרים ימושו״. ״הר״ מסמל רצוא, את השאיפה לעלות מעלה (בגמרא נאמר שאברהם קרא למקום המקדש ״הר״). כאשר האלוקות נראית למטה ״עין בעין יראו״, אין עוד צורך בעלייה.
וע״כ אמר שיהיה אז בחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה10 אני דוקא דהיינו מצד אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] בלבד ולא מצד אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] כלל כי א״צ [אין צריך / אינו צריך] אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] רק לברר ולהפך מחשוכא לנהורא כנ״ל
ולכן נאמר שאז יהיו ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״ — ״אני״ דווקא, כלומר, מכוח אתערותא דלעילא בלבד, ולא מכוח אתערותא דלתתא כלל; שכן אתערותא דלתתא נחוצה רק כדי לברר ולהפוך חושך לאור, כנזכר לעיל.
לכן ה׳ אומר ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״ — ״אני״, מכוח אתערותא דלעילא בלבד. אתערותא דלתתא נחוצה רק כדי לברר את העולם ולהפוך את החושך שבו לאור.
אבל לע״ל [לעתיד לבוא] שא״צ [שאין צריך / שאינו צריך] לזה יהי׳ [יהיה] בחי׳ אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] לבד ע״כ אמר אשר אני עושה
אבל לעתיד לבוא, כשלא יהיה בכך צורך, תהיה אתערותא דלעילא בלבד. לכן אמר: ״אשר אני עושה״.
לעתיד לבוא, כשלא יהיה חושך שצריך להפוך, הכול יבוא מלמעלה בלבד; לכן נאמר ״אשר אני עושה״.
והיינו שקורא אותן בשם שמים חדשים וארץ חדשה. פי׳ שבאים בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה מצד עצמות המאציל אשר לא היה עדיין בחי׳ כזו בבחי׳ גילוי בראשית ההשתלשלות.
וזו הסיבה שהוא מכנה אותם ״שמים חדשים״ ו״ארץ חדשה״. כלומר, הם באים בגילוי מלמעלה למטה, מצד עצמות המאציל, מדרגה כזו שעדיין לא הייתה בגילוי בראשית ההשתלשלות.
לכן הם מכונים ״שמים חדשים״ ו״ארץ חדשה״: הגילוי הזה בא מעצמותו ממש של ה׳, ״המאציל״, מדרגה שמעולם לא התגלתה אפילו בראשית ההשתלשלות.
כמו דכתיב ביום עשות11 ה׳ אלקים ארץ ושמים ענין אלקים זה היינו בחי׳ הצמצום וההסתר.
כמו שכתוב: ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״. אלקים כאן הוא בחינת הצמצום וההסתר.
לעומת זאת, השמים והארץ של עכשיו נבראו, כפי שנאמר בבראשית ב, ד, על ידי ״ה׳ אלקים״; ו״אלקים״ הוא שמו של הצמצום — כיווץ והסתרה.
ששמים וארץ דעכשיו נמשכו על ידי שם אלקים כמ״ש בראשית ברא אלקים12 כו׳ וע״י ארץ שהוא בחי׳ רצוא נמתק הדין והצמצום דשם אלקים המעלים והמסתיר.
שהרי השמים והארץ של עכשיו נמשכו באמצעות השם אלקים, כמו שכתוב: ״בראשית ברא אלקים״ וכו׳; ובאמצעות ״ארץ״, שהיא בחינת רצוא (תנועה של כמיהה כלפי מעלה), נמתקים הדין והצמצום של השם אלקים, המעלים והמסתיר.
העולם הנוכחי בא לידי קיום באמצעות השם אלקים (״בראשית ברא אלקים״). הרצוא של ״ארץ״ הוא שממתיק — פשוטו כמשמעו — את הדין ואת ההסתרה של אלקים.
כעת, מכיוון שיש הסתר, ההמשכה מן ״השמים״ תלויה ברצוא שלנו; לעתיד לבוא, כשלא יהיה הסתר, ״השמים החדשים והארץ החדשה״ יבואו מעצמות ה׳ בלבד, מכוח אתערותא דלעילא, שלא כעולם הזה, שנוצר באמצעות השם אלקים המצמצם.
״המתקת הדינים״ היא מונח קבלי המתאר ריכוך של כוח הצמצום שבגבורה באמצעות חיבורו למקורו; כאן רצוא של הנשמה עושה זאת, ומוביל לייחוד אלקים והוי׳ המתואר בפסקה הבאה.
מראי מקומות
- 1ועצר את השמים · Deuteronomy 11:17
- 2אם ישים אליו לבו · Job 34:14
- 3ולעבדו בכל לבבכם · Deuteronomy 11:13
- 4ונתתי מטר ארצכם · Deuteronomy 11:14
- 5ואת רוח הטומאה · Zechariah 13:2
- 6ולא יכנף עוד מוריך · Isaiah 30:20
- 7כי ההרים ימושו · Isaiah 54:10
- 8לא כאברהם שקראו הר · Pesachim 88a:4
- 9עין בעין יראו · Isaiah 52:8
- 10השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה · Isaiah 66:22
- 11ביום עשות ה׳ אלקים · Genesis 2:4
- 12בראשית ברא אלקים · Genesis 1:1
21וזהו ביום עשות1 ה׳ אלקים שנכלל אלקים זה בהוי״ה וזהו פי׳ עשות ה׳ אלקים. היינו יחוד והתכללות שמות אלו יחד.
זהו [פירוש] ״ביום עשות ה׳ אלקים״: אלקים זה נכלל בהוי׳. זהו פירוש ״עשות ה׳ אלקים״ — ייחוד והתכללות של שני השמות יחד.
הצמדת השמות ״ה׳ אלקים״ בפסוק מבטאת שהשם אלקים (צמצום) נכלל בהוי׳ (האינסוף). ״עשות ה׳ אלקים״ פירושו, אפוא, ייחוד ומיזוג של שני השמות הללו.
וכ״ז [וכל זה] הוא ע״י ארץ ושמים בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב]. אך צ״ל ארץ קדמה דוקא בחי׳ רצוא תחלה.
כל זה נעשה באמצעות ״ארץ ושמים״, בחינת רצוא [תנועה של התעלות כלפי מעלה] ושוב [חזרה והמשכה למטה]; אך דווקא הארץ צריכה להקדים — תחילה בחינת רצוא.
ייחוד זה נעשה באמצעות ״ארץ ושמים״, רצוא ושוב; ובסדר הנוכחי הארץ צריכה להקדים, כפי שנאמר ״ארץ ושמים״.
אבל לעתיד שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה הוא בחי׳ אשר אני עושה ולא ע״י צמצומים דשם אלקים
אבל לעתיד לבוא, כשיהיו ״שמים חדשים וארץ חדשה״, זו תהיה בחינת ״אשר אני עושה״, ולא באמצעות הצמצומים של שם אלקים.
לעתיד לבוא, השמים והארץ החדשים יהיו בבחינת ״אשר אני עושה״, בלי הצמצומים של אלקים.
ואז יהיו שמים קודם כי א״צ [אין צריך / אינו צריך] לבחי׳ קדימת הרצוא כו׳ וזהו ויצא כברק חצו2 שהוא בחי׳ גילוי מלמעלה למטה:
ואז השמים יהיו קודמים, כי לא יהיה צורך בכך שבחינת רצוא תקדים וכו׳. וזהו [פירוש] ״ויצא כברק חצו״, שהיא בחינת גילוי מלמעלה למטה.
לכן השמים יהיו קודמים, שכן לא יהיה צורך ברצוא שקודם להם. ״ויצא כברק חצו״ של זכריה מתאר גילוי כזה, המאיר מלמעלה למטה.
כעת הייחוד של אלקים עם הוי׳ נעשה באמצעות רצוא ואחר כך שוב, כשהארץ קודמת לשמים; לעתיד לבוא הגילוי יבוא ישירות מלמעלה, והשמים יהיו קודמים לארץ.
שני הפסוקים שהמאמר משווה ביניהם נבדלים בסדר: בבראשית ב, ד נאמר ״ארץ ושמים״ — הסדר הנוכחי, שבו רצוא קודם; ואילו בישעיהו סו, כב נאמר ״שמים חדשים וארץ חדשה״ — הסדר העתידי, שבו הגילוי מלמעלה בא תחילה.
מראי מקומות
- 1ביום עשות ה׳ אלקים · Genesis 2:4
- 2ויצא כברק חצו · Zechariah 9:14
רצוא ושוב בתוך ההמשכה האלוקית ¶22–26
22אך הנה צריך להבין בענין השמים החדשים וארץ החדשה
אך צריך להבין את עניינם של השמים החדשים והארץ החדשה.
אדמו״ר הזקן מצביע על קושי בפסוק שבמאמר עצמו.
דאם הם באים רק בבחי׳ אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] לבד שזהו פי׳ אשר אני עושה1 כו׳ א״כ איך יתכן בזה בחי׳ ארץ בחי׳ רצוא מלשון רץ כנ״ל
אם הם באים רק מתוך אתערותא דלעילא בלבד, שזהו פירוש ״אשר אני עושה״ וכו׳, אם כן איך ייתכן שתהיה בכך בחינת ״ארץ״ — בחינת רצוא, מלשון ״רץ״ (ריצה כלפי מעלה), כפי שנתבאר לעיל?
השמים והארץ החדשים אמורים לבוא אך ורק מתוך אתערותא דלעילא; זו משמעות הביטוי ״אשר אני עושה״. אם כך, איך יכולה להיות לעתיד לבוא גם בחינת ״ארץ״, אם ״ארץ״ פירושה רצוא — תנועתו של הנברא בריצה כלפי מעלה, אל ה׳?
(והרי לעתיד לא שייך בחי׳ רצוא כלל אפי׳ [אפילו] מלמטה כמשנת״ל [כמו שנתבאר לעיל]. וכ״ש [וכל שכן] לכאורה דלא שייך בחי׳ זו בהגילוי שמלמעלה שהוא בחי׳ אשר אני עושה).
(שהרי לעתיד לבוא לא שייכת בחינת רצוא כלל, אפילו מלמטה, כפי שנתבאר לעיל; ועל אחת כמה וכמה שלכאורה בחינה זו אינה שייכת לגילוי שמלמעלה, שהוא בחינת ״אשר אני עושה״.)
ההערה שבסוגריים מחדדת את השאלה: כבר הובהר שלעתיד לבוא אפילו לנבראים שלמטה לא תהיה בחינת רצוא; ואם כן, על אחת כמה וכמה שלכאורה אין מקום לרצוא בגילוי שבא מלמעלה, מה׳.
ולמה אמר והארץ החדשה אשר אני עושה לא היה לו להזכיר רק בחי׳ שמים לבד.
מדוע, אם כן, אמר ״והארץ החדשה אשר אני עושה״? היה לו להזכיר רק את בחינת השמים.
מדוע, אם כן, נאמר בפסוק ״והארץ החדשה אשר אני עושה״, ולא רק על שמים חדשים?
אך הענין הוא דגם בבחי׳ אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] בלבד יש ב׳ מדרגות הללו דרו״ש [דרצוא ושוב] רק שהשמים קדמו לארץ.
אך העניין הוא שגם באתערותא דלעילא בלבד יש שתי מדרגות אלה, רצוא ושוב (תנועה של חזרה), אלא שהשמים קדמו לארץ.
התשובה בקצרה: גם בהמשכה שבאה כולה מלמעלה יש שתי תנועות, רצוא ושוב, אלא שכאן ״שמים״ קודמים ל״ארץ״. הפסקאות הבאות מסבירות כיצד.
הפסקה שואלת כיצד גילוי אלוקי שבא כולו מלמעלה יכול לכלול ״ארץ״ (רצוא), ומשיבה בקצרה שגם בתוך ההמשכה האלוקית עצמה קיימים רצוא ושוב, אלא שסדרם הפוך.
מראי מקומות
- 1אשר אני עושה · Isaiah 66:22
23ולהבין איך יתכן בחי׳ רצוא בעצמות המאציל מאחר שאין דבר מסתיר לפניו כלל.
כדי להבין כיצד ייתכן רצוא (ratzo) בעצמות המאציל, שהרי שום דבר אינו מסתיר מפניו כלל:
עד עכשיו תואר הרצוא ככמיהה של נברא לצאת מן ההסתר. כיצד יכולה להיות תנועה כזאת בעצמותו של ה׳, שבה שום דבר אינו מסתיר דבר?
הנה יובן עד״מ שאנו רואים בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב] בגוף האדם הגשמי ברוח החיים אשר בקרבו שדופק בלבו ונק׳ בזוהר דפיקו דלבא שהחיות שבלב הוא בא בנשימה דוקא רו״ש [רצוא ושוב] בהתפשטות והסתלקות
הדבר יובן באמצעות משל. אנו רואים תנועה של רצוא ושוב בגופו הגשמי של האדם, ברוח החיים שבתוכו, הפועמת בלבו ונקראת בזהר ״דפיקו דלבא״ (defiku deliba). חיות הלב באה דווקא באמצעות הנשימה — רצוא ושוב, בהתפשטות ובהסתלקות —
המשל הוא מגוף האדם: רוח החיים שבלב פועמת; בזהר היא נקראת ״דפיקו דלבא״, פעימת הלב. חיות הלב פועלת בדומה לנשימה — היא מתפשטת ומסתלקת, וזוהי תנועת הרצוא והשוב.
וכן חוזר חלילה שמתפשט וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט כדפק שביד שהחיות נמשך ומתפשט וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט.
וכך הדבר חוזר שוב ושוב: היא מתפשטת, מסתלקת, ואז מתפשטת שוב, כמו הדופק ביד, שבו החיות נמשכת ומתפשטת, מסתלקת שוב ומתפשטת שוב.
הדופק שבשורש כף היד מראה את אותו קצב: החיות מתפשטת, נסוגה ומתפשטת שוב, ללא הרף.
וכן הוא ממש בדפיקו דלבא1 שהוא ענין התפשטות והסתלקות והתפשטות של רוח החיים שבלב והיינו ממש כמו בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב].
כך בדיוק גם בפעימת הלב: זהו עניין ההתפשטות, ההסתלקות וההתפשטות של רוח החיים שבלב, והוא ממש כמו בחינת רצוא ושוב.
פעימת הלב היא בדיוק הקצב הזה של התפשטות והסתלקות של רוח החיים, והיא מקבילה לרצוא ושוב.
ונמצא רו״ש [רצוא ושוב] כזה הוא הכל בגוף האדם עצמו עדיין ולא מזולתו אליו (ור״ל [ורוצה לומר] שרו״ש [שרצוא ושוב] זה2 הוא כענין המשכת חיות הנפש בהגוף שסדר המשכה זו הוא ע״י התפשטות והסתלקות כו׳ שזהו בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב])
נמצא שתנועת רצוא ושוב כזאת מתרחשת עדיין כולה בתוך גוף האדם עצמו, ולא מדבר אחר אל הגוף (כלומר, רצוא ושוב זה דומה להמשכת חיות הנפש לתוך הגוף; סדר המשכה זו הוא באמצעות התפשטות והסתלקות וכו׳, וזוהי בחינת רצוא ושוב).
הנקודה החשובה היא שתנועת הרצוא והשוב הזאת מתרחשת כולה בתוך הגוף עצמו; שום דבר שמחוץ לו אינו חוסם את החיות או מושך אותה ממנו. זהו פשוט האופן שבו חיות הנפש זורמת לתוך הגוף — באמצעות התפשטות והסתלקות.
וגם הנה יובן עוד במשל זה שבדפיקו דלבא שאין הרצוא קודם לשוב אלא אדרבה השוב קודם לרצוא
ועוד אפשר ללמוד מן המשל הזה, שבפעימת הלב הרצוא אינו קודם לשוב; להפך, השוב קודם לרצוא.
המשל מלמד נקודה נוספת: בפעימת הלב השוב בא לפני הרצוא.
כנראה בחוש שבראשונה הוא ההתפשטות והמשכת החיות בלב שזהו כמו בחי׳ שוב המשכת האור בהכלי. ואמנם תכף ומיד חוזר ומסתלק והוא בחי׳ רצוא והסתלקות האור מהכלי וחוזר ומתיישב וכן חוזר חלילה.
כפי שרואים בבירור: תחילה יש התפשטות והמשכת חיות אל הלב, בדומה לבחינת שוב — המשכת האור לתוך הכלי. אך מיד לאחר מכן החיות מסתלקת שוב, וזוהי בחינת רצוא — הסתלקות האור מן הכלי. אחר כך היא מתיישבת שוב, וכך הדבר חוזר חלילה.
כפי שכל אדם יכול לחוש, תחילה החיות מתפשטת לתוך הלב, בדומה לשוב, כשהאור נכנס לכלי; מיד היא מסתלקת — בדומה לרצוא, כשהאור יוצא מן הכלי — ואז מתיישבת שוב, וחוזר חלילה.
וכדמיון הנשימה ב, דמהבל הפה שבתחלה יתפשט ההבל והרוח ומיד יחזור בחזרה וחוזר ומתפשט. וכדוגמא הזאת יובן למשכיל למעלה בבחי׳ רצוא ושוב3 שמלמעלה למטה
הדבר דומה לנשימה, להבל היוצא מן הפה: בתחילה ההבל והרוח מתפשטים החוצה, ומיד חוזרים פנימה, ואז מתפשטים שוב. על פי הדוגמה הזאת יוכל מי שמעמיק להבין את עניין הרצוא והשוב למעלה, מלמעלה למטה.
הנשימה דומה לכך: תחילה ההבל יוצא, אחר כך חוזר פנימה, ואז יוצא שוב. מן הדוגמה הזאת יכול הקורא המעמיק להבין את הרצוא והשוב בזרימה מלמעלה למטה.
(ולא בבחי׳ רו״ש [רצוא ושוב] שוהחיות רצוא ושוב של הנבראי׳ [הנבראים] כו׳. כ״א אדרבה ג״כ בהשפעה עליונה של א״ס ב״ה בכלים ועולמות.
(ולא [רק] בנוגע לרצוא (ratzo, הסתלקות) ושוב (shov, התפשטות) של ״והחיות רצוא ושוב״ אצל הנבראים וכו׳; אלא אדרבה, גם בהשפעה העליונה של אין סוף ברוך הוא בכלים ובעולמות.
ההערה בסוגריים: רצוא ושוב קיימים לא רק אצל הנבראים, כמו החיות שבחזון יחזקאל, אלא גם בהמשכת אין סוף אל הכלים — הספירות — והעולמות.
וגם אפי׳ [אפילו] ממש בראשית מראשית ההמשכה מא״ס ב״ה להתלבש בשרש בחי׳ הכלים שהן שרש כל העולמות עליונים ותחתונים שייך ג״כ רצוא ושוב שהוא הסתלקות והתפשטות.
וגם ממש בראשית, מתחילת ההמשכה מאין סוף ברוך הוא להתלבש בשורש הכלים, שהם שורש כל העולמות, העליונים והתחתונים, שייכים גם רצוא ושוב — שהם הסתלקות והתפשטות.
גם בשלב הראשון ממש, כשהאור אין סוף נמשך להתלבש בשורש הכלים — מקור כל העולמות — יש הסתלקות והתפשטות.
כי מיד שנמשך ומתפשט צ״ל הסתלקות שאל״כ [שאם לא כן] יתבטלו הכלים מהיות בחי׳ כלים כו׳ רק שההתפשטות הוא קודם. והוא כמו בחי׳ השוב ואח״כ הוא בחי׳ הסתלקות ורצוא וכן חוזר חלילה. ועמ״ש במ״א ע״פ ויקחו לי תרומה45 כו׳)
כי מיד כשהאור נמשך ומתפשט, צריכה להיות הסתלקות; שאם לא כן, הכלים היו מתבטלים מבחינתם ככלים וכו׳. אלא שההתפשטות קודמת. זהו מעין בחינת שוב, ואחר כך באה בחינת הסתלקות ורצוא, וכך חוזר חלילה. וראו מה שמבואר במקום אחר על הפסוק ״ויקחו לי תרומה״ וכו׳),
הסיבה היא שאם האור היה ממשיך להתפשט בלי להסתלק, הכלים היו מוצפים בו ומפסיקים להיות כלים. לכן ההמשכה צריכה לפעום. ובכל זאת, ההתפשטות באה קודם — שוב — ואחריה ההסתלקות — רצוא. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״ויקחו לי תרומה״ להרחבה.
דשייך ג״כ בחי׳ רצוא. רק שהתפשטות האור קודם לבא ואח״כ מיד חוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט.
שגם בחינת רצוא שייכת כאן; אלא שהתפשטות האור באה קודם, ואחר כך הוא מסתלק מיד ושוב מתפשט.
כאן חוזרים למשפט העיקרי: גם בהמשכה מלמעלה שייכת בחינת רצוא; אלא שכאן התפשטות האור באה קודם, ואחר כך הוא מסתלק מיד ומתפשט שוב.
וזהו ענין קול דודי דופק6 שהקול וההמשכה מלמעלה למטה הוא ג״כ כמו בחי׳ הדפק הנ״ל.
וזהו עניין ״קול דודי דופק״ (dofek, פעימה): הקול וההמשכה מלמעלה למטה הם גם כמו הדופק שנזכר לעיל.
זו המשמעות של ״קול דודי דופק״ (dofek) שבשיר השירים: ה״קול״ האלוקי הנמשך אלינו פועם כמו פעימות הלב (dofek).
באמצעות המשל מפעימת הלב ומהנשימה, הפסקה מראה שרצוא ושוב קיימים גם בזרימה האלוקית עצמה: כקצב של התפשטות והסתלקות, המאפשר לאור לשכון בכלים ולשמור עליהם בשלמותם — כשההתפשטות, כלומר השוב, באה תחילה.
ההסתלקות כאן אינה הסתרה שנכפית מבחוץ, כמו הקליפות של העולם הזה; זהו הקצב הפנימי שבאמצעותו אור אין־סוף יכול לשכון בכלים מוגבלים מבלי שהכלים יאבדו את מציאותם.
מראי מקומות
- 1הוא ממש בדפיקו דלבא · נתבאר בלקו״ת פ׳ פקודי ה, ד ואילך ובביאור שם ז, ד ובכ״מ.
- 2ור״ל שרו״ש זה · ראה לקו״ת פ׳ חקת סה, א.
- 3רצוא ושוב · Ezekiel 1:14
- 4ועמ״ש במ״א ע״פ ויקחו לי תרומה · ראה אוה״ת תרומה ע׳ א׳שסח ואילך.
- 5ויקחו לי תרומה · Exodus 25:2
- 6קול דודי דופק · Song of Songs 5:2
24ונק׳ זה בע״ח [בעץ חיים]1 בשם מטי ולא מטי2 שהאור מטי ומתפשט וחוזר ומסתלק ולא מטי. שבחי׳ מטי הוא בחי׳ ההתפשטות קודם לבחי׳ לא מטי. והכל בבחי׳ אלקות עצמו.
בספר עץ חיים (עץ חיים) מכונה הדבר ״מטי ולא מטי״ (mati velo mati; [מגיע ואינו מגיע]): האור מגיע ומתפשט, ואז חוזר ומסתלק ואינו מגיע. בחינת ״מטי״, כלומר ההתפשטות, קודמת לבחינת ״לא מטי״. וכל זה בתוך האלוקות עצמה.
עץ חיים, שבו תיעד רבי חיים ויטאל את תורת האריז״ל, מכנה בשער ז׳ (שער מטי ולא מטי) את הפעימה הזאת ״מטי ולא מטי״: האור מגיע אל הכלי, ואז מסתלק ואינו מגיע. תחילה בא ״מטי״. וכל זה מתרחש בתוך האלוקות עצמה, ולא באמצעות הסתר חיצוני כלשהו.
וזהו כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא.34 ענין דמיון שפע האלקות לאש. הוא מפני שהאש טבעו בבחי׳ הסתלקות אחר ההתפשטות כדמיון דפיקו דלבא.
וזהו [פירוש] ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא״. הסיבה לכך שהשפע האלוקי נמשל לאש היא שטבע האש להסתלק לאחר ההתפשטות, בדומה לפעימות הלב.
לכן התורה מכנה את ה׳ ״אש אוכלה״. טבעה של האש להתלקח ולהתפשט ואז לסגת — היא מהבהבת — בדומה לפעימות הלב, ולכן היא דימוי מתאים לשפע האלוקי.
המושג הקבלי ״מטי ולא מטי״ והדימוי של ה׳ כאש מבטאים שניהם את פעימת ההתפשטות וההסתלקות בתוך האלוקות עצמה.
במקומות אחרים בחסידות, נטיית האש כלפי מעלה, אל מקורה, היא דגם לרצוא (ratzo; [תנועת הנפש כלפי מעלה]); כאן הדגש הוא על קצב הלהבה, שמתחיל בהתלקחות כלפי חוץ ורק לאחר מכן היא מסתלקת, בדומה ל״מטי״ שקודם ל״לא מטי״.
מראי מקומות
- 1ונק׳ זה בע״ח · שער מטי ולא מטי. וראה לקו״ת פ׳ מסעי צה, ג. סה״מ תרס״ו ע׳ מג ואילך.
- 2מטי ולא מטי · Sefer Etz Chaim 7:1:1–3
- 3כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא · ואתחנן ד, כד.
- 4כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא · Deuteronomy 4:24
25וזהו ענין השמים החדשים והארץ החדשה. שהוא בחי׳ ההמשכה העליונה אשר נמשך באתעדל״ע [באתערותא דלעילא] לבד בזה יש ג״כ בחי׳ שמים וארץ.
וזהו עניינם של ״השמים החדשים והארץ החדשה״: בהמשכה העליונה, הנמשכת מכוח אתערותא דלעילא בלבד, יש גם בחינות של שמים וארץ.
כך מתיישבת השאלה שבפסקה 22: גם בשמים החדשים ובארץ החדשה, הנמשכים מלמעלה בלבד, יש ״שמים״ ו״ארץ״.
ההמשכה בחי׳ מטי נק׳ שמים ובחי׳ ההסתלקות האור מהכלי הנק׳ לא מטי זהו בחי׳ ארץ מל׳ רצוא.
ההמשכה, בחינת ״מטי״ [הגעה], נקראת ״שמים״; ובחינת הסתלקות האור מן הכלי, הנקראת ״לא מטי״ [אי־הגעה], היא בחינת ״ארץ״, מלשון רצוא [ריצה חזרה למעלה].
בהמשכה האלוקית עצמה, כשהאור נמשך אל הכלי — בחינת ״מטי״ — זהו ״שמים״; וכשהאור מסתלק מן הכלי — בחינת ״לא מטי״ — זהו ״ארץ״, רצוא.
בהמשכה האלוקית העתידית, הבאה מלמעלה בלבד, ״שמים״ הם הגעת האור אל הכלי, ו״ארץ״ היא הסתלקותו ממנו.
26ולכן כאן קדם שמים לארץ בהיות בחי׳ מטי קדם לבחי׳ לא מטי. משא״כ ברצוא ושוב דנבראים צ״ל תחלה ארץ בחי׳ רצוא ואח״כ שמים בחי׳ שוב. וכמ״ש והחיות רו״ש [רצוא ושוב]1 וכתיב ביום עשות כו׳ ארץ ושמים2 כנ״ל.
לכן כאן ״שמים״ קודמים ל״ארץ״, שכן בחינת מטי (הגעה) קודמת לבחינת לא מטי (אי־הגעה). לא כך ברצוא ושוב של הנבראים: שם צריך תחילה ״ארץ״, בחינת רצוא (כמיהה לעלות), ואחר כך ״שמים״, בחינת שוב (חזרה). וכפי שנאמר ״והחיות רו״ש״, וכן ״ביום עשות כו׳ ארץ ושמים״, כפי שהוסבר לעיל.
לכן הפסוק אומר שמים חדשים וארץ חדשה, כשהשמים קודמים: בפעימה האלוקית, מטי קודם ללא מטי. לעומת זאת, אצל הנבראים, רצוא קודם — ״והחיות רו״ש״ ו״ארץ ושמים״ — כפי שהוסבר לעיל.
סדר המילים משקף את המקור: בזרימה האלוקית, שמים (התפשטות) קודמים לארץ (הסתלקות); אצל הנבראים, ארץ (רצוא) קודמת לשמים (שוב).
מראי מקומות
- 1והחיות רו״ש · Ezekiel 1:14
- 2ביום עשות כו׳ ארץ ושמים · Genesis 2:4
״כן יעמד זרעכם ושמכם״ ¶27–28
27וזהו ענין כאשר השמים החדשי׳ [החדשים] והארץ החדשה כו׳ עומדים לפני. לפני דייקא דהיינו בבחי׳ הפנימיו׳ ועצמיות מה שאין אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] מגעת לשם כלל. כן יעמוד זרעכם ושמכם.1
וזהו פירוש ״כאשר השמים החדשי' והארץ החדשה כו' עומדים לפני״: ״לפני״ דווקא — כלומר, במדרגת הפנימיות והעצמיות, שאליה אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] אינה מגיעה כלל. ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״.
הפסוק ממשיך ואומר שהשמים והארץ החדשים ״עומדים לפני״. המילה ״לפני״ קשורה למילה ״פנים״, שפירושה פנימי, ולכן היא מצביעה על עצמותו הפנימית של ה׳ — מדרגה ששום התעוררות אנושית אינה יכולה להגיע אליה. ואף על פי כן: ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״.
פי׳ זרעכם ושמכם הוא בחי׳ אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] וההמשכה הנמשך ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא]. כי הנה המצות נק׳ בשם זריעה כמ״ש זורע צדקות.2 ועי״ז מצמיח ישועות בגילוי אלקות מבחי׳ ש״ע [ש״ע (370)] נהורין כו׳.
פירוש ״זרעכם ושמכם״ הוא בחינת אתערותא דלתתא וההמשכה שנמשכת באמצעות אתערותא דלתתא. שהרי המצוות נקראות ״זריעה״, כמו שנאמר ״זורע צדקות״, ועל ידי כך ״מצמיח ישועות״, כלומר, מתגלה אלקות מבחינת ״ש"ע נהורין״ וכו׳.
״זרעכם ושמכם״ מייצגים את ההתעוררות מלמטה ואת מה שהיא ממשיכה. המצוות נקראות ״זריעה״, כפי שנאמר בברכה שלפני קריאת שמע, שבה ה׳ ״זורע צדקות״ ו״מצמיח ישועות״: כמו זרע, המצווה מניבה צמיחה גדולה בהרבה ממנה עצמה — גילוי מן ״ש"ע נהורין״, ביטוי מן הזהר למדרגה נעלית מאוד של אור אלקי.
ושמכם הוא בחי׳ קבלת עומ״ש [עול מלכות שמים] ויעש דוד שם.3
ו״שמכם״ הוא בחינת קבלת עול מלכות שמים, [כמו] ״ויעש דוד שם״.
״שמכם״ הוא קבלת עול מלכות שמים, כמו ״ויעש דוד שם״ — במובן הפשוט, דוד זכה לפרסום בזכות ניצחונותיו; כאן דוד משמש דגם למלכות.
החלק השני של הפסוק מבטיח שגם ״זרעכם ושמכם״ — המצוות של ישראל וקבלת עול מלכות שמים, כלומר, אתערותא דלתתא — יעמדו ״לפני״ ה׳.
דימוי הזריעה מלמד שמה שצומח גדול בהרבה ממה שנזרע: המצוות, מעשים קטנים שנעשים למטה, מביאות ל״ישועות״ — גילוי ממדרגות נעלות בהרבה מן המעשים עצמם.
מראי מקומות
- 1כן יעמוד זרעכם ושמכם · Isaiah 66:22
- 2
- 3ויעש דוד שם · II Samuel 8:13
28והנה כבר מבואר שבחי׳ שמים וארץ החדשים הוא גילוי מבחי׳ שאין אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] מגעת לשם כלל שגילוי זה יהי׳ [יהיה] לע״ל [לעתיד לבוא].
והנה, כבר הוסבר שבחינת השמים והארץ החדשים היא התגלות מבחינה שאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליה כלל; התגלות זו תהיה לעתיד לבוא.
אדמו״ר הזקן חוזר ומבהיר: השמים והארץ החדשים הם התגלות עתידית ממדרגה שאתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע אליה.
וא״כ סד״א [סלקא דעתך אמינא] שההמשכה שע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] בתומ״צ [בתורה ומצות] בבחי׳ ארץ ושמים שלנו רו״ש [רצוא ושוב] תהי׳ [תהיה] בטילה לגמרי מחמת גילוי העצום ההוא שמבחי׳ אשר אני עושה.
אם כן, אפשר היה לחשוב שההמשכה שנעשית באמצעות אתערותא דלתתא בתורה ובמצוות — בבחינת ״ארץ ושמים״ שלנו, רצוא ושוב — תתבטל לגמרי מפני אותה התגלות עצומה, שמקורה בבחינת ״אשר אני עושה״.
אפשר היה להסיק שעבודתנו בהווה — תורה ומצוות, בחינת ״ארץ ושמים״ של רצוא ושוב שאנו פועלים — תיבלע בתוך אותה התגלות עצומה ותאבד את כל משמעותה לנוכח עוצמתה.
לזה אמר כן יעמוד זרעכם ושמכם.1 שגם בחי׳ זו דאתעדל״ת [דאתערותא דלתתא] יתעלה להיות עומדים לפני בבחי׳ הפנימית ממש כמו בחי׳ שמים החדשים וארץ החדשה כו׳.
על כך אמר: ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״. גם בחינה זו של אתערותא דלתתא תתעלה ותעמוד ״לפני״, בפנימיות ממש, ממש כמו בחינת השמים החדשים והארץ החדשה וכו׳.
הפסוק משיב: ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״. גם אתערותא דלתתא שלנו תתעלה ותעמוד לפני ה׳, בפנימיות ממש, ממש כמו השמים והארץ החדשים.
וכמ״ש הנה ישכיל עבדי2 ירום ונשא וגבה מאד דהיינו עבדי הוא בחי׳ אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] בחי׳ לעבדה ולשמרה3 כו׳. הנה בחי׳ זו ממש תתעלה בעילוי אחר עילוי עד כי גבה מאד:
וכמו שכתוב: ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״. כלומר, ״עבדי״ היא בחינת אתערותא דלתתא, בחינת ״לעבדה ולשמרה״ וכו׳. בחינה זו עצמה תתעלה מעילוי לעילוי, עד ״גבה מאד״.
הפסוק בישעיהו, ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״, מבטא את אותו רעיון: ״עבדי״ היא עבודת האתערותא דלתתא, בדומה לציווי שניתן לאדם הראשון, ״לעבדה ולשמרה״. עבודה זו תעלה מדרגה אחר מדרגה, עד שתהיה ״גבה מאד״.
המאמר מסיים בכך שעבודתם של ישראל לא תידחק מפני ההתגלות העתידית שמלמעלה; גם היא תתעלה ותעמוד בנוכחותו הפנימית ביותר של ה׳.
הסיום סוגר מעגל: התורה וישראל, שלמענם נבראו השמים והארץ (בפסקה 1), הם ״זרעכם ושמכם״ שעתידים לעמוד לעד לצד השמים והארץ החדשים.
מראי מקומות
- 1כן יעמוד זרעכם ושמכם · Isaiah 66:22
- 2הנה ישכיל עבדי · Isaiah 52:13
- 3לעבדה ולשמרה · Genesis 2:15
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
באמצעות התבוננות בפסוקי דזמרה ובשמע, על האדם לעורר כיסופים לה׳ עצמו, מעבר לכל מה שיש בעולמות, וכך להתגבר על ההסתר של הנפש הבהמית. לאחר מכן, הכיסופים צריכים ״לשוב״ אל לימוד התורה ואל קיום המצוות המעשיות, כשהאדם חי בגוף למענן. מי שרודף אפילו אחר הנאות מותרות לשם עצמן, בלי כיסופים לה׳, נמצא ״מחוץ לארץ״ ומפרנס את הקליפה. ועבודה זו, הנעשית כעת באמצעות אתערותא דלתתא, תעמוד בעצמה לעד לפני ה׳.
שאלות לשיחה
- מדוע חייבים להיות לשמים ולארץ הגשמיים מקבילות רוחניות בתורה ובישראל, ומה מקביל למה?
- כיצד הניגוד בין ה׳ כ״מלך״ לבין ה׳ כ״יחיד״ מעצב את אהבת שמע?
- מדוע הרצוא שבתפילה הוא רק הכנה לשוב, וכיצד הביטוי ״על כרחך אתה חי״ מבטא זאת?
- אם הרצוא שייך לנבראים המבקשים להיחלץ מן ההסתר, כיצד ייתכן רצוא בתוך ההמשכה העצמית של ה׳? מה ממחישות פעימות הלב והאש?
- מדוע הפסוק מקדים לעתיד לבוא את השמים לארץ, ומה מבטיחה לנו האמירה ״כן יעמד זרעכם ושמכם״ על עבודתנו כיום?