ויאבק איש עמו כו׳

המאמר פותח בפסוק המתאר את האיש המסתורי שנאבק עם יעקב במשך הלילה, ומפרש אותו כמלאך הממונה על עשו, הנקרא סמאל. אדמו״ר הזקן קובע שמאבק זה הוא מלחמה בין כוחות הרע לבין הקדושה עצמה, בדומה למלחמה המתמשכת בעמלק, ומזכיר מסורת קבלית שלפיה הפגיעה בירכו של יעקב הותירה השפעה לאורך זמן.

הירך מקבילה לספירת נצח, הערוץ שממנו נמשכת הנבואה, ולכן הפגיעה בה הזיקה למקור הנבואה עד ששמואל הנביא תיקן אותו. הראיה לכך היא הביטוי של שמואל עצמו, ״נצח ישראל״, המציין את אותה מידה.

אדמו״ר הזקן מעלה קושי: לקליפות, כוחות ההסתר, אין חיות משל עצמן, והן שואבות את כל חיותן מן הקדושה; כיצד אפוא הן יכולות להילחם בה? הוא מביא כדוגמה את דברי הספרי שישמעאל יצא מאברהם, כתולדה של חסדו הבלתי מוגבל של אברהם — מותרות החסד שאין הקדושה יכולה להכיל.

תלותן בקדושה ניכרת גם בעתידן: לאחר שיבוררו מהן ניצוצות הקדושה, הן פשוט יחדלו להתקיים. שלושת הפסוקים מתארים את קיצן: רוח הטומאה תועבר, הטוב שנבלע ייפלט בחזרה, והמוות עצמו ייבלע.

הקליפות יסתיימו כאילו לא היו מעולם, וגם כעת שליטתן היא רק ״לרע לו״, כפי שנאמר בקהלת. השאלה בעינה עומדת: כיצד כוח תלוי ונידון לכליה יכול להילחם בקדושה?

התשובה מתחילה בה׳ כפי שהוא למעלה מכל העולמות: בעיניו חושך ואור שווים, ולכן אין דבר — אפילו הרע, שאינו ראוי — שנשלל ממנו. הדימוי הוא שממית בהיכל המלך: דבר קטן וחסר חשיבות עד כדי כך שאינו תופס מקום יכול להימצא אפילו בחדרי המלך, והמלך אינו מייחס לו חשיבות.

מלכי אדום שבתורה הם, על פי הקבלה, עולם התוהו, שאורותיו נשברו. אדמו״ר הזקן מדגיש את המילה ״לפני״: מלכי אדום יכלו למלוך רק לפני שמלך מלך בישראל, כלומר לפני שנוסד עולם התיקון המסודר.

לאחר שנוסד התיקון נאמר ״מלך אין באדום״, מפני שנעשה צמצום כדי שהפנימיות של אור אין סוף תימשך אל הקדושה בלבד. הפסוק ״יאר ה׳ פניו אתנו״ מבטא זאת: פניו של ה׳, אורו הפנימי, מאירים עמנו, ישראל.

הקליפות מקבלות רק מ״אחוריו״ של ה׳, כאדם שמשליך דבר מאחורי כתפו ואינו פונה אל המקבל. לכן הן נקראות ״אלקים אחרים״: הן מקבלות מאחוריו של שם אלקים. ישראל גורמים לסדר הזה בכך שהביטול שלהם מביא לכך שאור אין סוף ישרה רק במקום שיש בו ביטול.

כעת מתאר אדמו״ר הזקן כיצד הביטול משתלשל דרך הספירות. הוא מתחיל בשכל — חכמה, בינה ודעת — שהוא עצם הביטול, ומשם נמשך אל המידות.

אהבה ויראה מתעוררות כאשר אדם מתבונן בגדולת ה׳, ולכן הן תוצאה של הביטול, אך הן כבר אינן הביטול עצמו, כפי שהוא בשכל. רגש כולל כבר תחושה של ״אני״ החווה אותו.

נצח והוד הן שלב נוסף של ירידה: הן הופכות את הרגש למעשה המופנה אל הזולת, כגון לימוד או נתינת צדקה. זו התפשטות כלפי חוץ, ירידה גדולה יותר מן הביטול הטהור.

אף על פי כן, הביטול לאור אין סוף נמשך עד למדרגה הנמוכה ביותר של הקדושה, מלכות דעשיה, שעדיין בטלה לפני ה׳. מתחתיה מתחיל ״עולם הפירוד״, שבו הנבראים חשים שהם מציאויות עצמאיות; שם ה׳ נקרא ״אלקא דאלקיא״, ומוכר כעליון בידי כוחות שעדיין תופסים מקום לעצמם.

המציאויות הנפרדות מקבלות חיות לא מפנימיות הקדושה, אלא מ״אחורי העור״ של נוקבא (מלכות). בלשון האריז״ל, הכוונה היא לרווחים שבין צירופי האותיות של הדיבור היוצר של ה׳, כנקבים שבעור: שפע דק ועקיף.

נבואת עובדיה נגד אדום, ״אם תגביה כנשר״, מתארת את גאוות הקליפות. למעלה, גאווה זו פירושה שהן רוצות לקבל חיות ישירות מאור אין סוף, תוך עקיפת הקדושה, שהיא הצינור להמשכת הביטול שישראל ממשיכים.

באמצעות הצינור הרגיל של הקדושה הן מקבלות רק שפע מועט, ״מאחורי העור״. לכן הן מכוונות לאור אין סוף עצמו, שבו חושך כאור והביטול אינו משנה, בתקווה לקבל ממנו בלי להתבטל.

הפסוק מאיוב, ״אם צדקת מה תתן לו״, מבטא שמנקודת מבטו הנעלית ביותר של ה׳ אין לצדקתנו השפעה, ולכן הקליפות מקוות לקבל שם חיות, כמו שממית בארמון המלך. כך הן יוכלו להימנע מקבלה באמצעות הקדושה, בדומה לשערות ולציפורניים הצומחות דרך נקבי העור — החלק החיצוני ביותר ובעל החיות המועטה ביותר בגוף. אבל הפסוק מסיים: ״משם אורידך נאום הוי׳״.

שם הוי׳ מציין את סדר ההשתלשלות: צמצום והתפשטות בשלבים הנקראים עקודים ונקודים, השלבים הראשונים בהתהוות העולמות. ״משם אורידך״ פירושו שעל פי הסדר הזה האור הפנימי שורה רק במקום שיש בו ביטול, ולכן הקליפות נדחות כלפי מטה.

סדר ההמשכה שבו האור הפנימי שורה רק על מי שבטל נמשך באמצעות אתערותא דלתתא, ובייחוד באמצעות יעקב. יעקב, שעדריו היו עקודים ונקודים, נחשב כמי שהמשיך את מדרגות ההאצלה הללו.

עבודתו של יעקב הבטיחה שצמצום אור אין סוף יימשך רק באמצעות הקדושה והביטול. משום כך נאבק עמו סמאל: הוא רצה לפרוץ את הסדר הזה ולהגביה את עצמו כנשר אל אור אין סוף עצמו.

האבות נקראים ״מרכבה״ לה׳ משום שהיו נתונים לגמרי לרצונו, וכל אחד מהם ביטא מידה רגשית אחרת: אברהם — חסד, יצחק — גבורה ויעקב — תפארת. אדמו״ר הזקן מוסיף שלקליפות אין אחיזה בשכל, בחכמה, בבינה ובדעת, שהם הביטול עצמו.

הן יכולות לאחוז רק במדות הרגש, שהן כבר שלב מרוחק מן הביטול הטהור. שם מתקיים, כדברי קהלת, ״זה לעומת זה עשה האלקים״, ולכן כוח זכרי של הקליפה עומד כנגד ז״א, מדות הקדושה.

השכל מוגן, משום שהאורות המקיפים, הנובעים מבינה, דוחים את החיצונים. ההוראה הקבלית על ההיכלות, שבעת המדורים, מאשרת זאת: לצד האחר יש מדורים המקבילים לשבע התחתונות בלבד, ולא לקודש הקודשים, המקביל לשכל.

חוויה מוכרת ממחישה את העניין: האהבה שמורגשת בתפילה דועכת אחריה, מפני שהיא נעשית פנימית ונקלטת בכלי, בעוד שההתבוננות שהולידה אותה היא בבחינת מקיף, ולכן נמשכת יותר.

בזמן התפילה, כשהאדם עוצם את עיניו ואינו רואה את העולם, הוא חש את אותה אהבה. לאחר שהתפילה מסתיימת והוא רואה את ענייני העולם ואת תענוגותיו, קל לדחוק את ההרגשה הפנימית שהתהוותה.

הכלל הוא שרק דבר שהוא בבחינת מקיף, שאינו מוגבל בכלי, יכול לדחות את החיצונים. משום שאינו מוגבל, הוא מתקיים.

לכן בפרשת התפילין ״קדש״ נאמר ״ולזיכרון בין עיניך״: פרשה זו מקבילה לחכמה, למוחין דאבא, שבהם שורה הזיכרון. מוחין אלה מתלבשים באמא, בינה, מקור האורות המקיפים, ולכן הם מוגנים.

הציווי בעניין עמלק הוא ״לא תשכח״, משום ששכחה פירושה הסתלקות מוחין דאבא. כאשר מוחין אלה מסתלקים מן המדות, נותרת בהן רק מדרגה בלתי מפותחת של שכל, בחינת יניקה.

במדרגה בלתי מפותחת זו הכוח שכנגד יכול לאחוז. אדמו״ר הזקן קושר את ״ויאבק״ ללשון חיבוק, שכן המתאבקים אוחזים זה בזה בידיים, ובתיקוני הזוהר נאמר שהזרוע הימנית היא חסד.

סמאל הקיף את גוף יעקב בשתי זרועותיו, שהן החסד והגבורה שלו. מטרתו הייתה להפיל את יעקב ולמשוך את לבו אחר רגשות הצד האחר.

אצל האדם הדבר דומה למדות של הנפש הבהמית, העוטפות את הנפש האלקית וחוסמות את הדבקות בה׳. הדבר יכול להתרחש רק כאשר השכל העליון, מוחין דאבא, מסתלק.

את הביטוי שבתפילת נעילה, ״דעתם קצרה״, מפרשים כאן כסיבה ותוצאה: כשהדעת מצטמצמת למדרגה בלתי מפותחת, צרכיו של האדם מתרבים ומתפזרים. דעת חזקה קושרת את האדם לה׳, וכשהיא נחלשת, הרצונות מתרבים.

הפסוק ממשלי מלמד שהנפרדות מולידה תאווה, וכך מנסה סמאל למשוך את יעקב מטה. ואף על פי כן, המלאך ״לא יכול לו״, מפני שאפשר לקרוא את השם יעקב כיו״ד־עקב: היו״ד, חכמה, המגיעה עד העקב, שהוא האור של יסוד אבא, הצינור של חכמה.

יסוד אבא הוא שורש האצילות, ויעקב המשיך את האורות של עקודים ונקודים, המרומזים בצאן העקודים והנקודים שרכש. מדרגות אלה היו בתחילה תחת שלטונו של לבן, דמות המייצגת את הקליפה.

בנות לבן, לאה ורחל, מייצגות מדרגות שהיו בידי הקליפה, ויעקב העלה אותן לקדושה כשנשא אותן. מפני שמדותיו של יעקב היו חדורות בביטול שממוחין דאבא, סמאל לא יכול היה לגעת בפנימיותן.

הוא יכול היה להגיע רק ל״כף הירך״ — השפע שיוצא מיעקב החוצה, במקום שבו הביטול מאיר בעוצמה חלשה. אדמו״ר הזקן משווה זאת לכליות המבשלות את הזרע, הנקודה שבה מה שהיה רוחני נעשה גשמי.

טעותו של סמאל הייתה שסבר שיעקב הוא רק המרכבה למדות, שבהן הקליפה יכולה להיאחז. למעשה, שורשו של יעקב נמצא ״בהרי קודש״ — בחכמה עילאה, ביסוד אבא, בכוח הזיכרון, שבו אין לקליפה אחיזה.

המלחמה הזאת התנהלה בדרגת ז״א, הצד הזכרי של המדות, מול מקבילו שבקליפה. אדמו״ר הזקן מציין שיש מלחמה מקבילה גם בדרגת מלכות, הצד הנקבי, והפסקה הבאה מסבירה אותה.

הזוהר מבחין בין שתי מילים בעברית לאדמה: עפר ואבק, וכעת אדמו״ר הזקן מסביר את ההבדל. מבין ארבעת היסודות הקלאסיים, העפר הוא הנמוך ביותר, ובכל זאת רק הוא מצמיח פירות.

״הכול היה מן העפר״, כפי שנאמר בקהלת, משום שהעפר מקביל למלכות, הספירה האחרונה, שהיא המקור לכל מה שנוצר למטה. הפסוק על העפר מקרקע המשכן, המובא בהקשר של טקס הסוטה, משמש גם הוא כמקור המתייחס לעפר קדוש.

בקדושה, הנמוך קשור בגבוה ביותר, כפי שנאמר בספר יצירה: ״נעוץ תחילתן בסופן״. לכן מלכות, ה״אחרון״, מושרשת בכתר, ה״ראשון״: המילה ״אני״, המשמשת למלכות, מורכבת מאותן אותיות כמו ״אין״, הכינוי לכתר.

כתר הוא הגשר בין ה׳ לבין מה שהוא מאציל, הנקודה שבה יש מתהווה מאין. משום שמלכות מושרשת בכתר, יש גם לה כוח יצירה זה, המתבטא בגשמיות ביכולת העפר להצמיח צמחים.

גם ברוחניות יש למלכות, הדרגה הנמוכה ביותר, כוח להתחיל: ממנה באה האתערותא דלתתא, המעוררת את האתערותא דלעילא וממשיכה את האור של כל עשר הספירות.

האבק שונה: הזוהר מכנה אותו ״מה שנותר מן האש״. כאשר עץ נשרף, האש לוקחת את יסודות האש, הרוח והמים שבו, ונשאר רק יסוד העפר.

השארית הזאת היא אפר, שאין לו כוח להצמיח דברים מעצמו כמו לעפר. בסוגריים מובא פרט הלכתי: אפר עדיין יכול להצמיח את מה שזורעים בו, ולכן הוא נחשב עפר הראוי לכיסוי דמם של עוף או חיה שנשחטו.

המשל הוא שמלכות של הקליפה היא מה שנותר לאחר השלמת כל הבירורים. הקליפות התהוו בעקבות שבירת הכלים דתהו, וכאשר ביררו את הניצוצות שנפלו, המובחרים ביותר נעשו אצילות, הבאים אחריהם בריאה, וכן הלאה.

בתחתית נמצאת הפסולת שאי אפשר היה לברר כלל. השארית הזאת היא הקליפות.

נותר בהן רק מעט חיות, כמו באבק המצמיח דבר רק כשזורעים בו. אין הוא דומה לעפר, המצמיח מעצמו ומרבה פי כמה את מה שנזרע בו.

גם מעט החיות הזאת קיימת רק בזמן הגלות. בעתיד תועבר רוח הטומאה, ולקליפות לא תהיה חיות כלל.

התלמוד אומר שכאשר יעקב והשר נאבקו, ״העלו אבק עד כסא הכבוד״, ואדמו״ר הזקן מפרש שכסא הכבוד הוא מלכות דאצילות. באמצעות עבודת הבירור של יעקב, אף הדרגה הנמוכה ביותר, האבק, הועלתה לקדושה.

כאשר המלאך נאבק עם יעקב, יעקב התחזק ובירר דבר מתוך יריבו. לשון הרבים ״העלו״ שבתלמוד מתאימה לכך: שניהם השתתפו, יעקב כמברר וסמאל כמי שמתברר.

החיבוק פעל בשני הכיוונים: סמאל כרך את חסד וגבורה שלו סביב יעקב, ויעקב כרך את חסד וגבורה שלו סביב סמאל.

כך נלחמים מתאבקים, וכך אדם נלחם גם ביצר הרע: התלמוד מייעץ לאדם לעורר תמיד את היצר הטוב כנגד היצר הרע. הבירור הזה הוא מהותה של התשובה, ולכן כוחה גדול כל כך.

בעלי תשובה עומדים במקום שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו, משום שהם ממשיכים אלוקות ״בחילא יתיר״, בכוח של רצון שהשתנה. זוהי המלחמה בדרגת ז״א, ויש מלחמה מקבילה בדרגת נוקבא (מלכות), שבה מתברר האבק.

הזוהר דורש את ״בכל לבבך״, הכתוב באות ב׳ כפולה, כ״בשני יצריך״ — היצר הטוב והיצר הרע. האבק הנידון כאן הוא מלכות של הקליפה.

האבק עלה עד כסא הכבוד, מלכות דקדושה, משום שמקורו של האבק עצמו במלכות: מלכות נמשכת מעולם לעולם, עד מלכות דעשיה, ומשם מתפצל תחום הפירוד. כך חוזר האבק לשורשו.

ז״א ונוקבא של הקליפה מקבילים לז״א ונוקבא דקדושה, והבירור פירושו שכל אחד ייכלל במקבילו הקדוש. מלכות של הקליפה נכללת במלכות דקדושה, וז״א של הקליפה בז״א דקדושה.