תורה אור · פרשת וישלח · מאמר 4
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו כו׳…
ויקם בלילה הוא
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 332 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
יעקב, בחינת תפארת המחברת בין הפכים, ביקש לחבר את האור המקיף של תהו עם האור הפנימי של תיקון. בעבודת ה׳ פירוש הדבר הוא רצוא [כמיהה להתעלות ולצאת מן הגוף] של אהבה בוערת, שתמיד מלווה בשוב שווה בעוצמתו אל התורה והמצוות, כמו מים המעורבים ביין.
המאמר בקצרה
המאמר מפרש את מעברו של יעקב את יבוק, שראשי תיבותיו מורים על חיבור הברכה והקדושה, כמעבר ב״נהר״ של בינה, שדרכו נמשכת כל השפעה. שורשם של האבות הוא מעבר לנהר הזה, בכתר. יעקב ביקש להגיע אל האור המקיף של תהו, שקדם לאצילות, ולכן עבר את הנהר והעלה לשם את כל מה שתיקן; ובכל זאת נשאר לבדו מאחור כדי לברר את עשו, שעדיין היה בשבירה. מדוע? יעקב הוא תפארת, הקו האמצעי המחבר בין חסד וגבורה, ולכן ביקש לחבר שני הפכים נוספים: את האור המקיף של תהו ואת האור הפנימי של תיקון. בעבודת ה׳ אלה הם רצוא — אהבה עזה כל כך עד שהיא משתוקקת לצאת מן הגוף — ושוב, התעוררות מיושבת הממשיכה אלקות לתוך התורה והמצוות. בתהו היה רצוא בלבד, ולכן האורות יצאו מן הכלים שלהם. בן עזאי, ששורשו בתהו, הציץ ומת; רבי עקיבא, שרצוא ושוב היו משולבים אצלו, נכנס ויצא בשלום והיה למקור התורה שבעל פה. מטרתו של יעקב היא שרצוא יהיה תמיד מלווה בשוב, כמו המים שערב ביין; בכך הוא נעשה שלמותם של האבות.
מבנה
- מעבר יבוקיבוק רומז לחיבור הברכה והקדושה, והוא הנהר של בינה. שורשם של האבות מעבר לו, בכתר; יעקב עבר אותו בדרכו אל האור המקיף של תהו, העלה לשם את כל מה שתיקן, ונשאר מאחור כדי לברר את עשו, שעדיין היה בשבירה.¶1–2
- חיבור שני הפכיםיעקב הוא תפארת, הקו האמצעי המחבר בין חסד וגבורה ומגלה את אור אין סוף; לכן ביקש לחבר את האור המקיף של תהו עם האור הפנימי של תיקון.¶3
- רצוא ושובאהבה אחת בוערת כלהבות אש ומשתוקקת לצאת מן הגוף; אהבה אחרת מתיישבת בלב וממשיכה אלקות לתוך התורה והמצוות. בתהו היה רצוא, ולכן האורות יצאו מן הכלים שלהם; תיקון הוא שוב: ״על כרחך אתה חי״.¶4–5
- ארבעה שנכנסו לפרדסבן עזאי, ששורשו בתהו, לא שב בתנועת שוב, והציץ ומת. רצוא ושוב היו משולבים אצל רבי עקיבא בקו האמצעי, ולכן הוא נכנס ויצא בשלום ונעשה מקור התורה שבעל פה, המחברת אף היא בין הפכים.¶6–7
- מים בייןמטרתו של יעקב היא שרצוא יהיה תמיד מלווה בשוב, כפי שעשה כשערב מים ביין; בכך הוא נעשה שלמותם של האבות, בניגוד לחסד של אברהם ולגבורה של יצחק, שלא היו משולבים זה בזה.¶8–9
מושגים
- יבוקיב״ק
- נקרא כך על שם ראשי התיבות של יחוד ברכה וקדושה: הנהר של בינה, שדרכו נמשכת כל השפעה וכל חיבור של האורות העליונים.
- תהו ותיקוןתהו ותקון
- תהו, שקדם לאצילות, הוא אור מקיף שהכלים לא יכלו להכיל; תיקון הוא העולם המסודר שבו האור מתיישב בתוך הכלים.
- רצוא ושוברצוא ושוב
- ריצה וחזרה: כמיהת הנשמה לצאת מן הגוף ולהידבק בה׳, וחזרתה כדי להמשיך אלקות באמצעות התורה והמצוות.
- אהבה כלהבות אשהאהבה ברשפי אש
- אהבה רבה, אהבה עזה מכדי שהלב יוכל להכיל, המתאמצת לצאת מן הגוף כשלהבת המתאמצת לצאת מן הפתילה.
- הקו האמצעיקו האמצעי
- תפארת, המחברת בין ימין לשמאל, בין חסד לגבורה; מידתו של יעקב ושל רבי עקיבא, שרצוא ושוב שלו היו משולבים כראוי.
- מיין נוקבין ומיין דוכריןמ״ן ומ״ד
- ״מים נקביים״ העולים מלמטה ו״מים זכריים״ הנמשכים מלמעלה; אצל רבי עקיבא הם היו כניסתו ברצוא ויציאתו בשוב.
מעבר יבוק ¶1–2
״ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו״ וכו׳, ״ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעברם את הנחל״ וכו׳.
המאמר פותח בפסוקים המתארים כיצד יעקב חצה בלילה את נחל יבוק עם משפחתו, ערב פגישתו עם עשו. אדמו״ר הזקן יבאר כל שלב בחצייה כשלב בעלייתו הרוחנית של יעקב.
פי׳ יב״ק [יחוד ברכה וקדושה] הוא יחוד ברכה וקדושה.4 והענין דהנה כתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם5 מעולם67 ופי׳ הנהר הוא בחי׳ בינה8 כמ״ש ונהר יצא מעדן9 כו׳
יב״ק הוא ראשי התיבות של יחוד, ברכה וקדושה — הייחוד של ברכה וקדושה. ועניין זה יובן כך: נאמר ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם״; והנהר הוא בחינת בינה, כלומר הבנה, כפי שנאמר ״ונהר יצא מעדן״ וכו׳.
אותיות יבוק נדרשות כראשי תיבות של שלוש מילים: יחוד, ברכה וקדושה. לאחר מכן מובאים דברי יהושע על כך שהאבות ישבו ״בעבר הנהר״, והנהר מזוהה עם בינה, הספירה שממנה נמשכת כל ההשפעה, בדומה לנהר היוצא מעדן.
ושרש האבות הוא מעבר הנהר היינו מבחי׳ הכתר שהוא למעלה מהנהר הנ״ל רק שמשם נמשכו האבות ונשפלו למטה בעבר השני של הנהר בז״א דאצילות10 (וע׳ בזהר פ׳ אמור11 מ״ש ע״פ זה)
שורש האבות הוא מעבר לנהר, כלומר בבחינת כתר, שלמעלה מהנהר הנזכר. אלא שמשם נמשכו האבות והורדו למטה, אל עברו השני של הנהר, בז״א דאצילות, זעיר אנפין — מדות אצילות. (ועיינו בזהר, פרשת אמור, במה שנאמר על פסוק זה.)
שורש האבות הוא ״מעבר הנהר״, בכתר — המדרגה שמעל בינה ומעל השכל בכלל. משם ירדו אל עברו השני של הנהר, לז״א, מדות אצילות, המקום שבו ממקמים בדרך כלל את האבות; הזהר בפרשת אמור דורש כך את הפסוק.
ויעקב שרצה שימשיך לו המקיף דתהו הנ״ל שלפני אצילות הוצרך מתחלה לעבור את הנהר הנ״ל
ויעקב, שרצה להמשיך לעצמו את האור המקיף של תוהו הנזכר, שלמעלה מאצילות, היה צריך תחילה לעבור את הנהר הנזכר.
יעקב רצה להמשיך לעצמו את האור המקיף של תוהו, העולם שקדם לאצילות ואורותיו היו גדולים מכדי שכלים יוכלו להכילם. כדי להגיע אליו היה עליו לעבור תחילה מעבר לבינה, הנהר.
וזהו ויעבר את מעבר יבק כי בחינת יחוד ברכה וקדושה הוא הכל בחי׳ נהר הנ״ל שעל ידו נמשכו כל השפעות ויחוד אורות עליונים כמ״ש ונהר יצא מעדן להשקות את הגן כו׳.
וזהו ״ויעבר את מעבר יבק״, כי בחינת יחוד ברכה וקדושה היא כולה בחינת הנהר הנזכר, שדרכו נמשכות כל ההשפעות ונעשים הייחודים של האורות העליונים, כפי שנאמר ״ונהר יצא מעדן להשקות את הגן״ וכו׳.
זהו המשמעות הפנימית של חציית מעבר יבוק: הייחוד של ברכה וקדושה, ששמו של יבוק מרמז עליו, הוא עצמו פעולתו של הנהר, בינה, שדרכו מתועלות כל ההשפעות האלוקיות ומתחברים האורות העליונים. לכן חציית יבוק פירושה עלייה מעבר למערכת כולה של השפעה מתועלת.
הפסקה מפרשת את חציית יבוק בידי יעקב כעלייה מעבר לבינה, ״הנהר״, אל שורש האבות בכתר, כדי שיוכל להגיע לאור המקיף של תוהו, שקדם לאצילות.
הזהר בפרשת אמור דורש את ״בעבר הנהר״ בכך שהאבות נמשכו אל מחוץ לנהר העליון. בהערת קה״ת מצוטט ספר דרך מצותיך של הצמח צדק, המזהה את ״בעבר הנהר״ עם האורות המקיפים שלמעלה מחכמה ובינה דאצילות, ולמעלה מכל סדר ההשתלשלות.
מראי מקומות
- 1ויקם בלילה · הנחה אחרת בסה״מ תקס״ה ע׳ צ. צד.
- 2ויקם בלילה הוא · Genesis 32:23
- 3ויקחם ויעברם את הנחל · Genesis 32:24
- 4יחוד ברכה וקדושה · ראה לקו״ת ברכה צג, ד.
- 5בעבר הנהר ישבו אבותיכם · Joshua 2:24
- 6בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם · Joshua 24:2
- 7בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם · Zohar, Emor 35:171–38:188
- 8ופי׳ הנהר הוא בחי׳ בינה · פ׳ אמור צח, ב. ראה לקמן עה, ד.
- 9ונהר יצא מעדן · Genesis 2:10
- 10ושרש האבות הוא מעבר הנהר . . ונשפלו . . בז״א דאצילות · וכ״כ בדרך מצותיך פב, ב ”אבל עבר הנהר היינו מה שלמעלה מחו״ב דאצילות והוא בחי׳ המקיפים שלמעלה מהשתלשלות” ע״ש. ראה סה״מ תרל״ט ח״א בהנחת כ״ק מהורש״ב ע׳ קעז.
- 11וע׳ בזהר פ׳ אמור · צח, ב: ”בעבר הנהר ישבו ואפיק לון מגו נהרא עילאה כל הנהר ההוא דאשתמודע”. ע״כ. מובא גם לקמן עה, ד ובמ״מ. וראה הלשון באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ ה ע״פ זה וז״ל: ”וא״כ מפרשו על ונהר יוצא מעדן בינה דאצי׳”. בענין עבר הנהר ברוב הדרושים מציין הצ״צ ללקו״ת פ׳ בחוקותי דרוש הראשון מה, א.
2וכשעבר את הנהר והגיע לבחי׳ שלמעלה מהנהר הנ״ל אז לא רחוק הוא מן המקיף דתהו הנ״ל שלפני האצילות וזהו ויעבר את אשר לו1 כל מה שתיקן העלה הכל לשם.
וכאשר עבר את הנהר והגיע לבחינה שמעל לנהר הנזכר לעיל, הוא כבר לא היה רחוק מן [האור] המקיף של תהו הנזכר לעיל, שלפני האצילות. וזהו ״ויעבר את אשר לו״: את כל מה שתיקן, העלה לשם.
לאחר שעבר מעבר לבינה, יעקב עמד סמוך לאור המקיף של תהו. ״ויעבר את אשר לו״ פירושו שהוא העלה לאותה בחינה את כל מה שכבר תיקן.
אך הוא בעצמו נשאר למטה עדיין כמ״ש ויותר יעקב לבדו23 כי רצה לברר את עשו שהוא עדיין בשבירה כמו שהודיעוהו המלאכים כו׳ והוא ענין ויאבק איש עמו כנודע:
אבל הוא עצמו נשאר עדיין למטה, ככתוב ״ויותר יעקב לבדו״, מפני שרצה לברר את עשו, שעדיין היה במצב השבירה, כפי שהודיעוהו המלאכים וכו׳. וזהו עניין ״ויאבק איש עמו״, כידוע.
יעקב עצמו נשאר מאחור, ״לבדו״, משום שעשו עדיין היה במצב השבירה של תהו: המלאכים ששלח דיווחו: ״באנו אל אחיך אל עשו״; עשו עדיין היה עשו, וכפי שרש״י מסביר, עדיין היה שרוי בשנאתו ליעקב (בראשית 32:7). הישארותו למטה כדי לברר את עשו היא המשמעות הפנימית של המאבק שנמשך כל הלילה עם ״האיש״, שחז״ל מזהים כמלאכו של עשו.
הפסקה מלמדת שיעקב העלה את כל מה שתיקן אל האור המקיף של תהו, אך הוא עצמו נשאר למטה כדי לברר את עשו, שעדיין היה במצב השבירה; זהו המאבק עם המלאך.
מראי מקומות
- 1ויעבר את אשר לו · Genesis 32:24
- 2ויותר יעקב לבדו · Genesis 32:25
- 3
חיבור שני הפכים ¶3
3ולהבין כללות ענין כוונת יעקב בהמשכת המקיף דתהו לעולם התקון וגם יובן זה בעבודת ה׳
כדי להבין את כוונתו הכוללת של יעקב בהמשכת המקיף [האור] של תהו אל עולם התיקון, וכדי להבין עניין זה גם בעבודת ה׳:
אדמו״ר הזקן שואל כעת מדוע רצה יעקב להכניס את האור המקיף של תהו אל עולם התיקון המסודר, ומבטיח להסביר זאת גם במונחים של עבודת ה׳ של האדם.
הנה ידוע דיעקב הוא בחי׳1 ת״ת [תפארת] שמחבר ב׳ הפכים שהן חו״ג [חסד וגבורה] כי ע״י התכללות ב׳ הפכים יחד הוא עיקר הת״ת [התפארת]
ידוע שיעקב הוא בחינת תפארת (יופי), המחברת שני הפכים, שהם חסד (נתינה) וגבורה (ריסון); שכן עיקר התפארת הוא בהתכללותם של שני הפכים יחד
יעקב מגלם את התפארת, המיישבת בין חסד לגבורה. יופייה נובע דווקא מכך שהיא מחזיקה יחד את שני ההפכים האלה.
(כמו בגוונים כשמורכבים ב׳ וג׳ גוונים כה, ביחד הוא עיקר היופי) והמשכת והתגלות אוא״ס [אור אין סוף] בקו האמצעי כו׳
(כמו בצבעים: כשמשלבים יחד שניים או שלושה צבעים, זהו עיקר היופי), וכן המשכתו וגילויו של אור אין סוף בקו האמצעי וכו׳.
גם יופיים של צבעים נובע משילוב של כמה גוונים, ולא מגוון אחד בלבד. התפארת היא גם הקו האמצעי של הספירות, העמוד המרכזי שדרכו נמשך אור אין סוף ומתגלה.
לכך רצה ג״כ לחבר ולייחד ג״כ המקיף דתהו עם האו״פ [האור פנימי] דתקון שהם ג״כ ב׳ הפכים שיתחברו יחד ואז יהיה גילוי אוא״ס [אור אין סוף] (ועיין בזהר פ׳ תרומה דקע״ה ע״ב ע״פ והבריח התיכון2 ושם דף קע״ו ע״א):34
לכן רצה גם לחבר ולייחד את המקיף [האור] של תהו עם האור הפנימי (או״פ) של תיקון, שגם הם שני הפכים, כדי שיתחברו יחד; ואז יהיה גילוי של אור אין סוף. (ועיינו בזהר, פרשת תרומה, דף 175b, על הפסוק ״והבריח התיכון״, ושם, דף 176a.)
מכיוון שאיחוד הפכים הוא עצם מהותו של יעקב, הוא ביקש לאחד זוג הפכים נוסף: את האור המקיף של תהו ואת האור הפנימי של תיקון. איחודם יביא לגילוי של אור אין סוף עצמו, כפי שמבואר בזהר על הבריח התיכון של המשכן.
הפסקה מבססת את מטרתו של יעקב על זהותו כתפארת, הקו האמצעי המאחד הפכים. כשם שהוא מחבר בין חסד לגבורה, כך הוא מבקש לחבר בין האור המקיף של תהו לאור הפנימי של תיקון.
הבריח התיכון של המשכן, שעבר מקצה לקצה, מתפרש בזהר כקו האמצעי — יעקב, המחבר בין שני הצדדים. הערת קה״ת מפנה לאור התורה של הצמח צדק, שבו מבואר עניינו של הבריח.
מראי מקומות
- 1דיעקב הוא בחי׳ תפארת · זהר חדש תשא (מד, ב). נתבאר באוה״ת ויחי תתקצג, ב.
- 2והבריח התיכון · Zohar, Terumah 94:908–96:918
- 3בזהר פ׳ תרומה . . קע״ו ע״א · ראה באוה״ת תרומה ע׳ א׳תתקלב שמפרש פי׳ ”בריח”. וראה שם ע׳ א׳תתקיז וע׳ א׳תתקיח ואילך. וענין ”מן הקצה אל הקצה” באוה״ת ויחי שפה, ב.
- 4
רצוא ושוב ¶4–5
4וביאור הדברים הנה יש ב׳ בחי׳ בעבודת ה׳. הא׳ האהבה ברשפי אש בתגבורת מאד לצאת מן הגוף וליפרד מן הפתילה כו׳
ביאור העניין: יש שתי בחינות בעבודת ה׳. הראשונה היא אהבה כרשפי אש, בעוצמה רבה מאוד, עד כדי רצון לצאת מן הגוף ולהיפרד מן הפתילה וכו׳.
הדרך הראשונה בעבודה היא אהבה לוהטת כל כך, שהנשמה כמהה לעזוב את הגוף, כמו להבה המזנקת כלפי מעלה כאילו היא מבקשת להשתחרר מן הפתילה.
והוא בחי׳ אה״ר [אהבה רבה] שאין כלי הלב מכילה אותה כי לא יכיל הלב ההתפעלות העצומה. לכן לא יוכל לעמוד בכלי גופו וחפץ לצאת מנרתקה חומר הגוף.
זו בחינת אהבה רבה, שכלי הלב אינו יכול להכיל אותה, שכן הלב אינו יכול להכיל התרגשות עצומה כזאת. לכן [הנפש] אינה יכולה להישאר בכלי גופה, והיא חפצה לצאת מנרתיקה, מחומר הגוף.
אהבה רבה זו גואה מעבר ליכולת ההכלה של הלב; הרגש עצום מכדי שהלב יוכל להכילו. לכן הנשמה מבקשת לעזוב לגמרי את ״מעטפת״ הגוף.
והב׳ בחי׳ התפעלות המתיישב בכלי הלב ועיקר ענינה הוא בחי׳ המשכת אלקות מלמעלמ״ט [מלמעלה למטה] דוקא בכלים מכלים שונים1 בתומ״צ [בתורה ומצות]. וזהו ענין רצוא ושוב.
השנייה היא בחינת התעוררות המתיישבת בכלי הלב, ועיקר עניינה הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה דווקא, אל תוך כלים — ״כלים מכלים שונים״ — בתורה ובמצוות. וזהו עניין רצוא ושוב (ריצה וחזרה).
הדרך השנייה היא התעוררות המתיישבת בלב ומכוונת להמשיך אלקות אל תוך העולם, בכלים המגוונים של התורה והמצוות. שתי הדרכים יחד הן רצוא, ריצת הנשמה כלפי מעלה, ושוב, חזרתה לפעול למטה.
הפסקה מגדירה שתי דרכים בעבודת ה׳: רצוא — אהבה המבקשת לעזוב את הגוף — ושוב — התעוררות מיושבת הממשיכה אלקות באמצעות התורה והמצוות.
המונחים רצוא ושוב לקוחים מחזון החיות של יחזקאל, שעליהן נאמר ״והחיות רצוא ושוב״ (יחזקאל א, יד); בחסידות הם מתארים את כמיהת הנשמה לעלות ואת מחויבותה לשוב ולעבוד בתוך הגוף.
מראי מקומות
- 1
5והנה בחי׳ עולם התהו הנ״ל היה בבחי׳ רצוא לכן נסתלקו האורות מן הכלים כמו האה״ר [האהבה רבה] ליפרד מן הפתילה והכלים כו׳.
כעת, בחינת עולם התהו הנזכרת לעיל הייתה במצב של רצוא (ratzo [תנועה של השתוקקות והתרוממות כלפי מעלה]); לכן האורות הסתלקו מן הכלים, בדומה לאהבה רבה [המבקשת] להיפרד מן הפתילה ומן הכלים וכו׳.
עולם התהו כולו היה בבחינת רצוא: האורות שבו נמשכו בעוצמה כלפי מעלה ולא נשארו בתוך הכלים, בדומה לאהבתה העזה של הנשמה, המתאמצת לצאת מן הגוף. משום כך נשברו הכלים של התהו.
אבל התקון הוא בחי׳ שוב והוא בחי׳ תומ״צ [תורה ומצות] ובע״כ [ובעל כרחך] אתה חי12 להיות בתוך הגוף להמשיך אא״ס [אור אין סוף] בכלים מכלים שונים3.
אבל תיקון הוא בחינת שוב (shov [חזרה והישארות בתוך הכלים]), שהיא בחינת תורה ומצוות; ו״בע"כ אתה חי״ — להיות בתוך הגוף, כדי להמשיך את אור אין סוף אל תוך כלים, ״כלים מכלים שונים״.
תיקון הוא בחינת שוב: אור שנשאר בתוך הכלים, ובחייו של האדם הדבר מתבטא בתורה ובמצוות. דברי המשנה ״בע"כ אתה חי״ מבטאים את הצורך של הנשמה להישאר בגוף, כדי להמשיך את אור אין סוף אל תוך הכלים המגוונים של המצוות.
הפסקה מציבה את שתי דרכי העבודה כנגד שני העולמות: תהו הוא רצוא, שבו האורות הסתלקו מן הכלים, ואילו תיקון הוא שוב, המתבטא בתורה ובמצוות המקוימות בתוך הגוף.
מראי מקומות
- 1ובע״כ אתה חי · אבות ד, כב.
- 2ובע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22
- 3
ארבעה שנכנסו לפרדס ¶6–7
6וזה היה ההפרש ג״כ באותן ד׳ שנכנסו לפרדס1 בן עזאי הציץ ומת. וב״ז [ובן זומא] הציץ ונפגע. רק ר״ע [רבי עקיבא] נכנס בשלום2 ויצא בשלום.3
וזה היה גם ההבדל בין ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס: ״בן עזאי הציץ ומת״; ״וב״ז הציץ ונפגע״; ורק ״ר״ע נכנס בשלום ויצא בשלום״.
הגמרא מספרת על ארבעה חכמים שנכנסו ל״פרדס״, כלומר למהלך של עלייה מיסטית. בן עזאי מת, בן זומא נפגע, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
כי בן עזאי היה בבחי׳ רצוא דאה״ר [דאהבה רבה] הנ״ל בבחי׳ כלות הנפש ולא רצה להיות נשפל בבחי׳ שוב לכך לא רצה לישא אשה ואמר אפשר לעולם שיתקיים ע״י אחרים4
בן עזאי היה בבחינת רצוא [השתוקקות ועלייה] של אהבה רבה שהוזכרה לעיל, בבחינת כלות הנפש [הגעה של הנפש עד כלות], ולא רצה לרדת לבחינת שוב [חזרה והמשכה]. משום כך לא רצה לשאת אישה, ואמר: ״אפשר לעולם שיתקיים ע״י אחרים״.
עבודתו של בן עזאי הייתה רצוא בלבד, כמיהה עזה כל כך עד שנפשו הייתה מוכנה להגיע לכלות מתוך דבקות בה׳. הוא לא רצה לרדת לבחינת שוב, ולכן לא נשא אישה, ואמר שאפשר שהעולם יתקיים באמצעות אחרים.
לכן הציץ ומת שנסתלק לגמרי מן הכלי כנ״ל כי עזה כמות5 אהבה כו׳ אכן אין זה דרך התורה שהיא בבחי׳ תקון כי לשבת יצרה6 ובע״כ [ובעל כרחך] אתה חי7
משום כך הציץ ומת, שכן הסתלק לגמרי מן הכלי, כנזכר לעיל, וכפי שנאמר: ״כי עזה כמות אהבה כו׳״. אולם אין זו דרך התורה, שהיא בבחינת תקון, שהרי ״לשבת יצרה״ ו״בע״כ אתה חי״.
נפשו יצאה אפוא מן הגוף לגמרי, שכן נאמר על האהבה: ״כי עזה כמות אהבה כו׳״. אבל דרך התורה היא דרך התקון: ה׳ לא ברא את העולם לתוהו, ונאמר ״לשבת יצרה״ (ישעיהו מה, יח); הנשמה צריכה להמשיך לחיות בגוף, שכן ״בע״כ אתה חי״.
לכן ר״ע [רבי עקיבא] שהיה מבחי׳ תקון נכנס בשלום ויצא בשלום שהיה המ״ן [המיין נוקבין] ומ״ד [ומיין דוכרין] שלו דהיינו בחי׳ הרצוא ושוב במדה ומזיגה נכונה8 שלפ״ע [שלפי ערך] הרצוא כן היה השוב אח״כ.
לכן רבי עקיבא, שהיה מבחינת תקון, נכנס בשלום ויצא בשלום, שכן המ״ן והמ״ד שלו — כלומר, בחינות הרצוא והשוב — היו במידה ובמיזוג נכונים: כשיעור הרצוא, כך היה גם השוב שלאחר מכן.
רבי עקיבא, ששורשו בתיקון, איזן בין העלייה לירידה, בין מ״ן, התעוררותו של המקבל מלמטה כלפי מעלה, ובין מ״ד, השפע הנמשך מלמעלה. עוצמת השוב שלו תאמה לעוצמת הרצוא, ולכן יצא בשלום.
הפסקה ממחישה את הרצוא והשוב באמצעות הארבעה שנכנסו לפרדס: הרצוא הלא־מאוזן של בן עזאי הביא למותו, ואילו הרצוא של רבי עקיבא לווה בשוב תואם.
מיין נוקבין (מ״ן, מים נקביים) הוא מונח קבלי להתעוררות העולה מן המקבל, ומיין דוכרין (מ״ד, מים זכריים) הוא השפע שהיא ממשיכה מלמעלה. הערת קה״ת מציינת שהנוסח ״ר״ע נכנס בשלום״ מופיע בעין יעקב ובתלמוד הירושלמי.
מראי מקומות
- 1ד׳ שנכנסו לפרדס · Chagigah 14b:8
- 2רק ר״ע נכנס בשלום · כגירסת העין יעקב שם. ירושלמי שם פ״ב ה״א.
- 3רק ר״ע נכנס בשלום ויצא בשלום · Jerusalem Talmud Chagigah 2:1:9
- 4אפשר לעולם שיתקיים ע״י אחרים · Yevamot 63b:18
- 5עזה כמות האהבה · Song of Songs 8:6
- 6כי לשבת יצרה · Isaiah 45:18
- 7ובע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22
- 8היינו בחי׳ הרצוא ושוב במדה ומזיגה נכונה · ראה באוה״ת אחרי כרך ב ע׳ תקמא: ”ששרש נשמת ר״ע היתה במעלה ומדרגה גדולה לקבל הגילוי”. וראה במאמרי אדה״ז — ענינים ע׳ תו: ”ר״ע יצא בשלום מפני שירידתו היתה בקו האמצעי”.
7וזהו נכנס בשלום כו׳ הוא בחי׳ קו האמצעי המייחד ומחבר את הב׳ קוין ימין ושמאל שהם בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב]
וזהו ״נכנס בשלום״ וכו׳: זוהי בחינת הקו האמצעי, שמייחד ומחבר את שני הקווים, ימין ושמאל, שהם בחינות רצוא ושוב [תנועה של השתוקקות לעלות ושל חזרה].
״בשלום״ מצביע על הקו האמצעי, שמחבר בין קו ימין לקו שמאל בספירות. כאן ימין ושמאל מבטאים רצוא ושוב, ולכן ה״שלום״ של רבי עקיבא מלמד שהעלייה והחזרה שלו היו מחוברות זו לזו.
לכך היה העלאת מ״ן [מיין נוקבין] שלו שהוא ענין שנכנס לפרדס במדה ומזיגה נכונה בבחי׳ רו״ש [רצוא ושוב] ונכנס בשלום בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] ויצא בשלום בבחי׳ המשכת מ״ד [מיין דוכרין] בחי׳ שוב. (ועמ״ש פ׳ ויצא גבי בשלום ב׳ בחי׳ שלום ע״ש בד״ה והיה)
לכן העלאת מ״ן שלו, שהיא עניין כניסתו לפרדס, הייתה במידה ובמזיגה הנכונות, בבחינת רצוא ושוב: הוא ״נכנס בשלום״ בבחינת מ״ן — מים נוקבין [השתוקקות העולה מלמטה] — ו״יצא בשלום״ בבחינת המשכת מ״ד — מים דוכרין [המשכה מלמעלה למטה], בבחינת שוב. (ועיינו במה שנכתב בפרשת ויצא על ״בשלום״, שתי בחינות של שלום; ראו שם, במאמר הפותח במילים ״והיה״.)
כניסתו לפרדס הייתה העלאת ״מים נקביים״, כלומר השתוקקות כלפי מעלה, ויציאתו הייתה המשכת ״מים זכריים״, כלומר החזרה; שתיהן היו במידה הנכונה, ולכן הוא נכנס ויצא בשלום. המאמר שאליו מפנה אדמו״ר הזקן (תורה אור, ויצא 1:26) מדבר על שתי בחינות של שלום: מלמטה למעלה, כשהרחוק מתקרב, ומלמעלה למטה, כשאלוקות נמשכת באמצעות התורה והמצוות.
משא״כ בן עזאי ששרשו היה מבחי׳ תהו ששם הוא בחי׳ שני קוין כנ״ל בענין ויחץ כו׳ לשני מחנות1
לא כן בן עזאי, ששורשו היה מבחינת תהו, שבה יש בחינה של שני קווים, כנזכר לעיל בעניין ״ויחץ כו' לשני מחנות״.
לעומת זאת, שורשו של בן עזאי היה בתהו, שבו שני הקווים נפרדים זה מזה, כפי שהוסבר במאמר הקודם על כך שיעקב חילק את אנשיו לשני מחנות.
לכך לא הי׳ [היה] התחברות הרו״ש [הרצוא ושוב] במזיגה נכונה והציץ ומת כו׳ התגברות הרצוא כו׳
לכן לא התחברו הרצוא והשוב במזיגה הנכונה, והוא הציץ ומת וכו׳, [באמצעות] התגברות הרצוא וכו׳.
מכיוון שבתוהו הקווים נפרדים, הרצוא והשוב של בן עזאי לא התמזגו. הרצוא גבר עליו, והוא מת.
ולכן היה ר״ע [רבי עקיבא] מקור כל התורה שבע״פ [שבעל פה]2 כי סתם משנה ר״מ [רבי מאיר]3 וסתם ספרא ר׳ [רבי] יהודה כו׳ וכולהו אליבא דר״ע [דרבי עקיבא].
ולכן היה רבי עקיבא מקור כל התורה שבעל פה, כי סתם משנה היא רבי מאיר, וסתם ספרא היא רבי יהודה וכו׳, וכולם הם לפי רבי עקיבא.
הגמרא אומרת שסתם משנה היא לפי רבי מאיר, סתם ספרא היא לפי רבי יהודה, וכולם הולכים לפי רבי עקיבא, רבם. לכן רבי עקיבא הוא מקור כל התורה שבעל פה.
והוא לפי שהתורה ג״כ היא מבחי׳ התקון ויש בה התכללות ב׳ ההפכים דרו״ש [דרצוא ושוב] כמ״ש מימינו אש דת למו4 כו׳ לכן היה גילוי התורה ע״י ר״ע [רבי עקיבא] שהיה בו בחי׳ זו כנ״ל:
וזה מפני שגם התורה היא מבחינת התיקון, ויש בה התכללות של שני ההפכים, רצוא ושוב, כמו שכתוב: ״מימינו אש דת למו״ וכו׳. לכן גילוי התורה היה על ידי רבי עקיבא, שהייתה בו בחינה זו, כנזכר לעיל.
התורה עצמה שייכת לתיקון ומחברת בין הפכים: היא ניתנה כ״אש דת״ מיד ימינו של ה׳ — אש הרצוא שמתחברת ליד ימין, מידת החסד, הממשיכה כלפי מטה. לכן ראוי היה שהתורה תתגלה באמצעות רבי עקיבא, שנשמתו מחברת רצוא ושוב.
הפסקה מזהה את האיזון של רבי עקיבא עם הקו האמצעי שבתיקון, מעמידה כנגדו את שורשו של בן עזאי בתוהו הנפרד, ומסבירה מדוע התורה שבעל פה, שמחברת בעצמה בין הפכים, נמסרה באמצעות רבי עקיבא.
מראי מקומות
- 1ויחץ כו׳ לשני מחנות · Genesis 32:8
- 2ולכן הי׳ ר״ע מקור כל התורה שבע״פ · ראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 140.
- 3סתם משנה ר״מ · Sanhedrin 86a:3–4
- 4מימינו אש דת למו · Deuteronomy 33:2
מים ביין ¶8–9
8ועתה יובן ענין כוונת יעקב לייחד ולחבר המקיף דתהו עם האו״כ [האורות וכלים] דתקון היינו שיהיה תמיד רו״ש [רצוא ושוב] במזיגה אחת שלפ״ע [שלפי ערך] הרצוא כן השוב דהיינו שיהיה האה״ר [האהבה רבה] ברשפי אש ליפרד מן הפתילה כו׳.
כעת יובן עניין כוונת יעקב לייחד ולחבר את [האור] המקיף של תהו [עולם התהו] עם האורות והכלים של תקון [עולם התיקון]: שיהיו תמיד רצוא ושוב [השתוקקות לעלות ולאחריה שיבה למטה] במזיגה אחת, כך שמידת השוב תהיה כמידת הרצוא; כלומר, שתהיה אהבה רבה כרשפי אש, המבקשת להיפרד מן הפתילה וכו׳.
מטרתו של יעקב — לחבר את האור המקיף של תהו עם האורות והכלים של תקון — מתבהרת כעת במונחים של עבודת ה׳: רצוא ושוב מתמידים במזיגה אחת. בנפש צריכה להיות אהבה בוערת, השואפת להיפרד מן הגוף.
ואעפ״כ [ואף על פי כן] יהיה אח״כ בחי׳ שוב לאחד. ובע״כ [ובעל כרחך] אתה חי1 להמשיך אא״ס [אור אין סוף] למטה דוקא בתומ״צ [בתורה ומצות]2 (כמ״ש בתניא פ׳ נג).3
ואף על פי כן, לאחר מכן תהיה בחינת שוב, שמטרתה לאחד. ״ובע"כ אתה חי״, כדי להמשיך את אור אין סוף למטה דווקא באמצעות תורה ומצוות (כפי שכתוב בתניא, פרק 53).
ובכל זאת, אהבה זו צריכה להיות מלווה בשיבה חזקה לא פחות: להמשיך לחיות בגוף כדי להמשיך את אור אין סוף למטה באמצעות תורה ומצוות. אדמו״ר הזקן מפנה לתניא, פרק 53, המתאר כיצד אור אין סוף שורה ונמשך באמצעות תורה ומצוות.
וה״ז [והרי זה] יחוד והתחברות המקיף דתהו עם כלים דתקון. וז״ש [וזהו שכתוב] ביעקב ויבא לו יין. ופי׳ בזוהר דארמי מיא4 לגו חמרא.
וזהו ייחוד וחיבור של [האור] המקיף של תהו עם הכלים של תקון. וזהו שנאמר על יעקב: ״ויבא לו יין״. והזהר מפרש זאת: ״דארמי מיא לגו חמרא״ — הוא מזג מים לתוך היין.
עבודת ה׳ המאוזנת הזאת היא חיבור האור המקיף של תהו עם הכלים של תקון. הדבר נרמז בפסוק שבו יעקב מביא יין לאביו, והזהר מסביר שמשמעות הדבר היא שהוא ערבב מים ביין.
כי יין הוא בחי׳ רצוא גבורות ורשפי אש ממטה למעלה. ויעקב ארמי מיא בחי׳ שוב.
היין הוא בחינת רצוא, גבורות [כוחות הדין] ורשפי אש [העולים] מלמטה למעלה; ויעקב מזג מים, בחינת שוב.
היין, שמחמם ומעורר, מסמל רצוא ואת הגבורות ורשפי האש העולים למעלה. המים, שיורדים, מסמלים שוב, ויעקב שערבב ביניהם מבטא את השילוב בין שתי התנועות.
הפסקה מיישמת את המודל אצל יעקב: מטרתו היא עבודת ה׳ שבה תנועת הרצוא העזה מאוזנת תמיד בתנועת השוב, המכוונת להמשכת אור אין סוף באמצעות התורה והמצוות. איזון זה מסומל במים שמזג לתוך היין.
מראי מקומות
- 1ובע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22
- 2להמשיך אא״ס למטה דוקא בתומ״צ · ראה ד״ה כתוב באוה״ח בסה״מ אתהלך לאזניא (ס״ע לג), ובארוכה ד״ה וכל הלבבות באוה״ת אחרי (כךר ב ע׳ תקלח). ד״ה אחרי מות תרמ״ט. לקו״ש ח״ג ע׳ 988 ואילך. לקו״ש חכ״ב ע׳ 140.
- 3כמ״ש בתניא פ׳ נג · Tanya, Likkutei Amarim 53:3
- 4דארמי מיא · Zohar, Balak 6:78–86
ולכן ״ויבא לו יין״ וכו׳ נאמר בשני טעמים, והיינו התכללות רצוא ושוב, מים ויין וכו׳.
הזוהר אומר שעל המילים ״ויבא לו יין״ יש שני טעמים — מונח שמשמעותו הן סימני טעמים והן טעמים — משום שיעקב מזג מים לתוך היין. אדמו״ר הזקן מפרש ששני הטעמים הם מים ויין, שוב ורצוא, המשתלבים זה בזה.
ולכן איתא דיעקב הוא שלימו דאבהן2 כי לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל.34 מפני שהיה אברהם מדת החסד הפשוט בלא מזיגה לכך נתפשט יותר מדאי עד שאמר לו ישמעאל5 כו׳
ולכן נאמר שיעקב הוא שלמות האבות, שכן [הוא היה] שונה מאברהם, שממנו יצא ישמעאל. מכיוון שאברהם היה מידת חסד פשוטה, ללא מיזוג, היא התפשטה יתר על המידה, עד שאמר: ״לו ישמעאל״ וכו׳.
זו הסיבה שהזוהר מכנה את יעקב ״שלימו דאבהן״: בספרי נאמר שצאצא בלתי ראוי, ישמעאל, יצא מאברהם, אך לא מיעקב. אברהם גילם חסד בצורתו הטהורה, ללא מיזוג עם גבורה, ולכן החסד התפשט יתר על המידה, עד שהתחנן: ״לו ישמעאל״ וכו׳.
ויצחק היה בבחי׳ גבורה כו׳ אבל יעקב הוא שלימו דאבהן התכללות ההפכים רצוא ושוב כנ״ל:6
ויצחק היה בבחינת גבורה (ריסון) וכו׳, אבל יעקב הוא שלמות האבות, התכללות ההפכים — רצוא ושוב, כאמור לעיל.
יצחק גילם את הגבורה, מידת הריסון, וגם היא הייתה בלתי ממוזגת; הספרי מוסיף שעשו יצא מיצחק. יעקב מחבר את ההפכים, רצוא ושוב, ולכן הוא שלמות האבות.
הפסקה מסבירה מדוע יעקב הוא ״שלימו דאבהן״: החסד הלא־ממוזג של אברהם והגבורה של יצחק היו כל אחד חד־צדדיים, ואילו יעקב מאחד את ההפכים, כפי שממחישים המים שהתערבבו ביין.
המאמר בתולדות שאליו מפנה הערת קה״ת מתאר את אברהם כממשיך אלוקות מלמעלה למטה, ואת יצחק, חופר הבארות, כמגלה אותה מלמטה למעלה — רצוא ושוב באבות עצמם.
מראי מקומות
- 1ויבא לו יין · Genesis 27:25
- 2דיעקב הוא שלימו דאבהן · Zohar I, 171b
- 3לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל · ספרי דברים לב, ט.
- 4לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל · Sifrei Devarim 312:1–2
- 5לו ישמעאל · Genesis 17:18
- 6ופי׳ בזהר · Zohar III, 189a
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אהבתו של אדם לה׳ צריכה לבעור כלהבות אש, להשתוקק לצאת מן הגוף ולהידבק בו; אך תמיד חייב לבוא אחריה שוב בעוצמה שווה: להוסיף לחיות בגוף — ״על כרחך אתה חי״ — ולהמשיך אלקות באמצעות התורה והמצוות. רצוא שמסרב לשוב, כמו אצל בן עזאי, אינו דרך התורה; דרך התורה היא דרכו של רבי עקיבא, שנכנס בשלום ויצא בשלום.
שאלות לשיחה
- מדוע היה על יעקב לעבור את ״הנהר״, בינה, כדי להגיע אל האור המקיף של תהו, ומדוע הוא עצמו נשאר מאחור?
- כיצד מסבירה מידתו של יעקב כתפארת המחברת בין הפכים את רצונו לחבר את האור המקיף של תהו עם האור הפנימי של תיקון?
- מה מבדיל בין אהבה שהלב אינו יכול להכיל לבין התעוררות המתיישבת בלב, ומדוע התורה דורשת את שתיהן?
- מדוע רצוא של בן עזאי לא היה דרך התורה, ומדוע כניסתו ויציאתו של רבי עקיבא בשלום עשו אותו למקור התורה שבעל פה?
- מה מלמדת מזיגת המים ביין של יעקב על האיזון בין רצוא לשוב, ומדוע היא עושה אותו לשלמותם של האבות?