ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו כו׳…

המאמר פותח בפסוקים המתארים את מעבר יעקב בלילה את נחל יבוק עם משפחתו, ערב פגישתו עם עשו. אדמו״ר הזקן יפרש כל שלב במעבר כשלב בעלייתו הרוחנית של יעקב.

אותיות יב״ק נקראות כראשי תיבות של שלוש מילים: יחוד, ברכה וקדושה. לאחר מכן מובאים דברי יהושע, שהאבות ישבו ״בעבר הנהר״, והנהר מזוהה עם בינה, הספירה שממנה נמשכת כל ההשפעה, בדומה לנהר היוצא מעדן.

שורשם של האבות הוא ״מעבר לנהר״, בכתר, הבחינה שלמעלה מבינה ולמעלה מהשכל בכלל. משם הם ירדו אל עברו הקרוב של הנהר, לז״א, המדות של אצילות, המקום שבו ממקמים בדרך כלל את האבות.

יעקב רצה להמשיך אליו את האור המקיף של תהו, העולם שקדם לאצילות ושאורותיו היו גדולים מכדי שכלי יוכל להכילם. כדי להגיע אליו היה עליו לעבור תחילה מעבר לבינה, הנהר; זהו תוכנו הפנימי של מעברו את מעבר יבוק.

יחוד ברכה וקדושה, שעליו רומז השם יבוק, הוא עצמו תפקידו של הנהר, בינה: באמצעותו מתועלת כל ההשפעה האלוקית ומתחברים האורות העליונים. לכן מעבר יבוק פירושו עלייה מעבר לכל מערכת ההמשכה המתועלת.

לאחר שעבר מעבר לבינה, יעקב עמד סמוך לאור המקיף של תהו. ״ויעבר את אשר לו״ פירושו שהוא העלה אל אותה מדרגה את כל מה שכבר תיקן.

יעקב עצמו נשאר מאחור, ״לבדו״, משום שעשו עדיין היה במצב השבור של תהו, כפי שהשליחים דיווחו שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש. הישארותו למטה כדי לברר את עשו היא המשמעות הפנימית של המאבק שנמשך כל הלילה עם ה״איש״, המובן כמלאכו של עשו.

אדמו״ר הזקן שואל כעת מדוע רצה יעקב להמשיך את אור המקיף של תהו אל עולם התיקון המסודר, ומבטיח להסביר את העניין גם בעבודת ה׳ של האדם.

יעקב מגלם את תפארת, המ harmonת בין חסד לגבורה. יופייה מתבטא דווקא בכך שהיא כוללת יחד את שני ההפכים האלה.

גם בצבעים, היופי נוצר משילוב של כמה גוונים ולא מגוון אחד בלבד. תפארת היא גם ״הקו האמצעי״ של הספירות, העמוד המרכזי שדרכו אור אין סוף נמשך ומתגלה.

מכיוון שחיבור הפכים הוא עצם עניינו של יעקב, הוא ביקש לחבר זוג נוסף של הפכים: את אור המקיף של תהו עם האור הפנימי של תיקון. חיבורם יביא לגילוי של אור אין סוף עצמו, כפי שמסביר הזהר על הבריח התיכון שבמשכן.

הדרך הראשונה בעבודת ה׳ היא אהבה בוערת בעוצמה רבה כל כך, עד שהנשמה משתוקקת לצאת מן הגוף, כפתילה המבקשת להיפרד מן הלהבה הקופצת מעלה.

אהבה רבה זו גואה על גדות הלב; הרגש גדול מכדי שהלב יוכל להכילו. לכן הנשמה רוצה לצאת לגמרי מן ה״נרתיק״ הגופני שלה.

הדרך השנייה היא רגש המתיישב בלב ומכוון להמשיך אלוקות לעולם, אל הכלים השונים של תורה ומצוות. שתי הדרכים יחד הן רצוא, ריצת הנשמה למעלה, ושוב, חזרתה כדי לפעול למטה.

עולם התהו היה כולו רצוא: אורותיו פרצו כלפי מעלה ולא נשארו בתוך כליהם, בדומה לאהבתה הגדולה של הנשמה, המתאמצת לצאת מן הגוף. משום כך נשברו הכלים של תהו.

תיקון הוא בחינת שוב: אור הנשאר בתוך הכלים, שבחיי האדם משמעותו תורה ומצוות. דברי המשנה ״על כורחך אתה חי״ מבטאים שעל הנשמה להישאר בגוף, כדי להמשיך את אור אין סוף אל הכלים השונים של המצוות.

התלמוד מספר על ארבעה חכמים שנכנסו ל״פרדס״, גן העלייה המיסטית. בן עזאי מת, בן זומא נפגע, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

עבודתו של בן עזאי הייתה רצוא טהור, תשוקה עזה כל כך עד שנפשו הייתה מוכנה לכלות באלוקות. הוא לא רצה לרדת לבחינת שוב, ולכן לא נשא אישה, באומרו שהעולם יכול להתקיים באמצעות אחרים.

לכן נשמתו יצאה לגמרי מן הגוף, שהרי אהבה יכולה להיות עזה כמות. אבל דרך התורה היא תיקון: ה׳ יצר את העולם כדי שייושב, ועל הנשמה להמשיך לחיות בגוף.

רבי עקיבא, ששורשו בתיקון, איזן בין העלייה לירידה, בין המ״ן שלו — התשוקה העולה — למ״ד, ההמשכה הנמשכת מלמעלה. עוצמת השוב שלו תאמה לעוצמת הרצוא, ולכן יצא בשלום.

״בשלום״ מצביע על הקו האמצעי, המאחד את קווי הימין והשמאל שבספירות. כאן ימין ושמאל מסמלים רצוא ושוב, ולכן השלום של רבי עקיבא פירושו שהעלייה והחזרה שלו היו מחוברות.

כניסתו לפרדס הייתה העלאת ״מים נוקבין״, כלומר הכמיהה כלפי מעלה, ויציאתו הייתה המשכת ״מים דוכרין״, כלומר החזרה. שתיהן היו במידה הנכונה, ולכן נכנס ויצא בשלום.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו בפרשת ויצא העוסק בשני סוגי שלום. בן עזאי, לעומת זאת, היה מושרש בתהו, שבו שני הקווים נפרדים, כפי שהוסבר במאמר קודם על חלוקת יעקב את אנשיו לשני מחנות.

מכיוון שבתוהו הקווים נפרדים, הרצוא והשוב של בן עזאי לא היו ממוזגים. הרצוא גבר עליו והוא מת.

הגמרא אומרת שסתם משנה היא רבי מאיר, סתם ספרא הוא רבי יהודה, וכולם על פי רבי עקיבא, רבם. לכן רבי עקיבא הוא מקור כל התורה שבעל פה.

התורה עצמה שייכת לתיקון ומאחדת הפכים: היא ניתנה כ״אש דת״ מימינו של ה׳ — אש, גבורה, וימין, חסד, יחד. לכן ראוי היה שתתגלה באמצעות רבי עקיבא, שנשמתו מאחדת רצוא ושוב.

כעת מתבררת מטרתו של יעקב, לחבר את האור המקיף של תוהו עם האורות והכלים של תיקון, במונחים של עבודת ה׳: רצוא ושוב מתמידים במיזוג אחד. בנפש צריכה להיות אהבה של אש, השואפת לצאת מן הגוף.

אך לאחר האהבה הזאת צריכה לבוא חזרה חזקה באותה מידה: לחיות בגוף כדי להמשיך את אור אין סוף באמצעות התורה והמצוות. אדמו״ר הזקן מפנה לפרק נג בתניא, המתאר כיצד אור אין סוף שורה ונמשך באמצעות התורה והמצוות.

עבודה מאוזנת כזאת היא חיבור האור המקיף של תוהו עם הכלים של תיקון. הדבר נרמז בפסוק שבו יעקב מביא יין לאביו, שלפי הזוהר פירושו שערבב מים ביין.

יין, המחמם ומעורר, מסמל רצוא וגבורות של רשפי אש העולים כלפי מעלה. מים, היורדים מטה, מסמלים שוב; ערבובם בידי יעקב מבטא את מיזוג שתי הבחינות.

למילים ״ויבא לו יין״ יש שני טעמי מקרא, ואדמו״ר הזקן רואה בהם את שני המרכיבים — מים ויין, שוב ורצוא — המאוחדים יחד. משום כך יעקב נקרא שלימו דאבהן: בשונה מאברהם, לא יצא ממנו בן שאינו ראוי, כגון ישמעאל.

אברהם גילם את החסד בצורתו הטהורה, ללא שילוב של ריסון. החסד הבלתי־מרוסן התפשט יתר על המידה, עד שהתחנן ״לו ישמעאל יחיה לפניך״, והרחיב את אהבתו גם לבן שלא היה ראוי להמשיך את דרכו.

יצחק גילם גבורה וריסון, שגם הם חד־צדדיים בפני עצמם. יעקב משלב את ההפכים, רצוא ושוב, ובכך משלים ומעמיד את האבות בשלמותם.

נפתח כאן נושא חדש: המנחה שנתן יעקב לעשיו. אדמו״ר הזקן מציין שכל קרבן יכול להיקרא מנחה, כפי שקרבנו מן החי של הבל נקרא ״מנחתו״ בספר בראשית.

הייתה גם מנחת סולת מסוימת, שנקראה מנחה, אך זהו המובן הפרטי של מילה שמשמעותה הכללית כוללת את כל הקרבנות. בדומה לכך, כל תפילה, הבאה במקום קרבן, היא מנחה במובן הכללי, ואילו תפילת מנחה של אחר הצהריים היא המקרה הפרטי. אדמו״ר הזקן מפנה לשו״ת אמונת שמואל, הדן בסיבה לכך שתפילת אחר הצהריים נקראת מנחה.

כדי להסביר מדוע קרבנות נקראים מנחה, אדמו״ר הזקן מקדים יסוד: ה׳ עצמו אינו משתנה בעקבות הבריאה, והוא למעלה מכל מחשבה ומכל העולמות. ואף על פי כן, הכול בא ממנו.

העולמות אינם נובעים מעצמותו, אלא מזיו והארה שלה, מ״הודו״. גם הארה זו גדולה מדי מכדי שהעולמות יקבלו אותה ישירות, ולכן עליה לרדת שלב אחר שלב, כשלשלת, כאשר כל שלב הוא הארה מן השלב שלפניו.

כל מדרגה תחתונה מקבלת רק השתקפות של השתקפות מן המדרגה שמעליה. כל העולמות הרבים וכל העליות והירידות שבהם הם דרגות שונות של אותו זיו, רבות יותר או פחות.

גם המצבים הנשגבים ביותר בעתיד — העולם הבא, תחיית המתים והאלף השביעי, ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם״ — הם רק דרגות גבוהות יותר של אותו זיו. אף אחד מהם אינו עצמותו של ה׳.

האור יורד בשתי דרכים. הראשונה היא כאור פנימי, הנכנס לכלי ומותאם ליכולת הקיבול שלו.

הדרך השנייה היא כאור מקיף, שאין הכלי יכול להכיל או להגביל. אדמו״ר הזקן מדגים את שתי הדרכים באמצעות תפילה, שהיא ״עבודת הלב״, והאהבה שהיא מעוררת.

אהבה הנולדת מהתבוננות בכך שה׳ הוא חיי העולמות מתאימה לאור פנימי. זוהי כמיהה שהנפש יכולה להכיל, במידה המתאימה למזגו של כל אדם.

אהבה הנולדת מהתבוננות בה׳ כפי שהוא מצד עצמו, ללא שינוי ולמעלה מכל מחשבה, מתאימה לאור מקיף. היא מעוררת בנפש כמיהה להתבטל לגמרי ולהיכלל באחד.

האדם יכול להתבונן גם עד כמה נפשו התרחקה ממקורה באין סוף ונפלה אל ״עולם הפירוד״, שבו ה׳ נסתר.

ההכרה הזאת גורמת לאהבה לפרוץ מעבר למה שהנפש יכולה להכיל. זוהי האהבה ״בכל מאודך״ — אהבה שמעבר למידה הרגילה של האדם.

בחזון המרכבה של יחזקאל פני האריה לימין ופני השור לשמאל, ולכן למעלה האריה נעלה מן השור. ואף על פי כן, בעולם הזה השור כשר ואפשר להקריבו, ואילו האריה הוא חיה טמאה; אדמו״ר הזקן שואל מדוע.

התשובה הופכת את הציפייה: דווקא משום שמדובר במדרגה נעלית, אין היא יכולה להתלבש למטה באופן שיגלה אותה כפי שהיא בקדושה.

האריה מבטא גבורה ועוצמה — אור בעוצמה גדולה מכדי שיוכל לשרות בגלוי בכלי של קדושה למטה.

בשונה מבהמה טהורה, המקבלת קדושה באופן ישיר, אורו של האריה מגיע לעולם הזה רק בדרך של נפילה: דרך שבירת הכלים אל רפ״ח הניצוצות הכלואים בשלוש הקליפות הטמאות. לכן האריה שלמטה הוא חיה טמאה, החיה מניצוצות שנפלו מן האריה הקדוש שלמעלה.

קדושת האריה אינה נכנסת בו כאור פנימי, כמו בבהמה טהורה, אלא מרחפת עליו כאור מקיף. אדמו״ר הזקן מכנה זאת בחינת לבונה, שאותה ביאר במאמר קודם.

זה מסביר מדוע עשו היה הבכור: שורשו במלכים שמלכו באדום ״לפני מלוך מלך״ בישראל, והקבלה רואה בהם את עולם התוהו שקדם לתיקון.

כל אחד ממלכי אדום ״מלך ומת״, כפי שהאורות של עולם התוהו הופיעו ונשברו. עשו, שורשם, דומה לשליה המקיפה את הוולד וקודמת לו.

הילד הוא העיקר, לא השליה; עם הלידה משליכים את השליה, והיא קשורה רק לאור המקיף. לכן נאמר על הגויים שה׳ ״רם על כל״, ואילו את שמו של יעקב דורשים כיו״ד — האות הקטנה ביותר, ראשית שם הוי׳ — ועקב, כלומר שהוי׳ הוא ״אלקינו״ ונמשך פנימה.

היו״ד היא נקודת אור קטנה ומצומצמת, ודווקא משום כך היא יכולה להיכנס פנימה. הכלי יכול לקבל רק אור שעבר צמצום.

משום שהאור קטן דיו כדי שהלב יוכל להכילו, הוא נעשה אש פנימית — התלהבות בתפילה ובעבודת ה׳ הדומה לה.

האלקות נמשכת אל תוך הנפש באמצעות המצוות, הנקראות רמ״ח ״אברים של המלך״, שבהן מתלבש רצון ה׳. לפני מתן תורה היו לאבות מעשי עבודה אחרים, כגון בארותיו של יצחק ומקלותיו של יעקב, שמילאו תפקיד דומה.

לעומת זאת, עובדי עבודה זרה מתייחסים אל ה׳ רק כאור מקיף שהוא ״רם על״יהם: הוא אינו נכנס פנימה כדי שיתבטלו אליו, והם נשארים ישויות נפרדות. גם כשהם מכנים אותו ״אלקא דאלקיא״, הם מכירים בו רק ככוח עליון ורחוק, ולא כמי ששוכן בתוכם.

הקרבנות מעלים ״מים נקביים״, אתערותא דלתתא המעוררת תגובה מלמעלה. ״ריח ניחוח״ פועל כריח המחיה אדם המתעלף: הוא מביא לגילוי ולהשראת השכינה, כך שהאלקות מורגשת בתוך הנפש.

ניחוח נקשר לירידה, משום שתכליתו שהאלקות תרד מדרגה לדרגה, עד שתתגלה בפנימיותו של האדם. כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע הקרבנות פועלים זאת.

העלאת מים נקביים נמשלה להבאת דבר חדש למלך, כדי שיפנה לבקשה פעוטה לעומת גדולתו.

מלך שיש לו הכול מתעורר מחידוש, כמו ציפור מדברת. בני אדם מדברים בתבונה רבה הרבה יותר, אבל אין בכך חידוש.

פלאה של ציפור מדברת מעורר את ״לבו שאין לחקרו״ של המלך, והוא פונה לבקשתו של האדם הפשוט. בדומה לכך, דבר חדש מלמטה מעורר את העליון.

העלאת מים נקביים תלויה בנשמות שבגופים, ולא במלאכים. המלאכים משבחים את ה׳ בלי הפסק, ביראה, בהבנה עמוקה ובעונג שאין לו סוף, אך אין בכך חידוש.

למטה, מחשבות מטרידות מכבידות על לב האדם, וגם האהבה שהוא מעורר באה והולכת.

מה שמעניק לעבודתו ערך הוא החידוש שבה: אפילו כוחו לומר את מילות התפילה תלוי במזון ובמשקה גשמיים.

תלותו של הדיבור בגוף ברורה: לאחר שלושה ימים בלי אוכל אין האדם יכול לדבר כראוי, וגם קור ותנאים גופניים אחרים יכולים להפריע לו.

היכולת לשבח את ה׳ באמצעות דיבור שמקור חיותו גשמי יקרה לו, כמו הציפור המדברת. גם קרבנות בעלי החיים באים מהעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה.

כאשר דבר מהעולמות התחתונים עולה למעלה, הוא חידוש שאינו מצוי שם, ולכן הקרבנות מעלים מים נקביים ונקראים מנחה. שתי האותיות הראשונות של מנחה, מ״ם ונו״ן, הן ראשי התיבות של מים נקביים.

האותיות הנותרות הן חי״ת, הרומזת לחכמה ולמקורה במידת הרחמים השמינית, ״נוצר חסד״, וה״א, מלכות, כפי שדרשו בגמרא: ״בה׳ בראם״; והיא כנסת ישראל. לאחר מכן פונה אדמו״ר הזקן לפסוקים העוסקים בעמים לעתיד לבוא, ומתחיל בנבואת צפניה על ״שפה ברורה״.

גם דוד קרא לפרסם בין העמים את עלילות ה׳, ולמשפחות העמים לתת לו כבוד.

אדמו״ר הזקן שואל מדוע הכתובים עוסקים בעמים. תשובתו היא שעבודת הבירור נעשית בקרב העמים, שבהם נפלו 288 הניצוצות בשבירת הכלים.

הניצוצות מתבררים באמצעות הלבונה, האור המקיף שעל העמים. אז יושב עשו לשורשו הנעלה בקדושת התוהו, ״לפני מלך מלך״.

יעקב, היו״ד והעקב, הוא האור הפנימי של עולם התיקון, והתורה הושמה ״ביעקב״; ישראל נקראים אדם, שערכו בגימטרייה 45, כשם מ״ה, שם התיקון. לעתיד לבוא יתברר גם עשו, שמקורו בתוהו.

אז האור המקיף של התוהו ייעשה קדוש, וגם יעקב יקבל אותו: שם ס״ג (63), הגבוה משם מ״ה (45). הדבר נרמז ב״אשת חיל עטרת בעלה״ — הדרגה התחתונה נעשית כתר מעל לדרגה שמעליה.

האתערותא דלתתא צריכה להתאים למה שהיא מבקשת להמשיך מלמעלה. כדי להמשיך את האור המקיף העליון, המים הנקביים של האדם צריכים להיות בעצמם בבחינת מקיף — אהבה שמעבר למה שהנפש יכולה להכיל.

הדבר נכון במיוחד כאשר האדם רואה עד כמה מחשבותיו המטרידות הורידו אותו. אז עליו לזעוק אל ה׳ מתוך צרתו, בעוצמה שמעבר למידתו.

כשראה יעקב את עשו שלמטה בא לקראתו, הוא שלח מתנה, קרבן המעלה מים נקביים, אל עשו ״אחיו״ שלמעלה. בשורשו בתוהו השניים אכן אחים.

ליעקב יש רצוא ושוב: שוב בבחינת היו״ד והעקב, האור הפנימי, ורצוא בבחינת ביטול גמור, המגיע אל האור המקיף העליון.

לאחר שהאור המקיף יימשך, עשו שלמטה יתבטל מאליו, ויתקיימו דברי הנבואה על העמים. מעשי האבות הכינו את הדרך לצאצאיהם לעתיד לבוא.

קרבנות התיקון מפורטים בתורה, עד למספר הפרים בכל חג.

לכל חג יש קרבנות משלו. אך איש אינו יודע אילו קרבנות מגיעים עד התוהו, מאיזה סוג ובאיזו כמות.

רק יעקב ידע עליהם. המתנה ששלח — מאתיים שעירות עזים ושאר הבהמות — הייתה קרבנות של תוהו, מסוגים ובמספרים שאינם מופיעים בתורה בין קרבנות התיקון.

יעקב שלח אפילו גמלים, בעלי חיים שלא ניתן להקריב כלל בעולם התיקון. בתהו, לעומת זאת, הטמא יכול להפוך לטהור, כפי שרומזת שאלתו של איוב: ״מי יתן טהור מטמא״.

באותה דרגה, חושך ואור, קטן וגדול, שווים לפני ה׳. לכן עשו יכול היה לחבק את יעקב.

בדרך כלל הזכר, המשפיע, הוא המחבק: הוא מקיף את המקבל ומגביה אותו. עשו מחבק את יעקב מפני ששורשו הוא באור המקיף של תהו, שהוא למעלה מיעקב.

יעקב הגיע לכך בכך שהקדים לעבור לפני בני משפחתו — ״והוא״, הנקרא כאן ״הוא״, שבחסידות מציין את הנסתר — והשתחווה שבע פעמים. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כנפילת אפיים שבתפילה, המלקטת ניצוצות שנפלו. כך הוא התקרב אל אחיו.

״עד גשתו״ מתפרש כ״עד שגישש״ ופגש את אחיו: עד שליקט את הטוב שבעשו, את בחינת הלבונה. אז עשו הוא באמת אחיו של יעקב, שכן האורות המקיפים והפנימיים באים מאותו מקור.

ריצתו של עשו לקראת יעקב היא הכוח הקדוש החבוי בעשו הגשמי, העולה אל מקורו. הדבר דומה לנרות קטנים שלהבותיהם נבלעות באבוקה כאשר מקרבים אותם אליה.

לאחר שבורר הטוב שבעשו, בא החיבוק מלמעלה למטה: גם האור המקיף העליון של תהו נכנס ליעקב.

כעת, כשהאורות הפנימיים והמקיפים כלולים ביעקב, עשו ״וישקהו״, ובספר התורה מסומנות נקודות מעל המילה. הנקודות, שהן הנקודות הקטנות ביותר, מסמלות את החכמה, שהסתלקה בשבירה וכעת מתגלה לאחר הבירור.

אחר כך הם בכו. בכי בא משמחה או מצער; במצב של צער המוח מתכווץ וסוחט דמעות, שאותן אדמו״ר הזקן מתאר כלחות מיותרת שנדחית החוצה.

בכי מתוך שמחה מודגם בסיפור על רבי עקיבא, שעיניו זלגו דמעות כששמע את סודות שיר השירים, כפי שמספר הזוהר. השמחה מרחיבה את החיות, כפי שנאמר: ״שמועה טובה תדשן עצם״.

התלמוד מספר שכאשר אספסיינוס שמע שנעשה קיסר, התנפחה רגלו והוא לא היה יכול לנעול את נעלו: השמחה גרמה לדם לזרום בעוצמה. השמחה מרחיבה גם את רוח החיים וממשיכה שלבים חדשים של שכל, שבקבלה מתפתחים באמצעות עיבור, יניקה ומוחין.

כשאדם מסוגל להכיל את שמחתו, היא מתפשטת בו ומביאה הבנה וחיות חדשות. כשהשמחה גדולה מכדי שיוכל להכילה, היא מתרכזת במוח וגולשת החוצה כדמעות.

במפגש של יעקב ועשו התגלתה כתר, הדרגה העליונה ביותר, והיא התאחדה עם מה שנפל למטה ביותר בשבירה. השמחה הייתה גדולה מכדי להכילה, ולכן הם בכו.

הם היו כאחים שהתאחדו מחדש לאחר פרידה ממושכת, מאז שבירת הכלים. כך גם בגאולה העתידה יבואו בני ישראל ״בבכי״ — בדמעות של שמחה על התגלות הדרגות העליונות ביותר — וה׳ יוביל אותם לנחלי מים.