תורה אור · פרשת וישלח · מאמר 3
ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו׳
״ויאמר יעקב: ׳אלקי אבי אברהם...׳״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 252 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
שני המחנות של יעקב והמתנה החריגה שנתן לעשו נועדו למטרה מסוימת: כדי להמשיך את האור המקיף הבלתי מוגבל של עולם התהו, היה על ההתעוררות שלו מלמטה להידמות לתהו עצמו, בלי החלוקות והמידות המדויקות השייכות לתקון ולתורה.
המאמר בקצרה
יעקב מתפלל שאורותיהם המקיפים של האבות יסייעו לו להמשיך את אור התהו, שיציל אותו גם מעשו. מדוע חילק את אנשיו לשני מחנות? בעולם התקון הספירות מסודרות בשלושה קווים, כאשר תפארת מחברת בין חסד לגבורה; בתהו המדות עמדו בנפרד, ולכן היו רק שני קווים. הסיבה לכך היא שבעולם התהו היו אורות עזים בכלים קטנים, בדומה לדיין שדעתו צרה ורואה רק זכות או רק חובה, ואילו בעולם התקון יש כלים רחבים, כמו דעת רחבה שמסוגלת להכיל את שני הצדדים. מכיוון שההתעוררות מלמטה צריכה להתאים לשפע שהיא מבקשת להמשיך, יעקב עיצב את עצמו בדמות התהו וחילק את אנשיו לשני מחנות. כך מוסבר גם מדוע שלח את מתנתו: בניגוד לקרבנות התורה, שחייבים להיות טהורים, בהמות שחוטות ומוגשים על פי פרטים מדויקים רבים, משום שהתורה נמשכת מבחינת התקון המצומצמת, יעקב שלח בהמות טמאות וחיות, שכן אור התהו של אין סוף מכיל הכול. כשם שהחזיר עתיד להיות טהור בעתיד, ולגמלים שורש נעלה, כך היה הדבר אפשרי רק אצל יעקב, לפני מתן תורה; עבורנו, איסורי התורה הם מוחלטים.
מבנה
- תפילתו של יעקביעקב מבקש שאורותיהם המקיפים של האבות יסייעו לו להמשיך את אור התהו ולהינצל מעשו.¶1
- שני קווים ושלושההמדות הנפרדות של התהו יוצרות שני קווים, ואילו המדות המשולבות של התקון יוצרות שלושה; הסיבה לכך היא היחס בין האורות לכלים, וההתעוררות מלמטה צריכה להתאים לשפע שהיא מבקשת להמשיך.¶2–4
- שני המחנותיעקב חילק את אנשיו לשני מחנות כדי להידמות לתהו ולהתחבר לאורו המקיף.¶5
- המתנה לעשובניגוד לקרבנות המדויקים של התקון, המתנה של יעקב, שכללה בהמות טמאות וחיות, התאימה לאור התהו של אין סוף.¶6–9
- הגמלים, החזיר והגבולות לאחר מתן תורההטמא עתיד להתעלות, ולגמלים יש שורש נעלה, אך לאחר מתן תורה אי אפשר להעלות את מה שהיא אוסרת.¶10
מושגים
- תהו (כאוס)תהו
- העולם הקדמון של אורות עזים בכלים קטנים, שבו המדות עמדו בנפרד, כל אחת בפני עצמה; כליו נשברו.
- תקון (תיקון)תקון
- העולם המסודר של פחות אורות וכלים רחבים, שבו המדות פועלות יחד בשלושה קווים.
- שלושה קוויםג׳ קוין
- ימין (חסד), שמאל (גבורה) ואמצע (תפארת); קו האמצע מחבר ומאזן בין שני האחרים.
- אור מקיףאור מקיף
- אור גדול מכדי להיכנס לכלי, והוא פועל עליו מבחוץ; אור התהו הוא מסוג זה.
- מ״ן ומ״דמ״ן ומ״ד
- ״מים נוקבין״ של התעוררות מלמטה ו״מים דוכרין״ של שפע מלמעלה; הצורה של הראשונים מעצבת את האחרונים.
- אורות וכליםאורות וכלים
- ההתגלות האלוקית והמבנים המכילים אותה; היחס ביניהם הוא שמבדיל בין תהו לתקון.
תפילתו של יעקב ¶1
1ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם1 כו׳. פי׳ שהתפלל שיומשך אליו המקיפים דקדושה של האבות לעזור לו שיוכל להמשיך המקיף דתהו הנ״ל שיתגלה למטה ועי״ז ג״כ הצילני נא מיד עשו2 כו׳ שלמטה.
״ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו׳״. כלומר, הוא התפלל שהאורות המקיפים שבקדושה של האבות יימשכו אליו ויעזרו לו, כדי שיוכל להמשיך למטה את האור המקיף של תהו שהוזכר לעיל, ולגלותו למטה; ובכך גם [יתקיים] ״הצילני נא מיד עשו כו׳״, מעשו שלמטה.
לפני פגישתו עם עשו, יעקב מתפלל לה׳ ומזכיר את ה׳ של אביו אברהם ואת ה׳ של אביו יצחק. המאמר מפרש זאת כבקשה שהאורות המקיפים הקדושים של האבות — דרגות של אור אלוקי נשגבות מכדי להיקלט בפנימיות — יבואו לעזרתו, כדי שיוכל להמשיך למטה את האור המקיף של תהו שנידון במאמר הקודם ולגלותו בעולם הזה. לאחר שאור נעלה זה נמשך למטה, גם בקשתו להינצל מעשו, עשו של העולם התחתון, תיענה: ״הצילני נא מיד עשו כו׳״.
המאמר פותח בקישור תפילתו של יעקב לנושא המאמר הקודם: שליחותו של יעקב היא להמשיך למטה את האור הנעלה של תהו, והצלתו מעשו נובעת מכך.
בחסידות, עשו מושרש בעולם התהו, שאורותיו גדולים מאורות התיקון; כדי להתגבר עליו ולבררו, על יעקב להתחבר לשורש זה, ולשם כך הוא פונה למקיפים של האבות.
מראי מקומות
- 1ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם · Genesis 32:10
- 2הצילני נא מיד עשו · Genesis 32:12
שני קווים ושלושה ¶2–4
2ויחץ את העם1 כו׳ לשני מחנות כו׳. הנה הטעם שחלק לשני מחנות דוקא. יובן ע״פ הקדמה הידוע שעיקר ההפרש בין עולם התהו2 לעולם התקון.3
״ויחץ את העם כו' לשני מחנות כו'״. הסיבה לכך שחילק [אותם] דווקא לשני מחנות תובן על יסוד ההקדמה הידועה, שההבדל העיקרי בין עולם התוהו לעולם התיקון [הוא כדלהלן].
יעקב, שחשש מעשו, חילק את אנשיו ואת צאנו לשני מחנות. המאמר שואל מדוע דווקא לשניים, ומשיב על יסוד ההבדל הבסיסי בין התוהו, העולם הקדמון שקרס, לבין התיקון, העולם המסודר שהחליף אותו.
שבעולם התהו היו הספירות מפורדים זה תחת זה אבל בעולם התקון הם בציור קוין4 דהיינו ג׳ קוין ימין ושמאל ואמצע
בעולם התוהו הספירות היו נפרדות זו מתחת לזו; ואילו בעולם התיקון הן ערוכות במבנה של קווים, כלומר בשלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע.
בעולם התוהו כל ספירה עמדה לעצמה, זו מתחת לזו, ללא קשרי גומלין. בעולם התיקון הספירות מסודרות בשלושה קווים: קו ימין, שבראשו חסד; קו שמאל, שבראשו גבורה; וקו אמצעי.
שהקו האמצעי הוא המחבר ומייחד ג״כ ב׳ הקוין דימין ושמאל להיות מתכללים יחד כידוע דת״ת [דתפארת] הוא הממוצע בין חו״ג [חסד וגבורה] ומחברם יחד
הקו האמצעי הוא שמחבר ומייחד גם את שני הקווים, ימין ושמאל, כך שייכללו זה בזה. כידוע, תפארת היא הממוצע בין חסד וגבורה ומחברת ביניהם.
הקו האמצעי, שבראשו תפארת, הוא שמאפשר לתיקון לפעול: הוא מאזן בין חסד לריסון, כך שכל אחד מהם כולל גם משהו מהאחר. הרמוניה זו בין הפכים היא בדיוק מה שהיה חסר בעולם התוהו.
ולכך ישראל שהם בבחי׳ התקון אומרים ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש5 דוקא וכתיב בהם ג״כ והייתם לי סגולה6 שהסגו״ל הוא ג׳ נקודות בחינת ימין ושמאל ואמצע כו׳
לכן ישראל, שהם בבחינת התיקון, אומרים דווקא ״קדוש״ שלוש פעמים; וגם עליהם נאמר ״והייתם לי סגולה״, שכן הסגול הוא שלוש נקודות, כנגד בחינות ימין, שמאל ואמצע...
מכיוון שעם ישראל שייך לסדר התיקון, השבח שלו בנוי בתבנית משולשת: הם אומרים ״קדוש״ שלוש פעמים. גם הביטוי ״והייתם לי סגולה״, שנאמר על ישראל, רומז לכך: הניקוד סגול מורכב משלוש נקודות — שתיים זו לצד זו ואחת מתחתיהן, באמצע — כנגד ימין, שמאל ואמצע.
אבל בעולם התהו שהיו בבחי׳ פירוד זת״ז [זה תחת זה] ולא נתייחדו יחד ה״ז [הרי זה] רק בחי׳ ב׳ קוין שהחסד הוא בפ״ע [בפני עצמו] והגבור׳ [והגבורה] הוא בפ״ע [בפני עצמו].
אבל בעולם התוהו, שבו הספירות היו במצב של פירוד, זו מתחת לזו, ולא התאחדו, היו למעשה רק שני קווים: החסד בפני עצמו והגבורה בפני עצמה.
לעומת זאת, בעולם התוהו המידות עמדו בנפרד ולא נכללו זו בזו, ולכן היו בו למעשה רק שני קווים. החסד פעל כחסד בלבד והגבורה כגבורה בלבד, בלי דבר שיתווך ביניהם.
הפסקה מציגה את השאלה מדוע יעקב חילק את המחנה לשניים, ומבארת את היסוד לכך: התיקון בנוי משלושה קווים שמשולבים זה בזה, ואילו התוהו כלל מידות נפרדות, ולמעשה שני קווים נבדלים.
האריז״ל מתאר את התוהו כ״נקודות״ (נקודים) העומדות זו מתחת לזו, ואת התיקון כמבנה שלם המסודר בשלושה קווים; שלוש נקודות הסגול משקפות את שלושת קווי התיקון.
מראי מקומות
- 1ויחץ את העם · Genesis 32:8
- 2עולם התהו · Sefer Etz Chaim, Shaar HaKlalim 1:1–2
- 3ההפרש בין עולם התהו לעולם התיקון · ראה ע״ח שער הכללים פ״א, פ״ב. שער עגולים ויושר ענף ד. ובכ״מ. לקמן נא, ד. ואילך.
- 4התהו . . זה תחת זה . . בציור קוין · ראה לעיל ט, ד. וראה ד״ה והארץ היתה תוהו תקס״ח בתחלתו. ובד״ה אחרי מות תרמ״ט סעי׳ ג.
- 5ג״פ קדוש · Isaiah 6:3
- 6והייתם לי סגולה · Exodus 19:5
3וכמ״ש ביאור הדברים במ״א שהענין הוא לפי שבתהו היו האורות מרובים והכלים מועטים
כפי שהוסבר במקום אחר, העניין הוא שבתוהו היו אורות רבים וכלים מעטים.
כעת אדמו״ר הזקן מסביר, כפי שהסביר במקום אחר, מדוע בתוהו היו רק קווים נפרדים. בתוהו היה האור רב, ואילו הכלים — המבנים שנועדו להכיל אותו ולבטא אותו — היו מעטים.
ולכן מצד קוטן הכלי לפ״ע [לפי ערך] האור ע״כ אין הכלי יכולה להכיל ב׳ הפכים חו״ג [חסד וגבורה] יחד
ולכן, מכיוון שהכלי קטנה ביחס לאור, אין ביכולתה להכיל בעת ובעונה אחת שני הפכים — חסד וגבורה.
מכיוון שהכלי הייתה קטנה ביחס לאור שבה, היא לא יכלה להכיל בו בזמן שתי מידות מנוגדות, חסד (נתינה והטבה) וגבורה (ריסון).
עד״מ באדם מי ששכלו קטן לא יכיל ב׳ הפכים כלל אלא אם יטה שכלו לזכות לא ימצא אז שום שכל לחוב ולא יסבול שום נטיה לחוב בלבו אלא רק טוב וחסד בלבד.
למשל, אדם ששכלו מצומצם אינו יכול להכיל כלל שני הפכים. אם שכלו ייטה לכף זכות, הוא לא ימצא אז שום נימוק לכף חובה, ולא יסבול בלבו שום נטייה לכף חובה, אלא רק טוב וחסד בלבד.
הוא ממחיש זאת באמצעות אדם ששכלו צר, שאינו מסוגל להחזיק בו בזמן שתי אפשרויות מנוגדות. ברגע שהוא נוטה לדון אדם לכף זכות, הוא אינו רואה כלל טיעון לחובתו ואינו מסוגל לשאת שום נטייה לכך; בלבו יש רק טוב וחסד.
שני הקווים הנפרדים של תוהו מוסברים במבנה שלו: אורות עזים בכלים קטנים. הדבר מומחש באמצעות דיין ששכלו צר, המסוגל לראות צד אחד בלבד בכל פעם.
״אורות מרובים וכלים מועטים״ בתוהו ו״אורות מועטים וכלים מרובים״ בתיקון הם עיקרון מרכזי בשיטת האריז״ל; הכלים של תוהו נשברו (שבירה) דווקא משום שלא יכלו להכיל את האור שלהם.
4ובהיפוך כאשר יטה לחוב לא יסבול כלל נטיה לזכות ונמצא אינו אלא בקו א׳ תמיד פעמים בקו הימין לזכות ופעמים בקו השמאל לחוב
ולהפך: כשהוא נוטה לחובה, הוא אינו יכול לסבול כלל נטייה לזכות. נמצא שהוא תמיד בקו אחד בלבד: לעיתים בקו הימין, לזכות, ולעיתים בקו השמאל, לחובה.
אותו אדם צר אופקים, כשהוא נוטה לחובה, אינו מסוגל לסבול שום טענה לזכות. לכן הוא תמיד נמצא בקו אחד בלבד: לפעמים כולו בימין, בחסד, ולפעמים כולו בשמאל, בדין.
והרי הקוין מפורדי׳ שכשהוא בבחי׳ חסד לא יוכל לסבול בחי׳ דין וכן להיפוך וזהו הנק׳ בחינת ב׳ קוין שהחסד הוא בפני עצמו והגבורה בפני עצמה.
הרי הקווים נפרדים: כשהוא בבחינת חסד, הוא אינו יכול לסבול את בחינת הדין, וכן להפך. וזוהי בחינת שני הקווים: החסד עומד בפני עצמו והגבורה עומדת בפני עצמה.
זהו פירוש ״שני קווים״: הקווים נפרדים, כך שכאשר החסד פועל אין מקום לדין, ולהפך. כל מידה פועלת בנפרד.
אבל בתקון שהת״ת [שהתפארת] מכריע בין חו״ג [חסד וגבורה]1 היינו שגם בשעת הדין יוכל להיות ג״כ נטיה לזכות וכן להיפך לפי שבתקון האורות מועטים והכלים מרובים
אבל בתיקון, שבו תפארת מכריעה בין חסד לגבורה, פירוש הדבר הוא שגם בזמן הדין יכולה להיות נטייה לזכות, וכן להפך, משום שבתיקון האורות מועטים והכלים מרובים.
בתיקון תפארת ״מכריעה״ בין חסד לגבורה, ולכן גם בזמן של דין יכולה להיות נטייה לזכות, ולהפך. הדבר מתאפשר משום שבתיקון האורות מועטים והכלים מרובים.
נמצא הכלי רחב לקבל גם ב׳ הפכים וכמו באדם שדעתו רחבה יוכל לסבול ב׳ הפכים יחד וישכנו במוחו ולבו
נמצא שהכלי רחב דיו לקבל גם שני הפכים. הדבר דומה לאדם שדעתו רחבה: הוא יכול לשאת שני הפכים יחד, והם שוכנים [יחד] במוחו ובלבו.
כאשר הכלים רחבים דיים, יש מקום להכיל גם הפכים בעת ובעונה אחת. המשל הוא אדם שדעתו רחבה, ושתי דעות מנוגדות יכולות לשכון יחד במוחו ובלבו.
שמצד זה יש סברא לזכות אע״פ [אף על פי] שמצד אחר יש סברא לחוב כו׳ והרי בתקון מתייחדים חו״ג [חסד וגבורה] יחדו וזהו ענין ג׳ קוין. (ועמ״ש מזה לקמן פ׳ יתרו בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה)
[הוא רואה] שמצד זה יש סברה לזכות, אף שמצד אחר יש סברה לחובה... וכך בתיקון חסד וגבורה מתייחדים יחד, וזהו עניין שלושת הקווים. (וראה מה שנכתב על כך להלן, בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה״.)
אדם כזה רואה שמצד אחד יש סברה לזכות, ובו בזמן מצד אחר יש סברה לחובה; חיבורם של חסד וגבורה הוא פירושם של ״שלושת הקווים״. המאמר שאליו מפנה אדמו״ר הזקן, בפרשת יתרו (תורה אור, יתרו 9), מסביר שמה שמחבר בין שני הפכים הוא אור ממדרגה שלמעלה משניהם, שבה הם בטלים, ושאברהם הוא הקו הימני, יצחק הקו השמאלי, ויעקב הוא קו האמצע המחבר ביניהם.
ואמנם בעובדא זו דיעקב ועשו שהיה יעקב צריך להמשיך לו המקיף דתהו שהוא בחי׳ האור דתהו שבלי גבול כו׳ לכך הוצרך להעלות מ״ן [מיין נוקבין] לשם.
ואולם בפרשה זו של יעקב ועשו, שבה היה יעקב צריך להמשיך לעצמו את האור המקיף של תהו, כלומר את בחינת האור של תהו שאין לו גבול..., משום כך היה עליו להעלות לשם מיין נוקבין (מ״ן, ״מים נקביים״).
אלא שיעקב, במפגש שלו עם עשו, היה צריך להמשיך את האור המקיף של תהו — האור הבלתי מוגבל שאף כלי אינו יכול להכיל. לשם כך היה עליו להעלות מיין נוקבין (מ״ן, ״מים נקביים״), מונח קבלי להתעוררות מלמטה המעוררת המשכה מלמעלה.
וידוע שהמ״ן [שהמיין נוקבין] צריך להיו׳ [להיות] לפי אופן ההמשכה שרוצה להמשיך משום שלפי אופן ההעלא׳ [ההעלאה] כך היא ההמשכה.
וידוע שהמ״ן צריכים להיות בהתאם לאופן ההמשכה שאדם מבקש להמשיך, משום שאופן ההעלאה קובע את אופן ההמשכה.
עיקרון בקבלה הוא שההתעוררות מלמטה צריכה להתאים לסוג ההמשכה שאדם מבקש להמשיך. צורת העלייה קובעת את צורת ההמשכה, ועיקרון זה מסביר את שני המחנות של יעקב בפסקה הבאה.
הפסקה משלימה את הניגוד בין תהו לתיקון, ואז חוזרת אל יעקב: מכיוון שביקש להמשיך את האור של תהו, היה על ההתעוררות שלו מלמטה להיות בצורה התואמת את תהו.
מיין נוקבין ומיין דוכרין הם מונחים של הזוהר והאריז״ל לתנועה ההדדית של עלייה מצד המקבל וירידה מצד המשפיע. העיקרון שלפיו העלייה מעצבת את ההמשכה עומד ביסוד המאמר כולו.
מראי מקומות
- 1וזהו הנק׳ בחינת ב׳ קוין . . אבל בתקון שהת״ת מכריע בין חו״ג · מובא באוה״ת פ׳ וישלח רמד, א. ראה תו״ח פ׳ בראשית ט, א.
שני המחנות ¶5
5והואיל וכן מאחר שבתהו היה רק ב׳ קוין כנ״ל לכך הוצרך יעקב לעשות עצמו ג״כ בדוגמא זו.
ומאחר שכך, כיוון שבתוהו היו רק שני קווים, כנזכר לעיל, לכן גם יעקב היה צריך לעצב את עצמו בדוגמה זו.
מכיוון שבתוהו היו רק שני קווים ויעקב ביקש להמשיך את האור של תוהו, היה עליו לעצב את עצמו באותה מתכונת. צורת האתערותא דלתתא שלו הייתה צריכה לשקף את המבנה של המדרגה שאליה ביקש להגיע.
וזהו ויחץ את העם1 כו׳ לשני מחנות להיות דוגמת עולם התהו שלשם היה זת״ז [זה תחת זה] ולא בציור ג׳ קוין כנ״ל ועי״ז יתקשר בעולם התהו להמשיך האו״מ [האור מקיף] כו׳.
וזהו [הפירוש של] ״ויחץ את העם כו׳ לשני מחנות״: כדי להיות בדוגמת עולם התוהו, שבו [הספירות] היו זו תחת זו ולא במבנה של שלושה קווים, כנזכר לעיל; ועל ידי כך היה מתקשר לעולם התוהו, כדי להמשיך את האור המקיף (אור מקיף)...
זו הסיבה שהוא חילק את אנשיו לשני מחנות: כדי לשחזר את המבנה של תוהו, שמדותיו עמדו בנפרד ולא היו מסודרות בשלושה קווים. כך, על ידי חיקוי המבנה הזה, הוא התחבר לתוהו ויכול היה להמשיך את האור המקיף שלו.
התשובה לשאלה על שני המחנות היא שהחלוקה לשניים חיקתה את שני הקווים הנפרדים של תוהו, וכך חיברה את יעקב לאור המקיף של תוהו.
מראי מקומות
- 1ויחץ את העם · Genesis 32:8
המתנה לעשו ¶6–9
6ומזה הטעם עצמו יובן הטעם מה שהקריב יעקב המנחה עזים מאתים1 כו׳. שענין מנחה זו היא העלא׳ [העלאת / העלאה] מ״ן [מיין נוקבין] להמשיך המקיף הנ״ל
מאותו טעם עצמו יובן גם הטעם לכך שיעקב הקריב את המנחה — ״עזים מאתים כו׳״. שכן מנחה זו היא העלאת מ״ן (מיין נוקבין [התעוררות מלמטה]), כדי להמשיך את האור המקיף הנזכר לעיל.
אותו היגיון מסביר גם את המתנה שנתן יעקב לעשו — מאתיים עיזים ושאר בעלי החיים. המאמר אומר שיעקב הקריב אותה, ומכנה אותה ״מנחה״ — מילה שמשמעותה גם מתנה וגם קרבן מנחה: זו הייתה העלאת מ״ן, שנועדה להמשיך את האור המקיף של תוהו.
והוא ע״ד ענין הקרבנות שהם העלאת מ״ן [מיין נוקבין] להמשיך מ״ד [מיין דוכרין] כנודע ואעפ״כ [ואף על פי כן] היתה מנחתו שלא ע״ד אופן ומשפט הקרבנות שבתורה כו׳. בהיות שמעשה הקרבנות הוא מבהמות טהורים ושחוטים דוקא. אך השחיטה כשירה בזר.23
וזה דומה לעניין הקרבנות, שהם העלאת מ״ן כדי להמשיך מ״ד (מיין דוכרין [המים הזכריים]), כידוע. ואף על פי כן, המנחה שלו לא הייתה לפי האופן והדין של הקרבנות שבתורה... שהרי מעשה הקרבנות נעשה בבהמות טהורות, ודווקא כשהן שחוטות. אך השחיטה כשרה [כשנעשית] בידי מי שאינו כהן.
בכך הדבר דומה לקרבנות, שגם הם התעוררות מלמטה המביאה להמשכת שפע מלמעלה (מיין דוכרין, ״המים הזכריים״). ואף על פי כן, המתנה של יעקב לא נעשתה לפי דיני הקרבנות, המחייבים בהמות טהורות (כשרות) ושחוטות. המאמר מוסיף שאת השחיטה עצמה יכול לעשות מי שאינו כהן.
המתנה שנתן יעקב לעשו מושווית לקרבן, כלומר להתעוררות מלמטה, ובו בזמן המאמר מציין עד כמה צורתה שונה מדיני הקרבנות שבתורה.
העובדה שמי שאינו כהן יכול לשחוט מלמדת שהשחיטה אינה חלק מעבודת הכהונה עצמה, ובכל זאת היא נדרשת: יש לשחוט את הקרבן.
מראי מקומות
- 1עזים מאתים · Genesis 32:15
- 2השחיטה כשרה בזר · Berakhot 31a
- 3השחיטה כשירה בזר · Berakhot 31b:21
7ולא מצינו קרבן בתורה בחי רק בשעיר דעזאזל וגם בקרבנות לא היו מקריבים רק החלב והדם.
איננו מוצאים בתורה קרבן [שהוקרב] בעודו חי, מלבד השעיר [שנשלח] לעזאזל; וגם בקרבנות הקריבו [על המזבח] רק את החלב ואת הדם.
בתורה אין קרבן שמוקרב בעודו חי, מלבד השעיר שנשלח לעזאזל ביום הכיפורים. גם בקרבנות הרגילים הקריבו על המזבח רק את החלב ואת הדם.
והמנחה הזאת ששלח יעקב לעשו היו בהמות טמאות ג״כ כמ״ש גמלים מניקות1 כו׳. וגם כה, אשהן חיין ולא שחוטין
אבל המנחה הזאת ששלח יעקב לעשו כללה גם בהמות טמאות, כפי שנאמר: ״גמלים מניקות כו׳״; וגם הן היו חיות ולא שחוטות.
המנחה של יעקב, לעומת זאת, כללה גם בהמות טמאות, כמו הגמלים המניקות המוזכרים בפסוק, וכולן נשלחו כשהן חיות ולא שחוטות. אלה בדיוק המאפיינים שהלכות הקרבנות אוסרות.
והענין הוא משום שהעלאת מ״ן [מיין נוקבין] שהיא המנחה דיעקב הוא להמשיך מ״ד [מיין דוכרין] מבחי׳ המקיף דעולם התוהו.
והעניין הוא שהעלאת מ״ן (מיין נוקבין [התעוררות מלמטה]), שהיא מנחתו של יעקב, נועדה להמשיך מ״ד (מיין דוכרין [השפעה מלמעלה]) מבחינת האור המקיף של עולם התוהו.
הסיבה היא שההתעוררות מלמטה של יעקב נועדה להמשיך שפע מן האור המקיף של תוהו. יעד שונה דורש סוג אחר של מנחה.
המנחה של יעקב חרגה מדפוסי הקרבנות — היא כללה בהמות טמאות וחיות — משום שנועדה לאור המקיף של תוהו ולא לסדר התיקון.
מראי מקומות
- 1גמלים מיניקות · Genesis 32:16
8והמ״ן [והמיין נוקבין] והמ״ד [והמיין דוכרין] דעולם התהו הוא משונה ובאופן אחר מן המ״ן [המיין נוקבין] ומ״ד [ומיין דוכרין] דעולם התקון שהוא ענין הקרבנות שבתורה שהתורה היא מבחי׳ עולם התקון דאצילות
מ״ן (מיין נוקבין) [התעוררות מלמטה] ומ״ד (מיין דוכרין) [המשכה מלמעלה] של עולם התהו שונים ופועלים באופן אחר מאלה של עולם התיקון, שהם עניין הקרבנות שבתורה, שכן התורה היא מבחינת עולם התיקון דאצילות.
ההתעוררות מלמטה וההשפעה מלמעלה שבעולם התהו שונות מאלה שבעולם התיקון. הקרבנות שייכים לעולם התיקון, משום שהתורה עצמה נמשכת מעולם התיקון דאצילות.
והיינו כי עולם התקון הוא בחי׳ אור פנימי שהאורות מתצמצמים ונתפסי׳ [ונתפסים] בתוך הכלי ומאחר שהאור יכול להתיישב בתוך הכלי זהו הוראה שכבר נתצמצם האור בצמצומים רבים וכמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שבתקון האורות מועטים כו׳.
כלומר, עולם התיקון הוא בבחינת אור פנימי, שבו האורות מצטמצמים ונתפסים בתוך הכלי. מכיוון שהאור יכול להתיישב בתוך הכלי, הדבר מעיד שהוא כבר הצטמצם בצמצומים רבים, כפי שנכתב בספר עץ חיים: ״שבתקון האורות מועטים כו׳״.
התיקון הוא תחום של ״אור פנימי״ — אור שהצטמצם במידה כזאת שהוא יכול להיקלט בתוך כלי. העובדה שהאור יכול להתיישב בתוך כלי מלמדת שהוא כבר עבר צמצומים רבים, כפי שנאמר בעץ חיים שבתקון האורות מועטים.
לכן התורה שנמשכת משם היא ג״כ בבחי׳ דקדוקים וצמצומים.
לכן גם התורה הנמשכת משם היא בבחינת דקדוקים מדויקים וצמצומים.
מכיוון שהתורה נמשכת מעולם התיקון, גם היא מתאפיינת בפרטים מדויקים ובמידות מדויקות.
הפסקה מסבירה מדוע עבודת התורה מדויקת כל כך: התורה נמשכת מעולם התיקון, שבו האור מצטמצם בתוך כלים, בניגוד לאור הבלתי מוגבל של עולם התהו.
אור פנימי הוא אור שנקלט בכלי, ואילו אור מקיף עז מכדי להיקלט ומשפיע על הכלי מבחוץ; עולם התיקון מאופיין באור הראשון, ואילו יעקב ביקש את השני.
9ולכן מפורש בתורה סדר העלאת מ״ן [מיין נוקבין] דתקון הכל בדקדוקים שהוא משפט מעשה הקרבנות שיהיו מבהמות טהורים ומג׳ מיני בהמות לבד ושיהיו שחוטין דוקא ויש הרבה דברים שהקרבן נפסל בו
לכן סדר העלאת מ״ן (מיין נוקבין, התעוררות מלמטה) של עולם התיקון מפורט בתורה בדקדוק רב. זהו דין מעשה הקרבנות: עליהם להיות מבעלי חיים טהורים, משלושה מיני בעלי חיים בלבד, ולהישחט דווקא; ויש דברים רבים שפוסלים את הקרבן.
מכיוון שההתעוררות מלמטה של התורה שייכת לתיקון, הלכות הקרבנות מפורטות מאוד. בעל החיים צריך להיות טהור, מאחד משלושת המינים בלבד — בקר, צאן ועזים, כלשון הפסוק ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״ (ויקרא א, ב) — ולהישחט; ופגמים רבים פוסלים אותו.
וכן בענין ההקרבה איך ומה הרבה דקדוקין כו׳ כי כל התור׳ [התורה] הוסדה בדרך זה בצמצומים ומדידות מפני שהיא מבחי׳ התקון שהאורות מצומצמים תוך הכלים ולכן מדקדק׳ ג״כ בכמה מיני צמצומים ודקדוקים כו׳.
כך גם בנוגע להקרבה — כיצד ומה להקריב — יש דקדוקים רבים וכו׳. התורה כולה מיוסדת בדרך זו, על צמצומים ומידות, מפני שהיא מבחינת התיקון, שבו האורות מצומצמים בתוך הכלים; ולכן גם היא מדקדקת בכמה מיני צמצומים ודקדוקים וכו׳.
אותה הקפדה חלה על האופן שבו מקריבים ועל מה שמקריבים. התורה כולה בנויה על מידות והגבלות, מפני שמקורה בתיקון, שבו האורות מצומצמים בתוך הכלים, ולכן היא מדייקת בעניינים רבים.
אבל יעקב העלה מ״ן [מיין נוקבין] לבחי׳ המקיף דתהו1 כנ״ל שהוא אור גדול בבחי׳ א״ס שלכן לא יכול הכלי להכילו ונשאר בבחי׳ מקיף
אבל יעקב העלה מ״ן לבחינת האור המקיף של תהו, כנזכר לעיל. זהו אור גדול, בבחינת אין סוף, ולכן הכלי לא היה יכול להכיל אותו והוא נשאר בבחינת מקיף.
לעומת זאת, יעקב כיוון את ההתעוררות מלמטה שלו אל האור המקיף של תהו. האור הזה גדול כל כך, בבחינת אין סוף, ששום כלי אינו יכול להכיל אותו, ולכן הוא נשאר בבחינת מקיף.
(לכך שלח המנחה שהוא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] לשם) אף בהמות טמאות גמלים מניקות כו׳. וכולן היו חיין ולא שחוטין כו׳.
(לכן הוא שלח את המנחה, שהייתה העלאת מ״ן לשם,) ואף בעלי חיים טמאים, כגון ״גמלים מניקות״ וכו׳. כולם היו חיים ולא שחוטים וכו׳.
זו הסיבה שהמנחה שלו, העלאת המ״ן שלו לאותה בחינה, יכלה לכלול בעלי חיים טמאים, כמו גמלים מניקות. כל בעלי החיים נשלחו גם כשהם חיים, ולא שחוטים.
כי להיות האור בבחי׳ א״ס לכן אין שם הצמצומים והדקדוקים כי א״ס ב״ה הוא כל יכול לסבול הכל אף טמאין ושיהיו חיין כו׳ שאין נמצא שם דקדוקים וצמצומים כלל.
מכיוון שהאור הוא בבחינת אין סוף, אין שם צמצומים ודקדוקים. הרי אין סוף ברוך הוא כל יכול, ויכול לשאת הכול, אפילו [בעלי חיים] טמאים, וגם שיהיו חיים וכו׳, שכן אין שם כלל דקדוקים וצמצומים.
בבחינת אין סוף אין צמצומים או פרטים מדוקדקים. אין סוף, שהוא כל יכול, יכול לשאת הכול, אפילו בעלי חיים טמאים וחיים, מפני שאין שם שום הגבלה או הגדרה.
הפסקה מסכמת את הניגוד: דקדוקי הקרבנות שבתורה תואמים לאור המצומצם של התיקון, ואילו המנחה הבלתי מוגבלת של יעקב תואמת לאור המקיף האין־סופי של תהו.
בלקוטי תורה מדובר על ״תורה שלמעלה״, שנתגלתה לאבות בלבד, שעבודתם המשיכה שפע בדרך החורגת ממידות התורה שניתנה באמצעות משה. זהו הרקע לנקודה החותמת את המאמר: רק יעקב, לפני מתן תורה, יכול היה להביא קרבן כזה.
מראי מקומות
- 1אבל יעקב העלה מ״ן לבחי׳ המקיף דתהו · בלקו״ת שלח נא, א כנראה שמציין לכאן ”שהמשכתם היה כמו בתורה שלמעלה (ועמ״ש קצת כעין זה ע״פ וישלח יעקב)”. מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תרנה. ומציין גם לקו״ת חקת ס, א.
הגמלים, החזיר והגבולות לאחר מתן תורה ¶10
10וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] גבי חזיר שעתיד לחזור וליטהר1 היינו לע״ל [לעתיד לבוא] שיבולע המות לנצח2 ואז יתגלה עצמות א״ס ויוכל גם חזיר להתעלות משא״כ עתה.
וכפי שאמרו חז״ל על החזיר, שעתיד לחזור ולהיטהר — היינו, לעתיד לבוא, כאשר ״שיבולע המות לנצח״; אז תתגלה עצמות אין סוף, וגם החזיר יוכל להתעלות, שלא כעת.
חז״ל דורשים את השם חזיר מלשון לחזור: לעתיד לבוא הוא ייטהר. הדבר יקרה כאשר המוות יבוטל ותתגלה עצמותו האין־סופית של ה׳, כך שגם החזיר יוכל להתעלות — דבר שאינו אפשרי כעת.
לכן יעקב ששלח המנחה לעשו שהוא העלאת מ״ן [מיין נוקבין] למקיף דתהו שבבחי׳ א״ס שלח ג״כ דברים טמאים ולכך שלח ג״כ גמלים מניקות
לכן יעקב, ששלח את המנחה לעשו, שהיא העלאת מ״ן (מיין נוקבין) אל האור המקיף של תהו, שהוא בבחינת אין סוף, שלח גם דברים טמאים; ולכן שלח גם גמלים מיניקות.
מכיוון שמנחתו של יעקב נועדה לאור המקיף של תהו, שבבחינת אין סוף, הוא יכול היה לכלול בה דברים טמאים; לכן שלח גם גמלים מיניקות.
כי אדרבה שרשן של גמלים הוא מאד נעלה כמ״ש באליעזר עבד אברהם שלקח יו״ד גמלים מגמלי אדניו3 וכל טוב אדניו בידו והוא ענין כגמול עלי אמו4 כו׳
אדרבה, שורש הגמלים נעלה מאוד, כפי שנאמר על אליעזר, עבד אברהם, שלקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו, ״וכל טוב אדניו בידו״; וזהו עניין ״כגמול עלי אמו כו׳״.
שורש הגמלים נעלה מאוד, ולא נמוך כלל. המאמר מוכיח זאת מאליעזר, עבד אברהם, שלקח עשרה מגמלי אדוניו ״וכל טוב אדניו בידו״, וכן מן הדמיון בין המילה גמל ובין גמול — ״כגמול עלי אמו״.
וכ״ז [וכל זה] לא היה יכול לעשות רק יעקב וקודם מ״ת [מתן תורה] אבל אנחנו כבר ניתן לנו התורה מבחי׳ התקון ומה שהוא טמא ואסור ע״פ התורה הוא מרוחק ולא יוכל להתעלות כלל כו׳ והכרת תכרת הנפש באכלה חלב כו׳ וכיוצא:
כל זאת היה יכול לעשות רק יעקב, וגם זאת [רק] לפני מתן תורה. אבל לנו כבר ניתנה התורה מבחינת תיקון, וכל מה שטמא ואסור על פי התורה מרוחק ואינו יכול להתעלות כלל; ״והכרת תכרת הנפש״ באכלה חלב כו׳, וכיוצא בזה.
רק יעקב היה יכול לשלוח מנחה כזאת, ורק לפני שניתנה התורה בסיני. כעת, לאחר שקיבלנו את התורה מבחינת תיקון, כל מה שהיא מגדירה כטמא או כאסור מרוחק מן הקדושה ואינו יכול להתעלות, כפי שממחיש עונש הכרת על אכילת חלב (ויקרא 7:25).
המאמר מסיים בכך ששימושו של יעקב בבעלי חיים טמאים מקדים את העלאתם של כל הדברים לעתיד לבוא, ובה בעת מדגיש שלאחר מתן תורה האיסורים שקבעה התורה מוחלטים עבורנו.
בהערות קה״ת מובאים השל״ה, מדרש תלפיות המצטט את רבינו בחיי, וספר הקנה כמקורות לאמירה שהחזיר עתיד להיטהר.
מראי מקומות
- 1וכמארז״ל גבי חזיר שעתיד לחזור וליטהר · ראה של״ה פ׳ חיי שרה. מדרש תלפיות ענף חזיר בשם רבינו בחיי. ס׳ הקנה. לקו״ת ד״ה וכל בניך ס״ג. וראה הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בהמשך מים רבים תרל״ו ע׳ פד. ובכ״מ. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 162 ובמ״מ לשם.
- 2שיבולע המות לנצח · Isaiah 25:8
- 3י׳ גמלים מגמלי אדוניו · Genesis 24:10
- 4כגמול עלי אמו · Psalms 131:2
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
שכל רחב, בדומה לכלים של עולם התקון, מסוגל להכיל יחד שיקולים מנוגדים, כגון חסד ודין. אף שהמאמר מראה שהאור הנעלה ביותר נעלה מכל גבול, בסיומו מודגש שעבורנו, לאחר מתן תורה, הדרך אל ה׳ עוברת דרך דיני התורה המדויקים: את מה שהתורה אוסרת אי אפשר להעלות.
שאלות לשיחה
- מדוע ההתעוררות מלמטה צריכה להתאים לסוג השפע שאדם מבקש להמשיך?
- כיצד המשל על הדיין שדעתו צרה לעומת הדיין שדעתו רחבה מסביר את ההבדל בין תהו לתקון?
- מדוע דיני הקרבנות שבתורה מדויקים כל כך, לפי המאמר הזה?
- מה אפשר ליעקב לשלוח בהמות טמאות וחיות כמתנתו, ומדוע איננו יכולים לעשות כך?
- מה מלמדים הטהרה העתידית של החזיר והשורש הנעלה של הגמל על היחס בין אין סוף לבין הטמא?