וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך…

המאמר פותח בדיווח שמסרו שליחי יעקב לאחר שהלכו אל עשו. אדמו״ר הזקן קורא את דבריהם לא רק כידיעה על איום, אלא גם כתשובה למה שיעקב באמת ביקש מעשו.

תהו הוא העולם הקדמון של אורות עזים ובלתי מרוסנים, שלא יכלו להתקיים בכלים; ואילו תיקון הוא העולם המסודר, שבו האורות מאוזנים והכלים מתאימים להם. יעקב מגלם את שלמות התיקון, ולכן עקרונית הוא ראוי לקבל את האור המקיף והנעלה, ששורשו בתהו.

שורשו של עשו הוא בתהו, שכליו נשברו ונפלו, והניצוצות שנפלו עדיין לא התבררו ולא הועלו. מאחר שעשו עצמו עדיין נמצא למטה, במצב השבור הזה, הוא אינו יכול להעביר ליעקב את האור הנעלה שבשורשו.

ארבע מאות האנשים המלווים את עשו מראים שהוא עדיין במצב השבור. הם מסמלים דינים קשים שמזינים את כוחות החיצונים, המתנגדים לקדושה, ונמשכים מארבע מאות ״בתי דינים קשים״ המתוארים באדרא רבה, חלק מן הזוהר.

אדמו״ר הזקן עוקב אחר ארבע מאות האנשים עד למקור קדוש: ארבע מאות השקלים ששילם אברהם לעפרון תמורת מערת המכפלה. אותו מספר מקשר ביניהם, ובהמשך הפסקה מוסבר כיצד דבר נעלה כל כך נעשה למקור כוחו של מחנה עשו.

הזוהר מדבר על ארבע מאות ״עולמות של כיסופים״ המוכנים לצדיקים לעולם הבא. אלו גילויים של התענוג האלוקי הנעלה ביותר, הנמשך מעתיקא קדישא, המדרגה הפנימית ביותר של כתר.

כתר עומד בין עצמות ה׳ לבין ספירות האצילות, ושייך במובן מסוים לשניהם. דרך מדרגת ביניים זו מגיע התענוג העליון הנעלם אל הצדיקים לעתיד לבוא.

התורה מתארת את כסף אברהם כ״עובר לסוחר״. אדמו״ר הזקן דורש את המילה ״סוחר״ מלשון ״סחור סחור״ שבגמרא, וקושר אותה לכתר — האור המקיף הסובב את כל השתלשלות העולמות.

״עובר לסוחר״ פירושו כאן גם ״עובר דרך המקיף״: עולמות הכיסופים מקורם בעצמות אור אין סוף, שלמעלה אפילו מכתר, והם עוברים דרך כתר לפני שהם מאירים לצדיקים. לכן מקורם נעלה מכל מדרגת מקיף.

בירורים הם ניצוצות הקדושה שנפלו לעולמות התחתונים ושיש לבררם ולהעלותם. נתינת הכסף לעפרון בידי אברהם הייתה ירידה מכוונת של ניצוצות קדושים למקום נמוך, כדי שאפשר יהיה להשיבם לאחר מכן בתוספת ברכה.

לפני שהניצוצות הושבו, הם נפלו נמוך כל כך ונעשו לכוחם של ארבע מאות אנשי עשו. המילה ״שק״, שערכה המספרי ארבע מאות, מבטאת זאת: האור הנעלה נעשה לכיסוי של חושך, כבדימוי שבישעיהו לשמים המתכסים בשק.

דימוי חז״ל לתורה החוגרת שק מתאר את אותו הסתר: אור קדוש נעשה לבוש גס, שממנו כוחות החיצונים יונקים את חיותם. מצב זה נמשך עד לבירור האחרון, שבו המוות ייבלע לנצח.

כאשר תוסר רוח הטומאה לעתיד לבוא, הכסף ישוב בשלמות לשורשו הקדוש. השבת ארבע מאות השקלים בידי עפרון מבטאת את השבתו השלמה של האור שירד למטה.

כך מוסבר המסר שמסרו המלאכים ליעקב. מאחר שאור שורשו של עשו עדיין נתון בשבי למטה, הבין יעקב שעשו אינו יכול להיות הצינור לאור המקיף של תהו שהוא מבקש.

מאחר שהאור המקיף אינו יכול להגיע דרך עשו, על יעקב להמשיכו בכוח עבודתו שלו. כך עובר הדיון ממצבו של עשו לעבודתו של יעקב.

מ״ן, ״מיין נוקבין״, הוא מונח קבלי להתעוררות מלמטה העולה ומעוררת תגובה מלמעלה. כפי שאומר הזוהר, ״רוח אייתי רוח״: התעוררות מלמטה ממשיכה שפע מקביל מלמעלה.

המנחה ששלח יעקב לעשו הייתה העלאת מ״ן זו. היא נועדה לעורר את המ״ד, ״מיין דכורין״ — השפע מלמעלה — של האור המקיף של תהו.

גמלים אינם בהמות כשרות, ובכל זאת יעקב כלל אותם במנחתו, משום שלגבי אור מקיף נעלה כל כך אין הבדל בין חושך לאור. אדמו״ר הזקן אומר שהדבר יתבאר בהרחבה בדיון על הפסוק המספר שיעקב לקח מנחה ממה שהיה בידו.