LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת וישב · מאמר 4

בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה כו׳ שכשנכנסו יונים להיכל וכו׳

על כ״ה בכסלו

  • 43 פסקאות · 111 קטעים
  • כ־60 דק׳ לימוד
  • 150 מקורות

הרבי על מאמר זה

מאמר הרבי המבוסס עליו: ד״ה בכ״ה בכסלו יומי דחנוכה (ה׳תש״מ) (הסיכומים באנגלית)

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 794 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 111 קטעים

הנקודה

המנורה והקטורת, וקרבן התמיד שסביבן, מדגימים את עבודת ה׳ כולה: התורה מאירה את המדות, המצוות והצדקה מרימות אפילו את מדרגת ה״דומם״ הנמוכה ביותר, ומסירות הנפש מעלה את הנפש הבהמית. חנוכה הוא חינוך, שבו מסירות הנפש של ישראל מול היוונים הורידה מחדש את אור התורה; את הדבר מציינים בהלל, שמביא אלקות לידי גילוי, ובהודאה, שהיא ביטול לפני מה שעדיין נותר מעבר להשגה.

המאמר בקצרה

המאמר שואל מדוע מציינים את חנוכה בהדלקת נרות, ומה משמעותם של הלל והודאה, ומשיב באמצעות סדר העבודה בבית המקדש. שבעת הנרות הם שבע המדות; הדלקתם מורידה את אור החכמה אל המדות כדי לזכך אותן: את כל שבעת הנרות מדליקים בלילה, ואילו ביום מדליקים את הנר העיקרי. זהו היו״ד של יעקב המגיעה עד העקב ומכניעה את עשו. הקטורת, העשויה מסממנים חסרי טעם, מעלה את ה״אותיות״ של מחשבה, דיבור ומעשה, שאליהן החכמה אינה מגיעה, וריחה מוריד אלקות. בתפילה, דם קרבן התמיד הוא מסירות הנפש של קריאת שמע: הנפש האלקית ב״ה׳ אחד״, והנפש הבהמית ב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״; היא עולה ברעש גדול מן החדר השמאלי הלוהט שבלב. לימוד התורה הוא הנרות; הצדקה, שהיא כללות המצוות, היא הקטורת ו״כובע ישועה״ המוריד את אור פני ה׳; החלב הוא התענוג בה׳ לבדו. כל הבריאה היא ״קטנה״ לפני אין סוף, ולכן היא זקוקה לחינוך באמצעות מתנות גדולות, כמו מתנות הנשיאים למזבח. מסירות הנפש של החשמונאים הייתה מתנה כזאת. ההלל מגלה את הנסתר; ההודאה מכירה במה שאינו גלוי.

מבנה

  1. השאלות על חנוכהמדוע מדליקים נרות, ומה משמעותם של הלל והודאה? התשובה מתחילה במנורת המקדש.¶1
  2. הנרות: החכמה מזככת את המדותשבעת הנרות הם שבע המדות; הדלקתם מורידה את אור החכמה אל המדות, היו״ד של יעקב המגיעה עד העקב.¶2–6
  3. הקטורת: העלאת האותיותהקטורת מעלה את ה״אותיות״ הדוממות של מחשבה, דיבור ומעשה, שהחכמה אינה יכולה להעלות, וריחה מוריד את הוי׳.¶7–9
  4. התפילה ושני סוגי מסירות הנפשהתפילה באה במקום הקרבנות; מסירות הנפש ב״ה׳ אחד״ שייכת לנפש האלקית, ומסירות הנפש ב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ שייכת לנפש הבהמית, שכן כל העולמות אינם אלא שמו של ה׳.¶10–16
  5. דם התמיד: עלייתה הלוהטת של הנפש הבהמיתהנפש הבהמית, ששורשה בחיות המרכבה, עולה ברעש גדול מן הלב ומגיעה ״לפני הוי׳״; כנגדה יורד אור אין סוף.¶17–21
  6. תורה, צדקה וכובע ישועההתורה מאירה את השכל כמו הנרות; הצדקה, כמו הקטורת, מגינה כשריון ומורידה את פנימיות פניו של ה׳ באמצעות 620 עמודי אור.¶22–31
  7. האיברים והחלב: התענוג בה׳אחרי הכמיהה בא התענוג בה׳ לבדו, ומתיקות התורה כפי שציווה ה׳ עצמו.¶32–33
  8. חנוכה כחינוךכל הבריאה היא ״קטנה״ לפני אין סוף וזקוקה לחינוך באמצעות מתנות גדולות; מסירות הנפש של החשמונאים מול הגזרה היוונית הורידה מחדש את אור התורה.¶34–39
  9. הלל והודאהההלל מביא אלקות נסתרת לידי גילוי; ההודאה היא ה״החזרה״ — ביטול לפני אור אין סוף שעדיין לא התגלה.¶40–43

מושגים

שבעת הנרות כמביאות לידי ביטוי את המדותז׳ נרות – ז׳ מדות
שבעת נרות המנורה מבטאים את שבע המדות; הדלקתם פירושה הכנסת אור החכמה אל המדות כדי לזכך אותן.
קטורתקטרת
הקטורת עשויה מסממנים חסרי טעם, והיא מבטאת את מדרגת הדומם — את ה״אותיות״ של מחשבה, דיבור ומעשה ואת המצוות הגשמיות. ריחה עולה ומוריד אלקות.
שני סוגים של מסירות נפשב׳ פעמים מסירות נפש
מסירות הנפש ב״ה׳ אחד״ היא הביטול הטבעי של הנפש האלקית; מסירות הנפש ״בכל נפשך״ היא הכנעתה ושינויה של הנפש הבהמית, באמירת ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.
יו״ד–עקביו״ד עקב
את השם יעקב קוראים כרמז ליו״ד של החכמה היורדת עד ה״עקב״, המדרגות הנמוכות ביותר, ומחזיקה את עשו תחת שליטה.
כובע ישועהכובע ישועה
הצדקה גורמת לה׳ ״לפנות״ עם עצמותו ממש, ולהוריד את פנימיותו — את ״אור הפנים״ ואת ״עטרת תפארת״.
חינוךחינוך
הכשרה של דבר הרחוק מייעודו באמצעות מתנות רבות; המזבח והבריאה כולה ״קטנים״ לפני אין סוף, וזקוקים לחינוך כזה.
הלל והודאההלל והודאה
ההלל הוא שבח המביא אלקות נסתרת לידי גילוי; ההודאה היא הכרה וביטול לפני אור אין סוף שעדיין לא התגלה.

אל הטקסט

השאלות על חנוכה ¶1

1בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה כו׳ שכשנכנסו יונים להיכל וכו׳.

״בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה״ [מתחילים] וכו׳: ״שכשנכנסו יונים להיכל״ וכו׳.

ביאור

המאמר פותח בתיאור של חנוכה בגמרא: היוונים נכנסו למקדש וטימאו את השמנים שבו. אדמו״ר הזקן מצטט את הדברים בקיצור, ומציין את הקטעים שהושמטו במילים ״וכו׳״.

וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא פך א׳ של שמן כו׳. לשנה אחרת קבעום ח׳ י״ט בהלל והודאה. להבין ענין הלל וענין הודאה.

״וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא פך א' של שמן״ וכו׳. ״לשנה אחרת קבעום ח' י״ט בהלל והודאה״. עלינו להבין את עניינם של ההלל ושל ההודאה.

ביאור

לאחר שמלכי בית חשמונאי ניצחו את היוונים, הם חיפשו שמן טהור ומצאו רק פך אחד, שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול. היה בו די ליום אחד, אך הוא דלק במשך שמונה ימים. חכמים קבעו את שמונת הימים כחג של הלל (מזמורי שבח) והודאה, והמאמר מבקש לבאר את משמעותם של שני המונחים הללו.

וגם להבין למה תקנו בנס זה להדליק נרות זכר למקדש שמצאו פך א׳ של שמן כו׳ ולא תקנו כן בשאר נסים.

עלינו להבין גם מדוע תיקנו, לזכר הנס הזה, להדליק נרות זכר למקדש, שבו מצאו פך אחד של שמן וכו׳, ואילו על ניסים אחרים לא תיקנו כך.

ביאור

שאלה שנייה: ניסים אחרים לא הונצחו בהדלקת נרות, ומדוע דווקא נס זה? הנס אירע בנרות המקדש, ונרות חנוכה מזכירים אותם.

וגם מה ענין נרות להלל והודאה. אך הענין הוא דכתיב נר מצוה ותורה אור כו׳. ויובן בהקדים לבאר ענין המנורה שבבהמ״ק [שבבית המקדש] שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] וכי לאורה הוא צריך כו׳.

וכן, מה הקשר בין נרות להלל ולהודאה? אך העניין הוא שכתוב ״נר מצוה ותורה אור״ וכו׳. הדבר יובן לאחר שנקדים ונבאר את עניינה של המנורה שבבית המקדש, שעליה אמרו חז״ל: ״וכי לאורה הוא צריך״ וכו׳.

ביאור

שאלה שלישית: מה הקשר בין נרות לשבח ולהודאה? התשובה נפתחת בפסוק המשווה מצווה לנר ואת התורה לאור, וכן בדברי חז״ל שה׳ ודאי אינו זקוק לאורה של המנורה: מכאן שהמנורה מבטאת עניין רוחני, שאותו המאמר מבאר כעת.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה מציגה שלוש שאלות על חנוכה: מה משמעותם של ההלל וההודאה, מדוע מציינים את הנס בהדלקת נרות, ומה הקשר בין נרות לשבח. היא מודיעה שכדי להשיב עליהן יש להבין תחילה את עניינה של מנורת המקדש.

לעומק

חז״ל שואלים ״וכי לאורה הוא צריך״ (שבת כב ע״ב; מנחות פו ע״ב), ומשיבים שם שהמנורה היא עדות לכך שהשכינה שורה בישראל. המאמר מפתח את הרעיון הזה ורואה בנרות עבודה רוחנית שמשפיעה על הנשמה.

מראי מקומות

  1. 1
    בכ״ה בכסלו · נאמרה בחנוכה תקנ״ט בק״ק וויטעבסק. ראה לקו״ד ח״א כא, א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. באוה״ת בראשית כרך ה תתקלב, ב הגהות. ראה גם ד״ה זה מכ״ק אדה״א (נדפס בקונטרס בפ״ע תשמ״ט), ובמאמרי אדה״א בראשית ע׳ שיג ביאור. בד״ה כי אתה נרי תשמ״ז מבאר הפלא שמצינו בדרושי חנוכה שבתו״א שנסדרו בתוך פרשיות וישב מקץ, ויש לפניהם דרושים מפ׳ השבוע, ולא נסדרו דרושי חנוכה בפני עצמם, והטעם משום שבשביל הבנת הדרושים דחנוכה שבפ׳ וישב צ״ל לפנ״ז לימוד וידיעת דרושי וישב, ובשביל הבנת דרושי חנוכה שבפ׳ מקץ צ״ל לימוד וידיעת דרושי חנוכה שבפ׳ מקץ, ע״ש. וראה גם ד״ה בכ״ה בכסלו תשי״ח. ד״ה זה נזכר לעיל ד, ב גבי נרות וקטורת. ובלקו״ת תצא לה, ב. בהמשך תער״ב פרק רמד מציין לכאן: ”בענין שמן המנורה שהוא בחי׳ אור החכמה”.
  2. 2
    בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה · Shabbat 21b:10
  3. 3
    שכשנכנסו יונים · בתו״א בדפוס ראשון: שכשנכנסו עובדי כוכבים.
  4. 4
    וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו · בד״ה ואתה ברחמיך — תשמ״ח (נדפס בסה״מ מלוקט כרך ד ע׳ צט) מדייק ”ונצחום (אז דוקא) מצאו” ע״ש.
  5. 5
    בהלל והודאה · בלקו״ש ח״י ע׳ 142 ואילך מבאר שבגמרא הלשון ”בהלל והודאה” וברמב״ם כותב שהם (גם) ”ימי משתה” ע״ש. ובהערה 19 מבאר למה השמיט הרמב״ם תי׳ ”הודאה” ע״ש. ומביא שם בשם הטור או״ח סי׳ תר״ע שהלל לומר בהם הלל ולהודות לומר בו על הניסים ע״ש.
  6. 6
    לשנה אחרת קבעום ח׳ י״ט בהלל והודאה · Tur, Orach Chayim 670
  7. 7
    למה תקנו בנס זה להדליק נרות . . ולא תקנו כן בשאר נסים · ע״ד ב׳ שיטות בנס חנוכה ראה בארוכה לקו״ש ח״י ע׳ 143 ואילך. לקו״ש חנוכה ח״ל ע׳ 204 ואילך. ובד״ה ואתה ברחמיך — תשמ״ח הנ״ל.
  8. 8
    נר מצוה ותורה אור · Proverbs 6:23
  9. 9
    וכי לאורה הוא צריך · Shabbat 22b:2

הנרות: החכמה מזככת את המדות ¶2–6

2והנה כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. שבלילה היה מדליק כל ז׳ הנרות ולמחר מדשנם ומטיבם

והנה נאמר: ״ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה״ [את הקטורת], וכן ״ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה״. בלילה היה מדליק את כל שבעת הנרות, ולמחרת היה מסלק מהם את האפר ומיטיב אותם,

ביאור

התורה קושרת בין הדלקת המנורה להקטרת הקטורת, הן בין הערביים והן בבוקר. בלילה הכהן הדליק את כל שבעת הנרות; בבוקר הוא פינה את האפר והיטיב את הנרות.

ולא היה מדליק אלא נר המערבי שהוא נר ששי שממנו היה מתחיל ובו היה מסיים.

והיה מדליק רק את הנר המערבי, שהוא הנר השישי, וממנו היה מתחיל ובו היה מסיים.

ביאור

בבוקר הודלק בפועל רק הנר המערבי, הנמנה כאן כנר השישי; ממנו התחילה ההדלקה ובו הסתיימה. המאמר יעמוד על משמעות ההבדל הזה בין הלילה ליום.

והענין כי הנרות הם המדות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ והן ז׳ נרות כנגד ז׳ מדות.

העניין הוא שהנרות הם המדות: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳״; הם שבעה נרות, כנגד שבע המדות.

ביאור

שבעת הנרות מקבילים לשבע המדות המנויות בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳״ — הגדולה (חסד), הגבורה וכן הלאה. לכן, הדלקת הנרות פירושה להמשיך אור אל המדות.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מתארת כיצד הדליקו את המנורה בלילה ובבוקר, ומזהה את שבעת נרותיה עם שבע המדות.

לעומק

הפסוק בדברי הימים מונה את הגדולה, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, כל אשר בשמים ובארץ והמלכות; הקבלה מפרשת אותם כחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הערת קה״ת מסבירה שהדלקת כל שבעת הנרות בלילה עולה בקנה אחד עם שיטות רש״י, תוספות, הרמב״ן ואחרים, ואילו דברי הזהר שהוא הדליק בשני זמנים מוסכמים על הכול.

מראי מקומות

  1. 1
    ובהעלות אהרן · Exodus 30:8
  2. 2
    ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה · Exodus 30:7
  3. 3
    שבלילה הי׳ מדליק כל ז׳ הנרות · כן היא דעת רש״י, תוס׳ (מנחות פו, סע״ב) רמב״ן, ראב״ד, רשב״א ועוד. וכ״מ מנוסח העבודה דיוהכ״פ שתיקן יוסי בן יוסי כה״ג (פע״ח שער יוהכ״פ פ״ד) ונקבע בסי׳ האריז״ל וסי׳ רבינו. ומש״כ בזח״א (פח, ב. קפג, א) שהי׳ מדליק ב׳ זמני — זהו לכל הדעות. וכמש״כ גם בתו״א שהי׳ מדליק בבוקר נר הז׳ (ונר הוא״ו), וסרה קושית הניצוצי זהר שם. לקו״ש חכ״ג ע׳ שנד. ראה לקו״ש חי״ג ע׳ 193 שמאריך בזה.
  4. 4
    שבלילה היה מדליק כל ז׳ הנרות · Menachot 86b:3–5
  5. 5
    אלא נר המערבי שהוא נר ששי · ברשימת כ״ק אדמו״ר זי״ע לפ׳ בהעלותך (חוברת מז) מבאר בארוכה בענין סדר המערכה שמבאר כאן. ראה בספר השיחות תשנ״ב ח״ב ע׳ 419 ובהערה 106.
  6. 6
    והענין כי הנרות הם המדות · קטע מכאן מובא באוה״ת נ״ך כרך ג ע׳ א׳שצו.
  7. 7
    לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11

3והנה בכל מדה ומדה יש זה לעומת זה בקליפה נגד הקדושה והן יונקות מן הקדושה

כעת, בכל מידה ומידה יש ״זה לעומת זה״ בקליפה (המעטפת), כנגד הקדושה, והן יונקות מן הקדושה.

ביאור

כנגד כל מידה שבקדושה יש מידה מקבילה בקליפה, התחום שמסתיר את האלוקות. לקליפה אין חיות משל עצמה; היא שואבת את חיותה מן הקדושה.

כמו מאהבה שבקדושה נמשך בהשתלשלות המדרגות להיות תאוה גשמית. וכן מיראה שבקדושה יראה רעה וכעס וכה״ג [וכהאי גוונא].

למשל, מאהבה שבקדושה נמשך, בהשתלשלות המדרגות, [מה שמגיע] לידי תאווה גשמית; וכן מיראה שבקדושה נמשכים יראה רעה, כעס וכיוצא בזה.

ביאור

ככל שהאהבה יורדת במדרגות, היא יכולה להפוך לתאווה גשמית; גם היראה שבקדושה יכולה להפוך לפחד מפני דברים לא נכונים, לכעס וכיוצא בזה. הרגשות הלא־קדושים הם צורות מושפלות של רגשות קדושים.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מסבירה שלכל רגש קדוש יש מקבילה לא־קדושה הניזונה ממנו, ונוצרת כשהרגש יורד אל הגשמיות.

לעומק

״זה לעומת זה״ (קהלת 7:14) הוא העיקרון הקבלי שלפיו הקליפה משקפת את הקדושה. מאחר שהרגשות השליליים הם רגשות קדושים שנפלו ממדרגתם, אפשר להשיבם למקורם; זו המשימה המתוארת בפסקה הבאה.

מראי מקומות

  1. 1
    זה לעומת זה · Ecclesiastes 7:14
  2. 2
    והן יונקות מן הקדושה · ראה סידור נו, ג. אוה״ת משפטים ע׳ א׳קמא. מצה זו תר״מ סעי׳ מג ע׳ ריז. ושם מוסיף: אחר תי׳ ”הקדושה”: והיינו שנמשך בהשתלשלות המדריגות: נמשך.

4וצריך לבררם ולהפכם להתכלל בקדושה עליונה שתהיינה המדות כולן לה׳ בבחי׳ בטול לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳.

ויש לברר אותן ולהפוך אותן, כדי שייכללו בקדושה עליונה, כך שכל המידות יהיו לה׳ במצב של ביטול: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ וכו׳.

ביאור

יש לברר את הרגשות שנפלו ולהפוך אותם, כדי שיחזרו וייכללו בקדושה. המטרה היא שכל הרגשות יהיו לה׳, במצב הביטול המתבטא במילים ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״.

והבירור הוא בחכמה כי בחכמה אתברירו כו׳. והחכמה הוא בחי׳ אור להאיר את המדות ולזככן.

הבירור נעשה באמצעות חכמה, שכן ״בחכמה אתברירו״ וכו׳. החכמה היא אור, שמאיר את המידות ומזכך אותן.

ביאור

הבירור נעשה באמצעות חכמה, המבחינה בין טוב לרע. החכמה נמשלה לאור, משום שהיא מאירה את הרגשות ומזככת אותם.

ובלילה שהוא זמן החשך היה צריך להאיר את כל ז׳ הנרות דהיינו להמשיך אור החכמה בכל מדה ומדה בפ״ע [בפני עצמו]

בלילה, שהוא זמן של חושך, היה צורך להדליק את כל שבעת הנרות, כלומר להמשיך את אור החכמה לכל מידה ומידה בפני עצמה,

ביאור

הלילה מסמל זמן של חושך, שבו כל רגש זקוק לאור חכמה משלו. משום כך הדליקו בלילה את כל שבעת הנרות.

משא״כ ביום היה די בהדלקת נר הו׳ שהוא עיקר ההשפעה וממילא היה נמשך אור החכמה בכל המדות.

ואילו ביום היה די להדליק את הנר השישי, שהוא ערוץ ההשפעה העיקרי; וממילא היה אור החכמה נמשך לכל המידות.

ביאור

ביום היה די להדליק את הנר השישי, ערוץ ההשפעה העיקרי, ואור החכמה היה מגיע מאליו לכל הרגשות. הערת קה״ת קושרת את הנר השישי ליסוד.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מסבירה שהדלקת המנורה מבטאת את המשכת אור החכמה אל הרגשות, כדי לברר אותם: בלילה, נר אחר נר, וביום באמצעות הערוץ העיקרי.

לעומק

הערת קה״ת מצטטת את אור התורה: הנר השישי הוא יסוד, ״צדיק יסוד עולם״, יוסף, שממנו נמשך אור נוסף למלכות, מקור העולמות התחתונים. העיקרון ״בחכמה אתברירו״ הוא מתורת האריז״ל, שלפיה בירור הניצוצות נעשה באמצעות חכמה.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
    בחכמה אתברירו · נסמן לעיל ה, ד.
  3. 3
    בהדלקת נר הו׳ . . נמשך אור החכמה בכל המדות · באוה״ת פ׳ תצוה ע׳ א׳תקנד: ”היינו כי נר השישי הוא בחי׳ וצדיק יסוד עולם בחי׳ יוסף שממנו נמשך תוספות האור למל׳ מקור דבי״ע”, ע״ש.
  4. 4
    לך ה׳ הגדולה · דברי הימים כט, יא.
  5. 5
    שו״ה כו׳ — ובלילה · בסה״מ תר״מ שם: ולכן בלילה.

5והנה יש עולם שנה נפש וכשם שהיה אהרן ממשיך המשכת אור החכמה בעולם שהן ז׳ בחי׳ ומדות עליונות שבסדר והנהגת העולם כך היה ממשיך אור החכמה בנפש ישראל

כעת, יש ״עולם שנה נפש״. כשם שאהרן היה ממשיך את אור החכמה אל העולם, [אל] שבע הבחינות והמידות העליונות שעל פיהן מתנהלים סדר העולם והנהגתו, כך היה ממשיך את אור החכמה גם אל נשמות ישראל,

ביאור

ספר יצירה מלמד שהכול מתקיים בשלושה ממדים: ״עולם שנה נפש״ — עולם (מרחב), שנה (זמן) ונפש. הדלקת המנורה של אהרן המשיכה חכמה אל שבע המידות המנהיגות את העולם, ובו בזמן אל נשמות ישראל.

שהם יוצאי ירך יעקב שבעים נפש נגד בחי׳ ז׳ הנרות והם יוצאי ירך יעקב יו״ד עקב דהיינו בחי׳ יו״ד הוא בחי׳ חכמה הנמשכת ומשתלשלת בבחי׳ עקב וסוף המדרגות התחתונות.

שהן ״יוצאי ירך יעקב שבעים נפש״, המקבילים לשבעת הנרות. הם ״יוצאי ירך יעקב״: יו״ד–עקב, כלומר היו״ד, שהיא בחינת חכמה, נמשכת ויורדת אל בחינת העקב, אל קצה המדרגות הנמוכות ביותר.

ביאור

צאצאי יעקב היו שבעים נפש, פי עשרה משבע, והם תאמו לשבעת הנרות. השם יעקב נקרא כאן יו״ד–עקב: היו״ד היא האות המסמלת את החכמה, ו״עקב״ הוא העקב; כלומר, החכמה נמשכת עד למדרגות הנמוכות ביותר, אל עקב הנשמה.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מרחיבה את משמעות המנורה מן הקוסמוס אל הנפש: אותו אור של חכמה שאהרן המשיך אל מידות העולם הוא המשיך גם אל נשמות ישראל, ושמו של אביהם, יעקב, נדרש כביטוי לחכמה המגיעה עד לעקב.

לעומק

היו״ד, האות הראשונה בשם הוי׳, מסמלת את החכמה. הקריאה של יעקב כיו״ד–עקב מלמדת שתפקידם של צאצאי יעקב הוא להוריד את החכמה עד לנקודה הנמוכה ביותר, אל ה״עקב״.

מראי מקומות

  1. 1
    יש עולם שנה נפש · ספר יצירה פ״ג. נתבאר בכ״מ בחסידות ראה בספרי מפתחות דא״ח, ולאחרונה במאמרי אדה״א בראשית ע׳ נו.
  2. 2
    יש עולם שנה נפש · Sefer Yetzirah 3:5–7
  3. 3
  4. 4
    יעקב י׳ עקב · נסמן לעיל כה, ג.

6וזהו וידו אוחזת בעקב עשו כי ידו אותיות יו״ד אוחזת את העקב של עשו לבלתי נתון לו תוקף התפשטות וממשלה רק להכניעו תחת הקדושה ולאכפי׳ [ולאכפיא] לס״א [לסטרא אחרא].

וזהו [פירוש] ״וידו אוחזת בעקב עשו״: המילה ידו מורכבת מאותיות יו״ד, והיא אוחזת בעקבו של עשו כדי שלא לתת לו כוח להתפשט ולשלוט, אלא רק להכניעו תחת הקדושה ולכפות את הסטרא אחרא [הצד האחר].

ביאור

בלידתו אחזה ידו של יעקב בעקבו של עשו. המילה ידו מורכבת מאותן אותיות של יו״ד: החכמה של יעקב אוחזת בעשו, שורש הקליפה, מלמטה; היא אינה מניחה לו להתפשט ולשלוט, אלא מחזיקה אותו כפוף תחת הקדושה.

וזה היה ענין המשכת אהרן בהעלותו את הנרות להמשיך בחי׳ יו״ד של יעקב הוא אור החכמה לבחי׳ עקב כדי שתהיינה גם מדות הטבעיי׳ [הטבעיים] שבנפש הבהמית עולות ונכללות בקדושה.

וזה היה עניין ההמשכה של אהרן בהעלותו את הנרות: להמשיך את היו״ד של יעקב, כלומר את אור החכמה, אל בחינת העקב, כדי שגם המידות הטבעיות שבנפש הבהמית יעלו וייכללו בקדושה.

ביאור

כך פעל אהרן בהדלקת הנרות: הוא המשיך את היו״ד של יעקב, את אור החכמה, למטה עד העקב. המטרה היא שגם הרגשות הטבעיים של הנפש הבהמית יעלו וייכללו בקדושה.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה מפרשת את אחיזת יעקב בעקבו של עשו כביטוי לחכמה המכניעה את הקליפה בנקודה הנמוכה ביותר שלה, וקושרת זאת לעבודת הדלקת המנורה.

לעומק

הכפפת הסטרא אחרא (אתכפיא) קודמת להפיכתה (אתהפכא); שני המונחים חוזרים בפסקה 12. בהערת קה״ת מובאות כמה מקבילות לפירוש ידו כאותיות יו״ד.

מראי מקומות

  1. 1
    וידו אוחזת בעקב עשו · Genesis 25:26
  2. 2
    ידו אותיות יו״ד · ראה גם בסה״מ תקס״ב ע׳ קכז. תו״ח וישלח קפה, ב. שערי אורה ה, א.
  3. 3
    להמשיך בחי׳ יו״ד של יעקב · ע׳ מאמרי אדה״א בראשית ע׳ תנז ובאוה״ת פ׳ עקב ע׳ תקה.

הקטורת: העלאת האותיות ¶7–9

7והנה כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וכן בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה.

והנה כתוב: ״ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה״, וכן: ״בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה״.

ביאור

המאמר חוזר לפסוקים על המנורה והקטורת, וכעת מבאר את עניין הקטורת עצמה.

בהעלות והדר יקטירנה וכן בבקר וכמ״ש בסדר המערכה הטבת שתי נרות קודמת לקטורת.

[תחילה] ״בהעלות״ ואחר כך ״יקטירנה״, וכן בבוקר; כפי שנאמר בסדר המערכה, הטבת שני הנרות קודמת לקטורת.

ביאור

בשני הפסוקים באות הנרות תחילה, ואחריהן הקטורת; גם סדר העבודה שמביא אביי בגמרא מציב את הטבת שתי הנרות לפני הקטורת.

ולהבין ענין הקטרת שהיה אחר הדלקת והטבת שתי נרות הוא כי הנה ענין הנרות כבר מבואר למעלה שהוא ענין העלאת המדות שירדו ונשתלשלו בגשמיות הנה״ב [הנפש הבהמית] שתהיינה עולות ונכללות בקדושה. אך הקטרת הוא ענין העלאת האותיות שהן במחדו״מ [במחשבה דבור ומעשה] לבושי המדות שהן בחי׳ דומם.

כדי להבין את עניין הקטורת, שבאה לאחר הדלקת שני הנרות והטבתן: עניין הנרות, כפי שכבר הוסבר לעיל, הוא העלאת המדות שירדו והשתלשלו אל הגשמיות של נפש הבהמית, כדי שיעלו וייכללו בקדושה. ואילו הקטורת היא העלאת האותיות שבמחשבה, בדיבור ובמעשה — לבושי המדות, שהן בבחינת דומם.

ביאור

מדוע הקטורת באה אחרי הנרות? הנרות מעלים את המדות שירדו אל נפש הבהמית; הקטורת מעלה דבר נמוך יותר: את ה״אותיות״, לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה שבאמצעותם המדות באות לידי ביטוי, והדומים לדומם.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מבחינה בין שתי פעולות: הנרות מעלים את המדות עצמן, ואילו הקטורת מעלה את לבושיהן החיצוניים — האותיות של המחשבה, הדיבור והמעשה.

לעומק

בתניא (Tanya) מוסבר שלנפש יש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. כאן הם נקראים ״אותיות״ ונחשבים לדומם, הנמוך מבין ארבעת הסוגים, משום שאין בהם כשלעצמם רגש.

מראי מקומות

  1. 1
    ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה · Exodus 30:8
  2. 2
    בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה · Exodus 30:7
  3. 3
    הטבת שתי נרות קודמת לקטורת · Yoma 33a:3
  4. 4
    ולהבין ענין הקטרת · ראה אוה״ת בראשית כרך ד תתלא, ב.

8ואותיות דקדושה נק׳ חומת בת ציון חומה של אבנים שתי אבנים בונות שני בתים כו׳ כנודע.

אותיות הקדושה נקראות ״חומת בת ציון״, חומה של אבנים: ״שתי אבנים בונות שני בתים״ וכו׳, כידוע.

ביאור

אותיות הקדושה נמשלות לחומה של אבנים: ספר יצירה מכנה את האותיות ״אבנים״ ואת המילים הבנויות מהן ״בתים״.

וכמ״ש במ״א ע״פ גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו אימתי נק׳ גדול כשהוא בעיר אלקינו כו׳.

וכפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו״: מתי הוא נקרא גדול? כשהוא בעיר אלקינו וכו׳.

ביאור

גדולתו של ה׳ מתגלה ״בעיר אלקינו״, כלומר, כשהיא באה לידי ביטוי ונבנית. האותיות הן העיר שבה מתגלה גדולתו.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מראה את חשיבותן של האותיות: הן אבני הבניין שבהן מתגלה הקדושה, כמו בחומת עיר.

לעומק

בספר יצירה שתי אותיות (״אבנים״) יוצרות שתי מילים (״בתים״), שלוש יוצרות שש, וכן הלאה. המאמר בוארא, המצוטט בהערת קה״ת, מסביר שאפשר לייחס לה׳ גדולה רק כשהארתו מתפשטת דרך מלכותו, העיר.

מראי מקומות

  1. 1
    חומת בת ציון · Lamentations 2:18
  2. 2
    שתי אבנים בונות שני בתים · ספר יצירה פ״ד מט״ז ע״פ נוסח האריז״ל.
  3. 3
    שתי אבנים בונות שני בתים · Sefer Yetzirah 4:12
  4. 4
    וכמ״ש במ״א ע״פ גדול ה׳ ומהולל מאד · ראה לקמן נו, ב.
  5. 5
    גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו · Psalms 48:2

9והנה אותיות כט, בשל המחדו״מ [המחשבה דבור ומעשה] שנפלו בגשמיות תחת ממשלת הקליפות וסט״א [וסטרא אחרא] אין להם עלייה ע״י המשכת אור החכמה כי אין אור החכמה אלא במדות עצמן אהוי״ר [אהבה ויראה] כו׳

האותיות של המחשבה, הדיבור והמעשה שנפלו אל הגשמיות, תחת שלטון הקליפות והסטרא אחרא, אינן יכולות לעלות באמצעות המשכת אור החכמה, שכן אור החכמה נמצא רק במדות עצמן, באהבה וביראה וכו׳,

ביאור

האותיות של המחשבה, הדיבור והמעשה נפלו אל הגשמיות, תחת שלטון הקליפות, ואור החכמה אינו יכול להעלות אותן. החכמה פועלת רק על המדות עצמן, על האהבה והיראה.

שהן בחי׳ רוחניות (עמ״ש ע״פ וייצר כו׳ בפ׳ בראשית) אבל גשמיות האותיות אין להם עלייה כ״א ע״י הקטורת שסממני הקטרת היו מדברים שאין בהם טעם כלל

שהן בעלות אופי רוחני (ראו מה שנתבאר על ״וייצר כו׳״ בפרשת בראשית). אבל לאותיות הגשמיות אין עלייה אלא באמצעות הקטורת, שכן סממני הקטורת היו דברים שאין בהם טעם כלל,

ביאור

המדות הן רוחניות; כאן הכוונה למה שנתבאר על ״וייצר כו׳״ בפרשת בראשית. האותיות הגשמיות עולות רק באמצעות הקטורת, שסממניה היו חסרי טעם ולא היו מאכל.

ואינם ממין מאכל כלל הרי הן בבחי׳ דומם ובהקטרתן נעשה בחי׳ ריח העולה למעלה שמשיב את הנפש אשה ריח ניחוח להוי״ה שע״י הריח נעשה ניחוח דהיינו ירידה להשתלשלות המשכת בחי׳ הוי״ה יו״ד חכמה כו׳:

ואינם שייכים כלל לסוג המאכל, ולכן הם בבחינת דומם; וכשמקטירים אותם נוצר ריח העולה למעלה ומשיב את הנפש: ״אשה ריח ניחוח להוי׳״. באמצעות הריח נוצר ניחוח, כלומר ירידה להשתלשלות והמשכה של בחינת הוי׳, [שהיו״ד שלה היא] חכמה וכו׳.

ביאור

מאחר שאין לסממנים טעם, הם כמו חומר דומם, אך כשמקטירים אותם עולה מהם ריח המשיב את הנפש. התורה מכנה את הקרבן ״אשה ריח ניחוח להוי׳״: ניחוח נדרש מלשון נחת, כלומר ירידה, ולכן הריח ממשיך את הוי׳, שהיו״ד שלה היא חכמה.

פסקה 9 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע נדרשת הקטורת: החכמה מעלה את המדות הרוחניות, אך רק הקטורת — הדומם שנהפך לריח — מעלה את האותיות הגשמיות, והריח שלה ממשיך אלוקות למטה.

לעומק

הריח הוא החוש העדין ביותר, וכפי שאומרים חז״ל, הוא מועיל לנפש ולא לגוף. משום כך הוא יכול להעלות את הדרגה הנמוכה ביותר, הדומם: מה שאין לו טעם משלו נעשה, כשמקטירים אותו, לרוח טהורה.

מראי מקומות

  1. 1
    וייצר · Genesis 2:7
  2. 2
    הרי הן בבחי׳ דומם · ע׳ באוה״ת עקב ע׳ תריט.
  3. 3
    אשה ריח ניחוח להוי״ה · Leviticus 1:9

התפילה ושני סוגי מסירות הנפש ¶10–16

10והנה כ״ז [כל זה] היה בבהמ״ק [בבית המקדש] שהיו מקריבין קרבנות ועכשיו היא התפלה במקום הקרבנות. ולהבין ענין זה בתפלה.

כל זה היה בבית המקדש, שבו היו מקריבים קרבנות; וכעת התפילה באה במקום הקרבנות. יש להבין עניין זה [במסגרת] התפילה.

ביאור

כל זה נעשה בבית המקדש באמצעות הקרבנות. מאז חורבנו, התפילה באה במקום הקרבנות, ולכן יש להבין כיצד אותו סדר בא לידי ביטוי בתפילה.

הנה בסדר המערכה היה דם התמיד קודם להטבת שתי נרות ונרות לקטרת וקטרת לאברים נמצא שדם התמיד קודם לנרות וקטרת ואברי התמיד אחר נרות וקטרת.

בסדר העבודה במקדש, דם קרבן התמיד (הקרבן היומי) קדם להטבת שתי הנרות, הנרות קדמו לקטורת, והקטורת קדמה לאיברי הקרבן. נמצא שדם התמיד קדם לנרות ולקטורת, ואילו איברי התמיד הוקרבו לאחר הנרות והקטורת.

ביאור

בסדר העבודה היומי במקדש, דם קרבן התמיד הוקרב לפני הנרות והקטורת, ואילו איבריו הוקטרו רק לאחריהם. הקרבן נחלק לשני חלקים, והנרות והקטורת הוצבו ביניהם.

ויובן ענין זה בעבודת ה׳ בתפלה. כי הנה עיקר העבודה בק״ש [בקריאת שמע] ותפלה הוא למסור נפשו בק״ש [בקריאת שמע].

כך יובן עניין זה בעבודת ה׳ שבתפילה. עיקר העבודה בקריאת שמע ובתפילה הוא למסור את נפשו בקריאת שמע.

ביאור

סדר זה יוסבר בהקשר של התפילה. עיקר התפילה הוא קריאת שמע, שבה האדם מוסר את נפשו לה׳.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה עוברת מן המקדש אל התפילה ומעלה שאלה: מדוע נחלק קרבן התמיד, כך שדמו הוקרב לפני הנרות והקטורת ואיבריו לאחריהם?

לעומק

בהערת קה״ת נאמר שבמאמר של אדמו״ר האמצעי על אותן מילות פתיחה נשאלת בדיוק השאלה הזאת: מדוע נחלק קרבן התמיד, ומדוע הנרות והקטורת דווקא מפרידים בין דמו לאיבריו.

מראי מקומות

  1. 1
    ועכשיו היא התפלה במקום הקרבנות · Berakhot 26b:7
  2. 2
    ואברי התמיד אחר נרות וקטרת · בד״ה בכ״ה בכסליו לאדה״א הנ״ל מבאר יותר ”ויש להבין למה נחלק הקרבת קרבן התמיד להיות דמו נקרב דוקא לפני נרות וקטורת ואברים אחר נרות וקטרת, ולמה הפסיק בנרות וקטורת דוקא בין הקרבת דמיו להקרבת אבריו”.

11והנה יש ב״פ [ב׳ פעמים] מס״נ [מסירות נפש] למסור נפשו באחד. ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כו׳. ולהבין מהו ענין ב״פ [ב׳ פעמים] מס״נ [מסירות נפש] הללו

והנה, יש שני סוגים של מסירות נפש: למסור את נפשו ב״אחד״, ו״בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך״ וכו׳. ויש להבין מה עניינם של שני סוגי מסירות הנפש הללו:

ביאור

יש שתי צורות של מסירות נפש בקריאת שמע: מסירת האדם את עצמו ב״אחד״, ואהבת ה׳ ״בכל נפשך״, שחכמים פירשו: ״אפילו נוטל את נפשך״. המאמר שואל מה מבדיל בין שתי הצורות.

הנה למס״נ [למסירות נפש] באחד קאי על נה״א [נפש האלקית] שהיא בבחי׳ ביטול ממש וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. בחי׳ עמידה היא ביטול באוא״ס [באור אין סוף] ב״ה ממש.

מסירות נפש ב״אחד״ שייכת לנפש האלקית, שהיא בבחינת ביטול ממש, ככתוב: ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו״. בחינת העמידה היא ביטול באור אין סוף ברוך הוא ממש.

ביאור

מסירות הנפש ב״אחד״ שייכת לנפש האלקית, שכבר בטלה לגמרי לפני ה׳. דברי אלישע ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו״ מראים זאת: עמידה לפני ה׳ פירושה ביטול מוחלט באור אין סוף.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה מבחינה בין שתי צורות של מסירות נפש בקריאת שמע, ומשייכת את הראשונה, שב״אחד״, לנפש האלקית, העומדת בביטול גמור לפני ה׳.

לעומק

הערת קה״ת מצטטת מקורות הלכתיים (הרשב״א, הב״ח ופרי עץ חיים) לעניין המנהג לכוון למסירות נפש במילה ״אחד״.

מראי מקומות

  1. 1
    ב״פ מס״נ · ראה בארוכה באוה״ת תרומה ע׳ א׳שסז. ובאוה״ת פ׳ נצבים ע׳ א׳ר. שרש מצות התפלה פמ״א. ד״ה את שבתותי ש״ת ע׳ 84.
  2. 2
    למסור נפשו באחד · ראה שו״ת הרשב״א ח״ה תשובה נה. ב״ח טוא״ח רסס״א. פע״ח שער הק״ש פי״ב.
  3. 3
    ובכל נפשך · Deuteronomy 6:5
  4. 4
    ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך · Berakhot 54a:6
  5. 5
    חי ה׳ אשר עמדתי לפניו · II Kings 5:16

12ובחי׳ ובכל נפשך היינו שגם בחי׳ נה״ב [נפש הבהמית] הי׳ [היה] בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כו׳

והבחינה של ״ובכל נפשך״ פירושה שגם נפש הבהמית תהיה במצב של אתכפייא ואתהפכא [הכנעה והפיכה] וכו׳.

ביאור

מסירות הנפש השנייה, ״ובכל נפשך״, נוגעת לנפש הבהמית, שאותה יש להכניע ואחר כך להפוך.

שמס״נ [שמסירות נפש] זו אינה באחד אלא בבחי׳ ברוך שם כבוד מלכותו כו׳. והענין כי הנה נודע שבחי׳ ממלא כ״ע [כל עלמין] וסוכ״ע הכל נק׳ בחי׳ שמי בלבד.

מסירות נפש זו אינה בבחינת ״אחד״, אלא בבחינת ״ברוך שם כבוד מלכותו״ וכו׳. והעניין הוא שכידוע, בחינת האור הממלא את כל העולמות (ממלא כל עלמין) והאור המקיף את כל העולמות (סובב כל עלמין) נקראת כולה רק בחינת ״שמי״.

ביאור

מסירות נפש זו מתרחשת לא בבחינת ״אחד״, אלא בבחינת ״ברוך שם כבוד מלכותו״, העוסקת בשמו של ה׳ ולא בעצמותו. שני סוגי האור האלוקי, האור הממלא את כל העולמות והאור המקיף אותם, אינם אלא בחינת ״שמי״ של ה׳.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה מייחסת את מסירות הנפש השנייה לנפש הבהמית וקושרת אותה ל״ברוך שם כבוד מלכותו״, ואז מתחילה להסביר שכל האור האלוקי שבעולמות אינו אלא שמו של ה׳.

לעומק

הדבר מתאים לייחוד העליון (״אחד״ שבקריאת שמע) ולייחוד התחתון (״ברוך שם כבוד מלכותו״). בלקוטי תורה, בשיר השירים, אדמו״ר הזקן מציין שמאמר זה מסביר את העניין בדרך מעט שונה, והצמח צדק מוסיף ששני הביאורים עולים בקנה אחד.

מראי מקומות

  1. 1
    ובכל נפשך היינו שגם בחי׳ נה״ב · ראה לקו״ת שה״ש א, ב. באופן אחר קצת, ושם מציין כ״ק אדמו״ר הצ״צ בהגה״ה ”והמ״י שעולה בקנה א׳” ע״ש. ראה סה״מ תרס״ו ע׳ קלה.
  2. 2
    ברוך שם כבוד מלכותו · Pesachim 56a:5

13וכמאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ועדי עד פי׳ כל העליות שמעולם עד עולם בעילוי אחר עילוי עוה״ב [עולם הבא] וג״ע [וגן עדן] העליון וימות המשיח ותחה״מ [ותחיית המתים] וכמה רבוא רבבות עולמות והיכלות המבואר בזוהר.

כמו שנאמר: ״מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול״. ״עדי עד״ פירושו כל העליות מעולם לעולם, עלייה אחר עלייה: העולם הבא, גן עדן העליון, ימות המשיח ותחיית המתים, וריבוא רבבות העולמות וההיכלות המבוארים בזוהר.

ביאור

הדברים לקוחים מתפילת שחרית, שבה משבחים את ״שמו הגדול״ של ה׳ ומכנים אותו מפואר ״עדי עד״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״עדי עד״ כעליות האינסופיות של כל העולמות העליונים, מן העולם הבא ועד העולמות הרבים מספור המתוארים בזוהר; וכולם אינם אלא שבח לשמו בלבד.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה תומכת בטענה שכל העולמות אינם אלא ״שמו״ של ה׳: גם העולמות והתקופות הנעלים ביותר נכללים במה שהתפילה מכנה ״שמו״.

14ובאמת יש הרבה יותר עד אין קץ וכמ״ש ולגדודיו אין מספר וגדודיו הן מלאכים שהן בחי׳ חיצוני׳ העולמות ומכ״ש [ומכל שכן] נשמות שהן פנימי׳ [פנימיות / פנימית] עולמות אין זה אלא בבחי׳ שמו שם כבוד מלכותו.

למעשה, יש הרבה יותר, עד אין קץ, כפי שנאמר: ״ולגדודיו אין מספר״; גדודיו הם המלאכים, שהם בחינת חיצוניות העולמות, ועל אחת כמה וכמה הנשמות, שהן פנימיות העולמות. אולם כל זה הוא רק בבחינת ״שמו״ — ״שם כבוד מלכותו״.

ביאור

העולמות הם למעשה אין־סופיים, כמו ״גדודיו״ הרבים מספור של ה׳ — המלאכים. המלאכים הם חיצוניות העולמות, והנשמות הן פנימיותם; אולם אפילו אלה שייכים רק ל״שמו״ של ה׳, ״שם כבוד מלכותו״.

כמשל התפשטות המלך במדינה שרק שמו הולך בכל מדינות מלכותו ולא עצמותו ומהותו

כמו במשל על התפשטותו של מלך במדינה: רק שמו יוצא בכל מדינות מלכותו, ולא עצמותו ומהותו.

ביאור

שמו של המלך מגיע לכל מחוזות מלכותו, אף שהוא עצמו אינו נמצא בהם.

כך כביכול התפשטות החיות הנמשך מאור א״ס ב״ה להחיות כל הברואים ונפש כל חי אין התפשטות והמשכה זו רק בבחי׳ שם שהוא רק זיו והארה בבחי׳ התפשטות בלבד ונק׳ אא״ס [אור אין סוף]

כך גם, כביכול, החיות הנמשכת מאור אין סוף ברוך הוא כדי להחיות את כל הנבראים ואת נפשו של כל חי: התפשטות והמשכה זו אינן אלא בבחינת ״שם״, שהוא רק זיו והארה, התפשטות בלבד; והמשכה זו נקראת אור אין סוף.

ביאור

בדומה לכך, החיות האלוקית שבכל הנבראים היא רק ״שמו״ של ה׳ — זיו והמשכה ממנו, ולא ה׳ עצמו. זיו זה הוא המכונה בחסידות אור אין סוף, להבדיל מאין סוף עצמו.

אבל עצמות א״ס ב״ה ממש הוא רם ונשא כי אני ה׳ לא שניתי כתיב ואין ערוך אליו ית׳ אפי׳ [אפילו] כערך טפה מים אוקינוס כו׳.

אבל עצמותו ממש של אין סוף ברוך הוא נעלית ונשגבת, שהרי כתוב: ״כי אני ה׳ לא שניתי״, ואין כל השוואה אליו יתברך, אפילו לא כיחס שבין טיפה לאוקיינוס וכו׳.

ביאור

עצמותו של ה׳ עצמו נשגבת מכל זה ואינה מושפעת ממנו, כפי שנאמר: ״כי אני ה׳ לא שניתי״. כל העולמות יחד אינם ביחס אליו; היחס ביניהם קטן אפילו מן היחס שבין טיפה לאוקיינוס.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה מסבירה שכל העולמות, המלאכים והנשמות מקבלים רק את ״שמו״ של ה׳ — הארה המתפשטת ממנו — בעוד שעצמותו נשארת נעלית ואינה משתנה.

לעומק

ההבחנה בין אור אין סוף — המשכה, כמו שם או קרן אור — לבין אין סוף עצמו, עומדת ביסוד תורת החסידות. שם קיים בשביל אחרים, ולא בשביל מי שנושא אותו; כך גם החיות האלוקית שבבריאה קיימת למען הנבראים ואינה נוגעת בעצמות.

מראי מקומות

  1. 1
    ולגדודיו אין מספר · Chagigah 13b:13
  2. 2
    אני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6

15והנה הנשמה ונפש האלקי׳ מחמת שהיא בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] העולמות היא בטלה ונכללת ביחוד עליון ב״ה לגבי אור א״ס ב״ה ממש מחמת ששורה ומאיר עליה אור א״ס ב״ה

והנה הנשמה, כלומר הנפש האלקית, מפני שהיא בבחינת פנימיות העולמות, בטלה ונכללת ביחודא עילאה (האחדות העליונה) של הקב״ה, ברוך הוא, בפני אור אין סוף, ברוך הוא, ממש; שכן אור אין סוף שורה ומאיר עליה.

ביאור

הנפש האלקית שייכת לפנימיות העולמות, ולכן היא בטלה באופן טבעי לפני ה׳ ונכללת ביחודא עילאה, שבו כל הבריאה אינה נחשבת לכלום לפניו. אור אין סוף שורה עליה ישירות.

ומשכלת ומתבוננת ברוממותו ית׳ איך שאין להעריך אליו ואני ה׳ לא שניתי כו׳.

והיא משכילה ומתבוננת ברוממותו יתברך, בכך שאין דבר שניתן להשוות אליו, וככתוב: ״ואני ה׳ לא שניתי״ וכו׳.

ביאור

הנפש האלקית מתבוננת גם בגדולת ה׳ וחשה שאין דבר שניתן להשוותו אליו: הוא אינו משתנה מחמת כל הבריאה.

אבל בהשתלשלות וירידת המדרגות עד סוף המדרגות תחתונות דנה״ב [דנפש הבהמית] המלובשת בגוף הגשמי ממש. הנה הגשמי הוא מסך מבדיל ומפריד היחוד עליון מחמת שנראה לעיני בשר ליש ודבר נפרד

אבל בהשתלשלות ובירידת המדרגות, עד סוף המדרגות התחתונות, [כלומר, בחינת] הנפש הבהמית המלובשת בגוף הגשמי ממש, הגשמיות היא מסך המבדיל ומפריד [אותה] מן היחוד העליון, משום שלעיני בשר היא נראית כמציאות בפני עצמה וכדבר נפרד.

ביאור

הנפש הבהמית נמצאת בתחתית שרשרת ההשתלשלות, כשהיא מלובשת בגוף הגשמי, והגשמיות היא מסך המסתיר את היחוד העליון: לעיני בשר הדברים נראים עצמאיים ונפרדים מה׳.

ומ״מ ע״י ירידת הנשמה ונפש אלקי׳ שלא ירדה בשביל עצמה שהרי גם קודם ירידתה היתה בבחי׳ אשר עמדתי כו׳ אלא הירידה היא צורך עליי׳ [עלייה] נפש הבהמית היא להאיר לה הארה מיחוד עליון ב״ה שתוכל גם היא לעלות וליכלל באא״ס [באור אין סוף] ב״ה.

ובכל זאת, ירידת הנשמה, הנפש האלקית, לא הייתה למען עצמה, שהרי גם לפני ירידתה הייתה בבחינת ״אשר עמדתי״ וכו׳; אלא שהירידה היא לצורך עליית הנפש הבהמית, כדי להאיר בה הארה מן היחוד העליון, ברוך הוא, כך שגם היא תוכל לעלות ולהיכלל באור אין סוף, ברוך הוא.

ביאור

ובכל זאת, הנפש האלקית ירדה לעולם הזה לא למען עצמה: עוד לפני ירידתה הייתה בבחינת ״אשר עמדתי״. היא ירדה כדי להעלות את הנפש הבהמית, ולהאיר בה הארה מן היחוד העליון, כדי שגם היא תוכל לעלות ולהיכלל באור אין סוף.

פסקה 15 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע ירדה הנפש האלקית אל הגוף: לא למען עצמה, שהרי כבר הייתה בטלה לפני ה׳, אלא כדי להעלות את הנפש הבהמית, שהמסך הגשמי מונע ממנה לחוש באלוקות.

לעומק

זהו הרעיון שבתניא שלפיו ירידת הנשמה היא ״ירידה לצורך עלייה״, והעלייה שהירידה מאפשרת היא זיכוך הנפש הבהמית והגוף.

מראי מקומות

  1. 1
    ואני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6
  2. 2
    אשר עמדתי · II Kings 5:16

16והארה והמשכה זו היא מבחי׳ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הארה והמשכה זו באה מבחינת ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.

ביאור

האור שהנפש האלקית מאירה בנפש הבהמית בא מבחינת ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, הדרגה התחתונה של שם ה׳.

דהיינו ע״י התבוננות שכל מה שנראה ליש ונפרד אין זה אלא בחי׳ זיו ושם כבוד מלכותו. ואי לזאת יהיה היש בטל כמו זיו השמש בשמש כו׳ וכמ״ש במ״א.

כלומר, באמצעות התבוננות בכך שכל מה שנראה כיש וכדבר נפרד אינו אלא זיו של שם כבוד מלכותו. לכן היש יהיה בטל, כמו זיו השמש בתוך השמש וכו׳, וכפי שמבואר במקום אחר.

ביאור

הדבר מתרחש באמצעות התבוננות במה שהעולם באמת: כל מה שנראה נפרד הוא רק זיו של מלכות ה׳. כשמבינים זאת, ה״יש״ הנראה לעין בטל, כמו קרן אור השמש בתוך השמש, שם אין לה מציאות משל עצמה.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה מתארת את ההתבוננות שמרוממת את הנפש הבהמית: ההכרה שכל המציאות הנראית לעין אינה אלא זיו משם ה׳, ולכן היא בטלה לפני מקורה.

לעומק

הדימוי של קרן אור השמש בתוך השמש מופיע בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק 3: בתוך מקורה, הקרן אינה נחשבת למציאות כלל. זוהי ״יחודא תתאה״, המושגת באמצעות הבנה, בניגוד לביטול הישיר של ״יחודא עילאה״.

דם התמיד: עלייתה הלוהטת של הנפש הבהמית ¶17–21

17והנה בעליית נה״ב [נפש הבהמית] להתכלל באור א״ס ב״ה גדול מאד ורב כחה שהיא בחי׳ בע״ת [בעלי תשובה] דמשכין בחילא יתיר.

והנה, כאשר נפש הבהמית עולה כדי להיכלל באור אין סוף, ברוך הוא, כוחה גדול ורב מאוד, שכן היא מבחינת בעלי תשובה (השבים בתשובה), שעליהם נאמר: ״דמשכין בחילא יתיר״ — הם ממשיכים בעוצמה רבה יותר.

ביאור

כאשר נפש הבהמית עולה, כוחה גדול מכוחה של הנפש האלקית, בדומה לכוחם של בעלי תשובה, שהזהר מתאר אותם כמי ש״דמשכין בחילא יתיר״, כלומר ממשיכים בעוצמה רבה יותר מן הצדיקים הגמורים.

כי נה״ב [נפש הבהמית] נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה. והחיות נושאות את הכסא ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

שכן נפש הבהמית נלקחה מחיות הקודש (היצורים החיים הקדושים) שבמרכבה. החיות נושאות את הכסא, ועליו נאמר: ״ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה״.

ביאור

שורשה של נפש הבהמית הוא בחיות הקודש, היצורים החיים שבחזון יחזקאל, הנושאים את כסא ה׳, ומעליו נאמר: ״ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה״. לכן שורשה גבוה מאוד.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע עלייתה של נפש הבהמית עוצמתית כל כך: בדומה לבעל תשובה, היא ממשיכה בעוצמה רבה יותר, ושורשה בחיות הקודש הנושאות את הכסא.

לעומק

הערת קה״ת מביאה את פירושו של אור התורה, שלפיו ״אדם ובהמה״ הם הביטוי לאחדות האמיתית של הנפש האלקית (שם מ״ה, ״אדם״) ושל הנפש הבהמית (שם ב״ן, ״בהמה״): הבהמה מקבלת את הביטול של מ״ה, עד שהם נעשים אחד.

מראי מקומות

  1. 1
    והנה בעליית נה״ב . . אדם ובהמה תושיע ה׳ · באוה״ת ויקרא כרך א ע׳ רכד: ור״ל שאדם שהיא נה״א ובהמה שהיא הנה״ב מתייחדים יחוד אמיתי כיון הבהמה ב״ן מתייחד לקבל ביטול דמ״ה ונעשו עצם אחד, וכמו אדם מ״ה וחוה גימט׳ י״ט מילוי דמ״ה שהוא ב״ן שבמ״ה כו׳ עכ״ל ע״ש. ראה גם באוה״ת ויקרא כרך ב ע׳ תלא.
  2. 2
    דמשכין בחילא יתיר · Zohar I, 129b
  3. 3
    כי נה״ב נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה · ראה לקו״ת נשא כח, ג ואילך ובמ״מ לשם.
  4. 4
    והחיות נושאות את הכסא · Shemot Rabbah 23:15
  5. 5
    והחיות נושאות את הכסא · Rabbeinu Bahya, Shemot 25:10:9
  6. 6
    והחיות נושאות את הכסא · Pirkei DeRabbi Eliezer 4:1
  7. 7
    ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה · Ezekiel 1:26

18וברעש גדול מתנשאים. וזה היה ענין דם כט, גהתמיד צפונה לפני הוי״ה שהקרבנות היו בנפש הבהמה להעלותה לשרשה שנלקחה מבחי׳ פני שור שבמרכבה.

״וברעש גדול מתנשאים״. זהו עניינו של דם קרבן התמיד, שנשחט ״צפונה לפני הוי׳״: הקרבנות היו בנפש הבהמה, כדי להעלותה לשורשה, שממנו נלקחה — בחינת פני השור שבמרכבה.

ביאור

החיות (היצורים החיים שבמרכבה) עולות ״וברעש גדול מתנשאים״, כפי שמתואר בתפילת שחרית. משום כך הוקרב דם קרבן התמיד ״צפונה לפני הוי׳״, שכן הקרבנות העלו את נפש הבהמה לשורשה בפני השור שבמרכבה.

והתמיד היה מקדשי קדשים ששחיטתן בצפון בחי׳ גבורה שמהשמאל בחי׳ רעש גדול. וגם צפונה צפון ה׳

קרבן התמיד היה מקדשי הקדשים, שנשחטים בצפון — בחינת גבורה (ריסון), שמקורה בצד שמאל, בחינת ״רעש גדול״. יתרה מזו, צפונה היא גם ״צפון ה׳״, ״הה״א הנסתרת״,

ביאור

קרבן התמיד היה אחד מקדשי הקדשים, שנשחטים בצפון המזבח. צפון הוא בחינת גבורה, הצד השמאלי, מקור ״רעש גדול״; וגם צפונה נקראת ״צפון ה׳״, ״הה״א הנסתרת״.

דהיינו בחי׳ ה׳ אחרונה של שם הוי״ה שהוא בחי׳ העלם וצמצום א״ס ב״ה שמחמת זה היה הרעש.

כלומר, בחינת הה״א האחרונה של שם הוי׳, שהיא בחינת ההעלם והצמצום של אין סוף ברוך הוא; ומשום כך היה הרעש.

ביאור

הה״א הנסתרת היא הה״א האחרונה של הוי׳, בחינת מלכות, שבה אין סוף מסתיר ומצמצם את עצמו. ההסתרה היא שגורמת ל״רעש״ — לסערת הכיסופים.

וזהו צפונה לפני הוי״ה. שמבחי׳ צפונה שהוא בחי׳ רעש גדול מתנשאים ונושאים את הכסא דמות כמראה אדם למעלה מבחי׳ אדם לפי ששרשם מעולם התהו לפני מלך מלך לבני ישראל.

וזהו ״צפונה לפני הוי׳״: מבחינת צפונה, שהיא בחינת ״רעש גדול״, הם מתנשאים ונושאים את הכיסא, ״דמות כמראה אדם״, למעלה מבחינת אדם, משום ששורשם מעולם התהו, ״לפני מלך מלך לבני ישראל״.

ביאור

ממקום זה של הרעש עולות החיות מעל לבחינת ״אדם״ עצמה, בעודן נושאות את הכיסא שעליו ״דמות כמראה אדם״. שורשן בעולם התהו, ״לפני מלך מלך לבני ישראל״.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מסבירה את דם התמיד שנשחט בצפון: הוא מעלה את נפש הבהמה לשורשה בחיות המרכבה, שעלייתן הרועשת והלוהטת ממקומה הנסתר של גבורה מגיעה למעלה מבחינת ״אדם״.

לעומק

בעולם התהו היו אורות חזקים בכלים קטנים מכדי להכילם; משום כך לכוחות ששורשם בתהו, כמו החיות ונפש הבהמית, יש עוצמה שיכולה להגיע מעבר למדרגה המסודרת של עולם התיקון [העולם המתוקן] (״אדם״). הערת קה״ת מביאה את דברי אור התורה (אור התורה) על שני הצדדים של קרבנות הנשחטים בצפון: הם באים על חטא, מ״הצפון, שממנו מתחיל הרע״, ובכל זאת הם עולים למדרגות הגבוהות ביותר.

מראי מקומות

  1. 1
    צפונה לפני ה׳ · Leviticus 1:11
  2. 2
    והתמיד . . ששחיטתן בצפון · ראה שערי אורה ד״ה בכ״ה בכסלו פכ״א, ובד״ה בכ״ה בכסליו לאדה״א הנ״ל כ׳ ”וזהו שהתמיד הוא ק״ק ששחיטתן בצפון דוקא כדי להעלותן לשרשן בבחי׳ גבורות דתוהו כו׳”. סה״מ תרע״ח ע׳ צב. סה״מ תש״ז ע׳ 202 ”והלא צפון הוא בחי׳ גבורה ולמה ק״ק שחיטתן בצפון דוקא” ע״ש. וע״ז ראה באוה״ת ויקרא כרך ב ע׳ תלא בקרבנות ששחיטתן בצפון יש ב׳ ענינים הפכים, הא׳ לכאורה לגריעותא לפי שבאו על חטא והוא מבחי׳ מצפון תפתח הרעה, והב׳ לשבח גדול שעולים בבחי׳ קד״ק ג״ר, משא״כ בקרבנות ששחיטתן בדרום שנקראו קדשים קלים שהם בז״מ . . אך באמת שניהם אמת, ע״ש בארוכה. אוה״ת חנוכה רפג, ב ואילך.
  3. 3
    והתמיד היה מקדשי קדשים ששחיטתן בצפון · Mishnah Zevachim 5:1
  4. 4
    בחי׳ גבורה שמהשמאל בחי׳ רעש גדול · ועי״ז ממשיך לפני הוי׳ מקור בחי׳ הוי׳ — אוה״ת ויקרא כרך ב׳ ע׳ תלא ואח״כ מציין בכמה מקומות בלקו״ת ע״ש.
  5. 5
    לפני מלך מלך לבני ישראל · Genesis 36:31

19והנה הוי״ה יו״ד חכמה כו׳ בחי׳ אדם. משא״כ ברעש גדול מתנשאים למעלה מבחי׳ אדם. וזהו לפני הוי״ה מקור בחי׳ הוי״ה שמשם נמשך להיות התהוות בחי׳ הוי״ה.

והנה, הוי׳, [שהיו״ד שלה] [היא] חכמה וכו׳, היא בחינת אדם; ואילו ״ברעש גדול מתנשאים״ למעלה מבחינת אדם. וזהו ״לפני הוי׳״: מקור בחינת הוי׳, שממנו נמשכת התהוותה של בחינת הוי׳.

ביאור

הוי׳, שהיו״ד שלה היא חכמה, מקבילה ל״אדם״ — למבנה המסודר של הספירות. העלייה ״ברעש גדול״ מגיעה למעלה ממנו, אל מה שהפסוק מכנה ״לפני הוי׳״ — המקור שממנו הוי׳ עצמה מתהווה.

והנה כמו שדם התמיד היו מקריבים מנפש הבהמה ממש כך התפלה במקום הקרבנות היא בעליות והתכללות נפש הבהמית שבאדם שהיא ג״כ ברעש גדול בחי׳ רשפי אש והתלהבות בתשוקה וצמאון כו׳.

וכשם שהיו מקריבים את דם התמיד מנפשה של הבהמה ממש, כך התפילה, במקום הקרבנות, היא עלייתה והתכללותה של הנפש הבהמית שבאדם, שגם היא ״ברעש גדול״: בחינת רשפי אש והתלהבות, בתשוקה ובצימאון וכו׳.

ביאור

כשם שבבית המקדש הקריבו את דמה של בהמה ממש, כך התפילה מעלה את ה״בהמה״ שבאדם — את הנפש הבהמית. גם עלייתה היא ״ברעש גדול״: התלהבות בוערת, כיסופים וצימאון לה׳.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מסבירה שהעלייה הבוערת של הנפש הבהמית מגיעה ״לפני הוי׳״, למעלה מבחינת ״אדם״, ומיישמת זאת בתפילה, המעלה את הנפש הבהמית כשם שהקרבנות העלו את הבהמה.

לעומק

שם הוי׳ מתואר כאן בדמות אדם: היו״ד היא הראש (חכמה), הה״א הראשונה היא בינה, הווי״ו היא שש המידות, והה״א האחרונה היא מלכות. כשכותבים את אותיות הוי׳ במילואן, ערכן 45 (מ״ה), כערך המילה אדם. העלייה ״לפני הוי׳״ פירושה הגעה אל מעבר למבנה המסודר הזה, אל מקורו.

מראי מקומות

  1. 1
    רשפי אש · Song of Songs 8:6

20וזהו אדם ובהמה תושיע הוי״ה בחי׳ בהמה שבאדם תושיע להיות בה ג״כ המשכת בחי׳ הוי״ה.

וזהו: ״אדם ובהמה תושיע הוי׳״ — את בחינת הבהמה שבאדם אתה מושיע, כדי שגם בה תימשך בחינת הוי׳.

ביאור

הפסוק ״אדם ובהמה תושיע הוי׳״ נדרש על הבהמה שבאדם. ה׳ מושיע גם את הנפש הבהמית, כדי שאור הוי׳ יימשך גם לתוכה.

וצמאון זה ותשוקה זאת היא בחי׳ בכל לבבך. שבלב יש ב׳ חללים חלל הימני מלא אויר ורוח.

צימאון זה ותשוקה זו הם בחינת ״בכל לבבך״. שהרי בלב יש שני חללים: החלל הימני מלא אוויר ונשימה,

ביאור

הכמיהה של הנפש הבהמית היא לאהוב את ה׳ ״בכל לבבך״, שחז״ל דורשים כאהבה בשני היצרים. בלב יש שני חללים, והחלל הימני מלא אוויר ונשימה.

וחלל השמאלי מלא דם שהדם הוא הנפש רביעית דם שהנפש תלוי בו משכנו בלב ששם יסוד האש והחום הטבעי.

והחלל השמאלי מלא דם, שכן ״הדם הוא הנפש״; רביעית (revi'is) של דם, שהנפש תלויה בה, משכנה בלב, ושם נמצאים יסוד האש והחום הטבעי.

ביאור

החלל השמאלי מלא דם, ו״הדם הוא הנפש״: שיעור הדם החיוני, רביעית, שהחיים תלויים בה, שוכן בלב. שם נמצאים גם יסוד האש והחום הטבעי של הגוף.

כנודע שכנפי הריאה מנשבי׳ [מנשבים] על הלב לקררו מחמימות ושם הוא משכן התשוקה וצמאון האלקי להעלות ולהתכלל באוא״ס [באור אין סוף] ב״ה:

כידוע, אונות הריאה נושבות על הלב כדי לצנן אותו מחומו. שם שוכנים התשוקה והצימאון האלוקיים, לעלות ולהיכלל באור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

הריאות מצננות את חומו של הלב. בחלל השמאלי החם הזה מתעוררים התשוקה והצימאון האלוקיים: אש הנפש הבהמית עצמה, שכעת מופנית אל השאיפה להיכלל בה׳.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה ממקמת את התשוקה הלוהטת של הנפש הבהמית בחלל השמאלי של הלב, ומראה שכאשר היא מופנית לה׳ היא נעשית לאהבת ה׳ ״בכל לבבך״.

לעומק

בתניא, פרק ט, החלל השמאלי, המלא דם, הוא מקום מושבה של הנפש הבהמית, והחלל הימני הוא מקום מושבה של הנפש האלקית ואהבתה לה׳. כאן החום שבצד שמאל נעשה מקור לצימאון לה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    אדם ובהמה תושיע ה׳ · Psalms 36:7
  2. 2
    בכל לבבך · Deuteronomy 6:5
  3. 3
    שבלב יש ב׳ חללים · Tanya, Likkutei Amarim 9:1–2
  4. 4
    שהדם הוא הנפש · Deuteronomy 12:23
  5. 5
    שכנפי הריאה מנשבים על הלב לקררו · Zohar III, 234a

21והנה אחרי בחי׳ ההעלאה והתכללות זו רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להמשיך אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה למטה כמים הפנים.

והנה, לאחר העלאה והתכללות זו, ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״ — כדי להמשיך את אור אין סוף, ברוך הוא, למטה, ״כמים הפנים״.

ביאור

לאחר שהנשמה עולה, חל העיקרון שבזהר: הרוח העולה מלמטה מביאה רוח מלמעלה. כשם שהמים משקפים פנים, כך ה׳ משיב לעליית הנשמה בהמשכת אורו למטה.

כשם שמבטל א״ע [את עצמו] מיש לאין כך נמשך מלמעלה מאין ליש שתהא השראת אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה ממש למטה כמו למעלה.

כשם שאדם מבטל את עצמו, מיש לאין, כך נמשכת מלמעלה המשכה מאין ליש, כדי שאור אין סוף, ברוך הוא, עצמו ישרה למטה כפי שהוא שורה למעלה.

ביאור

הנשמה עושה את עצמה ל״אין״, ובתגובה אורו של ה׳ יורד מ״אין״ ל״יש״. כך אור אין סוף שורה למטה, כשם שהוא שורה למעלה.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מתארת את השלב השני בתפילה: לאחר עליית הנשמה וביטולה, אור אין סוף נמשך אל העולם כמענה לכך.

לעומק

זוהי אתערותא דלתתא המעוררת אתערותא דלעילא, מידה כנגד מידה: הביטול מיש לאין נענה בהמשכה מאין ליש.

מראי מקומות

  1. 1
    רוח אייתי רוח · Zohar II, 162b
  2. 2
    כמים הפנים · Proverbs 27:19

תורה, צדקה וכובע ישועה ¶22–31

22ובכל נפשך בכל כחות הנפש מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה]. וגם כל נפש כלולה מנר״נ [מנפש רוח נשמה]. ועיקר הנפש היא המשכלת כ״ח לפום שעורא דיליה. יש מארי מקרא. ויש מארי משנה ותלמוד.

״ובכל נפשך״: הכוונה היא לכל כוחות הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה. נוסף על כך, בכל נפש כלולות שלוש המדרגות: נפש, רוח ונשמה. עיקרה של הנפש הוא הכוח השכלי, ולכל אדם יש שיעור משלו: יש המתמחים במקרא, ויש המתמחים במשנה ובתלמוד.

ביאור

״ובכל נפשך״ פירושו בכל כוחות הנפש ולבושיה, ובכל מדרגותיה: נפש, רוח ונשמה. העיקר שבהן הוא השכל, ולשכלו של כל אדם מידה משלו, בין אם הוא עוסק במקרא ובין אם במשנה ובתלמוד.

וזהו ענין הדלקת הנרות. אלא שבין הערבים מדליק כל ז׳ הנרות ובבקר בשעת הטבת שתי נרות היה מדליק נר הששי אחר הטבתו ואח״כ מדליק נר הז׳.

זהו עניין הדלקת הנרות. אלא שבין הערביים היה מדליק את כל שבעת הנרות, ואילו בבוקר, בשעת הטבת שני הנרות, היה מדליק את הנר השישי לאחר הטבתו, ואחר כך מדליק את הנר השביעי.

ביאור

המשכת אור התורה אל שכלו של כל אדם היא הדלקת הנרות. המאמר מזכיר את ההבדל: בין הערביים הדליקו את כל שבעת הנרות, ובבוקר הדליקו תחילה את הנר השישי לאחר הטבתו, ואחר כך את הנר השביעי.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה מיישמת את ״ובכל נפשך״ על השכל שמואר על ידי התורה, וקושרת זאת להדלקת המנורה.

לעומק

הערת קה״ת מביאה את מאמרו של אדמו״ר האמצעי: השכל הוא המקום שבו אורו של ה׳ מתגלה לראשונה, באמצעות התקשרות המחשבה לחכמת התורה, ש״באה מחכמה עילאה״.

מראי מקומות

  1. 1
    ובכל נפשך · Deuteronomy 6:5
  2. 2
    ועיקר הנפש היא המשכלת · Tanya, Likkutei Amarim 3

23והוא כענין ותורה אור להיות מאיר אור התורה בכל נפשך נפש השכלי׳ [השכלית]. ומזה בא לבחי׳ ובכל מאדך בכל ממונך היא בחי׳ הצדקה שהיא סתם מצוה מעשיית.

הדבר דומה ל״ותורה אור״: אור התורה צריך להאיר ב״בכל נפשך״ — בנפש השכלית. מכאן מגיעים לבחינת ״ובכל מאדך״, כלומר ״בכל ממונך״; זו בחינת הצדקה, שהיא [מה שמכונה] ״מצוה״ סתם, מצווה מעשית.

ביאור

״ותורה אור״ פירושו שאור התורה מאיר בשכל, בעבודה של ״בכל נפשך״. מכאן מגיעים ל״ובכל מאדך״, שהחכמים דורשים כ״בכל ממונך״: צדקה, שהגמרא מכנה בפשטות ״מצוה״.

כנודע שהמצות שהן בעשייה גשמי׳ [גשמיים / גשמיות / גשמית] הן בבחי׳ קטרת הנעשה מסממנים שאין בהם טעם ואינם ממין מאכל.

כידוע, המצוות שנעשות בפעולה גשמית הן בבחינת הקטורת, העשויה מסממנים שאין להם טעם ואינם מסוג מאכל.

ביאור

כל המצוות שנעשות בפעולה גשמית דומות לקטורת. לסממניה לא היה טעם, והם לא היו מאכל, כשם שלפעולות גשמיות אין הבנה מצד עצמן.

פסקה 23 בקצרה

הפסקה עוברת מלימוד תורה, שהוא אור, למצוות מעשיות, ובראשן צדקה, שאותה היא משווה לקטורת.

לעומק

בתלמוד הירושלמי ובמדרש מכונה הצדקה לעיתים קרובות בפשטות ״מצוה״. צדקה היא נתינת כסף שהאדם הרוויח בעמלו ובמהלך חייו, ולכן היא מייצגת את כל המצוות המעשיות.

מראי מקומות

  1. 1
    ותורה אור · Proverbs 6:23
  2. 2
    ובכל מאדך בכל ממונך · Berakhot 54a:6

24ומהם נעשה בחי׳ ריח העולה למעלה לחזק את המוח ולהשיב את הנפש שראשית גילוי כלליות הנפש הוא במוחין שבראש ופעולות הריח היא שלא תהיה הנפש בבחי׳ הסתלקות מן המוחין רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי.

מהם נוצר ריח העולה למעלה, לחזק את השכל ולהשיב את הנפש. שכן גילויה הראשון של הנפש בכללותה הוא במוחין (כוחות השכל) שבראש, ופעולת הריח היא שהנפש לא תסתלק מן המוחין, אלא תשוב ותתגלה מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

כמו הקטורת, גם המצוות המעשיות מפיצות ״ריח״ המחיה את הנפש ומחזק את השכל. כאשר אדם מתעלף, הריח משיב את הנפש אל המוח, שבו היא מתגלה לראשונה; כך המצוות משאירות את הנפש נוכחת ומגולה.

פסקה 24 בקצרה

הפסקה מסבירה את השפעתן של המצוות המעשיות באמצעות דימוי הריח, המשיב את הנפש אל השכל.

לעומק

הריח משמש להשבת אדם שהתעלף, כאשר הנפש הסתלקה מן המוח. ההשוואה מלמדת שמצוות מעשיות, אף שהן עשויות להיראות ״חסרות טעם״, מגיעות אל שורש הנפש.

25וכך הוא ענין המצות. וכללותן היא מצות הצדקה. שעליה נאמר וצדקה תרומם גוי. שמתרוממת ועולה למעלה מעלה. וכתיב וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו.

כך הוא גם בעניין המצוות: כללות המצוות מתבטאת במצוות הצדקה, שעליה נאמר ״וצדקה תרומם גוי״. הצדקה מתרוממת ועולה מעלה מעלה. ונאמר ״וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו״.

ביאור

כל המצוות המעשיות נכללות במצוות הצדקה. את ״וצדקה תרומם גוי״ מפרשים כאן כך שהצדקה עצמה מתרוממת ועולה מעלה מעלה, וישעיהו מתאר את ה׳ לובש צדקה כשריון, וכובע ישועה על ראשו.

שריון הוא מקשקשים רבים. וכך הנה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. להיות בחי׳ שריון שהוא מגן לכל החוסים בו.

שריון [עשוי] מקשקשים רבים. כך גם כל מטבע ומטבע מצטרף לחשבון גדול ונעשה לבחינת שריון, המגן על כל החוסים בו.

ביאור

שריון מורכב מקשקשים קטנים רבים. בדומה לכך, כל מטבע שניתן מצטרף לחשבון גדול, וכולם יחד יוצרים שריון מגן לכל מי שמוצא בו מחסה.

וכך הצדקה נעשה בחי׳ מגן ומחסה שלא יהיה יניקת הקליפה וסט״א [וסטרא אחרא]. ונעשה בחי׳ כובע ישועה בראשו:

כך גם הצדקה נעשית בחינת מגן ומחסה, כדי שלא תהיה יניקה לקליפה ולסטרא אחרא. והיא נעשית בחינת ״כובע ישועה בראשו״.

ביאור

הצדקה מגינה על האדם, כדי שהקליפה והסטרא אחרא לא יוכלו לינוק ממנו. נוסף על כך, היא נעשית ״כובע ישועה״; הפסקאות הבאות מסבירות את משמעות הדבר.

פסקה 25 בקצרה

הפסקה מציגה את הצדקה ככללות המצוות המעשיות, ומתארת אותה באמצעות הדימוי מישעיהו הן כשריון מגן והן ככובע ישועה.

לעומק

הגמרא (Bava Basra 9b) דורשת מן הפסוק שמטבעות קטנים מצטרפים לחשבון גדול, כשם שקשקשים מצטרפים לשריון. אדמו״ר הזקן מבחין בין השריון, המגן מפני הקליפה, לבין הכובע, שהוא גילוי על ה״ראש״, למעלה.

מראי מקומות

  1. 1
    וכללותן היא מצות הצדקה · Tanya, Likkutei Amarim 37:19
  2. 2
    וצדקה תרומם גוי · Proverbs 14:34
  3. 3
    וילבש צדקה כשריון . . כל פרוטה ופרוטה מצטרפת · Isaiah 59:17
  4. 4
    כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול · Bava Batra 9b:1

26וביאור ענין זה הנה כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. שמבחי׳ צדקה נעשה בחי׳ עטרת תפארת שיבה היא בחי׳ הדרת פנים יאר ה׳ פניו כו׳

הביאור לכך: נאמר ״עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא״. מן הצדקה מתהווה בחינת ״עטרת תפארת שיבה״, שהיא בחינת הדרת פנים, ״יאר ה׳ פניו״ וכו׳,

ביאור

בספר משלי נאמר שעטרת השיבה ״נמצאת בדרך צדקה״. השיבה מסמלת את הדרת הפנים, את הארת פניו של ה׳ בברכת כהנים; והמאמר אומר שהדבר נמשך באמצעות הצדקה.

בחי׳ פנימיות היא בחי׳ תעלומות לב ופנימית הלב שמתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין. כי חיצוניות הלב אינה מתאחדת עם המוח שהמוח ברשותו להשכיל ולהתבונן בגדולת א״ס ב״ה.

בחינת הפנימיות, שהיא בחינת ״תעלומות לב״, פנימיות הלב, שמתאחדת עם המוח בבחינת ״תרין ריעין דלא מתפרשין״. שכן חיצוניות הלב אינה מתאחדת עם המוח: המוח נתון לשליטתו של האדם, והוא יכול להבין ולהתבונן בגדולתו של אין סוף ברוך הוא,

ביאור

״פניו״ של ה׳ פירושם פנימיותו; אצל האדם מקבילה לכך פנימיות הלב, ״תעלומות לב״. פנימיות הלב מאוחדת תמיד עם המוח, ואילו חיצוניות הלב אינה מאוחדת עמו. אדם יכול לבחור להתבונן במוחו בגדולת ה׳, אך, כפי שנאמר בפסקה הבאה, רגשותיה של חיצוניות הלב אינם נתונים לשליטתו.

פסקה 26 בקצרה

הפסקה מתחילה לבאר את ״כובע הישועה״ באמצעות הפסוק על עטרת השיבה: הצדקה ממשיכה את ״הארת פניו״ של ה׳, את פנימיותו, המקבילה אצל האדם לפנימיות הלב המאוחדת עם המוח.

לעומק

פנימיות הלב והמוח הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין״, ביטוי מן הזהר המתייחס לחכמה ולבינה: האדם יכול תמיד להתבונן במוחו, אך רגש הלב החיצוני אינו מתעורר לפי רצונו.

מראי מקומות

  1. 1
    הנה כתיב עטרת תפארת · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תריב. בד״ה עטרת תפארת תר״מ ח״ב ע׳ תרסה.
  2. 2
    עטרת תפארת שיבה · Proverbs 16:31
  3. 3
    שמבחי׳ צדקה · בד״ה בכ״ה בכסליו לאדה״א כ׳ ”לכאורה פלא [מה] שייכות יש לצדקה לעשות תפארת שיבה כו׳, אמנם הנה ענין פי׳ דתפארת שיבה היינו בחי׳ הדרת והארת פנים”, ע״ש. בלקו״ת ראה יח, ג מציין לקטע זה.
  4. 4
    תעלומות לב · Psalms 44:22
  5. 5
    יאר ה׳ פניו · Numbers 6:25

27כט, דואעפ״כ [ואף על פי כן] חיצוניות הלב אינה ברשותו אבל פנימי׳ [פנימיות / פנימית] הלב היא מתאחדת ממש עם המוח. ומחמת הצדקה נעשה בחי׳ ריח המשיב את הנפש ומאיר גילוי המוח להתאחד בפנימית הלב.

ובכל זאת, חיצוניות הלב אינה נתונה לשליטתו של האדם, ואילו פנימיות הלב מתאחדת ממש עם השכל. באמצעות הצדקה נעשה ריח המשיב את הנפש, וגורם לגילוי השכל להאיר ולהתאחד עם פנימיות הלב.

ביאור

חיצוניות הלב אינה נתונה לשליטתו של האדם; פנימיות הלב מאוחדת תמיד עם השכל. הצדקה יוצרת ״ריח״ שמחיה את הנפש ומאפשר לאור השכל להאיר בתוך פנימיות הלב.

וזהו שמן וקטורת ישמח לב. זה הקב״ה דכתיב צור לבבי. דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים. כך הנה כתיב ואתה מחיה את כלם.

וזהו ״שמן וקטורת ישמח לב״: זהו הקדוש ברוך הוא, שעליו נאמר ״צור לבבי״. כשם שהלב ממשיך חיות לכל האיברים, כך נאמר ״ואתה מחיה את כלם״.

ביאור

בספר משלי נאמר ״שמן וקטורת ישמח לב״, ובתהילים מכונה ה׳ ״צור לבבי״. כשם שהלב מעניק חיות לכל איבר, כך ה׳ מעניק חיות לכל הנבראים; לכן ה״לב״ ששמחים אותו הוא ה׳ עצמו.

פסקה 27 בקצרה

הפסקה מסבירה שהצדקה, כמו הקטורת, מפיצה ריח שמאחד את השכל עם פנימיות הלב, ומפרשת את ״שמן וקטורת ישמח לב״ כאמירה שהדבר מביא שמחה לה׳, שהוא לב הכול.

לעומק

הערת קה״ת מביאה את שאלתו של הרבי מהר״ש: אם פנימיות הלב מאוחדת תמיד עם השכל, מדוע נחוצה הצדקה כדי שגילוי השכל יאיר בה? הוא משיב על כך בהרחבה במאמר ״עטרת תפארת״.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה ומאיר — להתאחד בפנימית הלב · בד״ה עטרת תפארת תר״ם שם העיר: ”שלכאורה צ״ל שמאחר שפנימיות הלב מתאחדת עם המוח למה צריכים לצדקה שע״י הצדקה יהי׳ נעשה בחי׳ ריח לעורר גילוי המוח שיתאחד בפנימיות הלב” ע״ש בארוכה.
  2. 2
    שמן וקטרת ישמח לב · Proverbs 27:9
  3. 3
    צור לבבי · Psalms 73:26
  4. 4
    ואתה מחי׳ את כולם · Nehemiah 9:6

28ושמחת הלב היינו בחי׳ גילוי פנימיות דהיינו בחי׳ פנימית אור א״ס ב״ה אין ערוך אליו כו׳.

שמחת הלב היא גילוי הפנימיות, כלומר בחינת פנימיותו של אור אין סוף, ברוך הוא, שאין דבר המשתווה אליו וכו׳.

ביאור

שמחת הלב פירושה גילוי פנימיות אור אין סוף, שאין דבר המשתווה אליו.

וע״י הצדקה שהוא בחי׳ בטול היש לאין שנותן חיי נפשו מיגיעו. נמשך מלמעלה המשכה ליש מאין ממש הוא בחי׳ פנימית אור א״ס ב״ה ממש.

ובאמצעות הצדקה, שהיא בחינת ביטול היש לאין, שכן האדם נותן מיגיעתו את חיי נפשו, נמשכת מלמעלה המשכה ליש מאין ממש, שהיא בחינת פנימיות אור אין סוף, ברוך הוא, ממש.

ביאור

כאשר אדם נותן צדקה, הוא נותן מכספו שהרוויח בעמלו, שהוא חלק מעצם חייו; בכך הוא מבטל את ה״יש״ שבו ל״אין״. בתמורה, האור הפנימי ביותר של ה׳ נמשך מן ה״אין״ אל ה״יש״.

פסקה 28 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע הצדקה ממשיכה את האור הפנימי ביותר של ה׳: נתינת האמצעים שהאדם הרוויח בעמלו היא ביטול עצמי, ועל כך נמשכת מלמעלה המשכה מידה כנגד מידה.

לעומק

תניא (ליקוטי אמרים, פרק לז) מבאר את אותו רעיון: כל כוחה של הנפש החיונית מושקע בעבודה שבאמצעותה האדם מרוויח את כספו, ולכן כשהוא נותן את הכסף לצדקה, כל נפשו החיונית עולה לה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    וע״י הצדקה . . בחי׳ פנימית אור א״ס ב״ה ממש · ראה קו״א לתניא ד״ה וצדקה כנחל איתן, ובליקוט פי׳ שם. ד״ה עטרת תפארת תר״מ הנ״ל.

29וזו היא בחי׳ עושים רצונו של מקום. כי הנה רצון הוא בבחי׳ שינוי. ואני הוי״ה לא שניתי כתיב.

זו בחינת ״עושים רצונו של מקום״. שכן הרצון נתון לשינוי, ואילו נאמר: ״ואני הוי׳ לא שניתי״.

ביאור

חז״ל מדברים על ישראל כמי ש״עושים רצונו של מקום״ (״מקום״ פירושו המילולי ״מקום״). רצון כרוך בשינוי, ממצב של אי־רצון למצב של רצון, ואילו הקב״ה אומר: ״ואני הוי׳ לא שניתי״.

אלא ישראל עושים רצונו ש״מ [של מקום] להיות התפשטות רצונו ית׳ בבחי׳ מקום שהן הן המצות שהן רצונו ית׳ המלובשות בעשי׳ [בעשיה] גשמית בבחי׳ מקום וזמן.

אך ישראל עושים את רצונו של מקום, [ובכך גורמים] לרצונו יתברך להתפשט בבחינת מקום: אלה הן המצוות, שהן רצונו יתברך, המתלבשות בעשייה גשמית, במקום ובזמן.

ביאור

קיום המצוות בידי ישראל גורם לרצונו של הקב״ה להתפשט אל תוך ״המקום״. המצוות הן רצונו, המתלבש במעשים גשמיים הכפופים למקום ולזמן.

פסקה 29 בקצרה

הפסקה מפרשת את הביטוי ״עושים רצונו של מקום״ כהמשכת רצונו של הקב״ה, שהוא למעלה משינוי, אל תוך המקום והזמן באמצעות המצוות הגשמיות.

מראי מקומות

  1. 1
    עושים רצונו של מקום · Berakhot 35b:5–6
  2. 2
    ואני הוי״ה לא שניתי · Malachi 3:6

30ותרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך עמודי אור. כמו עמוד המחבר מעלה ומטה להיות אוא״ס [אור אין סוף] שבבחינת פנימית שלמעלה מעלה מגדר עלמין שורה ומתלבש בבחי׳ רצון בתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן המלובשות בגשמיות.

תרי״ג המצוות שבתורה ושבע המצוות מדרבנן הן תר״ך עמודי אור. בדומה לעמוד המחבר בין מעלה למטה, הן מאפשרות לאור אין סוף, ברוך הוא, שבבחינת פנימיות ונעלה בהרבה מגדרי העולמות, לשרות ולהתלבש בבחינת רצון בתרי״ג המצוות שבתורה ובשבע המצוות מדרבנן, המלובשות בדברים גשמיים.

ביאור

613 מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן מסתכמות ל־620, הערך המספרי של כתר, והן נקראות 620 עמודי אור. כשם שעמודים מחברים בין שמים לארץ, כך הן מביאות את האור הפנימי ביותר של ה׳, הנעלה לאין ערוך מן העולמות, לשרות במעשים גשמיים כרצונו.

פסקה 30 בקצרה

הפסקה מתארת את המצוות כתר״ך עמודי אור המחברים את אור אין סוף, הנעלה מכל העולמות, עם העולם הגשמי.

לעומק

בהערת קה״ת מובא פרדס רמונים כמקור לעניין תר״ך עמודי אור. מספרם שווה לערכה המספרי של כתר, הרצון האלוקי, ולכן המצוות הן הכלים לרצונו של ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    ותרי״ג מצות . . וז׳ דרבנן הם תר״ך עמודי אור · פרדס ש״ח פ״ג.
  2. 2
    תר״ך עמודי אור · Pardes Rimmonim 8:3:3–4

31ולכך נק׳ מעשה הצדקה כובע ישועה. כי ישועה מלשון וישע ה׳ אל הבל כו׳. שפונה אל תפלתו דהיינו שגורם להיות הקב״ה פונה בעצמו ובכבודו להמשיך גילוי עצמותו ומהותו ממש.

לכן מעשה הצדקה נקרא ״כובע ישועה״ (yeshuah). שהרי ישועה היא מאותו שורש כמו ״וישע ה׳ אל הבל״ (vayisha) וכו׳, כלומר, ה׳ פנה אל תפילתו; כלומר, [הצדקה] גורמת לכך שהקב״ה יפנה בעצמו ובכבודו, כדי להמשיך גילוי של עצמותו ומהותו ממש.

ביאור

הצדקה נקראת ״כובע הישועה״ משום שישועה קשורה ל״וישע ה׳ אל הבל״ — כלומר, ה׳ פנה אל קורבנו ותפילתו. הצדקה גורמת לה׳ לפנות בעצמותו ולגלות את עצמותו ממש.

וגילוי זה מתחלק לש״ע [לש״ע (370)] נהורין והוא מקור התפארת שיבה בחי׳ הדרת פנים כדכתיב גבי כהנים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת שהמגבעות שהם בחי׳ הכובע ישועה נמשך להיות בחי׳ תפארת שיבה והדרת פנים.

גילוי זה נחלק ל־370 אורות, והוא המקור ל״תפארת שיבה״ ולהדרת פנים. כפי שנאמר על הכוהנים: ״ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת״: המגבעות, שהן בחינת ״כובע ישועה״, נמשכות ונעשות בחינת ״תפארת שיבה״ והדרת פנים.

ביאור

גילוי זה נחלק ל־370 אורות, שהם המקור ל״תפארת שיבה״ ולפנים מאירות. המגבעות של הכוהנים, ״לכבוד ולתפארת״ — תפארת (tiferes) — הן כובע הישועה, שנעשה לתפארת השיבה.

פסקה 31 בקצרה

הפסקה מסבירה את ״כובע הישועה״: הצדקה גורמת לכך שה׳ יפנה בעצמותו אל העולם, וגילוי זה נעשה להדרת פנים מאירה.

לעומק

בלקוטי תורה, נצבים, ישע (yesha, ישועה) נדרש כש״ע — 370 האורות — בתוספת יו״ד לעתיד; אלה אורות הנעלים בהרבה מהשתלשלות, ולכן הישועה עצמה כוללת את 370 האורות. הערת קה״ת מצטטת את אור התורה, המביא את דברי השל״ה על הכתר ועל מצנפת הכוהנים.

מראי מקומות

  1. 1
    ישועה מלשון וישע ה׳ אל הבל · ראה אגה״ק סי׳ ג. בלקו״ת נצבים מט, ד. שמע״צ פב, ג. שה״ש מד, א מציין לכאן.
  2. 2
    וישע ה׳ אל הבל · Genesis 4:4
  3. 3
    לש״ע נהורין · ראה לקו״ת נצבים מט, ד.
  4. 4
    ומגבעות תעשה להם · Exodus 28:40
  5. 5
    שהמגבעות . . בחי׳ תפארת שיבה · באוה״ת תצוה ע׳ א׳תשנז מציין לכאן ומוסיף: ”והענין כמו שהביא בשל״ה דף ר״ט ע״א . . בענין הסר המצורפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כה״ג עטרה בראש כל אדם”. ע״ש.

האיברים והחלב: התענוג בה׳ ¶32–33

32וזהו עטרת תפארת שיבה וכ״ז [וכל זה] בדרך צדקה תמצא כי מבחי׳ צדקה נעשה בחינת כובע ישועה להמשיך בחינת הדרת פנים יאר ה׳ פניו בחינת פנימיות כנ״ל. ואחר כך בחינת איברים. שבקרבנות היו שני דברים דם וחלב.

זהו ״עטרת תפארת שיבה״, וכל זה ״בדרך צדקה תמצא״: מן הצדקה נעשה ״כובע ישועה״, כדי להמשיך את בחינת הדרת פנים, ״יאר ה׳ פניו״, שהיא בחינת פנימיות, כפי שהוסבר לעיל. ואחר כך [באה] בחינת האיברים; שכן בקרבנות היו שני דברים: דם וחלב.

ביאור

בסיכום הדברים: הצדקה יוצרת את כובע הישועה, שממשיך את הארת הפנים, את הפנימיות של ה׳. כעת המאמר עובר לאיברי הקרבן: בקרבנות היו שני חלקים, דם וחלב.

פסקה 32 בקצרה

הפסקה מסיימת את הדיון בצדקה ומציגה את המרכיב האחרון בסדר העבודה בבית המקדש — האיברים — באמצעות ההבחנה בין דם לחלב.

מראי מקומות

  1. 1
    עטרת תפארת שיבה וכ״ז בדרך צדקה תמצא · Proverbs 16:31
  2. 2
    שבקרבנות היו שני דברים דם וחלב · באוה״ת פ׳ פינחס ע׳ א׳עא מביא קטע מכאן.
  3. 3
    יאר ה׳ פניו · Numbers 6:25

33והדם קודם לנרות. וקטורת היא בחינת בכל לבבך והאיברים שהן החלב היה אחר הנרות והקטרת.

הדם קודם לנרות ולקטורת. והדם הוא בחינת ״בכל לבבך״, והאיברים, שהם החלב, באו לאחר הנרות והקטורת.

ביאור

הסדר היה: תחילה הדם, אחר כך הנרות והקטורת, ולבסוף האיברים, המזוהים כאן עם החלב. הדם מבטא אהבה לה׳ ״בכל לבבך״, את הכמיהה הבוערת שבפסקה 20 (הנקודה המודפסת אחרי ״הנרות״ הייתה מביאה לכך שהקטורת היא ״בכל לבבך״, אבל אותן מילים, ״קודם לנרות ולקטורת״, מופיעות בפסקה 10, והקטורת נקשרה ל״בכל מאדך״ בפסקה 23).

והענין כי החלב הוא בחי׳ התענוג כמו שאנו רואים שמי שהוא בעל תענוג יש לו רבוי חלב.

העניין הוא שהחלב הוא בחינת התענוג, כפי שאנו רואים שמי שהוא בעל תענוג יש לו הרבה שומן.

ביאור

החלב מסמל תענוג: מי שחי בהנאה נעשה שמן. לכן האיברים והחלב מייצגים את התענוג של הנפש.

והיינו להיות כל חלב להוי״ה שיתענג על ה׳ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל

כלומר, ״כל חלב להוי׳״: שהאדם יתענג על ה׳ בשמחה ובטוב לבב, יותר מאשר מרוב כל.

ביאור

״כל חלב להוי׳״ פירושו שעל האדם למצוא את כל תענוגו בה׳, בשמחה ובטוב לבב, יותר משהוא נהנה מכל שפע של דברים טובים.

ולא יהיה לו תענוג אחר כלל ועי״ז והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו׳. ואנכי ממש מצוך כו׳ שעי״ז יהיה בעיניו מתיקות התורה כו׳:

ולא יהיה לו שום תענוג אחר כלל. על ידי כך ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו׳״ [יהיו על לבך]; ו״ואנכי ממש מצוך כו׳״, כך שמתיקות התורה תהיה בעיניו כו׳.

ביאור

לא יהיה לו שום תענוג אחר כלל. אז האדם חש ש״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ נצטוו מפי ה׳ עצמו, ״אנכי״, וטעם התורה נעשה מתוק.

פסקה 33 בקצרה

הפסקה מסבירה את האיברים והחלב שהוקרבו אחרונים: לאחר הכמיהה בא התענוג, כאשר האדם מתענג רק על ה׳ וטועם את מתיקות התורה.

לעומק

המקבילה בלקוטי תורה, פינחס, מסבירה שלאחר הצמאון של ״בכל לבבך״ בא החלב, המבטא שביעה: ההכרה שדברי התורה נצטוו מפי ״אנכי״, עצמותו של ה׳, ולא רק מכוח שמו.

מראי מקומות

  1. 1
    כל חלב להוי׳ · Leviticus 3:16
  2. 2
    בשמחה ובטוב לבב מרוב כל · Deuteronomy 28:47
  3. 3
    והיו הדברים האלה · Deuteronomy 6:6

חנוכה כחינוך ¶34–39

34ומעתה נבא לבאר ענין חנוכה מה שמברכין להדליק נר חנוכה. ומה ענין חנוכת המזבח וחנוכת הבית.

עתה נעבור לבאר את עניין חנוכה, [וגם] מדוע מברכים ״להדליק נר חנוכה״; ומה עניינן של חנוכת המזבח וחנוכת הבית.

ביאור

המאמר פונה כעת לעסוק בחנוכה עצמה ובברכה על הנר. חנוכה פירושה הקדשה, ולכן נשאל גם על חנוכת המזבח ועל חנוכת הבית.

הנה כתיב חנוך לנער ע״פ דרכו. שהוא כשרוצים ללמדו. והרי הוא רחוק מזה צריך לחנכו.

והנה נאמר: ״חנוך לנער ע״פ דרכו״. כלומר, כשמבקשים ללמד אותו והוא רחוק מכך, צריך לחנך אותו.

ביאור

בספר משלי נאמר ״חנוך לנער ע״פ דרכו״. חינוך נדרש כשהילד עדיין רחוק מן הדבר שעליו ללמוד.

פסקה 34 בקצרה

הפסקה פותחת את הביאור על חנוכה באמצעות משמעותו של חינוך: הכשרה של מי שעדיין רחוק מן היעד.

מראי מקומות

  1. 1
    חנוכת המזבח · Numbers 7:84
  2. 2
    חנוכת המזבח וחנוכת הבית · ע׳ בלקו״ת ס״פ נשא בד״ה זאת חנוכת המזבח. ובסידור שער החנוכה בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית. ובלקו״ש ח״כ ע׳ 449 הערה 26. וע׳ 633 וש״נ.
  3. 3
    וחנוכת הבית · Psalms 30:1
  4. 4
    חנוך לנער על פי דרכו · Proverbs 22:6

35והחינוך הוא במתנות רבות שנותנים לו. אך הנה כתיב נער הייתי שרו ש״ע [של עולם] אמרו שהחיות המתפשט בכל העולמות לכל חד לפום שיעורא דיליה הוא בבחי׳ נער.

החינוך נעשה באמצעות מתנות רבות שנותנים לו. אך נאמר ״נער הייתי״ (כלומר: נער צעיר); [החכמים] אמרו ששר העולם אמר [את הפסוק הזה]: כלומר, החיות המתפשטת בכל העולמות, לכל אחד לפי שיעורו, היא בבחינת נער.

ביאור

מחנכים ילד באמצעות מתנות רבות. החכמים אומרים שאת הפסוק ״נער הייתי״ אמר שר העולם, כלומר שכל החיות המתפשטת בעולמות, לכל אחד לפי שיעורו, היא בבחינת ״נער״.

וכמ״ש והוא נער את בני בלהה כו׳. שם הקטנה רחל. ה׳ קטנה בחי׳ מל׳ ה׳ אחרונה של שם הוי״ה להיות ומלכותו בכל משלה. להוות הנבראים מאין ליש הוא בבחי׳ קטנה לפי שהיא בבחי׳ גבולים ומצרים.

כפי שנאמר ״והוא נער את בני בלהה כו׳״; [וגם] ״שם הקטנה רחל״: ה׳ קטנה (ה״א קטנה), בחינת מלכות, הה״א האחרונה של שם הוי׳, כדי ש״ומלכותו בכל משלה״. ההתהוות של הנבראים מאין ליש היא בבחינת קטנה, משום שהיא בבחינת גבולות ומצרים.

ביאור

יוסף מתואר במילים ״והוא נער את בני בלהה״, ורחל נקראת בפסוק ״שם הקטנה רחל״; המאמר דורש את ״הקטנה״ כ״ה׳ קטנה״ (hei ketanah, ה״א קטנה). הה״א הקטנה הזאת היא מלכות, הה״א האחרונה של הוי׳, שדרכה ה׳ מולך ובורא; היא ״קטנה״ משום שהבריאה דורשת גבולות.

פסקה 35 בקצרה

הפסקה מסבירה שכל החיות האלוקית שבבריאה, שמקורה במלכות, היא בבחינת ״קטנה״ — ״נער״ הזקוק לחינוך ולמתנות.

לעומק

שר העולם הוא המלאך מטטרון, המכונה בקבלה ״נער״; הערת קה״ת מפנה לכמה מקומות בזהר. הה״א האחרונה של הוי׳ היא מלכות, המוגבלת כדי שנבראים סופיים יוכלו להתקיים.

מראי מקומות

  1. 1
    והחינוך הוא במתנות רבות שנותנים לו · ראה לקוטי לוי״צ אגרות ע׳ שנח. ס׳ השיחות ה׳תשמ״ח ע׳ 161 ואילך.
  2. 2
    נער הייתי שרו של עולם אמרו · Psalms 37:25
  3. 3
    והוא נער את בני בלהה · Genesis 37:2
  4. 4
    שם הקטנה רחל · Genesis 29:16
  5. 5
    ומלכותו בכל משלה · Psalms 103:19

36ולגבי א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ נק׳ כל כללות החיות בשם קטנות שאין ערוך אליו ית׳. ולכן כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא.

ביחס לאין סוף ברוך הוא, שכפי שמורה שמו כך הוא — אין לו סוף וכו׳ — כללות החיות כולה נקראת ״קטנות״, שכן אין לה כל ערך ביחס אליו ית׳. לכן נאמר: ״מי יקום יעקב כי קטן הוא״.

ביאור

בהשוואה לאין סוף, כל החיות האלוקית שבעולמות היא ״קטנות״. לכן אומר הנביא: ״מי יקום יעקב כי קטן הוא״.

כי יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה ומאחר שיש קצה בראש וקצה בסוף הרי יש לו בחי׳ גבול וה״ז [והרי זה] בבחי׳ קטן לגבי א״ס ב״ה.

יעקב הוא הבריח הנמשך מקצה לקצה; ומכיוון שיש קצה למעלה וקצה למטה, יש לו בחינת גבול, ולכן הוא בבחינת קטן ביחס לאין סוף ברוך הוא.

ביאור

יעקב הוא ״הבריח התיכון״ הנמשך מקצה לקצה. כל דבר שיש לו קצה עליון וקצה תחתון מוגבל, ולכן גם יעקב קטן ביחס לאין סוף.

פסקה 36 בקצרה

הפסקה מסבירה שכל דבר שיש לו גבולות, אפילו מדרגת יעקב המשתרעת על פני כל המדרגות, קטן ביחס לאין סוף.

לעומק

הערת קה״ת מצטטת מאמר של הצמח צדק (המופיע גם בתורת שמואל תשכ״ז): הביטוי ״מן הקצה אל הקצה״ מתייחס לקו (קו האור), שיש לו ראשית וסוף, בניגוד לאור המקיף המקיף את הקו באופן שווה, שאין לו מעלה או מטה.

מראי מקומות

  1. 1
    מי יקום יעקב כי קטן הוא · Amos 7:5
  2. 2
    יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה · Zohar III, 186a
  3. 3
    מבריח מן הקצה אל הקצה · Exodus 26:28
  4. 4
    ומאחר שיש קצה בראש . . הרי יש לו בחי׳ גבול · בד״ה להבין ענין שאוא״ס ב״ה לכ״ק אדמו״ר הצ״צ (באוה״ת ענינים) ובתורת שמואל תרכ״ז ע׳ תכו: ”והיינו בחי׳ השתלשלות ע״ס דיושר והקו וחוט שיש קצה בראש וקצה בסוף סיום הקו, וע׳ בד״ה ויושט המלך לאסתר בענין ותגע בראש השרביט כו׳ אבל בחי׳ העיגול שמקיף את הקו מראשו עד סופו בהשוואה א׳ זה בחי׳ למעלה עד אין קץ שאין שייך שם ראש וסוף כו׳”. ובאוה״ת פ׳ ויחי שצט, ב. דהקצה ראשון הוא ראשית הארת הקו וחוט כו׳.
  5. 5
    ולגבי א״ס ב״ה . . וה״ז בבחי׳ קטן לגבי א״ס ב״ה · ראה אוה״ת שלח ע׳ תקפ.

37וכדי להמשיך אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה ממש בקרבנות דם התמיד ונרות וקטרת ואברים היה המזבח קטן מהכיל

כדי להמשיך את אור אין סוף ברוך הוא ממש באמצעות הקרבנות (דם התמיד, הנרות, הקטורת והאיברים), המזבח היה קטן מכדי להכיל [אותו].

ביאור

הקרבנות (הדם, הנרות, הקטורת והאיברים) נועדו להמשיך את אור אין סוף עצמו. אך המזבח, כמו כל הבריאה, היה ״קטן״ מכדי להכיל אותו.

ולכן התנדבו הנשיאים לחנוכת המזבח רבוי מתנות לחנך את המזבח והיה מתנתם מרובה מזה שהקריבו עליו בכ״י [בכל יום] את הכבש אחד כו׳ שהקריבו משל צבור של כל ישראל.

לכן התנדבו הנשיאים להביא מתנות רבות לחנוכת המזבח, כדי לחנך את המזבח; ומתנתם הייתה גדולה יותר ממה שהקריבו עליו בכל יום — ״את הכבש אחד כו׳״ — שהוקרב מכספי הציבור של כל ישראל.

ביאור

לכן הביאו נשיאי השבטים מתנות רבות כדי לחנוך את המזבח, יותר מן הקרבנות היומיומיים שהובאו מכספי הציבור כולו. כמו המתנות שנותנים לילד כדי לחנך אותו, מתנות אלה ״חינכו״ את המזבח להכיל את האור.

פסקה 37 בקצרה

הפסקה מיישמת את רעיון החינוך ביחס למזבח: הוא היה קטן מכדי להכיל את אור אין סוף, ולכן המתנות הנדיבות של הנשיאים חנכו אותו ואפשרו לו לקבלו.

מראי מקומות

  1. 1
    את הכבש אחד · Numbers 28:4

38והנשיאים לפי שהיו במעלה יותר משאר כללות ישראל נתנו לחנוכת ל, אהמזבח מתנה מרובה קערות כסף ופרים וכבשים ועתודים

הנשיאים, מכיוון שהיו במעלה גבוהה יותר משאר כלל ישראל, נתנו מתנה גדולה לחנוכת המזבח: קערות כסף, פרים, כבשים ועתודים,

ביאור

נשיאי שנים־עשר השבטים עמדו במעלה גבוהה משאר ישראל, ולכן הביאו מתנות נדיבות לחנוכת המזבח: קערות כסף ובעלי חיים רבים. זהו עניין המתנות המרובות של חינוך (chinuch), כפי שהוא מתבטא במזבח.

כדי שיהיה כח בקרבנות של ישראל להמשיך אור דבר יום ביומו בקרבנות של כל יום ויום.

כדי שיהיה כוח בקרבנות ישראל להמשיך אור, ״דבר יום ביומו״, בקרבנות של כל יום ויום.

ביאור

מתנותיהם נתנו לקרבנות הציבור היומיים את הכוח להמשיך אור אלוקי מדי יום ביומו. החנוכה אפשרה את כל מה שבא אחריה.

וכך היה ענין הנרות דחנוכה בימי חשמונאי שהיונים לא בקשו לשלוח ידם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו׳ וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] (בב״ר [בבראשית רבה] פ׳ ט״ז ופ׳ מ״ד) שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו׳.

כך היה גם עניין נרות חנוכה בימי החשמונאים: היוונים לא ביקשו לשלוח את ידם בבני ישראל, אלא רק ״להשכיחם תורתך ולהעבירם״ וכו׳; וכמאמר חז״ל (בראשית רבה, פרקים ט״ז ומ״ד), שאמרו: ״כתבו לכם על קרן השור״ וכו׳.

ביאור

חנוכה מושווית לכך. היוונים, כפי שנאמר בתפילת ״על הנסים״, לא ביקשו להרוג את היהודים, אלא לגרום להם לשכוח את התורה; המדרש מספר שהם דרשו מישראל ״כתבו לכם על קרן השור״ (כלומר, שאין להם חלק באלקי ישראל).

ופי׳ לפי שכל העובדי כוכבים יש להם נה״ב [נפש הבהמית] מפני שור אלא שהם מקבלים מבחי׳ הפסולת והשמרי׳ [והשמרים] בחי׳ קרנים וטלפים שמרים ופסולת

הביאור הוא שלכל עובדי עבודה זרה יש נפש הבהמית שמקורה בפני שור, אלא שהם מקבלים מבחינת הפסולת והשמרים, מבחינת הקרניים והטלפיים, שהם שמרים ופסולת,

ביאור

הקטע הולך בעקבות תורת המרכבה שבקבלה ומפרש את העניין. נאמר בו שגם לעובדי עבודה זרה שעליהם מדובר יש נפש הבהמית ששורשה ב״פני שור״ שבמרכבת יחזקאל, אלא שהיא מקבלת רק מן החלקים החיצוניים והגסים שבו, מן ה״קרניים והטלפיים״, שאינם עולים אל הקדושה.

שאין עולים ונכללי׳ [ונכללים] בקדוש׳ [בקדושה / בקדושת] פני שור שבמרכב׳ [שבמרכבה] שנושאות את הכסא ודמות אדם שעליו מלמעלה שכח זה רק בהנפש אלקית שהוא מבחי׳ אדם שעל הכסא.

שאינם עולים ונכללים בקדושת פני שור שבמרכבה, [החיות] הנושאות את הכיסא ואת דמות אדם שעליו מלמעלה; שכן כוח זה [קיים] רק בנפש האלקית, שמקורה בבחינת אדם שעל הכיסא.

ביאור

״פני שור״ הקדוש נושאים את הכיסא, ועליו דמות אדם. לפי הקטע, הכוח לעלות ולהיכלל בקדושה זו שייך לנפש האלקית, שמקורה ב״אדם שעל הכיסא״.

פסקה 38 בקצרה

הפסקה משווה בין חנוכה לבין חנוכת המזבח של הנשיאים, ומסבירה, על פי קבלת המרכבה, מה ביקשה גזרת היוונים ״כתבו לכם על קרן השור״ לעשות: לנתק את ישראל משורש נשמותיהם הקדוש.

לעומק

בהערת קה״ת מובאים דברי הרבי: היוונים שלחו יד ברכושם של היהודים ובבנותיהם, כפי שכותב הרמב״ם, אך מטרתם הייתה רוחנית — לנתק את ישראל מן התורה. ארבעת פני המרכבה (אריה, שור, נשר ואדם; יחזקאל א:י) נידונים בחסידות כשורשי נשמות וכוחות.

מראי מקומות

  1. 1
    שהיונים לא בקשו לשלוח ידם · ראה בד״ה כי עמך מקור חיים תרל״ב (סה״מ תרל״ב ע׳ כז). עמש״כ שם היינו אם לא היו נשמעים להם לבטל תורה. מעיר ע״ז כ״ק אדמו״ר זי״ע: עפ״ז מובן בפשיטות מש״כ בתו״א שם (ל, רע״א) שהיונים לא בקשו לשלוח ידם, אף שכ׳ הרמב״ם (ריש הל׳ חנוכה) ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם (ובכלל — ממונם שאני. ובנותיהם — ה״ז להעבירם כו׳), עכ״ל שם.
  2. 2
    רק להשכיחם תורתך · ראה ד״ה ת״ר מצות נ״ח תשל״ח סעיף ג (נדפס בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ יט) ובהערה 33 שעיקר מלחמתם היתה נגד הרוחניות ”להשכיח את ישראל שהתורה היא תורת ה׳”. ע״ש.
  3. 3
    כתבו לכם על קרן השור · ראה באוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ עט ובאוה״ת ענינים ע׳ א שמציין לכאן.
  4. 4
    כתבו לכם על קרן השור · Bereshit Rabbah 16:4–5
  5. 5
    כתבו לכם על קרן השור · Bereshit Rabbah 44:17
  6. 6
    פני שור שבמרכב׳ · Ezekiel 1:10

39והנה״ב [והנפש הבהמית] היא מבחי׳ אדם שבחיות שבמרכבה ודמות אחד לארבעתן. ודמות פניהם פני אדם. ולכן יש להם כח להמשיך אור א״ס ב״ה ממש.

והנפש הבהמית [של ישראל] היא מבחינת האדם שבחיות המרכבה (היצורים החיים שבמרכבה): ״ודמות אחד לארבעתן״, ״ודמות פניהם פני אדם״. לכן יש להם כוח להמשיך את אור אין סוף ברוך הוא עצמו.

ביאור

גם זו פרשנות על פי חכמת הקבלה של המרכבה. נאמר כאן שנפש הבהמית של היהודי נמשכת מבחינת ״אדם״ שבחיות המרכבה, שכן יחזקאל ראה שלכל אחת מהן דמות פני אדם; לכן גם היא יכולה להמשיך את אור אין סוף.

והיונים נתקנאו בישראל ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור שיקבלו מבחי׳ קרנים וטלפים כנ״ל שלא ליכלל בקדושת אדם העליון.

היוונים קינאו בישראל ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור, כדי שיקבלו מבחינת הקרניים והטלפיים, כנ״ל, ולא ייכללו בקדושת אדם העליון.

ביאור

היוונים, נאמר כאן, קינאו בכך ורצו שישראל ״יכתבו על קרן השור״, כלומר ימשיכו רק מן החלקים החיצוניים והגסים שבו. כך הם לא יהיו כלולים בקדושת ״אדם העליון״.

וזהו שאין לכם חלק כו׳. והישראל היו חלשים ומעטים בזמן ההוא ואעפ״כ [ואף על פי כן] מסרו נפשם על קדוש השם

זו [הכוונה ל]״שאין לכם חלק כו׳״. ישראל היו חלשים ומעטים באותה תקופה, ואף על פי כן מסרו את נפשם על קדושת ה׳.

ביאור

הגזירה הייתה שישראל יצהירו שאין להם חלק בה׳. אף שהיו חלשים ומעטים, הם מסרו את נפשם כדי לקדש את שם ה׳.

ובכח מס״נ [מסירות נפש] הי׳ [היה] להם כח להמשיך אור התורה מחדש והמשכ׳ זו היא בבחי׳ חנוכה בחי׳ מתנה מרובה המשכת כובע ישועה להיות עטרת תפארת שיבה כו׳:

ובכוחה של מסירות נפש היה להם כוח להמשיך מחדש את אור התורה. המשכה זו היא בבחינת חנוכה (חניכה), בבחינת מתנה מרובה: המשכת ״כובע ישועה״ להיות ״עטרת תפארת שיבה״ כו׳.

ביאור

מסירות נפשם המשיכה מחדש את אור התורה. זהו עניין חנוכה, במשמעות של חניכה: המתנה הגדולה המביאה את ״כובע ישועה״ ואת ״עטרת תפארת שיבה״.

פסקה 39 בקצרה

הפסקה מסבירה את ניצחון החשמונאים: היוונים ניסו לנתק את ישראל משורשם הקדוש, ומסירות הנפש של ישראל המשיכה מחדש את אור התורה, בבחינת חנוכה חדשה.

לעומק

מסירות הנפש כאן מזכירה את סעיף 11: מסירת החיים ב״אחד״, למעלה מטעם ודעת, שמגיעה לעצמות אור אין סוף. הערת קה״ת מציינת את ספרו של אדמו״ר האמצעי, שערי אורה, שהקדמתו עוסקת אף היא במסירות הנפש של החשמונאים.

מראי מקומות

  1. 1
    ודמות פניהם פני אדם · Ezekiel 1:10
  2. 2
    שאין לכם חלק · ראה בליקוט פי׳ — חיטריק לאגה״ק סי׳ ז.
  3. 3
    ואעפ״כ מסרו נפשם על קדוש השם · ראה גם שערי אורה בהקדמה.

הלל והודאה ¶40–43

40וזהו ענין הלל והודאה כי הלל הוא ל׳ [לשון] שבח וגם לשון בהילו נרו כו׳. הארה בבחי׳ גילוי

זה עניינם של הלל והודאה. הלל פירושו שבח, והוא גם מלשון ״בהילו נרו כו׳״: הארה בגילוי.

ביאור

המאמר משיב כעת על שאלתו בפתח הדברים בעניין הלל והודאה. הלל פירושו שבח, והוא קשור גם ל״בהילו נרו כו׳״ שבספר איוב, כלומר לאור ולהארה בגילוי.

וזה נמשך מזה כי מחמת השבח שמשבחים את האדם במעלות ומדות שיש בו מעוררים את המעלות ומדות שבו לצאת מהעלם לגילוי.

שני הדברים נובעים זה מזה: כשמשבחים אדם על המעלות והמידות שיש בו, מעוררים את המעלות והמידות שבו לצאת מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

שתי המשמעויות קשורות זו בזו: שבח לאדם על מעלותיו הטובות מעורר אותן ומוציא אותן מן ההעלם. השבח מגלה את מה שהיה נסתר.

פסקה 40 בקצרה

הפסקה מגדירה את ההלל כשבח שמביא מעלות נסתרות לידי גילוי, בדומה להארת נר, וכך קושרת בין שבח לנרות.

לעומק

הערת קה״ת מפנה למאמר מאוחר יותר בתורה אור, שבו כשמכנים אדם נדיב מתעוררת מידת החסד שכבר חבויה בלבו, גם כשהוא כועס.

מראי מקומות

  1. 1
    הלל ל׳ שבח וגם לשון בהילו נרו · ראה בשערי אורה בד״ה בכ״ה בכסליו פרק מג. סה״מ תקס״ח ע׳ שע. יהל אור קאפיטל קמו ע׳ תקנח. במילואים שם ע׳ תרצג. אוה״ת בראשית כרך ה תתקלה, א ואילך. בענין הלל — בלקו״ת עקב טז, ב מציין לכאן.
  2. 2
    בהילו נרו · Job 29:3
  3. 3
    מחמת השבח שמשבחים את האדם · ראה גם לקמן קב, א.

41וזהו הללויה שיצא שם י״ה מהעלם לגילוי להיות בחי׳ יו״ד חכמה כו׳ מלמעלה מן החכמה

זהו ״הללויה״: ששם י״ה יצא מן ההעלם אל הגילוי, ויתגלה בו עניין היו״ד, בחינת חכמה וכו׳, ממדרגה שלמעלה מחכמה.

ביאור

״הללויה״ מורכבת מ״הלל״ וי״ה: גילוי שם י״ה, שהיו״ד שבו היא בחינת חכמה, מן ההעלם אל הגילוי. האור שמתגלה נמשך ממדרגה שלמעלה מחכמה.

כי חכמה כ״ח מ״ה [מה] בגימטריא אדם והמשכת בחי׳ אדם שעל הכסא הוא מבחי׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ אדם הוא בחי׳ אור א״ס ב״ה ממש ועי״ז נעשה בחי׳ שם י״ה תרין ריעין דלא מתפרשין

כי חכמה היא כ״ח מ״ה, וערכו המספרי של מ״ה הוא אדם; והמשכת בחינת אדם שעל הכסא באה ממדרגה שלמעלה מעלה מבחינת אדם — מאור אין סוף ברוך הוא עצמו. ועל ידי כך נעשה שם י״ה, ״תרין ריעין דלא מתפרשין״.

ביאור

חכמה נדרשת כ״כ״ח מ״ה״, כלומר ״כוח מ״ה״, ומ״ה (45) שווה בגימטרייה אדם. ״אדם שעל הכסא״ נמשך ממדרגה שלמעלה לאין ערוך מבחינת אדם — מאור אין סוף עצמו; ועל ידי כך נעשות חכמה ובינה, היו״ד והה״א של י״ה, ״תרין ריעין דלא מתפרשין״.

ואח״כ הללו את שם ה׳ להיות המשכת חכמה במדות שתהיינה גם המדות בבחי׳ בטול לך ה׳ הגדולה כו׳.

ואחר כך, ״הללו את שם ה׳״: שתימשך החכמה אל המדות, כך שגם המדות יהיו בבחינת ביטול — ״לך ה׳ הגדולה״ וכו׳.

ביאור

המזמור ממשיך ואומר ״הללו את שם ה׳״, והכוונה היא להמשיך את החכמה הלאה אל המדות. כך גם המדות נמצאות בביטול לפני ה׳.

אך כ״ז [כל זה] ההילול והשבח להמשיך מההעלם לגילוי הוא ע״י עבדי ה׳ שהם בבחי׳ עבדים שמקבלים עליהם עומ״ש [עול מלכות שמים] בבחי׳ שום תשים כו׳

אך כל ההילול והשבח הזה, שנועדו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי, נעשים על ידי ״עבדי ה׳״, שהם כעבדים המקבלים עליהם את עול מלכות שמים, כדוגמת ״שום תשים״ [מלך עליך] וכו׳.

ביאור

המזמור אומר ״עבדי ה׳״: הגילוי הזה נעשה באמצעות מי שעובדים כעבדים ומקבלים עליהם את עול מלכות שמים, כדוגמת ״שום תשים כו׳״.

וכמ״ש במ״א שבחי׳ הלל והשבח הזה והמשכה זו היא בחי׳ מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום שהוא בחי׳ הברכה והמשכה מהעלם אל הגילוי.

וכפי שמוסבר במקום אחר, בחינת ההילול והשבח הזה והמשכה זו היא בחינת מאה הברכות שאדם חייב לברך בכל יום, שהיא בחינת ברכה והמשכה מן ההעלם אל הגילוי.

ביאור

השבח הזה מקביל למאה הברכות שיהודי חייב לברך בכל יום. ברכה פירושה המשכה מן ההעלם אל הגילוי.

פסקה 41 בקצרה

הפסקה קוראת את מזמור קי״ג כתיאור של שלבי ההלל: גילוי שם י״ה ממדרגה שלמעלה מחכמה, המשכתו אל המדות באמצעות עבדים המקבלים עליהם את מלכות ה׳, כפי שבא לידי ביטוי במאה הברכות היומיות.

לעומק

הזהר מכנה את חכמה ובינה ״תרין ריעין דלא מתפרשין״. הגימטרייה מ״ה = אדם (45) קושרת את חכמה לדמות האדם, שבה משתמש המאמר ביחס ל״אדם שעל הכסא״.

מראי מקומות

  1. 1
    מ״ה בגימטריא אדם · נסמן לקמן נב, ב.
  2. 2
    תרין ריעין דלא מתפרשין · Zohar III, 4a
  3. 3
    הללו את שם ה׳ · Psalms 113:1
  4. 4
    שום תשים · Deuteronomy 17:15
  5. 5
    מאה ברכות שחייב אדם לברך · Menachot 43b:15–17

42וזהו יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. מעתה מהתחל׳ [מהתחלת] הזמן שהוא בבחי׳ מלכותו ית׳ שאז שייך ל׳ [לשון] זמן מלך מלך כו׳ כמ״ש במ״א

וזהו ״יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם״. ״מעתה״ — מראשית הזמן, שהיא בבחינת מלכותו יתברך, שכן רק אז שייך לדבר במושג הזמן, ״מלך מלך כו׳״, כפי שמבואר במקום אחר.

ביאור

במזמור נאמר: ״יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם״. ״מעתה״ היא ראשית הזמן, שמתחיל עם מלכות ה׳, מלכות: רק ממנה ואילך שייך לדבר על זמן, כפי שעולה מן הביטוי ״מלך מלך״, וכפי שמבואר במקום אחר.

ועד עולם היינו שיומשך ויתפשט עד סוף כל המדרגות שיהי׳ [שיהיה] גילוי אלקות כו׳.

״ועד עולם״ — שהברכה תימשך ותתפשט עד סוף כל המדרגות, כך שתהיה התגלות אלוקות וכו׳.

ביאור

״ועד עולם״ פירושו שהברכה תתפשט עד המדרגות הנמוכות ביותר, כדי שהאלוקות תתגלה בכל מקום.

פסקה 42 בקצרה

הפסקה מפרשת את המילים ״מעתה ועד עולם״ כך: הגילוי מתחיל במלכות, ראשית הזמן, ומתפשט לכל המדרגות.

לעומק

בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק 7, מוסבר שהזמן והמקום מתהווים באמצעות מלכות ה׳, שכן ״אין מלך בלא עם״.

מראי מקומות

  1. 1
    יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם · Psalms 113:2
  2. 2
    מהתחל׳ הזמן שהוא בבחי׳ מלכותו . . כמ״ש במ״א · Tanya, Sha’ar HaYichud 7:5

43וכ״ז [וכל זה] בחי׳ הלל והללויה להמשיך מההעלם אל הגילוי. אבל בחי׳ הודאה הוא בחי׳ שוב שצ״ל רצוא ושוב

כל זה הוא בחינת הלל והללויה, כדי להמשיך מן ההעלם אל הגילוי. אבל הודאה היא בחינת ״שוב״, שכן צריך להיות ״רצוא ושוב״.

ביאור

הלל ממשיך את הנסתר אל הגילוי. הודאה היא התנועה ההפוכה, ״שוב״: את החיות מתארים כ״רצוא ושוב״.

ולמעלה נק׳ מטי ולא מטי שבאמת אין אא״ס [אור אין סוף] ב״ה בגילוי ממש בזה״ז [בזמן הזה] כ״א לע״ל [לעתיד לבוא] ונגלה כבוד הוי״ה כי עין בעין כו׳

למעלה נקראת בחינה זו ״מטי ולא מטי״ (מגיע ואינו מגיע). שכן לאמיתו של דבר, אור אין סוף ברוך הוא אינו מתגלה ממש בזמן הזה, אלא רק לעתיד לבוא, כאשר ״ונגלה כבוד הוי׳״, ״כי עין בעין״ וכו׳;

ביאור

למעלה נקראת בחינה זו ״מטי ולא מטי״: אור אין סוף של ה׳ אינו מתגלה באמת כעת; הדבר יקרה רק לעתיד לבוא, כאשר ״ונגלה כבוד הוי׳״ וייראה ״כי עין בעין״. לכן כל עלייה כעת גם מגיעה וגם אינה מגיעה.

משא״כ עכשיו אין הגילוי רק בבחי׳ קול דודי דופק אני ישנה ולבי ער כו׳ ומשחרב בהמ״ק [בית המקדש] אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א [ד׳ אמות] של הלכה כו׳

ואילו עכשיו הגילוי הוא רק בבחינת ״קול דודי דופק״, ״אני ישנה ולבי ער״ וכו׳; ומשחרב בהמ״ק, ״אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה״ וכו׳.

ביאור

כעת הגילוי הוא כמו ״קול דודי דופק״, בעוד ״אני ישנה ולבי ער״. מאז חורבן בית המקדש, נוכחות ה׳ בעולם מצויה רק ב״ד״א של הלכה״, כלומר בהלכה שבתורה.

ונמשך מזה בחי׳ הודאה ובטול לאור א״ס ב״ה הנמשך בתורתו ועבודתו. ודברי אשר שמתי בפיך. ואשים דברי בפיך. אני המשנה המדברת בפיך כו׳:

מכאן נמשכת בחינת הודאה וביטול כלפי אור אין סוף ברוך הוא, הנמשך בתורתו ובעבודתו: ״ודברי אשר שמתי בפיך״, ״ואשים דברי בפיך״, ״אני המשנה המדברת בפיך״ וכו׳.

ביאור

מכיוון שאי אפשר להשיג את ה׳ במלואו, התגובה היא הודאה: להכיר באור אין סוף הנמשך בתורה ובעבודת ה׳ ולהתבטל לפניו. דברי ה׳ נתונים בפיו של אדם, כפי שאמרה המשנה לרבי יוסף קארו: ״אני המשנה המדברת בפיך״.

פסקה 43 בקצרה

הפסקה מגדירה את ההודאה כצד ה״שוב״ בעבודת ה׳: הכרה בכך שה׳ אינו מתגלה במלואו בתקופה זו, והתבטלות לפני האור הנמשך בתורה.

לעומק

הודאה פירושה גם תודה וגם הכרה באמת: האדם מכיר במה שאינו יכול להבין עד תום. לכן בחנוכה יש גם הלל (המשכת האור לגילוי) וגם הודאה (ביטול לפני מה שנותר מעבר להשגה).

מראי מקומות

  1. 1
    רצוא ושוב · Ezekiel 1:14
  2. 2
    ונגלה כבוד הוי״ה · Isaiah 40:5
  3. 3
    כי עין בעין · Isaiah 52:8
  4. 4
    קול דודי דופק אני ישנה ולבי ער · Song of Songs 5:2
  5. 5
    אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה · Berakhot 8a:18–19
  6. 6
    ודברי אשר שמתי בפיך · Isaiah 59:21
  7. 7
    ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
  8. 8
    אני המשנה המדברת בפיך · בספר מגיד משרים בכ״מ.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 794 KB

בעבודה

בתפילה על האדם למסור את עצמו לה׳ באמירת ״ה׳ אחד״, ואחר כך להפוך את אש הלב שלו — את כוחה של הנפש הבהמית — לצימאון לה׳. עליו להניח לתורה להאיר את שכלו, ולתת צדקה מכסף שהרוויח בעמלו; הצדקה מורידה את אורו הפנימי ביותר של ה׳. אחר כך עליו להתענג בה׳ לבדו. כמו החשמונאים, גם כשכוחו מועט ומספרו קטן, האדם מוריד מחדש את אור התורה באמצעות מסירות נפש, ומשיב הן בשבח והן בהכרה מתוך ענווה.

שאלות לשיחה

  1. מדוע הדליקו את כל שבעת הנרות בלילה, אך בבוקר רק את הנר העיקרי, ומה הדבר מלמד על עבודת ה׳ בעת חושך?
  2. מדוע אור החכמה יכול לזכך את המדות אך אינו יכול להעלות את ה״אותיות״ של מחשבה, דיבור ומעשה, וכיצד הקטורת מצליחה במקום שבו הנרות אינם יכולים?
  3. מה מבדיל בין מסירות נפש ב״ה׳ אחד״ לבין מסירות נפש ״בכל נפשך״, ומדוע עלייתה של הנפש הבהמית מלווה בעוצמה רבה יותר?
  4. כיצד נתינת צדקה מכסף שהרוויח האדם בעמלו מורידה את פנימיותו של ה׳ — את ״כובע הישועה״?
  5. במה נבדלים הלל והודאה, ומדוע חנוכה זקוק לשניהם?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 794 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 230 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת וישבוישב

  1. 1וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ…״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״
  2. 2והנה אנחנו מאלמים אלמים כו׳״והנה אנחנו מאלמים אלומים״
  3. 3שיר המעלות בשוב כו׳ היינו כחולמיםשיר המעלות: בשוב [הוי׳] את שיבת ציון — היינו כחולמים
  4. 4בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה כו׳ שכשנכנסו…על כ״ה בכסלו
  5. 5כה אמר ה׳ צבאות אם בדרכי…״כה אמר ה׳ צבאות: אם בדרכי תלך״
שאלו את פרעג על כל פסקה