כה אמר ה׳ צבאות אם בדרכי תלך כו׳…

המאמר פותח בהבטחת ה׳ ליהושע הכהן הגדול בחזון זכריה: אם ילך בדרכי ה׳, יינתנו לו ״מהלכים״ בין ״העומדים״. השאלה היא מה פירוש להיות ״הולך״ בין מי ש״עומדים״.

המלאכים מתוארים כ״עומדים״ מפני שהם נשארים בדרגה קבועה. גם הנשמות, קודם ירידתן והתלבשותן בגוף, נמצאות במצב קבוע זה של ״עמידה״.

דברי הנביא ״אשר עמדתי לפניו״ מלמדים שנשמה במצבה הרוחני נקראת ״עומדת״. רק לאחר שהיא מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית היא יכולה להיות ״הולכת״ — להתקדם ולעלות מדרגה לדרגה.

המלאכים והנשמות ״עומדים״ מפני שנבראו מ״אותיות״ אלוקיות. המלאכים נובעים מדיבורו של ה׳, ככתוב שצבא השמים נברא ברוח פיו.

נשמות ישראל נובעות ממקור נעלה יותר — מחשבתו של ה׳ — אך גם המחשבה מורכבת מאותיות. ספר יצירה מכנה את האותיות ״אבנים״, דבר דומם, מפני שאין להן רצון משל עצמן; הן מקבלות את צורתן מן הרעיון שהן מבטאות.

מכיוון שהאותיות נעות רק בהתאם לשכל המניע אותן, הנבראים שנוצרו מאותיות דומים לדומם. הם נשארים במקומם ואינם יכולים להתקדם בכוחות עצמם מדרגה לדרגה.

ובכל זאת, ישעיהו אומר שהשרפים ״מעופפים״, כלומר נעים. תנועה זו אינה נובעת מהם עצמם: היא מתעוררת כשישראל אומרים קדושה למטה, ואז המלאכים אומרים ״קדוש״ למעלה ונכנסים לתנועה.

כדי להבין כיצד היוזמה של ישראל למטה מעוררת תגובה מלמעלה, אדמו״ר הזקן מציג שני סוגים של אור אלוקי. האחד נכנס לכל עולם וממלא אותו; האחר נעלה מכדי להיכנס לעולמות ומקיף את כולם.

האור הממלא את כל העולמות יורד שלב אחר שלב, כשכל דרגה גורמת לדרגה הבאה, ומחיה כל נברא בהתאם לטבעו. המשכת חיות מדורגת זו באה ממלכותו של ה׳, כפי שנאמר בפסוקים על מלכותו בכל העולמות.

״הדר״ מלכותו הוא ריבוי העולמות והמלאכים הרבים מספור המשרתים אותו. כל הריבוי הזה אינו אלא כבוד תפארת גדולתו כמלך.

כל אלה נובעים רק ממלכותו, מהבחינה שבה ה׳ הוא מלך על הבריאה. המלאכים שרים לו כמלך, אך הוא לבדו, בעצמותו ממש, ״מרום וקדוש״ ונעלה מכל מה שהם יכולים להשיג.

אמירת ״קדוש״ שלוש פעמים ממשיכה קדושה נעלית מן האור המקיף את כל העולמות אל תוך העולמות. היא נעשית ״הוי׳ צבאות״ — ה׳ כאדון הצבאות — וממלאת את הארץ כולה בכבודו.

״כבוד״ פירושו שה׳ מתלבש בתוך הבריאה. ערכו המספרי של ״כבוד״ הוא 32, רמז לל״ב נתיבות חכמה, שכן אורו של ה׳ מתלבש בעולם באמצעות החכמה, כפי שנאמר: ״כולם בחכמה עשית״.

ה״קנינים״ הממלאים את הארץ הם חכמה ובינה, ככתוב במשלי ״קנה חכמה, קנה בינה״. האור המתלבש בעולם הוא ממלא כל עלמין, והחיבור שלו עם העולם נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

הנשמה לא ירדה לעולם הזה לתועלת עצמה. מצד עצמה היא כבר שלמה ואינה זקוקה לתיקון.

תכלית הירידה היא להתלבש בנפש הבהמית ולזכך אותה: תחילה לכפות אותה, אתכפיא, ולאחר מכן להפוך אותה, אתהפכא. המטרה היא שגם הנפש הבהמית תרצה רק את ה׳, ככתוב: ״ועמך לא חפצתי בארץ״.

הנפש האלקית מזככת את הנפש הבהמית באמצעות התבוננות באחדות ה׳ שבקריאת שמע. ״שמע״ פירושו ״הבן״: יש לתפוס שה׳ אחד בשמים ובארץ.

את המילה ״אחד״ אפשר לפרש לפי אותיותיה: חי״ת (8) היא שבעת הרקיעים והארץ, ודל״ת (4) היא ארבע רוחות העולם. כולן בטלות לאל״ף, אחדותו של ה׳. ה׳ נשאר לבדו בדיוק כפי שהיה קודם הבריאה, ככתוב ״אני ה׳ לא שניתי״.

העולם נברא באמירה אלוקית אחת. דווקא מלכות ה׳, שעליה נאמר ״ברוך שם כבוד מלכותו״, גורמת לעולמות להיראות לעיני בשר כדברים נפרדים. ההתבוננות בשני הדברים מובילה לאהבת ה׳ ״בכל לבבך״; חז״ל פירשו זאת כאהבה בשני היצרים, ביצר הטוב וביצר הרע.

לפני קריאת שמע תיקנו חכמים שתי ברכות. הראשונה מתארת כיצד המלאכים מקדישים את ה׳, וכיצד האופנים מתרוממים ברעש גדול.

כדי לאהוב את ה׳ גם עם היצר הרע — כלומר, להכניע אותו ואחר כך להפוך אותו — נדרשת מלחמה גדולה.

הפסוקים על המאבק בין יעקב לעשו מלמדים על מלחמה זו. ״עד עלות השחר״ רומז לעתיד לבוא; במשך כל זמן הגלות עבודת ה׳ היא מלחמה.

״ורב יעבד צעיר״ נדרש כאן על הנפש הבהמית המשרתת את הנפש האלקית. הנפש הבהמית היא ה״רב״, משום ששורשה בעולם התוהו, ״לפני מלך מלך״, שהוא למעלה מן העולם המסודר; היא נפלה בשבירת הכלים.

הנפילה מגובה רב נועדה לעלייה: כאשר הנפש האלקית מושלת בנפש הבהמית והופכת אותה, היא מתעלה למעלה ממדרגתה הקודמת. הכוחות הקשים נמתקים רק כאשר מגיעים לשורשם, ולכן יש להגיע אל הנפש הבהמית דרך מקורה.

הנפש האלקית אינה יכולה להתגבר על הנפש הבהמית ישירות. עליה להגיע לשורש הקדוש של הנפש הבהמית: חיות המרכבה האלוקית שראה יחזקאל, שפניהן פני אריה ופני שור.

לכן הברכות שלפני קריאת שמע מתארות תחילה כיצד המלאכים וחיות הקודש מקדישים את ה׳ וממליכים אותו. כאשר הנפש הבהמית שומעת כיצד שורשה שלה בטל לפני ה׳, הדבר מעורר אותה ומוביל לאהבת ה׳ בשני היצרים.

בקריאת שמע ממשיכים בנפש ביטול אמיתי לפני אחדותו של ה׳, במסירות נפש. הדבר נובע מהאור המקיף את כל העולמות, ועוצמתו גדולה כל כך עד שהנפש משתוקקת לצאת מן הגוף, ״נרתיקה״.

שירת הים מציגה את המשל של סוס ורוכבו. הסוס כפוף לרוכבו, ובלי הרוכב כוחו אינו משיג דבר.

כשהרוכב עליו, כוחו של הסוס מתגלה ביתר שאת: הוא יכול לשאת את הרוכב למקומות שלא היה יכול להגיע אליהם ברגל. כך הנפש הבהמית נושאת את הנפש האלקית.

כאשר היא לעצמה, הנפש הבהמית נמשכת לדברים גשמיים. כשהנפש האלקית ״רוכבת״ עליה, הנפש הבהמית מתעלה בכוח העולה על כוחה של הנפש האלקית עצמה, עד כדי מסירות נפש.

כוחה נובע מכך ששורשה נעלה יותר, מעולם התוהו, ״לפני מלך מלך״; משום כך ״הרב יעבד״. כוחה גדול כל כך, שבתפילת שמונה עשרה היא ממשיכה אל המלאכים גילוי של ביטול לפני ה׳.

כתוצאה מכך המלאכים אומרים ״קדוש״ כאשר ישראל אומרים זאת למטה. זוהי אתערותא דלתתא המביאה אתערותא דלעילא: תנועה מלמטה למעלה, המביאה את המלאכים להתבטל באור אין סוף.

הכיוון השני הוא מלמעלה למטה: המשכת אור אין סוף אל תוך העולמות. הדבר נעשה באמצעות לימוד התורה של ישראל, שהיא חכמתו ורצונו של ה׳, המתגלים בתרי״ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן.

ביחד הן שש מאות ועשרים, כמניין כתר. הדבר רומז לכתר עליון, ל״כתר״ המקיף את הראש, ולכן נמצא למעלה מסדר העולמות. באמצעות התורה והמצוות ממשיכים ישראל משם את האור המקיף את כל העולמות.

סדר קריאת שמע משקף את שתי התנועות. ״ואהבת״ היא העלייה מלמטה למעלה; לאחר מכן ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ היא המשכת התורה מ״אנכי״ של ה׳ עצמו, מעצמותו ממש, מלמעלה למטה, כך ששום דבר אינו מסתיר אותו.

המלאכים מקבלים מישראל את המשכת התורה, הן בגן עדן, שם הנשמות לומדות, והן בעולם הזה. הגמרא מספרת שכאשר גדולי החכמים למדו את תורת המרכבה, התקבצו מלאכי השרת כמו בשמחת חתן וכלה.

נמצא שהמלאכים מקבלים מישראל בשני הכיוונים: העלייה מלמטה למעלה וההמשכה מלמעלה למטה. אלה שני ה״מהלכים״ שהפסוק אומר שיינתנו לישראל ״בין העומדים״.

״בין״ פירושו ״בתוך״: ישראל מכניסים תנועה לפנימיותם של המלאכים. המלאכים נשארים בדרגתם הקבועה, אך בפנימיותם הם מתנועעים, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה, באמצעות ישראל.

כל ההבטחה תלויה בתנאי ״אם בדרכי תלך״. אדמו״ר הזקן מסביר כעת מהו מקור כוחם של ישראל להעלות ולהמשיך.

ישראל הם בני יעקב, שנמשל ל״בריח התיכון״ שבמשכן, שעבר בכל הקרשים מקצה אל קצה. כמו אותו בריח, יעקב ובניו מחברים את העליון ביותר עם התחתון ביותר.

החיבור הזה נעשה באמצעות התורה והמצוות, תר״ך ״עמודי אור״ המחברים בין מעלה למטה כמו עמוד. זו משמעות ״אם בדרכי תלך״.

דרך מחברת בין עיר לעיר, ולכן התורה והמצוות נקראות ״דרך״: ההשפעה האלוקית עוברת בהן. היא עוברת בכולן יחד, ולכן נצרכת כל מצווה.

ההשפעה צריכה לעבור דרך כל המצוות, כפי שטיפת הזרע נמשכת מכל איברי הגוף. הפסוק ״כל ארחות ה׳ חסד ואמת״ מלמד שההשפעה עוברת רק דרך חסד ואמת.

אבל ההמשכה מלמעלה אינה יכולה להתרחש בלי שקדמה לה עלייה מלמטה. הגמרא אומרת שמי שטוען שיש לו ״רק תורה״ אין לו אפילו תורה: לימוד תורה לבדו, בלי העבודה העולה מלמטה, אינו ממשיך דבר למטה.

החלק הבא של הפסוק, ״וגם אתה תדין את ביתי״, מוסיף דרישה נוספת. ״תדין״ פירושו כאן להשליט חוק תקיף, משום שהנפש הבהמית דומה לעבד שאי אפשר לתקנו בדיבורים בלבד.

יש להכות את הנפש הבהמית, כפי שאומרת הגמרא שאדם צריך תמיד להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. הדבר נמשל ל״זיעתן של חיות״: כאשר אדם מפחד, האש שבו גוברת על המים שבו ודוחקת אותם החוצה כזיעה.

כמו שהיראה דוחפת מים החוצה מן הגוף בצורת זיעה, כך החיות, המלאכים שבעולם הבריאה, ״מזיעות״ מרוב יראתן מה׳. זיעה זו יורדת דרך יצירה ועשיה ונעשית ״נהר די נור״ שבחזון דניאל, היורד כעונש על הרשעים.

הזיעה היא ה״מים״ שאשן של החיות עצמן דוחה החוצה, משום שהן רועדות מאימת כיסאו של ה׳. הפחד הגדול שלהן דוחף החוצה את ה״מים״ הללו.

מים מסמלים זרימה והמשכה, ואף על פי כן כאן הם נעשים נהר של אש, כוח של דין. הדבר דומה לכעס על מה שמתנגד לה׳, הנובע מאותה אהבה עצמה שנמשכה אל מי שאוהב אותו.

״ביתי״ היא הנשמה האלקית, שכן ישראל עצמם הם מקדשו של ה׳. הפסוק אומר ״ושכנתי בתוכם״ ולא ״בתוכו״, כלומר, ה׳ שוכן בתוך כל אדם.

״אתה״ מתייחס ליהושע הכהן הגדול, המכונה ״שושבינא דמטרוניתא״ ומדליק את הנרות. אף שהכהן הגדול מייצג חסד עליון, עליו ״לדון״ בבחינת גבורות, וכך להגן על ״חצרי״ — הנפש הבהמית.

לבית יש גג, המסמל את אור סובב כל עלמין, הסוכך על מה שבתוכו; הבית הוא הנשמה האלקית. חצר פתוחה לשמים וחשופה, ולכן היא זקוקה לשמירה; החצר היא הנפש הבהמית.

לאחר הדין והשמירה באה ההבטחה של ״מהלכים״, וצורתה השלמה שייכת לעתיד לבוא. בזמן הזה העבודה היא ״רצוא ושוב״: הנשמה רצה כלפי מעלה אל ה׳, ואז שבה ויורדת למטה כדי למלא את תפקידה.

לעתיד לבוא יתגלה אור סובב כל עלמין, החושך יהיה כאור ולא יהיה עוד ״מעלה״ ו״מטה״. אז גם השוב יהיה הליכה קדימה, כמו הרצוא.

אבל תחילה צריכה להיות בחינת ״תדין״ — המלחמה עם הנפש הבהמית. חנוכה (וכן פורים) מלמדים זאת: תחילה הייתה מלחמה, והחג נקבע ביום שבו הסתיימו הקרבות, ביום המנוחה.