והנה אנחנו מאלמים אלמים כו׳

1״והנה אנחנו מאלמים אלומים״ וכו׳. נאמר: ״אלה המלכים אשר מלכו״ וכו׳ — אלה הם שבעת המלכים הקדמונים של תוהו, שנפלו בשבירת הכלים למטה, אל שם ב״ן של אצילות, שהוא המקור לבריאה, יצירה ועשיה, ומשם ירדו לעולמות בי״ע. זהו עניין ״מיתת המלכים״, כידוע.

2והנה בשבירת הכלים נפלו כמה בחינות: בחינת נשמות, בחינת מלאכים ובחינת הכוחות האלקיים עצמם. כולם נשברו ונפלו למטה, לעולמות בריאה, יצירה ועשיה; ונפילתם של הכוחות האלקיים פירושה שירדו להחיות את עולמות בי״ע וכו׳.

הביאור והעניין של שבירת הכלים והניצוצות וכו׳ הוא שנפרדו לחלקים רבים. למשל, במילה ״ברוך״: כאשר אותיותיה מצטרפות למילה זו, מתלבש בהן רעיון — עניין הברכה;

אבל כאשר ארבע האותיות הללו נפרדות זו מזו, כך שהבי״ת עומדת בפני עצמה, וכן הרי״ש וכו׳, שוב אין הרעיון הזה מתלבש בהן כלל.

3וכך היא שבירת הכלים של תוהו: הכלים נפרדו לחלקים רבים, הנבדלים זה מזה, עד שהאור שהיה מתלבש בתוכם קודם להפרדה זו הסתלק מהם.

ובשל כך ירדו במדרגה לבחינת בי״ע, ומכך נתהוו עולמות נפרדים — נבראים רבים, מינים ממינים שונים, כמו שנאמר: ״היש מספר״ וכו׳.

4והנה עצמות המאציל, ברוך הוא, יחיד ומיוחד בתכלית האחדות, כידוע. לכן, כדי שיתהוו נבראים,

שהם בריבוי גדול ובמצב של פירוד — בבחינת ישות ודבר בפני עצמו, שהיא ממש ההפך מן האמת של אחדותו יתברך, שאין עוד מלבדו,

הדבר היה צריך לבוא דווקא באמצעות שבירת הכלים: משום שנפרדו לחלקים קטנים רבים מאוד, נוצר בכך ריבוי הנבראים; ובגלל הפרדה זו נעשה כל נברא מהות בפני עצמה, כך שכל מלאך מובדל מחברו וכו׳.

5והנה כאשר ירדו הכלים והניצוצות מפניו יתברך, מידת הפירוד והריבוי שנוצרה בהם הייתה לפי מידת הירידה.

כל מה שעדיין לא ירד כל כך, לא היה בו פירוד רב כל כך, שכן כל הקרוב יותר אליו יתברך יש בו יותר

ביטול ואחדות; וככל שהתרחקו יותר, כך התרבו בהם הפירוד והריבוי. נמצא שכאשר נפלו למטה, לעולם העשיה, הפירוד והריבוי נעשו גדולים ביותר.

6וזהו שנאמר: ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד״ וכו׳. הנהר הנמשך מעדן, שהיא חכמה דאצילות,

כל עוד הוא נמשך והולך דרך כל עולם האצילות עד הגן, שהוא בחינת מלכות דאצילות, הוא עדיין נהר אחד, ללא כל התחלקות.

כי באצילות ״איהו וגרמוהי חד״ — הספירות בטלות באמת למאצילן ומיוחדות עמו בתכלית האחדות, שהיא ההפך מפירוד וריבוי וכו׳.

7וכאשר הנהר מגיע לראש הבריאה, נאמר: ״ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים״. אף שלא נוספו בו מים, בכל זאת הוא נפרד ונעשה לארבעה חלקים.

אלה הם ארבעת מחנות השכינה: ״פני אריה אל הימין, פני שור״ וכו׳. אך עדיין מדובר בחלקים כלליים, שכל אחד מהם כולל פרטים רבים.

8וככל שהמדרגה יורדת עוד, בחינת מיכאל, שהיא בחינת פני אריה, מתחלקת למאה ושמונים ושישה אלף בחינות נפרדות, שהן מחנה מיכאל.

וכן בחינת גבריאל, שהיא בחינת פני שור, מתחלקת לחלקים רבים, שהם כל המלאכים הפרטיים של מחנה גבריאל וכו׳. כל זה עדיין בעולם הבריאה; ביצירה היא מתחלקת לפרטים רבים עוד יותר, שהם הרוחות של היצירה.

ובעולם העשיה היא מתחלקת לחלקים רבים עוד יותר, שהם הנפשות של העשיה. כל זה נובע מבחינת שבירת הכלים, המתפוררת לרסיס אחר רסיס ולריבוי אחר ריבוי, כפי שהוסבר לעיל.

אך המלאכים הם אלה שכבר נתקנו בבחינת עולם התיקון; עליהם נאמר: ״ואשר משרתיו כולם עומדים״ וכו׳. ובחינת ״יוצר משרתים״ היא אלה שמתבררים בכל יום וכו׳.

9והנה, כפי שהוא במלאכים, כך נמצא גם בנשמות: בעקבות ריבוי מדרגות הירידה בהשתלשלות, הן מתפוררות לחלקים קטנים מאוד, ריבוי אחר ריבוי וכו׳.

כי ארבעת דגלי המדבר הם כנגד מספר שורשי הנשמות בעולם הבריאה, ונשמת יהודה כוללת את כל הנשמות שבמחנה יהודה,

ואחר כך היא מתחלקת לנשמות פרטיות רבות בדגל מחנה יהודה, וכן בשאר הדגלים והשבטים, עד שנעשו שש מאות אלף בעולם הבריאה.

שהרי התורה מדברת כולה בעולם הבריאה; אך ביצירה התרבו החלקים עוד למספר גדול, והם מבחינת הרוח של היצירה.

10ובעולם העשיה מספר הנפשות של העשיה גדול מכולם. אך שש מאות אלף הנשמות כבר נתקנו והתבררו משבירת הכלים ונכללו בעולם התיקון.

וכשם שמצויה השבירה, שהיא בחינת ריבוי ופירוד, בנשמות ובמלאכים, כפי שהוסבר לעיל, כך היא מצויה גם בכוחות האלקיים עצמם: הם התחלקו לחלקים רבים מאוד והתפזרו בבריאה, ביצירה ובעשיה וכו׳.

וככל שירדו עוד במדרגה, כך התרבה הפירוד; כלומר, כל חלק וכל ניצוץ התחלקו עוד לניצוצות ולחלקים רבים, כפי שהוסבר לעיל לגבי מלאכים ונשמות. כי

הנה ידוע על הפסוק ״ורוח אלקים מרחפת״: ״מרחפת״ [נדרש כ]״רפ״ח מת״, כלומר, רפ״ח ניצוצות שנפלו מעולם התוהו יחד עם הכלים שנשברו.

11מספר רפ״ח מציין את הפירוד של הניצוצות שנפלו כפי שהיו עדיין באצילות, שהיא תחילת ירידתם; אז הם נפרדו למניין רפ״ח. וזהו ״רפ״ח מת״ וכו׳.

אבל לאחר מכן, כשנפלו מאצילות לעולם הבריאה, כל ניצוץ מאותם רפ״ח ניצוצות שבאצילות, שהוזכרו לעיל, התחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאוד; וכשנפלו מבריאה ליצירה,

הם התחלקו עוד לחלקים ולניצוצות קטנים; וכן מיצירה לעשיה הם התחלקו ונפרדו עוד יותר, לאלפים ולרבבות.

12בכך יובן מדוע הגלות נמשכה זמן רב כל כך, הרבה יותר משבע עשרה מאות שנה. ידוע שכל המטרה היא לברר את רפ״ח הניצוצות, וכשיושלמו הבירורים יבוא משיח במהרה בימינו.

ואם כן, הדבר תמוה: האם ייתכן שעדיין לא התבררו רפ״ח הניצוצות במשך זמן רב כל כך, שבו ״דור הולך ודור בא״, וכל יהודי מברר את החלק שהוא צריך

לברר? יתר על כן, מספר היהודים שצריכים לברר את רפ״ח הוא שש מאות אלף, כמספר היוצאים ממצרים; וכעת, ברוך ה׳, מספר היהודים גדול יותר, ה׳ יוסיף עליהם וכו׳;

וכל שכן בזמנים הקדומים, שבהם היו כפרים שמספר תושביהם עלה על שש מאות אלף, כפי שנאמר בגמרא על כפר שחלים וכו׳.

אלא [התשובה היא] שלמטה, בעשיה, הניצוצות נפרדו לאלפים ולרבבות שאין להם מספר. מניין רפ״ח הוא באצילות, ושם יש גם שש מאות אלף נשמות כלליות, שצריכות לברר רפ״ח חלקים גדולים, כלומר, את הניצוצות שבאצילות.

וכשם שלמטה התרבה מספר הנשמות, כפי שהוסבר לעיל, כך התרבו מאוד הניצוצות לאלפי אלפים של חלקים קטנים; לכן נמשכה הגלות, כי עדיין לא הושלמו כל הבירורים וכו׳. וכשיושלם הבירור יבוא הגואל במהרה בימינו.

13והנה נאמר: ״מה רבו מעשיך ה׳, כולם בחכמה עשית״. כלומר, הריבוי שנוצר בעקבות שבירת הכלים, כפי שנתבאר לעיל, בנבראים שבעולמות בריאה, יצירה ועשיה,

ובייחוד בעשיה, שבה הריבוי והפירוד גדולים יותר, שכן כל אחד מובדל מחברו ונמצא במצב של ישות נפרדת. וזהו ״מה רבו מעשיך ה׳״ וכו׳.

14״כולם בחכמה עשית״: ״עשית״ היא לשון תיקון. באמצעות החכמה הם מתתקנים בבחינת עולם התיקון; כלומר,

באמצעות החכמה מגיע אליהם הביטול ונמשך לתוכם, כדי שיהיו בטלים ונכללים בו יתברך, וכך יתחברו יחד ולא יהיו נפרדים. וזוהי עבודת עם ישראל.

15״וזאת תורת האדם״: לברר את מה שצריך בירור ולהעלותו מן הפירוד אל אחדות ה׳. וזהו ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.

פירוש הדבר: ״אתה״ הוא עצמותו יתברך, שהוא יחיד ומיוחד, ברוך הוא. ״שמך״ הוא הזיו והאור המתפשט ממנו, הנקרא אור אין סוף, ברוך הוא; וגם הוא אחד בתכלית.

16״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ — כלומר, הם פועלים אחדות גם בארץ [למטה]. אף שעל הארץ [למטה] יש הפירוד הגדול ביותר, כפי שנתבאר לעיל, מפני שעיקר הפירוד והריבוי הוא בעשיה, מכל מקום, עם ישראל

באמצעות עבודתם ותורתם פועלים שם גם כן אחדות: הם מעלים את הניצוצות שנפלו לשם בשבירת הכלים, כדי שיתרוממו וייכללו באחדות ה׳.

17וזהו ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״. גם זו הייתה עבודתם של השבטים, ראובן ושמעון וכו׳:

הם היו מבררים את הניצוצות שנפלו למצב של פירוד בשבירת הכלים, ומעלים אותם בבחינת מ״ן כדי שייכללו במלכות דאצילות. באמצעות כך התחברו שם יחד ונעשו לאחד, שהרי נכללו באחדות ה׳, בבחינת מידת מלכותו יתברך.

18וזהו פירוש ״מאלמים אלומים״. למשל, כשקושרים אלומות: אוספים שיבולים רבות מאוד, מחברים אותן וקושרים אותן לאגודה אחת,

וזה נקרא ״אלומה״, כידוע. בתחילה היו השיבולים נפרדות זו מזו, ועל ידי קשירה זו נעשו לאחד.

כך ממש הוא עניין הבירורים והעלאת הניצוצות שנזכרו לעיל: כשמעלים אותם מ״טורי דפרודי״ כדי שייכללו כמ״ן באחדות ה׳, הרי הם נעשים ונכללים בבחינת אחד ממש, בניגוד למצבם בתחילה, שבו היו בבחינת פירוד וריבוי, כנזכר לעיל.

19וזהו ״מאלמים אלומים״, כלומר העלאת הניצוצות בבחינת מ״ן ״בתוך השדה״, שהיא בחינת חקל תפוחין, מלכות דאצילות, שבה נכללים המ״ן, כידוע.

ועוד טעם לכך שהעלאת מ״ן נקראת ״מאלמים אלומים״: המילה ״מאלמים״ קשורה למילה ״אילם״, מי שאינו יכול לדבר.

כיוון שעניין העלאת מ״ן הוא בחינת ביטול היש, שהאדם מתבטל ממש כדי להיכלל בה׳, הרי אז הוא בבחינת אילם, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו; השפעה לזולת היא בחינת יש.

ומכיוון שעיקר העלאה זו הוא בחינת הביטול, היא הפוכה מהשפעה ונקראת ״אילם״. (וזה בדומה לעניין ״איידי דטריד למיבלע כו׳״; ראו מה שנתבאר על פי התוספתא דבשלח (ד׳ נ״א) בעניין ״אגלידו מיא כו׳״.)

וראו מה שנתבאר בטעם לכך שהמסעות היו מ״ב ואילו ספירת העומר נמשכת מ״ט ימים: בספירת העומר, שהיא המשכה, יש בכל מידה בחינת גילוי — מלכות דחסד כו׳; ואילו המסעות הם עליות, ההפך מגילוי כו׳. עיינו שם.)

הדיבור שבאדם נצרך רק כדי לדבר עם הזולת; כשהוא לבדו, אין לו צורך לדבר.

וכך אפשר להבין למעלה, בנמצאים הרוחניים, את בחינת הדיבור שבהם, כפי שמצאנו בגמרא: ״שתי רוחות מספרות כו׳״.

בחינת הדיבור שבהם היא כוח ההשפעה לזולת, מעילה לעלול. הדבר שייך כאשר העילה היא מהות בפני עצמה; אז היא יכולה להשפיע לעלול שלה.

אבל כשהוא דבוק בעילתו ועסוק בקבלת שפע לעצמו, הוא בבחינת ביטול לעילתו, ואין בו כוח להשפיע לזולתו, מפני עוצמת הביטול שלו כו׳.

20וביטול זה, של הדבקות בעילתו, דומה למשל לעובר כשהוא בבטן אמו: אין לו מהות בפני עצמו, אלא הוא ״אוכל ממה שאמו אוכלת״ כו׳. רק לאחר הלידה הוא נעשה יש בפני עצמו, עד שבהמשך הוא יכול לדבר עם הזולת כו׳.

21ועל דרך זה יובן בעניין הבירורים העולים בבחינת מ״ן ונכללים בבחינת עיבור ביסוד דנוקבא: בתחילה הם היו בבחינת יש ודבר בפני עצמם, ויכלו להשפיע לזולתם;

אבל כשהוא נכלל בבחינת מ״ן, שהיא בחינת ביטול לאור אין סוף ברוך הוא ודבקות בו בתכלית, הרי זו בחינת עיבור, שאז אין לו מהות בפני עצמו,

אלא הוא ״אוכל ממה שאמו אוכלת״. לכן הם נקראים אז ״אלומים״, מלשון ״אלמים״, שאינם יכולים לדבר ולהשפיע לזולתם מפני עוצמת הביטול, כמשל העובר כו׳;

ואילו קודם העלאה ועיבור אלה היה בבחינת יש, ויכול לדבר ולהשפיע כו׳; אלא שעל ידי העלאה זו הוא נעשה בבחינת אלמים.

22ועל דרך זה יובן שיש גם עיבור שני לאחר הלידה, כמובא בעץ חיים. כלומר, כדי להמשיך מוחין דגדלות, צריך תחילה להיכנס למצב של ביטול מוחלט. זהו העיבור השני: לאחר שכבר היו לו מוחין והוא יכול היה להשפיע לזולת,

הוא נכלל כעת בבחינת עיבור, בביטול מוחלט (ונעשה בחינת אילם, כנ״ל), כדי שעל ידי ביטול זה יימשכו לו לאחר מכן מוחין דגדלות מאין סוף ברוך הוא.

והנה כל זה הייתה עבודת השבטים, שהם בעולם הבריאה (מלבד יוסף, שהוא מאצילות, כפי שיתבאר להלן בעזרת ה׳); והם מרכבה לבחינת מלכות דאצילות.

וזה בדומה לשנים־עשר הבקר שהיו בים של שלמה: הם שנים־עשר בחינות שבראש הבריאה, והים העומד עליהם הוא בחינת מלכות דאצילות.

ולכן עיקר עבודתם והעלאת המ״ן מן הבירורים שביררו בבריאה, יצירה ועשייה הגיעו עד מלכות דאצילות, ושם נכללו בבחינת מ״ן.

23וזהו ״מאלמים אלומים בתוך השדה״, כנ״ל. ואולם ידוע שגם לאחר שהמ״ן כבר נכללו בבחינת מלכות, הם עדיין צריכים בירור שני באמצעות המ״ד.

כלומר, המ״ד דז״א נמשכים כדי לברר את המ״ן דנוקבא, וזהו עניין יחוד ז״א ונוקבא. והעניין הוא שאף על פי שהניצוצות התבררו ונכללו בבחינת מ״ן, שהיא בחינת ביטול לאלקות, כנ״ל, עדיין אינם יכולים להתייחד ממש באלקותו יתברך,

(כפי שהיו לפני שבירת הכלים, כשהיו אלקות ממש, מעשר ספירות דתהו), עד שתימשך עליהם התגלות שם מ״ה דאצילות; על ידי כך הם מתבררים בירור שני, והוא הבירור העיקרי.

שהרי דווקא בחכמה מתבררים, והיא בחינת המ״ד; ואילו הבירור הראשון פעל רק שתהיה בהם בחינת ביטול היש.

והדבר עדיין רחוק מאוד מאלקות, שבה ״איהו וגרמוהי חד״, והכול בבחינת ביטול אמיתי; רק כאשר נמשכת בהם בחינת מ״ד, שהיא הארת שם מ״ה, כדי לבררם, הם נכללים בביטול אמיתי באלקות.

24הדבר דומה לאדם שמברר בירורים באמצעות אכילה ושתייה, ולאחר מכן מתפלל באהבה ויראה מכוח מה שאכל ושתה. נמצא שהחיות שבמאכלים ובמשקים, שנפלו בשבירת הכלים, נכללת באהבה וביראה שלו. ואף על פי כן, הדבר עדיין רחוק ממהותו של אחד האמת,

אלא שכאשר באמצעות העלאת המ״ן של אהבתו ויראתו נמשכות אליו מלמעלה, מאת ה׳, אהבה ויראה, כך ש״תיפול עליו אימה כו׳״, אז הן ייכללו באהבה וביראה אלה, הנמשכות מלמעלה מבחינת אלקות ממש. וכך הוא גם הבירור השני של המ״ד.

25גם אצל רבי עקיבא, שנשמתו יצאה באמירת ״אחד״, מסירות הנפש של נברא עדיין רחוקה מאלקות; אלא שהארה מבחינת אחד האמת נמשכה עליו, ואז מסירות הנפש שלו נכללה בבחינת אחד ממש.

וזהו עניין ״למהוי אב״א״: ה״אחד״ של יחודא תתאה, ביטול היש, נכלל ביחודא עילאה, ביטול אמיתי, וכו׳.

26ובחינת מ״ד זו, הנמשכת כדי לברר את המ״ן של נוקבא, היא מדרגתו של יוסף הצדיק, שהוא בחינת ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״. הגן הוא בחינת מלכות, והנהר הנובע מאור אין סוף ברוך הוא נמשך עד לשם;

היא הארת הקו והחוט, ושם היא מסתיימת ואינה נמשכת לבריאה, יצירה ועשיה. לכן הם עולם הפירוד, ו״משם ייפרד״ וכו׳.

אלא שיוסף הוא צדיק שמחבר וממשיך את הארת אור אין סוף לבריאה, יצירה ועשיה. כלומר, הנבראים נכללים כמ״ן במלכות דאצילות, כפי שהוסבר לעיל, ויוסף ממשיך את הארת אור אין סוף ברוך הוא במלכות

כדי לברר את המ״ן בבירור שני, כך שייכללו באלקותו ממש, כפי שהוסבר לעיל. הארה זו היא בחינת הארת הקו והחוט של אור אין סוף, וזהו ״ונהר יוצא להשקות״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל.

27נמצא שמדרגת הבירור של יוסף גבוהה לאין ערוך מהבירור של השבטים. בירור השבטים הוא שהם מעלים מ״ן למלכות דאצילות, ועדיין לא נעשו אלקות ממש, עד שיוסף ממשיך את המ״ד,

שהם הארת אור אין סוף המלובשת בחכמה; זהו ״ונהר יוצא מעדן״ וכו׳. ״ובחכמה יתבררו״ בבירור שני, ואז המ״ן נכללים באלקות ממש, וזוהי הכללת יחודא תתאה ביחודא עילאה, כפי שהוסבר לעיל.

28וזהו מה שכתוב ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״: אלה הם הבירורים מבריאה, יצירה ועשיה, כדי להעלותם כמ״ן למלכות, כפי שהוסבר לעיל.

ויוסף עצמו בירר גם את הבירור הראשון הזה. אף ששורשו הוא משם מ״ה דאצילות, שהוא בחינת המ״ד, מכיוון שהתלבש למטה בגוף היה עליו לברר גם את הבירור התחתון הזה, כמו שאר אחיו.

וזהו ״והנה אנחנו מאלמים״ וכו׳: בכך כולנו שווים, בהעלאת מ״ן למלכות. אלא שלאחר בירור זה

״והנה קמה אלומתי״ וכו׳: יש בו מעלה נוספת מצד שורשו בשם מ״ה דאצילות, ובזכותה מדרגתו היא להוריד מ״ד ולברר בירור שני את המ״ן שכבר העלו למלכות.

29בירור זה אינו בכוחם של שאר השבטים, שהם בבריאה וכו׳, למטה מאוד מאצילות. וזהו ״תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי״, בביטול ממש.

כי בלי המ״ד של יוסף המ״ן שלהם לא היו נכללים באלקות ממש; רק באמצעות המ״ד של יוסף, שמבררים אותם בירור שני, הם יכולים להיכלל בביטול האמיתי דמ״ה,

וזהו ״ותשתחוין״ וכו׳: אז הם נכללים באלקות, כפי שהוסבר לעיל. (ועיינו בביאור שני הבירורים הללו על הפסוק ״ואלה שמות״.)

30כעת יש להבין את פירוש העניין של ״ותשתחוין לאלומתי״, וכן את עניינו של החלום השני, ״השמש והירח... משתחווים לי״, שהדברים מכוונים ליעקב, כפי שכתוב ״ואביו שמר״ וכו׳:

איך ייתכן שיעקב, שמדרגתו גבוהה משל יוסף, שכן הוא בחינת הגוף [תפארת] ויוסף בחינת הברית [יסוד], ואף על פי ש״גוף וברית חשיבי חד״, מכל מקום הוא גבוה יותר וכו׳ — אם כן, איך ישתחווה ליוסף? הדבר תמוה.

אלא שהעניין הוא שהשתחוויה כוללת שתי בחינות. הראשונה היא ביטול: האדם מתבטל ומשתחווה וכו׳, כמו ״וצבא השמים לך משתחווים״, כלומר הם מתבטלים וכו׳. השנייה היא עניין של המשכה: האדם מרכין את ראשו וממשיך אותו למטה.

31ובאמת, שני הדברים תלויים זה בזה, שכן באמצעות הביטול גורמים להמשכה וכו׳. כך ידוע גם מעניין ההשתחוואה בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים ״ברוך אתה הוי׳״: יש בה ביטול וגם המשכה, על ידי שמרכינים את הראש וממשיכים מבחינת ״ברוך״ לבחינת ״אתה״, כמבואר בפרי עץ חיים.

32כך יובן עניין ״ותשתחוין לאלומתי״. כאשר השבטים העלו מ״ן במלכות, היה עליהם לעורר את המשכת המ״ד דאצילות, שבאמצעותה נעשה עיקר הבירור.

ובאמת, המ״ד נמשך רק לאחר שיש העלאת מ״ן, שהרי ״לית ברכתא שריא באתר ריקניא״ — הברכה אינה שורה במקום ריק. האור שורה רק כשיש כלי, והמ״ן הוא הכלי למ״ד.

לכן, כדי לעורר את המשכת המ״ד של יוסף, היה על השבטים להעלות תחילה מ״ן בבחינת ביטול, כדי לעורר המשכה זו. הדבר יובן גם ממשל גשמי, מייחוד זכר ונקבה, שעליו נאמר ״אין קישוי אלא לדעת״.

33וכשהנקבה עורכת את שולחנה, מתעורר רצון הזכר וכו׳. וזהו ״והנה תסובינה אלומותיכם״ — הם יצרו את הכלי ואת העלאת המ״ן, ואז ״ותשתחוין לאלומתי״.

בהשתחוואה זו עשו שני דברים: ראשית, ביטלו את עצמם לאור אין סוף; ושנית, באמצעות כך גרמו גם להמשכה, כדי שהמ״ד יימשך,

כלומר, שתימשך הארת אין סוף בבחינת יוסף. ההמשכה שהם פעלו היא המשכת בחינת האור הפנימי ביוסף. אולם השתחוואת יעקב הייתה המשכה בלבד: הוא המשיך את בחינת האור המקיף ליוסף וכו׳.

34והנה, הסיבה לשנאת השבטים את יוסף בגלל חלומותיו וכו׳ הייתה שהם טעו בדבר אחד. שכן

ידוע בעניין ״שם עלו שבטים שבטי י״ה״ וכו׳, שיש בחינת שנים עשר גבולי אלכסון בז״א דאצילות, והם נקראים ״שבטי י״ה״ מפני שהם נמשכים מאבא ואמא.

35לכן סברו השבטים שלמטה ששורשם משם, ואם כן, הם בדרגה אחת עם יוסף, שכן שורש כולם בז״א דאצילות; ואם כן, אינם זקוקים לו כדי שתימשך המ״ד,

שהרי הוא והם שווים, ושורשם אחד — בבחינת ז״א, שממנה נמשכת המ״ד. אבל בזה טעו: אמת ששורשם בז״א, כנ״ל, אך הם עצמם למטה, בבריאה.

וכנ״ל בעניין בחינת שנים עשר הבקר שהים עומד עליהם מלמעלה; לכן הם רק מעלים מ״ן למלכות.

מה שאין כן יוסף, שגם למטה הוא עצמו מבחינת יסוד דאצילות ממש, ולכן דווקא הוא ממשיך את המ״ד, והם זקוקים לו, כמו שכתוב ״והנה תסובינה אלומותיכם״ וכו׳, כנ״ל.