תורה אור · פרשת וישב · מאמר 2
והנה אנחנו מאלמים אלמים כו׳
״והנה אנחנו מאלמים אלומים״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 555 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
בירור הניצוצות המפוזרים של הכלים השבורים נעשה בשני שלבים: עבודת האחים מלמטה, הקושרת את השברים לאחד ומבטלת אותם לפני ה׳, והאור של יוסף מלמעלה, המשלים את הכללתם באלקות.
המאמר בקצרה
המאמר מפרש את חלום האלומים של יוסף על פי הקבלה של שבירת הכלים. הכלים של תוהו נשברו לרסיסים, והאור הסתלק מהם, כמו אותיות של מילה שהתפזרו. הרסיסים נעשו לריבוי של נשמות, מלאכים וניצוצות אלוקיים, והם נעשו מפורדים יותר ככל שנפלו למטה. רפ״ח הניצוצין של אצילות התפצלו לרסיסים אין־ספור בעשיה, ולכן הגלות ארוכה כל כך. תפקידו של עם ישראל הוא לאחד אותם באחדות ה׳, ״גוי אחד בארץ״. קשירת האלומים בידי האחים היא הבירור הראשון: הם אוספים את הניצוצות המפוזרים ומעלים אותם כמיין נוקבין (מים נקביים) למלכות דאצילות, בביטול שלם כל כך עד שהם ״אילם״ (חסרי דיבור, ובהדהוד ל״אלומים״), כמו עובר ברחם. זהו עדיין רק יחודא תתאה. לשם השלמת הבירור דרוש שלב שני, מיין דוכרין (מים זכריים) משם מ״ה דרך חכמה, והוא צריך לבוא מלמעלה; זהו יוסף, ששורשו ביסוד דאצילות. השתחוויית האלומים היא הביטול של האחים, שממשיך את האור שלו למטה, ואילו השתחוויית יעקב המשיכה ליוסף אור מקיף. האחים שנאו אותו מפני שטעו וחשבו ששורשם בז״א הוא מדרגתם בפועל, אף שהם בבריאה.
מבנה
- השבירה כהיפרדותמלכי תוהו נופלים; שבירה פירושה התפרקות לרסיסים, כמו אותיות שהתפזרו, והיא יוצרת את ריבוי הבריאה, שהולך וגדל ככל שיורדים למטה.¶1–5
- הנהר שמתפצלנהר עדן נשאר אחד באצילות ומתפצל מבריאה ומטה; המלאכים, הנשמות ורפ״ח הניצוצין מתרבים בכל מדרגה.¶6–11
- מדוע הגלות ארוכה כל כךרפ״ח הניצוצין של אצילות התפצלו לרסיסים אין־ספור בעולמות התחתונים, ולכן בירורם נמשך זמן רב מאוד.¶12
- להפוך את הרבים לאחד״כולם בחכמה עשית״: החכמה מאחדת מחדש את הרסיסים, וישראל פועלים אחדות אפילו בעולם התחתון ביותר.¶13–16
- קשירת האלומים: הבירור הראשוןהאחים מעלים ניצוצות כמיין נוקבין למלכות דאצילות; ביטול כזה הוא ״אילם״, כמו עובר ברחם.¶17–22
- הבירור השני מלמעלהמיין דוכרין, שם מ״ה דרך חכמה, צריכים להשלים את הבירור, כשם שאהבה ויראה שניתנות מלמעלה משלימות את האהבה והיראה של האדם; זו מדרגתו של יוסף.¶23–27
- האלומים משתחוויםיוסף שותף לבירור הראשון, אך רק הוא מביא את הבירור השני; ההשתחוויה מבטאת גם ביטול וגם המשכה למטה, וכך מתיישבים שני החלומות.¶28–33
- טעותם של האחיםהאחים חשבו ששורשם בז״א עושה אותם שווים ליוסף, אך הם עומדים בבריאה, ואילו הוא ביסוד דאצילות.¶34–35
מושגים
- שבירת הכליםשבירת הכלים
- שבירת הכלים של תוהו, המתפרשת כאן כהתפצלותם לרסיסים רבים, שממנה נובע ריבוי הבריאה.
- רפ״ח הניצוציןרפ״ח ניצוצין
- ניצוצות האור שנפלו יחד עם הכלים השבורים; באצילות נמנים 288 ניצוצות, ובהמשך הם מתפצלים לרסיסים אין־ספור בעולמות התחתונים.
- בירורבירור
- הוצאת ניצוצות קדושה מהעולמות התחתונים והעלאתם מחדש לאלקות, הנעשית בשני שלבים.
- מיין נוקבין (מים נקביים)מיין נוקבין
- ההתעוררות והעלייה מלמטה; כאן מדובר בניצוצות שהתבררו ועולים בביטול למלכות דאצילות.
- מיין דוכרין (מים זכריים)מיין דוכרין
- ההמשכה מלמעלה שנענית לעלייה: אור שם מ״ה דרך חכמה; כאן זו מדרגתו של יוסף.
- עיבורעיבור
- מצב של שקיעה מוחלטת במקור, ללא מציאות עצמאית וללא כוח להשפיע, כמו עובר; זהו מצבם של הניצוצות העולים.
- יחודא תתאה ויחודא עילאהיחודא תתאה ויחודא עילאה
- יחודא תתאה הוא ביטולו של נברא; יחודא עילאה היא אחדות אמיתית עם ה׳, שבה צריכה היחודא תתאה להיכלל.
השבירה כהיפרדות ¶1–5
1והנה אנחנו מאלמים אלמים12 כו׳. כתיב אלה המלכים אשר מלכו3 כו׳ שהן ז׳ מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים]4 למטה לשם ב״ן [שם ב״ן] דאצי׳ מקור דבי״ע ומשם ירדו בבי״ע וזהו ענין מיתת המלכים כידוע.5
״והנה אנחנו מאלמים אלמים כו'״. כתוב: ״אלה המלכים אשר מלכו כו'״: אלה הם שבעת המלכים הקדומים של תוהו, שנפלו בשבירת הכלים עד לשם ב״ן של אצילות, מקורם של בריאה, יצירה ועשיה, ומשם ירדו לבריאה, ליצירה ולעשיה. זהו עניין ״מיתת המלכים״, כידוע.
המאמר פותח בחלומו הראשון של יוסף, שבו הוא ואחיו מאלמים אלומות בשדה, ומיד עובר לרשימת מלכי אדום שמלכו ומתו. לפי הקבלה, מלכים אלה הם שבעת מלכי תוהו, העולם הקדום שכליו לא יכלו להכיל את האור שבהם ונשברו. נפילתם הייתה עד לשם ב״ן של אצילות — הבחינה הנקבית והמקבלת, המזוהה עם מלכות — שהיא המקור שממנו יונקים שלושת העולמות התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה; ומשם ירדו לעולמות אלה. ירידה זו היא מה שהקבלה מכנה ״מיתת המלכים״.
הפסקה מציבה את הרקע: הפסוק שבמאמר על אלימת האלומות ייקרא על רקע שבירת הכלים של תוהו ונפילתם לעולמות התחתונים.
שבעת מלכי אדום (בראשית 36:31–39), שעל כל אחד מהם נאמר שמלך ומת, הם בדימוי של האריז״ל שבע הספירות הרגשיות של תוהו. רק על המלך השמיני, הדר, לא נאמר שמת; האריז״ל מפרש זאת כראשיתו של עולם התיקון.
מראי מקומות
- 1והנה אנחנו מאלמים אלומים · ב׳ הנחות אחרות — בסה״מ תקס״ה ע׳ צט. וראה במאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ יח. ובמגדל עוז ע׳ שפט שרבינו הזקן למד ענין זה מהרה״ק אברהם בן הה״מ ז״ל. באוה״ת בראשית כרך ו תתרפב, א המאמר עם הגהות אחרות נדפס מגוכתי״ק כ״ק הצ״צ שנכתבו כנראה בחיי כ״ק אדה״א או קודם לזה. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ראה הנחות — תרט״ז ד״ה והנה אנחנו שמבאר הענינים של המאמר. ראה ד״ה פדה בשלום תשל״ה.
- 2והנה אנחנו מאלמים אלומים · Genesis 37:7
- 3אלה המלכים אשר מלכו · Genesis 36:31
- 4שהן ז׳ מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה״כ · ראה לקמן קי, ד. ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ רפא.
- 5ומשם . . כידוע · באוה״ת שם ליתא.
2והנה בשבה״כ [בשבירת הכלים] נפלו כמה בחי׳ דהיינו הן בחי׳ נשמות והן בחי׳ מלאכים והן בחי׳ כחות אלקיים עצמם כולם נשברו ונפלו למטה בבי״ע והכחות אלקים נפילתן היינו שירדו להחיות בי״ע כו׳.
והנה, בשבירת הכלים נפלו כמה בחינות: בחינת הנשמות, בחינת המלאכים ובחינת הכוחות האלוקיים עצמם. כולן נשברו ונפלו למטה, לעולמות הבריאה, היצירה והעשייה; ונפילתם של הכוחות האלוקיים פירושה שהם ירדו כדי להחיות את עולמות הבריאה, היצירה והעשייה וכו׳.
בשבירת הכלים נפלו שלושה סוגי דברים: שורשי הנשמות, שורשי המלאכים והכוחות האלוקיים עצמם. אצל הכוחות האלוקיים, ״נפילה״ אינה פירושה שהם נעשו בלתי קדושים; אלא שהם ירדו כדי לשמש כחיות לעולמות התחתונים.
ופי׳ וענין השבירה של הכלים ושל הנצוצות כו׳. הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים כמו עד״מ תיבת ברוך כשאותיותי׳ [כשאותיותיה] מצורפות בתיבה זו מתלבש בהן השכלה שהוא ענין הברכה1
הביאור והמשמעות של שבירת הכלים והניצוצות וכו׳ הם שהם התפרדו לחלקים רבים. לשם המחשה: המילה ״ברוך״ (במשמעות ״מבורך״) — כאשר אותיותיה מצטרפות למילה זו, מתלבש בהן רעיון, והוא רעיון הברכה;
כעת אדמו״ר הזקן מגדיר למה הכוונה ב״שבירה״: לא הרס, אלא התפרדות לחלקים רבים. המשל שלו הוא המילה העברית ״ברוך״: כל עוד אותיותיה מחוברות, הן נושאות את רעיון הברכה.
אבל כשיתפרדו הד׳ אותיות אלו זמ״ז [זה מזה] להיות הבי״ת בפ״ע [בפני עצמו] וכן הרי״ש וכו׳ אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל.2
אבל כאשר ארבע האותיות האלה נפרדות זו מזו, כך שהאות ב׳ עומדת בפני עצמה, וכן האות ר׳ וכו׳, אזי הרעיון שהתלבש בהן אינו מצוי בהן כלל.
כשהאותיות נפרדות, כל אות בפני עצמה כבר אינה נושאת את הרעיון הזה. כך גם, כשהכלים התפרדו, האור שהכילו כבר לא יכול היה להתלבש בהם.
שבירת הכלים מוגדרת כהתפוררות: חלקים שיצרו קודם לכן שלם בעל משמעות מתפרדים, והמשמעות — האור — כבר אינה מתלבשת בהם.
מאמר של הרבי משנת תשל״ה (המובא בהערות קה״ת) מוסיף שתי נקודות: ״ברכה״ פירושה כאן גם המשכה, וגם לאחר שהאותיות נפרדות נשאר רושם כלשהו מכך שהיו מחוברות, שכן הקדושה לעולם אינה עוזבת את מקומה לגמרי.
מראי מקומות
- 1שהוא ענין הברכה · בד״ה פדה בשלום תשל״ה (הנחה בלתי מוגהה) מוסיף ”היינו ברכה לשון המשכה”.
- 2אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל · בד״ה פדה בשלום תשל״ה מוסיף: ”היינו שאין השכלה זו בגילוי, אבל בטח שנשאר איזה רושם מזה שהיו אותיות אלו ביחד, שהרי קדושה לא זזה ממקומה”.
3ועד״ז הוא שבה״כ [שבירת הכלים] דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זמ״ז [זה מזה] עד שנסתלק מהם האור שהי׳ [שהיה] מתלבש בתוכן קודם פירוד זה.
כך גם בשבירת הכלים של תוהו: הכלים נפרדו לחלקים רבים, שכל אחד מהם נפרד מחברו, עד שהאור שהתלבש בהם לפני הפירוד הזה הסתלק מהם.
המשל מתייחס כאן לשבירת הכלים של תוהו: הכלים נשברו לחלקים רבים ונפרדים, ומכיוון שכבר לא היו שלמים, האור שמילא אותם הסתלק.
ומצד זה ירדו במדרגה בבחי׳ בי״ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים מינים ממינים שונים כמ״ש היש מספר1 כו׳.
משום כך הם ירדו למדרגה של עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ומזה נוצרו עולמות נפרדים, ובהם יצורים רבים, ממינים רבים ושונים, כפי שנאמר: ״היש מספר״ [לגדודיו] וכו׳.
לאחר שאיבדו את אורם, שברי הכלים ירדו למדרגת עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ומהם נוצרו ״עולמות הנפרדים״: המון עצום של יצורים ומינים נבדלים. הפסוק ״היש מספר״ [לגדודיו] מבטא את ריבוים העצום.
ההתפוררות של תוהו היא המקור לריבוי העולמות הנבראים: היצורים הנפרדים הרבים הם שברי הכלים שהתפזרו.
מראי מקומות
- 1היש מספר · Job 25:3
4והנה עצמות המאציל ב״ה הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד כנודע
והנה, עצמותו של המאציל, ברוך הוא, היא יחידה ומיוחדת בתכלית הייחוד, כידוע.
עצמותו של ה׳, המכונה כאן ״המאציל״, היא אחדות מוחלטת, שאין בה שמץ של ריבוי.
ולזאת כדי שיתהוו בחי׳ הנבראים שהם בבחי׳ רבוי גדול ובבחי׳ פירוד שהם בחי׳ יש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ב״ה שאין עוד מלבדו.1 הוצרך להיות ע״י שבה״כ [שבירת הכלים]
לכן, כדי שהנבראים יתהוו, שהם בבחינת ריבוי גדול ובבחינת פירוד — כלומר, בבחינת יש ודבר בפני עצמו — דבר שהוא ממש הפך אמיתת אחדותו של ה׳, שאין עוד מלבדו, הדבר היה צריך להתרחש באמצעות שבירת הכלים:
הנבראים רבים, וכל אחד מהם חש את עצמו כ״משהו״ נפרד בפני עצמו — דבר שהוא ממש הפך האמת של אחדות ה׳, כפי שהיא מתבטאת בפסוק ״אין עוד מלבדו״. כדי שנבראים כאלה יוכלו להתהוות, היה צורך בשבירת הכלים.
שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד עי״ז נעשה בחי׳ הרבוי של הנבראים וגם ע״י פירוד זה נעשה כל נברא מהות בפ״ע [בפני עצמו] שכל מלאך מובדל מחבירו כו׳.
משום שהכלים נפרדו לחלקים קטנים רבים מאוד, נוצר מכך ריבוי הנבראים; וגם בעקבות פירוד זה נעשה כל נברא לישות בפני עצמה, כך שכל מלאך נבדל מחברו וכדומה.
מכיוון שהכלים נשברו לאינספור חלקים קטנים, נעשה העולם מרובה בנבראים; ומכיוון שהחלקים נפרדו זה מזה, נעשה כל נברא לישות מובחנת בפני עצמה, עד שאפילו כל מלאך נבדל מכל מלאך אחר.
הפסקה מסבירה מדוע השבירה הייתה נחוצה: עולם של נבראים רבים ונפרדים, שהוא הפך אחדותו של ה׳, יכול היה להיווצר רק מכלים שנשברו והתפרדו.
מראי מקומות
- 1שאין עוד מלבדו · Deuteronomy 4:35
5והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו ית׳ לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי.
והנה, כאשר ירדו הכלים והניצוצות מלפניו יתברך, מידת הפירוד והריבוי שנוצרה בהם הייתה בהתאם לעומק הירידה.
מידת הפירוד של השברים תלויה במידת ירידתם: ככל שנפלו נמוך יותר והתרחקו מה׳, כך נעשו מפורדים ומרובים יותר.
וכל שעדיין לא ירדו כ״כ [כל כך] אזי לא הי׳ [היה] הפירוד כ״כ [כל כך] כי כל הקרוב קרוב יותר אליו ית׳ יש בו יותר הבטול והאחדות
כל מה שעדיין לא ירד כל כך, לא היה בו פירוד במידה כזאת, שכן כל מה שקרוב יותר אליו יתברך יש בו יותר ביטול ואחדות;
השברים שלא נפלו רחוק כל כך מפורדים פחות, משום שהקרבה לה׳ מביאה ליותר ביטול ואחדות.
וכל שנתרחקו יותר אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והרבוי ביותר.
וככל שהתרחקו יותר, כך גברו בהם הפירוד והריבוי. נמצא שכאשר נפלו למטה, לעולם העשייה, הגיעו הפירוד והריבוי לשיאם.
ככל שדבר רחוק יותר מה׳, כך הוא נעשה מפורד ומרובה יותר. לכן בעולם העשייה, העולם התחתון ביותר, הפירוד והריבוי הם הגדולים ביותר.
פסקה זו מציגה את העיקרון המלווה את המאמר: הפירוד גדל ככל שהריחוק מה׳ גדל, עד שהוא מגיע לשיאו בעולם התחתון ביותר.
הנהר שמתפצל ¶6–11
זהו שכתוב: ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד כו'״.
הפסוק על הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ״ומשם יפרד״, ממחיש את הכלל.
שהנהר הנמשך מעדן שהוא חכ׳ [חכמה] דאצילות בהיותה נמשכת והולכת דרך כל עולם האצי׳ עד הגן הוא בחי׳ מל׳ דאצילות הוא הכל נהר אחד עדיין מושלל מגדר ההתחלקות בתכלי׳ [בתכלית].
הנהר הנמשך מעדן, שהוא חכמה דאצילות, כשהיא נמשכת והולכת דרך כל עולם האצילות עד [שהוא מגיע אל] הגן, שהוא בחינת מלכות דאצילות, הוא עדיין כולו נהר אחד, למעלה לחלוטין מגדר ההתחלקות.
הנהר הזורם מעדן הוא חכמה דאצילות, החכמה האלוקית שהיא מקור ההמשכה. כל עוד הוא זורם דרך אצילות, עד ״הגן״, שהוא מלכות דאצילות, הוא נותר נהר אחד שאינו מתחלק.
כי באצי׳ איהו וגרמוהי חד שהן בבחי׳ ביטול אמיתי למאצילן ומיוחדין עמו בתכלית היחוד שהוא הפוך הפירוד והרבוי כו׳.
כי באצילות ״איהו וגרמוהי חד״ (הוא וכליו אחד): הם בבחינת ביטול אמיתי למאצילם, ומאוחדים עמו בתכלית האחדות, שהיא היפוכה של נפרדות וריבוי, וכו׳.
הסיבה לכך היא שבאצילות הספירות מאוחדות עם ה׳, כפי שאומר הביטוי שבזהר: ״איהו וגרמוהי חד״ (הוא וכליו אחד). הן בטלות אליו לחלוטין ומאוחדות עמו, בניגוד גמור לנפרדות.
הנהר היוצא מעדן הוא דגם להמשכת האור האלוקי: באצילות הוא נשאר אחד, משום שכל מה שבה מאוחד עם ה׳.
״כליו״ (גרמוהי) הם הכלים של ספירות האצילות. אחדותם עם ה׳ היא שהופכת את אצילות ל״עולם האחדות״, בניגוד ל״עולמות הפירוד״ שלמטה.
מראי מקומות
- 1ונהר יוצא מעדן · Genesis 2:10
7וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה אזי כתיב ומשם יפרד והיה לד׳ ראשים. ואף שלא נתוסף בו מים עכ״ז [עם כל זה] נתפרד והיו לד׳ חלקים.
וכאשר הנהר מגיע לראש עולם הבריאה, נאמר: ״ומשם יפרד והיה לד' ראשים״. אף שלא נוספו לו מים, הוא בכל זאת נחלק ונעשה לארבעה חלקים.
כאשר הנהר מגיע לראש עולם הבריאה, העולם הראשון שבו קיימת מציאות נפרדת, נאמר: ״ומשם יפרד והיה לד' ראשים״. לא נוסף לו דבר, ובכל זאת הוא נעשה לארבעה חלקים: החלוקה נובעת מהעולם התחתון, ולא מהנהר עצמו.
והן ד׳ מחנות שכינה פני ארי׳ [אריה] אל הימין פני שור1 כו׳. אך הם חלקים כוללים עדיין שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים.
אלה ארבעת מחנות השכינה: ״פני ארי' אל הימין פני שור כו'״. אך אלה עדיין חלקים כלליים, שכל אחד מהם כולל פרטים רבים.
ארבעת הראשים הם ארבעת מחנות השכינה, ארבעת פני המרכבה של יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. אך אלה עדיין חלוקות רחבות, שכל אחת מהן כוללת פרטים רבים.
על סף עולם הבריאה מתחלק לראשונה השפע האחד לארבעה חלקים כלליים.
בקבלה, על ארבעת מחנות השכינה ממונים המלאכים מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל, המקבילים לארבעת פני המרכבה; בפסקה הבאה ממשיכים לעסוק במיכאל ובגבריאל.
מראי מקומות
- 1פני ארי׳ אל הימין פני שור · Ezekiel 1:10
8ובירידת המדרגה עוד נתחלק מבחי׳ מיכאל שהוא בחי׳ פני אריה לקפ״ו אלף בחינות מחולקות שהן מחנה מיכאל.
וככל שהמדרגה יורדת עוד, גם בחינת מיכאל, שהיא בחינת פני אריה, מתחלקת ל־186,000 בחינות נפרדות, שהן מחנה מיכאל.
ככל שהשפע יורד עוד, כל מחנה כללי מתחלק שוב: מיכאל, פני אריה, מתחלק ל־186,000 בחינות נפרדות — המלאכים שבמחנה שלו.
וכן מבחי׳ גבריאל שהוא בחי׳ פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו׳ וכ״ז [וכל זה] הוא עדיין בעולם הבריאה וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר שהן הרוחות דיצירה.
כך גם בחינת גבריאל, שהיא בחינת פני שור, מתחלקת לחלקים רבים, שהם כל המלאכים הפרטיים של מחנה גבריאל, וכן הלאה. כל זה עדיין בעולם הבריאה; בעולם היצירה היא מתחלקת לפרטים רבים עוד יותר, שהם הרוחות של היצירה.
גם גבריאל, פני שור, מתחלק לכל המלאכים הפרטיים שבמחנה שלו. הדבר עדיין מתרחש בעולם הבריאה; בעולם היצירה החלוקה נעשית דקה עוד יותר, עד לרוחות היצירה — כוחות רוחניים.
ובעשיה מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה והכל הוא מבחי׳ שבה״כ [שבירת הכלים] שמתפררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנ״ל.
ובעולם העשייה היא מתחלקת לחלקים רבים עוד יותר, שהם נפשות העשייה. כל זה נובע משבירת הכלים, כשהם מתפוררים לרסיס אחר רסיס וריבוי אחר ריבוי, כפי שהוסבר לעיל.
בעולם העשייה החלוקה דקה מכול, עד לנפשות העשייה — כוחות החיים. כל זה הוא המשך פעולתה של השבירה: רסיס אחר רסיס, ריבוי אחר ריבוי.
אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחי׳ עולם התקון וזהו הנק׳ ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳. ובחי׳ יוצר משרתי׳ [משרתים] הם המתבררי׳ בכ״י [בכל יום] כו׳:
אך המלאכים הם אלה שכבר תוקנו בבחינת עולם התיקון, וזהו הנקרא ״ואשר משרתיו כולם עומדים״ וכו׳. ובחינת ״יוצר משרתי׳״ היא אלה שמתבררים בכל יום, וכן הלאה.
המלאכים עצמם כבר תוקנו והם חלק מעולם התיקון; אלה הם מלאכי תפילת שחרית, שעליהם נאמר ״ואשר משרתיו כולם עומדים״ במרומים. המלאכים של ״יוצר משרתי׳״ הם אלה שעדיין מתבררים בכל יום.
המלאכים ממחישים את הכלל בפרטיו: מחנה אחד נעשה לאלפים, ובכל עולם נמוך יותר מתרבים הפרטים עוד, כתוצאה משבירת הכלים.
שתי הלשונות מופיעות בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית, המתארת את ה׳ כמי ש״יוצר משרתי׳״ ועל משרתיו נאמר ״ואשר משרתיו כולם עומדים״ במרומי העולם. אדמו״ר הזקן מבחין בין המלאכים שעומדים בקביעות וכבר תוקנו, לבין אלה שנוצרים מחדש כאשר הניצוצות מתבררים בכל יום.
9כז, דוהנה כמו שהוא במלאכים כך עד״ז נמצא בנשמות שע״י רבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפררים לחלקים קטנים מאד ברבוי אחר רבוי כו׳
והנה, כשם שהדבר אצל המלאכים, כך גם אצל הנשמות: בעקבות ריבוי מדרגות הירידה בהשתלשלות העולמות, הן מתפוררות לחלקים קטנים מאוד, בריבוי אחר ריבוי, וכן הלאה.
הנשמות פועלות לפי אותו עיקרון כמו המלאכים: בירידתן דרך השתלשלות העולמות הן מתפצלות לחלקים קטנים יותר ויותר.
כי ד׳ דגלי מדבר הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה ונשמת יהודה כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה
כי ארבעת דגלי המדבר הם מניין שורשי הנשמות בעולם הבריאה; ונשמת יהודה כוללת את כל הנשמות שבמחנה יהודה,
ארבעת דגלי מחנה ישראל במדבר מקבילים לארבעת סוגי שורשי הנשמות בעולם הבריאה. נשמת יהודה כוללת את כל הנשמות שבמחנהו.
ואח״כ נתחלק להרבה נשמות פרטיים שבדגל מחנה יהודה וכן בשאר הדגלים והשבטים עד שנעשו ס״ר בעולם הבריא׳ [הבריאה].
ואחר כך היא התחלקה לנשמות פרטיות רבות בדגל מחנה יהודה, וכך גם בשאר הדגלים והשבטים, עד שנעשו שש מאות אלף בעולם הבריאה.
משם הן מתחלקות לנשמות הפרטיות שבדגל מחנה יהודה, וכך גם בשאר הדגלים והשבטים, עד שמספרן בעולם הבריאה מגיע לשש מאות אלף.
כי התורה מדברת הכל בעולם הבריאה אבל ביצירה נתרבו החלקים יותר במספר גדול הם בבחי׳ הרוח דיציר׳.
כי התורה מדברת כאן על הכול כפי שהוא בעולם הבריאה; אבל בעולם היצירה התרבו החלקים עוד יותר, במספר רב, והם בדרגת הרוח (ruach) של עולם היצירה.
התיאור שבתורה, ובו מניין המחנות והשבטים, מתאר את הנשמות כפי שהן בעולם הבריאה. בעולם היצירה הן מתרבות עוד, עד לדרגת הרוח של הנשמות.
הפסקה מתארת את ירידת הנשמות דרך מחנות המדבר: ארבעה דגלים, שנים עשר שבטים ושש מאות אלף נשמות בעולם הבריאה, ולאחר מכן ריבוי נוסף בדרגות התחתונות.
10ובעשי׳ [ובעשיה] המספר של הנפשות דעשייה הוא גדול יותר מכולן. אך הס״ר נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו1 משבה״כ [משבירת הכלים] ונכללו בעולם התקון.
ובעולם העשיה מספר הנפשות גדול מכולם. אך שש מאות אלף הנשמות הן אלה שכבר תוקנו והתבררו משבירת הכלים, ונכללו בעולם התיקון.
בעולם העשיה מספר הנשמות שבדרגת נפש הוא הגדול ביותר. אך שש מאות אלף נשמות השורש כבר תוקנו והתבררו מן השבירה, והן שייכות לעולם התיקון.
וכמו שנמצא ענין השבירה שהוא בחי׳ הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכי׳ כנ״ל כך ימצא בכחות האלקיים ממש שנתחלקו לחלקים רבים מאד ונתפזרו לבי״ע כו׳
וכשם שהשבירה, שהיא ריבוי ופירוד, קיימת בנשמות ובמלאכים, כפי שהוסבר לעיל, כך היא קיימת גם בכוחות האלוקיים עצמם: הם התחלקו לחלקים רבים מאוד והתפזרו בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, וכן הלאה.
אותו פיצול הקיים בנשמות ובמלאכים חל גם בכוחות האלוקיים עצמם: גם הם נשברו לחלקים רבים מספור שהתפזרו בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.
וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה נתרבה יותר הפירוד דהיינו שכל חלק וכל נצוץ נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים ע״ד הנ״ל במלאכי׳ ונשמות
וככל שירדו יותר במדרגה, כך גבר הפירוד; כלומר, כל חלק וכל ניצוץ התחלקו עוד לניצוצות ולחלקים רבים, בדומה למה שהוסבר לעיל בנוגע למלאכים ולנשמות.
וככל שהם ירדו יותר, כך התחלקו כל חלק וכל ניצוץ לניצוצות נוספים, בדומה למה שקרה למלאכים ולנשמות.
שהרי ידוע על פי הפסוק ״ורוח אלקים מרחפת״, ש״מרחפת״ [מאייתת] ״רפ״ח מת״, כלומר, 288 ניצוצות שנפלו מעולם התוהו יחד עם הכלים שנשברו.
הדבר מבוסס על דרשת האריז״ל על הפסוק ״ורוח אלקים מרחפת״: האותיות של ״מרחפת״ מאייתות ״רפ״ח מת״ — 288 הניצוצות שנפלו מעולם התוהו יחד עם הכלים שנשברו.
לאחר הנשמות והמלאכים, הפסקה מחילה את הכלל על הניצוצות האלוקיים עצמם, שמספרם, לפי האריז״ל, הוא 288.
בעץ חיים, 288 הניצוצות הם חלק האור שנותר בתוך הכלים השבורים כדי להותיר בהם חיות מינימלית, כך שניתן יהיה לתקנם בהמשך.
מראי מקומות
- 1הס״ר נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו · ראה בארוכה בביאור הצ״צ על פ׳ ח״ש נדפס לעיל בהוספות. לקו״ש ח״י ע׳ 119 הערה 29.
- 2כי הנה ידוע ע״פ ורוח אלקים מרחפת · מאמרי אדה״ז פרשיות בראשית ע׳ א. וראה מאמרי אדה״א בראשית ע׳ נו.
- 3ורוח אלקים מרחפת · Genesis 1:2
- 4רפ״ח מת · ראה ע״ח שער רפ״ח ניצוצין פ״א. ראה גם בה״ז בלק קט, ד. סה״מ תקס״ה ע׳ קד. מאמרי אדה״א בראשית ע׳ נו. מאמרי אדה״ז — פרשיות פ׳ בראשית ע׳ ה. סה״מ תרל״ב ח״ב ע׳ שעו. סה״מ אעת״ר ע׳ קפב. ועוד.
- 5רפ״ח מת · Sefer Etz Chaim 18:1:2
11ומספר רפ״ח הוא בחי׳ הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות1 שזהו ראשית ירידתן שאז נתפרדו למספר רפ״ח וזהו רפ״ח מת2 כו׳.3
מספר 288 הוא הפירוד של הניצוצות שנפלו, כפי שהיו עדיין באצילות, בראשית ירידתם; אז הם נפרדו למספר 288. זהו ״רפ״ח מת״ וכו׳.
המספר 288 מתאר את הניצוצות בשלב הראשון של נפילתם, כשהיו עדיין באצילות; הפירוד הראשוני הזה ל־288 הוא שעליו נאמר ״רפ״ח מת״.
אבל אח״כ כשנפלו מאצי׳ לעולם הבריאה אזי כל נצוץ מרפ״ח נצוצים הנ״ל שבאצי׳ נתחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאד
אבל לאחר מכן, כשנפלו מאצילות לעולם הבריאה, כל ניצוץ מתוך 288 הניצוצות שבאצילות, שהוזכרו לעיל, התחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאוד.
כשנפלו מאצילות לבריאה, כל אחד מ־288 הניצוצות התחלק שם לחלקים רבים מאוד.
וכשנפלו מבריאה ליצירה אזי נתחלקו עוד לחלקים ונצוצים קטנים וכן מיצי׳ [מיצירה] לעשיה נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.4
וכשנפלו מבריאה ליצירה, הם התחלקו שוב לחלקים ולניצוצות קטנים; וכך גם כשנפלו מיצירה לעשיה, הם התחלקו ונפרדו עוד יותר, לאלפים ולרבבות.
כשנפלו מבריאה ליצירה הם התחלקו שוב, ומיצירה לעשיה התחלקו עוד יותר, לאלפים ולעשרות אלפים של ניצוצות זעירים.
את 288 הניצוצות מונים כפי שהם באצילות; בעולמות שמתחתיה כל אחד מהם מתפצל לאינספור ניצוצות קטנים יותר, וכך מתעוררת השאלה בפסקה הבאה על משך הגלות.
מראי מקומות
- 1כמו שהיו עדיין באצילות · ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 524.
- 2וזהו רפ״ח מת · Sefer Etz Chaim 18:1:2
- 3וזהו רפ״ח מת כו׳ · באוה״ת גוכתי״ק הצ״צ: ”וזהו מת רפ״ח כו׳”. וכ״ה הלשון בלקו״ת מטות פב, ד. וכ״ה בע״ח שער רפ״ח ניצוצין פ״א. וראה בהנסמן למאמרי אדה״ז — פרשיות פ׳ בראשית ע׳ א.
- 4כי הנה ידוע · קטע מכאן מובא בסה״מ תרל״ד ע׳ קמה.
מדוע הגלות ארוכה כל כך ¶12
12ובזה יובן מה שנמשך הגלות כ״כ [כל כך] הרבה יותר מן י״ז מאות שנה וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ״ח ניצוצים וכשיוגמרו הברורי׳ [הברורים] יבא משיח בב״א [במהרה בימינו אמן].
באמצעות זאת נבין מדוע הגלות נמשכה זמן רב כל כך, הרבה יותר מאלף ושבע מאות שנה. ידוע שכל הכוונה היא לברר את רפ״ח הניצוצות, וכשיושלמו הבירורים יבוא משיח במהרה בימינו.
ההסבר על רפ״ח הניצוצות ועל התפרטותם עונה על שאלה ממשית: מדוע הגלות נמשכה זמן רב כל כך — כבר יותר מ־1,700 שנה בזמן שנאמרו הדברים? כל מטרת הגלות היא לברר את רפ״ח הניצוצות, וכשהדבר יושלם יבוא משיח.
וא״כ הוא תמוה וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ״ח נצוצים במשך רב כזה אשר דור הולך ודור בא1 וכל א׳ מישראל מברר חלקו שצריך לברר
אם כן, הדבר תמוה: הייתכן שבמשך זמן רב כל כך עדיין לא נתבררו רפ״ח הניצוצות, בזמן ש״דור הולך ודור בא״ וכל אחד מישראל מברר את החלק שעליו לברר?
השאלה מתחדדת: המספר 288 קטן, ובמשך דורות רבים כל אחד מישראל בירר את הניצוצות השייכים לחלקו.
ומה גם שמספרן של ישראל שצריכי׳ לברר הרפ״ח הם ס״ר כיוצאי מצרים והרי עתה ב״ה ישראל רבים יותר ממספר זה2 יוסף ה׳ עליהם כו׳
וכל שכן, שמספר היהודים שצריכים לברר את רפ״ח הניצוצות הוא שש מאות אלף, כמספר יוצאי מצרים, וכעת, ברוך ה׳, מספר ישראל גדול ממספר זה, ״יוסף ה׳ עליהם״ וכו׳;
העוסקים במלאכה רבים: שש מאות אלף נשמות, כמספר היוצאים ממצרים, ובזמנו של אדמו״ר הזקן כבר גדל עם ישראל מעבר למספר הזה.
וכ״ש [וכל שכן] בזמן הקדמוני׳ שהי׳ [שהיה] נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס״ר כמ״ש בגמ׳ [בגמרא] כפר שחליים3 כו׳.
וכל שכן בתקופות קדומות, כשהיו כפרים שמנו יותר משש מאות אלף [תושבים], כפי שאומרת הגמרא על ״כפר שחליים״ וכו׳.
כפי שמספרת הגמרא, בתקופת התלמוד היו כפרים יחידים שבהם יותר מ־600,000 תושבים. כיצד ייתכן שלאחר זמן רב כל כך, ועם כל כך הרבה עוסקים במלאכה, עדיין נותרו רפ״ח ניצוצות שלא נתבררו?
אלא שהוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצי׳ לאלפים ורבבות אין מספר ומספר רפ״ח הוא באצי׳ ושם הם ג״כ מספר ס״ר נשמות כלליי׳ שהם צריכים לברר רפ״ח חלקים גדולים הן הניצוצות שבאצי׳.
אלא [התשובה] היא שלמטה, בעשיה, התפרטו הניצוצות לאלפים ולרבבות שאין להם מספר. המספר 288 הוא באצילות, וגם שם יש מספר של שש מאות אלף נשמות כלליות, שעליהן לברר 288 חלקים גדולים — כלומר, את הניצוצות שבאצילות.
התשובה היא שרפ״ח הוא מספר הניצוצות שבאצילות, ושם עומדות כנגד 288 החלקים הגדולים שש מאות אלף נשמות כלליות. למטה, בעשיה, התפצלו אותם 288 חלקים לשברים קטנים לאין מספר.
וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנ״ל כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים ולכך נמשך הגלות שעדיין לא נשלם כל הבירורים כו׳ וכשיושלם הבירור יבא הגואל בב״א [במהרה בימינו אמן]:4
וכשם שלמטה התרבה מספר הנשמות, כפי שהוסבר לעיל, כך התרבו הניצוצות מאוד לאלפי אלפים של חלקים קטנים. משום כך נמשכה הגלות זמן רב כל כך: כל הבירורים עדיין לא הושלמו וכו׳; וכשיושלם הבירור יבוא הגואל במהרה בימינו.
מספר הנשמות גדל ככל שירדו למטה, והניצוצות התרבו עוד הרבה יותר, למיליוני חלקים זעירים. משום כך נמשכת המלאכה זמן רב כל כך; וכשהיא תושלם יבוא הגואל.
התפרטות הניצוצות בעולמות התחתונים מסבירה את אריכות הגלות: המשימה אינה לברר 288 ניצוצות בלבד, אלא אינספור חלקים שהתפרטו מהם.
ההקבלה בין שש מאות אלף הנשמות הכלליות ובין רפ״ח הניצוצות הכלליים שבאצילות משקפת את הכלל שבמאמר: בכל ירידה למדרגה נמוכה יותר מתרבים הן הנשמות והן הניצוצות.
מראי מקומות
- 1דור הולך ודור בא · Ecclesiastes 1:4
- 2שו״ה ס״ר — ממספר זה · באוה״ת שם גוכתי״ק הצ״צ נוסף: שאף במדינת פולין ימצא יותר מס״ר.
- 3בגמרא כפר שחליים · Gittin 57a:12
- 4יוסף ה׳ עליהם · Psalms 115:14
להפוך את הרבים לאחד ¶13–16
13והנה כתי׳ [כתיב] מה רבו מעשיך1 ה׳ כלם בחכמה עשית פי׳ שבחי׳ הרבוי שנעש׳ ע״י שבה״כ [שבירת הכלים] הנ״ל בנבראי׳ [בנבראים] שבבי״ע
והנה כתוב: ״מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית״. פירוש הדבר הוא שהריבוי שנוצר בעקבות שבירת הכלים, כפי שהוסבר לעיל, בנבראים שבעולמות בריאה, יצירה ועשיה,
את המילים ״מה רבו מעשיך״ שבתהילים ק״ד מפרשים כתיאור הריבוי שנוצר בעקבות שבירת הכלים, והוא מצוי בכל הנבראים שבשלושת העולמות התחתונים.
ובפרט בעשי׳ [בעשיה] הרבוי והפירוד גדול יות׳ [יותר] שכל א׳ מובדל מחבירו ובבחי׳ יש ונפרד וזהו מה רבו מעשיך ה׳ כו׳.
ובפרט בעשיה, שבה הריבוי והפירוד גדולים יותר, שכן כל אחד מובדל מחברו והוא בבחינת יש ונפרד. וזהו ״מה רבו מעשיך ה׳״ וגו׳.
הריבוי גדול ביותר בעשיה, שבה כל נברא נפרד מכל נברא אחר ורואה את עצמו כמציאות עצמאית. זהו פירוש ״מה רבו מעשיך״.
חציו הראשון של הפסוק מתאר את הריבוי שנוצר בעקבות שבירת הכלים; בפסקה הבאה החצי השני מתפרש כתיקונו.
מראי מקומות
- 1מה רבו מעשיך · Psalms 104:24
14וכולם בחכ׳ [בחכמה] עשית עשית הוא ל׳ [לשון] תיקון שע״י החכ׳ [החכמה] הם מתתקנים בבחי׳ עולם התיקון
״וכולם בחכ' עשית״: ״עשית״ היא לשון תיקון — באמצעות החכמה הם מתתקנים בבחינת עולם התיקון.
את המילה ״עשית״ מפרשים במשמעות של ״תיקנת״, כלומר עשית דבר ראוי ומתוקן. באמצעות החכמה מובאים השברים לעולם התיקון, העולם המסודר שבא אחרי תוהו.
דהיינו שע״י החכ׳ [החכמה] מגיע ונמשך בהם הביטול להיו׳ [להיות] בטלים ונכללים אליו ית׳ ולהיו׳ [ולהיות] מתחברין יחד עי״ז ולא יהיו מפורדים1 וזהו עבודת הישראל.2
כלומר, באמצעות החכמה מגיע אליהם הביטול ונמשך לתוכם, כדי שיהיו בטלים ונכללים בו יתברך, ועל ידי כך יתחברו יחד ולא יהיו נפרדים. וזוהי עבודתם של ישראל.
החכמה היא בחינת הביטול. כשהיא מגיעה אל השברים, הם מניחים את הנפרדות שלהם, נכללים בה׳ ומתחברים זה לזה מחדש. לגרום לכך הוא תפקידם של ישראל.
החלק השני של הפסוק מתאר את התיקון: החכמה ממשיכה ביטול אל תוך השברים וכך מאחדת אותם מחדש; וזוהי משימתם של ישראל.
בחסידות נקראת החכמה ״כוח מה״ — הפוטנציאל של מה שיש — והיא מצב של ביטול. לכן דווקא היא, ולא שום בחינה אחרת, יכולה לבטל את הנפרדות שנוצרה בשבירת הכלים.
מראי מקומות
- 1שו״ה יחד — מפורדים · באוה״ת גוכתי״ק נוסף הגה״ה מכ״ק הצ״צ: (ועמש״ל פ׳ וישלח בענין יש לי רב ויש לי כו׳ ע״ש). וזהו.
- 2ולא יהיו נפרדים · באוה״ת גוכתי״ק שם נוסף: ועמש״ל פ׳ וישלח בענין יש לי רב ויש לי כל ע״ש. [כוונה לבוך הנ״ל — וחסר שם עד וישב].
15וזאת תורת האדם12 לברר בירורין ולהעלותן מבחי׳ הפירוד לאחדות ה׳ וזהו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.3
״וזאת תורת האדם״: לברר את הבירורים ולהעלותם מבחינת הפירוד אל אחדות ה׳. זהו ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.
הביטוי ״וזאת תורת האדם״ מתפרש כהגדרת תפקידו של האדם: לברר את החלקים ולהעלותם מן הפירוד אל אחדות ה׳. תפילת מנחה של שבת, ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, מובאת כדי להמחיש זאת.
פי׳ אתה היינו מהו״ע [מהותו ועצמותו] ית׳ שהוא יחיד ומיוחד ב״ה. ושמך הוא בחי׳ הזיו והאור המתפשט ממנו הנק׳ אא״ס [אור אין סוף] ב״ה הוא ג״כ אחד בתכלית.
פירוש הדברים: ״אתה״ הוא מהותו ועצמותו ית׳, שהוא יחיד ומיוחד, ברוך הוא. ״ושמך״ הוא הזיו והאור המתפשט ממנו, הנקרא אור אין סוף, ברוך הוא; גם הוא אחד בתכלית.
״אתה״ מתייחס לעצמותו של ה׳, שהוא אחד בתכלית. ״ושמך״ מתייחס לאור ולזיו המתפשטים ממנו — אור אין סוף, שגם הוא אחד בתכלית.
תכלית האדם היא להשיב את החלקים הנפרדים אל אחדות ה׳, והתפילה ״אתה אחד״ מתארת שלוש בחינות של אחדות זו: עצמותו, אורו וישראל.
שם אינו האדם עצמו, אלא מה שמאפשר לאחרים להיות בקשר איתו; כך גם ״ושמך״ הוא האור היוצא מה׳, בשונה מ״אתה״, עצמותו.
מראי מקומות
- 1וזאת תורת האדם . . שיתעלו באחדות ה׳ · ראה תו״ח פרשתנו סו, א ואילך. לקו״ש ח״י ע׳ 119.
- 2וזאת תורת האדם · II Samuel 7:19
- 3ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ · I Chronicles 17:21
16ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ12 דהיינו שהם עושים בחי׳ אחד אפי׳ [אפילו] בארץ שעם היות שבארץ הוא הפירוד היותר גדול כנ״ל שעיקר הפירוד והרבוי הוא בעשיי׳ [בעשייה]
״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ — כלומר, הם מחוללים אחדות אפילו בארץ [למטה]. אף שבארץ [למטה] יש הפירוד הגדול ביותר, כפי שהוסבר לעיל, שכן עיקר הפירוד והריבוי הוא בעולם העשיה (העולם הגשמי),
״גוי אחד בארץ״ נדרש כאן במשמעות של מי שמחוללים אחדות בארץ. עשיה, העולם הגשמי, היא המקום שבו הפירוד הוא הגדול ביותר, ואף על פי כן עם ישראל מחולל שם אחדות.
אעפ״כ [אף על פי כן] הישראל ע״י עבודתן ותורתן הם עושים שם ג״כ כח, אאחד שהם מעלים הנצוצים שנפלו שם בשבה״כ [בשבירת הכלים] שיתעלו באחדות ה׳:
אף על פי כן, עם ישראל, באמצעות עבודתם ותורתם, מחוללים שם גם כן אחדות, שכן הם מעלים את הניצוצות שנפלו שם בשבירת הכלים, כדי שיתעלו באחדות ה׳.
הם עושים זאת באמצעות עבודתם הרוחנית ולימוד התורה, המעלים את הניצוצות שנפלו לעולם הזה בשבירת הכלים ומשיבים אותם אל אחדותו של ה׳.
עם ישראל הוא ״גוי אחד בארץ״ משום שהוא יוצר אחדות בעולם הנמוך והמפורד ביותר באמצעות העלאת הניצוצות שבו.
מראי מקומות
- 1ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ · דברי הימים-א יז, כא.
- 2ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ · I Chronicles 17:21
קשירת האלומים: הבירור הראשון ¶17–22
וזהו ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״. שכן זו הייתה גם עבודתם של השבטים ראובן ושמעון וכו׳:
כעת מתפרש הפסוק הפותח: ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״ מתאר את עבודתם של השבטים, אחיו של יוסף.
שהיו מבררים הנצוצין שנפלו בבחי׳ פירוד בשבה״כ [בשבירת הכלים] והיו מעלי׳ [מעליה] אותן בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] להתכלל במל׳ דאצי׳ ועי״ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים שהרי נכללו באחדות ה׳ בבחי׳ מדת מלכותו ית׳.2
הם היו מבררים את הניצוצות שנפלו למצב של פירוד בשבירת הכלים, ומעלים אותם בבחינת מ״ן (מיין נוקבין, ״מים נקביים״), כדי שייכללו במלכות דאצילות. באמצעות כך הם התחברו שם יחד והיו לאחד, שהרי נכללו באחדות ה׳, בבחינת מידת מלכותו יתברך.
האחים ביררו את הניצוצות שהתפזרו בעקבות שבירת הכלים והעלו אותם כמיין נוקבין, ה״מים הנקביים״ העולים מלמטה, אל מלכות דאצילות. שם התחברו הניצוצות ונעשו לאחד, ונכללו באחדות ה׳ שבמידת מלכותו.
קשירת האלומות של האחים מבטאת את עבודת בירור הניצוצות שהתפזרו והעלאתם למלכות דאצילות כמ״ן.
מיין נוקבין (״מים נקביים״) הוא מונח קבלי להתעוררות העולה מלמטה, המעוררת המשכה מלמעלה, מיין דוכרין (״מים זכריים״). לשני המונחים האלה יש תפקיד מרכזי בהמשך המאמר.
מראי מקומות
- 1והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה · Genesis 37:7
- 2וזהו . . עבודת השבטים · לקמן מה, ד. קיז, ג מציין לכאן.
18וזהו פי׳ מאלמים אלומים. עד״מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שבולים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותן באגודה אחת
וזהו פירוש ״מאלמים אלומים״. למשל, הדבר דומה לקשירת העומרים: אוספים שיבולים רבות מאוד, מחברים אותן וקושרים אותן לאגודה אחת,
״מאלמים אלומים״ מתפרש באמצעות עבודת האיכר: אוספים שיבולים רבות ונפרדות, מחברים אותן וקושרים אותן לאגודה אחת.
וזהו הנק׳ אלומה כידוע והרי מתחלה היו השבולים מפורדים זמ״ז [זה מזה] וע״י קשירה זו היו לאחדים.
וכך נקראת אגודה זו אלומה, כידוע. בתחילה היו השיבולים נפרדות זו מזו, ועל ידי הקשירה הזאת הן נעשו לאחת.
האגודה הזאת היא אלומה. בתחילה היו השיבולים נפרדות זו מזו, והקשירה מאחדת אותן.
כמו״כ [כמו כן] ממש הוא ענין הבירורים1 והעלאת הנצוצות הנ״ל כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] באחדות ה׳ שנמצא נעשו ונכללו בבחי׳ אחד ממש ממה שהיו בתחלה בבחי׳ פירוד ורבוי כנ״ל.
כך ממש הוא עניין הבירורים והעלאת הניצוצות שנזכרו לעיל: כאשר מעלים אותם מ״טורי דפרודי״, כדי שייכללו בבחינת מ״ן (מיין נוקבין [העלאה מלמטה]) באחדות ה׳, הרי הם נעשים ונכללים באחד ממש, לאחר שהיו בתחילה במצב של פירוד וריבוי, כנזכר לעיל.
בירור הניצוצות פועל באותו אופן. הניצוצות הפזורים ב״טורי דפרודי״ — כינוי של הזהר לעולמות התחתונים המפוצלים — מועלים כמיין נוקבין אל אחדות ה׳, וכך מה שהיה מפורד ורב נעשה לאחד ממש.
דימוי האלומה, שבה שיבולים רבות נקשרות לאחת, מבטא בדיוק את משמעות בירור הניצוצות: השבת הריבוי המפוזר לאחדות.
ההערות מצטטות מאמר של הרבי (״ויגש אליו יהודה״, תשל״ו): בירור האחים הוא מלמטה למעלה, בירור של שם ב״ן, והוא מביא רק לביטול הישות. לכן נדרש בירור שני, מלמעלה למטה, בירור של שם מ״ה, שנעשה באמצעות יוסף. הדברים מתבארים בהמשך המאמר.
מראי מקומות
- 1ענין הבירורים · ראה ביאוה״ז לכ״ק אדה״א ר״פ חקת. דרך מצותיך מצות איסור עבודת בעלי מומין. בד״ה ויגש אליו יהודה תשל״ו (נדפס בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ קיז) דכאן מבאר ”שהניצוצות שנתבררו ע״י השבטים הוצרכו להתברר בירור שני ע״י יוסף כי הבירור שע״י השבטים הוא בירור בדרך מלמטה למעלה (בירור דב״ן). דבירור זה הוא רק ביטול היש, ולכן הוצרכו להתברר בירור שני ע״י יוסף, בירור בדרך מלמעלה למטה (בירור דמ״ה). ועי״ז הם (הניצוצות) נכללים באלקות, ומבואר בתו״א [לקמן כח, ג] שכדי שתהי׳ המשכה דשם מ״ה, הוא ע״י העלאת מ״ן דשם ב״ן, וזהו מ״ש ותשתחוינה לאלומתי, העלאת מ״ן דהשבטים בבחי׳ ביטול (השתחואה), שעי״ז עוררו המשכת שם מ״ה להיות בירור שני” ע״ש בארוכה. ובסה״מ הקצרים: ”וזהו מאלמים אלומים כמו קיבוץ שבולת רבים לעשות מהם אגודה א׳ כו׳, והעלאת מ״ן של השבטים להעלות ליחודו ית׳ לא״ס ב״ה הוא צריך שיתעלו דרך מדרגת יוסף לפי שהן מעלמא דנוקבא ויוסף מעלמא דדכורא וד״ל”.
19וזהו מאלמים אלומים היינו העלאת הנצוצות בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] בתוך השדה הוא בחי׳ חקל תפוחין שהיא מל׳ דאצי׳ שלשם נכלל המ״ן [המיין נוקבין] כנודע.
וזהו ״מאלמים אלומים״ — כלומר, העלאת הניצוצות בבחינת מ״ן (מיין נוקבין; העלאה מלמטה למעלה), ״בתוך השדה״, שהיא בחינת ״חקל תפוחין״ — מלכות דאצילות, שבה נכלל המ״ן, כידוע.
״בתוך השדה״ הוא ״חקל תפוחין״, ״שדה תפוחי הקודש״ שבזהר, כינוי למלכות דאצילות, שבה מתכנסת העלאת המ״ן.
ועוד זאת מה שנק׳ העלאת מ״ן [מיין נוקבין] בלשון מאלמים אלומים. מלשון אלם שאינו יכול לדבר.
ועוד: הטעם לכך שהעלאת מ״ן נקראת בלשון ״מאלמים אלומים״ הוא גם מפני שהיא נרמזת במילה ״אילם״ — מי שאינו יכול לדבר.
יש טעם נוסף לשימוש במילה ״מאלמים״: היא מזכירה את המילה ״אילם״, מי שאינו יכול לדבר.
הואיל וענין העלאת מ״ן [מיין נוקבין] הוא בחי׳ בטול1 היש שנתבטל ממש להכלל בה׳ הרי אז הוא בבחי׳ אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי׳ יש.
מכיוון שעניין העלאת מ״ן הוא בחינת ביטול היש, שבו האדם מתבטל ממש כדי להיכלל בה׳, הרי אז הוא בבחינת אילם, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו — שהרי השפעה לזולת היא בחינת יש.
העלאת מ״ן פירושה ויתור על תחושת העצמי כדי להיכלל בה׳. במצב זה האדם דומה לאילם, שאינו יכול לדבר או להשפיע לאחרים, שכן השפעה לזולת מניחה שיש לאדם עצמי שיש לו מה לתת.
וכיון שעיקר העלאה זו הוא בחי׳ הבטול ע״כ הוא הפוך ההשפעה ונק׳ אלם (וכענין איידי דטריד למיבלע2 כו׳ עמ״ש ע״פ התוספתא דבשלח3 )(ד׳ נ״א) בענין אגלידו מיא כו׳
ומכיוון שעיקר העלאה זו הוא בחינת הביטול, הרי היא הפוכה מהשפעה ונקראת ״אילם״. (בדומה לעניין ״איידי דטריד למיבלע כו׳״; ראו מה שנתבאר על התוספתא דבשלח (עמ׳ 51), בעניין ״אגלידו מיא כו׳״.
עלייה מתוך ביטול היא ההפך מהשפעה כלפי חוץ, ולכן היא נקראת ״אילם״. הסוגריים משווים זאת לעיקרון התלמודי שמי שעסוק בבליעה אינו פולט, ומפנים לדיון אחר, על התוספתא שבזהר בפרשת בשלח, בעניין המים שקפאו.
ועמ״ש בטעם שהמסעות4 היו מ״ב וסה״ע [וספירת העומר] הוא מ״ט ימים כי בסה״ע [בספירת העומר] שהוא המשכות יש בכל מדה בחי׳ גילוי מל׳ דחסד כו׳ משא״כ במסעות העלאות הפוך הגילוי כו׳ ע״ש.
וראו גם מה שנתבאר בטעם לכך שהמסעות היו מ״ב, ואילו ספירת העומר היא מ״ט ימים: בספירת העומר, שהיא המשכות, יש בכל מידה בחינת גילוי של מלכות דחסד וכו׳; לעומת זאת, המסעות הם עליות, ההפך מגילוי וכו׳. עיינו שם.)
הסוגריים מפנים גם להסבר מדוע מסעות בני ישראל היו 42, ואילו ספירת העומר נמשכת 49 ימים. ספירת העומר היא המשכה, ולכן בכל אחת ממידותיה יש גילוי; המסעות, לעומת זאת, היו עליות, ההפך מגילוי.
כי הנה הדבור שבאדם אינו צריך לו רק בשביל לדבר לזולתו אבל כשהוא בפ״ע [בפני עצמו] א״צ [אין צריך / אינו צריך] לדבר.
הדיבור אצל האדם נצרך רק כדי לדבר אל הזולת; אבל כשהוא לבדו, אין לו צורך לדבר.
המשל הוא מדיבור אנושי: האדם צריך לדבר רק כדי לתקשר עם מישהו אחר. כשהוא לבדו, אין לו צורך לדבר.
וכך יובן למעלה בנמצאים הרוחניים ענין בחי׳ הדבור שבהם (כמו שמצינו בגמ׳ [בגמרא] שתי רוחות מספרות5 כו׳) הוא בחי׳ כח ההשפעה לזולתו מעילה לעלול
וכך אפשר להבין גם למעלה, ביחס לנמצאים הרוחניים: בחינת הדיבור שבהם — כפי שמצאנו בגמרא, ״שתי רוחות מספרות כו׳״ — היא כוח ההשפעה לזולתו, מעילה לעלול.
כך גם אצל הנמצאים הרוחניים, שעליהם נאמר בגמרא שהם יכולים לדבר זה עם זה, בסיפור ״שתי רוחות מספרות כו׳״: אצלם ״דיבור״ הוא הכוח להשפיע למי שנמצא למטה מהם, מעילה לעלול.
וזהו כשהעילה הוא מהות בפ״ע [בפני עצמו] אז יכול להשפיע להעלול שלו
וזה אפשרי כשהעילה היא מהות בפני עצמה: אז היא יכולה להשפיע לעלול שלה.
עילה יכולה להשפיע לעלול שלה רק כשהיא עומדת כמהות בפני עצמה.
אבל בהיותו דבוק בעילתו וטרוד לקבל שפע לעצמו אז הוא בבחי׳ בטול לעילתו ואין בו כח להשפיע לזולתו מצד עוצם ביטולו כו׳.
אבל כאשר הוא דבוק בעילה שלו וטרוד בקבלת שפע לעצמו, הוא מצוי אז בביטול כלפי עילתו, ואין בו כוח להשפיע לזולתו בגלל עוצמת הביטול שלו וכו׳.
כאשר הוא דבוק במקור שלו ושקוע בקבלה ממנו, הוא בטל כלפי אותו מקור, ועצם הביטול שלו אינו מאפשר לו להשפיע למי שלמטה ממנו.
״מאלמים אלומים״ פירושו גם להיות אילם: ניצוץ העולה מתוך ביטול מוחלט אינו יכול ״לדבר״, כלומר להשפיע לאחרים, כשם שמי שדבוק במקורו אינו מסוגל להשפיע כלפי חוץ.
העיקרון ״איידי דטריד למיבלע כו׳״ (חולין קח ע״ב) מתאר דבר השקוע בקבלה, ולכן אינו משפיע החוצה. אדמו״ר הזקן משתמש בכך כדי להסביר את ה״אלמות״ של מה שעולה מתוך ביטול.
מראי מקומות
- 1מאלמים אלומים מלשון אלם . . בחי׳ בטול · בסה״מ תרכ״ז (הוצאת תש״ס) ע׳ ב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳סז. סה״מ תרכ״ז ע׳ צד מביא קטע מכאן. ומציין לכאן.
- 2איידי דטריד למיבלע · Chullin 108b
- 3ועמ״ש ע״פ התוספתא דבשלח · ביאוה״ז לכ״ק אדה״א מד, א ואילך.
- 4ועמ״ש בטעם שהמסעות היו מ״ב · לקו״ת מסעי פט, ד.
- 5שתי רוחות מספרות · Berakhot 18b:7–8
20ובחי׳ בטול זה שדבוק בעילתו הוא עד״מ העובר כשהוא בבטן אמו שאינו מהות בפ״ע [בפני עצמו] רק אוכל ממה שאמו אוכלת1 כו׳2 אלא לאחר הלידה נעשה יש בפ״ע [בפני עצמו] עד שיכול אח״כ לדבר לזולתו כו׳.
וביטול זה, שבו הנברא דבוק בעילתו, דומה, על דרך משל, לעובר כשהוא בבטן אמו: אין לו מציאות בפני עצמו, אלא הוא ״אוכל ממה שאמו אוכלת״ וכו׳. רק לאחר הלידה הוא נעשה יש בפני עצמו, עד שבהמשך הוא יכול לדבר אל זולתו וכו׳.
ביטולו של נברא הדבוק במקורו נמשל לעובר: בעודו ברחם אין לו קיום עצמאי, והוא ״אוכל ממה שאמו אוכלת״, כפי שנאמר בגמרא. רק לאחר לידתו הוא נעשה יש בפני עצמו, ובהמשך הוא לומד לדבר עם אחרים.
העובר משמש משל לביטול: הוא קשור למקורו, ללא קיום נפרד וללא יכולת דיבור עד שנולד.
מראי מקומות
- 1רק אוכל ממה שאמו אוכלת · Niddah 30b:18
- 2שו״ה אוכלות כו׳ · באוה״ת מגוכתי״ק הצ״צ נוסף: ואינו מהות בפ״ע.
21ועד״ז יובן בענין הבירורי׳ [הבירורים / הבירורין] שעולים בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] ונכללים בבחי׳ עבור ביסוד דנוק׳ [דנוקבא]
באותו אופן יובן עניינם של הבירורים העולים כמ״ן (מיין נוקבין) ונכללים בבחינת עיבור ביסוד של נוקבא.
המשל של העובר מיושם כאן על הניצוצות המתבררים. כשהם עולים כמ״ן, הם נכנסים למצב המכונה בקבלה ״עיבור״ בתוך יסוד של נוקבא, הבחינה המקבלת של מלכות.
דהיינו שמתחלה היו בבחי׳ יש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] והי׳ [והיה] יכול להשפיע לזולתו אבל כשנכלל בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] שהוא בחי׳ בטול לאוא״ס [לאור אין סוף] ב״ה ודבוק בו בתכלית ה״ז [הרי זה] בחי׳ עבור שאז אינו מהות בפ״ע [בפני עצמו] רק אוכל ממה שאמו אוכלת1
כלומר, בתחילה היו בבחינת יש ודבר בפני עצמו, ויכלו להשפיע לזולתם; אך כשהם נכללים כמ״ן, שהיא בחינת ביטול לאור אין סוף ברוך הוא ודבקות מוחלטת בו, הרי זו בחינת עיבור: אז אין הם עוד מהות בפני עצמה, אלא רק ״אוכל ממה שאמו אוכלת״.
לפני עלייתם, כל אחד מהם היה ״יש״ עצמאי, שיכול להשפיע לאחרים. משהם נכללים כמ״ן, הם מתבטלים לחלוטין ודבקים באור אין סוף; זהו מצב של עיבור, שבו, כמו עובר שרק ״אוכל ממה שאמו אוכלת״, אין להם עוד קיום כישות בפני עצמה.
ולפיכך נק׳ אז אלומים מלשון אלמים שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו מצד עוצם הביטול כמשל העובר כו׳
לכן הם נקראים אז ״אלומים״, מלשון ״אלמים״: בגלל עוצמת הביטול אין הם יכולים לדבר ולהשפיע לזולתם, כמשל העובר וכו׳.
משום כך נקראים הניצוצות ״אלומים״, מלשון ״אלמים״: הביטול שלהם שלם כל כך, עד שאין הם יכולים ״לדבר״ — כלומר, להשפיע לאחרים.
משא״כ קודם העלאה זו ועבור זה הי׳ [היה] בבחי׳ יש לדבר ולהשפיע כו׳ אלא שע״י העלאה זו נעשה בחי׳ אלמים.
לעומת זאת, לפני העלאה זו ועיבור זה, הם היו בבחינת יש, ויכלו לדבר ולהשפיע וכו׳; אלא שעל ידי העלאה זו נעשו בבחינת אלמים.
לפני העלייה הזאת הם יכלו להשפיע; העלייה עצמה היא שהופכת אותם ל״אלמים״.
הניצוצות העולים דומים לעובר ברחם: הם נטמעים במקורם, בלי קיום עצמאי ובלי יכולת להשפיע, ולכן הם נקראים אלומים ״אלמים״.
מראי מקומות
- 1רק אוכל ממה שאמו אוכלת · Niddah 30b:18
22ועד״ז יובן שיש ג״כ עבור שני לאחר הלידה כמ״ש בע״ח [בעץ חיים]1 והיינו בשביל המשכת מוחין דגדלות צריך לבא מתחלה בבחי׳ הבטול בתכלית וזהו העבור שני
באותו אופן יובן שיש גם עיבור שני לאחר הלידה, כפי שכתוב בעץ חיים. כלומר, כדי להמשיך מוחין דגדלות, יש תחילה להגיע למצב של ביטול מוחלט. זהו העיבור השני:
הקבלה (עץ חיים, שער העיבור, פרק א, כפי שמצוין בהערת קה״ת) עוסקת בעיבור שני לאחר הלידה: לפני שאפשר לקבל מוחין דגדלות, יש לשוב תחילה לביטול מוחלט.
דהיינו שלאחר שהיו לו מוחין והי׳ [והיה] יכול להשפיע לזולתו. עתה מתכלל בבחי׳ עבור בתכלית הבטול (ונעשה בחי׳ אלם כנ״ל) כדי שע״י בטול זה יומשך לו אח״כ מוחין דגדלות מא״ס ב״ה.
כלומר, לאחר שכבר היו לו מוחין והוא היה יכול להשפיע לאחר, הוא נכלל כעת בבחינת עיבור, בביטול מוחלט (ונעשה אילם, כנ״ל), כדי שעל ידי ביטול זה יימשכו אליו לאחר מכן מוחין דגדלות מאין סוף ברוך הוא.
מי שכבר יש לו מוחין והוא יכול להשפיע לאחרים נכנס כעת שוב לעיבור, בביטול מוחלט, ושוב נעשה ״אילם״; כך מתאפשר להמשיך אליו מוחין דגדלות מאין סוף.
והנה כ״ז [כל זה] הי׳ [היה] עבודת השבטי׳ [השבטים] שהן בעולם הבריאה (לבד מיוסף שהוא מאצי׳ כדלקמן אי״ה [אם ירצה השם]) והם מרכבה לבחי׳ מל׳ דאצי׳
והנה, כל זה היה עבודת השבטים, שהם בעולם הבריאה (מלבד יוסף, שהוא מאצילות, כפי שיתבאר בהמשך, אם ירצה ה׳), והם מרכבה לבחינת מלכות דאצילות.
העלאת מ״ן (מים נוקבין) המתוארת עד כה הייתה עבודת השבטים, שנשמותיהם מושרשות בבריאה והם משמשים ״מרכבה״ — כלי הכפוף לחלוטין למי שרוכב עליו — למלכות דאצילות. יוסף הוא היוצא מן הכלל: שורשו באצילות, כפי שיסביר המאמר בהמשך.
והוא כענין י״ב בקר שהיו בים של שלמה2 שהן י״ב בחי׳ שבראש הבריאה והים עומד עליהם הוא בחי׳ מל׳ דאצי׳.
והדבר דומה לשנים עשר השוורים שהיו בים שלמה: הם שנים עשר המדרגות שבראש הבריאה, והים העומד עליהם הוא בחינת מלכות דאצילות.
האגן הגדול של שלמה, ״הים״, עמד על שנים עשר שוורים. השוורים הם שנים עשר המדרגות שבראש הבריאה — השבטים — והים הנשען עליהם הוא מלכות דאצילות.
ולזאת עיקר עבודתם והעלאת מ״ן [מיין נוקבין] מהבירורים שביררו בבי״ע היה מגיע עד המל׳ דאצי׳ ולשם הי׳ [היה] נכלל בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין].3
לכן עיקר עבודתם והעלאת מ״ן מן הבירורים שביררו בבריאה, ביצירה ובעשיה הגיעו עד מלכות דאצילות, ושם נכללו בבחינת מ״ן.
לכן עבודת השבטים, שבה העלו את הניצוצות המזוככים משלושת העולמות התחתונים, הגיעה עד מלכות דאצילות ולא למעלה מכך; שם נכללו הניצוצות כמ״ן.
הפסקה מזהה את קשירת האלומות של האחים כעבודה ששורשה בבריאה ומגיעה עד מלכות דאצילות, ולשם כך נדרשת תחילה ״התעברות שנייה״ של ביטול.
רעיון העיבור השני מלמד שכל צמיחה אמיתית למדרגה גבוהה יותר מחייבת תחילה חזרה לביטול, גם לאחר שהאדם כבר נעשה ״משפיע״.
מראי מקומות
- 1עבור שני לאחר הלידה כמ״ש בע״ח · שער העיבור פ״א.
- 2כענין י״ב בקר שהיו בים של שלמה · ראה לקמן קג, א.
- 3שו״ה לו — מא״ס ב״ה · באוה״ת שם נוסף: (וגם דמיון לבחי׳ אלמים הנ״ל הוא מ״ש במ״א בענין שהי׳ משה כבד פה לפי שהי׳ בבחי׳ ביטול ונחנו מ״ה לא יכול להיו׳ יש להשפיע וכעין זה ה״ע בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת מצד הביטול שלמעלה מהשפעה).
הבירור השני מלמעלה ¶23–27
23וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כנ״ל. אמנם ידוע שהמ״ן [שהמיין נוקבין] אע״פ [אף על פי] שכבר נכלל כח, בבבחי׳ מל׳ עדיין הוא צריך בירור שני ע״י המ״ד [המיין דוכרין].
וזהו ״מאלמים אלומים בתוך השדה״, כפי שהוסבר לעיל. ואולם ידוע שמ״ן (מיין נוקבין, מים נקביים), אף שכבר נכללו בבחינת מלכות, עדיין זקוקים לבירור שני באמצעות מ״ד (מיין דוכרין, מים זכריים).
הפסוק הפותח מובא כאן שוב. אולם המ״ן, שכבר הגיעו למלכות, עדיין זקוקים לבירור שני הבא מלמעלה באמצעות המ״ד — ההמשכה מלמעלה הנענית להתעוררות מלמטה.
והוא שנמשך מ״ד [מיין דוכרין] דז״א לברר המ״ן [המיין נוקבין] דנוק׳ [דנוקבא] וזהו ענין יחוד זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא].
כלומר, מ״ד של ז״א נמשך כדי לברר את המ״ן של נוקבא, וזהו יחוד ז״א ונוקבא.
המ״ד של ז״א נמשך כדי לברר את המ״ן של נוקבא; זהו יחוד ז״א ונוקבא, הפרצופים הזכרי והנקבי של אצילות.
והענין כי אע״פ [אף על פי] שנתבררו הנצוצות ונכללו בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] שהוא בחי׳ בטול לאלקות כנ״ל עכ״ז [עם כל זה] א״א להם להתייחד ממש באלקותו ית׳ (כמו שהיו קודם שבה״כ [שבירת הכלים] שהיו בחי׳ אלקות ממש מי״ס [מי׳ ספירות] דתהו) עד שיומשך עליהם גילוי שם מ״ה [שם מ״ה] דאצי׳ ועי״ז יתבררו בירור שני והוא העיקר.
ההסבר הוא: אף שהניצוצות התבררו ונכללו בבחינת מ״ן, שהיא בחינת ביטול לאלקות, כפי שהוסבר לעיל, בכל זאת אין הם יכולים להתייחד ממש באלקותו ית׳ (כפי שהיו לפני שבירת הכלים, כשהיו אלקות ממש, מעשר הספירות דתהו), עד שתימשך עליהם התגלות שם מ״ה דאצילות; באמצעותה הם יתבררו בירור שני, והוא העיקר.
גם לאחר שהניצוצות התבטלו, עדיין אין הם יכולים להתייחד ממש עם האלקות כפי שהיו לפני שבירת הכלים, כשנכללו בעשר הספירות דתהו והיו אלקות ממש. לשם כך צריכה להימשך עליהם התגלות שם מ״ה דאצילות, היסוד של תיקון; הבירור השני הזה הוא העיקר.
יען בחכ׳ [בחכמה] דוקא אתברירו1 שהוא בחינת המ״ד [המיין דוכרין] כי הבירור הראשון הי׳ [היה] רק שיהי׳ [שיהיה] בהם בחי׳ בטול היש
שהרי ״בחכ' דוקא אתברירו״, וזו בחינת מ״ד; שכן הבירור הראשון נועד רק לכך שתהיה בהם בחינת ביטול היש,
האמירה ״בחכ' דוקא אתברירו״, וההדגשה כאן על ״דוקא״, מלמדת שהבירור המכריע נעשה באמצעות חכמה, שהיא בחינת מ״ד. הבירור הראשון השיג רק ביטול של תחושת היש שבהם.
וזהו רחוק עדיין מאלהות מאד דאיהו וגרמוהי חד שהם בבחי׳ בטול אמיתי אלא ע״י שנמשך בהן בחי׳ מ״ד [מיין דוכרין] שהוא הארת שם מ״ה [שם מ״ה] לבררם אז נכללו בבטול אמיתי באלקו׳.
וזה עדיין רחוק מאוד מאלקות, שבה ״איהו וגרמוהי חד״ (הוא וכליו אחד), והם בבחינת ביטול אמיתי. אלא רק כאשר נמשכת לתוכם בחינת מ״ד, שהיא הארת שם מ״ה, כדי לבררם, הם נכללים בביטול אמיתי באלקות.
ביטול כזה עדיין רחוק מאוד מאצילות, שבה ״איהו וגרמוהי חד״ (הוא וכליו אחד), בביטול אמיתי. רק כאשר אור שם מ״ה נמשך לתוכם, הם נכללים בביטול אמיתי בתוך האלקות.
הפסקה מציגה את הבירור השני: לאחר שהניצוצות עולים מלמטה, נדרשת המשכה מלמעלה — שם מ״ה, בחינת חכמה — כדי לברר אותם שוב, עד שיתאחדו ממש עם ה׳.
בשיטת האריז״ל, שם ב״ן (52) מסמל את העולם השבור של תהו ואת צד המקבל, ואילו שם מ״ה (45) מסמל את האור החדש של תיקון, המתקן אותו. המאמר מקביל בין הבחינות האלה לבין מ״ן ומ״ד, ולבין הבירור הראשון והשני.
מראי מקומות
- 1בחכמה דוקא אתברירו · נסמן לעיל טז, ד.
24וכמשל באדם שמברר בירורים ע״י שאוכל ושותה ואח״כ מתפלל באהוי״ר [באהבה ויראה] ע״י כח זה שאכל ושתה שנמצא נכללו החיות של המאכלים והמשקים שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים] בבחי׳ האוי״ר [האהבה ויראה] שלו
הדבר דומה לאדם שמברר בירורים באמצעות אכילה ושתייה, ולאחר מכן מתפלל באהבה וביראה בכוח שקיבל מן המאכל והמשקה שאכל ושתה. כך נכללת באהבה וביראה שלו החיות שבמאכלים ובמשקים שנפלו בשבירת הכלים.
שני הבירורים מקבילים לעבודת האדם. כאשר אדם אוכל ושותה, ואחר כך מתפלל באהבה וביראה בכוח שהעניקו לו המאכל והמשקה, החיות שבמזון, שנפלה בשבירה, נכללת באהבה וביראה שלו.
ועכ״ז [ועם כל זה] הוא עדיין רחוק ממהו׳ אחד האמת אלא כשע״י העלאת מ״ן [מיין נוקבין] דאוי״ר [דאהבה ויראה] שלו נמשכו לו דו״ר [דחילו ורחימו] מלמעלה מאת ה׳ שתפול עליו אימה כו׳ אז יוכללו באוי״ר [באהבה ויראה] זו שנמשכי׳ [שנמשכים / שנמשכין] מלמעלה מבחי׳ אלקות ממש ועד״ז הוא בירור שני דמ״ד [דמיין דוכרין].
ובכל זאת, הדבר עדיין רחוק ממהותו של האחד האמיתי. רק כאשר, באמצעות העלאת מ״ן (מיין נוקבין [התעוררות מלמטה]) של האהבה והיראה שלו, נמשכות אליו מלמעלה, מאת ה׳, אהבה ויראה, כך ש״שתפול עליו אימה״ וכו׳ — אז נכללים הניצוצות שהתבררו באהבה וביראה זו, הנמשכות מלמעלה מבחינת אלוקות ממש. וכך גם הבירור השני, של מ״ד (מיין דכורין [השפעה מלמעלה]).
אף על פי כן, אהבה ויראה של נברא עדיין רחוקות מהאחד האמיתי. רק כאשר האהבה והיראה שלו עולות כמ״ן, ונמשכות עליו מלמעלה אהבה ויראה מאת ה׳ — בבחינת ״שתפול עליו אימה״ — נכללים הניצוצות שהתבררו באהבה ויראה שהן אלוקות ממש. זהו הבירור השני, באמצעות מ״ד.
האכילה ולאחריה התפילה מבררות את ניצוצות המזון ומכלילות אותם באהבה וביראה של האדם — זהו הבירור הראשון. אהבה ויראה שה׳ ממשיך מלמעלה משלימות את הבירור — וזהו הבירור השני.
25ואפי׳ [ואפילו] ר״ע [רבי עקיבא] שיצתה נשמתו באחד1 עכ״ז [עם כל זה] הרי מס״נ [מסירות נפש] של הנברא רחוק עדיין מאלקות אלא שנמשך עליו הארה מבחי׳ אחד האמת ואז נכלל מס״נ [מסירות נפש] שלו בבחי׳ אחד ממש.
גם אצל רבי עקיבא, שנשמתו יצאה באמירת ״אחד״, מסירות הנפש של נברא עדיין רחוקה מאלקות; אלא שנמשכה עליו הארה מבחינת האחד האמיתי, ואז נכללה מסירות הנפש שלו בבחינת אחדות ממש.
גם רבי עקיבא, שמסר את נפשו כשמילת ״אחד״ של שמע על שפתיו, היה נברא, ומסירות הנפש של נברא עדיין רחוקה מאלקות. היא נכללה באחדות ממש רק משום שהארה מן האחד האמיתי נמשכה עליו.
וזהו ענין למהוי אב״א [אחד באחד]2 שבחי׳ א׳ דיחו״ת [דיחודא תתאה] בטול היש נכלל ביחו״ע [ביחודא עילאה] בטול אמיתי כו׳.
זהו עניין ״למהוי אב״א״: האחד שביחודא תתאה, ביטול היש, נכלל ביחודא עילאה, ביטול אמיתי וכו׳.
הביטוי שבזהר ״למהוי אב״א״ מתאר זאת: האחד שביחודא תתאה, כלומר ביטול העצמי של הנברא, נכלל ביחודא עילאה, כלומר בביטול אמיתי, שבו אין מציאות מלבד ה׳.
גם מסירות הנפש האנושית הנעלית ביותר היא אחדות ״תחתונה״; היא נעשית לאחדות אמיתית רק כאשר אור מלמעלה כולל אותה באחדות ״עליונה״.
מראי מקומות
- 1ר״ע שיצתה נשמתו באחד · Berakhot 61b:9
- 2למהוי אב״א · Zohar II, 135a
26ובחי׳ מ״ד [מיין דוכרין] זה הנמשך לברר המ״ן [המיין נוקבין] דנוק׳ [דנוקבא] זהו מדרגת יוסף הצדיק שהוא בחי׳ ונהר יצא מעדן להשקות את הגן1 שהגן הוא בחי׳ מל׳ ועד שם נמשך בחי׳ נהר הנביעה מאא״ס [מאור אין סוף] ב״ה
בחינה זו של מ״ד [מים דוכרין, מים זכריים], הנמשכת כדי לברר את המ״ן [מים נוקבין, מים נקביים] של נוקבא, היא מדרגתו של יוסף הצדיק, שהוא בחינת ״ונהר יצא מעדן להשקות את הגן״. הגן הוא בחינת מלכות, ועד לשם נמשכת זרימת הנהר מאור אין סוף, ברוך הוא;
ההמשכה היורדת של מ״ד היא בחינת יוסף הצדיק, המקביל ל״ונהר יצא מעדן להשקות את הגן״. הגן הוא מלכות דאצילות, והנהר, שהוא זרימה מאור אין סוף, מגיע עד הגן.
והוא בחי׳ הארת הקו״ח [הקו וחוט] ושם מסתיים ואינו נמשך בבי״ע לכך הם עלמא דפרודא ומשם יפרד כו׳.
זוהי הארת הקו והחוט, ושם היא מסתיימת ואינה נמשכת לבריאה, יצירה ועשיה. לכן הם בבחינת «עלמא דפרודא», ועליהם נאמר ״ומשם יפרד כו׳״.
זרימה זו היא הארת הקו והחוט, קו האור הנמשך מאור אין סוף. היא מסתיימת במלכות דאצילות ואינה נמשכת הלאה לשלושת העולמות התחתונים, ולכן הם בבחינת «עלמא דפרודא», כמאמר ״ומשם יפרד כו׳״.
אלא שיוסף הוא צדיק שמקשר וממשיך הארת אא״ס [אור אין סוף] בבי״ע והיינו ע״י שהנבראים נכללים בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] בהמל׳ דאצי׳ כנ״ל ויוסף ממשיך הארת אא״ס [אור אין סוף] ב״ה במל׳ לברר את המ״ן [המיין נוקבין] בירור שני שיהיו נכללים באלקותו ממש כנ״ל
אלא שיוסף הוא צדיק שמחבר וממשיך את הארת אור אין סוף לבריאה, יצירה ועשיה. כלומר, הנבראים נכללים בבחינת מ״ן במלכות דאצילות, כמבואר לעיל, ויוסף ממשיך את הארת אור אין סוף, ברוך הוא, במלכות כדי לברר את המ״ן בבירור שני, כך שייכללו באלקותו ממש, כמבואר לעיל.
יוסף, לעומת זאת, הוא הצדיק שמחבר בין העולמות וממשיך את אור אין סוף גם לבריאה, יצירה ועשיה. הדבר נעשה באמצעות הנבראים הנכללים כמ״ן במלכות דאצילות: יוסף ממשיך את האור למלכות כדי לברר אותם פעם שנייה, וכך הם נכללים באלקות ממש.
והארה זו היא בחי׳ הארת הקו וחוט דאא״ס [דאור אין סוף] וזהו בחי׳ ונהר יצא להשקות כו׳ כנ״ל.
הארה זו היא בחינת הארת הקו והחוט של אור אין סוף, וזוהי בחינת ״ונהר יצא להשקות כו׳״, כמבואר לעיל.
האור הזה הוא הקו והחוט של אור אין סוף, הנהר היוצא להשקות את הגן.
יוסף הוא הצינור של ״ונהר יצא מעדן״, אור אין סוף שבדרך כלל מסתיים במלכות דאצילות; באמצעותו הוא מגיע אל הניצוצות שעלו מלמטה ומשלים את בירורם.
בקבלה מזהים את יוסף עם יסוד, הספירה שמחברת את הספירות העליונות למלכות; לכן הוא זה שעליו נאמר ״להשקות את הגן״.
מראי מקומות
- 1ונהר יצא מעדן להשקות את הגן · Genesis 2:10
27ונמצא מדרגת הבירור דיוסף הוא למעלה מעלה מהבירור של השבטים שבירור של השבטים הוא שמעלים מ״ן [מיין נוקבין] במל׳ דאצי׳ ועדיין לא נהפך לאלהות ממש עד שיוסף ממשיך המ״ד [המיין דוכרין]
נמצא שמדרגת הבירור של יוסף גבוהה בהרבה ממדרגת הבירור של השבטים. בירור השבטים הוא שהם מעלים מיין נוקבין [מ״ן, מים נקביים] למלכות דאצילות, אך הדבר עדיין אינו נהפך לאלוקות ממש עד שיוסף ממשיך את המיין דוכרין [מ״ד, מים זכריים],
בירורו של יוסף גבוה אפוא בהרבה מזה של השבטים. הם מעלים מיין נוקבין למלכות דאצילות, אך מה שהם מעלים עדיין אינו נהפך לאלוקות ממש עד שיוסף ממשיך את המיין דוכרין.
שהוא הארת אא״ס [אור אין סוף] שמלובש בחכמה שזהו ונהר יצא מעדן כו׳ ובחכמה אתברירו בירור ב׳ ואזי נכלל המ״ן [המיין נוקבין] באלקות ממש שהיא התכללות יחו״ת [יחודא תתאה] ביחו״ע [ביחודא עילאה] כנ״ל.
שהוא הארת אור אין סוף המלובשת בחכמה; זהו ״ונהר יצא מעדן כו׳״. ״בחכמה אתברירו״ — הבירור השני; ואז המיין נוקבין נכללים באלוקות ממש, וזוהי התכללות יחודא תתאה ביחודא עילאה, כפי שהוסבר לעיל.
המיין דוכרין הם אור אין סוף המלובש בחכמה, ״ונהר יצא מעדן כו׳״. באמצעות חכמה מתרחש הבירור השני, והמיין נוקבין נכללים באלוקות ממש: היחודא תתאה נכללת ביחודא עילאה.
הפסקה מסכמת את ההשוואה: בירורם של השבטים מעלה את הניצוצות, ואילו בירורו של יוסף ממשיך אליהם אלוקות ומשלים את אחדותם עם ה׳.
האלומים משתחווים ¶28–33
28והיינו מ״ש והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה שהוא הבירורים מבי״ע להעלותן בבחי׳ מ״ן [מיין נוקבין] במל׳ כנ״ל.
זהו שנאמר: ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״ — אלה הבירורים מעולמות בריאה, יצירה ועשיה, כדי להעלותם בבחינת מ״ן [מיין נוקבין; התעוררות מלמטה] אל מלכות, כפי שהוסבר לעיל.
התמונה הראשונה בחלום, ״והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה״, היא הבירור הראשון: האחים מעלים את הניצוצות מהעולמות התחתונים כמ״ן אל מלכות.
ויוסף עצמו בירר בירור זה הראשון ג״כ אף ששרשו משם מ״ה [שם מ״ה] דאצי׳ שהוא בחי׳ המ״ד [המיין דוכרין]1 אעפ״כ [אף על פי כן] מאחר שנתלבש למטה בגוף היה צריך לברר בירור זה התחתון ג״כ כשאר אחיו
גם יוסף עצמו בירר את הבירור הראשון הזה. אף ששורשו בשם מ״ה דאצילות, שהוא בחינת מ״ד [מיין דוכרין; השפעה מלמעלה], בכל זאת, מכיוון שהתלבש למטה בגוף, היה עליו לברר גם את הבירור התחתון הזה, כמו שאר אחיו.
גם יוסף השתתף בבירור הראשון הזה. שורשו בשם מ״ה דאצילות, מקור המ״ד, אך מכיוון שנפשו התלבשה בגוף גשמי, גם הוא נדרש לעסוק בבירור התחתון, כמו אחיו.
וזהו והנה אנחנו מאלמים כו׳ שכולנו שוים בזה להעלות מ״ן [מיין נוקבין] במל׳.
זהו פירוש ״והנה אנחנו מאלמים כו׳״: כולנו שווים בכך, בהעלאת מ״ן אל מלכות.
לכן נאמר בחלום ״והנה אנחנו מאלמים״: בהעלאת מ״ן כולם שווים, ובכללם יוסף.
אלא שלאחר בירור זה והנה קמה אלומתי2 כו׳ שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ״ה [שם מ״ה] דאצי׳ שעי״ז מדרגתו הוא להוריד מ״ד [מיין דוכרין] לברר בירור שני את המ״ן [המיין נוקבין] שכבר העלו במל׳.
אלא שלאחר בירור זה נאמר: ״והנה קמה אלומתי כו׳״, שכן יש בו מעלה יתרה מצד שורשו בשם מ״ה דאצילות; משום כך מדרגתו היא להוריד מ״ד, כדי לברר בבירור שני את המ״ן שכבר העלו במלכות.
אבל לאחר העבודה המשותפת הזאת באה האמירה ״והנה קמה אלומתי״: ליוסף יש ממד נוסף, הנובע משורשו בשם מ״ה, המאפשר לו להוריד מ״ד, שמברר בירור שני את מה שהאחים העלו.
כעת מוסברים שני חלקי חלומו של יוסף: כל האחים שותפים לבירור הראשון, אך רק אלומתו של יוסף מתוארת במילים ״והנה קמה אלומתי״ ומביאה את הבירור השני.
מראי מקומות
- 1ששרשו משם מ״ה דאצי׳ שהוא בחי׳ המ״ד · אוה״ת שמות ע׳ יד מציין לכאן.
- 2והנה קמה אלומתי · Genesis 37:7
29ובירור זה אין בכח שאר השבטים שהן בבריאה כו׳ שלמטה מטה מאצי׳. וזהו תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי1 בבחי׳ בטול ממש
הבירור הזה אינו בכוחם של שאר השבטים, שהם בבריאה וכו׳, הרחק למטה מאצילות. וזהו ״תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי״ — בביטול ממש.
שאר השבטים, ששורשם בבריאה, הרחק למטה מאצילות, אינם יכולים להביא לידי הבירור השני. לכן בחלום אלומותיהם סובבות את אלומתו של יוסף ומשתחוות לה: הן מתבטלות לפניו.
כי בלעדי המ״ד [המיין דוכרין] דיוסף לא נכלל המ״ן [המיין נוקבין] שלהם באלקות ממש רק שע״י המ״ד [המיין דוכרין] דיוסף שמבררם בירור ב׳ שיוכללו בביטול אמיתי דמ״ה [דשם מ״ה]
שכן בלי המ״ד של יוסף — מיין דוכרין [מים זכריים] — המ״ן שלהם — מיין נוקבין [מים נקביים] — לא היו נכללים באלקות ממש; רק באמצעות המ״ד של יוסף, שמברר אותם בבירור השני, הם יכולים להיכלל בביטול האמיתי של מ״ה,
בלי המ״ד של יוסף, מה שהעלו האחים לא היה נכלל באלקות ממש. רק הבירור השני שלו מביא אותו לביטול האמיתי של שם מ״ה.
וזהו ותשתחוין כו׳ ואז הוא שנכללו באלקות כנ״ל (ועמ״ש בענין ב׳ בירורים אלו ע״פ ואלה שמות):2
וזהו ״ותשתחוין״ וכו׳: אז הם נכללים באלקות, כנ״ל. (וראו מה שנתבאר בעניין שני הבירורים הללו על הפסוק ״ואלה שמות״.)
השתחוויית האחים היא הרגע שבו עבודתם נכללת באלקות. הסוגריים מפנים לדיון מפורט יותר בשני הבירורים במאמר על ״ואלה שמות״, הפותח את ספר שמות.
השתחוויית אלומותיהם של האחים מבטאת את השלמת הבירור שלהם, המתאפשרת רק באמצעות יוסף.
מראי מקומות
- 1תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי · Genesis 37:7
- 2ע״פ ואלה שמות · ראה לקמן מט, ג. באוה״ת בראשית כרך ו תתרפד, א במקום מראה מקום זה נמצא ”ע״פ הזהר וישב דקפ״א אך אל הפרוכת כו׳ ובשאר דוכתי”.
30והנה להבין ביאור ענין ותשתחוין לאלומתי. גם ענין החלום השני השמש והירח כו׳ משתחוים לי1 שהדברים מגיעים ליעקב וכמ״ש ואביו שמר2 כו׳.
כעת, כדי להבין את ביאור העניין ״ותשתחוין לאלומתי״, וכן את עניינו של החלום השני, ״השמש והירח כו' משתחוים לי״, שהדברים נוגעים ליעקב, כפי שנאמר: ״ואביו שמר [את העניין] כו'״:
מועלות כאן שתי שאלות על השתחוואה: אלומות האחים משתחוות לאלומתו של יוסף, ובחלום השני השמש והירח משתחווים אליו. החלום השני נוגע ליעקב, ולכן נאמר בפסוק ״ואביו שמר כו׳״, כלומר, אביו שמר את הדבר בלבו.
איך יתכן שיעקב שהוא למעלה במדרגה מיוסף כי הוא בחי׳ גוף ויוסף בחי׳ ברית ואע״ג [ואף על גב] דגוף וברית כחדא מ״מ כח, גהוא גבוה כו׳ א״כ איך ישתחוה ליוסף וזה תמוה.
כיצד ייתכן שיעקב, שמדרגתו גבוהה מזו של יוסף, ישתחווה ליוסף? יעקב הוא בחינת הגוף [תפארת], ויוסף הוא בחינת הברית [יסוד]; ואף ש״גוף וברית כחדא״, מכל מקום יעקב גבוה יותר וכו׳. אם כן, כיצד ישתחווה ליוסף? הדבר תמוה.
כיצד ייתכן שיעקב ישתחווה ליוסף? על פי הקבלה, יעקב הוא תפארת, ״גוף״ הספירות, ואילו יוסף הוא יסוד, ״ברית״. אף ש״גוף וברית כחדא״, הגוף עדיין גבוה יותר, ולכן השתחוואתו של יעקב נראית בלתי אפשרית.
אך הענין כי השתחוואה כוללת ב׳ בחי׳.3 הא׳ בחי׳ בטול שבטל ומשתחוה כו׳ כמו וצבא השמים לך משתחוים45 שהם מתבטלים כו׳. הב׳ הוא ענין המשכה שמרכין ראשו וממשיכו למטה.
אלא שהעניין הוא שבהשתחוואה כלולות שתי בחינות. הראשונה היא בחינת ביטול: האדם מתבטל ומשתחווה וכו׳, כמו ״וצבא השמים לך משתחוים״, מפני שהם מתבטלים וכו׳. השנייה היא עניין ההמשכה: האדם מרכין את ראשו וממשיך [אותו] כלפי מטה.
התשובה היא שלהשתחוואה יש שני היבטים. היא ביטול, כפי שנאמר ״וצבא השמים לך משתחוים״, כלומר, צבא השמים מתבטל; והיא גם המשכה: הרכנת הראש כלפי מטה מושכת דבר מה למטה.
הפסקה שואלת מדוע מי שמדרגתו גבוהה יותר, יעקב, ישתחווה למי שמדרגתו נמוכה יותר, יוסף, ומשיבה שהשתחוואה פירושה לא רק ביטול אלא גם המשכה.
מראי מקומות
- 1החלום השני השמש והירח כו׳ משתחוים לי · Genesis 37:9
- 2ואביו שמר · Genesis 37:11
- 3השתחוואה כוללת ב׳ בחי׳ · ראה לקמן בד״ה יביאו לבוש מלכות, צא, א. ובאוה״ת פ׳ תרומה ד״ה ועשו לי מקדש ע׳ א׳תכח. סה״מ תרל״ב ע׳ עד.
- 4וצבא השמים לך משתחוים · נחמי׳ טו, ו.
- 5וצבא השמים לך משתחוים · Nehemiah 9:6
31ובאמת הא בהא תליא שע״י הבטול גורם ההמשכה כו׳. וכן ידוע ג״כ מהשתחוואה שבש״ע [שבשמונה עשרה] באמרו בא״י [ברוך אתה ה׳] שהוא בחי׳ בטול וגם המשכה ע״י שמרכין ראשו וממשיך מבחי׳ ברוך בבחי׳ אתה כמבואר בפע״ח [בפרי עץ חיים].1
ובאמת, שני הדברים תלויים זה בזה, שכן הביטול גורם להמשכה וכו׳. הדבר ידוע גם מן ההשתחוואה בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים ״בא״י״: יש בה ביטול וגם המשכה, שכן מרכינים את הראש וממשיכים מבחינת ״ברוך״ לבחינת ״אתה״, כמבואר בפרי עץ חיים.
שתי הבחינות תלויות זו בזו: הביטול הוא שמביא להמשכת האור למטה. כתבי האריז״ל (פרי עץ חיים) מסבירים זאת בהשתחוואה בתפילת העמידה בעת אמירת ״בא״י״: האדם מבטל את עצמו, ובאמצעות הרכנת הראש ממשיך את האור מן הבחינה הנסתרת של ״ברוך״ אל הבחינה הגלויה של ״אתה״.
הביטול וההמשכה באים יחד, כפי שמראה ההשתחוואה בתפילת העמידה.
חסידות דורשת את ״ברוך״ כקשור להמשכה — הורדת האור מלמעלה למטה — בדומה להברכה (הרכבת ענף בצמח). ההשתחוואה בתפילת העמידה ממשיכה את האור שלמעלה מגדרי העולם אל ״אתה״ — אל ה׳ כפי שאנו פונים אליו וכפי שהוא מתגלה.
מראי מקומות
- 1ברוך בבחי׳ אתה כמבואר בפע״ח · ראה שער העמידה.
32ועד״ז יובן ענין ותשתחוין לאלומתי. כי הנה השבטים כשהעלו מ״ן [מיין נוקבין] במלכות וצריכים לעורר המשכת מ״ד [מיין דוכרין] דאצילות שעי״ז עיקר הבירור.
כך יובן גם עניין ״ותשתחוין לאלומתי״. כאשר השבטים העלו מ״ן (מיין נוקבין, התעוררות מלמטה) למלכות, היה עליהם לעורר את המשכת מ״ד (מיין דוכרין, השפעה מלמעלה) מאצילות, שבאמצעותה נעשה עיקר הבירור.
כאן מוסבר עניין ההשתחוואה של האחים. לאחר שהעלו מ״ן למלכות, היה עליהם לעורר את המשכת מ״ד של יוסף מאצילות, שמביאה את עיקר הבירור.
ובאמת אין המ״ד [המיין דוכרין] נמשך אלא לאחר שיש העלאת מ״ן [מיין נוקבין] כי לית ברכתא שריא באתר ריקניא1 רק כשיש כלי אז שורה האור והמ״ן [והמיין נוקבין] הוא כלי להמ״ד [להמיין דוכרין].
ובאמת, מ״ד נמשך רק לאחר העלאת מ״ן, שהרי ״לית ברכתא שריא באתר ריקניא״: האור שורה רק כשיש כלי, והמ״ן הוא הכלי למ״ד.
מ״ד נמשך רק לאחר שמ״ן עולה, משום שכפי שאומר הזהר, ״לית ברכתא שריא באתר ריקניא״. האור שורה רק במקום שיש בו כלי, והמ״ן הוא הכלי למ״ד.
לכן כדי לעורר המשכת מ״ד [מיין דוכרין] דיוסף היה צ״ל תחלה העלאת מ״ן [מיין נוקבין] דהשבטים בבחינת בטול לעורר המשכה זו. גם יובן זה ממשל גשמי בזיוג זכר ונקבה שאין קישוי אלא לדעת.2
לכן, כדי לעורר את המשכת מ״ד של יוסף, היה על השבטים להעלות תחילה מ״ן מתוך ביטול, כדי לעורר המשכה זו. הדבר יובן גם ממשל גשמי: בזיווג של זכר ונקבה, ״אין קישוי אלא לדעת״.
לכן היה על העלאת המ״ן של האחים, מתוך ביטול, לבוא תחילה כדי לעורר את מ״ד של יוסף. אדמו״ר הזקן מצביע על הקבלה לכך בזיווג הגשמי של איש ואישה, ומביא את דברי הגמרא שההתעוררות תלויה בכוונה מודעת.
השתחוואת האחים מבטאת את העלאת המ״ן מתוך ביטול. העלאה זו יוצרת כלי המעורר את המשכת מ״ד של יוסף.
מראי מקומות
- 1לית ברכתא שריא באתר ריקניא · Zohar II, 155a
- 2שאין קישוי אלא לדעת · Yevamot 53b:11–13
33וכשהנקבה עורכת שולחנה אז נתעורר תאות הזכר כו׳. וזהו והנה תסובינה אלומותיכם שעשו הכלי והעלאת מ״ן [מיין נוקבין] ותשתחוין לאלומתי.
וכאשר הנקבה עורכת את שולחנה, מתעוררת תשוקתו של הזכר וכו׳. וזהו ״והנה תסובינה אלומותיכם״ — הם יצרו את הכלי ואת העלאת מ״ן (מיין נוקבין), ״ותשתחוין לאלומתי״.
המשל נמשך כאן בלשון מעודנת: כאשר האישה ״עורכת את שולחנה״, מתעוררת תשוקתו של הגבר. כך גם אלומות האחים ״והנה תסובינה אלומותיכם״ — הן יצרו את הכלי באמצעות העלאת מ״ן, והשתחוו ל״ותשתחוין לאלומתי״.
ובהשתחואה זו עשו ב׳ בחי׳ א׳ הבטול שלהם לאור א״ס הב׳ שעי״ז עשו ג״כ ההמשכה שיומשך המ״ד [המיין דוכרין]
ובהשתחוויה זו עשו שני דברים: ראשית, ביטול שלהם לאור אין סוף; ושנית, שבאמצעות כך הם גם פעלו את ההמשכה, כדי שיימשך המ״ד (מיין דכורין),
להשתחוויה שלהם היו שני היבטים: ביטול לאור אין סוף, ובאמצעותו גם המשכה של המ״ד.
דהיינו שיומשך הארת הא״ס בבחי׳ יוסף והמשכה זו שעשו הם היינו שיומשך בחי׳ האו״פ [האור פנימי] ביוסף. ואמנם השתחואה דיעקב היה רק ענין המשכה לבדה שהמשיך בחי׳ המקיף ליוסף כו׳.
כלומר, שהארת אין סוף תימשך בבחינת יוסף; והמשכה זו שפעלו היא שתימשך בחינת האור הפנימי ביוסף. ואולם השתחוויית יעקב הייתה עניין של המשכה בלבד, שכן הוא המשיך ליוסף את בחינת המקיף [האור] וכו׳.
מה שהם המשיכו היה אור אין סוף לתוך יוסף, ובפרט האור הפנימי — אור שנכנס בו ונעשה חלק ממנו. לעומת זאת, השתחוויית יעקב הייתה המשכה בלבד, ומה שהוא המשיך ליוסף היה האור המקיף, שנותר למעלה ומעבר לו.
כך מתיישבות שתי השאלות: השתחוויית האחים היא ביטול שממשיך אור פנימי לתוך יוסף, ואילו השתחוויית יעקב היא המשכה של אור מקיף בלבד, ולכן אין פירושה שיעקב נמוך יותר.
ההבחנה בין אור פנימי לאור מקיף עוברת כחוט השני בחסידות: האור הפנימי נקלט לפי יכולתו של המקבל, ואילו האור המקיף משפיע עליו מעבר ליכולתו. יעקב, שהיה בבחינה גבוהה יותר, יכול היה להעניק ליוסף רק את מה שנעלה ממנו.
טעותם של האחים ¶34–35
34והנה סבת שנאת השבטים ליוסף על חלומותיו כו׳ הוא לפי שהם טעו בדבר א׳.
הנה, הסיבה לכך שהשבטים שנאו את יוסף בגלל חלומותיו וכו׳ היא שהם טעו בדבר אחד.
מדוע האחים שנאו את יוסף בגלל חלומותיו? משום שטעו בדבר אחד.
בהיות כי ידוע בענין ששם עלו שבטים שבטי1 י״ה כו׳. שיש בחי׳ י״ב גבולי אלכסון2 בז״א דאצילות ונק׳ שבטי י״ה שנמשכים מאו״א [מאבא ואימא].
כידוע, בעניין ״שם עלו שבטים שבטי י״ה״ וכו׳, יש בז״א דאצילות שנים עשר גבולי אלכסון, והם נקראים ״שבטי י״ה״ משום שהם נמשכים מאבא ואמא.
הפסוק ״שם עלו שבטים שבטי י״ה״ מתייחס, לפי הקבלה, לשנים עשר ״גבולי אלכסון״ (בספר יצירה, שנים עשר הקווים שבהם נפגשים שניים מששת הכיוונים) שבז״א דאצילות. הם נקראים ״שבטי י״ה״ משום שהם נמשכים מאבא ואמא, חכמה ובינה, שאותיות השם י״ה מייצגות אותן.
שנאת האחים נבעה מטעות בנוגע לשורש הרוחני שלהם, שעל פי הקבלה נמצא בשנים עשר הגבולים של ז״א.
מראי מקומות
- 1ששם עלו שבטים שבטי י״ה · Psalms 122:4
- 2שיש בחי׳ י״ב גבולי אלכסון · בלקו״ת צו יז, א. שמע״צ פ, ד מציין לכאן.
35ולזאת סברו השבטים שלמטה ששרשן משם וא״כ הם במדרגה אחת עם יוסף שכולן שרשן מז״א דאצילות וא״כ אין צריכים לו בשביל המשכת המ״ד [המיין דוכרין]
ולכן סברו השבטים שלמטה ששורשם משם, ואם כן הם במדרגה אחת עם יוסף, שהרי לכולם שורש בז״א דאצילות; ואם כן אינם זקוקים לו כדי להמשיך מ״ד (מים דכורין, השפע הזכרי),
האחים סברו שנשמותיהם באות משנים־עשר הגבולים של ז״א, ולכן הם עומדים במדרגה אחת עם יוסף, ואינם זקוקים לו כדי להמשיך מ״ד.
שהרי כמוהו כמוהם משרש א׳ מבחי׳ ז״א שמשם המשכת המ״ד [המיין דוכרין]. אבל טעו בזה כי אמת ששרשם1 מז״א כנ״ל אבל הם בעצמם למטה בבריאה.
שהרי הוא והם שווים, משורש אחד בבחינת ז״א, שממנו נמשכת מ״ד. אבל בזה טעו: אמת ששורשם מז״א, כפי שנתבאר לעיל, אך הם עצמם למטה, בבריאה.
הם חשבו שהם שווים לו, וששורשם אחד בז״א, שממנו נמשכת מ״ד. טעותם הייתה ששורשם אכן שם, אך הם עצמם נמצאים למטה, בבריאה.
וכנ״ל בענין בחי׳ י״ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה הילכך הם רק המעלים מ״ן [מיין נוקבין] למלכות.
וכפי שנתבאר לעיל בעניין בחינת י״ב בקר, שהים עומד עליהם מלמעלה, לכן הם רק מעלים מ״ן (מים נוקבין, השפע הנקבי) למלכות.
כמו י״ב הבקר שנושאים את הים מעליהם, הם יכולים רק להעלות מ״ן למלכות.
משא״כ יוסף שלמטה הוא עצמו מבחי׳ יסוד דאצילות ממש ולפיכך הוא דוקא הממשיך מ״ד [מיין דוכרין] והם צריכים לו כמו שכתוב והנה תסובינה אלומותיכם2 כו׳ כנ״ל:3
ואילו יוסף, [אפילו] כשהוא למטה, הוא עצמו מבחינת יסוד דאצילות ממש; ולכן דווקא הוא הממשיך מ״ד, והם זקוקים לו, כפי שנאמר: ״והנה תסובינה אלומותיכם״ וכו׳, כפי שנתבאר לעיל.
גם כשהוא למטה, יוסף עצמו הוא מיסוד דאצילות, ולכן דווקא הוא ממשיך מ״ד, והם זקוקים לו, כפי שנאמר בחלום: ״והנה תסובינה אלומותיכם״ וכו׳.
המאמר חותם ביישוב טעותם של האחים: שורש משותף אינו מעיד על מדרגה משותפת; הם נמצאים בבריאה, ואילו יוסף נמצא באצילות, ולכן עבודתם תלויה בו.
מראי מקומות
- 1שו״ה ששרשם · באוה״ת מגוכתי״ק הצ״צ נ׳: שרש שרשם . . אבל הם נשפלו למטה בבריאה.
- 2והנה תסובינה אלומותיכם · Genesis 37:7
- 3אלומותיכם כו׳ כנ״ל · באוה״ת שם נמצא קיצור ואח״כ מעתיק מד״ה ואני נתתי לך שכם אחד מפ׳ ויחי תקס״ג ע״ש. הקיצור. השבה״כ ענין בחי׳ פירוד ופירור הכלי לחלקי׳ רבים ועי״ז מסתלק האור וההשכלה, ושבירה זו הי׳ בנשמו׳ וניצוצו׳ לכן כל מה שירדו למטה נעשה הרבוי יותר. ועבודתינו לברר ולהעלות מטורי דפרודא לבחי׳ אחדו׳ גוי אחד בארץ, וזהו מאלמי׳ אלומין, מהרבה שבולי׳ נעשה אלומה א׳, גם ל׳ אדם מצד הביטול כו׳. וכ״ז הוא העלא׳ מ״ן ביטול היש ועדיין צריך בירור שני ע״י מ״ד לשיתהפך לאלקו׳ ממש וזה הי׳ עבודת יוסף וזהו והנה קמה אלומתי כו׳ וענין ותשתחוין כי השתחוא׳ ביטול וגם עי״ז המשכה מאוא״ס להתלבש במ״ד דיוסף, והשתחוא׳ דיעקב המשכה לבד. ומה שהשבטי׳ שנאו אותו לפי שסברו ששרשם ג״כ מי״ב ג״א דז״א א״כ כמוהו כמוהם וא״צ לו בשביל המ״ד ג״כ אבל האמת שהם י״ב בקר דבריא׳ והוא מיסוד ז״א וזה הי׳ החלומות כנ״ל.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
האדם מברר את הניצוצות שבמזון ובעולם כשהוא אוכל לשם שמים, ולאחר מכן מתפלל באהבה ויראה שנמשכו מכוח האכילה. אולם אהבה ויראה משלו, ואפילו מסירות נפש, נשארות בגדר יחודא תתאה, עד שנמשכת עליהן מלמעלה יראה מלמעלה; עבודתו של האדם מלמטה מכינה את הכלי, בביטול, למתנה שמלמעלה.
שאלות לשיחה
- כיצד המשל של אותיות ״ברוך״ מסביר את משמעותה של ״שבירה״, ומדוע ההיפרדות גורמת להסתלקות האור?
- מדוע ריבוי רפ״ח הניצוצין מסביר את אורכה של הגלות?
- באיזה מובן ביטולם של הניצוצות העולים הוא ״אילם״, וכיצד משל העובר מבהיר זאת?
- מה ההבדל בין הבירור הראשון, של האחים, לבירור השני, של יוסף, וכיצד הדוגמה של אכילה ותפילה ממחישה אותו?
- כיצד שני ההיבטים של ההשתחוויה מיישבים את הקושי בכך שיעקב השתחווה ליוסף?