שיר המעלות בשוב כו׳ היינו כחולמים

המאמר פותח במזמור המתאר את השיבה מן הגלות: כאשר ה׳ ישיב את שבות ציון, ״היינו כחולמים״. אדמו״ר הזקן מגדיר תחילה מהו חלום: הוא מחזיק יחד שני דברים סותרים, כאילו הם שייכים זה לזה. הדבר מתאפשר משום שבשינה השכל, שתפקידו להבחין בין דברים, מסתלק, ורק הדמיון ממשיך לפעול.

הרמב״ם מביא את הדוגמה של דמיון ספינה שטסה באוויר: כוח הדמיון יכול לצרף דברים שאינם יכולים להתקיים יחד. בזמן ערות השכל שולט בדמיון ואינו מאפשר צירופים כאלה, משום שהוא רואה בבירור שמדובר בשני דברים נפרדים שאינם יכולים להיות אחד.

החלום נעשה כעת דימוי לגלות הנפש: ניצוץ האלקות שבאדם כביכול ישן, והמוחין שלו הסתלקו. במצב זה אדם יכול לחיות עם סתירה, ולהקדיש את כל היום לרדיפת רווח אישי, כמתואר אצל הנביא: ״איש לבצועו״, כל אחד פונה לזיתו שלו.

בתפילה, מתוך התבוננות בכך שהכול בטל לפני ה׳ — יחודא עילאה — ובהיות ה׳ נוכח בתוך כל דבר — יחודא תתאה — אדם יכול לחוש אהבה עזה, עד שהנפש רוצה להסיר את ״לבושיה״, כלומר את הגוף, ולדבוק בה׳. אולם לאחר התפילה התחושה דועכת, והוא אינו מבחין בסתירה.

העיסוק ברווח במשך היום מנוגד למה שהרגיש בתפילה, אך הוא מדמה שאפשר להחזיק בשני הדברים יחד, כמו בחלום; למעשה הם רחוקים זה מזה. אדמו״ר הזקן מקדים כעת קושיה: הרי התורה עצמה מצווה, ״שש שנים תזרע שדך״.

גם קריאת שמע מחברת בין עבודת ה׳ ״בכל לבבכם״ לבין ההבטחה למטר ולאיסוף התבואה. כך התורה עצמה קושרת את עבודת היומיום לעבודת ה׳.

התשובה היא שכל אלה נועדו לעבודת ה׳, שכן בכל עניין מענייני העולם הזה יש היבט של עבודת ה׳. שש שנות הזריעה ושנת השמיטה הן שתיהן חלק מעבודה זו.

שש שנות העבודה מייצגות את בירור העולם הגשמי — זיקוק הניצוצות הקדושים הטמונים בו — והשנה השביעית מייצגת את העלאת מה שהתברר אל שורשו. אולם העבודה נחשבת לעבודת ה׳ רק בהתאם לכוונת הלב.

רוב האנשים, לעומת זאת, עובדים פשוט כדי להרוויח את לחמם; לבם אינו רואה בעבודתם בירור של העולם למען ה׳. הביטוי ״לא כן ידמה ולבבו״ שאול מספר ישעיה.

לבם אינו מכוון לכוונה הראויה: כל רצונם הוא למלא את צורכי הגוף, והצרכים האלה נעשים לעיקר חייהם. זהו היפוך שקט של סדרי העדיפויות, ולא חטא גלוי.

הגישה הזאת היא ההפך הגמור ממה שהתעורר בתפילה: אהבה לה׳ בלבד, בלי דבר זר המעורב בה. נמצא שהחזקת שני הדברים יחד דומה לחלום הממזג הפכים.

כעת אדמו״ר הזקן מונע ייאוש. אדם עלול להסיק שאם תפילתו דומה לחלום המחבר בין הפכים, הרי שהרגשות וההתבוננות שלו בתפילה היו רק דמיונות ריקים.

זו הסיבה לחשש: מאחר שהאהבה לה׳ נעלמת לאחר התפילה והוא חוזר לאהוב את גופו, הוא סבור שלא הניח באמת את אהבתו לעצמו אפילו בשעת התפילה. מכאן הוא מסיק שהאהבה לה׳ לבדו שהרגיש לא הייתה אמיתית.

לפי תפיסה זו, תפילתו הייתה רק תמונה דמוית חלום, שחיברה בין שני הפכים: אהבה לה׳ ואהבה לגופו.

שתי האהבות אינן יכולות להתקיים יחד באמת, ולכן נדמה שהצירוף בא מכוח הדמיון, היוצר תמונות כוזבות. אדמו״ר הזקן משיב שההפך הוא הנכון: לבחינת ה״חלום״ הזאת יש שורש נעלה, ויסודה ברום הקדושה העליונה, כפי שיסביר בפסקאות הבאות.

כדי להסביר את שורש החלום, אדמו״ר הזקן מביא את נבואת זכריה, שלפיה ״ביום ההוא״ יהיה שמו של ה׳ אחד. הגמרא שואלת מדוע הדבר יהיה כך רק בעתיד, ומשיבה שכעת השם אינו נקרא כפי שהוא נכתב: השם בן ארבע האותיות נקרא בשם אדנות.

הוא מסביר ששמו של ה׳ עצמו נמצא בגלות, ולכן אינו נקרא כפי שהוא נכתב, אלא מכוסה בשם אחר, כמו בלבוש או בנרתיק. אותה הסתרה החלה על הנשמה חלה גם על השם האלוקי.

בגלות שמו של ה׳ כאילו ישן, והמוחין שלו מסתלקים — ״תלת כלילן״, דימוי קבלי לכך שהמוחין מקופלים בתוך המדות. וכשם שחכמינו אומרים שבשעת השינה הנשמה עולה וממשיכה חיים מלמעלה, כך גם בשינה זו נמשכת חיות עליונה.

המקור העליון הזה הוא בחינת עיגולים, שבה אין מעלה ומטה והכול שווה, נכלל ומאוחד ללא פירוד. דברי חז״ל על מחלוקות בית שמאי ובית הלל — ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ — מראים כיצד דעות מנוגדות יכולות להיות שתיהן אמת בשורשן.

ההתחלקות מופיעה רק כשהאור נמשך כ״קווים״ — מבנה של ימין, שמאל ואמצע: חסד בימין וכן הלאה. בעיגולים אין דבר מתחלק, ודברים המנוגדים זה לזה למטה מתחברים שם יחד.

אחדות העיגולים יכולה להתגלות למטה רק באמצעות שינה והסתלקות המוחין, כלומר בגלות. הפסוק ״אלביש שמים קדרות״ מתאר זאת: ״השמים״, שהם בחינת עיגולים, עטופים בחושך.

החושך הזה הוא העלם והסתר, ודווקא אז מאיר באור מנצנץ מתוך העולם העליון של העיגולים לתוך החלום — כוח הדמיון המחבר ניגודים. הוא יכול לחבר ביניהם משום שבשורשם, בעולם העליון, הם אכן אחד.

הניגוד מופיע רק למטה, כאשר חכמה ודעת מחלקות את האור לקווים, שלכל אחד מהם אופי משלו. שם כל דבר מוגדר כנגד חברו, ולכן הם נעשים נפרדים ורחוקים זה מזה.

מאחר שבחכמה מתחילה ההתחלקות לקווים, אי אפשר לגלות באמצעותה את המדרגה שבה נכללים יחד ניגודים. היא יכולה להופיע רק ב״שינה״ — הסתלקות המוחין שבגלות.

אז האור העליון מאיר, אך בהסתר, כשהוא לבוש בחושך ואינו מתגלה בגלוי. גילוי גלוי בא תמיד באמצעות חכמה ודעת, הפועלות לפי קווים ולכן יוצרות התחלקות.

ישעיהו מבטיח שבעתיד ה׳, המורה, כבר לא יהיה נסתר; המילה ״יכנף״ נגזרת מ״כנף״, פינה של בגד או כיסוי, ולכן פירושה שהוא לא יתכסה עוד. לכן ״ביום ההוא יהיה שמו אחד״: הוא כבר לא יהיה עטוף בנרתיק, ושמו ייקרא כפי שהוא נכתב.

אז ״עין בעין יראו״, בלא דבר שיחצוץ. באותה שעה יאמרו: ״היינו כחולמים״.

זהו פירוש המזמור: בגאולה תתגלה מדרגת החלום, וכולם יכירו ויבינו שהחיות שקיימה אותם לאורך הגלות נמשכה ממדרגת החלום העליונה הזו. מה שנראה בגלות כחלום בלבד יתברר כאורם הנסתר של העיגולים.

משום שמדרגת החלום תתגלה, נאמר ״היינו כחולמים״. הדבר מסביר גם את מעלתם של יעקב ויוסף, שחייהם קשורים לחלומות: מבחינה אחת, מצד שורשו בעיגולים, יוסף נעלה אפילו ממשה, שנבואתו הייתה בגילוי ברור. נדב ואביהוא, בני אהרן, מתוארים כנפש וכרוח — שתי המדרגות התחתונות של הנשמה — של יוסף.

לפי דעה אחת בגמרא, האומרים ״אנחנו טמאים לנפש אדם״ נטמאו בגלל נדב ואביהוא; אדמו״ר הזקן אומר שהכוונה לאביהוא, ואילו נדב, שהיה בבחינת רוח — מדרגה גבוהה יותר — לא גרם לטומאה שדרשה הזאה. הפסוק ״רוח נדיבה״ רומז לשמו של נדב, והפסוק ״נוהג כצאן יוסף״ מלמד שישראל כולם מונהגים באמצעות יוסף.

בגלות ישראל מונהגים באמצעות בחינת יוסף, החלום שמקורו בעולם העיגולים. יוסף נקרא ״בן פורת״, ואותיות ״פורת״ יוצרות גם את המילים ״פותר״ ו״תופר״ — מי שתופר שני דברים זה לזה; לכן יכול היה לפתור חלומות ולחבר את ניגודיהם למשמעות אחת.