ביאור על הנ״ל

מאמר זה הוא ביאור נוסף למאמר שקדם לו, ״יהודה, אתה יודוך אחיך״, שביאר את ברכת יעקב ליהודה לאור לידתם ושמותיהם של ראובן, שמעון, לוי ויהודה. כאן מוצגים אותם רעיונות במונחי הקבלה: הספירות, שלושת הקווים שלהן וסדר תפילות הבוקר.

שנים עשר השבטים מבטאים שתי תנועות: עלייה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. הזוהר מכנה אותן ״עולם הנקבה״, המקבל ועולה מתוך כמיהה, ו״עולם הזכר״, המשפיע וממשיך כלפי מטה.

הסוגריים חוזרים למאמר הקודם על חלומו של יוסף בדבר האלומות. נשמות השבטים באות מבריאה, העולם הראשון שבו קיימת מציאות נפרדת, ותפקידן לעלות לאצילות; אך שורשן באצילות עצמה, בשנים עשר ״גבולי האלכסון״ של ז״א — מונח מספר יצירה המתייחס לשנים עשר הקצוות שבהם נפגשים ששת הכיוונים. הם נקראים ״שבטי י״ה״, על שם אחד משמות ה׳, ומשם נמשכים השבטים כלפי מטה.

הכלל ״באתערותא דלתתא — אתערותא דלעילא״ מיושם כאן על ראובן. גם לראובן יש שני צדדים: עבודת האדם העולה למעלה, והמענה האלוקי היורד מלמעלה; העבודה מלמטה היא שממשיכה את המענה מלמעלה. החלק הבא מסביר כיצד.

שמו של ראובן נדרש כ״ראו בן״, ולכן הוא מסמל ראייה; במילה ״ראייה״ נמצאות אותן אותיות כמו במילה ״אריה״. מלמטה, ״ראייה״ זו היא התבוננות הנשמה בגדלות ה׳, ״התבוננות בכבוד המלך״, המעוררת אהבה עזה. אהבה זו היא בחינת פני האריה שבצד ימין במרכבה שבחזון יחזקאל; צד ימין הוא צד החסד.

המענה מלמעלה מקביל לעבודה מלמטה: ראייתו של ה׳ מופנית אל האדם, כפי שאמרה לאה כשקראה לראובן: ״כי ראה ה׳ בעניי״. ראייה אלוקית זו מבטאת התקרבות, הבאה לידי ביטוי בתקוותה: ״כי עתה יאהבני אישי״.

הפסוק ״וימינו תחבקני״ משלים את תמונת ראובן: יד ימין מבטאת אהבה וקרבה. גם שמעון פועל בדרך דומה, באמצעות שמיעה: ה״שמיעה״ של האדם, כמו ב״אם שמוע תשמעו״, מעוררת בתגובה את ה״שמיעה״ של ה׳, כמו בדברי לאה בלידת שמעון: ״כי שמע ה׳״. ראייה שייכת למה שקרוב, ושמיעה למה שרחוק, כפי שאומר הנביא חבקוק: ״שמעתי את שמעך ויראתי״.

בלשון הקבלה, שמיעה היא בחינת ה״אוזניים״. חבקוק שמע מרחוק, בעמדה של שוב — ״חזרה״ או נסיגה ביראה — בדומה לעם ישראל בהר סיני, ש״נעו ועמדו מרחוק״. עצם הריחוק הזה מעורר תגובה מלמעלה.

לאה קראה לבנה שמעון ואמרה: ״כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי״, ומתוך השמיעה הזאת באה קרבה מלמעלה. ההערה שבסוגריים ממתנת את משמעות המילה ״שנואה״: לאה הייתה אהובה, אלא פחות מרחל, שהרי נאמר שיעקב אהב את רחל ״גם מלאה״.

הקרבה באה דווקא משום שהאדם מחזיק את עצמו במרחק, ברוח ״שמאל דוחה״. הענווה הזאת היא משמעות ״שנואה״ כאן, והיא מתאימה ל״שמאלו תחת לראשי״, שכן שמאל מבטאת ריסון. אחרי ימין — ראובן — ושמאל — שמעון — בא לוי, המקביל בתפילה לברכת ״אמת ויציב״ שאחרי קריאת שמע, המוכרת בחמש־עשרה המילים הפותחות באות וי״ו.

שלושת האחים מקבילים לשלושת קווי הספירות: קו ימין — חכמה, חסד ונצח; קו שמאל — בינה, גבורה והוד; והקו האמצעי — דעת, תפארת ויסוד — שהוא בחינת לוי. הקו האמצעי מחבר בין שני הצדדים ומאזן ביניהם.

שלוש הבחינות מביאות לבחינת יהודה, ששמו קשור להודאה: ״יודוך אחיך״. זוהי מלכות, שאין לה דבר משל עצמה והיא מקבלת בלבד; ואף על פי כן, לאחר שקיבלה, היא שולטת על מי שהשפיעו לה, ולכן היא נקראת כתר מלכות.

מלכות היא ״כתר מלמטה למעלה״: אף שהיא הבחינה הנמוכה ביותר, היא נעשית כתר על הבחינות שמעליה, אף שהן משפיעות אליה את האורות ופועלות לתקן אותה. בזוהר, בפרשת בלק, שעליו מצביע אדמו״ר הזקן, מוסבר ״עושי דברו״ על הגיבורים הבונים מחדש את המלכות, הנקראת ״דיבור״, מנקודה בלבד ועד לצורתה השלמה. לאחר מכן כולם עומדים ״לשמוע בקול דברו״, והיא מולכת ביניהם כמלך בקרב צבאותיו.

המשל הוא למלך בשר ודם המקבל מסים, כסף וזהב מאנשי ארצו, ובכל זאת נשאר שליטם. העובדה שהוא מקבל מהם אינה הופכת אותו לנחות מהם.

מלכות יכולה למלוך משום ששורשה בכתר, המדרגה העליונה ביותר, כפי שמלמד העיקרון ״סופן נעוץ בתחילתן״: המדרגה האחרונה מושרשת בראשונה. אלא שכתר הוא ״טמירא דכל טמירין״, ולכן יש להמשיכו עד שיהיה בגילוי. זהו פירוש ״אתה״ ב״יהודה, אתה״: פנייה אל ה׳ כמי שנוכח ומתגלה.

משום כך הודאת האחים נמשכת מכתר למלכות באמצעות שלושת הקווים, המתפרשים כאן על פי תפילות הבוקר. ראובן הוא הפרשה הראשונה של קריאת שמע, הקשורה לשם מ״ב, ושמעון הוא הפרשה השנייה, הקשורה לשם ע״ב.

ההערה שבסוגריים משיבה על קושיה: שם מ״ב שייך בדרך כלל לגבורה, ושם ע״ב לחסד, ולכן לכאורה השיוך של שם מ״ב לפרשה הראשונה, הקשורה לאהבה, ושל שם ע״ב לפרשה השנייה, הקשורה ליראה, הוא הפוך. התשובה היא שיש כאן חילוף בין האורות לכלים: אור הגבורה נמצא בכלי של חסד, ולהפך. לוי הוא ״אמת ויציב״, ברכת הביניים שלאחר קריאת שמע, ונקרא היכל הרצון, הגבוה מהיכל האהבה שלפני קריאת שמע.

ההיכל העליון ביותר, קודש הקודשים, הוא תפילת העמידה, הפותחת ב״ה׳, שפתי תפתח״, וצריכה לבוא מיד לאחר ברכת הגאולה. שם מגיעים לבחינת ״יודוך אחיך״: הודאה שלמה, ביטול גמור, בחינת כתר.

לאחר לידת יהודה, לאה ״עמדה מלדת״, וחז״ל מלמדים ש״עמידה״ אינה אלא תפילה, כלומר תפילת העמידה. המילה מרמזת גם על עמידה במקום ועל שתיקה, שהן מסימני הכתר: ״כתר״ הוא לשון שתיקה, כמו ״כתר לי זעיר״, וכן ״סייג לחכמה שתיקה״. הכתר נמצא למעלה מחכמה, בדומה לסייג המקיף אותה.

כעת מוסבר החלק השני בברכת יהודה: ״ידך בעורף אויביך״. למלכות יש עליות וירידות: היא עולה בהודאה — ״הפעם אודה״ — ובלילה יורדת לעולמות בריאה, יצירה ועשיה כדי לברר אותם, כלומר להפריד את הטוב שבהם.

הלילה הוא הזמן שבו האישה החילית ״נותנת טרף״; כאן הכוונה לכך שמלכות מקיימת את העולמות התחתונים ומבררת אותם. הבירור נעשה רק באמצעות האחוריים, כלומר במגע חיצוני, בדומה לעורף שבפסוק. הפנימיות אינה מבררת, אלא מתבטלת בפשטות, כנר לפני אבוקה.

החלק השלישי, ״ישתחוו לך בני אביך״, מתאר המשכה מסוג אחר: מאבא, שהיא חכמה, אל מלכות, כמאמר ״אבא יסד ברתא״ — הבת היא מלכות. הדבר שונה מ״יודוך אחיך״, שמקורה בכתר והיא נמשכת באמצעות שלושת הקווים.

״בני אביך״ כוללים שני קווים בלבד: ראובן, קו חכמה, חסד ונצח, הנמשך באמצעות גמילות חסדים; ולוי, קו דעת, תפארת ויסוד, הנמשך באמצעות לימוד התורה. התורה נקראת ״נובלות חכמה של מעלה״, ולכן היא נושאת את המשכת אבא, שהוא חכמה.

כעת מתבארים דברי לאה בלידת ראובן: ״כי ראה ה׳ בעניי״. בירור העולמות התחתונים ותשובה הם תהליך אחד: כל מה שירד ממקום גבוה וצריך לעלות בחזרה נקרא ״תשובה״, וגם הנשמה ירדה לגוף כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר.

להתקרבות שבאה מכוח ״עניי״ — מרירות הנפש על ריחוקה מה׳ — יש כוח מיוחד. היא מגיעה עד כדי כך שגם נפש הבהמית והגוף יתהפכו, ויפנו אל ה׳ כפי שהחושך נהפך לאור.

התקרבות זו גדולה יותר, כשם שלאור היוצא מן החושך יש יתרון על פני אור רגיל. אדמו״ר הזקן מפנה למה שנתבאר במקום אחר על ״ויברך יעקב את פרעה״, ומצטט רק את המילים ״מה ההוא סט׳״ וכו׳. ״סטרא״ פירושה סטרא אחרא, התחום שמתנגד לקדושה. קה״ת מציין שבכתב־יד אחד הנוסח מפורט יותר: הסטרא אחרא ״ממית ומוציא את הנפש״, והיא נוטלת גם את הגוף וגם את הנשמה; לכן על הקדושה להרחיק לכת מעבר להעלאת הנשמה ולסלק את הטומאה כליל, ולשם כך נצרכה ברכת יעקב לפרעה, כדי לתת את הכוח לכך.