חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב

המאמר פותח בברכת יעקב ליהודה: עיניו אדומות מיין ושיניו לבנות מחלב. תחילה מזכיר אדמו״ר הזקן שהכתוב מתאר את היין כמי ש״משמח את ה׳״, והדבר מעורר שאלה.

יין יכול לשמח בני אדם, אבל כיצד הוא יכול לשמח את ה׳? התשובה נפתחת במאמר חז״ל ״נכנס יין יצא סוד״: למילה ״יין״ ולמילה ״סוד״ יש ערך מספרי של שבעים, והמאמר יראה שהיין הוא התורה, והסוד הוא אהבה נסתרת בנפש.

יין וחלב הם שתי בחינות בתורה, כפי שעולה מקריאתו של ישעיהו: ״בואו, קנו... בלי כסף ובלי מחיר, יין וחלב״. הפסוק נקרא כעוסק בתורה, שנרכשת בחינם, והוא מציין את שתי התמונות המופיעות בפסוק שלנו — יין וחלב.

כדי לבאר את שתי הבחינות הללו, אדמו״ר הזקן מציג שני סוגי אהבה לה׳: אהבת עולם ואהבה רבה. אהבת עולם היא האהבה ה״גלויה״, המורגשת בגלוי בלב.

אהבה רבה נקראת האהבה הנסתרת מפני שהיא חבויה בנפש. לפני שהוא מסביר מדוע היא נקראת ״רבה״, אדמו״ר הזקן מגדיר את אהבת עולם: אהבה הנמשכת מהתבוננות בעולמות, וכיצד ה׳ מחדש בטובו את הבריאה, כלשון ברכת הבוקר שלפני קריאת שמע.

ה׳ בורא את העולמות יש מאין בכל יום באמצעות מלכותו, מלכותו; וכפי שנאמר בפסוק, מלכותו היא ״מלכות כל עולמים״. הן ממלא כל עלמין והן סובב כל עלמין נמשכים מבחינה זו, וההתבוננות בכך מולידה אהבת עולם.

החיות שה׳ מעניק לעולמות אינה דומה לחיות שהנשמה מעניקה לגוף, שבו חיות הנשמה מתפשטת ממש ומתלבשת בו. ה׳ נשאר קדוש ונבדל מן העולמות; רק ״שמו״, ביטוי בלבד שלו, מתפשט בהם, משום שהוא נקרא מלכם.

״ישתבח שמך לעד״, מתוך תפילת שחרית, פירושו שהמשכת שמו אין לה סוף. במענה לקדיש, ״יהא שמיה רבא מברך״, אדמו״ר הזקן מפרש את ״מברך״ כהמשכה: אנו מבקשים ששם זה, הנסתר כעת, יומשך אל הגילוי.

הסכנה היא שמלכותו של ה׳ תישאר נסתרת מאיתנו, ותהיה ידועה רק כדבר שלמדנו, כמו ״מצוות אנשים מלומדה״ שבדברי ישעיהו; ידיעה כזאת אינה אלא הודאה. ״ברכה״ פירושה שהדבר מתגלה באמת במוחו ובלבו של האדם.

הביטוי הארמי ״לעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא״, שמובן בדרך כלל כ״לנצח נצחים״, נקרא כאן כ״אל העולם ואל עולמות העולמות״: אנו מבקשים שהגילוי יגיע לכל העולמות, אפילו לעולם הגשמי הזה. הפסוק ״מבורך ה׳… מעולם ועד עולם״ מבטא את אותו רעיון.

חז״ל תיקנו את פסוקי דזמרה, המזמורים ודברי השבח שבתפילת שחרית מ״ברוך שאמר״ ועד קריאת שמע, למטרה זו: להתעכב ולהאריך בהתבוננות בכך שריבונות ה׳ משתרעת על כל העולמות, כדי שהמתפלל יחוש זאת.

גם פסוקי דזמרה מתארים כיצד ה׳ נשאר קדוש ומובדל מן העולמות שעליהם הוא מולך. ההתבוננות הזאת צריכה להימשך עד שתיקבע עמוק באדם, ״בקרב איש ובלב עמוק״. כך היא מכינה אותו לקיים את קריאת שמע כראוי.

״שמע״ פירושו גם להבין, ולכן קריאת שמע קוראת להתבונן בכך שה׳ אחד. המילה ״אחד״ מורכבת מאל״ף (1), חי״ת (8) ודל״ת (4): שמונה הם שבעת הרקיעים והארץ, וארבע הן ארבע רוחות העולם; כולם בטלים לאל״ף, המסמלת את אלופו של עולם.

כשם שבעולם הגשמי יש שבעה רקיעים, כך בעולמות הרוחניים יש מדרגות רבות, זו למעלה מזו, וכולן בטלות לפני ה׳. מה שמאפשר להן להתקיים כעולמות הוא ״ברוך שם כבוד מלכותו״, הנאמר לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע.

הדל״ת הגדולה של ״אחד״, הכתובה בספר התורה באות גדולה, היא המקור שממנו נמשך ״שמו״ של ה׳ אל העולמות, בבחינת ״שם כבוד מלכותו״. ההתבוננות הזאת מביאה את האדם אל הפסוק הבא: ״ואהבת״.

״ואהבת״ קשור למילה ״אבה״, שפירושה לרצות. הציווי הוא שרצונך יהיה שהוי׳ יהיה אלקיך ״בכל לבבך״; חז״ל דורשים זאת על שני היצרים, כך שאפילו יצר הרע יתהפך מחושך לאור.

הכוונה היא לעקור את הרצון מהבלי העולם, עד שהרצון עצמו ישתנה ויופנה אל ה׳ לבדו. בעל התהלים מבטא זאת: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ״.

כל זה מתאר את אהבת עולם, הנזכרת בברכה ״אהבת עולם אהבתנו״. אדמו״ר הזקן מדייק במילה ״אהבתנו״, שמשמעותה ״אהבת אותנו״: אהבה זו מתלבשת בתוך נפשנו.

אהבת עולם מתאימה למידותיה של הנפש, שיכולה להכיל אותה במלואה, כך שהנפש תהיה ״רצופה אהבה״ — ביטוי משיר השירים. לעומת זאת, אהבה רבה מושרשת במקור הנפש עצמו, שכן הנפש היא ״חלק הוי׳״, כלומר חלק ממש מה׳.

דברי מלאכי ״ואני הוי׳ לא שניתי״ מלמדים שה׳ נמצא לחלוטין מעבר לעולמות ואינו מושפע מהם. אין לעולמות שום ערך והשוואה אליו, אפילו לא כהשוואה בין טיפה לאוקיינוס.

הטיפה זעירה ביחס לאוקיינוס, אך טבעה משותף לטבעו: שניהם מים. בין ה׳ לעולמות אין אפילו נקודת דמיון כזאת.

מכיוון ששורש הנפש הוא בה׳ עצמו, שהוא למעלה מכל העולמות, האהבה הנמשכת מאותו שורש היא מעבר ליכולת הקיבול של הנפש. הנפש, שהיא כלי מוגבל, אינה יכולה להכיל אותה.

משום כך היא נשארת נסתרת ונקראת אהבה מסותרת; כשהיא מתגלית, היא מופיעה כ״בכל מאדך״ — אהבה ללא גבול. אדמו״ר הזקן מפנה את הלומד לתניא, פרקים מ״ג וי״ט, שבהם נדונות אהבות אלה.

אהבת עולם תלויה בהתבוננות, ולכן היא נמשכת רק כל עוד האדם מרוכז בה. כשהוא פונה לעניינים אחרים ושוקע בעסקי העולם, האהבה דועכת.

אהבה רבה, ששורשה במקור הנשמה, אינה נפסקת לעולם. לכל מדרגה של קדושה יש מקבילה מנוגדת, ״זה לעומת זה״, אך לאהבה זו אין מקבילה כזאת, ולכן אין דבר שיכול לעמוד כנגדה ולהטריד אותה או להפסיקה.

מכיוון שאין דבר שמתנגד לה, אהבה זו נשארת בנפש כרשימו, כרושם שזיכרונו נטוע בלב ואינו נעקר, ״ולא תמוט לעולם ועד״. היא תמיד שם, אף שהיא נסתרת.

השאלה היא כיצד אפשר להוציא אהבה נסתרת זו מן ההעלם אל הגילוי, כך שתגיע למדרגה של ״בכל מאודך״. התשובה חוזרת לאמירה שבראש המאמר: ״נכנס יין יצא סוד״, והיין הוא התורה.

חז״ל מכנים את התורה ״יין״, כפי שאמרו שדברי סופרים יקרים להם יותר מיינה של תורה. האור שה׳ ראה ״כי טוב״ מזוהה עם אהבה, וחז״ל אומרים שהוא נגנז בתורה; לכן התורה כוללת את האור הגנוז של האהבה.

כאשר יינה של תורה נכנס באדם, האור הגנוז של האהבה יוצא מן ההעלם אל הגילוי, והאהבה רבה המושרשת בנשמתו מתגלה כאהבה ״בכל מאדך״. הפסוק ״פותח את ידיך״ רומז לכך.

את המילה ״ידיך״ קוראים כאן ״יודיך״, כלומר ״היו״דים שלך״. האות יו״ד הקטנה מייצגת את הצמצום: הצמצומים הרבים והעצומים של אור אין סוף מאפשרים למדרגות להשתלשל זו מזו, מעילה לעלול.

התהוות העולמות יש מאין מקורה ברצון העליון של ה׳, הנסתר מאחורי הצמצומים. התורה, שהיא חכמתו ורצונו של ה׳, ״פותחת״ את היו״דים האלה, כך שרצונו מתגלה.

הפסוק ממשיך: ״ומשביע לכל חי [רצון]״. הכוונה היא שבתוך כל החיות והאור שבעולמות, מן הדרגה הגבוהה ביותר ומטה, ישרה רצונו של ה׳ והוא יתגלה; וכך גם באדם, יתגלה הרצון העליון הנמצא בנפשו.

הרצון שבנפש הוא האהבה רבה המושרשת בשורשה, למעלה ממה שהנפש יכולה להכיל. היא מתגלה כשהרצון העליון מופיע בלבושיה החיצוניים של הנפש, הדיבור והמעשה, באמצעות דיבור בדברי תורה וקיום מצוות. לכן שואלים את האדם בדינו אם קבע עתים לתורה.

לימוד תורה בקביעות מעורר את האהבה מלמעלה בשורש הנפש — אהבה שאינה מתלבשת בכלי מסתיר, ואין לה מקבילה בצד שכנגד. לכן היא אינה נפסקת: גם כשהאדם עסוק בעניינים אחרים, האהבה נשארת קבועה בלבו.

מכאן הוא מגיע ל״ודברת בם״ — לדיבור בדברי תורה בכל עת. אדמו״ר הזקן מפנה לאיגרת באיגרת הקודש הפותחת בדברי הגמרא על ״המשתמש בכתר״, המוסברים כמי שמשתמש באדם השונה הלכות.

כעת אפשר להסביר את הפסוק. ״עיניים״ מזכיר את הכתוב ״עיניי תמיד אל ה׳״ ואת הכתוב ״עין ה׳ אל יראיו״: מבט הדדי בין האדם לבין ה׳.

מבט זה הוא ״להביט בכבוד המלך״: אור אהבת ה׳ מאיר בלב כמו ראייה, וזו נקראת אהבה בתענוגים. היא גבוהה הן מאהבה רבה והן מאהבת עולם.

בהערת אגב מעלה אדמו״ר הזקן קושי: בתניא, פרק מ״ג, אהבה רבה מזוהה עם אהבה בתענוגים, ואילו כאן אהבה בתענוגים גבוהה ממנה. הוא מיישב זאת בכך שיש שתי בחינות של אהבה רבה; הראשונה היא האהבה המתוארת בתניא, פרק י״ט, כשהיא מתגלה אך ללא תענוג גלוי.

המדרגה הגבוהה יותר היא אהבה רבה שיש בה תענוג, כלומר אהבה בתענוגים. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו במקום אחר על הפסוק ״אחותי רעייתי יונתי״: ״אחותי״ היא אהבה טבעית, ו״יונתי״ היא אהבה בתענוגים. בהמשך חוזר המאמר העיקרי לכתוב ״עינייך יונים״, שכן היונים מביטים תמיד זה בזה ומתענגים מכך.

גם קשר האהבה של האדם עם ה׳ צריך להיות עז כל כך, עד שעיניו ולבו יהיו תמיד מופנים להביט בכבוד המלך. בזוהר, על הפסוק ״הסבי עיניך״, מתוארות עיניים המדליקות את ה׳ בלהבות של אהבה.

האהבה בוערת בעוצמה, כאשר האדם מתענג על ה׳ יותר מכל דבר אחר, עד שאין בנפש כוח להכילה בתוך הלב; היא מתייחסת אליו רק כראייה, הקולטת דבר שנותר מחוץ לאדם. אדמו״ר הזקן מפנה לביאוריו במקומות אחרים על הפסוקים ״עינייך יונים״ ו״הראיני את מראייך״.

זוהי ״אדמומיות העיניים״ שבפסוק: העיניים מאדימות מעוצמת ניצוצות האהבה הלוהטים, שעליהם נאמר בזוהר שהם מדליקים את ה׳. האדום שב״חכלילי״ הוא הזוהר של אהבה זו שבתענוגים.

אהבה שבתענוגים שייכת לשבת, שעליה אומר ישעיהו: ״אז תתענג על ה׳״ ו״וקראת לשבת עונג״. אך כפי שאומרים חז״ל, ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״: יש להכין את התענוג מראש.

לכן, בימות החול על האדם לעמול בנפשו כדי לעורר אהבה רבה ואהבת עולם. מאמץ זה מביא אותו בשבת אל האהבה שבתענוגים שמתגלית אז.

כל זה נובע מן היין, יינה של תורה. הגמרא דורשת את המילה ״חכלילי״ כ״חך לי לי״: כל חך שטועם אומר: ״לי, לי״.

החך הטועם את היין הוא בחינת חכמה וטעמי המצוות — ״טעמים״ במובן של טעם — והם התענוג העליון. כאשר אלה מתגלים, האדם טועם את מתיקות חכמת ה׳.

באמצעות הטעם הזה הוא מתעלה, עלייה אחר עלייה, ואומר ״לי, לי״, עד רום המעלות. בהערת סוגריים מזהה אדמו״ר הזקן את החך הטועם עם האהבה בתענוגים המתגלה בשבת, בחינת שם ע״ב (72) של חכמה — מילוי שם הוי׳ שערכו המספרי 72, השייך לחכמה.

הכפילות ״לי, לי״ רומזת לשתי האהבות הכלולות באהבה בתענוגים: אהבה רבה, המקבילה לשם מ״ה (45), ואהבת עולם, המקבילה לשם ב״ן (52). מ״ה מברר את ב״ן, ועל ידי ייחודם בשבת מתגלה המדרגה הגבוהה משניהם, שם ע״ב — אהבה בתענוגים.

החלק השני של הפסוק, ״לובן השיניים מחלב״, פותח בתיאור תפקידן של השיניים. הן טוחנות את המזון כדי שיוכל להתעכל ולהזין את הגוף.

מזון שנבלע בלי לעיסה אינו מתעכל ואינו מספק הזנה או תחושת שובע. בפסקה הבאה מיושם הדבר בעבודת ה׳.

רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברי המלך״. כדי שעבודתו של אדם תהיה מזון ממש עבורן, כך שנפשו תיעשה להן מרכבה ותתאחד עמן לגמרי, הוא זקוק למקבילה רוחנית של שיניים הטוחנות ומפוררות.

״השיניים״ הן בחינה של חשבון נפש: לפרק ולברר את כל המעשים, הדיבורים והמחשבות, לבחון אותם היטב, ולהיות בין ״בעלי החשבון״, השוקלים את כל דרכיהם ומודדים את נתיבותיהם.

הגמרא מכנה אדם כזה ״מדקדק במעשיו״. באמצעות בחינה זו העבודה הרוחנית ״מתעכלת״ בנפש: הטוב נספג בה כמזון, והתערובת הזרה המעורבת בו נדחית החוצה כפסולת.

כך גם בבירור האהבה והיראה של האדם. כל אחד, ״לפי מה שמשער בלבו״, שוקל בשכלו מהי אהבה אמיתית לה׳.

עליו לשקול גם מה פירושו האמיתי של ״הפיכת החושך לאור״, ולהתייגע בנפשו כדי להגיע למדרגה זו. השינוי צריך להיקבע בלבו באמת, ולא בדמיון.

יש דרכים רבות כאלה, המוכרות למבקשי ה׳, שיזהו אותן מעצמם. בכולן נדרשים עיון, חשבון נפש ויגיעה; זו עבודת ה״שיניים״.

לאחר היגיעה מגיעה מדרגת החלב. החלב מגדל את התינוק, ואיבריו מתפתחים.

גם ״חלב״ התורה מגדל את רגשותיו של האדם — את אהבתו ויראתו לה׳ — עד שהם נעשים גדולים ביותר, מתוך מוחין בגדלות ובהרחבה.

הערת סוגריים מסבירה מדוע הרגשות נקראים איברים, ומגיעה למניין 248 איברי הגוף. שש הספירות הרגשיות, יחד עם חכמה, בינה ודעת שבתוכן, הן תשע; כל אחת כלולה מכל התשע (81). לכל אחת ראש, תוך וסוף (243), ושורשן — חמשת החסדים המגדילים — משלים למניין 248.

זו תמונת העיניים ״הרוחצות בחלב״ שבשיר השירים: חלב התורה מרחיץ את המדות והופך את מהותן. לבו של האדם משתנה, והוא נעשה כאדם אחר, וכל תכונותיו מתהפכות לטובה.

מכאן באה בחינת ״לבנות שיניים״: בירור המדות שלו נעשה בהיר ומואר, ועולה עוד ועוד. אין הוא נדרש עוד להתייגע ולעמול כדי לראות את האמת; היא מגיעה אליו מיד, בבהירות של ראייה גשמית.

כך מתחברים חלקי הפסוק: העיניים האדומות מיין והשיניים הלבנות מחלב נעשות כולן בחינת ״חכלילי״, ״לי לי״, ועולות עד רום המעלות.