תורה אור · פרשת נח · מאמר 4
ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה א׳ לכלם…
״ויאמר ה׳: הן עם אחד ושפה אחת לכלם״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 563 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
אחדות והתכללות ממשיכות מלמעלה אור נעלה יותר מכל מה שבחינה נפרדת יחידה יכולה לקבל, ולכן בוני מגדל בבל אכן יכלו להצליח. אבל אחדות אמיתית בקדושה באה רק באמצעות ביטול; אחדות ללא ביטול הייתה מזינה את הרע, ולכן שלום בין מי שבטלים לה׳ הוא הכלי היחיד שמחזיק ברכה.
המאמר בקצרה
המאמר שואל כיצד יכול היה ה׳ לומר על בוני המגדל ש״לא יבצר מהם״, כאילו יכלו לפעול נגד רצונו, ולשם מה נועד המגדל. על פי רבי חיים ויטאל, הם ביקשו לאלץ המשכת שפע באמצעות השמות הקדושים, בלי להיות טובים. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן שואל מדוע, מבין השמות המקבילים לספירות, שם הוי׳ מציין גם את הכלי של תפארת. בעקבות פתח אליהו — ״אנת הוא חכים ולאו בחכמה ידיעא״ — הוא מבחין בין הספירות המוגדרות שבאצילות לבין שורשן, ״עשר ספירות הגנוזות״, שהאריז״ל קורא להן עקודים: כל עשר הספירות בכלי אחד, בדומה לכוחות הנפש לפני שהם מתחלקים לאיברי הגוף. בנקודים עמדה כל ספירה בפני עצמה, והכלים נשברו — תהו. בתיקון הן כוללות זו את זו באמצעות שם מ״ה, שהוא ביטול, וכך אור אין סוף שורה בהן. תפארת, מידתו של יעקב, היא הקו האמצעי המחבר, ולכן שם הוי׳ מאיר גם בכלי שלה. הבונים ביקשו להשיג את האור הנעלה הזה באמצעות אחדות בלבד, ללא ביטול; ה׳ פיזר אותם, משום שלרשעים מוטב להיות מפורדים, ואילו אחדותם של הצדיקים מביאה ברכה — השלום הוא כלי הברכה.
מבנה
- השאלה על המגדלכיצד ייתכן שלא יבצר דבר מן הבונים נגד רצון ה׳, ולשם מה נועד המגדל? רבי חיים ויטאל מסביר שהם ביקשו לאלץ את הברכה באמצעות השמות הקדושים, בלי להיות ראויים לה.¶1
- הוי׳ בכלי של תפארתהשמות אל, אלקים והוי׳ מקבילים לכלים של חסד, גבורה ותפארת; מדוע גם הכלי של תפארת הוא הוי׳? מובא פתח אליהו.¶2
- ״אנת הוא חכים ולאו בחכמה ידיעא״חכמת העצמות נעלית מכל ספירה מוגדרת. חכמת האצילות היא ״ידועה״, מפני שחכמת העולמות התחתונים משתלשלת ממנה בדרך של עילה ועלול, ואילו היא באה מהמדרגה הנעלית ממנה בבחינת יש מאין.¶3–5
- הספירות הגנוזות ועקודים, על פי משל הנפשעשר הספירות הגנוזות הן עקודים של האריז״ל: כולן בכלי אחד, והרבה למעלה מאצילות. כך גם כוחות הנפש: הם אחד בתוך הנפש, ומתחלקים רק באיברי הגוף.¶6–9
- הירידה לנקודיםבנקודים כל ספירה עומדת בפני עצמה, כאות בודדת שנעקרה ממילה. גם עקודים רחוקים מאוד מאור אין סוף; הקו והרשימו מציגים אותו דפוס, אך שאלה נותרת פתוחה.¶10
- תהו ותיקון; שם מ״התהו נשבר מפני שספירותיו היו נפרדות; בתיקון הן נעשות פרצופים הכוללים זה את זה, ואור אין סוף שורה במקום שיש בו חיבור. ההתכללות נוצרת באמצעות שם מ״ה, שמבטא ביטול.¶11
- תפארת, תורה ושלוםתפארת, הקו האמצעי של יעקב, מחברת בין חסד לגבורה, ולכן שם הוי׳ מאיר גם בכלי שלה. תורת הוי׳ היא שלום, והשלום בא באמצעות ביטול, שהוא יסוד התורה, העבודה וגמילות החסדים.¶12
- תוכנית הבונים ותגובת ה׳הם ביקשו את המשכת השפע הנעלית של הוי׳ באמצעות אחדות בלבד, וסירבו לביטול. מאחר שאחדות אכן ממשיכה שפע מלמעלה, תוכניתם הייתה יכולה להצליח ולהזין את הרע; לכן בלל ה׳ את שפתם. פיזור הרשעים וכינוס הצדיקים מועילים לעולם, כי השלום הוא כלי הברכה.¶13–17
מושגים
- עשר הספירות הגנוזותעשר ספירות הגנוזות
- שורשי הספירות כפי שהם קיימים לפני כל חלוקה, בחינת ״אנת הוא חכים ולאו בחכמה ידיעא״ שבפתח אליהו. המאמר מזהה אותן עם עקודים.
- עקודים, נקודים וברודיםעקודים נקודים וברודים
- שלושת השלבים של הספירות לפי האריז״ל: כולן קשורות בכלי אחד; נקודות נפרדות (תהו, שבו נשברו הכלים); ומבנים שיש בהם קשר והתכללות (תיקון).
- חכמה ידיעאחכמה ידיעא
- חכמת האצילות המוגדרת, שיש לה כלי משלה. היא נקראת ״ידועה״ מפני שהחכמה הניתנת לידיעה בעולמות התחתונים משתלשלת ממנה שלב אחר שלב.
- התכללותהתכללות
- כל ספירה כוללת בתוכה את כל הספירות האחרות. במקום שיש התכללות וחיבור, שורה אור נעלה יותר מאין סוף.
- שם מ״השם מ״ה
- הוי׳ במילוי העולה בגימטרייה מ״ה (מה). הוא מבטא ביטול, ומביא להתכללות שבעולם התיקון.
- יש מאין לעומת עילה ועלוליש מאין / עילה ועלול
- תוצאה שאין לה דמיון למקורה, כפי שאצילות באה ממה שלמעלה ממנה; לעומת זאת, עילה ועלול היא מדרגה תחתונה של סיבתה, כפי שהעולמות התחתונים באים מאצילות (השתלשלות).
- הקו והרשימוהקו והרשימו
- לאחר הצמצום, הקו הוא קו האור שנמשך אל החלל הפנוי, והרשימו הוא רושם האור שנותר. הקו מאיר בכל עולם לפי מידתו; הרשימו כולל את כל העולמות.
השאלה על המגדל ¶1
״ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה א׳ לכלם״ וכו׳, ״ועתה לא יבצר מהם״ וכו׳.
המאמר פותח בדברי ה׳ על בוני מגדל בבל: מכיוון שהם עם אחד ולכולם שפה אחת, לא היה דבר שתכננו שנבצר מהם. המאמר כולו יסביר מדוע האחדות שלהם העניקה להם כוח כזה.
ולכאורה תמוה איך לא יבצר3 מהם נגד רצונו ית׳ ומי זה אמר ותהי אם4 ה׳ לא צוה. גם מה הי׳ [היה] מחשבותם לעשות מגדל וראשו בשמים5 שכל זה תמוה.
לכאורה הדבר תמוה: איך ייתכן שלא ייבצר מהם דבר בניגוד לרצונו ית׳? ״ומי זה אמר ותהי אם ה׳ לא צוה״? ועוד, מה חשבו לעשות מגדל ״וראשו בשמים״? כל זה תמוה.
שתי שאלות. ראשית, שום דבר אינו יכול להתרחש בניגוד לרצון ה׳ — כפי שנאמר במגילת איכה, ״ומי זה אמר ותהי אם ה׳ לא צוה״ — אז איך יכול היה ה׳ לומר שתוכניתם, שהוא התנגד לה, תצליח? שנית, מה באמת ביקשו להשיג באמצעות מגדל שראשו מגיע לשמים?
אך הנה בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] להרח״ו [להרבי חיים ויטאל] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה]6 כתב בענין דור הפלגה שכוונתם הי׳ [היה] להמשיך להם השפעת טובה בהכרח בכח שמוש השמות7 אף אם לא היו טובים כו׳ ע״ש.
אולם בלקוטי תורה של רבי חיים ויטאל ז״ל נכתב בעניין דור הפלגה, שכוונתם הייתה להמשיך לעצמם שפע טובה בכפייה, באמצעות הכוח שבשימוש בשמות [הקדושים], אף אם לא היו טובים וכו׳; עיינו שם.
אדמו״ר הזקן מפנה ללקוטי תורה של רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז״ל: לא לספרו של אדמו״ר הזקן הנושא שם זה, אלא לחיבור קבלי קדום יותר, שבו נרשמו תורות האריז״ל על התורה בידי רבי חיים ויטאל. שם מוסבר שבוני המגדל ביקשו לכפות הורדת שפע ברכה לעצמם באמצעות השמות הקדושים, ולקבל טוב מלמעלה אף על פי שהם עצמם לא היו טובים; המשך המאמר מסביר כיצד הדבר יכול היה לפעול ומדוע ה׳ עצר אותם.
הפסקה מביאה את הפסוק, מעלה את שתי השאלות שהוא מעורר — כיצד ייתכן שמשהו יצליח בניגוד לרצון ה׳, ומה הייתה מטרת המגדל — ומפנה לתשובתו של רבי חיים ויטאל: כוונתם הייתה לכפות שפע ברכה באמצעות כוחם של השמות הקדושים.
הצמח צדק (אור התורה) מסביר ש״השימוש בשמות״ פירושו השבעות ושמות קדושים שהיו ידועים בדורות קדומים: בהזכרת שם מושכים למטה את הכוח העליון שהוא מייצג. מאמר מאוחר יותר הפותח באותן מילים (ספר המאמרים תרמ״ג) עוסק ישירות בשאלה כיצד נברא יכול לפעול בניגוד לרצון ה׳.
מראי מקומות
- 1ויאמר — הן עם אחד · Song of Songs 4:2
- 2ויאמר ה׳ הן עם אחד · Genesis 11:6
- 3ולכאורה תמוה איך לא יבצר · במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ סא ישנם עוד קושיות. וראה גם תו״ח כאן סג, ג ואילך.
- 4מי זה אמר ותהי אם ה׳ לא צוה · Lamentations 3:37
- 5מגדל וראשו בשמים · Genesis 11:4
- 6בלקו״ת להרח״ו ז״ל · באוה״ת בראשית כרך ג תרנז, א ”בלקו״ת מהאריז״ל ס״פ נח בשם מהרח״ו ז״ל” ושם מעתיק הלשון. וכ״ה שם תרסג, א. תרסד, א. אוה״ת בראשית כרך ו תתרסו, ב. שה״ש כרך ג ע׳ א׳יב. מובא גם בד״ה זה תרמ״ג ע׳ א. ושם מפרש איך שייך שנברא יעשה נגד רצונו ית׳.
- 7בכח שמוש השמות · Yevamot 116a
הוי׳ בכלי של תפארת ¶2
2וביאור הענין יובן במ״ש בכהאריז״ל [בכתבי האריז״ל] ובפרדס1 בענין ז׳ שמות שאינן נמחקין23 שם אל בחסד שם אלקים בגבורה ושם הוי״ה בתפארת.
הביאור יובן מתוך דברי האריז״ל ובפרדס, בעניין שבעת השמות שאין למוחקם: שם אל בחסד, שם אלקים בגבורה ושם הוי׳ בתפארת.
התלמוד מונה שבעה משמות ה׳ שאין למוחקם. האריז״ל ורבי משה קורדובירו (בספרו פרדס רימונים) מקשרים את השמות האלה לספירות: שם אל, שהוא שם קצר של ה׳, עם חסד; אלקים עם גבורה; והוי׳, השם בן ארבע האותיות, עם תפארת.
ופי׳ דהיינו בהכלים דחג״ת [דחסד גבורה תפארת] כי האור הוא בכולם משם הוי״ה ורק בהכלים הוא בחסד שם אל כו׳.
הכוונה היא לכלים של חסד, גבורה ותפארת, שכן האור שבכולם הוא משם הוי׳, ורק בכלים — בחסד שם אל וכו׳.
לכל ספירה יש אור, כלומר ההתגלות שבתוכה, וכלי, כלומר הצורה שמכילה אותו. אדמו״ר הזקן מסביר שהאור שבכולן הוא משם הוי׳; השמות השונים קשורים רק לכלים, שמקנים לכל ספירה את אופייה המיוחד.
ובתפארת אפי׳ [אפילו] בהכלי מאיר שם הוי״ה4 (ועמ״ש בפ׳ בא5 בפסוק בעצם היום הזה).6 ולהבין זה מפני מה בתפארת הוא הכלי ג״כ מבחי׳ שם הוי״ה7 משא״כ בשארי הספי׳ [הספירה / הספירות].
אבל בתפארת, גם בכלי מאיר שם הוי׳ (וראו מה שנכתב בפרשת בא על הפסוק ״בעצם היום הזה״). [עלינו] להבין זאת: מדוע בתפארת גם הכלי הוא מבחינת שם הוי׳, שלא כמו בשאר הספירות?
תפארת היא יוצאת דופן: גם הכלי שלה הוא הוי׳, ולא רק האור שבה. ההפניה בסוגריים היא למאמר של אדמו״ר הזקן בתורה אור, פרשת בא, על הפסוק ״בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים״. מדוע תפארת שונה משאר הספירות? התשובה מופיעה בפסקה 12, לאחר הסבר ארוך על האופן שבו הספירות נכללות זו בזו.
ויש להבין מ״ש במאמר דפתח אליהו8 אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן. חסד דרועא ימינא כו׳ חכמה מוחא בינה לבא9 כו׳.
ו[עלינו] להבין את הנאמר במאמר ״פתח אליהו״: ״אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן. חסד דרועא ימינא כו׳ חכמה מוחא בינה לבא כו׳״.
כהכנה לתשובה, אדמו״ר הזקן פונה ל״פתח אליהו״, הקטע המפורסם שבהקדמה לתיקוני זהר, חיבור המלווה את ספר הזהר, ספר היסוד של הקבלה; הוא נפתח בדברים שאמר אליהו הנביא. הקטע מתאר כיצד ה׳ הוציא אל הפועל עשרה ״תיקונין״ (תיקונים), הנקראים עשר ספירות, ומקביל אותם לאיברי הגוף: חסד לזרוע הימנית, חכמה למוח ובינה ללב.
הפסקה מציגה את הקושי הראשון של המאמר: מתוך שמות ה׳ המקושרים לספירות, מדוע הוי׳ מציין גם את הכלי של תפארת? לאחר מכן היא מביאה את הקטע מ״פתח אליהו״, שממנו תתברר התשובה.
בתורה אור, פרשת בא, במאמר על הפסוק ״בעצם היום הזה״, מסביר אדמו״ר הזקן שהשמות שאין למוחקם הם הכלים של ספירות האצילות: אל בכלי של חסד, אלקים בגבורה ואדנ״י במלכות. הוי׳, לעומת זאת, הוא האור מאין סוף שמתלבש בכולן, ולכן הוי׳ נמנה לצד השמות האחרים. הצמח צדק מציין באור התורה, שמות, שהוי׳ נקרא השם המיוחד מפני שהוא בדרגת אור פשוט — ובכל זאת כאן הוא מופיע ככלי של תפארת.
מראי מקומות
- 1בכתבי האריז״ל ובפרדס · ע״ח שמ״ה פ״ג. ראה לקו״ת ויקרא הוספות נא, ג.
- 2ז׳ שמות שאינן נמחקין · ראה בלקו״ש חכ״א ע׳ 195 הערה 60.
- 3ז׳ שמות שאינן נמחקין · Shevuot 35a:27
- 4ובתפארת אפי׳ בהכלי מאיר שם הוי״ה · ראה ד״ה ויאמר אלקים יהי רקיע — תרס״ה ע׳ מח.
- 5ועמ״ש בפ׳ בא · לקמן ס, א. ובמ״מ לשם.
- 6בעצם היום הזה · Exodus 12:41
- 7מפני מה בתפארת הוא הכלי ג״כ מבחי׳ שם הוי״ה · ראה לקמן י, ד. ראה באוה״ת פ׳ שמות כרך א ע׳ קו שכתב ”אין לתמוה . . נתבאר דשם הוי׳ נקרא שם המיוחד להיותו בבחי׳ האור שהוא פשוט כו׳ והרי כשהוא בבחי׳ כלי הת״ת” ע״ש בארוכה. בלקו״ת שה״ש כ, ד מציין לכאן.
- 8במאמר דפתח אליהו · ת״ז בהקדמה.
- 9פתח אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן. חסד דרועא ימינא כו׳ חכמה מוחא בינה לבא · Tikkunei Zohar 17a:11–12
״אנת הוא חכים ולאו בחכמה ידיעא״ ¶3–5
3וכל ספירה אית לה שם ידיעא כו׳ ואנת י, גלית לך שם ידיעא אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא.1
״וכל ספירה אית לה שם ידיעא כו׳ ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא״.
פתח אליהו ממשיך ואומר: לכל ספירה יש ״שם ידיעא״ — זהות מסוימת ומוגדרת — ואילו לה׳ עצמו אין שם כזה. ה׳ חכם, אך לא בחכמה כלשהי שנוכל להגדיר; הוא מבין, אך לא בבינה כלשהי שנוכל להגדיר.
דהנה תחלה הזכיר חו״ב [חכמה ובינה] חכמה מוחא ובינה לבא ומהו שאמר אח״כ אנת הוא חכים דאין ר״ל [רוצה לומר] אנת הוא חכים שמתלבש באותו בחי׳ חכמה שהזכיר תחלה שהוא מהע״ס [מהעשר ספירות].
תחילה הוזכרו חכמה ובינה — ״חכמה מוחא ובינה לבא״ — אז מה פירוש הדברים בהמשך, ״אנת הוא חכים״? הרי אין הכוונה ב״אנת הוא חכים״ שהוא מתלבש באותה בחינת חכמה שהוזכרה תחילה, שהיא אחת מעשר הספירות.
הקושי הוא שהקטע הזכיר זה עתה חכמה ובינה — ״חכמה מוחא ובינה לבא״. לכן, ״אנת הוא חכים״ אינו יכול להתפרש כהתלבשות ה׳ באותה חכמה, אחת מעשר הספירות — שאם לא כן, זו תהיה רק חזרה על מה שנאמר.
דמדקאמר וכל ספירה אית לה שם ידיעא ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים. זה מורה דפי׳ אנת הוא חכים הוא ג״כ בבחי׳ דלית לך שם ידיעא.
מכך שנאמר ״וכל ספירה אית לה שם ידיעא ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים״, עולה שמשמעות ״אנת הוא חכים״ היא גם במובן של ״ואנת לית לך שם ידיעא״.
ההקשר מוכיח זאת: ״וכל ספירה אית לה שם ידיעא ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים״. הביטוי ״אנת הוא חכים״ מופיע מיד אחרי ״ואנת לית לך שם ידיעא״. לכן גם היותו של ה׳ חכם חייבת להיות מעבר לכל שם מוגדר — חכמה שאינה אחת מן הספירות הידועות.
בעיון מדוקדק בדברי פתח אליהו, אדמו״ר הזקן מראה שהביטוי ״אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא״ מתייחס לבחינת חכמה בה׳ שהיא למעלה מספירת החכמה, ואין לה שם מוגדר.
מראי מקומות
- 1וכל ספירה אית לה שם ידיעא כו׳ ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא · Tikkunei Zohar 17a:5–8
4ואלו בהתלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס [בעשר ספירות] דאצי׳ אזי נקרא הוא ית׳ בשם לפי הספי׳ [הספירה / הספירות] שמתלבש בה
וכעת, כאשר אור אין סוף ב״ה מתלבש בעשר הספירות של אצילות, הוא יתברך נקרא בשם המתאים לספירה שבה הוא מתלבש,
כאשר אור אין סוף מתלבש בספירות דאצילות, העולם העליון ביותר, מכנים את ה׳ בשם המתאים לאותה ספירה — כפי שמופיע ברשימת שבעת השמות לעיל.
כמ״ש בפרדס שער השמות12 באריכות וכנ״ל שם אל בחסד כו׳. וא״כ איך יתכן בחי׳ אנת הוא חכים וגם לית לך שם ידיעא.3
כפי שמובא בהרחבה בפרדס רמונים, בשער השמות, וכפי ש[נאמר] לעיל: השם אל בחסד וכו׳. אם כן, כיצד ייתכן לומר ״אנת הוא חכים״, ובו בזמן ״לית לך שם ידיעא״?
הדבר מובא בהרחבה בפרדס רמונים, בשער השמות. לכן השאלה מתחדדת: אם כשאומרים על ה׳ שהוא חכם מתכוונים לכך שהוא מצוי בתוך ספירה, הרי שיש לו שם ידוע — כיצד יכול תיקוני זהר לומר גם ״אנת הוא חכים״ וגם ״לית לך שם ידיעא״?
אלא הפי׳ דמתחלה אמר אנת הוא חד ולא בחושבן ואע״ג [ואף על גב] דאפיקת עשר תקונין4 שהם ע״ס [עשר ספירות] דתקון דאצי׳ אשר כל ספירה היא בחינה מיוחדת מזולתה חכמה חסד כו׳
אלא כך יש להבין: תחילה נאמר ״אנת הוא חד ולא בחושבן״; ואף על פי ש״אפיקת עשר תקונין״, כלומר עשר הספירות של עולם התיקון באצילות, שבהן כל ספירה היא בחינה נבדלת מחברותיה — חכמה, חסד וכו׳ —
התשובה מתחילה מראשית הקטע: ״אנת הוא חד ולא בחושבן״ — אחדותו של ה׳ אינה ״אחד״ במשמעות של מספר. ואף על פי כן, הוא הוציא עשר ספירות נבדלות, עשר הספירות של עולם התיקון באצילות, שכל אחת מהן שונה לחלוטין מהאחרות.
וא״כ הוה ס״ד שגם בהעצמות יש ח״ו [חס ושלום] ג״כ בחינות מיוחדות חכמה חסד כו׳ לזה אומר שאינו כן כי בחי׳ אנת הוא חכים הוא ולא בחכמה ידיעא.
אפשר היה לחשוב שגם בעצמותו יש, חלילה, בחינות נבדלות, כגון חכמה וחסד. על כך נאמר שאין הדבר כך, שכן בחינת ״אנת הוא חכים״ היא ״ולא בחכמה ידיעא״.
אפשר היה לחשוב שמכיוון שהספירות נבדלות, גם בעצמותו של ה׳ יש חלקים נפרדים — חכמה כאן וחסד שם. אליהו שולל זאת: ״אנת הוא חכים״, אך ״ולא בחכמה ידיעא״ — בעצמות יש חכמה, אך לא חכמה מוגדרת וידועה, הנבדלת מן השאר.
ר״ל [רוצה לומר] כי חכמה דאצי׳ נק׳ חכמה ידיעא אע״פ [אף על פי] שהיא ג״כ באמת למעלה מעלה ממהות חכמה דבי״ע מ״מ כיון
כלומר, חכמת האצילות נקראת ״חכמה ידיעא״. אף שגם היא, לאמיתו של דבר, נעלית לאין ערוך ממהות החכמה שבבריאה, ביצירה ובעשיה, מכל מקום, מכיוון ש—
חכמת האצילות נקראת ״חכמה ידיעא״. היא נעלית לאין ערוך מחכמת שלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — ובכל זאת, בחלק הבא מוסבר מדוע גם היא עדיין נקראת ״ידיעא״.
שהיא מקור ושרש להן נקראת חכמה ידיעא והיינו ששם הוא בחי׳ כלים ממש חכמה יש לה כלי בפ״ע [בפני עצמו] בינה בפ״ע [בפני עצמו].
מכיוון שהיא מקור ושורש להן, היא נקראת ״חכמה ידיעא״. כלומר, שם יש בחינה של כלים ממש: לחכמה יש כלי משלה, ולבינה כלי משלה.
מכיוון שהיא מקור ושורש לחכמות שבעולמות התחתונים, ומכיוון שבאצילות יש כלים ממש ונפרדים — לחכמה יש כלי משלה ולבינה כלי משלה — חכמת האצילות נחשבת חכמה מוגדרת ו״ידיעא״.
הפסקה מיישבת את הסתירה: ״לית לך שם ידיעא״ מתייחס לעצמותו של ה׳, שבה אין מדות נבדלות, ואילו ״חכמה ידיעא״ היא חכמת האצילות, ספירה נבדלת שיש לה כלי משלה.
בתמליל של מאמר זה שערך אדמו״ר האמצעי (מאמרי אדמו״ר הזקן), אדמו״ר הזקן מסביר זאת באמצעות ״עשר הספירות הגנוזות״, שהמאמר דן בהן בפסקה 6.
מראי מקומות
- 1כמ״ש בפרדס שער השמות · ש״כ.
- 2כמ״ש בפרדס שער השמות · Pardes Rimmonim 20:1:1–4
- 3איך יתכן בחי׳ אנת הוא חכים וגם לית לך שם ידיעא · במאמרי אדה״ז פרשיות שם ע׳ סד מבאר זה בענין ע״ס הגנוזות. וראה בלקו״ש חי״ט ע׳ 419 בשולי הגליון. בלקו״ת שה״ש ד, ג מציין לכאן.
- 4אנת הוא חד ולא בחושבן ואע״ג דאפיקת עשר תקונין · Tikkunei Zohar 17a:9–11
5וזהו דייקא בע״ס [בעשר ספירות] דאצילו׳ [דאצילות]. אבל מה דאנת הוא חכים הוא לא בחכמה ידיעא כלל עד שהתהוות חכמה דאצי׳ מבחי׳ אנת הוא חכים הוא
והדבר אמור דווקא בעשר הספירות דאצילות. אבל מה שעליו [נאמר] ״אנת הוא חכים״ אינו חכמה ידועה כלל, עד כדי כך שהתהוות חכמת אצילות מבחינת ״אנת הוא חכים״ היא...
הספירות ה״ידועות״ שייכות לאצילות. החכמה שב״אנת הוא חכים״ אינה חכמה ידועה כלל, והפער בינה לבין חכמת אצילות מוחלט: חכמת אצילות מתהווה ממנה כפי שדבר מתהווה יש מאין.
ע״ד התהוות יש מאין ולא בחי׳ עילה ועלול כלל ולא ע״ד התהוות חכמה דבי״ע מחכמה דאצי׳ שזה נק׳ ג״כ השתלשלות שלכך נק׳ חכמה דאצי׳ חכמה ידיעא ואיך היא ידיעא
באופן של התהוות יש מאין, ולא בדרך של עילה ועלול כלל; וגם לא כמו התהוות חכמת בריאה, יצירה ועשיה מחכמת אצילות, שגם היא נקראת השתלשלות. משום כך חכמת אצילות נקראת ״חכמה ידיעא״. וכיצד היא ידועה?
מובחנות כאן שתי צורות של התהוות. התהוות יש מאין פירושה שהתוצאה אינה דומה כלל למקורה; בדרך של עילה ועלול, העלול הוא מדרגה נמוכה יותר של העילה. חכמת העולמות התחתונים נובעת מחכמת אצילות בדרך השנייה, ולכן היא נחשבת חלק מהשתלשלות.
אלא שלפי שחכמה דבי״ע נתהווה ממנה ע״י השתלשלו׳ [השתלשלות] והיא גלויה וידועה לכך גם החכמה דאצי׳ נק׳ חכמה ידיעא.1
אלא מכיוון שחכמת בריאה, יצירה ועשיה התהוותה ממנה בדרך השתלשלות, והיא גלויה וידועה, לכן גם חכמת אצילות נקראת ״חכמה ידיעא״.
כך מוסבר השם ״ידועה״: חכמת העולמות התחתונים, המשתלשלת שלב אחר שלב מחכמת אצילות, גלויה וניתנת לידיעה. מכיוון שמה שמשתלשל ממנה ידוע, גם המקור שלה, חכמת אצילות, נקרא ״ידוע״.
הפסקה מבחינה בין הקפיצה שאין לה גשר מ״אנת הוא חכים״ אל חכמת אצילות — התהוות יש מאין — לבין ההשתלשלות הרציפה מאצילות אל העולמות התחתונים, בדרך של עילה ועלול. היא גם מסבירה מדוע חכמת אצילות נקראת ״ידועה״.
בלקוטי תורה, במאמר בהר שאליו מפנה ההערה, אדמו״ר הזקן מביא הקבלה: אין לאותיות של תורה כתובה שום השוואה לתובנה שהן מבטאות; אצל מי שאינו יכול להבין, התובנה נותרת נסתרת לגמרי, ורק רושם ממנה מגיע אליו.
מראי מקומות
- 1לכך גם החכמה דאצי׳ נק׳ חכמה ידיעא · ע׳ בלקו״ת פ׳ בהר מג, ג [כ]. בלק״ת נשא כב, ד מציין לכאן.
הספירות הגנוזות ועקודים, על פי משל הנפש ¶6–9
6וכמו ע״ד שנק׳ אדם דאצי׳ אדם דעשייה. משא״כ בחי׳ אנת הוא חכים הוא לא בחכמה ידיעא וזהו הנק׳ בלשון הפרדס עשר ספירות הגנוזות1 במאצילן שע״ז אמר אנת הוא חכים כו׳.
וכשם שאדם דאצילות נקרא אדם דעשיה. אבל בחינת ״אנת הוא חכים״ אינה בחכמה ידועה; וזוהי הנקראת בלשון הפרדס ״עשר ספירות הגנוזות במאצילן״, ועל כך נאמר ״אנת הוא חכים״ וכו׳.
״אדם״ הוא הכינוי הקבלי למבנה המלא של עשר הספירות בעולם. גם אדם דאצילות, שהוא נעלה כל כך ביחס למה שמתחתיו, דומה לעולם התחתון ביותר, עשיה, ביחס למה שמעליו. החכמה שב״אנת הוא חכים״ היא מה שהפרדס רמונים מכנה ״עשר ספירות הגנוזות במאצילן״ — שורשי הספירות כפי שהם בתוך ה׳ עצמו.
וענין זה עולה בקנה אחד עם מ״ש בע״ח [בעץ חיים] שיש עקודים נקודים וברודים והיינו שבעקודים כל הע״ס [העשר ספירות] הם עקודים בכלי א׳ ואין שם שום
עניין זה עולה בקנה אחד עם הכתוב בעץ חיים, שיש עקודים (קשורים), נקודים (נקודות) וברודים (משולבים זה בזה). כלומר, בעקודים כל עשר הספירות קשורות בכלי אחד, ואין שם שום
עץ חיים של האריז״ל מתאר שלושה שלבים מוקדמים של הספירות: עקודים, נקודים וברודים. אלה השמות שבהם משתמשת התורה לתיאור צאנו של יעקב: עקודים, נקודים וברודים (פסקה 12). בעקודים כל עשר הספירות כלולות בכלי אחד, ואין ביניהן חלוקה.
התחלקות כלל לע״ס [לעשר ספירות]2 ובנקודים הוא שנחלקו לעשר נקודות וברודים הוא עולם התקון בחי׳ פרצופים כו׳ וז״ש [וזהו שכתוב] אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תקונין שהם ע״ס [עשר ספירות] דברודים.
התחלקות כלל לעשר ספירות; בנקודים הן נחלקו לעשר נקודות; וברודים הוא עולם התיקון, בחינת פרצופים (מבנים שלמים), וכו׳. וזהו שאמר אליהו: ״אנת הוא דאפיקת עשר תקונין״, שהן עשר הספירות דברודים.
בנקודים הספירות נפרדות לעשר נקודות מבודדות — כפי שהמאמר יסביר, זהו עולם התוהו. בברודים, עולם התיקון, הן יוצרות פרצופים: מבנים שלמים שבהם כל ספירה כוללת את האחרות. ״עשר תקונין״ שאמר אליהו הן הספירות של ברודים.
אמנם שרשם ומקורם שהם בחי׳ עקודים הרי הם בכלי א׳ ממש כל הבחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] כו׳ והיינו לפי שהם למעלה מעלה ממהות בחי׳ חכמה ובינה הידועים דאצילות
אולם השורש והמקור שלהן, שהוא בחינת עקודים, כוללים ממש בכלי אחד את כל הבחינות — חכמה ובינה וכו׳. והיינו משום שהן למעלה הרבה ממהות בחינות חכמה ובינה הידועות שבאצילות.
מקורן, עקודים, הוא המקום שבו חכמה, בינה ושאר הבחינות כלולות ממש בכלי אחד. הדבר מתאפשר משום שמדרגה זו נעלית בהרבה מחכמה ובינה המוגדרות שבאצילות.
(והתהוות חכמה ובינה דאצילות הוא יש מאין היינו ע״י צמצום א״ק [אדם קדמון] וצמצום הדיקנא3 עד דאו״א [דאבא ואימא] יונקים רק מבחי׳ שערות כו׳ משא״כ מאצי׳ לבריאה אינו רק ע״י פרסא שאינו מערך הצמצומים אלו שבין א״ק [אדם קדמון] לאצילות ולכן נק׳4 השתלשלות)
(והתהוות חכמה ובינה דאצילות היא יש מאין, היינו על ידי צמצום אדם קדמון וצמצום הדיקנא, עד שאבא ואמא יונקים רק מבחינת השערות וכו׳; ואילו מאצילות לבריאה הדבר נעשה רק על ידי פרסא (מחיצה), שאינה בערך הצמצומים הללו שבין אדם קדמון לאצילות, ולכן הדבר נקרא השתלשלות.)
הערת אגב בסוגריים: בין אדם קדמון, המדרגה שלמעלה מאצילות, לבין אצילות יש צמצומים חריפים — של אדם קדמון ושל ה״דיקנא״ — כך שאבא ואמא, חכמה ובינה דאצילות, מקבלים רק דרך ה״שערות״. בקבלה מתוארת המדרגה שמעל אצילות כראש בעל זקן; שערה נושאת רק רושם קלוש מחיות הראש, ולכן קבלה דרך ״שערות״ היא מעבר של יש מאין. בין אצילות לבריאה יש רק פרסא, מחיצה, ולא צמצום מהסוג הזה; לכן המעבר שם הוא השתלשלות רציפה.
ולכן נקראים בשם ע״ס [עשר ספירות] הגנוזות. ויובן עד״מ כי הנה כחות הנפש5 המתלבשים באברי הגוף הרי הם מתחלקים כל כח מהות בפ״ע [בפני עצמו] ובאבר מיוחד בפ״ע [בפני עצמו].
ולכן הם נקראים בשם ״ע״ס הגנוזות״. הדבר יובן באמצעות משל: כוחות הנפש המתלבשים באיברי הגוף מתחלקים, וכל כוח הוא מהות בפני עצמה ומתלבש באיבר מיוחד משלו.
לכן הם נקראים ״גנוזות״. לשם המחשה פונה אדמו״ר הזקן אל נפש האדם: כאשר כוחותיה מתלבשים בגוף, הם נפרדים זה מזה, וכל אחד מהם פועל באמצעות איבר משלו.
כח הראיה בעין וכח השמיעה באוזן וכח המעשה בידים. וכן בכחות עליונים מהן כח השכל במוח וכח המדות בלב.
כוח הראייה בעין, כוח השמיעה באוזן וכוח המעשה בידיים. כך גם בכוחות הנעלים יותר: כוח השכל במוח, וכוח המדות (תכונות הרגש) בלב.
כוח הראייה פועל באמצעות העין, כוח השמיעה באמצעות האוזן וכוח המעשה באמצעות הידיים; וכך גם הכוחות הנעלים יותר — השכל במוח והמדות בלב. בגוף כל כוח נפרד ויש לו מקום משלו.
הפסקה מזהה את ״אנת הוא חכים״ עם עשר הספירות הגנוזות, מקבילה זאת לשלבי עקודים, נקודים וברודים שבקבלת האריז״ל, מסבירה מדוע המעבר לאצילות הוא יש מאין ואילו הירידה שמתחתיה היא השתלשלות, ופותחת משל מכוחות הנפש.
בלקוטי תורה (בחוקותי), שאליו מפנה ההערה, אומר אדמו״ר הזקן ש״עשר הספירות הגנוזות״ של הגאונים מקבילות, בלשון האריז״ל, לעשר הספירות של עתיק ואריך אנפין — מדרגת הכתר, שלמעלה מכל הספירות דאצילות. הצמח צדק (אור התורה) מציין את שיטת הפרדס, שלפיה הספירות הגנוזות הן שורשי הכלים.
מראי מקומות
- 1בלשון הפרדס עשר ספירות הגנוזות · נתבאר בלקו״ת בחקותי מו, ג. ובארוכה ספר הערכים-חב״ד כרך ג ע׳ רכז ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ קא ואילך. שם ע׳ קע מבאר שיטת הפרדס שענין ע״ס הגנוזות הם שרשי הכלים. וראה שם ע׳ של ואילך. באוה״ת סידור ע׳ קנה מציין לכאן.
- 2ואין שם שום התחלקות כלל לע״ס · נתבאר בארוכה באוה״ת בשלח ע׳ שצד ואילך. בד״ה כל הנהנה תרנ״ב ע׳ ק ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ שיב. סה״מ תרל״ג כרך א ע׳ שטז. בלקו״ת אמור לח, א מציין לכאן.
- 3היינו ע״י צמצום א״ק וצמצום הדיקנא · ראה תניא שער היחוד והאמונה פ״ט בהגהה. שרש מצות התפלה פרק לט (רלז, א).
- 4ולכן נק׳ בשם ע״ס הגנוזות · במאמרי אדה״ז — פרשיות ע׳ סד ”דלכאורה דבר זה כפלא יחשב דאם הן גנוזות בהעלם העצמות ממש א״כ איך ימצאו במספר ע״ס דוקא הלא אור העצמות הוא אור פשוט בתכלית למעלה מבחי׳ התחלקות לגמרי. ראה תורת חיים כאן סט, א דמבאר הקושיא יותר ”דאיך ימצא המספר שהוא הגבול מלמעלה מן המספר ובלתי בע״ג” ע״ש בארוכה.
- 5ויובן עד״מ כי הנה כחות הנפש · נתבאר בארוכה בתו״ח שמות לז, ב (צילום כת״י הר״ש סופר). בדרך מצותיך עו, ב. ובאוה״ת שמות כרך ז ע׳ ב׳תצא ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ רסט. שכח. המשל מכחות הנפש — ראה לקמן יג, ג ובארוכה בד״ה הגהות לפתח אליהו — תרנ״ח. בלקו״ת שה״ש ד, ב מציין לכאן: מהות הנפש שכל ומדות כו׳ (ר״ל שהוא מקור השכל והמדות כמ״ש בביאור ע״פ ולא תשבית מלח ובד״ה הן עם אחד ובד״ה פתח אלי׳).
7והנה כל כחות אלו נמשכים ומתפשטים מן הנפש האחת שהיא עצם1 א׳ וא״כ החילוקי כחות הנ״ל כשהיו עדיין כלולים בהנפש ודאי היו כולם בהתכללות אחת ממש בלי שום התחלקות וכמו שהנפש היא עצם א׳.
כל הכוחות האלה נמשכים ומתפשטים מנפש אחת, שהיא מהות יחידה. לכן, כשהכוחות השונים שהוזכרו לעיל היו עדיין כלולים בנפש, הם היו מאוחדים בה לחלוטין, בלי שום חלוקה, כשם שהנפש עצמה היא מהות אחת.
כל כוחות הנפש נובעים מנפש אחת, והנפש היא מהות פשוטה ויחידה. לכן, לפני שנמשכו אל תוך הגוף, כל עוד היו כלולים בנפש, הם היו מאוחדים לגמרי, בלי שום הפרדה.
הנקודה המרכזית שבמשל היא שהכוחות, אף שהם נפרדים בגוף, מאוחדים בתוך הנפש, מפני שהנפש עצמה אחת.
הצמח צדק (אור התורה, עניינים) מוסיף, שאם לא כן, הנפש הייתה מתחלקת ל־248 חלקים נפרדים, בדומה לאיברי הגוף — דבר שאינו ייתכן, שכן היא מהות רוחנית אחת.
מראי מקומות
- 1שהיא עצם א׳ · באוה״ת ענינים ע׳ רסט ”שלפ״ז יהי׳ בההתחלקות לרמ״ח חלקים שונים כו׳ וזה אינו שהוא עצם א׳ רוחני”.
8ואיך הוא זה והלא אנו רואים ראיה ושמיעה הם שני בחינות שונות זו מזו אלא ודאי משום כשהיו בחי׳
ואיך ייתכן הדבר? והרי אנו רואים שראייה ושמיעה הן שתי בחינות שונות זו מזו. אלא ודאי שכאשר
קושיה: ראייה ושמיעה הן בבירור דברים שונים. כיצד אפשר לומר שהן ״אחת״ בנפש?
כחות אלו בנפש הם בבחי׳ דקה ורוחני׳ יותר לאין שיעור מכשהם אח״כ בגוף החומרי עד ששם הם כולם מיוחדים כאלו הם רק דבר1 א׳ ממש.
כוחות אלה היו בנפש, הם היו בבחינה עדינה ורוחנית לאין שיעור מכפי שהם אחר כך בגוף הגשמי, עד ששם הם כולם מאוחדים, כאילו היו ממש דבר אחד בלבד.
התשובה היא שכוחות אלה קיימים בתוך הנפש בצורה עדינה ורוחנית לאין שיעור מכפי שהם בגוף, ולכן שם הם מאוחדים באמת כאחד. הדבר ישמש משל לספירות, שהן עשר בחינות נבדלות באצילות, אך בשורשן הנעלם הן דבר אחד.
הפסקה משיבה על הקושיה המתבקשת על המשל: ההבדל בין ראייה לשמיעה שייך לצורתן הגופנית; במצבן העדין יותר של הנפש הן דבר אחד.
מראי מקומות
- 1ששם הם כולם מיוחדים כאלו הם רק דבר א׳ ממש · ראה באוה״ת שמות כרך ז ע׳ ב׳תצב. דרך מצותיך עז, א.
9ועד״ז יובן הנמשל שענין ע״ס [עשר ספירות] דאצי׳ שהם כל בחי׳ בכלי בפ״ע [בפני עצמו]1 חכמה בחי׳ בפ״ע [בפני עצמו] וחסד בפ״ע [בפני עצמו] כו׳
וכך יובן גם הנמשל: עשר הספירות שבאצילות הן כל אחת בחינה בכלי בפני עצמה — חכמה היא בחינה בפני עצמה, וחסד בפני עצמו וכו׳.
כעת מיישמים את המשל. הספירות שבאצילות דומות לכוחות הנפש כשהם בגוף: כל אחת מובחנת, ויש לה כלי משלה — חכמה כאן וחסד שם.
אבל בשרשן בבחי׳ ע״ס [עשר ספירות] י, דהגנוזות הם בעילוי יותר דק ונעלה לאין קץ עד ששם הם כולם רק דבר א׳ ממש וזהו שהן עקודים בכלי א׳ ממש.
אבל בשורשן, בבחינת עשר הספירות הגנוזות, הן במדרגה דקה ונעלית לאין קץ, עד ששם כולן הן ממש דבר אחד בלבד; וזהו [הפירוש של] היותן עקודים, [קשורות יחד] בכלי אחד ממש.
שורשן, עשר הספירות הגנוזות, דומה לכוחות הנפש כפי שהם בתוך הנפש עצמה: הן דקות ונעלות כל כך, עד שהן דבר אחד בלבד. זהו פירוש ״עקודים״ — כל הספירות קשורות יחד בכלי אחד.
וזה שבאצי׳ חכמה וחסד הם שני דברים שונים זמ״ז [זה מזה] היינו לפי שחכמה דאצי׳ אינה בערך כלל מהות החכמה דעקודים וכנ״ל שהיא הנק׳ חכמה ידיעא.
והעובדה שבאצילות חכמה וחסד הם שני דברים שונים זה מזה נובעת מכך שחכמת האצילות אינה דומה כלל למהות החכמה של עקודים; וכפי ש[נאמר] לעיל, היא הנקראת ״חכמה ידיעא״.
אם כן, מדוע חכמה וחסד הם דברים נפרדים באצילות? מפני שחכמת האצילות היא מסוג אחר לחלוטין מחכמת עקודים, ולא גרסה מעט נמוכה יותר שלה. לכן היא נקראת ״חכמה ידיעא״, ואילו חכמת עקודים אינה כזאת.
המשל בנפש מיושם כאן: הספירות נפרדות באצילות, כפי שהכוחות נפרדים באיברי הגוף, אך בשורשן הגנוז בעקודים הן דבר אחד, כפי שהכוחות הם בתוך הנפש.
בלקוטי תורה, שאליו מפנה ההערה, אדמו״ר הזקן מכנה את עקודים, שבהם עשר הספירות קשורות בכלי אחד ועדיין אינן נפרדות, ״אדם דיצירה״; את אדם קדמון, הנעלה עוד יותר, הוא מכנה ״אדם דבריאה״, משום שביחס למאציל גם הוא מתהווה יש מאין.
מראי מקומות
- 1שו״ה ועד״ז — כל בחי׳ בכלי בפ״ע · ראה לקו״ת בהר מג, ד.
הירידה לנקודים ¶10
10והנה אח״כ נמשך בחי׳ עולם הנקודים ושם כל ספי׳ [ספירה / ספירות] בפ״ע [בפני עצמו] והן עשר נקודות. והיינו שכבר ירדו בירידה גדולה ממדרגת ע״ס [עשר ספירות] דעקודים שהן כולם דבר א׳ כנ״ל משא״כ בע״ס [בעשר ספירות] דנקודים וזהו כמו בחי׳ חכמה ידיעא כו׳.
והנה לאחר מכן נמשכה בחינת עולם הנקודים, ושם כל ספירה עומדת בפני עצמה, והן עשר נקודות. כלומר, הן כבר ירדו ירידה גדולה ממדרגת עשר הספירות של עולם העקודים, שבהן הכול דבר אחד, כפי שנאמר לעיל — שלא כמו בעשר הספירות של עולם הנקודים; וזה דומה לבחינת ״חכמה ידיעא״ וכו׳.
לאחר עולם העקודים בא עולם הנקודים, שבו כל ספירה עומדת בפני עצמה, כנקודה נפרדת. זוהי ירידה גדולה מעולם העקודים, שבו הכול אחד; הספירות בעולם הנקודים כבר מובחנות ונפרדות זו מזו, כמו ״חכמה ידיעא״ — חכמה מוגדרת וידועה.
(והרי מובן גודל הצמצום והירידה כי מלבד זה שבעקודים וע״ס [ועשר ספירות] הגנוזות היו בעילוי רב יותר עד שנק׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כנ״ל.
(ומכאן מובן גודל הצמצום והירידה: מלבד העובדה שבעולם העקודים ובעשר הספירות הגנוזות הן היו במדרגה נעלית הרבה יותר, עד שנקרא ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, כפי שנאמר לעיל,
בקטע מוסגר ארוך מוסבר עד כמה גדולה הירידה מעולם העקודים לעולם הנקודים. ההבדל הראשון כבר הוזכר: בעולם העקודים החכמה נעלית כל כך, עד שהיא מתוארת כ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — חכם, אך לא בחכמה ידועה ומוגדרת.
הרי עוד זאת כי התם כיון שכולן בכלי א׳ ואין בהם שום התחלקות א״כ בהמשכת בחי׳ חכמה עד״מ הרי יש בזה כל הע״ס [העשר ספירות] הגנוזות יחד ולא בחי׳ חכמה בפ״ע [בפני עצמו] כיון דהתם אין חכמה בחי׳ בפ״ע [בפני עצמו] כלל לבדה.
נוסף על כך, מכיוון ששם כולן נמצאות בכלי אחד ואין בהן שום חלוקה, הרי שבהמשכת בחינת החכמה, למשל, כל עשר הספירות הגנוזות נמצאות בה יחד, ולא בחינת החכמה בפני עצמה, שהרי שם החכמה כלל אינה בחינה נפרדת בפני עצמה.
ההבדל השני הוא שבעולם העקודים הכול נמצא בכלי אחד. לכן כל מה שנמשך מבחינת ״חכמה״ שלו כולל למעשה את כל עשר הספירות הגנוזות יחד. אין שם דבר כזה חכמה בפני עצמה.
כ״א כל הע״ס [העשר ספירות] הגנוזות הם דבר1 א׳ ממש. א״כ אין שייך כלל לומר המשכת חכמה בפ״ע [בפני עצמו] כ״א המשכת דבר הנק׳ ע״ס [עשר ספירות] הגנוזות כו׳ יחד.
אלא כל עשר הספירות הגנוזות הן ממש דבר אחד. לכן כלל לא שייך לדבר על המשכת החכמה בפני עצמה, אלא רק על המשכת הדבר הנקרא עשר הספירות הגנוזות וכו׳ יחד.
לכן בעולם העקודים אי אפשר אפילו לדבר על המשכת החכמה לבדה. מה שנמשך הוא המכלול האחד הנקרא עשר הספירות הגנוזות.
משא״כ בבחי׳ ע״ס [עשר ספירות] דנקודים נתצמצם להיות חכמה נמשכת בחי׳ א׳ לבדה ממש וכן חסד כו׳.
לעומת זאת, בבחינת עשר הספירות של עולם הנקודים נעשה צמצום, כך שהחכמה נמשכת ממש כבחינה אחת בפני עצמה, וכן החסד וכו׳.
בעולם הנקודים האור הצטמצם, כך שהחכמה נמשכת כבחינה בפני עצמה, החסד בפני עצמו וכן הלאה. המכלול התחלק לחלקים.
והרי מובן שאין ערוך כלל בחי׳ חכמה כשהיא בפ״ע [בפני עצמו] לבחי׳ הכוללת כל הע״ס [העשר ספירות] יחד ממש וכמו שאין ערוך אות אחת הנפרדת מתיבת למשפחותיכם234 עד״מ לגבי התיבה כולה כשהיו כל האותיות יחד.
ומובן שאין כל השוואה בין בחינת החכמה כשהיא בפני עצמה לבין בחינה הכוללת את כל עשר הספירות ממש יחד — כמו, למשל, שאין להשוות אות אחת שהופרדה מהמילה ״למשפחותיכם״ למילה כולה, כאשר כל האותיות היו יחד.
בחינה אחת בפני עצמה אינה יכולה להשתוות למכלול הכולל את כל עשר הספירות יחד. אדמו״ר הזקן מביא דוגמה ממילה ארוכה בתורה, ״למשפחותיכם״: אות אחת שהוצאה ממנה אינה דומה כלל למילה השלמה, שמשמעותה נוצרת רק כאשר כל אותיותיה מצטרפות יחד.
מלבד מה שבחי׳ החכמה זו כשהיא בפ״ע [בפני עצמו] נק׳ חכמה ידיעא משא״כ החכמה דע״ס [דעשר ספירות] דעקודים נק׳ חכים ולא בחכמה ידיעא. וגם ע״ז שייך אנת הוא חד ולא בחושבן כיון שאין שם בחי׳ התחלקות עשר ספירות כנ״ל.
נוסף על כך, בחינת החכמה הזאת, כשהיא בפני עצמה, נקראת ״חכמה ידיעא״, ואילו החכמה של עשר הספירות בעולם העקודים נקראת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״. וגם עליה שייך לומר ״אנת הוא חד ולא בחושבן״, מכיוון ששם אין חלוקה לעשר ספירות, כפי שנאמר לעיל.
מעבר לכך, חכמה בפני עצמה נקראת ״חכמה ידיעא״, ואילו החכמה של עולם העקודים מתוארת כ״חכים ולא בחכמה ידיעא״. מכיוון שאין שם חלוקה לעשר ספירות, אפשר לתאר גם את עולם העקודים כ״אנת הוא חד ולא בחושבן״.
ומ״מ אור א״ס ב״ה עצמו הוא למעלה מעלה מבחי׳ עקודים כי גם עקודים נק׳ אדם דבריאה לגבי א״ס ב״ה ועמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו56 בענין שבת תתאה ושבת עלאה).
ובכל זאת, אור אין סוף ברוך הוא עצמו נעלה הרבה מאוד מבחינת העקודים, שהרי גם העקודים נקרא ״אדם דבריאה״ ביחס לאין סוף ברוך הוא. ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״, בעניין שבת תתאה ושבת עילאה.)
ובכל זאת, עולם העקודים אינו עצמותו של ה׳: ביחס לאין סוף, אפילו העקודים נחשבים רק ל״אדם דבריאה״, כביכול מדרגה נבראת. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר שלו על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״ (לקוטי תורה, בהר ב, כח–כט), שבו מוסבר ששתי ה״שבתות״ הן שבת תתאה ושבת עילאה: שבת תתאה היא ביטול ה״יש״ ל״אין״ בדרגת החכמה, ושבת עילאה היא הביטול האמיתי שלמעלה מהחכמה.
ועד״ז ההפרש בין הארת הקו להרשימו7 שנשאר אחר הצמצום ומקום פנוי. דהנה הארת הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו8 אך הרשימו היא בחי׳ הכוללת לכל העולמות.9
וכך גם [הוא] ההבדל בין ההארה של הקו (קו של אור) לבין הרשימו (רושם) שנותר לאחר הצמצום ובחלל הפנוי. שכן הקו מאיר בכל עולם לפי מידתו, ואילו הרשימו היא הבחינה הכוללת את כל העולמות.
אותו דפוס מופיע בזוג נוסף של מושגים בקבלה. לאחר הצמצום הראשון, כאשר אור אין סוף הסתלק כדי להותיר ״מקום פנוי״, נמשך לתוכו קו דק של אור, הקו, ונשאר רושם מן האור שהסתלק, הרשימו. הקו מאיר בכל עולם לפי יכולתו של אותו עולם, בדומה לספירות הנפרדות; הרשימו היא בחינה כללית אחת הכוללת את כל העולמות, בדומה לעולם העקודים.
(וצ״ע [וצריך עיון] דמבואר בכמה מקומות דהקו גבוה הרבה מהרשימו וע׳ באגה״ק [באגרת הקודש] מאמר איהו וחיוהי10 הארת הקו והארה דהארה והארה דהארה דהארה11 כו׳):
(הדבר דורש עיון נוסף, שכן בכמה מקומות מוסבר שהקו נעלה בהרבה מן הרשימו. וראו באגרת הקודש, במאמר ״איהו וחיוהי״: הארת הקו והארה דהארה והארה דהארה דהארה כו׳.)
אדמו״ר הזקן מצביע על קושי: במקומות רבים מתואר הקו כנעלה בהרבה מן הרשימו, ובאיגרת הקודש שבתניא מדובר בהארת הקו ובהארה דהארה ובהארה דהארה דהארה כו׳, שהולכות ונחלשות. כיצד אפשר אפוא להשוות את הרשימו לבחינה הגבוהה והכוללת יותר? הוא משאיר את השאלה לעיון נוסף.
הפסקה מתארת את הירידה מעולם העקודים לעולם הנקודים, שבו הספירות נעשו לראשונה נפרדות. היא מסבירה מדוע בחינה אחת בפני עצמה אינה דומה למכלול הבלתי מחולק, ומציינת שגם עולם העקודים נחות מאוד מאור אין סוף. בסיום מובאת הקבלה בין הקו לרשימו, והשאלה נשארת פתוחה.
על הקושי ביחס שבין הקו לרשימו, הצמח צדק מציע באור התורה שבגילוי הקו נעלה יותר, משום שעל ידו מגיע הגילוי לאצילות ולמעלה ממנה, ושורשו באור אין סוף שלמעלה מהצמצום. הרשימו, לעומת זאת, הוא אור שהצמצום לא נגע בו כלל. הוא מציין שהמקדש מלך מזהה את הרשימו עם אור הקדמון.
מראי מקומות
- 1כ״א כל הע״ס הגנוזות הם דבר א׳ ממש · באוה״ת ענינים ע׳ רפב ואילך מבאר שיטת האריז״ל בעקודים איך הם נקראים ע״ס. וראה שם בעמוד רפד מה שמעתיק מהנחות הר״פ ע׳ קסט. וראה גם במאמרי אדה״ז פרשיות פ׳ נח ע׳ סו. וע׳ סז. באוה״ת ענינים ע׳ רפה וכנראה שמציין לד״ה זה, שכאן מבאר דע״ס הגנוזות לא שייך בא״ס רק הן בעקודים וכן מבואר בכמה דרושים, ושם מציין להנחות הר״פ הנ״ל דשם משמע דאפי׳ באור א״ס הבלתי מוגבל שלמעלה מהקו שייך ספירות ע״ש.
- 2מתיבת למשפחותיכם · Menachot 30a
- 3למשפחותיכם · Exodus 12:21
- 4למשפחותיכם · Numbers 33:54
- 5ועמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו · ראה לקו״ת בהר מג, ב.
- 6את שבתותי תשמרו · Leviticus 26:2
- 7שו״ה בענין — ועד״ז ההפרש בין הארת הקו להרשימו · מובא באוה״ת כי תצא ע׳ תתקכד.
- 8הארת הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו · ראה באוה״ת בשלח ע׳ תצה. ובביאוה״ז לכ״ק הצ״צ כרך א ע׳ פח ואילך בענין המשכה שע״י הקו.
- 9בחי׳ הכוללת לכל העולמות · באוה״ת פ׳ כי תצא ע׳ תתקכד מציין ע״ז כ״ק אדמו״ר הצ״צ ”ועי׳ במק״מ שהרשימו הו״ע האור הקדמון” ע״ש בארוכה. ובמאמרי אדמו״ר הזקן תקס״ח ע׳ שכח.
- 10וע׳ באגה״ק מאמר איהו וחיוהי · Tanya, Iggeres HaKodesh 20:22
- 11שו״ה וצ״ע . . דהארה דהארה · ראה ביאור ע״ז באוה״ת פ׳ נח (מלקו״ת לג׳ פרשיות) תתשצד, א. ובדף תתרסח, ב מתרץ וז״ל: ”ואולי י״ל שבענין הגילוי הקו גבוה יותר שע״י הארת הקו נמשך הגילוי באצי׳ ובלמעלה מהאצי׳, וגם כי שורש ענין בקיעת הקו הוא באוא״ס שלמעלה מהצמצום שהוא בוקע להיות נמשך בחי׳ צמצום הקו כו׳, אמנם הרשימו היא בלתי צמצום כלל, שהרי מה שנתצמצם עד שלא נשאר רק רשימו . . נסתלק לצדדי׳ . . ומה שנשאר בבחי׳ הרשימו ה״ז אור שלא נגע בו הצמצום כלל” ע״ש עוד פי׳. ובכרך ז תתשצד, א כתב שכן דעת המק״מ בפ׳ בראשית בביאור בריש הורמנותא. וכן מציין לזה בד״ה קן ציפור אוה״ת כי תצא ע׳ תתקכד. בענין הצ״ע ראה בספר שערי ענינים בדא״ח כרך ב שער החמישי סי׳ ח שמבאר בארוכה הצ״ע של הצ״צ, ומה שכתב כ״ק מהר״ש על ענין זה. וראה גם באוה״ת ענינים ע׳ קסו. ובארוכה בהמשך ר״ה תרס״א ע׳ קסו ואילך. המשך יונתי תר״מ פרק ו. תער״ב ח״ג ע׳ א׳רסט מציין להלקו״ת לג״פ.
תהו ותיקון; שם מ״ה ¶11
11והנה בעולם הנקודים12 הי׳ [היה] שבה״כ [שבירת הכלים] שזהו ענין עולם התהו והיינו לפי שהיו רק בבחי׳ נקודות כל3 א׳ בחי׳ בפ״ע [בפני עצמו] ואח״כ עולם הברודים הוא עולם התקון שנעשו בבחי׳ פרצופים שהוא להיות בחי׳ התכללות.
כעת, בעולם הנקודים התרחשה שבירת הכלים, וזהו עניינו של עולם התוהו (כאוס); הטעם לכך הוא שהם היו רק בבחינת נקודות, וכל אחת מהן עמדה כבחינה בפני עצמה. לאחר מכן בא עולם הברודים, שהוא עולם התיקון, שבו נעשו הספירות בבחינת פרצופים (מבנים שלמים), כלומר בבחינת התכללות,
בעולם הנקודים נשברו הכלים; זהו עולם התוהו. הם נשברו משום שכל ספירה הייתה נקודה בודדת, שלא יכלה להצטרף לאחרות. בעולם התיקון (ברודים) נעשו הספירות לפרצופים, מבנים שלמים שבהם כל ספירה כוללת את האחרות.
שלא יהיה חכמה בפ״ע [בפני עצמו] כ״א תהיה כלולה ג״כ מכל הע״ס [העשר ספירות] ונק׳ פרצוף אבא וכן פרצוף ז״א4 שעיקרו בחי׳ המדות
כך שחכמה לא תעמוד בפני עצמה, אלא תהיה כלולה גם מכל עשר הספירות, והיא נקראת פרצוף אבא; וכך גם פרצוף ז״א, שעיקרו בחינת המדות,
בתיקון, חכמה אינה עומדת לבדה: היא כוללת בתוכה את כל עשר הספירות ונעשית לפרצוף אבא (״אב״). כך גם ז״א, מבנה של המדות, כולל את כל הספירות.
אך כולן היו כלולים יחד וגם המוחי׳ [המוחין] דאו״א [דאבא ואימא] מאירים בהם. וה״ז [והרי זה] מעלה יתירה מבבחי׳ נקודים שהי׳ [שהיה] רק כל בחי׳ בפ״ע [בפני עצמו] חסד לבדו וגבורה לבדו.
אבל כולן היו כלולות יחד, וגם המוחין (כוחות השכל) של אבא ואמא מאירים בהן. והרי זו מעלה יתירה על בחינת הנקודים, שבה כל בחינה עמדה בפני עצמה בלבד: חסד לבדו וגבורה לבדה.
בז״א כל המדות כלולות יחד, והמוחין של אבא ואמא מאירים בתוכן. זהו יתרון גדול לעומת הנקודים, שבה חסד עמד לבדו וגבורה לבדה.
אבל בתקון יש בחי׳ התכללות והתחברות (כמו עד״מ חבור האותיות שנפרדו להיות מצטרפין יחד לתיבות ומ״מ אין זה כמו בחי׳ עקודים שהיו כולן דבר א׳ ממש עד שהיו רק בכלי א׳
אבל בתיקון יש התכללות וחיבור (כמשל חיבורן של אותיות נפרדות, המצטרפות יחד למילים. ואף על פי כן, אין זה דומה לבחינת עקודים, שבה הכול היה ממש דבר אחד, עד שהכול היה בכלי אחד בלבד,
ההתכללות שבתיקון דומה לאותיות נפרדות שמתחברות ויוצרות מילים. אך היא אינה דומה לאחדות של עקודים, שבה הכול היה ממש דבר אחד בכלי יחיד.
משא״כ בברודים שכל ספירה יש לה כלי בפ״ע [בפני עצמו] רק שמתכללים מכל הע״ס [העשר ספירות] וכו׳ ומ״מ ע״י התכללות זו מאיר בהן הארה עליונה מא״ס ב״ה כי אור א״ס ב״ה מאיר ונמשך דוקא במקום שיש חבור והתכללות.
ואילו בברודים לכל ספירה יש כלי משלה, אלא שהיא כלולה מכל עשר הספירות וכו׳. ואף על פי כן, באמצעות התכללות זו מאירה בהן הארה עליונה מאין סוף ברוך הוא; שכן אור אין סוף ברוך הוא מאיר ונמשך דווקא במקום שיש חיבור והתכללות.
בתיקון כל ספירה שומרת על הכלי שלה, ובכל זאת כוללת את כל האחרות. באמצעות חיבור זה מאירה בהן הארה עליונה מאין סוף, משום שאור אין סוף מאיר דווקא במקום שיש חיבור והתכללות.
וכמו למטה זכר ונקבה בראם ועי״ז ויברך אותם5 ע״י ההתכללות כו׳ וכמו בצירוף עשרה אומרים דבר שבקדושה דאכל בי עשרה שכינתא שריא6 משא״כ אם היו אלו העשרה כ״א [כל אחד / כל אחת] בפ״ע [בפני עצמו] כו׳).
וכך גם למטה: ״זכר ונקבה בראם״, ועל ידי כך ״ויברך אותם״ — על ידי ההתכללות וכו׳. וכך גם כשעשרה מצטרפים יחד, הם אומרים דבר שבקדושה, שכן ״דאכל בי עשרה שכינתא שריא״ — מה שאין כן אילו היו אותם עשרה, כל אחד בפני עצמו וכו׳).
שתי דוגמאות מעולמנו: ה׳ בירך איש ואישה רק לאחר שהתחברו, כפי שנאמר: ״זכר ונקבה בראם״, ״ויברך אותם״; ועשרה יהודים המצטרפים יחד יכולים לומר את התפילות שבקדושה הדורשות מניין, צירוף של עשרה, משום שהשכינה שורה בקבוצה של עשרה — אך לא כאשר כל אחד מעשרת האנשים עומד בפני עצמו.
וזהו ע״י שם מ״ה [שם מ״ה] המאיר בעולם התקון7 ששרשו למעלה מבחי׳ נקודים כי הוא שם מ״ה [שם מ״ה] דא״ק [דאדם קדמון]8 שהוא בחי׳ האור הכללי ע״ד הנ״ל בעקודים ע״כ ממנו נמשך התקון שיהיה נעשה ההתכללות בברודים
והדבר נעשה באמצעות שם מ״ה, המאיר בעולם התיקון, ששורשו למעלה מבחינת הנקודים; שכן זהו שם מ״ה דאדם קדמון, שהוא בחינת האור הכללי, בדומה לאמור לעיל בעניין עקודים. לכן ממנו נמשך התיקון, כדי שתיווצר התכללות בברודים.
מה שמביא לידי התכללות בתיקון הוא שם מ״ה — שם הוי׳ במילוי, שאותיותיו עולות יחד ל־45, הגימטרייה של מ״ה. שורשו באדם קדמון, למעלה מהנקודים, וכמו בעקודים הוא אור כללי הכולל את הכול; לכן הוא יכול לחבר את הספירות הנפרדות.
והיינו כי שם מ״ה [שם מ״ה] הוא בחי׳ בטול מלשון ונחנו מה9 וההתכללות נמשך מחמת הבטול לאור יא, אא״ס ב״ה. ולכן ע״י שם מ״ה [שם מ״ה] נעשה ג״כ ההתכללות בע״ס [בעשר ספירות] דתיקון כו׳:
כלומר, שם מ״ה הוא בחינת ביטול, מלשון ״ונחנו מה״; וההתכללות נמשכת מכוח הביטול לאור אין סוף ברוך הוא. לכן, באמצעות שם מ״ה נוצרת גם ההתכללות בעשר הספירות של עולם התיקון וכו׳.
מ״ה פירושו ״מה״, כפי שאמרו משה ואהרן: ״ונחנו מה״ — ביטוי לביטול. הספירות יכולות לכלול זו את זו רק כאשר כל אחת מניחה בצד את קיומה הנפרד ומתבטלת לפני אור אין סוף; לכן שם מ״ה, שהוא ביטול, מאפשר את התיקון.
הפסקה מסבירה שהכלים בעולם התוהו נשברו משום שכל ספירה עמדה לבדה, ואילו עולם התיקון מתקיים משום שהספירות כוללות זו את זו. התכללות זו מושכת הארה עליונה מאין סוף, והיא נוצרת באמצעות שם מ״ה, שהוא בחינת ביטול.
התעתיק של אדמו״ר האמצעי למאמר זה (מאמרי אדמו״ר הזקן) מבחין בין שלושה שלבים: נקודה, שאינה מתחלקת לעשר; ספירה, שבה כל אחת מעשר הספירות כוללת עשר ספירות (חכמה שבחסד, חסד שבחסד וכו׳); ופרצוף, שבו כל אחת מהן נכללת שוב בעשר. התכללות זו על כל פרטיה היא מהותו של התיקון, הנקרא פרצוף אדם. עוד מובא שם מספר עץ חיים שהתכללות התיקון נובעת מהארת שם מ״ה החדש, המאירה מאדם קדמון.
מראי מקומות
- 1בעולם הנקודים הי׳ שבה״כ · ראה ע״ח שער ז פ״א. דרך מצותיך ביאור ושבתה קע, א.
- 2בעולם הנקודים הי׳ שבה״כ · Sefer Etz Chaim 7:1
- 3לפי שהיו רק בבחי׳ נקודות כל א׳ בחי׳ בפ״ע · וכ״ה לקמן. ובמאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ סט מבאר זה יותר שכ׳ ”אבל כאו״א אינו מתחלק עוד לי׳” ע״ש בארוכה. ונתבאר בתו״ח כאן עה, ג בענין ב׳ מיני התחלקות דתהו ותיקון.
- 4ונק׳ פרצוף אבא וכן פרצוף ז״א · ההפרש בין נקודה ספירה ופרצוף (המובא בע״ח שער הפרצופים פ״ז) מבואר במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ סט ”שהנקודה בלתי מתחלק לי׳, ובחי׳ הספירה היינו שכאו״א מהי״ס מתחלק לי״ס כמו אור החסד מתחלק לי״ס כחב״ד שבחסד חג״ת שבחסד כו׳ ואז נק׳ ספירה, ובחי׳ הפרצוף הוא ריבוי התחלקות יותר, דהיינו שגם הע״ס שכלולים בכאו״א מהי״ס מתכללים עוד להיות כלול כאו״א מי׳, וכמו חסד שבחסד שבגבורה . . והוא עיקר בחי׳ התיקון שנק׳ פרצוף אדם” ע״ש. וראה בשרש מצות התפלה פרק מו. באוה״ת פ׳ פנחס ע׳ א׳פח (מיוסדים על סה״מ תקס״ה כרך ב ע׳ תשמח) שמביא משל לזה מזריעה.
- 5זכר ונקבה בראם ועי״ז ויברך אותם · Genesis 5:2
- 6דאכל בי עשרה שכינתא שריא · Sanhedrin 39a:11
- 7ע״י שם מ״ה המאיר בעולם התקון · Sefer Etz Chaim 7:2:1–2
- 8ע״י שם מ״ה המאיר בעולם התיקון . . שם מ״ה דא״ק · במאמרי אדה״ז פרשיות שם ע׳ עא בשם הע״ח [שער ז פרק ב] שסיבת התהוות ההתכללות בעולם הברודים הנק׳ עולם התיקון הוא ע״י הארת שם מ״ה החדש שמאיר בא״ק. וראה ד״ה ושבתה בדרך מצותיך קע, א.
- 9ונחנו מה · Exodus 16:7
תפארת, תורה ושלום ¶12
12ומעתה יובן מה דבתפארת בהכלי ג״כ הוא מבחי׳ שם הוי״ה1 משא״כ בכלים דחו״ג [דחסד וגבורה] כי הנה עיקר ההתכללות הנעשה בעולם התקון הוא
מעתה יובן מדוע גם הכלי של תפארת הוא מבחינת שם הוי׳, בשונה מן הכלים של חסד וגבורה. שכן עיקר ההתכללות הנוצרת בעולם התיקון היא
כעת אפשר להשיב על השאלה שבפסקה 2: מדוע גם הכלי של תפארת מסומן בשם הוי׳, בעוד שכלי החסד והגבורה נושאים את השמות א־ל ואלקים? התשובה נעוצה במה שמחולל את ההתכללות בעולם התיקון.
באמצעות הקו האמצעי, שהוא בחינת תפארת, מידתו של יעקב — ״שלימו דאבהן״, ״ישב אוהלים״ — המחברת בין חסד וגבורה.
חסד וגבורה הם הפכים — נתינה והימנעות מנתינה. תפארת היא ״הקו האמצעי״ המחבר ביניהם. זו מידתו של יעקב, המכונה בזוהר ״שלימו דאבהן״, משום שהוא מאחד את החסד של אברהם ואת הגבורה של יצחק; ובתורה הוא נקרא ״ישב אוהלים״.
ולכן יעקב המשיך בחי׳ עקודים נקודים וברודים4 שהמשיך מבחי׳ עקודים גם בברודים ע״י שם מ״ה [שם מ״ה] להיות התכללות כו׳
לכן יעקב המשיך את בחינת עקודים, נקודים וברודים [— ״מפוספסים, מנוקדים ומוכתמים״]: הוא המשיך מבחינת עקודים גם אל ברודים, באמצעות שם מ״ה, כדי שתהיה התכללות וכו׳.
שכרו של יעקב מלבן היה הצאן הצעיר בעל הסימנים (בראשית ל, לב; לא, ח), ובחלום ראה את העתודים המזווגים עם הצאן כשהם ״עקודים נקודים וברודים״ (לא, י) — שמותיהם של שלושת שלבי הספירות. אדמו״ר הזקן מפרש את המשכת הצאן הזאת בידי יעקב כהמשכת האחדות שבבחינת עקודים אל תוך ברודים באמצעות שם מ״ה, על ידי תפארת, וכך נוצרת התכללות.
ולכן תפארת נק׳ אות אמת56 (עי׳ [עיין] בזוהר ר״פ ויקרא)7 מפני שמחבר ועושה התכללות שלא יהיו המדות חו״ג [חסד וגבורה] נגדיים זה לזה.
לכן תפארת נקראת ״אות אמת״ (ראו זהר, ריש פרשת ויקרא), מפני שהיא מחברת ויוצרת התכללות, כך שהמידות חסד וגבורה לא יהיו מנוגדות זו לזו.
הזהר (בתחילת פרשת ויקרא) מפרש את בקשת רחב לקבל ״אות אמת״ כמתייחסת לאות ו׳, שהיא אות התפארת. המילה ״אות״ פירושה גם סימן וגם אות כתובה, ולכן אפשר להבין את הביטוי גם כאות של אמת. אמת כאן פירושה דבר המחבר ואינו נוטה לצד אחד: תפארת מאחדת את חסד וגבורה, כך שאינם עומדים עוד זה כנגד זו.
והנה ״הגדול הגבור״ הם בחינת חסד וגבורה, ו״והנורא״ הוא בחינת תפארת; ונוספה בו וי״ו: ״והנורא״,
בביטוי ״הגדול הגבור והנורא״, ״הגדול״ הוא חסד, ״הגבור״ הוא גבורה, ואילו ״הנורא״ הוא תפארת. רק למילה האחרונה נוספת וי״ו — ״והנורא״.
שנמשך המשכה עליונה שעי״ז נעשה ההתכללות וכענין הנ״ל דהתקון וההתכללות הוא ע״י המשכת שם מ״ה [שם מ״ה] וכן ביעקב נאמר מה נורא המקום הזה.10
[כלומר,] נמשכת למטה המשכה עליונה, שבאמצעותה נוצרת ההתכללות — בדומה לעניין שנזכר לעיל, שהתיקון וההתכללות נעשים באמצעות המשכת שם מ״ה. וכך נאמר על יעקב: ״מה נורא המקום הזה״.
הווי״ו, קו ישר, היא האות שמבטאת המשכה למטה. הופעתה במילה ״והנורא״ מלמדת שתפארת ממשיכה למטה המשכה עליונה, ובכך נוצרת התכללות — בדומה לפעולתו של שם מ״ה. מתאים אפוא שיעקב אומר על המקום שבו ראה את חזונו: ״מה נורא המקום הזה״, וצירף בכך את מ״ה ואת ״נורא״.
וזהו דבכלי הת״ת [התפארת] הוא מאיר שם הוי״ה שהוא הארה גדולה ונעלית יותר מבכלים דחו״ג [דחסד וגבורה] והיינו
זהו הטעם לכך שבכלי התפארת מאיר שם הוי׳, שהוא הארה גדולה ונעלית יותר מזו שבכלים של חסד וגבורה. כלומר,
לכן שם הוי׳ מאיר גם בכלי התפארת: הכלי שלה נושא אור גדול יותר מזה שבכלים של חסד וגבורה.
כי ע״י שם הוי״ה נמשך בחי׳ ההתכללות וז״ש [וזהו שכתוב] הוי״ה אחד11 (ועמ״ש ע״פ לתת נקמת הוי״ה במדין).12
באמצעות שם הוי׳ נמשכת בחינת ההתכללות; וזהו [פירוש] הכתוב ״הוי׳ אחד״ (וראו מה שנכתב על [הפסוק] ״לתת נקמת הוי׳ במדין״).
הוי׳ הוא השם שבאמצעותו נמשכת ההתכללות, ולכן נאמר ״הוי׳ אחד״. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על המלחמה במדין (לקוטי תורה, מטות ו, כ–כא): מדין, שפירושה מחלוקת ופירוד, היא היפוכה של הוי׳, שעיקרה שלום והתכללות. באמצעות ההתכללות נמשכת הארה עליונה מן הבחינה הכוללת את הכול; לכן המלחמה ההיא הייתה ״נקמת הוי׳״.
והנה התורה נק׳ תורת הוי״ה13 כי בתורה כתיב וכל נתיבותיה שלום14 וכמ״ש או יחזיק במעוזי15 יעשה שלום לי וגו׳
כעת התורה נקראת ״תורת הוי׳״, שכן על התורה נאמר ״וכל נתיבותיה שלום״; וכן נאמר: ״או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי וגו׳״ —
התורה נקראת ״תורת הוי׳״ משום שכל עניינה הוא שלום: ״וכל נתיבותיה שלום״. חז״ל דורשים את הפסוק ״או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי״ על מי שלומד תורה.
שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה16 שיהי׳ [שיהיה] בחי׳ ההתכללות ויחוד הספירות וההיכלות ועי״ז יומשך גילוי אור א״ס ב״ה. והתכללות זו הוא ע״י הבטול.
שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה: שתהיה בחינת התכללות ואיחוד של הספירות וההיכלות (החדרים), ועל ידי כך יימשך גילוי אור אין סוף, ברוך הוא. התכללות זו נעשית באמצעות ביטול.
חז״ל אומרים שאדם כזה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. במונחי הקבלה, שלום זה הוא התכללות ואיחוד של הספירות ושל ההיכלות שבעולמות התחתונים, ועל ידו מתגלה אור אין סוף. התכללות מתאפשרת רק באמצעות ביטול.
וזהו יסוד כל התורה להיות בטול היש לאין וכל השלשה דברים שעליהם העולם עומד היינו תורה ועבודה וגמ״ח [וגמילות חסדים]17 כולם ענינם בטול היש לאין וע״י הבטול נעשה ההתכללות משא״כ בבחי׳ יש כו׳.
וזהו יסוד התורה כולה: ביטול היש לאין. וכל שלושת הדברים שעליהם העולם עומד — כלומר תורה, עבודה וגמילות חסדים — עניינם כולם הוא ביטול היש לאין. על ידי הביטול נוצרת ההתכללות, שלא כבבחינת יש וכו׳.
זהו לב התורה כולה: לבטל את ה״יש״ הנפרד של האדם לפני ה״אין״ של ה׳ — האלוקות, המכונה ״אין״ משום שהיא למעלה מכל השגה. שלושת הדברים שעליהם העולם עומד — תורה, תפילה (״עבודה״) וגמילות חסדים — נועדו כולם לכך. רק כשיש ביטול יכולים דברים נפרדים להתחבר באמת; כל עוד כל אחד עומד על קיומו שלו, הם אינם יכולים להתחבר.
הפסקה משיבה על השאלה שפתחה את הדיון: תפארת, מידתו של יעקב, מחברת בין חסד וגבורה ומחוללת התכללות; מכיוון שההתכללות נמשכת באמצעות שם הוי׳, הוי׳ מאיר גם בכלי של תפארת. התכללות זו תלויה בביטול, שהוא היסוד של התורה, העבודה וגמילות חסדים.
הצמח צדק (אור התורה, עניינים) מסביר שאף שאור הכתר מאיר גם בשני הקווים הצדדיים — חכמה–חסד–נצח ובינה–גבורה–הוד — הם אינם נקראים הוי׳; כך נקרא רק הקו האמצעי, המחבר ביניהם. הזהר המצוטט שם מפרש את הביטוי ״אות אמת״ כאות ו׳. ואם תאמר שהאותיות האחרות אינן אמת — גם הן אמת, אלא שאות זו נקראת אות אמת.
מראי מקומות
- 1דבתפארת בהכלי ג״כ הוא מבחי׳ שם הוי״ה · וע׳ מזה בלקו״ת פ׳ תזריע בד״ה אם בהרת קדמה. ובד״ה החלצו מאתכם בענין לתת נקמת הוי׳ במדין שע״י ההתכללות דוקא זהו כלי לגילוי אוא״ס. — אוה״ת כרך ו שם תתרסד, ב ובלקו״ת לג״פ פ׳ נח עה, ד. ראה באוה״ת ענינים ע׳ קעב שמבאר הגם שבב׳ הקוין חח״נ ובג״ה מאיר אור הכתר ואעפ״כ לא יקראו בשם הוי׳ ע״ש.
- 2יעקב שלימו דאבהן · Zohar I, 171a
- 3ישב אוהלים · Genesis 25:27
- 4יעקב המשיך בחי׳ עקודים נקודים וברודים · Genesis 31:10
- 5תפארת נק׳ אות אמת · Joshua 2:12
- 6אות אמת · Zohar, Vayikra 1:1–7
- 7ע׳ בזהר ר״פ ויקרא · ”ע״פ ונתתם לי אות אמת דא אות וי״ו ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת אין אלא אות דא אות אמת אקרי” — אוה״ת ענינים ע׳ קעד. וראה גם בביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ שיג ואילך.
- 8הגדול הגבור · Deuteronomy 10:17
- 9ויש בו תוספות וי״ו והנורא · ראה לקו״ת ואתחנן ח, א. אוה״ת ענינים ע׳ קעא ואילך בארוכה.
- 10מה נורא המקום הזה · Genesis 28:17
- 11הוי״ה אחד · Deuteronomy 6:4
- 12לתת נקמת הוי״ה במדין · Numbers 31:3
- 13תורת הוי״ה · Psalms 19:8
- 14וכל נתיבותי׳ שלום · Proverbs 3:17
- 15או יחזיק במעוזי · Isaiah 27:5
- 16שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה · Sanhedrin 99b:10–11
- 17השלשה דברים שעליהם העולם עומד היינו תורה ועבודה וגמ״ח · Pirkei Avot 1:2
תוכנית הבונים ותגובת ה׳ ¶13–17
13והנה דור הפלגה אמרו ונעשה לנו שם1 פן נפוץ כו׳ פי׳ שרצו ג״כ שיקבלו השפע מבחי׳ שם2 הוי״ה שהוא המשכה עליונה.
והנה, דור הפלגה אמרו: ״ונעשה לנו שם פן נפוץ״ וכו׳. פירוש הדבר הוא שגם הם רצו לקבל את השפע מבחינת שם הוי׳, שהיא המשכה עליונה.
כעת אדמו״ר הזקן חוזר למגדל. ״ונעשה לנו שם״ פירושו שהם רצו שהשפע שלהם יבוא משם הוי׳ — ההמשכה העליונה, שכפי שהתבאר זה עתה, היא המקור להתכללות.
וזהו ונעשה לנו שם פן נפוץ פי׳ שלא רצו שיומשך להם ההשפעה מבחי׳ שלמטה במדרגה שמשם יניקת החיצונים שיניקתם מאחוריים דשם אלקים ונק׳ לכך אלקים אחרים כו׳
וזוהי [המשמעות של] ״ונעשה לנו שם פן נפוץ״: הם לא רצו שההשפעה תימשך אליהם מבחינה נמוכה יותר במדרגה, שממנה יונקים הכוחות החיצוניים; יניקתם היא מאחוריים של שם אלקים, ולכן הם נקראים ״אלקים אחרים״ וכו׳.
המאמר מפרש את ״פן נפוץ״ כסירובם לקבל מבחינה נמוכה יותר, שממנה יונקים ״הכוחות החיצוניים״ — כוחות הקליפה המתנגדים לקדושה. כוחות אלה ניזונים מ״אחוריים״, כלומר מהבחינה החיצונית ביותר, של שם אלקים; לכן עבודה זרה נקראת ״אלקים אחרים״.
כי זהו כל עיקר מעלת עולם התקון שהוא בחי׳ ההתכללות ולכן נאמר גבי יעקב שבעים נפש3 לשון יחיד משא״כ בעולם התהו מחמת שלא היה התכללות נמשך שבה״כ [שבירת הכלים].
כי זהו עיקר מעלתו של עולם התיקון: שהוא בחינת התכללות. לכן נאמר אצל יעקב ״שבעים נפש״ בלשון יחיד; לא כך היה בעולם התהו, שבו, מכיוון שלא הייתה התכללות, באה בעקבות זאת שבירת הכלים.
מעלתו של עולם התיקון היא ההתכללות. התורה מונה את משפחתו של יעקב כ״שבעים נפש״ — ״נפש״ (nefesh) בלשון יחיד — משום שהיו מאוחדים כאחד. בעולם התהו לא הייתה התכללות כזאת, ולכן נשברו כליו.
הפסקה מסבירה את ״ונעשה לנו שם״: בוני המגדל רצו לקבל משם הוי׳, המקור העליון של ההתכללות, ולא מבחינה נמוכה יותר שממנה ניזונים הכוחות המתנגדים לקדושה.
הצמח צדק (אור התורה (Or HaTorah), דברים (Devarim)) מוסיף שהם רצו שאותיות האלוקות המחיות אותם יישארו עבורם בבחינת מקיף (makif) בלבד, ולא יאירו בתוכם.
מראי מקומות
- 1ונעשה לנו שם · Genesis 11:4
- 2פי׳ שרצו ג״כ שיקבלו השפע מבחי׳ שם הוי׳ · ראה באוה״ת דברים כרך ו פ׳ תצא ע׳ ב׳שנג ”שרצו שיהי׳ אותיות אלקות המחיה אותם רק בבחי׳ מקיף לבד עליהם ושלא יאיר בפנימיות” ע״ש.
- 3נאמר גבי יעקב שבעים נפש · Genesis 46:27
14ואמנם הם ידעו1 יא, באשר לקבל מעולם התקון הוא ע״י בטול היש כנ״ל בענין התקון ע״י שם מ״ה [שם מ״ה] והם לא רצו בזה
ואולם הם ידעו שכדי לקבל מעולם התיקון נדרש ביטול ה״יש״ [תחושת הקיום העצמי], כפי [שהוסבר] לעיל בעניין התיקון באמצעות שם מ״ה; והם לא רצו בכך.
בוני המגדל ידעו שקבלה מעולם התיקון דורשת ביטול, כפי שהוסבר לעיל: ההיכללות באה באמצעות שם מ״ה, שפירושו ביטול עצמי. זה בדיוק מה שהם סירבו לעשות.
וכמ״ש בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] להרח״ו [להרבי חיים ויטאל] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה] שרצו לילך בשרירות לבם ושאעפ״כ [ושאף על פי כן] יומשך להם השפעת טובה כו׳ ע״כ נתחכמו לעשות המגדל והעיר.
וכפי שכתוב בלקוטי תורה לרבי חיים ויטאל ז״ל: ״שרצו לילך בשרירות לבם ושאעפ״כ יומשך להם השפעת טובה כו׳״. לכן התחכמו והגו את רעיון בניית המגדל והעיר.
כפי שכתב רבי חיים ויטאל בלקוטי תורה (פסקה 1), הם רצו ללכת בעקבות רצונותיהם ובכל זאת לקבל ברכה. לכן הגו דרך מתוחכמת לעקוף את הדרישה: בניית העיר והמגדל.
הבעיה של בוני המגדל הייתה שקבלת ברכה מעולם התיקון דורשת ביטול, והם לא היו מוכנים לקבל זאת; לכן חיפשו דרך לקבל בלי ביטול.
מראי מקומות
- 1ואמנם הם ידעו · אוה״ת תבוא ע׳ תתרעב.
15והוא שנתייעצו שע״י האחדות שיהיה ביניהם להיות חבור עצבים1 ע״כ עי״ז ימשיכו להם טובה והשפעה גשמית עכ״פ [על כל פנים] אף אם לא יהיה להם הבטול ועבודת השי״ת [השם יתברך].
כלומר, הם התייעצו שעל ידי האחדות שתשרור ביניהם — להיות ״חבור עצבים״ [אף על פי שהם דבקים בעבודה זרה] — ימשיכו לעצמם טובה ושפע גשמי, לכל הפחות, גם אם לא יהיו בהם ביטול ועבודת ה׳ יתברך.
תוכניתם הייתה להתאחד. בהושע, הדברים מתייחסים לאפרים, ממלכת הצפון, הדבק בעצבים, והפסוק מורה להניח לו; המדרש (בראשית רבה 38:6, על אותו דור) דורש את המילה ״חבור״ במשמעות של התחברות: גם עובדי עבודה זרה השלמים זה עם זה נותרים לנפשם. הבונים קיוו שהאחדות לבדה תביא להם לפחות ברכה גשמית, בלי ביטול ובלי עבודת ה׳.
והיינו כי ידעו בכח שמוש השמות עליונים שבבחי׳ התכללות מאיר אור עליון ביותר וכמש״ל [וכמה שכתוב לעיל] בענין עקודים בכלי א׳ שהוא בחי׳ ומדרגה גבוה מאד שהוא למעלה מעולם התהו ומעולם התקון.
כלומר, הם ידעו, מכוח השימוש בשמות העליונים, שבמצב של התכללות מאיר אור עליון ביותר — כפי שהוסבר לעיל בעניין עקודים בכלי אחד, שהיא בחינה ומדרגה גבוהה מאוד, למעלה מעולם התוהו ומעולם התיקון.
מכוח ידיעתם את השמות הקדושים הבינו שהתכללות ממשיכה אור עליון מאוד — בדומה לעקודים, שבהם הכול בכלי אחד, מדרגה שמעל עולם התוהו ועולם התיקון.
תוכניתם של הבונים הייתה להמשיך ברכה באמצעות האחדות, שמטבעה ממשיכה אור עליון ביותר, בלי הביטול שהקדושה דורשת.
מראי מקומות
- 1חבור עצבים · Hosea 4:17
16וע״כ אמרו ונעשה לנו שם שימשיכו ג״כ משם הוי״ה דהיינו ממקום הכולל לכל ההשתלשלות בשוה שהוא אור כללי כנ״ל
לכן אמרו: ״ונעשה לנו שם״ — כלומר, שיוכלו להמשיך גם משם הוי׳, היינו מהמקום הכולל את כל ההשתלשלות [סדר ירידת העולמות] במידה שווה, שהוא אור כולל, כאמור לעיל,
״ונעשה לנו שם״ פירושו להמשיך משם הוי׳, האור הכולל המתייחס במידה שווה לכל רמה בשרשרת ההשתלשלות — רמה שמעל להבחנות שבין העולמות.
ולא יצטרכו להיות נכנעים תח״י [תחת יד] הקדושה דעולם התקון דאצי׳ שמשם א״א להם לקבל רק מבחי׳ חיצוניות כו׳.
ולא יצטרכו להיות כפופים לקדושה של עולם התיקון שבאצילות, שממנו אין הם יכולים לקבל אלא מבחינת החיצוניות [הממד החיצוני], וכו׳.
כך הם לא יצטרכו להיכנע לקדושה של עולם התיקון שבאצילות. מן האצילות יכולים הכוחות שאינם בקדושה לקבל רק את הממד החיצוני ביותר, וגם זאת רק לאחר שהם נכנעים; הם רצו לעקוף את הכניעה הזאת.
מטרתם הייתה להמשיך מן האור הכולל של הוי׳, וכך להימנע מלהיכנע לקדושה של האצילות.
17והיינו ע״י האחדות1 וההתכללות שיהיה ביניהם ולכן עשו העיר ומגדל23 דהיינו שהיה סימן להם שלא יתפרדו איש מעל אחיו
כלומר, באמצעות האחדות וההתכללות שתהיה ביניהם. משום כך בנו את העיר והמגדל, כלומר, הם שימשו סימן עבורם שלא ייפרדו איש מאחיו,
העיר והמגדל היו אמצעי להשגת האחדות: נקודת ציון שתשאיר אותם יחד כעם אחד.
כי רועי צאן היו זה הולך אנה וזה אנה ע״כ עשו עיר ומגדל גבוה כדי שיתקבצו כולם שם ולא יפרדו איש מעל אחיו וכמ״ש הראב״ע [הרבי אברהם אבן עזרא].4
שכן הם היו רועי צאן, זה הולך לכאן וזה הולך לשם; לכן בנו עיר ומגדל גבוה, כדי שכולם יתקבצו שם ולא ייפרדו איש מאחיו, כפי שכותב רבי אברהם אבן עזרא.
אבן עזרא מסביר את משמעות הפסוק כפשוטה: הם היו רועי צאן שנדדו לכל עבר, ולכן בנו עיר ומגדל גבוה, שבו יוכלו כולם להתקבץ ולהישאר יחד.
וגם ע״פ רוחניות ג״כ ענין העיר והמגדל היה לתועלת החבור והיחוד (ע׳ [עיין] בזוהר פ׳ נח דף ע״ד5 ע״ה).
וגם במישור הרוחני, עניינם של העיר והמגדל היה לתועלת החיבור והייחוד (ראו בזוהר (זהר), פרשת נח, דף ע״ד ע״ה).
הזוהר על פרשת נח (א, עד ע״ב–עה ע״ב) מסביר זאת במישור הרוחני: השם הקדוש נאחז בארץ רק באמצעות ״העיר והמגדל״; הבונים השתמשו בחכמה זו כדי להקים עיר ומגדל עבור הצד האחר, ומכיוון שהיו כולם יחד, אחדותם הייתה מאפשרת להם להצליח.
וזהו מה שאמר הקדוש ברוך הוא: ״הן [הם] עם אחד ושפה אחת לכולם״ וכו׳, ״ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות״.
כעת מתבררים דברי ה׳, המצוטטים בתחילת המאמר: מכיוון שהם ״הן עם אחד ושפה אחת לכולם״, שום דבר שהם מתכננים לא ייבצר מהם.
פי׳ כי לפי שבאמת ע״י ההתכללות והחבור נמשך ממקום עליון ביותר וכמ״ש חבור עצבים8 וגו׳
פירוש הדבר הוא, כי באמת, באמצעות ההתכללות והחיבור נמשכת [השפעה] ממקום עליון ביותר, כפי שכתוב ״חבור עצבים״ [אמנם] וגו׳ —
אחדות אכן ממשיכה אור ממקום גבוה מאוד, כפי שעולה מן הפסוק על אפרים, ״חבור עצבים״. משום כך יכול היה ה׳ לומר ששום דבר לא ייבצר מהם. לא מפני שיכלו לגבור על רצונו, אלא מפני שהאחדות עצמה ממשיכה שפע מלמעלה, וה׳ קבע שכך יהיה.
וא״כ לא יבצר מהם כו׳ וא״כ הרי ח״ו [חס ושלום] ימשיכו המים היוצאים מבית ה׳ לבית הכסא כו׳
ואם כן, ״לא יבצר מהם״ וכו׳. ואם כך, חלילה, ימשיכו את המים היוצאים מבית ה׳ לבית הכיסא וכו׳,
הסכנה מתוארת כאן בדימוי שבמאמר: הם היו ממשיכים את השפע הקדוש הזה, את המים היוצאים מבית ה׳, אל בית הכיסא — המקום הירוד ביותר.
אשת הזמה כו׳ כיון שהם היו הולכים בשרירות לבם9 כו׳ ולא רצו לקבל הבטול והעול
״אשת הזמה״ וכו׳ — כיוון שהם הלכו בשרירות לבם וכו׳ ולא רצו לקבל את הביטול ואת העול.
״אשת הזמה״ וכו׳ הוא דימוי נוסף, שהמאמר אינו משלים, לכוח קדוש המשמש דבר טמא. הדבר היה קורה משום שהם הלכו אחר רצונותיהם וסירבו לקבל ביטול (התבטלות לפני ה׳ תוך כדי המשך הקיום) ואת עול מלכות שמים.
(וזהו כעין מ״ש פן ישלח ידו10 ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואין זה ראוי כיון שכבר נפגם ע״י עץ הדעת א״כ ימשיך תוקף זה דעץ החיים בסטרא אוחרא ויגביר הרע וכמ״ש במ״א וכך הוא כאן).
(וזה דומה למה שכתוב: ״פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם״. אין זה ראוי, מכיוון שהוא כבר נפגם באמצעות עץ הדעת; ואם כן, הוא היה ממשיך את הכוח הזה של עץ החיים אל הסטרא אחרא (הצד האחר) ומגביר את הרע, כפי שכתוב במקום אחר; וכך גם כאן.)
דוגמה מקבילה מגן עדן: לאחר שאדם אכל מעץ הדעת, ה׳ מנע ממנו לאכול מעץ החיים. לאחר שאדם נפגם, כוחו של עץ החיים היה מחזק את הסטרא אחרא, את הכוחות המתנגדים לקדושה. אותה סכנה הייתה קיימת גם אצל בוני המגדל.
ועל כן הבה ונבלה שפתם11 כו׳ פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם.12 וכנוס לצדיקים שיש בהם הבטול להש״י [להשם יתברך] הנאה להם והנאה לעולם כי ע״י ההתכללות נמשך ממקום עליון כנ״ל ולכן השלום הוא הכלי המחזיק ברכה:13
לכן, ״הבה ונבלה שפתם כו׳״. ״פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם״, ואילו ״וכנוס לצדיקים״, שיש בהם ביטול להקב״ה, ״הנאה להם והנאה לעולם״ — כי באמצעות ההתכללות נמשך [שפע] ממקום עליון, כפי [שהוסבר] לעיל. ולכן ״השלום הוא הכלי המחזיק ברכה״.
כך בלבל ה׳ את שפתם. המשנה מלמדת: ״פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם״, ו״וכנוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם״. כשהצדיקים, שיש בהם ביטול, מתאחדים, הם ממשיכים ברכה מלמעלה לכולם; ומכאן דברי חז״ל: ״השלום הוא הכלי המחזיק ברכה״ — הכלי היחיד שיכול להכיל ברכה.
הפסקה משלימה את התשובה: אחדות ממשיכה אור גבוה ביותר, ולכן תוכניתם של בוני המגדל הייתה עשויה באמת להצליח; אך מכיוון שדחו את הביטול, אותו אור היה מזין את הרע, ולכן ה׳ פיזר אותם. האחדות היא ברכה רק אצל מי שבטלים לה׳.
בלקוטי תורה לראש השנה, שאליו מפנה ההערה, מתאר אדמו״ר הזקן את ״העיר״ של דור הפלגה כצירופי אותיות ושפע הנמשכים אל הצד המתנגד לקדושה, ואומר שבעתיד, כאשר כל הנשמות יתעלו, השפע כבר לא יימשך אל ״עיר״ כזאת.
מראי מקומות
- 1והיינו ע״י האחדות והתכללות · ראה ד״ה תורה צוה תרנ״ד.
- 2ולכן עשו העיר ומגדל · ראה אוה״ת נצבים ע׳ א׳רפא.
- 3עיר ומגדל · Zohar, Noach 42:335–341
- 4וכמ״ש הראב״ע · ”שהכוונה שלהם בבנין עיר ומגדל כדי שיהי׳ להם אחדות, ע״כ עשו עיר ומגדל כדי שיתקבצו שם כולם ולא יפרדו איש מעל אחיו, וע״י האחדות שלהם היו יכולים להמשיך טובה והשפעה גשמי׳ אף שלא יהי׳ להם הביטול ועבודת השי״ת” — סה״מ תר״ל ע׳ ז. ראה גם תו״ח כאן סג, ד.
- 5ע׳ בזהר פ׳ נח דף ע״ד · ראה הלשון במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ סב. אוה״ת בראשית כרך ו תתרע, א. בהמשך זאת חנוכת המזבח תר״מ סעי׳ יד. ובאוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקג. זהר זה נזכר בלקו״ת ר״ה ס, ב.
- 6הן עם אחד · Genesis 11:6
- 7הן עם אחד ושפה אחת לכולם · Zohar, Noach 43:361–44:373
- 8חבור עצבים · Hosea 4:17
- 9שהם היו הולכם בשרירות לבם · קטע מובא באוה״ת פ׳ בלק ע׳ א׳יז.
- 10פן ישלח ידו · Genesis 3:22
- 11הבה ונבלה שפתם · Genesis 11:7
- 12פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם · Mishnah Sanhedrin 8:5
- 13השלום הוא הכלי המחזיק ברכה · Mishnah Oktzin 3:12
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אחדות ממשיכה את הברכה הנעלית ביותר, אבל רק אחדות המושתתת על ביטול — הנחת ה״יש״ של האדם לפני ה׳ — היא קדושה. התורה, העבודה וגמילות החסדים הן כולן דרכים של ביטול, ובאמצעותן האדם פועל שלום למעלה ולמטה; שלום בין מי שבטלים לה׳ הוא הכלי שמחזיק ברכה.
שאלות לשיחה
- כיצד משיב המאמר על השאלה כיצד יכלו הבונים להצליח ״נגד רצון ה׳״?
- מדוע חכמת האצילות נקראת ״חכמה ידיעא״, אף שהיא נעלית בהרבה מחכמת העולמות התחתונים?
- כיצד המשל של כוחות הנפש — אחד בתוך הנפש ומתחלקים בגוף — מבהיר את ההבדל בין עקודים לאצילות?
- מדוע ההתכללות תלויה בביטול, וכיצד שם מ״ה מביא אותה?
- אם אחדות ממשיכה ברכה אפילו למי ש״חבור עצבים״, מדוע טוב שהרשעים יתפזרו? מה מלמד הדבר על האחדות שעלינו לבקש?