ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה א׳ לכלם…

המאמר פותח בדברי ה׳ על בוני מגדל בבל: מכיוון שהם עם אחד ובעלי שפה אחת, לא יהיה דבר שיתכננו שיימנע מהם. המאמר כולו יסביר מדוע האחדות שלהם העניקה להם כוח כזה.

יש כאן שתי שאלות. ראשית, דבר אינו יכול להתרחש בניגוד לרצון ה׳ — כפי שנאמר באיכה, דבר אינו מתקיים אלא אם כן ה׳ ציווה — אז כיצד יכול היה ה׳ לומר שתוכניתם, שהוא התנגד לה, תצליח? שנית, מה באמת ביקשו להשיג באמצעות מגדל שראשו מגיע לשמים?

אדמו״ר הזקן מפנה לכתבי רבי חיים ויטאל, גדול תלמידיו של האריז״ל, המסביר שבוני המגדל ביקשו לכפות על עצמם שפע של ברכה באמצעות השמות הקדושים — לקבל טוב מלמעלה אף שהם עצמם לא היו טובים. יתר המאמר מסביר כיצד הדבר יכול היה לפעול ומדוע ה׳ עצר אותם.

הגמרא מונה שבעה שמות של ה׳ שאסור למוחקם. האריז״ל ורבי משה קורדובירו (בפרדס רימונים שלו) מקבילים את השמות האלה לספירות: שם אל לחסד, אלקים לגבורה והוי׳ (השם בן ארבע האותיות) לתפארת.

בכל ספירה יש אור — הגילוי שבתוכה — וכלי, הצורה שמכילה אותו. אדמו״ר הזקן מסביר שהאור שבכולן הוא מהוי׳; השמות השונים מתייחסים לכלים בלבד, והם שמעניקים לכל ספירה את אופייה המיוחד.

תפארת היא יוצאת הדופן: גם הכלי שלה הוא הוי׳, ולא רק האור. מדוע תפארת שונה משאר הספירות? השאלה תיענה בפסקה 12, לאחר הסבר ארוך על האופן שבו הספירות נכללות זו בזו.

כדי להכין את התשובה, אדמו״ר הזקן פונה ל״פתח אליהו״, הקטע המפורסם שבהקדמת תיקוני הזוהר. הקטע מתאר את ה׳ כמוציא עשרה ״תיקונים״, עשר הספירות, ומקביל אותם לאיברי הגוף: חסד לזרוע ימין, חכמה למוח ובינה ללב.

פתח אליהו ממשיך: לכל ספירה יש ״שם ידוע״ — זהות מוגדרת ומסוימת — ואילו לה׳ עצמו אין שם ידוע. הוא חכם, אך לא בחכמה שאפשר להגדיר; הוא מבין, אך לא בבינה שאפשר להגדיר.

הקושי הוא שהקטע זה עתה כינה את חכמה ״המוח״ ואת בינה ״הלב״. לכן ״אנת הוא חכים״ אינו יכול להתכוון שה׳ מתלבש באותה חכמה, אחת מעשר הספירות — שאם כן היה זה רק חזרה על מה שכבר נאמר.

ההקשר מוכיח זאת: ״אנת הוא חכים״ בא מיד לאחר ״לית לך שם ידיעא״. לכן גם חכמתו של ה׳ עצמה היא מעבר לכל שם מוגדר — חכמה שאינה אחת מן הספירות הידועות.

כאשר אור אין סוף מתלבש בספירות של אצילות, העולם העליון ביותר, ה׳ נקרא בשם השייך לאותה ספירה — כפי שמופיע ברשימת שבעת השמות שהובאה לעיל.

הדברים מבוארים בפרדס רימונים, בשער השמות. אם כן, השאלה מתחדדת: אם כשאומרים שה׳ ״חכם״ מתכוונים שהוא בספירה מסוימת, הרי שיש לו שם ידוע — כיצד יכול תיקוני הזוהר לומר גם ״אנת הוא חכים״ וגם ״לית לך שם ידיעא״?

התשובה מתחילה מראשית הקטע: ״אנת הוא חד ולא בחושבן״ — אחדות ה׳ אינה ״אחד״ במובן של מספר. ואף על פי כן, הוא הוציא את עשר הספירות הנבדלות של עולם התיקון באצילות, שכל אחת מהן שונה מחברתה.

אפשר היה לחשוב שמכיוון שהספירות נבדלות זו מזו, גם בעצמותו של ה׳ יש חלקים נפרדים — חכמה כאן וחסד שם. אליהו שולל זאת: בעצמות יש ״חכמה״, אך לא חכמה מוגדרת וידועה הנבדלת מן השאר.

חכמה דאצילות נקראת ״חכמה ידיעא״. היא נעלית לאין ערוך מחכמת שלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — אך בחלק הבא מוסבר מדוע גם היא עדיין נקראת ״ידועה״.

מכיוון שהיא מקור לחכמת העולמות התחתונים, ומכיוון שבאצילות יש כלים ממש ונפרדים — חכמה בכלי משלה ובינה בכלי משלה — חכמה דאצילות נחשבת חכמה מוגדרת, ״ידועה״.

הספירות ה״ידועות״ שייכות לאצילות. החכמה שב״אנת הוא חכים״ אינה חכמה ידועה כלל, והפער ביניהן מוחלט: חכמה דאצילות מתהווה ממנה כפי שדבר מתהווה מאין.

מובחנים כאן שני אופנים של התהוות. יש מאין פירושו שהתוצאה אינה דומה כלל למקורה; עילה ועלול פירושו שהעלול הוא גרסה נמוכה יותר של העילה. חכמת העולמות התחתונים מתהווה מחכמה דאצילות באופן השני, ולכן היא חלק משרשרת ההשתלשלות.

כך מוסבר הכינוי ״ידועה״: חכמת העולמות התחתונים, שמתהווה שלב אחר שלב מחכמה דאצילות, גלויה וניתנת לידיעה. מכיוון שמה שמשתלשל ממנה ידוע, גם מקורה — חכמה דאצילות — נקרא ״ידוע״.

״אדם״ הוא הכינוי הקבלי למבנה המלא של עשר הספירות בעולם. גם אדם דאצילות, אף שהוא נעלה לאין ערוך ממה שמתחתיו, נחשב כאדם דעשיה ביחס למה שלמעלה ממנו. החכמה שב״אנת הוא חכים״ היא מה שפרדס רימונים מכנה ״עשר ספירות הגנוזות במאצילן״ — שורשי הספירות כפי שהם בתוך ה׳ עצמו.

עץ חיים של האריז״ל מתאר שלושה שלבים מוקדמים של הספירות: עקודים, נקודים וברודים. בעקודים כל עשר הספירות כלולות בכלי אחד, ואין ביניהן חלוקה.

בנקודים הספירות נפרדות לעשר נקודות מבודדות — מצב שהמאמר יסביר בהמשך כעולם התוהו. בברודים, עולם התיקון, הן נעשות פרצופים — מבנים שלמים שבהם כל ספירה כוללת את האחרות. ״עשר תיקונין״ של אליהו הן הספירות של ברודים.

במקורן, עקודים, חכמה, בינה ושאר הבחינות כולן נמצאות ממש בכלי אחד. הדבר אפשרי מפני שמדרגה זו נעלית לאין ערוך מחכמה ובינה המוגדרות דאצילות.

הערת אגב בסוגריים: בין אדם קדמון — המדרגה העליונה מאצילות — לאצילות יש צמצומים חריפים, של אדם קדמון ושל ה״דיקנא״, עד שאבא ואמא (חכמה ובינה דאצילות) מקבלים רק דרך ה״שערות״, צינורות דקים של אור. זו התהוות של יש מאין. בין אצילות לבריאה יש רק פרסא, מחיצה, ולא צמצום מאותו סוג; לכן המעבר הוא שרשרת רציפה של השתלשלות.

לכן הן נקראות ״גנוזות״. לשם המחשה פונה אדמו״ר הזקן לנפש האדם: כוחותיה, כשהם מתלבשים בגוף, נפרדים זה מזה, וכל אחד פועל באמצעות איבר משלו.

הראייה פועלת באמצעות העין, השמיעה באמצעות האוזן והעשייה באמצעות הידיים; וכך גם הכוחות הנעלים — השכל במוח והרגשות בלב. בגוף כל כוח נפרד ויש לו מקום משלו.

כל כוחות הנפש באים מנפש אחת, והנפש היא מהות פשוטה ואחת. לכן, לפני שהכוחות נמשכו אל הגוף, כשהיו עדיין בתוך הנפש, הם היו חייבים להיות מאוחדים לגמרי, ללא כל הפרדה.

קושיה: ראייה ושמיעה הן בבירור דברים שונים. כיצד אפשר לומר שהן ״אחת״ בנפש?

התשובה היא שבתוך הנפש הכוחות קיימים בצורה עדינה ורוחנית לאין שיעור מכפי שהם בגוף, ולכן שם הם מאוחדים באמת לדבר אחד. הדבר ישמש משל לספירות: באצילות הן עשר בחינות נפרדות, אך בשורשן הנעלם הן אחת.

כעת מיישמים את המשל. ספירות אצילות דומות לכוחות הנפש לאחר שנכנסו לגוף: כל אחת נפרדת, ויש לה כלי משלה — חכמה כאן וחסד שם.

השורש שלהן, עשר הספירות הגנוזות, דומה לכוחות הנפש בתוך הנפש עצמה: הן עדינות ונעלות עד כדי כך שהן דבר אחד בלבד. זה פירוש ״עקודים״ — כל הספירות קשורות יחד בכלי אחד.

מדוע אפוא חכמה וחסד הם דברים נפרדים באצילות? מפני שחכמת אצילות היא מסוג מציאות שונה מחכמת עקודים, ולא גרסה נמוכה מעט יותר שלה. לכן היא נקראת ״חכמה ידיעא״, ואילו חכמת עקודים אינה כך.

לאחר עקודים בא עולם הנקודים, שבו כל ספירה עומדת לבדה כנקודה נפרדת. זו ירידה גדולה מעקודים, שבו כולן דבר אחד; ספירות הנקודים כבר מוגדרות ונפרדות, כמו ״חכמה ידיעא״.

הקטע המוסגר הארוך מסביר עד כמה גדולה הירידה מעקודים לנקודים. ההבדל הראשון כבר הוזכר: בעקודים החכמה נעלית כל כך עד שהיא ״חכים ולא בחכמה ידיעא״.

ההבדל השני: מכיוון שבעקודים הכול בכלי אחד, כל מה שנמשך מבחינת ״חכמה״ שלה הוא למעשה כל עשר הספירות הגנוזות יחד. אין שם דבר כזה חכמה בפני עצמה.

לכן בעקודים אי אפשר אפילו לדבר על המשכת חכמה לבדה. מה שנמשך הוא השלם האחד הנקרא עשר הספירות הגנוזות.

בנקודים האור הצטמצם, כך שחכמה נמשכת כבחינה אחת לבדה, חסד לבדו וכן הלאה. השלם התחלק לחלקים.

בחינה אחת לבדה אינה יכולה להשתוות לשלם הכולל את כל עשר הספירות יחד. אדמו״ר הזקן מדגים זאת במילה ארוכה מן התורה, ״למשפחותיכם״: אות אחת שהוצאה ממנה אינה נחשבת לעומת המילה כולה, שמשמעותה נוצרת רק כשכל אותיותיה יחד.

נוסף על כך, חכמה בפני עצמה היא ״חכמה ידיעא״, ואילו חכמת עקודים היא ״חכים ולא בחכמה ידיעא״. ומכיוון שאין שם חלוקה לעשר, אפשר לומר גם על עקודים ״אנת הוא חד ולא בחושבן״.

ובכל זאת, עקודים אינו עצמותו של הקב״ה. אור אין סוף עצמו נעלה ממנו לאין שיעור; ביחס לאין סוף, גם עקודים הוא רק ״אדם דבריאה״, דרגה נבראת. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״, שבו שני סוגי ״שבת״ מציינים שתי דרגות של ביטול.

אותו דפוס קיים בזוג מושגים קבליים נוסף. לאחר הצמצום הראשון, כאשר אור אין סוף הסתלק והשאיר ״מקום פנוי״, נמשך לתוכו קו אור דק, הקו, ונשאר רושם מן האור שהסתלק — הרשימו. הקו מאיר בכל עולם לפי יכולתו, בדומה לספירות הנפרדות; הרשימו היא בחינה כללית אחת הכוללת את כל העולמות, בדומה לעקודים.

אדמו״ר הזקן מציין כאן קושי: במקומות רבים הקו מתואר כנעלה הרבה מן הרשימו, ובאגרת הקודש שבתניא מדובר בהארת הקו וב״הארות דהארות״ שהולכות ונחלשות מתחתיו. כיצד אפשר אפוא להשוות את הרשימו לבחינה הכללית והנעלית יותר? הוא משאיר את הדבר לעיון.

בעולם הנקודים נשברו הכלים; זהו עולם התוהו. הם נשברו משום שכל ספירה הייתה נקודה יחידה שלא יכלה להצטרף לאחרות. בעולם התיקון, הברודים, נעשו הספירות לפרצופים — מבנים שלמים שבהם כל אחת כוללת את האחרות.

בתיקון החכמה אינה עומדת לבדה: היא כוללת בתוכה את כל עשר הספירות ונעשית לפרצוף אבא. כך גם ז״א, מבנה המדות, כולל בתוכו את כל הספירות.

בז״א כל המדות כלולות יחד, ומוחין דאבא ואמא מאירים בהן. זוהי מעלה גדולה על הנקודים, שבהם חסד עמד לבדו וגבורה לבדה.

ההתכללות שבתיקון דומה לאותיות נפרדות המצטרפות למילים. אך אין זו האחדות של עקודים, שבה הכול היה ממש דבר אחד בכלי יחיד.

בתיקון לכל ספירה יש כלי משלה, ובכל זאת היא כוללת את כל האחרות. באמצעות החיבור הזה מאיר בהן אור נעלה יותר מאין סוף, משום שאור אין סוף שורה דווקא במקום שיש בו חיבור והתכללות.

שתי דוגמאות מן העולם שלנו: הקב״ה בירך את האיש והאישה לאחר שהתחברו, ככתוב ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם״; ועשרה יהודים המצטרפים יחד יכולים לומר את דברי הקדושה הטעונים מניין, משום שהשכינה שורה בקבוצה של עשרה — ולא כך כשכל אחד מהם עומד לעצמו.

ההתכללות שבתיקון נוצרת על ידי שם מ״ה — שם הוי׳ במילוי שבו האותיות עולות בגימטרייה מ״ה. שורשו באדם קדמון, למעלה מנקודים, וכמו עקודים הוא אור כללי הכולל הכול; לכן הוא יכול לחבר את הספירות הנפרדות.

״מה״ פירושו ״מה אנחנו״, כפי שאמרו משה ואהרן — ביטוי של ביטול. הספירות יכולות לכלול זו את זו רק כאשר כל אחת מניחה את מציאותה הנפרדת לפני אור אין סוף. לכן שם מ״ה, שהוא ביטול, הוא שמאפשר את התיקון.

כעת אפשר להשיב על השאלה שבפסקה 2: מדוע גם כלי התפארת מסומן בשם הוי׳, בעוד כלים דחסד וגבורה קשורים לשמות קל ואלקים? התשובה נעוצה במה שמביא להתכללות בעולם התיקון.

חסד וגבורה הם הפכים — נתינה וריסון. תפארת היא הקו האמצעי המחבר ביניהם. היא מידתו של יעקב, המכונה בזוהר ״שלימו דאבהן״, משום שהוא מאחד את חסדו של אברהם ואת גבורתו של יצחק; התורה מכנה אותו ״יושב אוהלים״, בלשון רבים, כמי שמחזיק את שני הצדדים יחד.

התורה מתארת את צאן יעקב כ״עקודים, נקודים וברודים״ — שמותיהם של שלושת עולמות הספירות. אדמו״ר הזקן קורא זאת כסימן לכך שיעקב, בחינת תפארת, ממשיך את אחדות עקודים למטה, אל ברודים, באמצעות שם מ״ה, וכך מחולל התכללות.

הזוהר מכנה את האות ו׳, אות התפארת, ״אות אמת״. אמת כאן היא מה שמחבר ואינו נוטה לצד אחד: תפארת מחברת את חסד וגבורה, כך שאינם עומדים עוד זה כנגד זה.

בביטוי ״הגדול הגיבור והנורא״, ״הגדול״ הוא חסד ו״הגיבור״ הוא גבורה, ואילו ״הנורא״ הוא תפארת. רק במילה האחרונה נוספה ו׳ — ״והנורא״.

הו׳ היא קו ישר, והיא מסמלת המשכה. נוכחותה במילה ״והנורא״ מראה שתפארת ממשיכה השפעה נעלית, המביאה להתכללות — בדומה לשם מ״ה. ובאופן מתאים, יעקב אומר על מקום חזונו: ״מה נורא המקום הזה״, וכך מצטרפים ״מה״ ו״נורא״.

זו הסיבה ששם הוי׳ מאיר גם בכלי התפארת: הכלי שלה נושא אור גדול ונעלה יותר מן הכלים דחסד וגבורה.

שם הוי׳ הוא השם שבאמצעותו נמשכת ההתכללות, ולכן נאמר ״הוי׳ אחד״. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על מלחמת משה במדין, שבו מוסבר שההתכללות היא כלי לגילוי אור אין סוף.

התורה נקראת ״תורת הוי׳״ משום שעניינה שלום: ״וכל נתיבותיה שלום״. חז״ל דורשים את הפסוק ״או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי״ על מי שלומד תורה.

חז״ל אומרים שאדם כזה עושה שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה. במונחי הקבלה, שלום זה הוא התכללות וייחוד של הספירות וההיכלות, ועל ידם מתגלה אור אין סוף. התכללות אפשרית רק באמצעות ביטול.

זהו לב התורה כולה: להניח את ה״יש״ הנפרד של האדם לפני ה״אין״ של הקב״ה. שלושת העמודים שעליהם העולם עומד — תורה, תפילה (״עבודה״) וגמילות חסדים — נועדו כולם לכך. רק כשיש ביטול יכולים דברים נפרדים להתחבר באמת; כאשר כל אחד מתעקש על קיומו העצמאי, הם אינם יכולים להתאחד.

כעת חוזר אדמו״ר הזקן למגדל. ״נעשה לנו שם״ פירושו שהם רצו שהשפע שלהם יגיע משם הוי׳ — ההמשכה העליונה, שכפי שהתבאר זה עתה, היא המקור להתכללות.

הם לא רצו לקבל מבחינה נמוכה יותר, שממנה יונקים הכוחות החיצוניים — כוחות הקליפה המתנגדים לקדושה. כוחות אלה יונקים מן ה״אחוריים״, ההיבט החיצוני ביותר, של שם אלקים; לכן עבודה זרה נקראת ״אלקים אחרים״.

מעלתו של עולם התיקון היא ההתכללות. התורה מונה את משפחת יעקב כ״שבעים נפש״ — ״נפש״ בלשון יחיד — משום שהיו מאוחדים כאחד. בעולם התוהו לא הייתה התכללות כזאת, ולכן נשברו הכלים.

בוני המגדל ידעו שקבלה מעולם התיקון מחייבת ביטול, כפי שהתבאר לעיל: ההתכללות באה על ידי שם מ״ה, שהוא בחינת ביטול. בזה בדיוק הם סירבו.

כפי שכתב ר׳ חיים ויטאל (פסקה 1), הם רצו ללכת בעקבות רצונותיהם ובכל זאת לקבל ברכה. לכן הגו דרך מתוחכמת לעקוף את התנאי: העיר והמגדל.

התוכנית שלהם הייתה ליצור אחדות. הנביא הושע אומר: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ — וחז״ל למדו מכך שגם עובדי עבודה זרה מניחים להם כאשר הם מאוחדים. בוני המגדל קיוו שהאחדות לבדה תביא להם לפחות ברכה גשמית, בלי ביטול ובלי עבודת ה׳.

מכוח ידיעתם בשמות הקדושים הבינו שהתכללות ממשיכה אור עליון ביותר — בדומה לעקודים, שבהם הכול בכלי אחד, מדרגה שלמעלה הן מעולם התוהו והן מעולם התיקון.

״נעשה לנו שם״ פירושו להמשיך משם הוי׳, האור הכללי המתייחס בשווה לכל מדרגה שבשרשרת ההשתלשלות — מדרגה שלמעלה מההבחנות שבין העולמות.

כך לא יצטרכו להיכנע לקדושה של אצילות, עולם התיקון. מן האצילות יכולים כוחות שאינם קדושה לקבל רק את ההיבט החיצוני שלה, ורק כשהם מוכנעים; הם רצו לעקוף את הכניעה הזאת.

העיר והמגדל נועדו ליצור את האחדות הזאת: הם שימשו נקודת ציון שתשאיר אותם יחד כעם אחד.

אבן עזרא מסביר את הפשט: הם היו רועי צאן שנדדו לכל עבר, ולכן בנו עיר ומגדל גבוה שסביבם יוכלו כולם להתכנס ולהישאר יחד.

הזוהר על פרשת נח מסביר את אותו עניין גם במישור הרוחני: העיר והמגדל נועדו לחבר ולאחד.

כעת מתבררים דברי ה׳, שהובאו בתחילת המאמר: מכיוון שהם ״עם אחד ושפה אחת״, לא ייבצר מהם כל מה שיתכננו לעשות.

האחדות אכן ממשיכה אור ממקום גבוה מאוד, כפי שמראה הפסוק ״חבור עצבים״. לכן יכול היה ה׳ לומר שלא ייבצר מהם דבר. אין פירוש הדבר שיכלו להתגבר על רצונו, אלא שהאחדות עצמה ממשיכה השפעה מלמעלה, וכך קבע ה׳.

הסכנה הייתה שהם ימשיכו את השפע הקדוש הזה — המתואר כ״מים היוצאים מבית ה׳״ — אל המקומות השפלים ביותר.

אדמו״ר הזקן מוסיף דימוי של ״אשת זימה״, הממחיש השפעה קדושה המנוצלת לדבר טמא. הדבר היה עלול לקרות משום שהלכו בעקבות רצונותיהם וסירבו לקבל ביטול ועול מלכות שמים.

דוגמה מקבילה מגן עדן: לאחר שאדם אכל מעץ הדעת, ה׳ מנע ממנו את עץ החיים. משנפגם אדם, כוחו של עץ החיים היה מחזק את הסטרא אחרא, את הכוחות המתנגדים לקדושה. אותה סכנה הייתה קיימת גם אצל בוני מגדל בבל.

לכן בלל ה׳ את שפתם. המשנה מלמדת שפיזור הרשעים מועיל להם ולעולם, וכינוס הצדיקים מועיל להם ולעולם. כשהצדיקים, שיש בהם ביטול, מאוחדים, הם ממשיכים ברכה מלמעלה לטובת הכול; לכן אמרו חז״ל שהשלום הוא הכלי היחיד המחזיק ברכה.