תורה אור · פרשת נח · מאמר 3
ביאור על הנ״ל
הסבר לנאמר לעיל
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 613 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
דאגות הפרנסה נובעות מהנפש הבהמית, ששורשה בתהו — עולם של אור עז ובלתי מוגבל, הנעלה מהעולם המסודר שלנו. כאשר אדם טרוד מפנה את הכוח הזה אל ה׳ בתפילה, הוא נעשה אהבה ״בכל מאדך״, החותרת אל עצמותו ית׳ ומתבטאת במצוות.
המאמר בקצרה
המאמר מבאר את דברי המאמר הקודם, שלפיהם תפילתו של בעל עסק יכולה להגיע למדרגה נעלית. הנשמה יורדת אל הגוף ואל הנפש הבהמית, ואל דאגות הפרנסה, לשם עלייה: אהבתה של הנפש הבהמית היא ללא גבול, בדומה לעוצמה המיוחדת של בעלי תשובה. הטעם לכך הוא ששורש הנפש הבהמית בתהו. על פי פירוש מחודש למדרש על הבריאה, שבו ״דין״ מציין את גבורה כעוצמת אור, מסביר אדמו״ר הזקן שתהו הוא אור מרובה בכלים מועטים, שבו כל מידה עומדת בפני עצמה; ואילו בתיקון יש יותר כלים, אור מתון יותר ומידות המשתלבות זו בזו. המלאכים ובעלי החיים מושרשים בתהו, ונשמת האדם בתיקון; למטה האדם נעלה יותר, אך בשורש בעלי החיים נעלים יותר. כשאדם מתבונן בתפילה בכך שכל יומו עובר עליו בעיסוק בקרן קלושה של מלכות ה׳, הוא משתוקק לעצמותו ית׳. לאור זאת מתפרשים המבול, התיבה, השבת והתפילה, וכן הפסוקים ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ ו״אחות לנו קטנה״: אהבה המבקשת את ה׳ עצמו, הנמשכת למטה באמצעות המצוות, המגיעות לכתר, והעלייה העתידה של מלכות להיות כתר.
מבנה
- כותרתהסבר למאמר הקודם על מי נח.¶1
- ירידת הנשמה וכוחה של הנפש הבהמיתהנשמה יורדת אל טרדות העולם כדי לעלות באמצעות אהבה ללא גבול, הנובעת מהנפש הבהמית ששורשה בתהו.¶2
- דין כעוצמה: תהו ותיקוןגבורה אינה מניעת אור אלא עוצמתו; בתהו יש אור מרובה וכלים מועטים, ולכן המידות אינן יכולות להשתלב, ואילו בתיקון הניגודים יכולים להתקיים יחד.¶3–4
- נשמות, מלאכים ובעלי חייםנשמת האדם היא מתיקון וכוללת את כל המידות; המלאכים ובעלי החיים הם מתהו, נמוכים כעת אך נעלים בשורשם, ולכן האהבה המזוככת של הנפש הבהמית עזה יותר.¶5–7
- התבוננות בתפילה והברכותההתבוננות בכך שכל הפרנסה היא קרן קלושה ממלכות מעוררת השתוקקות לעצמות ה׳, המתבטאת ב״אשר קדשנו במצותיו״.¶8–9
- מי נח, התיבה והשבתהמבול היה אור מזכך של תהו; טרדות העולם הן ״מי נח״; הכניסה לתיבה היא הכניסה למילות התפילה, שבת תחתונה המרוממת את ימי השבוע ומכינה את היום העתידי שכולו שבת.¶10–17
- מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבהטרדות העולם אינן יכולות לכבות את האהבה לה׳ עצמו, המבזה אפילו את חכמת גן עדן ונמשכת למטה באמצעות המצוות, המגיעות לכתר.¶18–23
- אחות לנו קטנהמלכות, העולה באמצעות המצוות, מתאחדת עם עצמות ה׳: נקודה ״קטנה״ ויחידה הכוללת את הכול, שאינה משפיעה עוד כלפי חוץ ודיבורה נבלע בתוכה.¶24–26
מושגים
- תהו ותיקוןתהו ותקון
- תהו הוא הסדר הראשון של האור האלוקי: אור עז ובלתי מוגבל, עם כלים מועטים, שבו כל מידה עומדת בפני עצמה; עולם זה נשבר. תיקון הוא העולם המסודר שבא אחריו, עם כלים רבים יותר ואור מתון יותר, שבו המידות משתלבות.
- גבורה כעוצמהגבורה לשון תגבורת
- דין אינו מניעת אורו של ה׳ אלא ריבויו: האור עז מכדי שמקבל שאינו ראוי יוכל לקבלו.
- אהבה ״בכל מאדך״אהבת בכל מאדך
- אהבה ללא גבול, הנובעת מזיכוך הנפש הבהמית, ששורשה בתהו מעניק לה עוצמה שאין לנפש האלוקית לבדה.
- מי נחמי נח
- מבול של דאגות ומחשבות על הפרנסה, הנובעות מתהו דרך הנפש הבהמית; כמו המבול, הן באות כדי לזכך.
- אליו ולא למדותיואליו ולא למדותיו
- אהבה המופנית לעצמות ה׳ עצמה, ולא לאור גלוי או לשכר כלשהו, ואפילו לא לתענוג הרוחני של גן עדן.
- תר״ך עמודי אורתר״ך עמודי אור
- תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן, שמספרן כמספר כתר; באמצעותן האדם ״מחבק״ את עצמות ה׳, כשם שמחבקים אדם באמצעות גופו.
כותרת ¶1
מאמר זה מוסיף ומבאר את המאמר הראשון של פרשה זו, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ (תורה אור, נח א). במאמר ההוא הוסבר שתפילתו של אדם העסוק כל היום בפרנסתו יכולה להגיע למדרגה נעלית מזו של מי שלומד כל היום; כאן מסביר אדמו״ר הזקן מדוע, באמצעות הרעיונות הקבליים של עולמות התוהו והתיקון.
כותרת: הדברים הבאים מרחיבים את המאמר הקודם.
מראי מקומות
- 1ביאור על הנ״ל · עוד הנחה בספר הנחות הר״פ ע׳ נח עם הגהות וכו׳. אוה״ת בראשית כרך ג תרכ, ב (נדפס גם בלקו״ת לג׳ פרשיות).
ירידת הנשמה וכוחה של הנפש הבהמית ¶2
2להבין הענין שתפלת הבעל עסק יהיה במדרגה גבוה1 כו׳. צלה״ב [צריך להבין] ענין ירידת הנשמה שהיא הניצוץ אלקות בעוה״ז בגוף ונפש הבהמית להיות טרוד תמיד במחשבות ודאגות הפרנסה בהבלי עוה״ז.
[עלינו] להבין את העניין [שנאמר לעיל], שתפילתו של בעל עסק תהיה במדרגה נעלית וכו׳. יש להבין את עניין ירידת הנשמה, שהיא ניצוץ אלוקי, לעולם הזה, לתוך גוף ונפש הבהמית, כדי להיות טרודה תמיד במחשבות ובדאגות על הפרנסה, בהבלי העולם הזה.
במאמר הקודם נאמר שתפילתו של איש עסקים יכולה להגיע למדרגה גבוהה מאוד. כדי להבין מדוע, אדמו״ר הזקן מציג תחילה את השאלה העומדת בבסיס העניין: הנשמה היא ניצוץ אלוקי, ובכל זאת היא נשלחת למטה, לתוך גוף ונפש הבהמית — הכוח המחיה את צרכיו ותשוקותיו הגשמיים של האדם — ושוקעת בדאגות לפרנסה. מדוע ה׳ מסדר ירידה כזאת?
וזהו ירידה גדולה. מההכרח לומר שירידה זו היא צורך עלי׳ [עליה]. שלאחר שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית תוכל לעלות למעלה מעלה ע״י אהבת בכל מאדך2 שהוא בלי גבול.
זוהי ירידה גדולה. מוכרחים לומר שירידה זו היא לצורך עלייה: לאחר שהנשמה ירדה והתלבשה בגוף ובנפש הבהמית, היא יכולה לעלות מעלה מעלה באמצעות האהבה של ״בכל מאדך״ (בכל כוחך), שהיא ללא גבול.
התשובה היא עיקרון יסודי בחסידות: הנשמה יורדת כדי לעלות למדרגה גבוהה מזו שהייתה בה קודם. ההתמודדות בתוך הגוף מאפשרת לה להגיע לאהבת ה׳ המכונה ״בכל מאדך״, מן הפסוק בקריאת שמע. אדמו״ר הזקן מפרש אהבה זו כאהבה ״ללא גבול״, מעבר לאהבה המדודה שנובעת מהבנתה של הנפש האלקית לבדה.
כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] טוב זה מלאך חיים3 מאד זה מה״מ [מלאך המות]4 כו׳ וזהו דוקא ע״י האהבה הבאה מנפש הבהמית
כפי שאמרו חז״ל: ״טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ״ וכו׳. והדבר [מתרחש] דווקא באמצעות האהבה הבאה מנפש הבהמית.
המדרש מפרש את המילים ״טוב מאד״ בסוף מעשה בראשית כך שהן כוללות אפילו את מלאך המוות. המילה ״מאד״ היא אותה מילה שמופיעה ב״בכל מאדך״: הכוח שמתנגד לקדושה נעשה, לאחר שהוא מתהפך, למקור לאהבה ללא גבול. הדבר בא דווקא מנפש הבהמית, שעוצמתה הגולמית מופנית אל ה׳.
כמו שאנו רואים למטה שכח הבהמה גדול מכח האדם כמו״כ [כמו כן] למעלה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] במקום שבע״ת [שבעלי תשובה]5 עומדין צדיקים כו׳6
כשם שאנו רואים למטה שכוחה של בהמה גדול מכוחו של אדם, כך גם למעלה: חז״ל אמרו, ״במקום שבע״ת עומדין צדיקים״ [אינם יכולים לעמוד] וכו׳.
יש כאן שתי הקבלות: מבחינה גופנית, כוחו של שור גדול מכוחו של אדם; ומבחינה רוחנית, הגמרא מלמדת שבעלי תשובה, השבים אל ה׳ לאחר שחטאו, עומדים במקום שהצדיקים הגמורים אינם יכולים להגיע אליו. בשני המקרים, דווקא הדבר הנמוך יותר או הרחוק יותר הוא בעל הכוח הגדול יותר.
והיינו מפני שבחי׳ בע״ת [בעלי תשובה] הוא בחילא יתיר ובכח והתגברות גדול והיינו מפני שבחי׳ נפש הבהמית הוא מבחי׳ עולם התהו.7
כלומר, משום שמדרגת בעלי התשובה היא בחילא יתיר (בכוח רב יותר), ובעוצמה ובהתגברות גדולה; והדבר נובע מכך שמקורה של נפש הבהמית הוא בבחינת עולם התהו.
הביטוי הארמי בחילא יתיר (בכוח רב יותר) מבטא את העוצמה שבתשובתו של בעל התשובה. אדמו״ר הזקן אומר שהכוח הנוסף הזה בא משורשה של נפש הבהמית בעולם התהו — הסדר הראשוני והבלתי יציב של האור האלוקי שקדם לעולם המסודר שלנו. הפסקאות הבאות מסבירות מהו עולם התהו.
הפסקה שואלת מדוע הנשמה יורדת אל ההתמודדות עם העולם, ומשיבה שנפש הבהמית, ששורשה בתהו, מעניקה לאדם כוח של אהבה — ״בכל מאדך״ — העולה על מה שהנפש האלקית יכולה להגיע אליו לבדה.
אותו מהלך מופיע במאמר הראשון של פרשה זו (תורה אור, נח 1:5), שבו נאמר ששורשה של נפש הבהמית גבוה משורשה של הנפש האלקית, במלכים שמלכו לפני שמלך מלך בישראל, ושהיא נפלה רק בעקבות שבירת הכלים. הקטע ההוא מציין גם שהאדם מקבל חיות מבעלי חיים וממזון, ואילו הם אינם זקוקים לו — דבר המעיד על שורשם הנעלה יותר.
מראי מקומות
- 1יהיה במדריגה גבוה · בהנחת הר״פ: יכול להיות הגבה למעלה מעלה.
- 2בכל מאדך · Deuteronomy 6:5
- 3טוב זה מלאך חיים · ראה לעיל ט, א. ענין זה ליתא בהנחת הר״פ.
- 4טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ · Genesis 1:31
- 5במקום שבע״ת עומדים · Berakhot 34a
- 6במקום שבע״ת עומדין צדיקים כו׳ · Berakhot 34b:22–23
- 7ביאור על הנ״ל · עוד הנחה בספר הנחות הר״פ ע׳ נח עם הגהות וכו׳. אוה״ת בראשית כרך ג תרכ, ב (נדפס גם בלקו״ת לג׳ פרשיות).
דין כעוצמה: תהו ותיקון ¶3–4
3ואלה המלכים אשר מלכו12 וכו׳. ובחי׳ התהו הוא למעלה מבחי׳ תקון כמ״ש אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י [לבני ישראל] שהוא בחי׳ התיקון.
״ואלה המלכים אשר מלכו וכו׳״. בחינת התוהו גבוהה מבחינת התיקון, כפי שנאמר: ״אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י״ — שהיא בחינת התיקון.
התורה מונה את מלכי אדום שמלכו ומתו בזה אחר זה ״לפני מלך מלך לבנ״י״. בקבלה, מלכים אלה מייצגים את הספירות של עולם התוהו, שעוצמתן הייתה כה גדולה עד שלא יכלו להתקיים ו״מתו״ (נשברו). מכיוון שבאו ״לפני״, שורשם גבוה משורשו של עולם התיקון — העולם המסודר שבא אחריהם, שאותו מייצגים מלכי ישראל.
ולהבין כ״ז [כל זה] הנה איתא במדרש בתחלה עלה במחשבה3 לברוא את העולם במדה״ד [במדת הדין]4 ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה״ר [מדות הרחמים] כו׳.
כדי להבין את כל זה, הרי נאמר במדרש: ״בתחלה עלה במחשבה [של ה׳] לברוא את העולם במדה״ד, ראה שאין העולם מתקיים [ולכן] שיתף [אליה] מדה״ר כו׳״.
כדי להסביר מדוע התוהו גבוה יותר ואף על פי כן לא יכול היה להתקיים, מביא אדמו״ר הזקן את דברי המדרש: תחילה ״חשב״ ה׳ לברוא את העולם במידת הדין, ראה שהעולם לא יוכל להתקיים, והוסיף את מידת הרחמים. בהמשך הוא יפרש את המדרש כתיאור של תוהו ותיקון.
ואין הפי׳ כמו שהעולם סוברין5 שמדה״ד [שמדת הדין] הוא בחי׳ צמצום ומניעת ההשפעה. כי הרי בחי׳ גבורה היא אחת ממדותיו ית׳.
אין הכוונה כפי שרגילים לחשוב, שמידת הדין היא בחינת הצמצום ומניעת השפע. שהרי גבורה היא אחת ממידותיו ית׳,
תחילה הוא דוחה את ההבנה המקובלת, שלפיה ״דין״ פירושו פשוט מניעת הטוב שה׳ מעניק. אין זו יכולה להיות משמעותו המלאה, שהרי גבורה, שממנה נובעת מידת הדין, היא אחת ממידותיו של ה׳, וככזו גם היא מעניקה חיים.
כמ״ש (ד״ה [דברי הימים] א׳ כ״ט) לך ה׳ הגדולה והגבורה6 שהם עשר ספי׳ [ספירה / ספירות] דאצי׳ המחיי׳ [המחיים] ומהוים מאין ליש.
כפי שנאמר (ד״ה א׳ כ״ט): ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״, שהן עשר הספירות דאצילות, המחיות ומהוות יש מאין.
בפסוק נזכרות ״הגדולה״ ו״הגבורה״ בין מידותיו של ה׳; החסידות מבארת שרשימה זו מכוונת לספירות דאצילות, המידות שדרכן ה׳ מעניק חיים ומהווה יש מאין. מכאן שגבורה היא כוח יוצר ומחיה, ולא רק כוח מגביל.
ועוד הנה כתיב (דברים יב) כי הדם הוא הנפש7 שעיקר חיות האדם הוא הדם. ודם נמשך מבחי׳ גבורה מדה״ד [מדת הדין].
ועוד, הרי נאמר (דברים יב): ״כי הדם הוא הנפש״ — עיקר החיות של האדם הוא הדם. והדם נמשך מבחינת גבורה, מידת הדין.
הוכחה נוספת: התורה מכנה את הדם ״כי הדם הוא הנפש״ — עיקר חייו של האדם; ובקבלה הדם, שהוא אדום וחם, קשור לגבורה. גם כאן מתברר שגבורה היא נושאת החיים, ולא העדרם.
אלא הפי׳ מדה״ד [מדת הדין] הוא בחי׳ גבורה לשון תגבורת שכח החיות מאור א״ס בא בהתגברות יותר מבחי׳ החסד שהוא נמשך למטה מטה
אלא פירוש מידת הדין הוא בחינת גבורה — לשון תגבורת: כוח החיות מאור אין סוף בא בתגבורת גדולה יותר מבבחינת חסד, הנמשך למטה מטה
אדמו״ר הזקן מציע כאן את פירושו: המילה גבורה קשורה לתגבורת, כלומר לעוצמה. בגבורה כוח החיות מאור אין סוף מגיע בעוצמה רבה יותר מאשר בחסד. החסד מגיע הרחק למטה, אל כל מקבל.
אבל הוא בא בבחי׳ קרירות. משא״כ בחי׳ גבורה שבא החיות מאור א״ס בהתגברות רב למאוד.8
אך הוא בא באופן של קרירות. לא כך בחינת גבורה, שבה החיות מאור אין סוף באה בתגבורת גדולה מאוד.
החסד מגיע למטה כל כך מפני שהוא נמשך בעדינות, באופן ״קר״ ומתון. לעומתו, בגבורה כוח החיות נושא עמו עוצמה אדירה.
ע״כ ממילא כשבא בדרך השתלשלות למטה נעשה בחי׳ דין9 מי שאינו ראוי לקבל ההשפעה אינו יכול לקבל מפני שהחיות נמשך בהתגברות רב.
לכן, ממילא, כשהוא יורד בדרך השתלשלות, נעשה ממנו בחינת דין: מי שאינו ראוי לקבל את השפע אינו יכול לקבלו, מפני שהחיות נמשכת בתגבורת גדולה.
כך נוצר הדין: כאשר אור עוצמתי כזה יורד דרך העולמות, מקבל שאינו ראוי לו אינו יכול לקבלו. דין, אם כן, אינו קמצנות; זהו אור חזק מדי עבור כלי שאינו ראוי.
משא״כ בחי׳ חסד שבא החיות בקרירות יוכל למשוך ולהתפשט למטה מטה אבל בחי׳ גבורה הוא החיות בהתגברות בחי׳ ז׳ מלכים והוא עולם התהו שלכן נק׳ י״ס [י׳ ספירות] בעולם התהו בשם מלכים:10
לא כך הוא בבחינת חסד, שבה החיות באה בקרירות, ולכן היא יכולה להימשך ולהתפשט מטה מטה. אבל בחינת גבורה היא חיות בעוצמה, בחינת ״ז׳ מלכים״, והיא עולם התהו; לכן נקראות עשר הספירות שבעולם התהו בשם ״מלכים״.
הזרימה העדינה של החסד יכולה להתפשט בכל מקום; הזרימה העזה של הגבורה היא בחינת ״ז׳ מלכים״ של התהו. לכן הקבלה מכנה את הספירות שבתוהו ״מלכים״: כל אחת מהן הייתה כוח ריבוני וגאה שעמד בפני עצמו, ועוצמה זו היא בחינת הדין שבאמצעותה נועד העולם להיברא מלכתחילה.
הפסקה מפרשת מחדש את המדרש על בריאת העולם במידת הדין: דין — גבורה — אינו מניעת האור אלא עודף של אור עוצמתי, ואור עוצמתי זה הוא עולם התוהו, ״המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך״.
בתניא, חלק ב׳, פרק ה׳, אדמו״ר הזקן מפרש את אותו מדרש בדרך אחרת: הדין הוא ההסתר שגורם לעולם להיראות כאילו הוא מתקיים מעצמו, והרחמים הם גילוי האלוקות באמצעות צדיקים וניסים. כאן הדגש הוא על דין כעוצמה של גילוי. גם הערת קה״ת מצטטת את דברי הרבי (לקוטי שיחות, כרך 30), שהגבורה המדוברת כאן היא גבורה דאצילות.
מראי מקומות
- 1ואלה המלכים אשר מלכו · Genesis 36:31
- 2
- 3אי׳ במדרש בתחלה עלה במחשבה · Bereshit Rabbah 12:15
- 4בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה״ד · Rashi on Genesis 1:1:3
- 5ואין הפי׳ כמו שהעולם סוברין · קטע מובא באוה״ת וישלח כרך ב ע׳ רנ, ב עם הגהות.
- 6לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11
- 7
- 8משא״כ בחי׳ גבורה . . בהתגברות רב למאוד · בלקו״ש ח״ל ע׳ 108 כ׳ שמש״כ כאן ”שהכוונה לגבורה דאצילות” ע״ש בשולי הגליון.
- 9גבורה לשון תגבורת . . למטה נעשה בחי׳ דין · בהנחת הר״פ מבואר יותר הענין וז״ל: ”מאחר שבא בתגבורות יש מקום שאין ראוי לקבלם. משא״כ בחי׳ החסד כשבא השפעה בקרירות יכול לקבלם אף שאין ראוי ולכן כשבא השפעה בתגבורות גילוי אורות הי׳ הכלים קטן מהכיל גם מחמת שהי׳ המדה בתגבורות לא הי׳ יכול ליכלל דבר והיפוכו יחד מאחר שכל מדה הי׳ ברבוי אור התגלות מדה ההיא לכן הי׳ כל מדה בפ״ע”. ראה סה״מ תקס״ב ע׳ ד. אור התורה דברים ע׳ ב׳קלא. דברים כרך ו ד״ה תקעו סעי׳ ד. ושם נתבאר עד״מ ההפרש בין חי׳ ובין בהמה שהחי׳ להיותה מבחי׳ גבורות יש בה חיות יותר וזריזות כו׳ רק מ״מ בהשתלשלות למטה הרי החיות דורסים ומזיקים כו׳, וזהו כענין הנ״ל שמזה נעשה בחי׳ דין למטה כו׳.
- 10שלכן נק׳ י״ס בעולם התהו בשם מלכים · ראה תורת חיים פ׳ בראשית ט, א. המשך תער״ב ח״א פרק רלו.
4ועפ״י [ועל פי] הקבלה מבואר שבחי׳ התהו הוא רבוי האור ומיעוט כלים.1 ובחי׳ התקון הוא בהיפוך. פירוש רבוי אור שהאור והחיות בא בהתגברות רב
על פי הקבלה מוסבר שבחינת התהו היא ריבוי אור ומיעוט כלים, ואילו בחינת התיקון היא ההפך. ״רבוי אור״ פירושו שהאור והחיות באים בעוצמה רבה.
הקבלה של האריז״ל מתארת את התהו כ״רבוי האור ומיעוט כלים״, ואת התיקון כהיפוכו. אדמו״ר הזקן מסביר את ״רבוי אור״ במונחים שהציג זה עתה: אור וחיות שבאים בעוצמה רבה.
כי כל הי״ס [הי׳ ספירות] היו בתגבורת רב כמו בחי׳ חסד הי׳ [היה] מדת חסד בהתגברות רב וכן כל הי״ס [הי׳ ספירות] וגם
כל עשר הספירות היו בעוצמה רבה: למשל, בבחינת חסד, מידת החסד הייתה בעוצמה רבה, וכך גם כל עשר הספירות. וגם,
בתהו הייתה לכל אחת מעשר הספירות עוצמה כזאת, ולא רק לגבורה: אפילו החסד היה בעוצמה אדירה. המשפט מסתיים ב״וגם״ ומוביל לנקודה הבאה.
לכן לא היה התכללות המדות להיות כלול חו״ג [חסד וגבורה] מפני שכל בחי׳ ומדה היה בכח והתגברות רב.
לכן לא הייתה התכללות של המידות [כך שכל אחת] תהיה כלולה מחסד ומגבורה, מפני שכל בחינה ומידה היו בכוח ובהתגברות רבה.
מפני שכל מידה הייתה כה עוצמתית, אף אחת מהן לא יכלה לפנות מקום לאחרת. באישיות או בעולם מאוזנים, החסד כולל מידה מסוימת של גבורה, והגבורה כוללת מידה מסוימת של חסד — כלומר, יש ביניהן התכללות. בתהו הדבר לא היה אפשרי.
לכן לא היה יכול להתכלל עם הפוכו והיה כל מדה בפני עצמה וזהו שראה שאין העולם מתקיים
לכן כל מידה לא הייתה יכולה להתכלל עם היפוכה, וכל מידה עמדה בפני עצמה. וזהו [פירוש] ״שאין העולם מתקיים״,
כל מידה עמדה לבדה ולא הייתה יכולה להשתלב עם היפוכה. לדברי אדמו״ר הזקן, לכך מתכוון המדרש באומרו ״שאין העולם מתקיים״: עולם הבנוי מקצוות מבודדים כאלה מתפרק.
כי מזה אינו יכול להיות תקון עולם ולצורך תקון עולם הוצרך להיות ט, דבחי׳ תיקון היינו בחי׳ קוין התכללות המדות זה בזה
כי מכך לא יכול להיות תיקון העולם, ולצורך תיקון העולם היה צורך בבחינת התיקון, כלומר בבחינת ״קוין״ — התכללות המידות זו בזו.
עולם יציב זקוק לתיקון, שהקבלה מתארת באמצעות שלושת ״קוין״ (ימין, שמאל ואמצע), שבהם המידות משתלבות זו בזו.
והוא בחי׳ רבוי כלים ומיעוט האור2 שהאור וחיות אינו בא בהתגברות רק בחי׳ חסד בקרירות ולזה יוכל להיות התכללות חו״ג [חסד וגבורה] שני הפכים
וזוהי בחינת ריבוי כלים ומיעוט האור: האור והחיות אינם באים בהתגברות, אלא [בבחינת] חסד, בקרירות; ולפיכך יכולה להיות התכללות של חסד וגבורה, שני הפכים.
בתיקון יש כלים רבים יותר ואור מועט יותר: האור מגיע בעדינות, באופן של ״בקרירות״ המאפיין את החסד שתואר קודם. דווקא משום שאף מידה אינה משתלטת, הפכים כמו חסד וגבורה יכולים להתקיים יחד ולהשתלב.
וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] (בפ״ה דאבות) להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל3 הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו כו׳.
וכמאמר רז״ל (בפרק ה׳ דאבות): ״להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו כו'״.
המשנה באבות אומרת שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם כדי להראות את סבלנותו של ה׳, שכן כולם הכעיסו אותו עד שבא אברהם. עצם הסבלנות היא הנקודה: היא מלמדת שהכעס אינו מתפרץ מיד.
שמחמת שאין המדה בא בהתגברות נמשך להיות א״א וסבלנות. ואדרבה יכול להיות שני הפכים בתכלית
מפני שהמידה אינה באה בהתגברות, נמשכים מכך ארך אפיים וסבלנות. ואדרבה, יכולים להיות שני הפכים גמורים [יחד],
סבלנות אפשרית רק מפני שמידת הדין אינה באה בעוצמה משתלטת; היא מרוסנת ומאוזנת. אדמו״ר הזקן מוסיף שבתיקון יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת גם הפכים גמורים.
כמו שמצינו בבנין בהמ״ק [בית המקדש] שהיתה השמחה גדולה עד מאד כשאמר שלמה שיר השירים4 שלא היתה מיום בריאת העולם.
כפי שמצאנו בבניין בית המקדש: השמחה הייתה גדולה עד מאוד כאשר אמר שלמה את שיר השירים — [שמחה] שכמותה לא הייתה מאז בריאת העולם.
הדוגמה שלו היא חנוכת בית המקדש הראשון — רגע של שמחה שאין דומה לה מאז הבריאה, שבו, על פי המסורת, חיבר שלמה את שיר השירים.
וכמ״ש (מלכים א ח) כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳. שבא האש מלמעלה היינו בחי׳ גילוי השכינה למטה
וכמו שכתוב (מלכים א׳ ח׳): ״כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳״. האש באה מלמעלה, כלומר, בחינת גילוי השכינה למטה.
בחנוכת המקדש מילא כבוד ה׳ את הבית, ואש ירדה מן השמים: גילוי של השכינה, הנוכחות האלוקית, בעולם התחתון.
נמצא שהי׳ [שהיה] השמחה רבה מאד ועל אותו הפרק נאמר (ירמיה לב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת5 למן היום אשר בנו אותה.
נמצא שהשמחה הייתה רבה מאוד, ועל אותו הזמן נאמר (ירמיהו ל״ב): ״כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה״.
ובכל זאת, הנביא ירמיהו אומר שהעיר עוררה את כעסו ואת חמתו של ה׳ ״למן היום אשר בנו אותה״ — אותו רגע עצמו של שמחה עילאית.
ממה שלקח בת פרעה כו׳. נמצא שהיו ב׳ הפכים יחד בעת ובזמן אחד והיינו ע״י ששיתף מדת הרחמים ונעשה
משום שלקח את בת פרעה וכו׳. נמצא ששני הפכים התקיימו יחד בזמן אחד וברגע אחד. וזה משום שה׳ שיתף את מידת הרחמים, וכך נעשה
המסורת קושרת את הכעס לנישואיו של שלמה עם בת פרעה, שהתרחשו בעת שהושלמה בניית בית המקדש. כך התקיימו באותו רגע ממש שמחה עזה וכעס עז; לדברי אדמו״ר הזקן, הדבר התאפשר רק משום שה׳ שיתף את מידת הרחמים.
עולם התקון יכול להיות התכללות המדות זב״ז [זה בזה] שמאחר שאין המדה והתגלותה הולך ברבוי ובתגבורת האור א״כ הכלי היתה יכולה להכיל גם ב׳ הבחי׳ יחד.6
עולם התיקון, [שבו] יכולה להיות התכללות של המידות זו בזו: מאחר שהמידה וההתגלות שלה אינן באות בריבוי ובעוצמת אור, הכלי יכול אפוא להכיל את שתי הבחינות יחד.
שיתוף מידת הרחמים פירושו שהעולם נבנה במתכונת של תיקון. מאחר ששום מידה בעולם זה אינה מתגלה בעוצמת אור מכריעה, ה״כלי״ יכול להכיל יחד שני מצבים מנוגדים בלי להישבר.
הפסקה מגדירה את התהו כאור מרובה בכלים מועטים, שבו כל מידה עומדת לבדה ואינה יכולה להתכלל עם היפוכה; ואת התיקון כאור מתון יותר בכלים רבים יותר, שבו הפכים משתלבים — כפי שממחישים סבלנותו של ה׳ והשמחה והכעס שהתקיימו יחד בעת בניין בית המקדש.
הערות קה״ת מפנות את הקורא לעץ חיים של האריז״ל (שער התיקון, פרק 5; שער המלכים, פרקים 1–2), להרחבה על העיקרון של ריבוי אור ומיעוט כלים, וכן למאמרי אדמו״ר האמצעי (ויקרא, כרך 2, עמ׳ 659), שבהם מובאים שני משלים המשלימים את הרעיון.
מראי מקומות
- 1ועפ״י הקבלה מבואר שבחי׳ התהו הוא ריבוי האור ומיעוט כלים · ע״ח שער התיקון פ״ה, שער המלכים פ״א ופרק ב. וראה במאמרי אדה״א ויקרא ח״ב ע׳ תרנט ב׳ משלים ע״ז.
- 2והוא בחי׳ רבוי כלים ומיעוט האור · ע״ח שער התיקון פ״ה. ראה גם לקמן קיד, ב. וראה בסה״מ תרל״ג כרך א ע׳ קל. אוה״ת פ׳ נשא ע׳ רפד. פ׳ פנחס ע׳ א׳ריג.
- 3
- 4
- 5
- 6
נשמות, מלאכים ובעלי חיים ¶5–7
כעת, נשמת האדם היא מבחינת עולם האצילות, עולם התיקון; לכן היא כוללת את כל המידות, כפי שמוסבר בתניא.
נשמת האדם, נשמתו של יהודי, מושרשת באצילות, השייכת לעולם התיקון המסודר. לכן הנשמה כוללת יחד את כל המידות — אהבה, יראה, רחמים והשאר — באופן משולב ומאוזן, כפי שמוסבר בפרקים הראשונים של התניא.
משא״כ המלאכים שרשם מבחי׳ עולם התהו מחנה מיכאל מחנה גבריאל כל א׳ קו בפ״ע [בפני עצמו]. מחנה מיכאל הוא רק בחי׳ אהבה2 בהתגברות מאד.
לא כך אצל המלאכים, ששורשם מבחינת עולם התוהו: מחנה מיכאל ומחנה גבריאל — כל אחד מהם הוא קו בפני עצמו. מחנה מיכאל הוא רק בחינת אהבה, בעוצמה רבה מאוד.
המלאכים שונים: שורשם בתוהו, ולכן כל מחנה מבטא מידה אחת בלבד. מחנה המלאך מיכאל הוא אהבה טהורה (חסד), והיא בעוצמה רבה.
ומחנה גבריאל הוא רק בחי׳ יראה בהתגברות רב שר של מים שר של אש.3 ומזה נמשך בחי׳ מרכבה פני אריה אל הימין פני שור וכו׳.4
ומחנה גבריאל הוא רק בחינת יראה, בעוצמה רבה: שר המים, שר האש. ומכך נמשכת בחינת המרכבה: ״פני אריה אל הימין״, ״פני שור״ וכו׳.
מחנה גבריאל הוא יראה טהורה (גבורה). מיכאל נקרא שר המים — חסד הזורם כלפי מטה — וגבריאל נקרא שר האש — דין העולה ושורף. ארבעת הפנים שבמרכבה שבחזון יחזקאל, ובהם פני האריה מימין ופני השור משמאל, נובעים מכוחות אלה, שכל אחד מהם מבטא מידה אחת.
הפסקה מיישמת את ההבחנה בין תוהו לתיקון על נשמות ומלאכים: הנשמה, שמקורה בתיקון, משלבת את כל המידות; ואילו המלאכים, שמקורם בתוהו, מבטאים כל אחד מידה אחת בעוצמה רבה.
ההערה על מיכאל כמבטא אהבה מפנה לזהר (3:118b) ולתיקוני זהר, תיקון 70. בכתב־יד (Ms. 1824) חסרות המילים מ״בעוצמה רבה מאוד״ ועד ״שר האש״, ובמקום ״כפי שמוסבר בתניא״ כתוב ״כפי שמוסבר בלקוטי אמרים״ — החלק הראשון של התניא.
מראי מקומות
- 1כמבואר בתניא · פ׳ ג. וכ״ה בהנחת הר״פ, אבל בבוך 1824: כמבואר בלק״א.
- 2מיכאל הוא רק בחי׳ אהבה · Zohar III, 118b
- 3שו״ה מאד — שר של . . אש · בבוך 1824 ליתא.
- 4
6והנה בנשמת האדם ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] ג׳ שותפין באדם1 הקב״ה נותן בו נשמה. וחיות נפש הבהמות ועופות2 הם מבחי׳ פני ארי׳ [אריה] פני שור כו׳
ובעניין נשמת האדם, אמרו חז״ל: ״ג' שותפין באדם הקב"ה נותן בו נשמה״. ואילו חיותה של נפש הבהמות והעופות נובעת מבחינת ״פני ארי' פני שור כו'״,
הגמרא מלמדת שלאדם יש שלושה שותפים ביצירתו — אביו, אמו וה׳ — וה׳ נותן בו את הנשמה. לעומת זאת, הבהמות והעופות מקבלים את חיותם מבחינת פני האריה ופני השור שבמרכבה האלוקית, שתוארה קודם לכן.
ומקורם מעולם התהו ולזה נאמר על האדם אחור וקדם צרתני3 שמצד בחי׳ התקון בהשתלשלות בחי׳ אדם הוא במדרגה גבוה יותר.
ומקורם מעולם התהו [העולם שקדם לעולם התיקון]. לכן נאמר על האדם: ״אחור וקדם צרתני״; מבחינת התיקון [העולם המתוקן], במסגרת ההשתלשלות [סדר ירידת העולמות], דרגתו של האדם גבוהה יותר.
מאחר שחיות בעלי החיים נובעת מאותן בחינות מלאכיות, מקורם הוא בעולם התהו. כך מתבאר הפסוק ״אחור וקדם צרתני״, שחז״ל פירשו כאומר שהאדם נברא גם אחרון וגם ראשון: בסדר העולמות המתוקן, האדם עומד בדרגה גבוהה יותר מן הבהמות.
שבחי׳ הבהמות נפלו למטה מטה מאד מאד משא״כ במקורם הם במדרגה גבוה יותר שהם מבחי׳ עולם התהו לפני מלך מלך4 כו׳ כנודע.
הבהמות נפלו למטה מטה, למקום נמוך מאוד, ואילו במקורן הן בדרגה גבוהה יותר, שכן הן מבחינת עולם התהו, ״לפני מלך מלך״ וכו׳, כידוע.
הבהמות נפלו למקום נמוך מאוד, אך שורשן בעולם התהו גבוה משורש האדם. בכך מונח היסוד לפסקה הבאה: לאהבה של הנפש הבהמית, כשהיא מתעלית, יש כוח שאין לנפש האלוקית.
הפסקה משווה בין האדם לבהמה: בסדר ההשתלשלות של עולם התיקון האדם נעלה יותר, אך בשורשן בעולם התהו הבהמות נעלות יותר. משום כך נאמר על האדם ״אחור וקדם צרתני״.
בלקוטי תורה (שיר השירים 28c), אדמו״ר הזקן מיישם את אותו רעיון גם על קרבנות: גם לבהמה יש ״ג' שותפין באדם״, אך נשמתה באה מפני השור שבמרכבה; באמצעות הקרבן חיותה עולה ונכללת בשורשה בחיות הקודש הנושאות את הכיסא.
מראי מקומות
- 1ג׳ שותפין באדם · Niddah 31a:9
- 2וחיות נפש הבהמות ועופות · בבוך 1824: משא״כ חיות נפש הבהמית ועופות.
- 3אחור וקדם צרתני · Psalms 139:5
- 4לפני מלך מלך · Genesis 36:31
7ואי לזאת האהבה הבאה מצד נפש הבהמית הוא למעלה מעלה בחי׳ בכל מאדך שלמעלה מהכלי מפני שהוא בחילא יתיר שבאה בהתגברות רב ששרש נפש הבהמית הוא מבחי׳ התהו כנ״ל.
אם כן, האהבה שמקורה בנפש הבהמית נעלית מעלה מעלה, בבחינת ״בכל מאדך״, שהיא למעלה מן הכלי, משום שהיא בחילא יתיר (bechila yatir) [בכוח יתר], ובאה בהתגברות רבה; שכן שורש נפש הבהמית הוא מבחינת תהו (Tohu) [עולם התוהו], כפי [שהוסבר] לעיל.
המסקנה היא שמכיוון ששורשה של הנפש הבהמית בתהו, האהבה שהיא מעוררת כשהיא מופנית אל ה׳ היא האהבה של ״בכל מאדך״ — אהבה שהיא ״למעלה מן הכלי״, כלומר מעבר לגבולות ההבנה והרגש של הנפש. יש בה העוצמה היתרה של תהו.
רק שנפלה בשבה״כ [בשבירת הכלים] למטה מטה מאד בעבודה גשמית להיות נפרדים אבל כשנברר ועולה למעלה בתפלה אזי הוא בהתגברות רב אהבת בכל מאדך
אלא שהיא נפלה בשבירת הכלים מטה מטה מאוד, אל העבודה הגשמית, כדי להיות נפרדים [ישויות נפרדות]; אך כאשר היא מתבררת ועולה בתפילה, היא באה אז בהתגברות רבה: האהבה של ״בכל מאדך״.
בשבירת הכלים נפלו האורות של תהו למדרגות הנמוכות ביותר, ולכן הנפש הבהמית שקועה כיום בעיסוקים גשמיים וחשה את עצמה נפרדת מה׳. אך כשהיא מתבררת בתפילה והאנרגיה שלה מופנית כלפי מעלה, עוצמתה המקורית שבה ומתבטאת כאהבה שאין לה גבול.
וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] והאי דלא אמינא לך1 באורתא דלא אכלי בישרא דתורא כו׳ נמצא שמאכל הבשר נותן כח ותוספ׳ מוחין באדם וכמ״ש ויין ישמח לבב אנוש.23
וכמאמר רז״ל: ״והאי דלא אמינא לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא כו׳״. נמצא שאכילת בשר מעניקה לאדם כוח ותוספת מוחין; וכמו שכתוב: ״ויין ישמח לבב אנוש״.
זו ראיה לכך שהעולם החי מעניק לאדם כוח: חכם תלמודי הסביר שלא אמר לו את ההלכה בלילה הקודם משום שעדיין לא אכל בשר בקר, ומכאן שבשר מחזק את השכל. וכך גם היין משמח את הלב. המזון מן החי ומן הצומח, שמקורו נעלה יותר, מוסיף לאדם מוחין ורגש.
הפסקה מסכמת שהנפש הבהמית, לאחר שהתבררה בתפילה, מביאה לעבודת ה׳ את העוצמה הבלתי מוגבלת של תהו — את האהבה של ״בכל מאדך״. היא מביאה ראיה מן הבשר והיין לכך שמה שנמוך יותר יכול לחזק את מה שנעלה ממנו.
מראי מקומות
- 1והאי דלא אמינא לך · Bava Kamma 72a:1–4
- 2ויין ישמח לבב אנוש · Psalms 104:15
- 3
התבוננות בתפילה והברכות ¶8–9
8ועכ״ז [ועם כל זה] למטה האדם במדרגה גבוה יותר מהם ואין ערוך כו׳ אבל בשרשם הם למעלה מבחי׳ האדם שהם מעולם התהו. ועפ״י [ועל פי] הקבלה נק׳ יתרון האור מתוך החשך דוקא.
ואף על פי כן, למטה האדם נמצא במדרגה גבוהה מהם, ואין ערוך וכו׳; אולם בשורשם הם למעלה מבחינת האדם, שכן הם מעולם התוהו (Tohu). על פי הקבלה, הדבר נקרא דווקא ״יתרון האור מתוך החשך״.
בסדר הנוכחי האדם נמצא הרבה מעל בעלי החיים; אך בשורשם, בתוהו, הם גבוהים יותר. הקבלה מכנה זאת ״יתרון האור מתוך החשך״: האור הגדול ביותר בא דווקא מהפיכת החושך לאור.
והיינו ע״י ההתבוננות בתפלה איך שטרוד כל היום ורודף אחר פרנסתו מזון ולחם שחיותן הוא מהמזלות
כלומר, באמצעות התבוננות בתפילה: כיצד הוא טרוד כל היום ורודף אחר פרנסתו, אחר מזון ולחם, שחיותם היא מהמזלות (mazalos),
כיצד אדם מגיע לכך בפועל? באמצעות התבוננות בתפילה על יומו: כיצד הוא מבלה אותו במרדף אחר פרנסה, מזון ולחם, ומאין המזון מקבל את כוח החיים שלו.
כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אין לך עשב1 למטה שאין לו מזל2 כו׳ והמזלות נמשכים מבחי׳ הע׳ [השבעים] שרים והשרים מקבלים משמרי האופנים והאופנים מקבלים מבחי׳ מלכות כמ״ש מלכותך מכ״ע [מלכות כל עולמים].3
כמאמר חז״ל: ״אין לך עשב למטה שאין לו מזל״ וכו׳. והמזלות נמשכים מבחינת שבעים השרים, והשרים מקבלים משומרי האופנים (Ofanim, סוג של מלאכים), והאופנים מקבלים מבחינת מלכות, כמו שכתוב ״מלכותך מכ״ע״.
המדרש מלמד שלכל עשב יש מזל — כוח שמימי שמעליו, המאפשר לו לצמוח. אדמו״ר הזקן מתאר את שרשרת ההמשכה: המזלות מקבלים את כוחם משבעים השרים המלאכיים של האומות, השרים מקבלים אותו מהאופנים, והאופנים מקבלים אותו ממלכותו של ה׳. כל הפרנסה שאדם רודף אחריה מצויה בקצה התחתון של השרשרת הארוכה הזאת.
אבל לגבי מהותו ועצמותו אין ערוך שהוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד וזהו ענין מאמר ר׳ [רבי] עקיבא4 אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ [על אחת כמה וכמה].5
אבל ביחס למהותו ועצמותו אין ערוך, שהרי היא רק בחינת זיו והארה בלבד. וזהו עניינו של מאמר רבי עקיבא: ״אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ״.
כל בחינת המלכות, ביחס לעצמותו של ה׳, אינה אלא קרן אור קלושה. הדבר מסביר את דברי רבי עקיבא: אם ה׳ מעניק כל כך הרבה טוב אפילו למי שעוברים על רצונו, באמצעות קרן האור החיצונית הזאת, על אחת כמה וכמה שיעניק למי שעושים את רצונו.
ששם הוא התענוג עד אין קץ וכמ״ש הודו על ארץ ושמים6 שבחי׳ ארץ ושמים ממלא וסובב הם רק בחי׳ הוד וזיו משא״כ לבני ישראל עם קרובו7 לבחי׳ מהותו ועצמותו ית׳.
ששם התענוג הוא עד אין קץ. וכמו שכתוב ״הודו על ארץ ושמים״: בחינת ארץ ושמים — [האור] הממלא [את כל העולמות] ו[האור] המקיף [אותם] (ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין) — היא רק בחינת הוד וזיו; אך לא כך לגבי ״לבני ישראל עם קרובו״, [הקרובים] לבחינת מהותו ועצמותו יתברך.
מי שעושים את רצונו זוכים לתענוג שאין לו גבול, שמקורו בעצמותו של ה׳. הפסוק ״הודו על ארץ ושמים״ מלמד שכל האור האלוקי הממלא את העולמות ומקיף אותם אינו אלא הוד וזיו חיצוניים שלו; אך ישראל הם ״לבני ישראל עם קרובו״, קרובים לעצמותו ממש.
מזה תתלהב נפשו בהתגברות בחילא יתיר בתשוקה וחפיצה לדבקה בו ית׳ וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי8 כו׳.9
מכאן תתלהב נפשו בעוצמה רבה יותר — בחילא יתיר (bechila yatir; בכוח רב יותר) — בתשוקה וברצון להידבק בו יתברך. וכמו שכתוב ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ וכו׳.
ההתבוננות בניגוד הזה מציתה בנפש האדם תשוקה עזה להידבק בה׳ עצמו, ולא בדבר מהדברים שהוא מעניק. זהו קולו של בעל התהילים: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״.
הפסקה מראה כיצד תפילתו של בעל העסק פועלת: כשהוא מתבונן בכך שכל יומו מוקדש למה שאינו אלא קרן אור קלושה ממלכות ה׳, הוא מגיע לכמיהה עזה, בעוצמה המזכירה את התוהו, לעצמותו של ה׳.
הביטוי ״יתרון האור מתוך החשך״ (קהלת ב, יג) הוא רעיון מרכזי בחסידות: הפיכת החושך לאור מביאה אור גדול יותר מזה שיש באור לבדו. השרשרת ממלכות ועד לעשב מקבילה לתיאור במאמר מוקדם יותר בתורה אור (בראשית י, ו), שבו מלכות מתוארת כ״לב״ שממנו נמשכת חיות לבריאה, ליצירה ולעשיה.
מראי מקומות
- 1אין לך עשב · נסמן לעיל ח, ד.
- 2אין לך עשב למטה שאין לו מזל · Bereshit Rabbah 10:6
- 3מלכותך מכ״ע · Psalms 145:13
- 4מאמר ר׳ עקיבא · סוף מכות. ראה לקמן ר״פ בשלח ור״פ תצוה. תו״ח שמות ע׳ שמו.
- 5אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ · Makkot 24b:1–2
- 6הודו על ארץ ושמים · Psalms 148:13
- 7לבני ישראל עם קרובו · Psalms 148:14
- 8מי לי בשמים ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
- 9
9וזהו ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו׳ שמה שנשפע ונמשך למטה להיות ממלא וסובב הוא בחי׳ מלך העולם ומלכותו בכל י, אמשלה1.
וזהו [פירוש] ״ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו׳״: מה שנשפע ונמשך למטה כדי להיות [האור] שממלא ו[האור] שסובב [את כל העולמות] (ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין), הוא בחינת ״מלך העולם״ ו״ומלכותו בכל משלה״.
אדמו״ר הזקן מיישם את הדברים בנוסח של כל ברכה על מצווה. ״מלך העולם״ מתייחס לאור שה׳ שולח לתוך העולמות ומקיף אותם, כלומר למלכותו עליהם, כפי שנאמר בפסוק: ״ומלכותו בכל משלה״.
אבל אהבת ותשוקת נש״י [נשמות ישראל] לדבקה בו ית׳ במהותו ועצמותו אשר קדשנו אשר הוא בחי׳ תענוג העליון עד אין קץ לשון באשרי2 כו׳. קדשנו במצותיו כו׳ שע״י המצות הם ממשיכים מענג העליון כמו טלית וכו׳.
אבל אהבתן וכיסופיהן של נשמות ישראל להידבק בו ית׳ במהותו ועצמותו היא בחינת ״אשר קדשנו״; שהרי ״אשר״ (אַשֶׁר) הוא בחינת התענוג העליון שאין לו קץ, ביטוי [כמו] ״באשרי״ (בְּאָשְׁרִי) וכו׳. ״קדשנו במצותיו כו׳״ — שבאמצעות המצוות ממשיכים מן התענוג העליון, כגון טלית (טַלִּית) וכו׳.
אבל ״אשר קדשנו״ מבטא את אהבתה של נשמת היהודי לעצמותו של הקב״ה. אדמו״ר הזקן קושר את ״אשר״ למילה ״אושר״, כמו ״באשרי״ שאמרה לאה, וכך הוא מבטא את התענוג הפנימי האינסופי של ה׳. באמצעות המצוות, כגון טלית, ישראל ממשיכים את התענוג העליון הזה, שהוא למעלה מבחינת ״מלך העולם״.
הפסקה קוראת את נוסח הברכה כביטוי לאותו ניגוד: ״מלך העולם״ הוא האור החיצוני של ה׳ בעולמות, ואילו ״אשר קדשנו במצותיו״ מבטא את הקשר עם עצמותו ואת התענוג שממשיכים באמצעות המצוות.
מראי מקומות
- 1
- 2לשון באשרי · Genesis 30:13
מי נח, התיבה והשבת ¶10–17
10וזהו כי מי נח זאת לי1 כי שעבוד הפרנסה כנז״ל [כנזכר לעיל] הוא בחי׳ מי נח כמו שהי׳ [שהיה] במבול שאין הפי׳ שהי׳ [שהיה] המבול להעביר הרשעים מן העולם.
וזוהי [הכוונה] ב״כי מי נח זאת לי״: שעבוד הפרנסה, כנזכר לעיל, הוא בחינת ״מי נח״, כפי שהיה במבול. שכן אין הכוונה שהמבול נועד לסלק את הרשעים מן העולם,
כעת פונה אדמו״ר הזקן לדברי ישעיהו, ״כי מי נח זאת לי״, הפסוק מן המאמר הראשון של פרשה זו, שבו ה׳ משווה את שבועתו לישראל לשבועתו לאחר המבול. גם השעבוד לפרנסה הוא ״מי נח״, כמו המבול; אך תחילה הוא שואל לשם מה נועד המבול, שהרי מטרתו לא הייתה רק להשמיד את הרשעים.
כי לזה לא הי׳ [היה] נצרך המבול מים כי ברגע אחת הי׳ [היה] נעשה.
שהרי לשם כך לא היה צורך במבול של מים, שכן אפשר היה לעשות זאת ברגע אחד.
ה׳ יכול היה להשמיד את הרשעים מיד; לא היה צורך במבול מים שנמשך שנה שלמה כדי להשמידם בלבד.
הפסקה קושרת בין המאבק לפרנסה לבין ״מי נח״, ומעלה את השאלה מה הייתה מטרתו האמיתית של המבול.
מראי מקומות
- 1כי מי נח זאת לי · Isaiah 54:9
וכפי שנאמר אצל פרעה: ״ותכחד״ וכו׳. אלא שהמבול בא כדי לטהר את העולם, שכן בתחילה ״ותמלא הארץ חמס״ וכו׳.
הוכחה לכך שה׳ יכול להשמיד מיד: הוא אמר לפרעה שיכול היה להכותו, והוא היה נכרת מן הארץ באותו רגע. לכן למבול הייתה מטרה אחרת: לטהר עולם ש״ותמלא הארץ חמס״.
שהם המשיכו קליפות כו׳. שלזה הי׳ [היה] צריך לטהר העולם ע״י בחי׳ מים המטהרים והוא בחי׳ גשם גבורות גשמים שהוא מבחי׳ התהו שכשנמשך הגשמים בסדר והדרג׳ [והדרגה] הוא בחי׳ חסד ומצמיח זרעים כו׳.
שכן הם המשיכו קליפות וכו׳. לכן היה צורך לטהר את העולם באמצעות בחינת מים המטהרים; וזוהי בחינת הגשם, ״גבורות גשמים״, שמקורה בבחינת תהו. כאשר הגשמים יורדים בסדר ובהדרגה, זוהי בחינת חסד, והם מצמיחים זרעים וכו׳.
חטאי אותו דור המשיכו קליפות, כוחות של הסתרה, ולכן היה צורך לטהר את העולם במים, כפי שמקווה מטהר. אדמו״ר הזקן קושר זאת לגשם, המכונה בתפילות ״גבורות גשמים״ — כוחות הגשם האדירים. גשם רגיל, היורד בסדר ובמידה, הוא בחינת חסד ומצמיח דברים.
משא״כ המבול שהיו יורדים בגבורה היינו בהתגברות רב ובכח גדול שהוא מבחי׳ עולם התהו חסד דתהו לטהר הארץ הוצרך להיות הארה מבחי׳ עולם התהו שלמעלה מבחי׳ תקון רק שהי׳ [שהיה] הארה רבה ועצומה בהתגברות רב מבחי׳ התהו.
אבל לא כך היה במבול: מימיו ירדו בגבורה, כלומר בעוצמה רבה ובכוח גדול, שמקורם בבחינת עולם התהו — חסד דתהו. כדי לטהר את הארץ נדרשה הארה מבחינת עולם התהו, שלמעלה מבחינת תיקון; אלא שהייתה זו הארה רבה ועצומה, בעוצמה רבה, מבחינת התהו.
המבול ירד בגבורה, כלומר בעוצמה אדירה: היה זה חסד דתהו, חסד בצורתו הבלתי מוגבלת של תהו. רק אור כזה, שלמעלה מתיקון, יכול היה לטהר את הארץ; עוצמתו הגדולה היא שהפכה אותו להרסני עבור מי שלא היו מסוגלים לקבלו.
הפסקה מסבירה שהמבול נועד לטהר את העולם: הוא היה שטף של אור בעוצמת תהו, חסד דתהו, למעלה מן האור המדוד של תיקון שמקיים בדרך כלל את העולם.
הדברים מיישמים את העיקרון שהוסבר קודם: ״דין״ הוא אור בעוצמה רבה, שמי שאינם ראויים אינם יכולים לקבל. ההרס שגרם המבול היה תוצאה נלווית של אור חסד שהיה עז מכדי שמקבליו יוכלו לשאתו.
מראי מקומות
- 1וכמ״ש בפרעה ותכחד · Exodus 9:15
- 2ותמלא הארץ חמס · Genesis 6:11
לכן ״וימח את כל היקום״, משום שלא היו ראויים לקבל [אותו]. וזהו [הפירוש של] ״ויכסו ההרים חמש עשרה אמה״ וכו׳.
כך המבול ״מחה את כל היקום״ לא כעונש לשמו, אלא מפני שלא יכלו לקבל אור עז כל כך. המים עלו חמש עשרה אמה מעל ההרים.
פי׳ הרים הוא בחי׳ תקון התכללות המדות כאברהם שקראו הר3 כו׳. והטרדות ומחשבות עוה״ז מנפש הבהמית הם ג״כ מבחי׳ עולם התהו ונק׳ מי נח כו׳:4
״הרים״ פירושם בחינת תקון, התכללות המדות, כמו [במקרה של] אברהם, שקרא לו ״הר״ וכו׳. גם הטרדות והמחשבות של העולם הזה, [שבאות] מן הנפש הבהמית, הן מבחינת עולם התהו, ונקראות ״מי נח״ וכו׳.
״הרים״ מסמלים את התקון, את התכללות המדות, כפי שאומרת הגמרא שאברהם כינה את מקום המקדש ״הר״; מי התהו של המבול עלו מעל התקון. אצל האדם, הדאגות והמחשבות על ענייני העולם הזה שמקורן בנפש הבהמית הן אף הן מעולם התהו, והן ״מי נח״ בחייו.
הפסקה מפרשת את פרטי המבול כתהו הגולש מעבר לתקון, ומזהה את טרדות הנפש הבהמית בענייני העולם כ״מי נח״ האישיים של האדם.
מראי מקומות
- 1וימח את כל היקום · Genesis 7:23
- 2ויכסו ההרים חמש עשרה אמה · Genesis 7:20
- 3כאברהם שקראו הר · Pesachim 88a:4
- 4ותמלא . . וימח . . ויכסו · Genesis 6:11
וזה [פירוש] ״ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה״. התבה (teivah) היא בחינת צירופי אותיות,
ה׳ אומר לנח להיכנס לתבה, לתיבת נח. בעברית, תבה פירושה גם ״מילה״, ולכן אדמו״ר הזקן מפרש אותה כמילות התפילה והתורה וכצירופי האותיות שלהן — מקום מחסה מפני מבול הדאגות בענייני העולם.
כי נח הוא בחי׳ שבת כתרגומו וישבת ונח2 כו׳. ואין הפי׳ שביתה בעצם רק כאדם ששובת ממלאכתו.
שכן נח הוא בחינת שבת, כפי שהתרגום [מתרגם] את ״וישבת״ (vayishbos) ל״ונח״ (venach) וכו׳. אך אין הכוונה לשביתה בעצם, אלא לשביתה כמו אצל אדם ששובת ממלאכתו.
השם נח פירושו מנוחה, והתרגום משתמש באותו שורש כשהוא מתרגם את שביתת ה׳ ביום השביעי: ״וישבת״ — ״ונח״. לכן נח הוא בחינת שבת. מנוחה זו אינה הפסקה מוחלטת, אלא דומה למנוחתו של אדם מעבודתו: מנוחה שבאה לאחר מאמץ.
הפסקה מפרשת את ״בא אתה וכל ביתך אל התבה״ ככניסה למילות התפילה, ומזהה את נח עם שבת — מנוחה שבאה לאחר עבודה.
מראי מקומות
- 1ויאמר ה׳ לנח בא אתה · Genesis 7:1
- 2כתרגומו וישבת ונח · Genesis 2:2
14וכמ״ש ונוח בחמשה עשר12 כו׳ שביתה אחר מלחמה כו׳ בחי׳ נח נייחא דרוחא ויש ב׳ בחינות נח ב׳ בחי׳ שבת שבת תתאה ושבת עלאה יום שכולו שבת. ובחי׳ תפלה נק׳ ג״כ בחי׳ נח בחי׳ שבת.
וכמו שנאמר: ״ונוח בחמשה עשר״ וכו׳ — שביתה לאחר מלחמה וכו׳; זו בחינת נח, נייחא דרוחא (מנוחת הרוח). יש שתי בחינות של נח, שתי בחינות של שבת: שבת תחתונה ושבת עליונה, ״יום שכולו שבת״. גם תפילה נקראת בחינת נח, בחינת שבת.
יהודי שושן נחו ״בחמשה עשר״ לאחר המלחמה: זו מנוחה לאחר מאבק, רגיעה של הרוח. יש שתי מנוחות כאלה: השבת התחתונה, השבת השבועית שלנו, והשבת העליונה, ״יום שכולו שבת״ של העתיד. גם התפילה היא ״מנוחה״ ושבת, שבה מתעלה עבודת השבוע.
הפסקה מגדירה את נח כמנוחה לאחר מאבק, מבחינה בין שבת תחתונה לשבת עליונה, ומכלילה את התפילה במדרגה זו.
מראי מקומות
- 1ונוח בחמשה עשר · Esther 9:17
- 2ונוח בחמשה עשר · Esther 9:18
15וכל תפלות החול מתעלים בשבת כי בשבת הוא עליות העולמות שכל ששת ימי המעשה הוא בירורי רפ״ח נצוצין בחי׳ מל׳ שיורדת בבי״ע ורגלי׳ [ורגליה] יורדות1 כו׳. ויש בזה עתים שונים כמו חצות לילה.
כל תפילות ימי החול מתעלות בשבת, שכן בשבת מתרחשת עליית העולמות. ששת ימי המעשה כולם הם בירורי רפ״ח הניצוצות, בחינת מלכות, שיורדת אל [העולמות של] בריאה, יצירה ועשיה, ״ורגלי' יורדות כו'״. ויש בזה זמנים שונים, כגון חצות הלילה.
תפילות ימי החול מתעלות במלואן בשבת, שבה כל העולמות עולים. על פי הקבלה, 288 ניצוצות של קדושה נפלו בשבירת הכלים, ובמהלך ששת ימי המעשה מלכות יורדת לעולמות התחתונים כדי לברר ולאסוף אותם, כפי שנאמר במשלי: ״ורגלי' יורדות כו'״. לבירור זה יש זמנים מסוימים, כגון חצות הלילה, זמן תיקון חצות — הקינה בחצות הלילה על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.
הפסקה מסבירה מדוע תפילות ימי החול מתעלות בשבת: ששת ימי החול הם זמן בירור הניצוצות שנפלו, והשבת היא העלייה שבאה בעקבותיו.
המספר 288 (רפ״ח) הוא מניין הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים על פי הקבלה. הפסוק ״ורגלי' יורדות כו'״ (משלי 5:5) נדרש בקבלה על ירידת מלכות לעולמות התחתונים.
מראי מקומות
- 1ורגלי׳ יורדות · Proverbs 5:5
16וכל ו׳ ימי המעשה הוא בחי׳ השפעות ויאמר אלקים1 יהי אור כו׳ יהי רקיע.2 ובשבת מתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳ בחי׳ תקון
כל ששת ימי המעשה הם בחינת ההשפעות של ״ויאמר אלקים יהי אור״ וכו׳, ״יהי רקיע״. ובשבת עולים בריאה, יצירה ועשיה לבחינת אצילות, בחינת התיקון,
ששת הימים מקבילים למאמרות הבריאה, ״יהי אור״ ו״יהי רקיע״ וכו׳, שדרכם נמשכת השפעה אלוקית אל העולמות. בשבת כיוון ההמשכה מתהפך: בריאה, יצירה ועשיה עולות לאצילות, שהיא עולם התיקון.
כי איהו וחיוהי חד3 [איהו] וגרמוהי חד פי׳ חיוהי אורות וגרמוהי כלים הכל חד בהון
שכן ״איהו וחיוהי חד [איהו] וגרמוהי חד״; כלומר, חיוהי (חיותו) הם האורות, וגרמוהי (כליו) הם הכלים; הכול אחד בהם.
בתיקוני זהר נאמר על אצילות שה׳ אחד עם ״חיוהי״ ועם ״גרמוהי״. אדמו״ר הזקן מסביר ש״חיוהי״ הם האורות ו״גרמוהי״ הם הכלים: באצילות שניהם מאוחדים לגמרי עם ה׳.
וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה4 שבבחי׳ אצי׳ בחי׳ גדולה וגבורה הם בבחי׳ לך ומיוחדים בתכלית בחי׳ תקון.
וכמו שכתוב, ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״: בבחינת אצילות, בחינות הגדולה והגבורה הן בבחינת ״לך״, והן מאוחדות בתכלית; זו בחינת התיקון.
הפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ מראה זאת: באצילות גם הכוחות המנוגדים חסד (גדולה) וגבורה (עוצמה) שייכים ל״לך״, מאוחדים לחלוטין עם ה׳ וגם זה עם זה; זהו עניין התיקון.
הפסקה מסבירה כי בשבת העולמות התחתונים עולים לאצילות, שבה האורות והכלים, ואף המידות המנוגדות, מאוחדים עם ה׳.
מראי מקומות
- 1ויאמר אלקים יהי אור · Genesis 1:3
- 2יהי רקיע · Genesis 1:6
- 3איהו וחיוהי חד · Tikkunei Zohar 3b:9–10
- 4לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11
17וכמו״כ [וכמו כן] בתפלה ג״כ כל המעשה אשר יעשה בכל יום במזון או אפי׳ [אפילו] ת״ת [תלמוד תורה] מתעלה בתפלה ע״י אהבת בכל מאדך.
כך גם בתפילה: כל מה שאדם עושה מדי יום, בענייני אכילה או אפילו בלימוד תורה, מתעלה בתפילה באמצעות האהבה של ״בכל מאדך״.
התפילה פועלת כמו שבת: כל מה שאדם עשה במהלך היום — באכילה או אפילו בלימוד תורה — מתעלה בתפילה מכוח האהבה הבלתי מוגבלת של ״בכל מאדך״.
וזהו שבת תתאה שמתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳. אך לע״ל [לעתיד לבוא] יהיה יום שכולו שבת פי׳ שיתעלה בחי׳ אצי׳ למעלה מעלה ולא
וזו השבת התחתונה, שבה עולים עולמות הבריאה, היצירה והעשייה לבחינת אצילות. אבל לעתיד לבוא יהיה ״יום שכולו שבת״, כלומר, בחינת אצילות תתעלה מעלה מעלה, ולא
זוהי ה״שבת התחתונה״, שבה העולמות התחתונים עולים לאצילות. ״יום שכולו שבת״ שלעתיד לבוא יהיה נעלה יותר: אצילות עצמה תעלה מעלה מעלה.
כמו עתה שאחר שבת נצרך להיות חול היינו שבחי׳ אצי׳ מברר בי״ע ולע״ל [ולעתיד לבוא] יתעלה בחי׳ אצי׳ ולא יהי׳ [יהיה] נצרך עוד לברר בי״ע
כמו עכשיו, כשאחרי שבת צריך לבוא יום חול, כלומר, בחינת אצילות מבררת את עולמות הבריאה, היצירה והעשייה; אבל לעתיד לבוא בחינת אצילות תתעלה, ולא יהיה עוד צורך לברר את עולמות הבריאה, היצירה והעשייה,
אז יסתיים המחזור של ימי חול ושבת. כיום, אחרי כל שבת בא יום חול, מפני שאצילות צריכה להמשיך לברר את העולמות התחתונים; לעתיד לבוא הבירור הזה יושלם ולא יהיה עוד צורך בו.
כי רוח הטומאה אעביר1 ויבולע המות2 כו׳ אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה]3 ונקבה תסובב גבר4 וכמבואר במ״א וד״ל [ודי למבין]:
מפני ש״רוח הטומאה אעביר״ ו״ויבולע המות״ וכו׳; ״אשת חיל עט״ב ונקבה תסובב גבר״, כפי שמבואר במקום אחר; ודבר זה יספיק למבין.
אז ה׳ יעביר את רוח הטומאה ויבלע את המוות לעולם. מלכות — ״אשת חיל״ — תהיה לכתר של בעלה, תעלה מעל ז״א, ו״נקבה תסובב גבר״. אדמו״ר הזקן משאיר את הפרטים למקום אחר.
הפסקה מחילה את רעיון השבת על התפילה ועל השבת התחתונה, שבה מתעלה עבודת היום, ומעמידה אותה בניגוד לשבת העתידית הנעלה יותר, שבה יסתיים כל הבירור ומלכות תתרומם ותהיה לכתר.
הביטויים ״אשת חיל עט״ב״ ו״נקבה תסובב גבר״ הם דימויים קבליים לעליית מלכות — המקבלת, ה״נקבה״ — מעל ז״א, המשפיע, ה״זכר״; כך, מה שמקבל כעת יהיה אז מקור. המאמר חוזר לרעיון הזה בסופו.
מראי מקומות
- 1רוח הטומאה אעביר · Zechariah 13:2
- 2ויבולע המות · Isaiah 25:8
- 3אשת חיל עט״ב · Proverbs 12:4
- 4ונקבה תסובב גבר · Jeremiah 31:22
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ¶18–23
18וזהו פי׳ הפסוק מים רבים1 הם טרדות עוה״ז שהם מבחי׳ עולם התהו2 ונהרות הם המחשבות שנמשכו כמי נהר דניידי ואזלי
וזהו פירוש הפסוק: ״מים רבים״ הם טרדות העולם הזה, שמקורן בבחינת עולם התהו; ״ונהרות״ הם המחשבות, הנמשכות כמי נהר הנעים והולכים,
כעת מפרש אדמו״ר הזקן פסוק משיר השירים: ״מים רבים״ הם טרדות החיים בעולם הזה, שמקורן בתהו, אותם ״מי נח״ שתוארו לעיל; ״ונהרות״ הם זרם המחשבות שהדאגות האלה מעוררות, המוסיף לזרום בלי הפוגה.
כי בבחי׳ התהו יש ג״כ ב׳ בחי׳ מים ונהרות לא יוכלו לכבות את האהבה הבאה מכח נפש האלקית בהתגברות ועמך לא חפצתי3 וכו׳:4
כי גם בבחינת התהו יש שתי בחינות, מים ונהרות; [ובכל זאת הם] ״לא יוכלו לכבות את האהבה״ הבאה מכוחה של נפש האלקית בעוצמה: ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳.
גם בתהו יש שתי בחינות אלה, מים ונהרות. ואף על פי כן, הן אינן יכולות לכבות את האהבה שעוצמתה נובעת מכוחה של הנשמה האלוקית — אהבה האומרת לה׳: ״ועמך לא חפצתי״, כלומר, אין היא חפצה אלא בה׳ עצמו.
הפסקה מפרשת את ״מים רבים״, שאינם יכולים לכבות את האהבה, כך שדאגות הפרנסה והמחשבות הרצות בעקבותיהן, עוצמתיות ככל שיהיו, אינן יכולות לכבות או להטביע את אהבתה העזה של הנשמה לה׳ עצמו.
מראי מקומות
- 1מים רבים · Song of Songs 8:7
- 2שהם מבחי׳ עולם התהו · ראה תו״ח נח סא, א. אוה״ת נח כרך ג תרט, ב.
- 3ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
- 4בדעת חדרים . . יקר ונעים · Proverbs 24:4
״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. פירוש: ״ביתו״ הוא בחינת חכמה, [כמו שנאמר:] ״בחכמה יבנה בית״.
המילים הבאות בשיר אומרות: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. בפשטות, אהבה אינה דבר שאפשר לקנות; אולם כאן, כפי שיוסבר בפסקה 23, דווקא העושר הוא הדבר שהאוהב מבזה. אדמו״ר הזקן מפרש כל מילה: ״ביתו״ היא בחינת חכמה, שכן נאמר: ״בחכמה יבנה בית״.
הון ביתו הוא פנימיות כמ״ש בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים3 והוא בחינת טעמי התורה והוא בחינת ג״ע [גן עדן] העליון ותחתון ואורייתא מחכמה נפקת.45
״הון ביתו״ הוא פנימיות, כפי שנאמר: ״בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים״; וזו בחינת טעמי התורה, וזו בחינת גן עדן העליון והתחתון; וכן נאמר: ״ואורייתא מחכמה נפקת״.
״הון ביתו״ הוא האוצר הפנימי של החכמה: טעמי התורה, שהנשמות נהנות מהם בגן עדן התחתון והעליון כשכר. התורה נובעת מחכמה, ולכן טעמיה הם ה״עושר״ של ״בית״ החכמה.
הפסקה מגדירה את ״כל הון ביתו״ כחכמה הפנימית שבטעמי התורה, שהיא התענוג שבגן עדן, ומכינה להסבר מדוע אפילו עושר זה נחשב ״בוז יבוזו לו״ ביחס לאהבה.
מראי מקומות
- 1אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו · Song of Songs 8:7
- 2בחכמה יבנה בית · Proverbs 24:3
- 3בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים · Proverbs 24:4
- 4ואורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
- 5ואורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389
20ואם יתן איש בחי׳ איש מלחמה1 שלהיות בחינת חכמה להיות נהנין מזיו השכינה בבחי׳ השגה הוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד והוא
״ואם יתן איש״ — בחינת ״איש מלחמה״: שהרי [היכולת] להיות בבחינת חכמה, להתענג מזיו השכינה (הנוכחות האלוקית) בדרך של השגה, היא רק בחינת זיו והארה בלבד; והוא
המילה ״איש״ בפסוק מזכירה את הביטוי ״איש מלחמה״, המתאר את ה׳. ההשגה בה׳ באמצעות חכמה — התענוג של הנשמות בגן עדן, ש״נהנין מזיו השכינה״ — אינה אלא קרן מאורו.
ע״י בחי׳ איש מלחמה הוא רבוי הצמצומים עד שיוכל להיות בחינת חכמה זיו השכינה אבל בחי׳ אהבה הנ״ל ועמך לא חפצתי2 כו׳.
באמצעות בחינת ״איש מלחמה״, שהיא ריבוי הצמצומים, עד שתיתכן בחינת חכמה, זיו השכינה. אבל בחינת האהבה שהוזכרה לעיל [היא] ״ועמך לא חפצתי כו׳״:
אותה הארה מגיעה אליהם באמצעות ״איש מלחמה״, כלומר דרך צמצומים רבים שמפחיתים את האור עד ששכלים נבראים יכולים לתפוס אותו כחכמה. האהבה שתוארה לעיל שונה: ״ועמך לא חפצתי כו׳״.
שלא י, בע״מ [על מנת] לקבל פרס3 היינו עוה״ב [עולם הבא] ג״ע [גן עדן] העליון וכו׳ כ״א ועמך למהותו ועצמותו ית׳ אליו ולא למדותיו.45
לא לשם קבלת פרס, כלומר העולם הבא, גן עדן העליון וכו׳, אלא ״ועמך״ — למהותו ולעצמותו ית׳, ״אליו ולא למדותיו״.
האהבה הזאת אינה מבקשת שכר, אפילו לא את השכר הרוחני של העולם הבא או של גן עדן העליון, אלא את עצמותו של ה׳ בלבד. בלשון הידועה: ״אליו ולא למדותיו״.
הפסקה מסבירה מדוע אפילו חכמת גן עדן נחשבת נחותה לעומת אהבה זו: החכמה היא אור שעבר דרך צמצומים, ואילו האהבה מבקשת את ה׳ עצמו, בלי שום שכר.
הביטוי ״אליו ולא למדותיו״ מובא בספר פרדס רימונים בשם ספרי, כפי שמצוין בהערת קה״ת. אדמו״ר הזקן משתמש בו כדי להבחין בין אהבה לעצמותו של ה׳ לבין אהבה למידה או לאור המתגלים.
מראי מקומות
- 1איש מלחמה · Exodus 15:3
- 2ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
- 3שלא ע״מ לקבל פרס · Pirkei Avot 1:3
- 4אליו ולא למדותיו · פרדס שער לב פ״ב בשם הספרי.
- 5אליו ולא למדותיו · Pardes Rimmonim 32:2
21ואיך יוכל למשוך בחי׳ מהותו ועצמותו. הוא ע״י המצות כי תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם תר״ך1 עמודי אור גימט׳ [גימטריא] כתר.2
וכיצד אפשר להמשיך את בחינת מהותו ועצמותו? הדבר נעשה באמצעות המצוות: 613 מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן הן 620 עמודי אור, כמניין כתר.
כיצד יכול אדם להגיע למהותו ועצמותו של ה׳, שנעלה מכל אור? באמצעות המצוות. 613 מצוות התורה ועוד שבע המצוות מדרבנן מסתכמות ב־620, הגימטרייה של כתר (כ = 20, ת = 400, ר = 200), הכתר שמעל לחכמה. לכן המצוות נקראות ״620 עמודי אור״.
שכמו שהעמוד הוא מלמעלה למטה כמו״כ [כמו כן] המצות הם מבחי׳ גלגלתא בחי׳ כתר הממוצע בין מאציל לנאצלי׳ [לנאצלים] כי איך יכול למשוך ממהותו ועצמותו ית׳ למטה הוא ע״י המצות רמ״ח אברין דמלכא
כשם שעמוד נמשך מלמעלה למטה, כך גם המצוות הן מבחינת גלגלתא, בחינת כתר, הבחינה המתווכת בין המאציל לנאצלים. כיצד אפשר להמשיך למטה ממהותו ועצמותו יתברך? באמצעות המצוות, ״רמ״ח אברין דמלכא״,
עמוד מגיע מלמעלה למטה; כך גם המצוות נמשכות מכתר, הנקרא גלגלתא (גולגולת), העומד בין ה׳ לבין כל מה שנאצל ממנו, עד לעולמנו. המצוות נקראות ״רמ״ח אברין דמלכא״.
וכמ״ש וימינו תחבקני3 כמשל החובק את האדם מחמת אהבת פנימיותו שהוא חכם ביותר וכדומה רק שאינו יכול לתפוס אותו כ״א
וכמו שנאמר ״וימינו תחבקני״ — כמשל אדם המחבק אדם אחר מתוך אהבה לפנימיותו, משום שהוא חכם ביותר וכדומה; אלא שאינו יכול לתפוס אותו אלא
הפסוק ״וימינו תחבקני״ מוסבר באמצעות משל: אדם אוהב חכם גדול בזכות פנימיותו, חכמתו, אך אינו יכול לחבק את החכמה עצמה. הוא יכול לחבק רק את גופו של החכם.
ע״י הגוף ואבריו כמו כן כביכול ע״י המצות רמ״ח פקודין יכולים להמשיך מהו״ע [מהותו ועצמותו] שהם רצונו ית׳.
באמצעות הגוף ואיבריו. כך גם, כביכול, באמצעות המצוות, 248 הציוויים, אפשר להמשיך את מהותו ועצמותו, שכן הן רצונו יתברך.
כאשר מחבקים את הגוף, מחבקים את האדם כולו. כך גם המצוות הן רצונו של ה׳, ״איבריו״; בקיומן אנו ״מחבקים״ את עצמותו ממש, שאי אפשר לתפוס בשום דרך אחרת.
הפסקה מסבירה כיצד מתבטאת האהבה למהותו ועצמותו של ה׳: באמצעות המצוות, שמקורן בכתר והן רצונו של ה׳. לכן קיום המצוות דומה לחיבוק המלך באמצעות איבריו.
הערת קה״ת מפנה לפרדס רמונים (שער 8, פרק 3) כמקור למניין 620 המצוות, השווה לגימטרייה של כתר.
מראי מקומות
- 1תרי״ג מצות . . וז׳ מצות . . תר״ך · פרדס ש״ח פ״ג.
- 2תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור גימט׳ כתר · Pardes Rimmonim 8:3:3–4
- 3וימינו תחבקני · Song of Songs 2:6
22וזהו לאשתאבא בגופא דמלכא1 הוא בחי׳ המצות וזהו שאנו אומרים בק״ש [בקריאת שמע] שמע ישראל2 הוי״ה אלקינו יחוד או״א [אבא ואימא] תרין ריעין34 כו׳ ה׳ אחד יחוד זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא].
וזהו [המשמעות של] ״לאשתאבא בגופא דמלכא״: זו בחינת המצוות. וזהו שאנו אומרים בקריאת שמע: ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו״ — ייחוד אבא ואמא (חכמה ובינה), ״תרין ריעין כו׳״; ״ה׳ אחד״ — ייחוד ז״א (המדות) ונוקבא (הבחינה הנשית / מלכות).
הזוהר מתאר את הנשמה כמי ש״לאשתאבא בגופא דמלכא״; לדברי אדמו״ר הזקן, זהו עניינן של המצוות. הוא מבחין ביניהן לבין הייחודים המתוארים בקריאת שמע: ״הוי׳ אלקינו״ הוא ייחוד אבא ואמא (חכמה ובינה), ״תרין ריעין כו׳״ שאינם נפרדים לעולם; ״ה׳ אחד״ הוא ייחוד ז״א ונוקבא, כלומר המדות ומלכות.
בשכמל״ו [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] יחודא תתאה וזהו הכל בחי׳ יחוד היינו כשנמשך למטה והיו לאחדים משא״כ מעשה המצות והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום.5
״בשכמל״ו״ — יחודא תתאה. וכל אלה הם בחינת ייחוד, כלומר, כאשר הדבר נמשך למטה והם נעשים לאחד. לא כך הוא במעשה המצוות: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״.
״בשכמל״ו״ הוא הייחוד התחתון, אחדותו של ה׳ בתוך העולם. כל אלה הם ייחודים של בחינות אלוקיות כפי שהן נמשכות אל תוך העולמות. המצוות הן דבר נעלה יותר: בפסוק הבא נאמר ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״.
אנכי הוא בחינת כתר, על ידי ״ודברת בם״; שכן גם הדיבור בתורה הוא מצות עשה.
ה״אנכי״ שבפסוק מתייחס לכתר, שמעל לכל הבחינות המתייחדות. המצוות מגיעות לשם; ואף אמירת דברי תורה (״ודברת בם״) היא עצמה מצות עשה, ולכן גם היא מחברת לכתר.
הפסקה מבחינה בין הייחודים שבקריאת שמע, המחברים בין בחינות אלוקיות בתוך סדר העולמות, לבין המצוות, המגיעות לכתר, ה״אנכי״ שב״אשר אנכי מצוך״.
הערת קה״ת על ״תרין ריעין כו׳״ מפנה גם לפרדס רמונים (שער מהות והנהגה, פרק 14) ולמאורי אור, וכן בהמשך לתורה אור, יתרו, שם מבחינים בין ייחוד חיצוני של אבא ואמא, שאינו נפסק לעולם ומקיים את העולמות, לבין ייחוד פנימי, המביא נשמות חדשות.
מראי מקומות
- 1לאשתאבא בגופא דמלכא · Zohar I, 217b
- 2שמע ישראל · Deuteronomy 6:4
- 3או״א תרין ריעין · Zohar II, 56a
- 4או״א תרין ריעין · Zohar, Beshalach 18:262–19:274
- 5והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום · Deuteronomy 6:6
- 6וזהו שאנו אומרים . . אנכי הוא בחי׳ כתר · ראה אוה״ת פ׳ ואתחנן ע׳ קפד. ובספר החקירה נה, ב.
- 7ודברת בם · Deuteronomy 6:7
23וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו1 בחינת ג״ע [גן עדן] העליון ותחתון בחי׳ חכמה טעמי התורה בוז יבוזו לו
וזהו [פירוש] ״אם יתן איש את כל הון ביתו״ — בחינת גן עדן העליון והתחתון, בחינת חכמה, טעמי התורה — ״בוז יבוזו לו״,
לסיכום הפסוק: ״כל הון ביתו״ הוא גן עדן העליון והתחתון, חכמת טעמי התורה; ו״בוז יבוזו לו״ פירושו שהאהבה מבזה את העושר הזה.
שהוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד אבל באהבה ועמך לא חפצתי2 כו׳. שהוא אליו ולא למדותיו למהותו ועצמותו ית׳:
שכן אין זה אלא בחינת זיו והארה בלבד; אבל באהבה נאמר ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳, והכוונה היא אליו ולא למדותיו, אלא למהותו ועצמותו ית׳.
העושר הזה נחשב לבזוי משום שהחכמה הזאת אינה אלא זיו מאורו של ה׳. האהבה האמיתית אומרת: ״ועמך לא חפצתי״ — היא מופנית אל ה׳ עצמו, ולא אל מדותיו, אלא אל עצמותו ממש.
הפסקה משלימה את פירוש הפסוק: כל העושר הרוחני של גן עדן אינו נחשב לעומת האהבה לעצמותו של ה׳.
מראי מקומות
- 1אם יתן איש את כל הון ביתו · Song of Songs 8:7
- 2ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
אחות לנו קטנה ¶24–26
24וזהו אחות לנו קטנה.1 פי׳ כי עתה נקרא זה דודי2 כו׳ אבל כשמתעלה למעלה מעלה ע״י המצות במהותו ועצמותו נק׳ אחותי לשון ולא מאחין איחוי אלכסנדרי.
וזהו [פירוש] ״אחות לנו קטנה״. כלומר, כעת היא נקראת ״זה דודי״ וכו׳; אך כאשר היא מתעלה מעלה מעלה באמצעות המצוות, אל מהותו ועצמותו, היא נקראת ״אחותי״, מונח [כמו בביטוי] ״ולא מאחין״ [מחברים] ו״איחוי אלכסנדרי״ [חיבור אלכסנדרי].
הפסוק הבא, ״אחות לנו קטנה״, מתייחס לנשמת ישראל ולמלכות, השכינה. כעת היא נקראת ״זה דודי״, קשר בין שניים. כשהיא עולה באמצעות המצוות אל מהותו ועצמותו של ה׳, היא נקראת ״אחותי״, מונח שאדמו״ר הזקן קושר למילים התלמודיות ״ולא מאחין״ ו״איחוי״.
שהיו לאחדים ממש אשת חיל3 עט״ב [עטרת בעלה] ושם נק׳ בחי׳ קטנה נקודה חדא.4 כי כשמקבלת מבחינת חכמה נק׳ רבה אמונתך5
שהרי הם נעשים לאחד ממש, ״אשת חיל עט״ב״; ושם היא נקראת ״קטנה״, נקודה אחת. כי כאשר היא מקבלת מבחינת חכמה, [היא] נקראת ״רבה אמונתך״,
אז היא נעשית לאחד ממש איתו, ככתוב ״אשת חיל עט״ב״: מלכות מתעלה ונעשית עטרה. שם היא נקראת ״קטנה״, נקודה אחת. כאשר היא מקבלת מחכמה, היא נקראת ״רבה אמונתך״.
וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אימתי גדול6 כשהוא בעיר אלקינו78 היינו שיש השפעות והמשכות רבים משא״כ כשיתעלה בחי׳ מל׳ למעלה מעלה להיות עט״ב [עטרת בעלה] אז היא בחי׳ נקודה חדא
וכמאמר חז״ל: ״אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו״, כלומר, כשיש השפעות והמשכות רבות; לא כן כאשר בחינת מלכות תתעלה מעלה מעלה ותהיה ״עט״ב״ — אז היא בחינת נקודה אחת.
כך מפרש הזהר את דברי חז״ל: ״אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו״. ה׳ נקרא ״גדול״ כאשר מלכות (״בעיר אלקינו״) מלאה בהשפעות רבות. אך כאשר מלכות עולה ונעשית עטרה, היא מצטמצמת לנקודה אחת.
(וע׳ ברע״מ [ברעיא מהימנא] פ׳ תרומה דף קנ״ח ע״א ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא)9 וכידוע שנקודה אחת עליונה10 כולל כל בחי׳ התחתונה כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] רגלי החיות11 כנגד כולם שוקי החיות כו׳:
(ועיין ברעיא מהימנא, פרשת תרומה, דף קנ״ח ע״א: ״ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא״.) וכידוע, נקודה אחת עליונה כוללת את כל הבחינות התחתונות, כמאמר חז״ל: ״רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו׳״.
הזהר, ברעיא מהימנא, מתאר את מלכות כעטרה על הראש, מצד הסגולתא. נקודה עליונה, אף שהיא קטנה, כוללת את כל מה שמתחתיה, כפי שאומרים חז״ל: ״רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו׳״. החיות הן מלאכי המרכבה; מכאן שהנקודה ״הקטנה״ כוללת את הכול.
הפסקה מפרשת את ״אחות לנו קטנה״ כמלכות המתעלה באמצעות המצוות ומתאחדת עם מהותו ועצמותו של ה׳. שם היא ״קטנה״ — נקודה אחת — ובכל זאת כוללת את הכול.
הערת קה״ת על ״נקודה אחת עליונה״ מפנה לסידור, שער המצוות, על ״ששת ימים״, כמקור לעיקרון שהקטנות של מדרגה עליונה נעשית גדלות עבור המדרגה התחתונה; היא מפנה גם לביאורי הזהר של הצמח צדק. לקוטי תורה, פרשת בלק, מפנה בחזרה לקטע הזה.
מראי מקומות
- 1אחות לנו קטנה · Song of Songs 8:8
- 2זה דודי · Song of Songs 5:16
- 3אשת חיל · Proverbs 12:4
- 4נקודה חדא · באור התורה שם אין תי׳ אלו.
- 5רבה אמונתך · Lamentations 3:23
- 6אימתי גדול · Zohar II, 235b
- 7אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו · Zohar, Pekudei 27:275–29:285
- 8כשהוא בעיר אלקינו · Psalms 48:2
- 9ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא · Zohar, Terumah 54:575–585
- 10שנקודה אחת עליונה · ע׳ בסידור שער המצות בביאור ע״פ ששת ימים דבחי׳ קטנות בעליון נעשה גדלות לתחתון. וראה ביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר הצ״צ פ׳ בלק ע׳ תקב.
- 11רגלי החיות · Chagigah 13a:4
25ושדים אין לה.1 פי׳ שעתה נמשך ונשפע למטה בהיכלות דבי״ע ומלכותו בכל משלה2 משא״כ למעלה איידי דטריד למיבלע לא פליט3 אינו נמשך ונשפע כלל:
״ושדים אין לה״. כלומר, כעת [השפע] נמשך ומושפע למטה, להיכלות בריאה, יצירה ועשיה, ״ומלכותו בכל משלה״; אך לא כך למעלה: ״איידי דטריד למיבלע לא פליט״ — הוא אינו נמשך ומושפע כלל.
״ושדים אין לה״: השדיים מניקים חלב, ולכן הם מסמלים השפעת שפע. כעת מלכות מפרנסת את העולמות, ומזרימה חיות להיכלות בריאה, יצירה ועשיה. אולם כשהיא עולה למעלה, היא שקועה כולה בקבלה מעצמות ה׳ ואינה משפיעה החוצה — כלשון התלמוד, ״איידי דטריד למיבלע לא פליט״.
הפסקה מפרשת את ״ושדים אין לה״ כמצבה של מלכות למעלה: היא שקועה כל כך בה׳, עד שאינה משפיעה עוד שפע לעולמות.
מראי מקומות
- 1ושדים אין לה · Song of Songs 8:8
- 2ומלכותו בכל משלה · Psalms 103:19
- 3איידי דטריד למיבלע לא פליט · Chullin 108b:4–6
״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?״ פירושו: למטה, [הרי זה] ״וידבר ה׳ כו׳ דבר מלך שלטון״.
הפסוק ממשיך: ״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?״ למטה, הדיבור של ה׳ מושל ובורא: ״וידבר ה׳״ ו״דבר מלך שלטון״. מלכות קשורה לדיבור.
היינו שבחי׳ הדבור פרצוף בפ״ע [בפני עצמו] מנהיג וממשיך לזולתו משא״כ למעלה שידובר בה בחי׳ נפעל שהדבור אינו בפ״ע [בפני עצמו] רק בה שאינו נמשך למטה:3
כלומר, בחינת הדיבור היא פרצוף (partzuf) בפני עצמו, שמנהיג וממשיך לזולתו; לא כן למעלה, ״שידובר בה״ — בחינה נפעלת, שבה הדיבור אינו בפני עצמו אלא רק ״בה״, שכן אינו נמשך למטה.
במצב התחתון הזה, הדיבור הוא ״פרצוף״ (partzuf) בפני עצמו, המנהיג את העולמות ומשפיע לאחרים. למעלה נאמר בפסוק ״שידובר בה״ (yedubar bah, מילולית: הדיבור מתרחש בתוכה) — לשון סבילה: הדיבור אינו עומד בפני עצמו אלא נטמע בתוכה, ואינו נמשך למטה. המאמר מסתיים בתמונה זו של מלכות המאוחדת לחלוטין עם ה׳.
הפסקה משלימה את פירוש הפסוק: למטה, מלכות היא דיבור פעיל המושל בעולמות; למעלה היא ״שידובר בה״, והדיבור שלה נטמע באיחודה עם ה׳.
הערת קה״ת מציינת שהקטע מכאן ועד סוף המאמר מובא בספר המאמרים (Sefer HaMaamarim) 5666, ומפנה לספר הערכים–חב״ד (Sefer HaErchim–Chabad), שם מוסבר ש״למעלה״ כאן מתייחס למלכות דאצילות כספירה בפני עצמה, שהדיבור שבה אינו נפרד ואינו נמשך למטה.
מראי מקומות
- 1מה נעשה לאחותינו · Song of Songs 8:8
- 2דבר מלך שלטון · Ecclesiastes 8:4
- 3שהדבור אינו בפ״ע רק בה שאינו נמשך למטה · מובא בהמשך תער״ב פרק שפט (כרך ב ע׳ תת). וראה שם כרך ג ע׳ א׳תמה.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אדם השקוע כל היום בעסקיו צריך להתבונן בתפילתו בכך שכל הפרנסה שהוא רודף אחריה אינה אלא קרן קלושה ממלכות ה׳. התבוננות זו מעוררת את הכוח הגולמי של הנפש הבהמית לאהבה עזה המבקשת את ה׳ לבדו, ״בכל מאדך״; היא מרוממת את כל מעשי היום ומתבטאת במצוות.
שאלות לשיחה
- מדוע אומר המאמר שגבורה אינה מניעת אור אלא עוצמתו, וכיצד הדבר מסביר מדוע העולם לא היה יכול להתקיים בדין בלבד?
- באיזה מובן בעלי החיים, והנפש הבהמית, נעלים מהאדם בשורשם אף שכעת הם נמוכים ממנו?
- כיצד התבוננות בשלשלת המתווכים שמאחורי הפרנסה היומיומית יכולה להוביל לאהבה לעצמות ה׳ ולא לייאוש?
- מדוע אפילו תענוג גן עדן ״נבזה לחלוטין״ לעומת האהבה האומרת ״ועמך לא חפצתי בארץ״?
- מה מלמד משל החיבוק של חכם באמצעות גופו על תפקידן של המצוות?