LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת נח · מאמר 3

ביאור על הנ״ל

הסבר לנאמר לעיל

  • 26 פסקאות · 86 קטעים
  • כ־45 דק׳ לימוד
  • 109 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 613 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 86 קטעים

הנקודה

דאגות הפרנסה נובעות מהנפש הבהמית, ששורשה בתהו — עולם של אור עז ובלתי מוגבל, הנעלה מהעולם המסודר שלנו. כאשר אדם טרוד מפנה את הכוח הזה אל ה׳ בתפילה, הוא נעשה אהבה ״בכל מאדך״, החותרת אל עצמותו ית׳ ומתבטאת במצוות.

המאמר בקצרה

המאמר מבאר את דברי המאמר הקודם, שלפיהם תפילתו של בעל עסק יכולה להגיע למדרגה נעלית. הנשמה יורדת אל הגוף ואל הנפש הבהמית, ואל דאגות הפרנסה, לשם עלייה: אהבתה של הנפש הבהמית היא ללא גבול, בדומה לעוצמה המיוחדת של בעלי תשובה. הטעם לכך הוא ששורש הנפש הבהמית בתהו. על פי פירוש מחודש למדרש על הבריאה, שבו ״דין״ מציין את גבורה כעוצמת אור, מסביר אדמו״ר הזקן שתהו הוא אור מרובה בכלים מועטים, שבו כל מידה עומדת בפני עצמה; ואילו בתיקון יש יותר כלים, אור מתון יותר ומידות המשתלבות זו בזו. המלאכים ובעלי החיים מושרשים בתהו, ונשמת האדם בתיקון; למטה האדם נעלה יותר, אך בשורש בעלי החיים נעלים יותר. כשאדם מתבונן בתפילה בכך שכל יומו עובר עליו בעיסוק בקרן קלושה של מלכות ה׳, הוא משתוקק לעצמותו ית׳. לאור זאת מתפרשים המבול, התיבה, השבת והתפילה, וכן הפסוקים ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ ו״אחות לנו קטנה״: אהבה המבקשת את ה׳ עצמו, הנמשכת למטה באמצעות המצוות, המגיעות לכתר, והעלייה העתידה של מלכות להיות כתר.

מבנה

  1. כותרתהסבר למאמר הקודם על מי נח.¶1
  2. ירידת הנשמה וכוחה של הנפש הבהמיתהנשמה יורדת אל טרדות העולם כדי לעלות באמצעות אהבה ללא גבול, הנובעת מהנפש הבהמית ששורשה בתהו.¶2
  3. דין כעוצמה: תהו ותיקוןגבורה אינה מניעת אור אלא עוצמתו; בתהו יש אור מרובה וכלים מועטים, ולכן המידות אינן יכולות להשתלב, ואילו בתיקון הניגודים יכולים להתקיים יחד.¶3–4
  4. נשמות, מלאכים ובעלי חייםנשמת האדם היא מתיקון וכוללת את כל המידות; המלאכים ובעלי החיים הם מתהו, נמוכים כעת אך נעלים בשורשם, ולכן האהבה המזוככת של הנפש הבהמית עזה יותר.¶5–7
  5. התבוננות בתפילה והברכותההתבוננות בכך שכל הפרנסה היא קרן קלושה ממלכות מעוררת השתוקקות לעצמות ה׳, המתבטאת ב״אשר קדשנו במצותיו״.¶8–9
  6. מי נח, התיבה והשבתהמבול היה אור מזכך של תהו; טרדות העולם הן ״מי נח״; הכניסה לתיבה היא הכניסה למילות התפילה, שבת תחתונה המרוממת את ימי השבוע ומכינה את היום העתידי שכולו שבת.¶10–17
  7. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבהטרדות העולם אינן יכולות לכבות את האהבה לה׳ עצמו, המבזה אפילו את חכמת גן עדן ונמשכת למטה באמצעות המצוות, המגיעות לכתר.¶18–23
  8. אחות לנו קטנהמלכות, העולה באמצעות המצוות, מתאחדת עם עצמות ה׳: נקודה ״קטנה״ ויחידה הכוללת את הכול, שאינה משפיעה עוד כלפי חוץ ודיבורה נבלע בתוכה.¶24–26

מושגים

תהו ותיקוןתהו ותקון
תהו הוא הסדר הראשון של האור האלוקי: אור עז ובלתי מוגבל, עם כלים מועטים, שבו כל מידה עומדת בפני עצמה; עולם זה נשבר. תיקון הוא העולם המסודר שבא אחריו, עם כלים רבים יותר ואור מתון יותר, שבו המידות משתלבות.
גבורה כעוצמהגבורה לשון תגבורת
דין אינו מניעת אורו של ה׳ אלא ריבויו: האור עז מכדי שמקבל שאינו ראוי יוכל לקבלו.
אהבה ״בכל מאדך״אהבת בכל מאדך
אהבה ללא גבול, הנובעת מזיכוך הנפש הבהמית, ששורשה בתהו מעניק לה עוצמה שאין לנפש האלוקית לבדה.
מי נחמי נח
מבול של דאגות ומחשבות על הפרנסה, הנובעות מתהו דרך הנפש הבהמית; כמו המבול, הן באות כדי לזכך.
אליו ולא למדותיואליו ולא למדותיו
אהבה המופנית לעצמות ה׳ עצמה, ולא לאור גלוי או לשכר כלשהו, ואפילו לא לתענוג הרוחני של גן עדן.
תר״ך עמודי אורתר״ך עמודי אור
תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן, שמספרן כמספר כתר; באמצעותן האדם ״מחבק״ את עצמות ה׳, כשם שמחבקים אדם באמצעות גופו.

אל הטקסט

כותרת ¶1

1ביאור על הנ״ל

ביאור על הדברים שלעיל.

ביאור

מאמר זה מוסיף ומבאר את המאמר הראשון של פרשה זו, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ (תורה אור, נח א). במאמר ההוא הוסבר שתפילתו של אדם העסוק כל היום בפרנסתו יכולה להגיע למדרגה נעלית מזו של מי שלומד כל היום; כאן מסביר אדמו״ר הזקן מדוע, באמצעות הרעיונות הקבליים של עולמות התוהו והתיקון.

פסקה 1 בקצרה

כותרת: הדברים הבאים מרחיבים את המאמר הקודם.

מראי מקומות

  1. 1
    ביאור על הנ״ל · עוד הנחה בספר הנחות הר״פ ע׳ נח עם הגהות וכו׳. אוה״ת בראשית כרך ג תרכ, ב (נדפס גם בלקו״ת לג׳ פרשיות).

ירידת הנשמה וכוחה של הנפש הבהמית ¶2

2להבין הענין שתפלת הבעל עסק יהיה במדרגה גבוה כו׳. צלה״ב [צריך להבין] ענין ירידת הנשמה שהיא הניצוץ אלקות בעוה״ז בגוף ונפש הבהמית להיות טרוד תמיד במחשבות ודאגות הפרנסה בהבלי עוה״ז.

[עלינו] להבין את העניין [שנאמר לעיל], שתפילתו של בעל עסק תהיה במדרגה נעלית וכו׳. יש להבין את עניין ירידת הנשמה, שהיא ניצוץ אלוקי, לעולם הזה, לתוך גוף ונפש הבהמית, כדי להיות טרודה תמיד במחשבות ובדאגות על הפרנסה, בהבלי העולם הזה.

ביאור

במאמר הקודם נאמר שתפילתו של איש עסקים יכולה להגיע למדרגה גבוהה מאוד. כדי להבין מדוע, אדמו״ר הזקן מציג תחילה את השאלה העומדת בבסיס העניין: הנשמה היא ניצוץ אלוקי, ובכל זאת היא נשלחת למטה, לתוך גוף ונפש הבהמית — הכוח המחיה את צרכיו ותשוקותיו הגשמיים של האדם — ושוקעת בדאגות לפרנסה. מדוע ה׳ מסדר ירידה כזאת?

וזהו ירידה גדולה. מההכרח לומר שירידה זו היא צורך עלי׳ [עליה]. שלאחר שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית תוכל לעלות למעלה מעלה ע״י אהבת בכל מאדך שהוא בלי גבול.

זוהי ירידה גדולה. מוכרחים לומר שירידה זו היא לצורך עלייה: לאחר שהנשמה ירדה והתלבשה בגוף ובנפש הבהמית, היא יכולה לעלות מעלה מעלה באמצעות האהבה של ״בכל מאדך״ (בכל כוחך), שהיא ללא גבול.

ביאור

התשובה היא עיקרון יסודי בחסידות: הנשמה יורדת כדי לעלות למדרגה גבוהה מזו שהייתה בה קודם. ההתמודדות בתוך הגוף מאפשרת לה להגיע לאהבת ה׳ המכונה ״בכל מאדך״, מן הפסוק בקריאת שמע. אדמו״ר הזקן מפרש אהבה זו כאהבה ״ללא גבול״, מעבר לאהבה המדודה שנובעת מהבנתה של הנפש האלקית לבדה.

כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ [מלאך המות] כו׳ וזהו דוקא ע״י האהבה הבאה מנפש הבהמית

כפי שאמרו חז״ל: ״טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ״ וכו׳. והדבר [מתרחש] דווקא באמצעות האהבה הבאה מנפש הבהמית.

ביאור

המדרש מפרש את המילים ״טוב מאד״ בסוף מעשה בראשית כך שהן כוללות אפילו את מלאך המוות. המילה ״מאד״ היא אותה מילה שמופיעה ב״בכל מאדך״: הכוח שמתנגד לקדושה נעשה, לאחר שהוא מתהפך, למקור לאהבה ללא גבול. הדבר בא דווקא מנפש הבהמית, שעוצמתה הגולמית מופנית אל ה׳.

כמו שאנו רואים למטה שכח הבהמה גדול מכח האדם כמו״כ [כמו כן] למעלה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] במקום שבע״ת [שבעלי תשובה] עומדין צדיקים כו׳

כשם שאנו רואים למטה שכוחה של בהמה גדול מכוחו של אדם, כך גם למעלה: חז״ל אמרו, ״במקום שבע״ת עומדין צדיקים״ [אינם יכולים לעמוד] וכו׳.

ביאור

יש כאן שתי הקבלות: מבחינה גופנית, כוחו של שור גדול מכוחו של אדם; ומבחינה רוחנית, הגמרא מלמדת שבעלי תשובה, השבים אל ה׳ לאחר שחטאו, עומדים במקום שהצדיקים הגמורים אינם יכולים להגיע אליו. בשני המקרים, דווקא הדבר הנמוך יותר או הרחוק יותר הוא בעל הכוח הגדול יותר.

והיינו מפני שבחי׳ בע״ת [בעלי תשובה] הוא בחילא יתיר ובכח והתגברות גדול והיינו מפני שבחי׳ נפש הבהמית הוא מבחי׳ עולם התהו.

כלומר, משום שמדרגת בעלי התשובה היא בחילא יתיר (בכוח רב יותר), ובעוצמה ובהתגברות גדולה; והדבר נובע מכך שמקורה של נפש הבהמית הוא בבחינת עולם התהו.

ביאור

הביטוי הארמי בחילא יתיר (בכוח רב יותר) מבטא את העוצמה שבתשובתו של בעל התשובה. אדמו״ר הזקן אומר שהכוח הנוסף הזה בא משורשה של נפש הבהמית בעולם התהו — הסדר הראשוני והבלתי יציב של האור האלוקי שקדם לעולם המסודר שלנו. הפסקאות הבאות מסבירות מהו עולם התהו.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה שואלת מדוע הנשמה יורדת אל ההתמודדות עם העולם, ומשיבה שנפש הבהמית, ששורשה בתהו, מעניקה לאדם כוח של אהבה — ״בכל מאדך״ — העולה על מה שהנפש האלקית יכולה להגיע אליו לבדה.

לעומק

אותו מהלך מופיע במאמר הראשון של פרשה זו (תורה אור, נח 1:5), שבו נאמר ששורשה של נפש הבהמית גבוה משורשה של הנפש האלקית, במלכים שמלכו לפני שמלך מלך בישראל, ושהיא נפלה רק בעקבות שבירת הכלים. הקטע ההוא מציין גם שהאדם מקבל חיות מבעלי חיים וממזון, ואילו הם אינם זקוקים לו — דבר המעיד על שורשם הנעלה יותר.

מראי מקומות

  1. 1
    יהיה במדריגה גבוה · בהנחת הר״פ: יכול להיות הגבה למעלה מעלה.
  2. 2
    בכל מאדך · Deuteronomy 6:5
  3. 3
    טוב זה מלאך חיים · ראה לעיל ט, א. ענין זה ליתא בהנחת הר״פ.
  4. 4
    טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ · Genesis 1:31
  5. 5
    במקום שבע״ת עומדים · Berakhot 34a
  6. 6
    במקום שבע״ת עומדין צדיקים כו׳ · Berakhot 34b:22–23
  7. 7
    ביאור על הנ״ל · עוד הנחה בספר הנחות הר״פ ע׳ נח עם הגהות וכו׳. אוה״ת בראשית כרך ג תרכ, ב (נדפס גם בלקו״ת לג׳ פרשיות).

דין כעוצמה: תהו ותיקון ¶3–4

3ואלה המלכים אשר מלכו וכו׳. ובחי׳ התהו הוא למעלה מבחי׳ תקון כמ״ש אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י [לבני ישראל] שהוא בחי׳ התיקון.

״ואלה המלכים אשר מלכו וכו׳״. בחינת התוהו גבוהה מבחינת התיקון, כפי שנאמר: ״אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י״ — שהיא בחינת התיקון.

ביאור

התורה מונה את מלכי אדום שמלכו ומתו בזה אחר זה ״לפני מלך מלך לבנ״י״. בקבלה, מלכים אלה מייצגים את הספירות של עולם התוהו, שעוצמתן הייתה כה גדולה עד שלא יכלו להתקיים ו״מתו״ (נשברו). מכיוון שבאו ״לפני״, שורשם גבוה משורשו של עולם התיקון — העולם המסודר שבא אחריהם, שאותו מייצגים מלכי ישראל.

ולהבין כ״ז [כל זה] הנה איתא במדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה״ד [במדת הדין] ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה״ר [מדות הרחמים] כו׳.

כדי להבין את כל זה, הרי נאמר במדרש: ״בתחלה עלה במחשבה [של ה׳] לברוא את העולם במדה״ד, ראה שאין העולם מתקיים [ולכן] שיתף [אליה] מדה״ר כו׳״.

ביאור

כדי להסביר מדוע התוהו גבוה יותר ואף על פי כן לא יכול היה להתקיים, מביא אדמו״ר הזקן את דברי המדרש: תחילה ״חשב״ ה׳ לברוא את העולם במידת הדין, ראה שהעולם לא יוכל להתקיים, והוסיף את מידת הרחמים. בהמשך הוא יפרש את המדרש כתיאור של תוהו ותיקון.

ואין הפי׳ כמו שהעולם סוברין שמדה״ד [שמדת הדין] הוא בחי׳ צמצום ומניעת ההשפעה. כי הרי בחי׳ גבורה היא אחת ממדותיו ית׳.

אין הכוונה כפי שרגילים לחשוב, שמידת הדין היא בחינת הצמצום ומניעת השפע. שהרי גבורה היא אחת ממידותיו ית׳,

ביאור

תחילה הוא דוחה את ההבנה המקובלת, שלפיה ״דין״ פירושו פשוט מניעת הטוב שה׳ מעניק. אין זו יכולה להיות משמעותו המלאה, שהרי גבורה, שממנה נובעת מידת הדין, היא אחת ממידותיו של ה׳, וככזו גם היא מעניקה חיים.

כמ״ש (ד״ה [דברי הימים] א׳ כ״ט) לך ה׳ הגדולה והגבורה שהם עשר ספי׳ [ספירה / ספירות] דאצי׳ המחיי׳ [המחיים] ומהוים מאין ליש.

כפי שנאמר (ד״ה א׳ כ״ט): ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״, שהן עשר הספירות דאצילות, המחיות ומהוות יש מאין.

ביאור

בפסוק נזכרות ״הגדולה״ ו״הגבורה״ בין מידותיו של ה׳; החסידות מבארת שרשימה זו מכוונת לספירות דאצילות, המידות שדרכן ה׳ מעניק חיים ומהווה יש מאין. מכאן שגבורה היא כוח יוצר ומחיה, ולא רק כוח מגביל.

ועוד הנה כתיב (דברים יב) כי הדם הוא הנפש שעיקר חיות האדם הוא הדם. ודם נמשך מבחי׳ גבורה מדה״ד [מדת הדין].

ועוד, הרי נאמר (דברים יב): ״כי הדם הוא הנפש״ — עיקר החיות של האדם הוא הדם. והדם נמשך מבחינת גבורה, מידת הדין.

ביאור

הוכחה נוספת: התורה מכנה את הדם ״כי הדם הוא הנפש״ — עיקר חייו של האדם; ובקבלה הדם, שהוא אדום וחם, קשור לגבורה. גם כאן מתברר שגבורה היא נושאת החיים, ולא העדרם.

אלא הפי׳ מדה״ד [מדת הדין] הוא בחי׳ גבורה לשון תגבורת שכח החיות מאור א״ס בא בהתגברות יותר מבחי׳ החסד שהוא נמשך למטה מטה

אלא פירוש מידת הדין הוא בחינת גבורה — לשון תגבורת: כוח החיות מאור אין סוף בא בתגבורת גדולה יותר מבבחינת חסד, הנמשך למטה מטה

ביאור

אדמו״ר הזקן מציע כאן את פירושו: המילה גבורה קשורה לתגבורת, כלומר לעוצמה. בגבורה כוח החיות מאור אין סוף מגיע בעוצמה רבה יותר מאשר בחסד. החסד מגיע הרחק למטה, אל כל מקבל.

אבל הוא בא בבחי׳ קרירות. משא״כ בחי׳ גבורה שבא החיות מאור א״ס בהתגברות רב למאוד.

אך הוא בא באופן של קרירות. לא כך בחינת גבורה, שבה החיות מאור אין סוף באה בתגבורת גדולה מאוד.

ביאור

החסד מגיע למטה כל כך מפני שהוא נמשך בעדינות, באופן ״קר״ ומתון. לעומתו, בגבורה כוח החיות נושא עמו עוצמה אדירה.

ע״כ ממילא כשבא בדרך השתלשלות למטה נעשה בחי׳ דין מי שאינו ראוי לקבל ההשפעה אינו יכול לקבל מפני שהחיות נמשך בהתגברות רב.

לכן, ממילא, כשהוא יורד בדרך השתלשלות, נעשה ממנו בחינת דין: מי שאינו ראוי לקבל את השפע אינו יכול לקבלו, מפני שהחיות נמשכת בתגבורת גדולה.

ביאור

כך נוצר הדין: כאשר אור עוצמתי כזה יורד דרך העולמות, מקבל שאינו ראוי לו אינו יכול לקבלו. דין, אם כן, אינו קמצנות; זהו אור חזק מדי עבור כלי שאינו ראוי.

משא״כ בחי׳ חסד שבא החיות בקרירות יוכל למשוך ולהתפשט למטה מטה אבל בחי׳ גבורה הוא החיות בהתגברות בחי׳ ז׳ מלכים והוא עולם התהו שלכן נק׳ י״ס [י׳ ספירות] בעולם התהו בשם מלכים:

לא כך הוא בבחינת חסד, שבה החיות באה בקרירות, ולכן היא יכולה להימשך ולהתפשט מטה מטה. אבל בחינת גבורה היא חיות בעוצמה, בחינת ״ז׳ מלכים״, והיא עולם התהו; לכן נקראות עשר הספירות שבעולם התהו בשם ״מלכים״.

ביאור

הזרימה העדינה של החסד יכולה להתפשט בכל מקום; הזרימה העזה של הגבורה היא בחינת ״ז׳ מלכים״ של התהו. לכן הקבלה מכנה את הספירות שבתוהו ״מלכים״: כל אחת מהן הייתה כוח ריבוני וגאה שעמד בפני עצמו, ועוצמה זו היא בחינת הדין שבאמצעותה נועד העולם להיברא מלכתחילה.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מפרשת מחדש את המדרש על בריאת העולם במידת הדין: דין — גבורה — אינו מניעת האור אלא עודף של אור עוצמתי, ואור עוצמתי זה הוא עולם התוהו, ״המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך״.

לעומק

בתניא, חלק ב׳, פרק ה׳, אדמו״ר הזקן מפרש את אותו מדרש בדרך אחרת: הדין הוא ההסתר שגורם לעולם להיראות כאילו הוא מתקיים מעצמו, והרחמים הם גילוי האלוקות באמצעות צדיקים וניסים. כאן הדגש הוא על דין כעוצמה של גילוי. גם הערת קה״ת מצטטת את דברי הרבי (לקוטי שיחות, כרך 30), שהגבורה המדוברת כאן היא גבורה דאצילות.

מראי מקומות

  1. 1
    ואלה המלכים אשר מלכו · Genesis 36:31
  2. 2
  3. 3
    אי׳ במדרש בתחלה עלה במחשבה · Bereshit Rabbah 12:15
  4. 4
    בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה״ד · Rashi on Genesis 1:1:3
  5. 5
    ואין הפי׳ כמו שהעולם סוברין · קטע מובא באוה״ת וישלח כרך ב ע׳ רנ, ב עם הגהות.
  6. 6
    לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11
  7. 7
  8. 8
    משא״כ בחי׳ גבורה . . בהתגברות רב למאוד · בלקו״ש ח״ל ע׳ 108 כ׳ שמש״כ כאן ”שהכוונה לגבורה דאצילות” ע״ש בשולי הגליון.
  9. 9
    גבורה לשון תגבורת . . למטה נעשה בחי׳ דין · בהנחת הר״פ מבואר יותר הענין וז״ל: ”מאחר שבא בתגבורות יש מקום שאין ראוי לקבלם. משא״כ בחי׳ החסד כשבא השפעה בקרירות יכול לקבלם אף שאין ראוי ולכן כשבא השפעה בתגבורות גילוי אורות הי׳ הכלים קטן מהכיל גם מחמת שהי׳ המדה בתגבורות לא הי׳ יכול ליכלל דבר והיפוכו יחד מאחר שכל מדה הי׳ ברבוי אור התגלות מדה ההיא לכן הי׳ כל מדה בפ״ע”. ראה סה״מ תקס״ב ע׳ ד. אור התורה דברים ע׳ ב׳קלא. דברים כרך ו ד״ה תקעו סעי׳ ד. ושם נתבאר עד״מ ההפרש בין חי׳ ובין בהמה שהחי׳ להיותה מבחי׳ גבורות יש בה חיות יותר וזריזות כו׳ רק מ״מ בהשתלשלות למטה הרי החיות דורסים ומזיקים כו׳, וזהו כענין הנ״ל שמזה נעשה בחי׳ דין למטה כו׳.
  10. 10
    שלכן נק׳ י״ס בעולם התהו בשם מלכים · ראה תורת חיים פ׳ בראשית ט, א. המשך תער״ב ח״א פרק רלו.

4ועפ״י [ועל פי] הקבלה מבואר שבחי׳ התהו הוא רבוי האור ומיעוט כלים. ובחי׳ התקון הוא בהיפוך. פירוש רבוי אור שהאור והחיות בא בהתגברות רב

על פי הקבלה מוסבר שבחינת התהו היא ריבוי אור ומיעוט כלים, ואילו בחינת התיקון היא ההפך. ״רבוי אור״ פירושו שהאור והחיות באים בעוצמה רבה.

ביאור

הקבלה של האריז״ל מתארת את התהו כ״רבוי האור ומיעוט כלים״, ואת התיקון כהיפוכו. אדמו״ר הזקן מסביר את ״רבוי אור״ במונחים שהציג זה עתה: אור וחיות שבאים בעוצמה רבה.

כי כל הי״ס [הי׳ ספירות] היו בתגבורת רב כמו בחי׳ חסד הי׳ [היה] מדת חסד בהתגברות רב וכן כל הי״ס [הי׳ ספירות] וגם

כל עשר הספירות היו בעוצמה רבה: למשל, בבחינת חסד, מידת החסד הייתה בעוצמה רבה, וכך גם כל עשר הספירות. וגם,

ביאור

בתהו הייתה לכל אחת מעשר הספירות עוצמה כזאת, ולא רק לגבורה: אפילו החסד היה בעוצמה אדירה. המשפט מסתיים ב״וגם״ ומוביל לנקודה הבאה.

לכן לא היה התכללות המדות להיות כלול חו״ג [חסד וגבורה] מפני שכל בחי׳ ומדה היה בכח והתגברות רב.

לכן לא הייתה התכללות של המידות [כך שכל אחת] תהיה כלולה מחסד ומגבורה, מפני שכל בחינה ומידה היו בכוח ובהתגברות רבה.

ביאור

מפני שכל מידה הייתה כה עוצמתית, אף אחת מהן לא יכלה לפנות מקום לאחרת. באישיות או בעולם מאוזנים, החסד כולל מידה מסוימת של גבורה, והגבורה כוללת מידה מסוימת של חסד — כלומר, יש ביניהן התכללות. בתהו הדבר לא היה אפשרי.

לכן לא היה יכול להתכלל עם הפוכו והיה כל מדה בפני עצמה וזהו שראה שאין העולם מתקיים

לכן כל מידה לא הייתה יכולה להתכלל עם היפוכה, וכל מידה עמדה בפני עצמה. וזהו [פירוש] ״שאין העולם מתקיים״,

ביאור

כל מידה עמדה לבדה ולא הייתה יכולה להשתלב עם היפוכה. לדברי אדמו״ר הזקן, לכך מתכוון המדרש באומרו ״שאין העולם מתקיים״: עולם הבנוי מקצוות מבודדים כאלה מתפרק.

כי מזה אינו יכול להיות תקון עולם ולצורך תקון עולם הוצרך להיות ט, דבחי׳ תיקון היינו בחי׳ קוין התכללות המדות זה בזה

כי מכך לא יכול להיות תיקון העולם, ולצורך תיקון העולם היה צורך בבחינת התיקון, כלומר בבחינת ״קוין״ — התכללות המידות זו בזו.

ביאור

עולם יציב זקוק לתיקון, שהקבלה מתארת באמצעות שלושת ״קוין״ (ימין, שמאל ואמצע), שבהם המידות משתלבות זו בזו.

והוא בחי׳ רבוי כלים ומיעוט האור שהאור וחיות אינו בא בהתגברות רק בחי׳ חסד בקרירות ולזה יוכל להיות התכללות חו״ג [חסד וגבורה] שני הפכים

וזוהי בחינת ריבוי כלים ומיעוט האור: האור והחיות אינם באים בהתגברות, אלא [בבחינת] חסד, בקרירות; ולפיכך יכולה להיות התכללות של חסד וגבורה, שני הפכים.

ביאור

בתיקון יש כלים רבים יותר ואור מועט יותר: האור מגיע בעדינות, באופן של ״בקרירות״ המאפיין את החסד שתואר קודם. דווקא משום שאף מידה אינה משתלטת, הפכים כמו חסד וגבורה יכולים להתקיים יחד ולהשתלב.

וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] (בפ״ה דאבות) להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו כו׳.

וכמאמר רז״ל (בפרק ה׳ דאבות): ״להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו כו'״.

ביאור

המשנה באבות אומרת שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם כדי להראות את סבלנותו של ה׳, שכן כולם הכעיסו אותו עד שבא אברהם. עצם הסבלנות היא הנקודה: היא מלמדת שהכעס אינו מתפרץ מיד.

שמחמת שאין המדה בא בהתגברות נמשך להיות א״א וסבלנות. ואדרבה יכול להיות שני הפכים בתכלית

מפני שהמידה אינה באה בהתגברות, נמשכים מכך ארך אפיים וסבלנות. ואדרבה, יכולים להיות שני הפכים גמורים [יחד],

ביאור

סבלנות אפשרית רק מפני שמידת הדין אינה באה בעוצמה משתלטת; היא מרוסנת ומאוזנת. אדמו״ר הזקן מוסיף שבתיקון יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת גם הפכים גמורים.

כמו שמצינו בבנין בהמ״ק [בית המקדש] שהיתה השמחה גדולה עד מאד כשאמר שלמה שיר השירים שלא היתה מיום בריאת העולם.

כפי שמצאנו בבניין בית המקדש: השמחה הייתה גדולה עד מאוד כאשר אמר שלמה את שיר השירים — [שמחה] שכמותה לא הייתה מאז בריאת העולם.

ביאור

הדוגמה שלו היא חנוכת בית המקדש הראשון — רגע של שמחה שאין דומה לה מאז הבריאה, שבו, על פי המסורת, חיבר שלמה את שיר השירים.

וכמ״ש (מלכים א ח) כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳. שבא האש מלמעלה היינו בחי׳ גילוי השכינה למטה

וכמו שכתוב (מלכים א׳ ח׳): ״כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳״. האש באה מלמעלה, כלומר, בחינת גילוי השכינה למטה.

ביאור

בחנוכת המקדש מילא כבוד ה׳ את הבית, ואש ירדה מן השמים: גילוי של השכינה, הנוכחות האלוקית, בעולם התחתון.

נמצא שהי׳ [שהיה] השמחה רבה מאד ועל אותו הפרק נאמר (ירמיה לב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה.

נמצא שהשמחה הייתה רבה מאוד, ועל אותו הזמן נאמר (ירמיהו ל״ב): ״כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה״.

ביאור

ובכל זאת, הנביא ירמיהו אומר שהעיר עוררה את כעסו ואת חמתו של ה׳ ״למן היום אשר בנו אותה״ — אותו רגע עצמו של שמחה עילאית.

ממה שלקח בת פרעה כו׳. נמצא שהיו ב׳ הפכים יחד בעת ובזמן אחד והיינו ע״י ששיתף מדת הרחמים ונעשה

משום שלקח את בת פרעה וכו׳. נמצא ששני הפכים התקיימו יחד בזמן אחד וברגע אחד. וזה משום שה׳ שיתף את מידת הרחמים, וכך נעשה

ביאור

המסורת קושרת את הכעס לנישואיו של שלמה עם בת פרעה, שהתרחשו בעת שהושלמה בניית בית המקדש. כך התקיימו באותו רגע ממש שמחה עזה וכעס עז; לדברי אדמו״ר הזקן, הדבר התאפשר רק משום שה׳ שיתף את מידת הרחמים.

עולם התקון יכול להיות התכללות המדות זב״ז [זה בזה] שמאחר שאין המדה והתגלותה הולך ברבוי ובתגבורת האור א״כ הכלי היתה יכולה להכיל גם ב׳ הבחי׳ יחד.

עולם התיקון, [שבו] יכולה להיות התכללות של המידות זו בזו: מאחר שהמידה וההתגלות שלה אינן באות בריבוי ובעוצמת אור, הכלי יכול אפוא להכיל את שתי הבחינות יחד.

ביאור

שיתוף מידת הרחמים פירושו שהעולם נבנה במתכונת של תיקון. מאחר ששום מידה בעולם זה אינה מתגלה בעוצמת אור מכריעה, ה״כלי״ יכול להכיל יחד שני מצבים מנוגדים בלי להישבר.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מגדירה את התהו כאור מרובה בכלים מועטים, שבו כל מידה עומדת לבדה ואינה יכולה להתכלל עם היפוכה; ואת התיקון כאור מתון יותר בכלים רבים יותר, שבו הפכים משתלבים — כפי שממחישים סבלנותו של ה׳ והשמחה והכעס שהתקיימו יחד בעת בניין בית המקדש.

לעומק

הערות קה״ת מפנות את הקורא לעץ חיים של האריז״ל (שער התיקון, פרק 5; שער המלכים, פרקים 1–2), להרחבה על העיקרון של ריבוי אור ומיעוט כלים, וכן למאמרי אדמו״ר האמצעי (ויקרא, כרך 2, עמ׳ 659), שבהם מובאים שני משלים המשלימים את הרעיון.

מראי מקומות

  1. 1
    ועפ״י הקבלה מבואר שבחי׳ התהו הוא ריבוי האור ומיעוט כלים · ע״ח שער התיקון פ״ה, שער המלכים פ״א ופרק ב. וראה במאמרי אדה״א ויקרא ח״ב ע׳ תרנט ב׳ משלים ע״ז.
  2. 2
    והוא בחי׳ רבוי כלים ומיעוט האור · ע״ח שער התיקון פ״ה. ראה גם לקמן קיד, ב. וראה בסה״מ תרל״ג כרך א ע׳ קל. אוה״ת פ׳ נשא ע׳ רפד. פ׳ פנחס ע׳ א׳ריג.
  3. 3
  4. 4
  5. 5
  6. 6

נשמות, מלאכים ובעלי חיים ¶5–7

5והנה נשמת האדם הוא מבחי׳ אצילות עולם התקון ולכן הנשמה כלולה מכל המדות כמבואר בתניא

כעת, נשמת האדם היא מבחינת עולם האצילות, עולם התיקון; לכן היא כוללת את כל המידות, כפי שמוסבר בתניא.

ביאור

נשמת האדם, נשמתו של יהודי, מושרשת באצילות, השייכת לעולם התיקון המסודר. לכן הנשמה כוללת יחד את כל המידות — אהבה, יראה, רחמים והשאר — באופן משולב ומאוזן, כפי שמוסבר בפרקים הראשונים של התניא.

משא״כ המלאכים שרשם מבחי׳ עולם התהו מחנה מיכאל מחנה גבריאל כל א׳ קו בפ״ע [בפני עצמו]. מחנה מיכאל הוא רק בחי׳ אהבה בהתגברות מאד.

לא כך אצל המלאכים, ששורשם מבחינת עולם התוהו: מחנה מיכאל ומחנה גבריאל — כל אחד מהם הוא קו בפני עצמו. מחנה מיכאל הוא רק בחינת אהבה, בעוצמה רבה מאוד.

ביאור

המלאכים שונים: שורשם בתוהו, ולכן כל מחנה מבטא מידה אחת בלבד. מחנה המלאך מיכאל הוא אהבה טהורה (חסד), והיא בעוצמה רבה.

ומחנה גבריאל הוא רק בחי׳ יראה בהתגברות רב שר של מים שר של אש. ומזה נמשך בחי׳ מרכבה פני אריה אל הימין פני שור וכו׳.

ומחנה גבריאל הוא רק בחינת יראה, בעוצמה רבה: שר המים, שר האש. ומכך נמשכת בחינת המרכבה: ״פני אריה אל הימין״, ״פני שור״ וכו׳.

ביאור

מחנה גבריאל הוא יראה טהורה (גבורה). מיכאל נקרא שר המים — חסד הזורם כלפי מטה — וגבריאל נקרא שר האש — דין העולה ושורף. ארבעת הפנים שבמרכבה שבחזון יחזקאל, ובהם פני האריה מימין ופני השור משמאל, נובעים מכוחות אלה, שכל אחד מהם מבטא מידה אחת.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מיישמת את ההבחנה בין תוהו לתיקון על נשמות ומלאכים: הנשמה, שמקורה בתיקון, משלבת את כל המידות; ואילו המלאכים, שמקורם בתוהו, מבטאים כל אחד מידה אחת בעוצמה רבה.

לעומק

ההערה על מיכאל כמבטא אהבה מפנה לזהר (3:118b) ולתיקוני זהר, תיקון 70. בכתב־יד (Ms. 1824) חסרות המילים מ״בעוצמה רבה מאוד״ ועד ״שר האש״, ובמקום ״כפי שמוסבר בתניא״ כתוב ״כפי שמוסבר בלקוטי אמרים״ — החלק הראשון של התניא.

מראי מקומות

  1. 1
    כמבואר בתניא · פ׳ ג. וכ״ה בהנחת הר״פ, אבל בבוך 1824: כמבואר בלק״א.
  2. 2
    מיכאל הוא רק בחי׳ אהבה · Zohar III, 118b
  3. 3
    שו״ה מאד — שר של . . אש · בבוך 1824 ליתא.
  4. 4

6והנה בנשמת האדם ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] ג׳ שותפין באדם הקב״ה נותן בו נשמה. וחיות נפש הבהמות ועופות הם מבחי׳ פני ארי׳ [אריה] פני שור כו׳

ובעניין נשמת האדם, אמרו חז״ל: ״ג' שותפין באדם הקב"ה נותן בו נשמה״. ואילו חיותה של נפש הבהמות והעופות נובעת מבחינת ״פני ארי' פני שור כו'״,

ביאור

הגמרא מלמדת שלאדם יש שלושה שותפים ביצירתו — אביו, אמו וה׳ — וה׳ נותן בו את הנשמה. לעומת זאת, הבהמות והעופות מקבלים את חיותם מבחינת פני האריה ופני השור שבמרכבה האלוקית, שתוארה קודם לכן.

ומקורם מעולם התהו ולזה נאמר על האדם אחור וקדם צרתני שמצד בחי׳ התקון בהשתלשלות בחי׳ אדם הוא במדרגה גבוה יותר.

ומקורם מעולם התהו [העולם שקדם לעולם התיקון]. לכן נאמר על האדם: ״אחור וקדם צרתני״; מבחינת התיקון [העולם המתוקן], במסגרת ההשתלשלות [סדר ירידת העולמות], דרגתו של האדם גבוהה יותר.

ביאור

מאחר שחיות בעלי החיים נובעת מאותן בחינות מלאכיות, מקורם הוא בעולם התהו. כך מתבאר הפסוק ״אחור וקדם צרתני״, שחז״ל פירשו כאומר שהאדם נברא גם אחרון וגם ראשון: בסדר העולמות המתוקן, האדם עומד בדרגה גבוהה יותר מן הבהמות.

שבחי׳ הבהמות נפלו למטה מטה מאד מאד משא״כ במקורם הם במדרגה גבוה יותר שהם מבחי׳ עולם התהו לפני מלך מלך כו׳ כנודע.

הבהמות נפלו למטה מטה, למקום נמוך מאוד, ואילו במקורן הן בדרגה גבוהה יותר, שכן הן מבחינת עולם התהו, ״לפני מלך מלך״ וכו׳, כידוע.

ביאור

הבהמות נפלו למקום נמוך מאוד, אך שורשן בעולם התהו גבוה משורש האדם. בכך מונח היסוד לפסקה הבאה: לאהבה של הנפש הבהמית, כשהיא מתעלית, יש כוח שאין לנפש האלוקית.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה משווה בין האדם לבהמה: בסדר ההשתלשלות של עולם התיקון האדם נעלה יותר, אך בשורשן בעולם התהו הבהמות נעלות יותר. משום כך נאמר על האדם ״אחור וקדם צרתני״.

לעומק

בלקוטי תורה (שיר השירים 28c), אדמו״ר הזקן מיישם את אותו רעיון גם על קרבנות: גם לבהמה יש ״ג' שותפין באדם״, אך נשמתה באה מפני השור שבמרכבה; באמצעות הקרבן חיותה עולה ונכללת בשורשה בחיות הקודש הנושאות את הכיסא.

מראי מקומות

  1. 1
    ג׳ שותפין באדם · Niddah 31a:9
  2. 2
    וחיות נפש הבהמות ועופות · בבוך 1824: משא״כ חיות נפש הבהמית ועופות.
  3. 3
    אחור וקדם צרתני · Psalms 139:5
  4. 4
    לפני מלך מלך · Genesis 36:31

7ואי לזאת האהבה הבאה מצד נפש הבהמית הוא למעלה מעלה בחי׳ בכל מאדך שלמעלה מהכלי מפני שהוא בחילא יתיר שבאה בהתגברות רב ששרש נפש הבהמית הוא מבחי׳ התהו כנ״ל.

אם כן, האהבה שמקורה בנפש הבהמית נעלית מעלה מעלה, בבחינת ״בכל מאדך״, שהיא למעלה מן הכלי, משום שהיא בחילא יתיר (bechila yatir) [בכוח יתר], ובאה בהתגברות רבה; שכן שורש נפש הבהמית הוא מבחינת תהו (Tohu) [עולם התוהו], כפי [שהוסבר] לעיל.

ביאור

המסקנה היא שמכיוון ששורשה של הנפש הבהמית בתהו, האהבה שהיא מעוררת כשהיא מופנית אל ה׳ היא האהבה של ״בכל מאדך״ — אהבה שהיא ״למעלה מן הכלי״, כלומר מעבר לגבולות ההבנה והרגש של הנפש. יש בה העוצמה היתרה של תהו.

רק שנפלה בשבה״כ [בשבירת הכלים] למטה מטה מאד בעבודה גשמית להיות נפרדים אבל כשנברר ועולה למעלה בתפלה אזי הוא בהתגברות רב אהבת בכל מאדך

אלא שהיא נפלה בשבירת הכלים מטה מטה מאוד, אל העבודה הגשמית, כדי להיות נפרדים [ישויות נפרדות]; אך כאשר היא מתבררת ועולה בתפילה, היא באה אז בהתגברות רבה: האהבה של ״בכל מאדך״.

ביאור

בשבירת הכלים נפלו האורות של תהו למדרגות הנמוכות ביותר, ולכן הנפש הבהמית שקועה כיום בעיסוקים גשמיים וחשה את עצמה נפרדת מה׳. אך כשהיא מתבררת בתפילה והאנרגיה שלה מופנית כלפי מעלה, עוצמתה המקורית שבה ומתבטאת כאהבה שאין לה גבול.

וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] והאי דלא אמינא לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא כו׳ נמצא שמאכל הבשר נותן כח ותוספ׳ מוחין באדם וכמ״ש ויין ישמח לבב אנוש.

וכמאמר רז״ל: ״והאי דלא אמינא לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא כו׳״. נמצא שאכילת בשר מעניקה לאדם כוח ותוספת מוחין; וכמו שכתוב: ״ויין ישמח לבב אנוש״.

ביאור

זו ראיה לכך שהעולם החי מעניק לאדם כוח: חכם תלמודי הסביר שלא אמר לו את ההלכה בלילה הקודם משום שעדיין לא אכל בשר בקר, ומכאן שבשר מחזק את השכל. וכך גם היין משמח את הלב. המזון מן החי ומן הצומח, שמקורו נעלה יותר, מוסיף לאדם מוחין ורגש.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מסכמת שהנפש הבהמית, לאחר שהתבררה בתפילה, מביאה לעבודת ה׳ את העוצמה הבלתי מוגבלת של תהו — את האהבה של ״בכל מאדך״. היא מביאה ראיה מן הבשר והיין לכך שמה שנמוך יותר יכול לחזק את מה שנעלה ממנו.

מראי מקומות

  1. 1
    והאי דלא אמינא לך · Bava Kamma 72a:1–4
  2. 2
    ויין ישמח לבב אנוש · Psalms 104:15
  3. 3

התבוננות בתפילה והברכות ¶8–9

8ועכ״ז [ועם כל זה] למטה האדם במדרגה גבוה יותר מהם ואין ערוך כו׳ אבל בשרשם הם למעלה מבחי׳ האדם שהם מעולם התהו. ועפ״י [ועל פי] הקבלה נק׳ יתרון האור מתוך החשך דוקא.

ואף על פי כן, למטה האדם נמצא במדרגה גבוהה מהם, ואין ערוך וכו׳; אולם בשורשם הם למעלה מבחינת האדם, שכן הם מעולם התוהו (Tohu). על פי הקבלה, הדבר נקרא דווקא ״יתרון האור מתוך החשך״.

ביאור

בסדר הנוכחי האדם נמצא הרבה מעל בעלי החיים; אך בשורשם, בתוהו, הם גבוהים יותר. הקבלה מכנה זאת ״יתרון האור מתוך החשך״: האור הגדול ביותר בא דווקא מהפיכת החושך לאור.

והיינו ע״י ההתבוננות בתפלה איך שטרוד כל היום ורודף אחר פרנסתו מזון ולחם שחיותן הוא מהמזלות

כלומר, באמצעות התבוננות בתפילה: כיצד הוא טרוד כל היום ורודף אחר פרנסתו, אחר מזון ולחם, שחיותם היא מהמזלות (mazalos),

ביאור

כיצד אדם מגיע לכך בפועל? באמצעות התבוננות בתפילה על יומו: כיצד הוא מבלה אותו במרדף אחר פרנסה, מזון ולחם, ומאין המזון מקבל את כוח החיים שלו.

כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אין לך עשב למטה שאין לו מזל כו׳ והמזלות נמשכים מבחי׳ הע׳ [השבעים] שרים והשרים מקבלים משמרי האופנים והאופנים מקבלים מבחי׳ מלכות כמ״ש מלכותך מכ״ע [מלכות כל עולמים].

כמאמר חז״ל: ״אין לך עשב למטה שאין לו מזל״ וכו׳. והמזלות נמשכים מבחינת שבעים השרים, והשרים מקבלים משומרי האופנים (Ofanim, סוג של מלאכים), והאופנים מקבלים מבחינת מלכות, כמו שכתוב ״מלכותך מכ״ע״.

ביאור

המדרש מלמד שלכל עשב יש מזל — כוח שמימי שמעליו, המאפשר לו לצמוח. אדמו״ר הזקן מתאר את שרשרת ההמשכה: המזלות מקבלים את כוחם משבעים השרים המלאכיים של האומות, השרים מקבלים אותו מהאופנים, והאופנים מקבלים אותו ממלכותו של ה׳. כל הפרנסה שאדם רודף אחריה מצויה בקצה התחתון של השרשרת הארוכה הזאת.

אבל לגבי מהותו ועצמותו אין ערוך שהוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד וזהו ענין מאמר ר׳ [רבי] עקיבא אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ [על אחת כמה וכמה].

אבל ביחס למהותו ועצמותו אין ערוך, שהרי היא רק בחינת זיו והארה בלבד. וזהו עניינו של מאמר רבי עקיבא: ״אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ״.

ביאור

כל בחינת המלכות, ביחס לעצמותו של ה׳, אינה אלא קרן אור קלושה. הדבר מסביר את דברי רבי עקיבא: אם ה׳ מעניק כל כך הרבה טוב אפילו למי שעוברים על רצונו, באמצעות קרן האור החיצונית הזאת, על אחת כמה וכמה שיעניק למי שעושים את רצונו.

ששם הוא התענוג עד אין קץ וכמ״ש הודו על ארץ ושמים שבחי׳ ארץ ושמים ממלא וסובב הם רק בחי׳ הוד וזיו משא״כ לבני ישראל עם קרובו לבחי׳ מהותו ועצמותו ית׳.

ששם התענוג הוא עד אין קץ. וכמו שכתוב ״הודו על ארץ ושמים״: בחינת ארץ ושמים — [האור] הממלא [את כל העולמות] ו[האור] המקיף [אותם] (ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין) — היא רק בחינת הוד וזיו; אך לא כך לגבי ״לבני ישראל עם קרובו״, [הקרובים] לבחינת מהותו ועצמותו יתברך.

ביאור

מי שעושים את רצונו זוכים לתענוג שאין לו גבול, שמקורו בעצמותו של ה׳. הפסוק ״הודו על ארץ ושמים״ מלמד שכל האור האלוקי הממלא את העולמות ומקיף אותם אינו אלא הוד וזיו חיצוניים שלו; אך ישראל הם ״לבני ישראל עם קרובו״, קרובים לעצמותו ממש.

מזה תתלהב נפשו בהתגברות בחילא יתיר בתשוקה וחפיצה לדבקה בו ית׳ וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳.

מכאן תתלהב נפשו בעוצמה רבה יותר — בחילא יתיר (bechila yatir; בכוח רב יותר) — בתשוקה וברצון להידבק בו יתברך. וכמו שכתוב ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ וכו׳.

ביאור

ההתבוננות בניגוד הזה מציתה בנפש האדם תשוקה עזה להידבק בה׳ עצמו, ולא בדבר מהדברים שהוא מעניק. זהו קולו של בעל התהילים: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מראה כיצד תפילתו של בעל העסק פועלת: כשהוא מתבונן בכך שכל יומו מוקדש למה שאינו אלא קרן אור קלושה ממלכות ה׳, הוא מגיע לכמיהה עזה, בעוצמה המזכירה את התוהו, לעצמותו של ה׳.

לעומק

הביטוי ״יתרון האור מתוך החשך״ (קהלת ב, יג) הוא רעיון מרכזי בחסידות: הפיכת החושך לאור מביאה אור גדול יותר מזה שיש באור לבדו. השרשרת ממלכות ועד לעשב מקבילה לתיאור במאמר מוקדם יותר בתורה אור (בראשית י, ו), שבו מלכות מתוארת כ״לב״ שממנו נמשכת חיות לבריאה, ליצירה ולעשיה.

מראי מקומות

  1. 1
    אין לך עשב · נסמן לעיל ח, ד.
  2. 2
    אין לך עשב למטה שאין לו מזל · Bereshit Rabbah 10:6
  3. 3
    מלכותך מכ״ע · Psalms 145:13
  4. 4
    מאמר ר׳ עקיבא · סוף מכות. ראה לקמן ר״פ בשלח ור״פ תצוה. תו״ח שמות ע׳ שמו.
  5. 5
    אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ · Makkot 24b:1–2
  6. 6
    הודו על ארץ ושמים · Psalms 148:13
  7. 7
    לבני ישראל עם קרובו · Psalms 148:14
  8. 8
    מי לי בשמים ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
  9. 9

9וזהו ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו׳ שמה שנשפע ונמשך למטה להיות ממלא וסובב הוא בחי׳ מלך העולם ומלכותו בכל י, אמשלה.

וזהו [פירוש] ״ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו׳״: מה שנשפע ונמשך למטה כדי להיות [האור] שממלא ו[האור] שסובב [את כל העולמות] (ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין), הוא בחינת ״מלך העולם״ ו״ומלכותו בכל משלה״.

ביאור

אדמו״ר הזקן מיישם את הדברים בנוסח של כל ברכה על מצווה. ״מלך העולם״ מתייחס לאור שה׳ שולח לתוך העולמות ומקיף אותם, כלומר למלכותו עליהם, כפי שנאמר בפסוק: ״ומלכותו בכל משלה״.

אבל אהבת ותשוקת נש״י [נשמות ישראל] לדבקה בו ית׳ במהותו ועצמותו אשר קדשנו אשר הוא בחי׳ תענוג העליון עד אין קץ לשון באשרי כו׳. קדשנו במצותיו כו׳ שע״י המצות הם ממשיכים מענג העליון כמו טלית וכו׳.

אבל אהבתן וכיסופיהן של נשמות ישראל להידבק בו ית׳ במהותו ועצמותו היא בחינת ״אשר קדשנו״; שהרי ״אשר״ (אַשֶׁר) הוא בחינת התענוג העליון שאין לו קץ, ביטוי [כמו] ״באשרי״ (בְּאָשְׁרִי) וכו׳. ״קדשנו במצותיו כו׳״ — שבאמצעות המצוות ממשיכים מן התענוג העליון, כגון טלית (טַלִּית) וכו׳.

ביאור

אבל ״אשר קדשנו״ מבטא את אהבתה של נשמת היהודי לעצמותו של הקב״ה. אדמו״ר הזקן קושר את ״אשר״ למילה ״אושר״, כמו ״באשרי״ שאמרה לאה, וכך הוא מבטא את התענוג הפנימי האינסופי של ה׳. באמצעות המצוות, כגון טלית, ישראל ממשיכים את התענוג העליון הזה, שהוא למעלה מבחינת ״מלך העולם״.

פסקה 9 בקצרה

הפסקה קוראת את נוסח הברכה כביטוי לאותו ניגוד: ״מלך העולם״ הוא האור החיצוני של ה׳ בעולמות, ואילו ״אשר קדשנו במצותיו״ מבטא את הקשר עם עצמותו ואת התענוג שממשיכים באמצעות המצוות.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
    לשון באשרי · Genesis 30:13

מי נח, התיבה והשבת ¶10–17

10וזהו כי מי נח זאת לי כי שעבוד הפרנסה כנז״ל [כנזכר לעיל] הוא בחי׳ מי נח כמו שהי׳ [שהיה] במבול שאין הפי׳ שהי׳ [שהיה] המבול להעביר הרשעים מן העולם.

וזוהי [הכוונה] ב״כי מי נח זאת לי״: שעבוד הפרנסה, כנזכר לעיל, הוא בחינת ״מי נח״, כפי שהיה במבול. שכן אין הכוונה שהמבול נועד לסלק את הרשעים מן העולם,

ביאור

כעת פונה אדמו״ר הזקן לדברי ישעיהו, ״כי מי נח זאת לי״, הפסוק מן המאמר הראשון של פרשה זו, שבו ה׳ משווה את שבועתו לישראל לשבועתו לאחר המבול. גם השעבוד לפרנסה הוא ״מי נח״, כמו המבול; אך תחילה הוא שואל לשם מה נועד המבול, שהרי מטרתו לא הייתה רק להשמיד את הרשעים.

כי לזה לא הי׳ [היה] נצרך המבול מים כי ברגע אחת הי׳ [היה] נעשה.

שהרי לשם כך לא היה צורך במבול של מים, שכן אפשר היה לעשות זאת ברגע אחד.

ביאור

ה׳ יכול היה להשמיד את הרשעים מיד; לא היה צורך במבול מים שנמשך שנה שלמה כדי להשמידם בלבד.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה קושרת בין המאבק לפרנסה לבין ״מי נח״, ומעלה את השאלה מה הייתה מטרתו האמיתית של המבול.

מראי מקומות

  1. 1
    כי מי נח זאת לי · Isaiah 54:9

11וכמ״ש בפרעה ותכחד כו׳. רק המבול הי׳ [היה] כדי לטהר העולם כי בתחלה ותמלא הארץ חמס כו׳.

וכפי שנאמר אצל פרעה: ״ותכחד״ וכו׳. אלא שהמבול בא כדי לטהר את העולם, שכן בתחילה ״ותמלא הארץ חמס״ וכו׳.

ביאור

הוכחה לכך שה׳ יכול להשמיד מיד: הוא אמר לפרעה שיכול היה להכותו, והוא היה נכרת מן הארץ באותו רגע. לכן למבול הייתה מטרה אחרת: לטהר עולם ש״ותמלא הארץ חמס״.

שהם המשיכו קליפות כו׳. שלזה הי׳ [היה] צריך לטהר העולם ע״י בחי׳ מים המטהרים והוא בחי׳ גשם גבורות גשמים שהוא מבחי׳ התהו שכשנמשך הגשמים בסדר והדרג׳ [והדרגה] הוא בחי׳ חסד ומצמיח זרעים כו׳.

שכן הם המשיכו קליפות וכו׳. לכן היה צורך לטהר את העולם באמצעות בחינת מים המטהרים; וזוהי בחינת הגשם, ״גבורות גשמים״, שמקורה בבחינת תהו. כאשר הגשמים יורדים בסדר ובהדרגה, זוהי בחינת חסד, והם מצמיחים זרעים וכו׳.

ביאור

חטאי אותו דור המשיכו קליפות, כוחות של הסתרה, ולכן היה צורך לטהר את העולם במים, כפי שמקווה מטהר. אדמו״ר הזקן קושר זאת לגשם, המכונה בתפילות ״גבורות גשמים״ — כוחות הגשם האדירים. גשם רגיל, היורד בסדר ובמידה, הוא בחינת חסד ומצמיח דברים.

משא״כ המבול שהיו יורדים בגבורה היינו בהתגברות רב ובכח גדול שהוא מבחי׳ עולם התהו חסד דתהו לטהר הארץ הוצרך להיות הארה מבחי׳ עולם התהו שלמעלה מבחי׳ תקון רק שהי׳ [שהיה] הארה רבה ועצומה בהתגברות רב מבחי׳ התהו.

אבל לא כך היה במבול: מימיו ירדו בגבורה, כלומר בעוצמה רבה ובכוח גדול, שמקורם בבחינת עולם התהו — חסד דתהו. כדי לטהר את הארץ נדרשה הארה מבחינת עולם התהו, שלמעלה מבחינת תיקון; אלא שהייתה זו הארה רבה ועצומה, בעוצמה רבה, מבחינת התהו.

ביאור

המבול ירד בגבורה, כלומר בעוצמה אדירה: היה זה חסד דתהו, חסד בצורתו הבלתי מוגבלת של תהו. רק אור כזה, שלמעלה מתיקון, יכול היה לטהר את הארץ; עוצמתו הגדולה היא שהפכה אותו להרסני עבור מי שלא היו מסוגלים לקבלו.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה מסבירה שהמבול נועד לטהר את העולם: הוא היה שטף של אור בעוצמת תהו, חסד דתהו, למעלה מן האור המדוד של תיקון שמקיים בדרך כלל את העולם.

לעומק

הדברים מיישמים את העיקרון שהוסבר קודם: ״דין״ הוא אור בעוצמה רבה, שמי שאינם ראויים אינם יכולים לקבל. ההרס שגרם המבול היה תוצאה נלווית של אור חסד שהיה עז מכדי שמקבליו יוכלו לשאתו.

מראי מקומות

  1. 1
    וכמ״ש בפרעה ותכחד · Exodus 9:15
  2. 2
    ותמלא הארץ חמס · Genesis 6:11

12ולזה וימח את כל היקום שלא היו ראוים לקבל. וזהו ויכסו ההרים חמש עשרה אמה כו׳

לכן ״וימח את כל היקום״, משום שלא היו ראויים לקבל [אותו]. וזהו [הפירוש של] ״ויכסו ההרים חמש עשרה אמה״ וכו׳.

ביאור

כך המבול ״מחה את כל היקום״ לא כעונש לשמו, אלא מפני שלא יכלו לקבל אור עז כל כך. המים עלו חמש עשרה אמה מעל ההרים.

פי׳ הרים הוא בחי׳ תקון התכללות המדות כאברהם שקראו הר כו׳. והטרדות ומחשבות עוה״ז מנפש הבהמית הם ג״כ מבחי׳ עולם התהו ונק׳ מי נח כו׳:

״הרים״ פירושם בחינת תקון, התכללות המדות, כמו [במקרה של] אברהם, שקרא לו ״הר״ וכו׳. גם הטרדות והמחשבות של העולם הזה, [שבאות] מן הנפש הבהמית, הן מבחינת עולם התהו, ונקראות ״מי נח״ וכו׳.

ביאור

״הרים״ מסמלים את התקון, את התכללות המדות, כפי שאומרת הגמרא שאברהם כינה את מקום המקדש ״הר״; מי התהו של המבול עלו מעל התקון. אצל האדם, הדאגות והמחשבות על ענייני העולם הזה שמקורן בנפש הבהמית הן אף הן מעולם התהו, והן ״מי נח״ בחייו.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה מפרשת את פרטי המבול כתהו הגולש מעבר לתקון, ומזהה את טרדות הנפש הבהמית בענייני העולם כ״מי נח״ האישיים של האדם.

מראי מקומות

  1. 1
    וימח את כל היקום · Genesis 7:23
  2. 2
    ויכסו ההרים חמש עשרה אמה · Genesis 7:20
  3. 3
    כאברהם שקראו הר · Pesachim 88a:4
  4. 4
    ותמלא . . וימח . . ויכסו · Genesis 6:11

13וזהו ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה. תבה הוא בחי׳ צירופי אותיות

וזה [פירוש] ״ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה״. התבה (teivah) היא בחינת צירופי אותיות,

ביאור

ה׳ אומר לנח להיכנס לתבה, לתיבת נח. בעברית, תבה פירושה גם ״מילה״, ולכן אדמו״ר הזקן מפרש אותה כמילות התפילה והתורה וכצירופי האותיות שלהן — מקום מחסה מפני מבול הדאגות בענייני העולם.

כי נח הוא בחי׳ שבת כתרגומו וישבת ונח כו׳. ואין הפי׳ שביתה בעצם רק כאדם ששובת ממלאכתו.

שכן נח הוא בחינת שבת, כפי שהתרגום [מתרגם] את ״וישבת״ (vayishbos) ל״ונח״ (venach) וכו׳. אך אין הכוונה לשביתה בעצם, אלא לשביתה כמו אצל אדם ששובת ממלאכתו.

ביאור

השם נח פירושו מנוחה, והתרגום משתמש באותו שורש כשהוא מתרגם את שביתת ה׳ ביום השביעי: ״וישבת״ — ״ונח״. לכן נח הוא בחינת שבת. מנוחה זו אינה הפסקה מוחלטת, אלא דומה למנוחתו של אדם מעבודתו: מנוחה שבאה לאחר מאמץ.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״בא אתה וכל ביתך אל התבה״ ככניסה למילות התפילה, ומזהה את נח עם שבת — מנוחה שבאה לאחר עבודה.

מראי מקומות

  1. 1
    ויאמר ה׳ לנח בא אתה · Genesis 7:1
  2. 2
    כתרגומו וישבת ונח · Genesis 2:2

14וכמ״ש ונוח בחמשה עשר כו׳ שביתה אחר מלחמה כו׳ בחי׳ נח נייחא דרוחא ויש ב׳ בחינות נח ב׳ בחי׳ שבת שבת תתאה ושבת עלאה יום שכולו שבת. ובחי׳ תפלה נק׳ ג״כ בחי׳ נח בחי׳ שבת.

וכמו שנאמר: ״ונוח בחמשה עשר״ וכו׳ — שביתה לאחר מלחמה וכו׳; זו בחינת נח, נייחא דרוחא (מנוחת הרוח). יש שתי בחינות של נח, שתי בחינות של שבת: שבת תחתונה ושבת עליונה, ״יום שכולו שבת״. גם תפילה נקראת בחינת נח, בחינת שבת.

ביאור

יהודי שושן נחו ״בחמשה עשר״ לאחר המלחמה: זו מנוחה לאחר מאבק, רגיעה של הרוח. יש שתי מנוחות כאלה: השבת התחתונה, השבת השבועית שלנו, והשבת העליונה, ״יום שכולו שבת״ של העתיד. גם התפילה היא ״מנוחה״ ושבת, שבה מתעלה עבודת השבוע.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה מגדירה את נח כמנוחה לאחר מאבק, מבחינה בין שבת תחתונה לשבת עליונה, ומכלילה את התפילה במדרגה זו.

מראי מקומות

  1. 1
    ונוח בחמשה עשר · Esther 9:17
  2. 2
    ונוח בחמשה עשר · Esther 9:18

15וכל תפלות החול מתעלים בשבת כי בשבת הוא עליות העולמות שכל ששת ימי המעשה הוא בירורי רפ״ח נצוצין בחי׳ מל׳ שיורדת בבי״ע ורגלי׳ [ורגליה] יורדות כו׳. ויש בזה עתים שונים כמו חצות לילה.

כל תפילות ימי החול מתעלות בשבת, שכן בשבת מתרחשת עליית העולמות. ששת ימי המעשה כולם הם בירורי רפ״ח הניצוצות, בחינת מלכות, שיורדת אל [העולמות של] בריאה, יצירה ועשיה, ״ורגלי' יורדות כו'״. ויש בזה זמנים שונים, כגון חצות הלילה.

ביאור

תפילות ימי החול מתעלות במלואן בשבת, שבה כל העולמות עולים. על פי הקבלה, 288 ניצוצות של קדושה נפלו בשבירת הכלים, ובמהלך ששת ימי המעשה מלכות יורדת לעולמות התחתונים כדי לברר ולאסוף אותם, כפי שנאמר במשלי: ״ורגלי' יורדות כו'״. לבירור זה יש זמנים מסוימים, כגון חצות הלילה, זמן תיקון חצות — הקינה בחצות הלילה על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.

פסקה 15 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע תפילות ימי החול מתעלות בשבת: ששת ימי החול הם זמן בירור הניצוצות שנפלו, והשבת היא העלייה שבאה בעקבותיו.

לעומק

המספר 288 (רפ״ח) הוא מניין הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים על פי הקבלה. הפסוק ״ורגלי' יורדות כו'״ (משלי 5:5) נדרש בקבלה על ירידת מלכות לעולמות התחתונים.

מראי מקומות

  1. 1
    ורגלי׳ יורדות · Proverbs 5:5

16וכל ו׳ ימי המעשה הוא בחי׳ השפעות ויאמר אלקים יהי אור כו׳ יהי רקיע. ובשבת מתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳ בחי׳ תקון

כל ששת ימי המעשה הם בחינת ההשפעות של ״ויאמר אלקים יהי אור״ וכו׳, ״יהי רקיע״. ובשבת עולים בריאה, יצירה ועשיה לבחינת אצילות, בחינת התיקון,

ביאור

ששת הימים מקבילים למאמרות הבריאה, ״יהי אור״ ו״יהי רקיע״ וכו׳, שדרכם נמשכת השפעה אלוקית אל העולמות. בשבת כיוון ההמשכה מתהפך: בריאה, יצירה ועשיה עולות לאצילות, שהיא עולם התיקון.

כי איהו וחיוהי חד [איהו] וגרמוהי חד פי׳ חיוהי אורות וגרמוהי כלים הכל חד בהון

שכן ״איהו וחיוהי חד [איהו] וגרמוהי חד״; כלומר, חיוהי (חיותו) הם האורות, וגרמוהי (כליו) הם הכלים; הכול אחד בהם.

ביאור

בתיקוני זהר נאמר על אצילות שה׳ אחד עם ״חיוהי״ ועם ״גרמוהי״. אדמו״ר הזקן מסביר ש״חיוהי״ הם האורות ו״גרמוהי״ הם הכלים: באצילות שניהם מאוחדים לגמרי עם ה׳.

וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה שבבחי׳ אצי׳ בחי׳ גדולה וגבורה הם בבחי׳ לך ומיוחדים בתכלית בחי׳ תקון.

וכמו שכתוב, ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״: בבחינת אצילות, בחינות הגדולה והגבורה הן בבחינת ״לך״, והן מאוחדות בתכלית; זו בחינת התיקון.

ביאור

הפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ מראה זאת: באצילות גם הכוחות המנוגדים חסד (גדולה) וגבורה (עוצמה) שייכים ל״לך״, מאוחדים לחלוטין עם ה׳ וגם זה עם זה; זהו עניין התיקון.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה מסבירה כי בשבת העולמות התחתונים עולים לאצילות, שבה האורות והכלים, ואף המידות המנוגדות, מאוחדים עם ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    ויאמר אלקים יהי אור · Genesis 1:3
  2. 2
    יהי רקיע · Genesis 1:6
  3. 3
    איהו וחיוהי חד · Tikkunei Zohar 3b:9–10
  4. 4
    לך ה׳ הגדולה והגבורה · I Chronicles 29:11

17וכמו״כ [וכמו כן] בתפלה ג״כ כל המעשה אשר יעשה בכל יום במזון או אפי׳ [אפילו] ת״ת [תלמוד תורה] מתעלה בתפלה ע״י אהבת בכל מאדך.

כך גם בתפילה: כל מה שאדם עושה מדי יום, בענייני אכילה או אפילו בלימוד תורה, מתעלה בתפילה באמצעות האהבה של ״בכל מאדך״.

ביאור

התפילה פועלת כמו שבת: כל מה שאדם עשה במהלך היום — באכילה או אפילו בלימוד תורה — מתעלה בתפילה מכוח האהבה הבלתי מוגבלת של ״בכל מאדך״.

וזהו שבת תתאה שמתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳. אך לע״ל [לעתיד לבוא] יהיה יום שכולו שבת פי׳ שיתעלה בחי׳ אצי׳ למעלה מעלה ולא

וזו השבת התחתונה, שבה עולים עולמות הבריאה, היצירה והעשייה לבחינת אצילות. אבל לעתיד לבוא יהיה ״יום שכולו שבת״, כלומר, בחינת אצילות תתעלה מעלה מעלה, ולא

ביאור

זוהי ה״שבת התחתונה״, שבה העולמות התחתונים עולים לאצילות. ״יום שכולו שבת״ שלעתיד לבוא יהיה נעלה יותר: אצילות עצמה תעלה מעלה מעלה.

כמו עתה שאחר שבת נצרך להיות חול היינו שבחי׳ אצי׳ מברר בי״ע ולע״ל [ולעתיד לבוא] יתעלה בחי׳ אצי׳ ולא יהי׳ [יהיה] נצרך עוד לברר בי״ע

כמו עכשיו, כשאחרי שבת צריך לבוא יום חול, כלומר, בחינת אצילות מבררת את עולמות הבריאה, היצירה והעשייה; אבל לעתיד לבוא בחינת אצילות תתעלה, ולא יהיה עוד צורך לברר את עולמות הבריאה, היצירה והעשייה,

ביאור

אז יסתיים המחזור של ימי חול ושבת. כיום, אחרי כל שבת בא יום חול, מפני שאצילות צריכה להמשיך לברר את העולמות התחתונים; לעתיד לבוא הבירור הזה יושלם ולא יהיה עוד צורך בו.

כי רוח הטומאה אעביר ויבולע המות כו׳ אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה] ונקבה תסובב גבר וכמבואר במ״א וד״ל [ודי למבין]:

מפני ש״רוח הטומאה אעביר״ ו״ויבולע המות״ וכו׳; ״אשת חיל עט״ב ונקבה תסובב גבר״, כפי שמבואר במקום אחר; ודבר זה יספיק למבין.

ביאור

אז ה׳ יעביר את רוח הטומאה ויבלע את המוות לעולם. מלכות — ״אשת חיל״ — תהיה לכתר של בעלה, תעלה מעל ז״א, ו״נקבה תסובב גבר״. אדמו״ר הזקן משאיר את הפרטים למקום אחר.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מחילה את רעיון השבת על התפילה ועל השבת התחתונה, שבה מתעלה עבודת היום, ומעמידה אותה בניגוד לשבת העתידית הנעלה יותר, שבה יסתיים כל הבירור ומלכות תתרומם ותהיה לכתר.

לעומק

הביטויים ״אשת חיל עט״ב״ ו״נקבה תסובב גבר״ הם דימויים קבליים לעליית מלכות — המקבלת, ה״נקבה״ — מעל ז״א, המשפיע, ה״זכר״; כך, מה שמקבל כעת יהיה אז מקור. המאמר חוזר לרעיון הזה בסופו.

מראי מקומות

  1. 1
    רוח הטומאה אעביר · Zechariah 13:2
  2. 2
    ויבולע המות · Isaiah 25:8
  3. 3
    אשת חיל עט״ב · Proverbs 12:4
  4. 4
    ונקבה תסובב גבר · Jeremiah 31:22

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ¶18–23

18וזהו פי׳ הפסוק מים רבים הם טרדות עוה״ז שהם מבחי׳ עולם התהו ונהרות הם המחשבות שנמשכו כמי נהר דניידי ואזלי

וזהו פירוש הפסוק: ״מים רבים״ הם טרדות העולם הזה, שמקורן בבחינת עולם התהו; ״ונהרות״ הם המחשבות, הנמשכות כמי נהר הנעים והולכים,

ביאור

כעת מפרש אדמו״ר הזקן פסוק משיר השירים: ״מים רבים״ הם טרדות החיים בעולם הזה, שמקורן בתהו, אותם ״מי נח״ שתוארו לעיל; ״ונהרות״ הם זרם המחשבות שהדאגות האלה מעוררות, המוסיף לזרום בלי הפוגה.

כי בבחי׳ התהו יש ג״כ ב׳ בחי׳ מים ונהרות לא יוכלו לכבות את האהבה הבאה מכח נפש האלקית בהתגברות ועמך לא חפצתי וכו׳:

כי גם בבחינת התהו יש שתי בחינות, מים ונהרות; [ובכל זאת הם] ״לא יוכלו לכבות את האהבה״ הבאה מכוחה של נפש האלקית בעוצמה: ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳.

ביאור

גם בתהו יש שתי בחינות אלה, מים ונהרות. ואף על פי כן, הן אינן יכולות לכבות את האהבה שעוצמתה נובעת מכוחה של הנשמה האלוקית — אהבה האומרת לה׳: ״ועמך לא חפצתי״, כלומר, אין היא חפצה אלא בה׳ עצמו.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״מים רבים״, שאינם יכולים לכבות את האהבה, כך שדאגות הפרנסה והמחשבות הרצות בעקבותיהן, עוצמתיות ככל שיהיו, אינן יכולות לכבות או להטביע את אהבתה העזה של הנשמה לה׳ עצמו.

מראי מקומות

  1. 1
    מים רבים · Song of Songs 8:7
  2. 2
    שהם מבחי׳ עולם התהו · ראה תו״ח נח סא, א. אוה״ת נח כרך ג תרט, ב.
  3. 3
    ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
  4. 4
    בדעת חדרים . . יקר ונעים · Proverbs 24:4

19אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. פי׳ ביתו הוא בחי׳ חכ׳ [חכמה] בחכמה יבנה בית.

״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. פירוש: ״ביתו״ הוא בחינת חכמה, [כמו שנאמר:] ״בחכמה יבנה בית״.

ביאור

המילים הבאות בשיר אומרות: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״. בפשטות, אהבה אינה דבר שאפשר לקנות; אולם כאן, כפי שיוסבר בפסקה 23, דווקא העושר הוא הדבר שהאוהב מבזה. אדמו״ר הזקן מפרש כל מילה: ״ביתו״ היא בחינת חכמה, שכן נאמר: ״בחכמה יבנה בית״.

הון ביתו הוא פנימיות כמ״ש בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים והוא בחינת טעמי התורה והוא בחינת ג״ע [גן עדן] העליון ותחתון ואורייתא מחכמה נפקת.

״הון ביתו״ הוא פנימיות, כפי שנאמר: ״בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים״; וזו בחינת טעמי התורה, וזו בחינת גן עדן העליון והתחתון; וכן נאמר: ״ואורייתא מחכמה נפקת״.

ביאור

״הון ביתו״ הוא האוצר הפנימי של החכמה: טעמי התורה, שהנשמות נהנות מהם בגן עדן התחתון והעליון כשכר. התורה נובעת מחכמה, ולכן טעמיה הם ה״עושר״ של ״בית״ החכמה.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מגדירה את ״כל הון ביתו״ כחכמה הפנימית שבטעמי התורה, שהיא התענוג שבגן עדן, ומכינה להסבר מדוע אפילו עושר זה נחשב ״בוז יבוזו לו״ ביחס לאהבה.

מראי מקומות

  1. 1
    אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו · Song of Songs 8:7
  2. 2
    בחכמה יבנה בית · Proverbs 24:3
  3. 3
    בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים · Proverbs 24:4
  4. 4
    ואורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
  5. 5
    ואורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389

20ואם יתן איש בחי׳ איש מלחמה שלהיות בחינת חכמה להיות נהנין מזיו השכינה בבחי׳ השגה הוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד והוא

״ואם יתן איש״ — בחינת ״איש מלחמה״: שהרי [היכולת] להיות בבחינת חכמה, להתענג מזיו השכינה (הנוכחות האלוקית) בדרך של השגה, היא רק בחינת זיו והארה בלבד; והוא

ביאור

המילה ״איש״ בפסוק מזכירה את הביטוי ״איש מלחמה״, המתאר את ה׳. ההשגה בה׳ באמצעות חכמה — התענוג של הנשמות בגן עדן, ש״נהנין מזיו השכינה״ — אינה אלא קרן מאורו.

ע״י בחי׳ איש מלחמה הוא רבוי הצמצומים עד שיוכל להיות בחינת חכמה זיו השכינה אבל בחי׳ אהבה הנ״ל ועמך לא חפצתי כו׳.

באמצעות בחינת ״איש מלחמה״, שהיא ריבוי הצמצומים, עד שתיתכן בחינת חכמה, זיו השכינה. אבל בחינת האהבה שהוזכרה לעיל [היא] ״ועמך לא חפצתי כו׳״:

ביאור

אותה הארה מגיעה אליהם באמצעות ״איש מלחמה״, כלומר דרך צמצומים רבים שמפחיתים את האור עד ששכלים נבראים יכולים לתפוס אותו כחכמה. האהבה שתוארה לעיל שונה: ״ועמך לא חפצתי כו׳״.

שלא י, בע״מ [על מנת] לקבל פרס היינו עוה״ב [עולם הבא] ג״ע [גן עדן] העליון וכו׳ כ״א ועמך למהותו ועצמותו ית׳ אליו ולא למדותיו.

לא לשם קבלת פרס, כלומר העולם הבא, גן עדן העליון וכו׳, אלא ״ועמך״ — למהותו ולעצמותו ית׳, ״אליו ולא למדותיו״.

ביאור

האהבה הזאת אינה מבקשת שכר, אפילו לא את השכר הרוחני של העולם הבא או של גן עדן העליון, אלא את עצמותו של ה׳ בלבד. בלשון הידועה: ״אליו ולא למדותיו״.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע אפילו חכמת גן עדן נחשבת נחותה לעומת אהבה זו: החכמה היא אור שעבר דרך צמצומים, ואילו האהבה מבקשת את ה׳ עצמו, בלי שום שכר.

לעומק

הביטוי ״אליו ולא למדותיו״ מובא בספר פרדס רימונים בשם ספרי, כפי שמצוין בהערת קה״ת. אדמו״ר הזקן משתמש בו כדי להבחין בין אהבה לעצמותו של ה׳ לבין אהבה למידה או לאור המתגלים.

מראי מקומות

  1. 1
    איש מלחמה · Exodus 15:3
  2. 2
    ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25
  3. 3
    שלא ע״מ לקבל פרס · Pirkei Avot 1:3
  4. 4
    אליו ולא למדותיו · פרדס שער לב פ״ב בשם הספרי.
  5. 5
    אליו ולא למדותיו · Pardes Rimmonim 32:2

21ואיך יוכל למשוך בחי׳ מהותו ועצמותו. הוא ע״י המצות כי תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור גימט׳ [גימטריא] כתר.

וכיצד אפשר להמשיך את בחינת מהותו ועצמותו? הדבר נעשה באמצעות המצוות: 613 מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן הן 620 עמודי אור, כמניין כתר.

ביאור

כיצד יכול אדם להגיע למהותו ועצמותו של ה׳, שנעלה מכל אור? באמצעות המצוות. 613 מצוות התורה ועוד שבע המצוות מדרבנן מסתכמות ב־620, הגימטרייה של כתר (כ = 20, ת = 400, ר = 200), הכתר שמעל לחכמה. לכן המצוות נקראות ״620 עמודי אור״.

שכמו שהעמוד הוא מלמעלה למטה כמו״כ [כמו כן] המצות הם מבחי׳ גלגלתא בחי׳ כתר הממוצע בין מאציל לנאצלי׳ [לנאצלים] כי איך יכול למשוך ממהותו ועצמותו ית׳ למטה הוא ע״י המצות רמ״ח אברין דמלכא

כשם שעמוד נמשך מלמעלה למטה, כך גם המצוות הן מבחינת גלגלתא, בחינת כתר, הבחינה המתווכת בין המאציל לנאצלים. כיצד אפשר להמשיך למטה ממהותו ועצמותו יתברך? באמצעות המצוות, ״רמ״ח אברין דמלכא״,

ביאור

עמוד מגיע מלמעלה למטה; כך גם המצוות נמשכות מכתר, הנקרא גלגלתא (גולגולת), העומד בין ה׳ לבין כל מה שנאצל ממנו, עד לעולמנו. המצוות נקראות ״רמ״ח אברין דמלכא״.

וכמ״ש וימינו תחבקני כמשל החובק את האדם מחמת אהבת פנימיותו שהוא חכם ביותר וכדומה רק שאינו יכול לתפוס אותו כ״א

וכמו שנאמר ״וימינו תחבקני״ — כמשל אדם המחבק אדם אחר מתוך אהבה לפנימיותו, משום שהוא חכם ביותר וכדומה; אלא שאינו יכול לתפוס אותו אלא

ביאור

הפסוק ״וימינו תחבקני״ מוסבר באמצעות משל: אדם אוהב חכם גדול בזכות פנימיותו, חכמתו, אך אינו יכול לחבק את החכמה עצמה. הוא יכול לחבק רק את גופו של החכם.

ע״י הגוף ואבריו כמו כן כביכול ע״י המצות רמ״ח פקודין יכולים להמשיך מהו״ע [מהותו ועצמותו] שהם רצונו ית׳.

באמצעות הגוף ואיבריו. כך גם, כביכול, באמצעות המצוות, 248 הציוויים, אפשר להמשיך את מהותו ועצמותו, שכן הן רצונו יתברך.

ביאור

כאשר מחבקים את הגוף, מחבקים את האדם כולו. כך גם המצוות הן רצונו של ה׳, ״איבריו״; בקיומן אנו ״מחבקים״ את עצמותו ממש, שאי אפשר לתפוס בשום דרך אחרת.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד מתבטאת האהבה למהותו ועצמותו של ה׳: באמצעות המצוות, שמקורן בכתר והן רצונו של ה׳. לכן קיום המצוות דומה לחיבוק המלך באמצעות איבריו.

לעומק

הערת קה״ת מפנה לפרדס רמונים (שער 8, פרק 3) כמקור למניין 620 המצוות, השווה לגימטרייה של כתר.

מראי מקומות

  1. 1
    תרי״ג מצות . . וז׳ מצות . . תר״ך · פרדס ש״ח פ״ג.
  2. 2
    תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור גימט׳ כתר · Pardes Rimmonim 8:3:3–4
  3. 3
    וימינו תחבקני · Song of Songs 2:6

22וזהו לאשתאבא בגופא דמלכא הוא בחי׳ המצות וזהו שאנו אומרים בק״ש [בקריאת שמע] שמע ישראל הוי״ה אלקינו יחוד או״א [אבא ואימא] תרין ריעין כו׳ ה׳ אחד יחוד זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא].

וזהו [המשמעות של] ״לאשתאבא בגופא דמלכא״: זו בחינת המצוות. וזהו שאנו אומרים בקריאת שמע: ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו״ — ייחוד אבא ואמא (חכמה ובינה), ״תרין ריעין כו׳״; ״ה׳ אחד״ — ייחוד ז״א (המדות) ונוקבא (הבחינה הנשית / מלכות).

ביאור

הזוהר מתאר את הנשמה כמי ש״לאשתאבא בגופא דמלכא״; לדברי אדמו״ר הזקן, זהו עניינן של המצוות. הוא מבחין ביניהן לבין הייחודים המתוארים בקריאת שמע: ״הוי׳ אלקינו״ הוא ייחוד אבא ואמא (חכמה ובינה), ״תרין ריעין כו׳״ שאינם נפרדים לעולם; ״ה׳ אחד״ הוא ייחוד ז״א ונוקבא, כלומר המדות ומלכות.

בשכמל״ו [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] יחודא תתאה וזהו הכל בחי׳ יחוד היינו כשנמשך למטה והיו לאחדים משא״כ מעשה המצות והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום.

״בשכמל״ו״ — יחודא תתאה. וכל אלה הם בחינת ייחוד, כלומר, כאשר הדבר נמשך למטה והם נעשים לאחד. לא כך הוא במעשה המצוות: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״.

ביאור

״בשכמל״ו״ הוא הייחוד התחתון, אחדותו של ה׳ בתוך העולם. כל אלה הם ייחודים של בחינות אלוקיות כפי שהן נמשכות אל תוך העולמות. המצוות הן דבר נעלה יותר: בפסוק הבא נאמר ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״.

אנכי הוא בחי׳ כתר ע״י ודברת בם כי בחי׳ הדבור בתורה הוא ג״כ מ״ע [מצות עשה].

אנכי הוא בחינת כתר, על ידי ״ודברת בם״; שכן גם הדיבור בתורה הוא מצות עשה.

ביאור

ה״אנכי״ שבפסוק מתייחס לכתר, שמעל לכל הבחינות המתייחדות. המצוות מגיעות לשם; ואף אמירת דברי תורה (״ודברת בם״) היא עצמה מצות עשה, ולכן גם היא מחברת לכתר.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה מבחינה בין הייחודים שבקריאת שמע, המחברים בין בחינות אלוקיות בתוך סדר העולמות, לבין המצוות, המגיעות לכתר, ה״אנכי״ שב״אשר אנכי מצוך״.

לעומק

הערת קה״ת על ״תרין ריעין כו׳״ מפנה גם לפרדס רמונים (שער מהות והנהגה, פרק 14) ולמאורי אור, וכן בהמשך לתורה אור, יתרו, שם מבחינים בין ייחוד חיצוני של אבא ואמא, שאינו נפסק לעולם ומקיים את העולמות, לבין ייחוד פנימי, המביא נשמות חדשות.

מראי מקומות

  1. 1
    לאשתאבא בגופא דמלכא · Zohar I, 217b
  2. 2
    שמע ישראל · Deuteronomy 6:4
  3. 3
    או״א תרין ריעין · Zohar II, 56a
  4. 4
    או״א תרין ריעין · Zohar, Beshalach 18:262–19:274
  5. 5
    והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום · Deuteronomy 6:6
  6. 6
    וזהו שאנו אומרים . . אנכי הוא בחי׳ כתר · ראה אוה״ת פ׳ ואתחנן ע׳ קפד. ובספר החקירה נה, ב.
  7. 7
    ודברת בם · Deuteronomy 6:7

23וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו בחינת ג״ע [גן עדן] העליון ותחתון בחי׳ חכמה טעמי התורה בוז יבוזו לו

וזהו [פירוש] ״אם יתן איש את כל הון ביתו״ — בחינת גן עדן העליון והתחתון, בחינת חכמה, טעמי התורה — ״בוז יבוזו לו״,

ביאור

לסיכום הפסוק: ״כל הון ביתו״ הוא גן עדן העליון והתחתון, חכמת טעמי התורה; ו״בוז יבוזו לו״ פירושו שהאהבה מבזה את העושר הזה.

שהוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד אבל באהבה ועמך לא חפצתי כו׳. שהוא אליו ולא למדותיו למהותו ועצמותו ית׳:

שכן אין זה אלא בחינת זיו והארה בלבד; אבל באהבה נאמר ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳, והכוונה היא אליו ולא למדותיו, אלא למהותו ועצמותו ית׳.

ביאור

העושר הזה נחשב לבזוי משום שהחכמה הזאת אינה אלא זיו מאורו של ה׳. האהבה האמיתית אומרת: ״ועמך לא חפצתי״ — היא מופנית אל ה׳ עצמו, ולא אל מדותיו, אלא אל עצמותו ממש.

פסקה 23 בקצרה

הפסקה משלימה את פירוש הפסוק: כל העושר הרוחני של גן עדן אינו נחשב לעומת האהבה לעצמותו של ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    אם יתן איש את כל הון ביתו · Song of Songs 8:7
  2. 2
    ועמך לא חפצתי · Psalms 73:25

אחות לנו קטנה ¶24–26

24וזהו אחות לנו קטנה. פי׳ כי עתה נקרא זה דודי כו׳ אבל כשמתעלה למעלה מעלה ע״י המצות במהותו ועצמותו נק׳ אחותי לשון ולא מאחין איחוי אלכסנדרי.

וזהו [פירוש] ״אחות לנו קטנה״. כלומר, כעת היא נקראת ״זה דודי״ וכו׳; אך כאשר היא מתעלה מעלה מעלה באמצעות המצוות, אל מהותו ועצמותו, היא נקראת ״אחותי״, מונח [כמו בביטוי] ״ולא מאחין״ [מחברים] ו״איחוי אלכסנדרי״ [חיבור אלכסנדרי].

ביאור

הפסוק הבא, ״אחות לנו קטנה״, מתייחס לנשמת ישראל ולמלכות, השכינה. כעת היא נקראת ״זה דודי״, קשר בין שניים. כשהיא עולה באמצעות המצוות אל מהותו ועצמותו של ה׳, היא נקראת ״אחותי״, מונח שאדמו״ר הזקן קושר למילים התלמודיות ״ולא מאחין״ ו״איחוי״.

שהיו לאחדים ממש אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה] ושם נק׳ בחי׳ קטנה נקודה חדא. כי כשמקבלת מבחינת חכמה נק׳ רבה אמונתך

שהרי הם נעשים לאחד ממש, ״אשת חיל עט״ב״; ושם היא נקראת ״קטנה״, נקודה אחת. כי כאשר היא מקבלת מבחינת חכמה, [היא] נקראת ״רבה אמונתך״,

ביאור

אז היא נעשית לאחד ממש איתו, ככתוב ״אשת חיל עט״ב״: מלכות מתעלה ונעשית עטרה. שם היא נקראת ״קטנה״, נקודה אחת. כאשר היא מקבלת מחכמה, היא נקראת ״רבה אמונתך״.

וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו היינו שיש השפעות והמשכות רבים משא״כ כשיתעלה בחי׳ מל׳ למעלה מעלה להיות עט״ב [עטרת בעלה] אז היא בחי׳ נקודה חדא

וכמאמר חז״ל: ״אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו״, כלומר, כשיש השפעות והמשכות רבות; לא כן כאשר בחינת מלכות תתעלה מעלה מעלה ותהיה ״עט״ב״ — אז היא בחינת נקודה אחת.

ביאור

כך מפרש הזהר את דברי חז״ל: ״אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו״. ה׳ נקרא ״גדול״ כאשר מלכות (״בעיר אלקינו״) מלאה בהשפעות רבות. אך כאשר מלכות עולה ונעשית עטרה, היא מצטמצמת לנקודה אחת.

(וע׳ ברע״מ [ברעיא מהימנא] פ׳ תרומה דף קנ״ח ע״א ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא) וכידוע שנקודה אחת עליונה כולל כל בחי׳ התחתונה כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו׳:

(ועיין ברעיא מהימנא, פרשת תרומה, דף קנ״ח ע״א: ״ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא״.) וכידוע, נקודה אחת עליונה כוללת את כל הבחינות התחתונות, כמאמר חז״ל: ״רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו׳״.

ביאור

הזהר, ברעיא מהימנא, מתאר את מלכות כעטרה על הראש, מצד הסגולתא. נקודה עליונה, אף שהיא קטנה, כוללת את כל מה שמתחתיה, כפי שאומרים חז״ל: ״רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו׳״. החיות הן מלאכי המרכבה; מכאן שהנקודה ״הקטנה״ כוללת את הכול.

פסקה 24 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״אחות לנו קטנה״ כמלכות המתעלה באמצעות המצוות ומתאחדת עם מהותו ועצמותו של ה׳. שם היא ״קטנה״ — נקודה אחת — ובכל זאת כוללת את הכול.

לעומק

הערת קה״ת על ״נקודה אחת עליונה״ מפנה לסידור, שער המצוות, על ״ששת ימים״, כמקור לעיקרון שהקטנות של מדרגה עליונה נעשית גדלות עבור המדרגה התחתונה; היא מפנה גם לביאורי הזהר של הצמח צדק. לקוטי תורה, פרשת בלק, מפנה בחזרה לקטע הזה.

מראי מקומות

  1. 1
    אחות לנו קטנה · Song of Songs 8:8
  2. 2
    זה דודי · Song of Songs 5:16
  3. 3
    אשת חיל · Proverbs 12:4
  4. 4
    נקודה חדא · באור התורה שם אין תי׳ אלו.
  5. 5
    רבה אמונתך · Lamentations 3:23
  6. 6
    אימתי גדול · Zohar II, 235b
  7. 7
    אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו · Zohar, Pekudei 27:275–29:285
  8. 8
    כשהוא בעיר אלקינו · Psalms 48:2
  9. 9
    ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא · Zohar, Terumah 54:575–585
  10. 10
    שנקודה אחת עליונה · ע׳ בסידור שער המצות בביאור ע״פ ששת ימים דבחי׳ קטנות בעליון נעשה גדלות לתחתון. וראה ביאורי הזהר לכ״ק אדמו״ר הצ״צ פ׳ בלק ע׳ תקב.
  11. 11
    רגלי החיות · Chagigah 13a:4

25ושדים אין לה. פי׳ שעתה נמשך ונשפע למטה בהיכלות דבי״ע ומלכותו בכל משלה משא״כ למעלה איידי דטריד למיבלע לא פליט אינו נמשך ונשפע כלל:

״ושדים אין לה״. כלומר, כעת [השפע] נמשך ומושפע למטה, להיכלות בריאה, יצירה ועשיה, ״ומלכותו בכל משלה״; אך לא כך למעלה: ״איידי דטריד למיבלע לא פליט״ — הוא אינו נמשך ומושפע כלל.

ביאור

״ושדים אין לה״: השדיים מניקים חלב, ולכן הם מסמלים השפעת שפע. כעת מלכות מפרנסת את העולמות, ומזרימה חיות להיכלות בריאה, יצירה ועשיה. אולם כשהיא עולה למעלה, היא שקועה כולה בקבלה מעצמות ה׳ ואינה משפיעה החוצה — כלשון התלמוד, ״איידי דטריד למיבלע לא פליט״.

פסקה 25 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״ושדים אין לה״ כמצבה של מלכות למעלה: היא שקועה כל כך בה׳, עד שאינה משפיעה עוד שפע לעולמות.

מראי מקומות

  1. 1
    ושדים אין לה · Song of Songs 8:8
  2. 2
    ומלכותו בכל משלה · Psalms 103:19
  3. 3
    איידי דטריד למיבלע לא פליט · Chullin 108b:4–6

26מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה פי׳ כי למטה וידבר ה׳ כו׳ דבר מלך שלטון

״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?״ פירושו: למטה, [הרי זה] ״וידבר ה׳ כו׳ דבר מלך שלטון״.

ביאור

הפסוק ממשיך: ״מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?״ למטה, הדיבור של ה׳ מושל ובורא: ״וידבר ה׳״ ו״דבר מלך שלטון״. מלכות קשורה לדיבור.

היינו שבחי׳ הדבור פרצוף בפ״ע [בפני עצמו] מנהיג וממשיך לזולתו משא״כ למעלה שידובר בה בחי׳ נפעל שהדבור אינו בפ״ע [בפני עצמו] רק בה שאינו נמשך למטה:

כלומר, בחינת הדיבור היא פרצוף (partzuf) בפני עצמו, שמנהיג וממשיך לזולתו; לא כן למעלה, ״שידובר בה״ — בחינה נפעלת, שבה הדיבור אינו בפני עצמו אלא רק ״בה״, שכן אינו נמשך למטה.

ביאור

במצב התחתון הזה, הדיבור הוא ״פרצוף״ (partzuf) בפני עצמו, המנהיג את העולמות ומשפיע לאחרים. למעלה נאמר בפסוק ״שידובר בה״ (yedubar bah, מילולית: הדיבור מתרחש בתוכה) — לשון סבילה: הדיבור אינו עומד בפני עצמו אלא נטמע בתוכה, ואינו נמשך למטה. המאמר מסתיים בתמונה זו של מלכות המאוחדת לחלוטין עם ה׳.

פסקה 26 בקצרה

הפסקה משלימה את פירוש הפסוק: למטה, מלכות היא דיבור פעיל המושל בעולמות; למעלה היא ״שידובר בה״, והדיבור שלה נטמע באיחודה עם ה׳.

לעומק

הערת קה״ת מציינת שהקטע מכאן ועד סוף המאמר מובא בספר המאמרים (Sefer HaMaamarim) 5666, ומפנה לספר הערכים–חב״ד (Sefer HaErchim–Chabad), שם מוסבר ש״למעלה״ כאן מתייחס למלכות דאצילות כספירה בפני עצמה, שהדיבור שבה אינו נפרד ואינו נמשך למטה.

מראי מקומות

  1. 1
    מה נעשה לאחותינו · Song of Songs 8:8
  2. 2
    דבר מלך שלטון · Ecclesiastes 8:4
  3. 3
    שהדבור אינו בפ״ע רק בה שאינו נמשך למטה · מובא בהמשך תער״ב פרק שפט (כרך ב ע׳ תת). וראה שם כרך ג ע׳ א׳תמה.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 613 KB

בעבודה

אדם השקוע כל היום בעסקיו צריך להתבונן בתפילתו בכך שכל הפרנסה שהוא רודף אחריה אינה אלא קרן קלושה ממלכות ה׳. התבוננות זו מעוררת את הכוח הגולמי של הנפש הבהמית לאהבה עזה המבקשת את ה׳ לבדו, ״בכל מאדך״; היא מרוממת את כל מעשי היום ומתבטאת במצוות.

שאלות לשיחה

  1. מדוע אומר המאמר שגבורה אינה מניעת אור אלא עוצמתו, וכיצד הדבר מסביר מדוע העולם לא היה יכול להתקיים בדין בלבד?
  2. באיזה מובן בעלי החיים, והנפש הבהמית, נעלים מהאדם בשורשם אף שכעת הם נמוכים ממנו?
  3. כיצד התבוננות בשלשלת המתווכים שמאחורי הפרנסה היומיומית יכולה להוביל לאהבה לעצמות ה׳ ולא לייאוש?
  4. מדוע אפילו תענוג גן עדן ״נבזה לחלוטין״ לעומת האהבה האומרת ״ועמך לא חפצתי בארץ״?
  5. מה מלמד משל החיבוק של חכם באמצעות גופו על תפקידן של המצוות?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 613 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 187 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת נחנח

  1. 1מים רבים לא יוכלו לכבות את…״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״
  2. 2אם יתן איש את כל הון…אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה
  3. 3ביאור על הנ״להסבר לנאמר לעיל
  4. 4ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה…״ויאמר ה׳: הן עם אחד ושפה אחת לכלם״
שאלו את פרעג על כל פסקה